לפני שנים עבד במוקד בחור מאד נחמד ונמרץ ודיברנו על הנושא הבא דווקא בהקשר לעולם המכירות.
איך ראוי להפרד ממישהו (ספיציפית באיך לסיים שיחת שירות או מכירה)?

במסכת מועד קטן דף ט' עמוד א'

רַבִּי יוֹנָתָן בֶּן עַסְמַיי וְרַבִּי יְהוּדָה בֶּן גֵּרִים תָּנוּ פָּרָשַׁת נְדָרִים בֵּי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי, אִיפְּטוּר מִינֵּיהּ בְּאוּרְתָּא. לְצַפְרָא הֲדוּר וְקָא מִפַּטְרִי מִינֵּיהּ. אֲמַר לְהוּ: וְלָאו אִיפַּטְרִיתוּ מִינַּי בְּאוּרְתָּא? אֲמַרוּ לֵיהּ: לִמַּדְתָּנוּ רַבֵּינוּ תַּלְמִיד שֶׁנִּפְטָר מֵרַבּוֹ וְלָן בְּאוֹתָהּ הָעִיר, צָרִיךְ לִיפָּטֵר מִמֶּנּוּ פַּעַם אַחֶרֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי שִׁלַּח אֶת הָעָם וַיְבָרֲכוּ אֶת הַמֶּלֶךְ״, וּכְתִיב: ״וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי שִׁלַּח אֶת הָעָם״! אֶלָּא, מִכָּאן לְתַלְמִיד הַנִּפְטָר מֵרַבּוֹ וְלָן בְּאוֹתָהּ הָעִיר, צָרִיךְ לִיפָּטֵר מִמֶּנּוּ פַּעַם אַחֶרֶת. אֲמַר לֵיהּ לִבְרֵיהּ: בְּנֵי אָדָם הַלָּלוּ אֲנָשִׁים שֶׁל צוּרָה הֵם, זִיל גַּבֵּיהוֹן דְּלִיבָרְכוּךְ. אֲזַל, אַשְׁכְּחִינְהוּ דְּקָא רָמוּ קְרָאֵי אַהֲדָדֵי. כְּתִיב: ״פַּלֵּס מַעְגַּל רַגְלֶךָ וְכׇל דְּרָכֶיךָ יִכּוֹנוּ״, וּכְתִיב: ״אוֹרַח חַיִּים פֶּן תְּפַלֵּס״. לָא קַשְׁיָא: כָּאן בְּמִצְוָה שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ עַל יְדֵי אֲחֵרִים,

במסכת שבת דף קמ' עמוד ב'

רוב תלמידי הישיבה לא ממש לוקחים בחשבון את זה שיש להם תקופה מסויימת של לימוד בבית המדרש ולאחר מכן הם יוצאים לחיים. למען האמת הגישה החינוכית של עולם הישיבות הוא לא להציף את זה מול התלמיד בשלבים הראשונים של הלימוד. זה מאד נכון לטעמי שלא לחשוף למשל ילדים או צעירים למורכבויות החיים כאשר אין להם את הכלים להתמודד איתם מבלי להכנס לחרדה.

אני כבר לא צעיר כמו שהייתי בעבר אם כי כבר מגיל צעיר אמרו לי שאני מתנהג כמו זקן בן 70 פלוס ובאמת הרבה מאד מהחברים שלי הם המבוגרים יותר. וכשנמצאים עם מבוגרים רואים מה ההבדל בין "מודל" או "תבנית" בית המדרש לבין תבניות ודפוסים אחרים לעולמו הפנימי של האדם.

בגיל צעיר כאשר האדם ללא מטען כבד הוא יכול עדיין לבנות את נפשו ורוחו ולהכין אותה לקראת שלבים יותר מתקדמים בהמשך החיים. והמטרה של מודל בית המדרש בתהליך הלימוד של האדם הוא להכיר את עצמך ואת הסביבה ולדעת איך למזג בין השניים. יש מקום לבית המדרש בכל דור ודור מכיוון שכל דור ודור שונה מקודמו ותמיד צריך הצעיר ללמוד ולהכיר את עצמו ואת הסביבה.

בעם ישראל יש לנו את המשנה ואת הגמרא שהם כלים להכיר את מסורת בית המדרש ועולם הלימוד. יש שוני בין אדם שכל הזמן מחדש לעומת אדם שלומד על בסיס העבר. מי שכל הזמן מחדש ולא לומד מהעבר בכלל הוא "חוקר" ובדרך כלל המרחק שהוא יוכל להגיע הוא מאד קצר ביחס לקבוצה שלימה. לא רק מבחינת ההישגים שהם משניים אלא באיכות ההישג.

שאלת ה"טמא" מול "טהור" היא שאלה תמידית שתמיד יהיה ניתן לדון עליה ולכן כל הכרעה בנושא היא "זמנית" וניתנת להפרכה ורואים את זה לפי הדיון בגמרא על כך שאדם צריך לשמור רשימות של אכילת דבר איסור או דבר טומאה כדי שאם יעלה בית דין שישנה את הדין והם יכריעו שעל כמות של חלב שהוא אכל נניח בטעות הוא צריך להתחייב בקורבן אז שידע שהוא צריך להקריב קורבן.

יש הישג מסויים שצריך להשיג מבית המדרש והוא שהאדם יהיה "מוכן ומבוסס" לחיים של בית מדרש "עצמאי".

אם היה אפשר להגיד שאדם הוא "מחשב" אז יש נושא שהיום מאד פופלרי שנקרא "בינה מלאכותית" שעל ידי תהליך "לימוד" של המחשב בכל מיני חכמות הוא ידע ליישם כל מיני דברים. אז אל מול ה"בינה המלאכותית" עומד מול "בית המדרש" במובן מסויים. בית המדרש מלמד את התלמיד שהעולם רחב מיני ים ושיש הרבה סוגיות שמחשב פשוט(נגד מתוכנת) לא מסוגל להתמודד איתן מכל מיני סיבות. החכמה הגדולה היא לא להגיע לירח אם כי גם זאת גדולה ואין לזלזל בה אבל החכמה הגדולה יותר הוא תהליך ה"הורשה" והמשמעות בפועל היא שגם אם תהליך הלמידה יהיה יותר איטי מאשר בעולם המדע והמחקר עדיין האיכות של הלימוד בהורשה היא הרבה יותר גבוהה. העובדה הפשוטה שלא ניתן לבנות בית מדרש על ידי אדם אחד בודד אלא רק על ידי שיתוף פעולה מראה גם את העוצמה הבסיסית והסגולית שיש בבית המדרש. משאבי החשיבה והרגש שיש לאדם בודד הם מאד מצומצמים ביחס לנניח 20 אנשים. כאשר קבוצה של 10 אנשים לומדת ביחד כקבוצה גם אם לא הגיעו למסקנה אחידה עדיין תהליך הלימוד תורם כשלעצמו.

הבאתי את סוגיית תנורו של עכנאי בתור דוגמא. האם המטרה מלימוד הסוגיה היא להגיע למסקנה הלכתית מעשית כמו האם הכלי טהור או טמא? ברור שלא. טהור וטמא הוא דבר תלוי מציאות ולכן לא ניתן להכריע מראש וצריך להתייעץ עם חכם או כוהן. הבעיה המרכזית אצל תלמידים צעירים היא שהם לא מצליחים להבין בכוחות עצמם ש"חכם" ו"כוהן" ו "פוסק" הן דמויות להבדיל אלף אלפי הבדלות אבל כמו במשחקי מבוכים ודרקונים שיש בהם קוסם, לוחם, מכשף ועוד דמויות אחרות רבות.

כאשר תלמיד רואה איך בית מדרש מתנהל הוא לאט לאט מתחיל להבין שבית המדרש של חכמים מול רבי אליעזר נראה קצת שונה מהתפיסה שהוא תפס מלכתחילה וממילא צריך להחיות את "בית המדרש". בית המדרש הוא לא נחלת העבר והאקדמיה היא לא נחלת העתיד. אלו "שני אורים" שכל אחד מהם קיים מבריאת העולם. אחרי שאדם חווה את בית המדרש הוא יצא ידי חובתו בשלב מסויים של תלמוד תורה תוך כדי ניסיון ואז הוא יכול להגיע לבחירה אמיתית כאשר ייתקל עם "בית מדרש" אחרים מאשר מה שהוא כבר מכיר. אבל לפחות בית מדרש אחד שלם יש לו בידו כך שהוא לא "עני" ולעומת עמים אחרים שלהם יש בתי עבודה זרה שמלאים בטומאה (דבר לא טהור) היהודי יכול עכשיו להסתכל לרגע ולחשוב, רגע, נניח שהילד שלי ישאל אותי שאלה בענייני העולם או יהדות או כל נושא שהוא, האם אני אהיה "פוסק" ומכריע בשבילו? האם הוא צריך כרגע הכרעה או שהוא צריך שאקשיב לו?

אפשר להגיע למצב הזה גם על ידי חכמה אבל הדרך היותר "גדולה" היא דרך בית המדרש.

חשוב מאד לדעת שיש כמה דמויות שהתורה כבר מלמדת אותנו: משה לעומת בלעם וכן פרעה לעומת יעקב ועם ישראל בכלל.

כמובן שצריך כל אדם לדעת שגם אם לו מתאים דבר מסויים ובית מדרש מסויים לא לכל אחד מתאים אותו בית המדרש. לדוגמא את אדם אחד מחייה בית מדרש פלפלני ואחר בית מדרש קופצני ולעומת זאת לאחר בית המדרש המדעי או האוניברסיטאי מתאים יותר.

בית המדרש צריך לתת לאדם את מה שטוב לו. בתקופה שלנו בית המדרש הוא גם זמן של איכות ופינוק שמתוך שלווה ושמחה התורה נכנסת בלב ומשתרשת. אחרי הרבה שנות גלות עם ישראל מלמד את העולם שבית המדרש של עם ישראל הוא המתקדם ביותר. עצם זה שעם ישראל חזר לארצו ושמר על תורתו מוכיח גם את גדולת התורה וממילא גם על נותן התורה. ז"א שגם אם למישהו היה ספק בעבר היום ברור שאת התורה נתן הקב"ה.

כמובן שלכל דבר יהיו מתנגדים וצריך לדעת איך להתייחס אליהם, חשוב לי להדגיש שלא לכל מתנגד צריך לתת כבוד אם כי היום אנחנו סלחנים מאד וגם מה שהתורה אוסרת אנחנו מוצאים פתחים להתיר בחכמה למקרים מסויימים מאד.

כמו שיש שלבי התקדמות בהכרות של שפה כך אפשר להתייחס לבית המדרש, יש הרבה דוגמאות בבית המדרש וככל שיש יותר דוגמאות כך ממילא אפשר יותר להבין את הנושא אם כי מידי פעם זה יכול לבלבל אבל יש מקום גם לבקיאות וגם לעיון או ללימוד בגרסא ללא העמקה וכן ללימוד עם העמקה ברמות שונות ויש גם חשיבות מאד מיוחדת לקריאה ללא הבנה "כמו תוכי" אם כי האידאל הוא שלא רק לעסוק בדברים כמו "תוכי" בנוסף לכל זה חשוב להבין שיש הבדל בין יכולות הניתוח של אדם אחד לאחר, למשל אדם מבוגר ומנוסה בעולם הלימוד מבין דברים מסויימים תוך זמן קצר לעומת אדם צעיר שלוקח לו הרבה יותר זמן כך שיכול להיות שלאדם צעיר נראה שהאדם המבוגר קורא כמו "תוכי" אבל בפועל הוא לומד ומספיק ללמוד בקצב מאד מהיר שאדם צעיר לא מסוגל לתפוס אם זה מכיוון שהוא מכיר את הנושא או את הטקסט או אם בגלל שיכולות הלימוד שלו הרבה יותר מפותחות מאדם צעיר.

אז, איך לוקחים את סיפור של תנורו של עכנאי וממחישים אותו כמו בסוג של "תאטרון פלייבק"?

צריך לדעת איך לספר סיפורים כך שהשומע ירותק לסיפור ויקבל חוויה מאד עשירה ומשמעותית ביחס לנשמתו האישית.

תענית כ״ד ב

רַב יְהוּדָה חֲזָא הָנְהוּ בֵּי תְרֵי דַּהֲווֹ קָא פָּרְצִי בְּרִיפְתָּא, אֲמַר: שְׁמַע מִינַּהּ אִיכָּא שִׂבְעָא בְּעָלְמָא, יְהֵיב עֵינֵיהּ — הֲוָה כַּפְנָא. אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרַב כָּהֲנָא בְּרֵיהּ דְּרַב נְחוּנְיָא שַׁמָּעֵיהּ: מָר דִּשְׁכִיחַ קַמֵּיהּ, נִיעַשְּׂיֵיהּ דְּלִיפּוֹק בְּפִתְחָא דְּסָמוּךְ לְשׁוּקָא. עַשְּׂיֵיהּ וּנְפַק לְשׁוּקָא, חֲזָא כִּנּוּפְיָא, אֲמַר לְהוּ: מַאי הַאי? אֲמַרוּ לֵיהּ: אַכּוּסְפָּא דְתַמְרֵי קָיְימִי דְּקָא מִזְדַּבַּן. אֲמַר: שְׁמַע מִינַּהּ כַּפְנָא בְּעָלְמָא, אֲמַר לֵיהּ לְשַׁמָּעֵיהּ: שְׁלוֹף לִי מְסָאנַיי. שְׁלַף לֵיהּ חַד מְסָאנָא וַאֲתָא מִיטְרָא.

שטיינזלץ

א ובענין כוח תפילתו של רב יהודה מסופר: רב יהודה חזא הנהו בי תרי דהוו קא פרצי בריפתא [ראה שני אנשים שהיו מזלזלים בלחם], שהיו זורקים לחם מאחד לשני, אמר: שמע מינה איכא שבעא בעלמא [מכאן נראה שיש שובע בעולם] שאנשים נוהגים כך בלחם, יהיב עיניה [נתן עיניו] והקפיד על כך — הוה כפנא [ונהיה רעב]. אמרו ליה רבנן [לו חכמים] לרב כהנא בריה [בנו] של רב נחוניא שמעיה [שמשו] של רב יהודה: מר דשכיח קמיה, ניעשייה דליפוק בפתחא דסמוך לשוקא [אדוני שמצוי לפניו, לפני רב יהודה, יכפה עליו שיצא בפתח סמוך לשוק] שיראה בעיניו את הרעב בעולם. עשייה ונפק לשוקא, חזא כנופיא [כפה אותו ויצא לשוק, ראה קבוצה של אנשים], אמר להו [להם]: מאי האי [מה זה] שאתם מתקבצים יחד? אמרו ליה [לו]: אכוספא דתמרי קיימי דקא מזדבן [על כלי של תמרים אנחנו עומדים, שמוכרים אותם עכשיו]. אמר: אם קבוצה גדולה של אנשים עומדים סביב כלי אחד של תמרים לקנותו לאכילה, שמע מינה כפנא בעלמא [מכאן שרעב בעולם], אמר ליה לשמעיה [לו לשמשו]: שלוף לי מסאניי [חלוץ לי את נעליי] לאות צער, שרצוני להתענות על כך. שלף ליה חד מסאנא ואתא מיטרא [חלץ לו נעל אחת ובא גשם], כי מטא למישלף אחרינא [כאשר בא לחלוץ את השניה] אתא [בא] אליהו ואמר ליה [לו]: אמר הקדוש ברוך הוא עכשיו: אי שלפת אחרינא [אם חולץ אתה נעל אחרת] — מחריבנא לעלמא [מחריב אני את העולם], שלא יהא לך כל צער בו.

בן יהוידע על ברכות דף סג/א

שם (אבות ב', ב') "לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה": יש להקשות מאי מרבה בתיבת לעולם? ונראה לי בס"ד על דרך המעשה בעשיר אחד שהיה לו בן יחיד, וכשהיה בן י"ח(18) שנה קודם שנשא אשה רצה אביו ללמדו מלאכה, ובחר במלאכת הצורף, והביא לו לביתו צורף אחד אומן גדול אשר מלאכתו שוה פי שלשה על שאר צורפין לרוב יופיה, והבן לא רצה ללמד מפני הטורח, ויאמר לאביו וכי למלאכה זו אני צריך הלא יש בבתינו עושר גדול ויש כמה בני אדם נזונים בחינם, ומה לי לצרה הזאת להטריח עצמי בלימוד המלאכה הקשה הזאת. א"ל אביו בני כך הוא רצוני ודעתי שתלמוד מלאכה. וימאן הבן והוכרח אביו לשחד אותו בממון ויתן לו בעד כל יום חמשה זהובים כדי שישב וילמוד, והואיל וזה האומן יודיע בזה המלאכה חכמה גדולה הוצרך לעסוק בה עם הבן שנה אחת עד שלמד אותה בכל הצורך. ובאותם הימים שהיה האב נותן לבנו חמשה דינרים ליום, ולאומן שני דנרי זהב בכל יום, היה הבן אומר בלבבו כי אביו שוטה הוא בזה הדבר לפזר ממון זה בשביל המלאכה בחינם מאחר שאין לו צורך בה. אחר כך השיאו אביו אשה, ואחר כך נפטר אביו, ויכנס הבן לאוצר הממון של אביו ויפתח התיבות המלאים צרורות זהובים ויסירם משם ויביאם אל חדר שלו ואשתו היתה עמו בכל זאת. אחר שנים אבד העושר כולו מיד הבן, וגם מטלטליו מכר ונשאר הוא ואשתו ובניו בחוסר כל. ויזכיר(נזכר) הבן אשר אביו למדו מלאכה הנזכרת והכלים של המלאכה היו מונחים בחדר אחד. ויפתח הבן החדר ויוציא את הכלים בשמחה גדולה כי בהם יתפרנס עתה בריוח. וכשהוציא הכלים בירך את אביו ויאמר תהיה מנוחתו כבוד ונשמתו בצרור החיים, ואשתו היתה גם כן עמו ושמעה דבריו. אחר כך ישב ועסק במלאכה ובכל פעם שמכה בפטיש על הסדן היה אומר על אביו מנוחתו כבוד, ותהיה נשמתו צרורה בצרור החיים בגן עדן ואשתו שומעת כל זה. והנה יום אחד אמרה לו אשתו פליאה גדולה יש לי עליך, הלא בעת שנכנסת לאוצר הממון שהוריש לך אביך ולקחת הממון הרב ההוא, הייתי אני עמך ולא שמעתי שברכת את אביך? ועתה בעת אשר לקחת כלים של העמל ויגיעה האלה מן החדר ברכת לאביך? ובכל עת שאתה עוסק בהם ויגיע אתה מברך לאביך, מה זה ועל מה זה? אמר לה כשהייתי קטן בשנים בא אבי ללמדני מלאכה זו מאומן חשוב, וסרבתי והוכרח לפזר ממון הרבה ולשחד אותי בממון עד שלמדתי, ובכל יום הייתי חושב בלבי ששטות היתה בו בדבר זה דלמאי אצטריך לי אומנות זו? ועתה שנהפך הגלגל וכל אותו הממון שהניח הלך לו ולא נשאר דבר וסיבה להתפרנס ממנה כי אם רק מלאכה זו אשר למדני אבי בעל כרחי, הנה לעת עתה ידעתי שאבי חכם היה וטובה גדולה עשה עמי בלימוד המלאכה, כי זו היא תעמוד לנצח קרן קיים להתפרנס ממנה, ולולי היא הייתם מתים ברעב כולכם, על כן אני מזכירו לשבח ומברך אותו ומכבדו בדברים תמורת מה שהייתי מבזהו בלבבי בעת שלמדתי האומנות, בחשבי דבר זה לשטות חס וחלילה. עד כאן, ובזה יובן דברי בר קפרא לעולם ילמד אדם את בנו אומנות וכו', פירוש אפילו אם רואה שיש לו עושר רב אשר יוכל לפרנס מאה בני אדם בכל יום מן העושר שלו, לא יסמוך על עושרו אלא ילמדהו אומנות, אולי יצטרך לה באיזה זמן וכמו ענין המעשה הנזכר:

בתלמוד בבלי מסכת מגילה דף יט/ב

ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב ועליהם ככל הדברים אשר דבר ה' עמכם בהר? מלמד שהראהו הקדוש ברוך הוא למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים ומה שהסופרים עתידין לחדש. ומאי ניהו? מקרא מגילה:

שטינזלץ:

ואמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "ויתן ה' אלי את שני לוחות האבנים כתובים באצבע אלהים ועליהם ככל הדברים אשר דבר ה' עמכם בהר" (דברים ט, י) — מלמד שהראהו הקדוש ברוך הוא למשה בהר גם דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים שעתידים לדקדק ולעיין בה וגם מה שהסופרים עתידים לחדש, ומאי ניהו [ומה הוא] הדבר שהסופרים (חכמים) עתידים לחדש? הוא מקרא מגילה.

איך היה הדבר שהראה הקב"ה למשה דקדוקי תורה וסופרים? משה כותב ובתוך כך מראה לו הקב"ה מה עתיד לצאת מכתיבתו.
הרעיון מובע במדרשים בכמה מקומות ושניים מהם מובאים פה למטה. האם נקט הקב"ה בשמו של רבי אליעזר או רבי עקיבא? כנראה שלא, אבל, הביע ככל הנראה את תוכן הדברים ולכן משה היה שואל את ששאל. לפי הרמב"ם במורה נבוכים ככל הנראה עליית משה למרום אינה בהכרח דבר כפשוטו כמו דברים אחרים כגון "ותפתח האתון את פיה" איננו כפשוטו אלא דיבר הכתוב בלשון בני אדם. מה שכן, איננו יודעים להיכן הלך משה כאשר עלה למרום אבל אנחנו יודעים שיצא מן המחנה ושיהושוע ליווה אותו, המתין לו וקיבל את פניו מהיכן שהלך.

מדרש רבה במדבר – פרשה יט פסקה ז

(ז) ר' אחא בשם ר' חנינא אמר בשעה שעלה משה למרום שמע קולו של הקב"ה שיושב ועוסק בפרשת פרה אדומה ואומר הלכה בשם אומרה ר' אליעזר אומר עגלה בת שנתה ופרה בת שתים אמר לפניו רבון העולמים יהי רצון שיהא מחלצי אמר לו חייך שהוא מחלציך הה"ד (שמות יח) ושם האחד אליעזר שם אותו המיוחד:

מדרש תנחומא חקת – פרק ח

רבי אחא בשם רבי יוסי בר חנינא אמר בשעה שעלה משה למרום שמע קולו של הקב"ה יושב ועוסק בפרשת פרה אדומה הלכה בשם אומרה רבי אלעזר בני אומר עגלה בת שנתה ופרה בת שתים אמר משה לפניו רבש"ע העליונים ותחתונים שלך הן ואתה אומר הלכה בשמו של בשר ודם א"ל צדיק אחד עתיד לעמוד בעולמי ועתיד לפתוח בפרשת פרה אדומה תