היום נתקלתי במציאות מאד מורכבת עם הבן שלי והתלבטתי איך להתייחס אליו ואל המציאות המורכבת.

בהמשך להתנהלות איתו וללימוד מתמשך במסכת אבות. במשנה פרק א' משנה ח': "יהודה בן טבאי אומר אל תעש עצמך כעורכי הדיינין"

ולאחר מעט עיון וחיפוש ראיתי מספר ביאורים ופירושים לדברי המשנה.

יש שיעור מאד יפה על המשנה מאת הרב יוסף ברדוגו:

לקראת סוף השיעור מצטט הרב את הספר "עבודת ישראל" על אבות מאת רבי ישראל מקוזניץ ורציתי להביא את דבריו מכיוון שהם נאים מאד בעיני:
"יהודה בן טבאי אומר אל תעש עצמך כעורכי הדיינין כו' יהיו בעיניך כזכאים כשקבלו עליהם את הדין. פירוש: דזה המוכיח את העולם אל יאמר לפניהם הדברים ודברי דינין, דהיינו כך כתיב בתורה שזו אסור לעשות וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול. אל תעשה כן, רק כשיהיו הבעלי דינין עומדין לפניך יהיו בעיניך כרשעים וכשנפטרים מלפניך יהיו כזכאין כשקבלו עליהם את הדין.

רצ"ל הצדיק זה המוכיח את עם בני ישראל צריך להמשיך עליהם שפע והארה שיחזרו בתשובה וצריך ליפוק וליעול בלב עם בני ישראל, ושיאמר להם הדברי מוסר בהארה גדולה עד שבדבריו יחזיר אותם למוטב ויתן להם לב בשר:"

ולפי מה שמסביר הרב ברדוגו אל הרב ופוסק ההלכה, אל תחפש רק להגיד "אסור או מותר" על הלכה או בתגובה לשאלה זאת או אחרת. חשוב מאד גם להסביר את יסודות הדברים כדי שהאדם שעומד מול השאלה האם לעשות דבר זה או אחר יקבל על עצמו את דין התורה מתוך חביבות ואהבה.

ישראל מקוזניץ (המגיד מקוזניץ) – באתר דעת

"עבודת ישראל" על אבות באתר ספריא

נהמא דכיסופא – לחם של חסד – לחם של בושה

ספר דעת תבונות:
(יח) אמר השכל – מה שנוכל להשיג בענין זה הוא, כי האל ית"ש הוא תכלית הטוב ודאי. ואמנם, מחק הטוב הוא להטיב, וזה הוא מה שרצה הוא ית"ש – לברוא נבראים כדי שיוכל להטיב להם, כי אם אין מקבל הטוב אין הטבה. ואמנם, כדי שתהיה ההטבה הטבה שלמה, ידע בחכמתו הנשגבה שראוי שיהיו המקבלים אותה מקבלים אותה ביגיע כפם, כי אז יהיו הם בעלי הטוב ההוא, ולא ישאר להם בושת פנים בקבלם הטוב, כמי שמקבל צדקה מאחר. ועל זה אמרו (ירושלמי ערלה פרק א, הלכה ג), "מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה":

לכל אדם יש תכונות שונות וממילא גם צורה מעט שונה של חסד. יש אדם שבשבילו מה שנחשב מאמץ לאחר יחשב חסד ולהיפך. לכן חשוב מאד ללמוד להכיר כל תלמיד ולהתייחס אליו בהתאם. ולכן אחת מהמלאכות הקשות והמורכבות ביותר היא ניהול כיתה. צריך לנהל חינוך טיפוח וקידום של מספר ילדים במקביל וזה במידה מסויימת סוג של "מלחמה" או "מערכה" ובהחלט ייתכן שתלמיד או שניים יפגעו מיחס מסויים לתלמיד מסויים. יש במערכת היחסים הזאת אחריות על שני הצדדים בסופו של דבר, התלמיד והמורה. על המורה ללמוד את התלמידים ולעשות את המאמץ שלו להחליט מה, מתי ואיך לעשות וכאשר גם המורה וגם התלמיד מאמינים בקב"ה שיצליח דרכם ויתקן\יעמיד מעשיהם נכונה. וברגע שמאמינים בקב"ה ובניהול העולם אוטומטית יוצא מזה שגם התלמיד וגם המורה תופסים ששניהם בני אדם והם לא הקב"ה ולכן ממילא יש מקום להבנה, הכלה ותפיסה שיש מקום להגיד "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" מבלי לבטל בזה את מתנת הבחירה שהקב"ה נותן לאדם בכל רגע ורגע. וזה גם אחד מהפלאים הגדולים בעולם, שיש את זכות הבחירה לכל אדם בכל מעשה ויש מקום לתשובה תמיד ואין אדם שנפטר מהעולם בלא תשובה.

קראתי את המשפט הבא:
העולם הזה דומה ללילה, שולט בו ההסתר ורבה בו הספקנות, בכל הנוגע למקור האמת ולהבנתה הנכונה.
בעולם זה רבו האנשים המסתפקים בהעתקות, ומוותרים על המאמץ לחשוף את המקור בעצמם.
גם כאשר הם מעתיקים חכמה אמיתית, היא אינה מגיעה לרמתם של משיגי החכמה בכוחות עצמם ולמבקשי האמת.

במאמר באתר דעת:
בין בית המדרש לעולם המעשה: שימוש בחכמה רוחנית להצלחה בעולם גשמי

ונראה לי שמקורה של תפיסה זאת מבוססת על מציאות מסויימת מאד. זה אכן נכון שהעולם הזה דומה ללילה וחכמים מזכירים זאת לא מעט וזה ששולט בו ההסתר ורבה הספקנות הוא לא בהכרח דבר רע כשלעצמו. יש בכך יתרון גדול מאד לחיים בעולם. נתאר לעצמינו שהכל היה "ידוע" לכולם אז לא היה מקום למחשבה דיבור ומעשה והיינו במציאות מאד קשה. אבל החלק השני של המשפט מדבר על מצב שהוא לא בהכרח שקר אלא מתאר מציאות מאד מסויימת שלוקחת בחשבון אך ורק תחום מסויים מאד של אנשים ומצמצמת אחרים לתפיסת המציאות בצורה מסויימת. מה שהכי כואב במשפט האחרון הוא שהרי מעולם לא הייתה ציפיה מהמעתיקים בעולם להגיע לרמתם ולהשגתם של משיגי החכמה בעצמם. האמת האמיתית היא שאין מצופה ממעתיק זה או אחר להגיע לדרגת "משיגי החכמה" בעצמם. ואם תשאל אדם שהשיג חכמה הוא אפילו ירצה לחסוך מהמעתיקים את הצורך להסתבך בהשגת החכמה ככל הניתן על מנת שישיגו חכמה צרופה ללא סיגים קליפות.

אמנם יש יתרון ליודע ולמעיין במקור ואין חכמתו כמעתיק אבל ישנה חכמה מיוחדת למעתיקים. יש גם מעתיקים "טיפשים" אבל אין זה כלל שאפשר להחיל על כלל "המעתיקים". ישנן דוגמאות רבות כל כך בעולם התורה שפשוט יכולות להפוך את המשפט המכליל הזה לאפר ואבק. המקום הראשון שבו אנחנו מוצאים את ה"מעתיק" הוא ה"תנא" לעומת ה"אמורא". התנא הוא "שונה" או "חוזר" על דברי קודמיו וממילא אין דרך להתנגד לדבריו מלבד להביא דברי תנא אחר. לעומת זאת דברי אמורא מול אמורא צריכים לימוד והסבר מכיוון שמדובר בעיסוק ובבירור מעמיק לעומת "חזרה" או "העתקה" בלבד. והדבר הוא לזכות התנאים והאמוראים כאחד. אם יש לנו דבר שהוא מסורת ללא שינוי מתקופת יציאת מצרים ומתן תורה אז קשה מאד להתנגש באותה המסורת חזיתית וצריך הרבה חכמה כדי להתמודד באותה החזית כדי להתיר דבר זה או אחר(במידה ובאמת יש צורך בכך). לעומת זאת אם המסורת היא מתקופת הגמרא והאמוראים אפשר גם לא לקבל אותה על ידי ניתוח והבנה של הנושא והסוגיא. כמובן גם אז יהיה מאד קשה להתמודד באותה החזית אבל בהחלט הדבר אפשרי. ונניח ואדם עיין במקור עצמו, עדיין במצב זה אין בידו את הכלים כדי להתמודד חזיתית עם דברי האמוראים מכיוון שהמציאות המדוברת היא נסתרת מעינינו. למלאכה זאת יש כלים שהקב"ה ברא בעולם כגון גאונים ראשונים ואחרונים שמהווים שכבת תיווך בין מקור אחד לתקופה שבאה לאחר מכן. בכל כלי יש חסרון ולו בגלל שיש לו צורה וצבע, אבל, יש כלים יפים ויש כלים מכוערים ולכל אחד מהם מטרה בעולם המעתיקים. ומה שטוענת בת הקיסר לר' יהושע על כך שהתורה נמצאת בכלים מכוערים ולא בכלים יפים, מוכיח לה בדרך מעשית ר' יהושע שאין קשר ישיר בין איכות החכמה לכלי שבה היא עוברת עד כדי הקצנה שככל שהכלי יהיה מכוער יותר התורה תיהיה בו איכותית יותר. וכמובן אין דבריו של רבי יהושע הם כלל נצחי שצריך להעביר את התורה בכלים מכוערים.

לפני מספר שנים חשבתי על כך שצריך בתקופתנו דרכים יצירתיות לחינוך. הדבר נכון לכל תחום של חינוך אבל ספציפית ביחס לעולם התוכן והאינטרנט המטלה יותר מורכבת.

יש הבדל בין אדם מן השורה למישהו שמבין קצת במחשבים ובשרתים ובאיך האינטרנט עובד בפועל. אדם מן השורה יסתמך על החברה שסביבו או על רעיונות קיימים בד"כ. פה יש גם נקודה שעולה אל מול ההורים והמחנכים: "חנוך לנער על פי דרכו".

אז איך בפועל אני מעביר לילדים שלי שלא הכל אמיתי באינטרנט וכן שלא הכל בריא? עמלתי וחשבתי על רעיון להקים אתר לתקופה קצרה. "היוטיוב הירוק" הוקם לאחר שהילדים שלי רצו די הרבה לראות סרטונים ביוטיוב.

הייתי צריך ליצור השפעה מעשית על הילדים כדי שיבינו שיש דברים טובים ולדברים שאינם טובים כדי שלא יבזבזו את הזמן שלהם על סרטונים כשהם יכולים להנות ממתנות הרבה יותר יקרות שהקב"ה נתן וממשיך לתת לנו בעולם.

לקחתי מערכת כל שהיא שמיועדת לאחסון אתרי וידאו שנקראת: AVideo שהיא חינמית בבסיסה. על גבי המערכת הזאת כתבתי מספר תוכנות נחמדות שמחפשות סרטונים טובים ב"יוטיוב האדום" ומזינה אותם לתוך ה"יוטיוב הירוק". כך כאשר הילדים רצו לראות סרט הייתי שואל אותם האם הסרטון נמצא ביוטיוב הירוק?

כל ילד לפי הדרך שלו אבל בסופו של דבר הילדים שלי הבינו שיש סרטונים שעומדים בקריטריון של "ירוק" ואילו יש סרטונים שנמצאים רק ב"אדום". כמו הרמזור הוותיק של הולכי הרגל…

לא אפרט יותר מידי אבל בניתי מספר בסיסי נתונים שגודלם היה די גדול שמתוכם הילדים ידעו שאפשר לראות סרטונים בכיף.

בסופו של דבר הגיע רגע האמת והם לא יכלו להיות כל הזמן תחת השגחה צמודה של מה ומתי הם רואים. ברגע האמת התחלתי לשחרר ולתת לילדים לגשת לאן שהם רוצים ואז השאלה שהייתי שואל את הילד אם הייתי רואה אותו בסרטון כל שהוא: האם הוא ביטיוב הירוק? אז ענו לי לדוגמא "לא, אבל הוא צריך להיות".

זה הרגע שכל הורה שמח ומחייך כשרואים ממש שהמסר נקלט והילד מרגיש איתו נעים והוא לא מציק לו.

הדבר שהכי יכול להעציב אותי בתור הורה זה שהילד ירגיש ריחוק ממני בגלל שאני "מציק" לו, ולו רק המחשבה שאני "לא איתו" היא מחשבה קשה מאד לי בתור הורה. אני שמח מאד כשהילד שלי מרגיש נוח בסביבתי ושהוא מאמין שהוא יכול לפנות אלי בכל נושא בכל זמן שהוא ושהוא יקבל ממני אהבה. זאת כמו שאני תמיד האמנתי שההורים שלי תמיד אוהבים אותי ורוצים את טובתי לעולם. וגם אם לפעמים אין להורה את היכולת לתת מענה מהיר לפי ציפית הילד, גם אז הוא מכוון ועושה הכל לטובה.

לפני שנים עבד במוקד בחור מאד נחמד ונמרץ ודיברנו על הנושא הבא דווקא בהקשר לעולם המכירות.
איך ראוי להפרד ממישהו (ספיציפית באיך לסיים שיחת שירות או מכירה)?

במסכת מועד קטן דף ט' עמוד א'

רַבִּי יוֹנָתָן בֶּן עַסְמַיי וְרַבִּי יְהוּדָה בֶּן גֵּרִים תָּנוּ פָּרָשַׁת נְדָרִים בֵּי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי, אִיפְּטוּר מִינֵּיהּ בְּאוּרְתָּא. לְצַפְרָא הֲדוּר וְקָא מִפַּטְרִי מִינֵּיהּ. אֲמַר לְהוּ: וְלָאו אִיפַּטְרִיתוּ מִינַּי בְּאוּרְתָּא? אֲמַרוּ לֵיהּ: לִמַּדְתָּנוּ רַבֵּינוּ תַּלְמִיד שֶׁנִּפְטָר מֵרַבּוֹ וְלָן בְּאוֹתָהּ הָעִיר, צָרִיךְ לִיפָּטֵר מִמֶּנּוּ פַּעַם אַחֶרֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי שִׁלַּח אֶת הָעָם וַיְבָרֲכוּ אֶת הַמֶּלֶךְ״, וּכְתִיב: ״וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי שִׁלַּח אֶת הָעָם״! אֶלָּא, מִכָּאן לְתַלְמִיד הַנִּפְטָר מֵרַבּוֹ וְלָן בְּאוֹתָהּ הָעִיר, צָרִיךְ לִיפָּטֵר מִמֶּנּוּ פַּעַם אַחֶרֶת. אֲמַר לֵיהּ לִבְרֵיהּ: בְּנֵי אָדָם הַלָּלוּ אֲנָשִׁים שֶׁל צוּרָה הֵם, זִיל גַּבֵּיהוֹן דְּלִיבָרְכוּךְ. אֲזַל, אַשְׁכְּחִינְהוּ דְּקָא רָמוּ קְרָאֵי אַהֲדָדֵי. כְּתִיב: ״פַּלֵּס מַעְגַּל רַגְלֶךָ וְכׇל דְּרָכֶיךָ יִכּוֹנוּ״, וּכְתִיב: ״אוֹרַח חַיִּים פֶּן תְּפַלֵּס״. לָא קַשְׁיָא: כָּאן בְּמִצְוָה שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ עַל יְדֵי אֲחֵרִים,

במסכת שבת דף קמ' עמוד ב'

רוב תלמידי הישיבה לא ממש לוקחים בחשבון את זה שיש להם תקופה מסויימת של לימוד בבית המדרש ולאחר מכן הם יוצאים לחיים. למען האמת הגישה החינוכית של עולם הישיבות הוא לא להציף את זה מול התלמיד בשלבים הראשונים של הלימוד. זה מאד נכון לטעמי שלא לחשוף למשל ילדים או צעירים למורכבויות החיים כאשר אין להם את הכלים להתמודד איתם מבלי להכנס לחרדה.

אני כבר לא צעיר כמו שהייתי בעבר אם כי כבר מגיל צעיר אמרו לי שאני מתנהג כמו זקן בן 70 פלוס ובאמת הרבה מאד מהחברים שלי הם המבוגרים יותר. וכשנמצאים עם מבוגרים רואים מה ההבדל בין "מודל" או "תבנית" בית המדרש לבין תבניות ודפוסים אחרים לעולמו הפנימי של האדם.

בגיל צעיר כאשר האדם ללא מטען כבד הוא יכול עדיין לבנות את נפשו ורוחו ולהכין אותה לקראת שלבים יותר מתקדמים בהמשך החיים. והמטרה של מודל בית המדרש בתהליך הלימוד של האדם הוא להכיר את עצמך ואת הסביבה ולדעת איך למזג בין השניים. יש מקום לבית המדרש בכל דור ודור מכיוון שכל דור ודור שונה מקודמו ותמיד צריך הצעיר ללמוד ולהכיר את עצמו ואת הסביבה.

בעם ישראל יש לנו את המשנה ואת הגמרא שהם כלים להכיר את מסורת בית המדרש ועולם הלימוד. יש שוני בין אדם שכל הזמן מחדש לעומת אדם שלומד על בסיס העבר. מי שכל הזמן מחדש ולא לומד מהעבר בכלל הוא "חוקר" ובדרך כלל המרחק שהוא יוכל להגיע הוא מאד קצר ביחס לקבוצה שלימה. לא רק מבחינת ההישגים שהם משניים אלא באיכות ההישג.

שאלת ה"טמא" מול "טהור" היא שאלה תמידית שתמיד יהיה ניתן לדון עליה ולכן כל הכרעה בנושא היא "זמנית" וניתנת להפרכה ורואים את זה לפי הדיון בגמרא על כך שאדם צריך לשמור רשימות של אכילת דבר איסור או דבר טומאה כדי שאם יעלה בית דין שישנה את הדין והם יכריעו שעל כמות של חלב שהוא אכל נניח בטעות הוא צריך להתחייב בקורבן אז שידע שהוא צריך להקריב קורבן.

יש הישג מסויים שצריך להשיג מבית המדרש והוא שהאדם יהיה "מוכן ומבוסס" לחיים של בית מדרש "עצמאי".

אם היה אפשר להגיד שאדם הוא "מחשב" אז יש נושא שהיום מאד פופלרי שנקרא "בינה מלאכותית" שעל ידי תהליך "לימוד" של המחשב בכל מיני חכמות הוא ידע ליישם כל מיני דברים. אז אל מול ה"בינה המלאכותית" עומד מול "בית המדרש" במובן מסויים. בית המדרש מלמד את התלמיד שהעולם רחב מיני ים ושיש הרבה סוגיות שמחשב פשוט(נגד מתוכנת) לא מסוגל להתמודד איתן מכל מיני סיבות. החכמה הגדולה היא לא להגיע לירח אם כי גם זאת גדולה ואין לזלזל בה אבל החכמה הגדולה יותר הוא תהליך ה"הורשה" והמשמעות בפועל היא שגם אם תהליך הלמידה יהיה יותר איטי מאשר בעולם המדע והמחקר עדיין האיכות של הלימוד בהורשה היא הרבה יותר גבוהה. העובדה הפשוטה שלא ניתן לבנות בית מדרש על ידי אדם אחד בודד אלא רק על ידי שיתוף פעולה מראה גם את העוצמה הבסיסית והסגולית שיש בבית המדרש. משאבי החשיבה והרגש שיש לאדם בודד הם מאד מצומצמים ביחס לנניח 20 אנשים. כאשר קבוצה של 10 אנשים לומדת ביחד כקבוצה גם אם לא הגיעו למסקנה אחידה עדיין תהליך הלימוד תורם כשלעצמו.

הבאתי את סוגיית תנורו של עכנאי בתור דוגמא. האם המטרה מלימוד הסוגיה היא להגיע למסקנה הלכתית מעשית כמו האם הכלי טהור או טמא? ברור שלא. טהור וטמא הוא דבר תלוי מציאות ולכן לא ניתן להכריע מראש וצריך להתייעץ עם חכם או כוהן. הבעיה המרכזית אצל תלמידים צעירים היא שהם לא מצליחים להבין בכוחות עצמם ש"חכם" ו"כוהן" ו "פוסק" הן דמויות להבדיל אלף אלפי הבדלות אבל כמו במשחקי מבוכים ודרקונים שיש בהם קוסם, לוחם, מכשף ועוד דמויות אחרות רבות.

כאשר תלמיד רואה איך בית מדרש מתנהל הוא לאט לאט מתחיל להבין שבית המדרש של חכמים מול רבי אליעזר נראה קצת שונה מהתפיסה שהוא תפס מלכתחילה וממילא צריך להחיות את "בית המדרש". בית המדרש הוא לא נחלת העבר והאקדמיה היא לא נחלת העתיד. אלו "שני אורים" שכל אחד מהם קיים מבריאת העולם. אחרי שאדם חווה את בית המדרש הוא יצא ידי חובתו בשלב מסויים של תלמוד תורה תוך כדי ניסיון ואז הוא יכול להגיע לבחירה אמיתית כאשר ייתקל עם "בית מדרש" אחרים מאשר מה שהוא כבר מכיר. אבל לפחות בית מדרש אחד שלם יש לו בידו כך שהוא לא "עני" ולעומת עמים אחרים שלהם יש בתי עבודה זרה שמלאים בטומאה (דבר לא טהור) היהודי יכול עכשיו להסתכל לרגע ולחשוב, רגע, נניח שהילד שלי ישאל אותי שאלה בענייני העולם או יהדות או כל נושא שהוא, האם אני אהיה "פוסק" ומכריע בשבילו? האם הוא צריך כרגע הכרעה או שהוא צריך שאקשיב לו?

אפשר להגיע למצב הזה גם על ידי חכמה אבל הדרך היותר "גדולה" היא דרך בית המדרש.

חשוב מאד לדעת שיש כמה דמויות שהתורה כבר מלמדת אותנו: משה לעומת בלעם וכן פרעה לעומת יעקב ועם ישראל בכלל.

כמובן שצריך כל אדם לדעת שגם אם לו מתאים דבר מסויים ובית מדרש מסויים לא לכל אחד מתאים אותו בית המדרש. לדוגמא את אדם אחד מחייה בית מדרש פלפלני ואחר בית מדרש קופצני ולעומת זאת לאחר בית המדרש המדעי או האוניברסיטאי מתאים יותר.

בית המדרש צריך לתת לאדם את מה שטוב לו. בתקופה שלנו בית המדרש הוא גם זמן של איכות ופינוק שמתוך שלווה ושמחה התורה נכנסת בלב ומשתרשת. אחרי הרבה שנות גלות עם ישראל מלמד את העולם שבית המדרש של עם ישראל הוא המתקדם ביותר. עצם זה שעם ישראל חזר לארצו ושמר על תורתו מוכיח גם את גדולת התורה וממילא גם על נותן התורה. ז"א שגם אם למישהו היה ספק בעבר היום ברור שאת התורה נתן הקב"ה.

כמובן שלכל דבר יהיו מתנגדים וצריך לדעת איך להתייחס אליהם, חשוב לי להדגיש שלא לכל מתנגד צריך לתת כבוד אם כי היום אנחנו סלחנים מאד וגם מה שהתורה אוסרת אנחנו מוצאים פתחים להתיר בחכמה למקרים מסויימים מאד.

כמו שיש שלבי התקדמות בהכרות של שפה כך אפשר להתייחס לבית המדרש, יש הרבה דוגמאות בבית המדרש וככל שיש יותר דוגמאות כך ממילא אפשר יותר להבין את הנושא אם כי מידי פעם זה יכול לבלבל אבל יש מקום גם לבקיאות וגם לעיון או ללימוד בגרסא ללא העמקה וכן ללימוד עם העמקה ברמות שונות ויש גם חשיבות מאד מיוחדת לקריאה ללא הבנה "כמו תוכי" אם כי האידאל הוא שלא רק לעסוק בדברים כמו "תוכי" בנוסף לכל זה חשוב להבין שיש הבדל בין יכולות הניתוח של אדם אחד לאחר, למשל אדם מבוגר ומנוסה בעולם הלימוד מבין דברים מסויימים תוך זמן קצר לעומת אדם צעיר שלוקח לו הרבה יותר זמן כך שיכול להיות שלאדם צעיר נראה שהאדם המבוגר קורא כמו "תוכי" אבל בפועל הוא לומד ומספיק ללמוד בקצב מאד מהיר שאדם צעיר לא מסוגל לתפוס אם זה מכיוון שהוא מכיר את הנושא או את הטקסט או אם בגלל שיכולות הלימוד שלו הרבה יותר מפותחות מאדם צעיר.

אז, איך לוקחים את סיפור של תנורו של עכנאי וממחישים אותו כמו בסוג של "תאטרון פלייבק"?

צריך לדעת איך לספר סיפורים כך שהשומע ירותק לסיפור ויקבל חוויה מאד עשירה ומשמעותית ביחס לנשמתו האישית.

תענית כ״ד ב

רַב יְהוּדָה חֲזָא הָנְהוּ בֵּי תְרֵי דַּהֲווֹ קָא פָּרְצִי בְּרִיפְתָּא, אֲמַר: שְׁמַע מִינַּהּ אִיכָּא שִׂבְעָא בְּעָלְמָא, יְהֵיב עֵינֵיהּ — הֲוָה כַּפְנָא. אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרַב כָּהֲנָא בְּרֵיהּ דְּרַב נְחוּנְיָא שַׁמָּעֵיהּ: מָר דִּשְׁכִיחַ קַמֵּיהּ, נִיעַשְּׂיֵיהּ דְּלִיפּוֹק בְּפִתְחָא דְּסָמוּךְ לְשׁוּקָא. עַשְּׂיֵיהּ וּנְפַק לְשׁוּקָא, חֲזָא כִּנּוּפְיָא, אֲמַר לְהוּ: מַאי הַאי? אֲמַרוּ לֵיהּ: אַכּוּסְפָּא דְתַמְרֵי קָיְימִי דְּקָא מִזְדַּבַּן. אֲמַר: שְׁמַע מִינַּהּ כַּפְנָא בְּעָלְמָא, אֲמַר לֵיהּ לְשַׁמָּעֵיהּ: שְׁלוֹף לִי מְסָאנַיי. שְׁלַף לֵיהּ חַד מְסָאנָא וַאֲתָא מִיטְרָא.

שטיינזלץ

א ובענין כוח תפילתו של רב יהודה מסופר: רב יהודה חזא הנהו בי תרי דהוו קא פרצי בריפתא [ראה שני אנשים שהיו מזלזלים בלחם], שהיו זורקים לחם מאחד לשני, אמר: שמע מינה איכא שבעא בעלמא [מכאן נראה שיש שובע בעולם] שאנשים נוהגים כך בלחם, יהיב עיניה [נתן עיניו] והקפיד על כך — הוה כפנא [ונהיה רעב]. אמרו ליה רבנן [לו חכמים] לרב כהנא בריה [בנו] של רב נחוניא שמעיה [שמשו] של רב יהודה: מר דשכיח קמיה, ניעשייה דליפוק בפתחא דסמוך לשוקא [אדוני שמצוי לפניו, לפני רב יהודה, יכפה עליו שיצא בפתח סמוך לשוק] שיראה בעיניו את הרעב בעולם. עשייה ונפק לשוקא, חזא כנופיא [כפה אותו ויצא לשוק, ראה קבוצה של אנשים], אמר להו [להם]: מאי האי [מה זה] שאתם מתקבצים יחד? אמרו ליה [לו]: אכוספא דתמרי קיימי דקא מזדבן [על כלי של תמרים אנחנו עומדים, שמוכרים אותם עכשיו]. אמר: אם קבוצה גדולה של אנשים עומדים סביב כלי אחד של תמרים לקנותו לאכילה, שמע מינה כפנא בעלמא [מכאן שרעב בעולם], אמר ליה לשמעיה [לו לשמשו]: שלוף לי מסאניי [חלוץ לי את נעליי] לאות צער, שרצוני להתענות על כך. שלף ליה חד מסאנא ואתא מיטרא [חלץ לו נעל אחת ובא גשם], כי מטא למישלף אחרינא [כאשר בא לחלוץ את השניה] אתא [בא] אליהו ואמר ליה [לו]: אמר הקדוש ברוך הוא עכשיו: אי שלפת אחרינא [אם חולץ אתה נעל אחרת] — מחריבנא לעלמא [מחריב אני את העולם], שלא יהא לך כל צער בו.

בן יהוידע על ברכות דף סג/א

שם (אבות ב', ב') "לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה": יש להקשות מאי מרבה בתיבת לעולם? ונראה לי בס"ד על דרך המעשה בעשיר אחד שהיה לו בן יחיד, וכשהיה בן י"ח(18) שנה קודם שנשא אשה רצה אביו ללמדו מלאכה, ובחר במלאכת הצורף, והביא לו לביתו צורף אחד אומן גדול אשר מלאכתו שוה פי שלשה על שאר צורפין לרוב יופיה, והבן לא רצה ללמד מפני הטורח, ויאמר לאביו וכי למלאכה זו אני צריך הלא יש בבתינו עושר גדול ויש כמה בני אדם נזונים בחינם, ומה לי לצרה הזאת להטריח עצמי בלימוד המלאכה הקשה הזאת. א"ל אביו בני כך הוא רצוני ודעתי שתלמוד מלאכה. וימאן הבן והוכרח אביו לשחד אותו בממון ויתן לו בעד כל יום חמשה זהובים כדי שישב וילמוד, והואיל וזה האומן יודיע בזה המלאכה חכמה גדולה הוצרך לעסוק בה עם הבן שנה אחת עד שלמד אותה בכל הצורך. ובאותם הימים שהיה האב נותן לבנו חמשה דינרים ליום, ולאומן שני דנרי זהב בכל יום, היה הבן אומר בלבבו כי אביו שוטה הוא בזה הדבר לפזר ממון זה בשביל המלאכה בחינם מאחר שאין לו צורך בה. אחר כך השיאו אביו אשה, ואחר כך נפטר אביו, ויכנס הבן לאוצר הממון של אביו ויפתח התיבות המלאים צרורות זהובים ויסירם משם ויביאם אל חדר שלו ואשתו היתה עמו בכל זאת. אחר שנים אבד העושר כולו מיד הבן, וגם מטלטליו מכר ונשאר הוא ואשתו ובניו בחוסר כל. ויזכיר(נזכר) הבן אשר אביו למדו מלאכה הנזכרת והכלים של המלאכה היו מונחים בחדר אחד. ויפתח הבן החדר ויוציא את הכלים בשמחה גדולה כי בהם יתפרנס עתה בריוח. וכשהוציא הכלים בירך את אביו ויאמר תהיה מנוחתו כבוד ונשמתו בצרור החיים, ואשתו היתה גם כן עמו ושמעה דבריו. אחר כך ישב ועסק במלאכה ובכל פעם שמכה בפטיש על הסדן היה אומר על אביו מנוחתו כבוד, ותהיה נשמתו צרורה בצרור החיים בגן עדן ואשתו שומעת כל זה. והנה יום אחד אמרה לו אשתו פליאה גדולה יש לי עליך, הלא בעת שנכנסת לאוצר הממון שהוריש לך אביך ולקחת הממון הרב ההוא, הייתי אני עמך ולא שמעתי שברכת את אביך? ועתה בעת אשר לקחת כלים של העמל ויגיעה האלה מן החדר ברכת לאביך? ובכל עת שאתה עוסק בהם ויגיע אתה מברך לאביך, מה זה ועל מה זה? אמר לה כשהייתי קטן בשנים בא אבי ללמדני מלאכה זו מאומן חשוב, וסרבתי והוכרח לפזר ממון הרבה ולשחד אותי בממון עד שלמדתי, ובכל יום הייתי חושב בלבי ששטות היתה בו בדבר זה דלמאי אצטריך לי אומנות זו? ועתה שנהפך הגלגל וכל אותו הממון שהניח הלך לו ולא נשאר דבר וסיבה להתפרנס ממנה כי אם רק מלאכה זו אשר למדני אבי בעל כרחי, הנה לעת עתה ידעתי שאבי חכם היה וטובה גדולה עשה עמי בלימוד המלאכה, כי זו היא תעמוד לנצח קרן קיים להתפרנס ממנה, ולולי היא הייתם מתים ברעב כולכם, על כן אני מזכירו לשבח ומברך אותו ומכבדו בדברים תמורת מה שהייתי מבזהו בלבבי בעת שלמדתי האומנות, בחשבי דבר זה לשטות חס וחלילה. עד כאן, ובזה יובן דברי בר קפרא לעולם ילמד אדם את בנו אומנות וכו', פירוש אפילו אם רואה שיש לו עושר רב אשר יוכל לפרנס מאה בני אדם בכל יום מן העושר שלו, לא יסמוך על עושרו אלא ילמדהו אומנות, אולי יצטרך לה באיזה זמן וכמו ענין המעשה הנזכר: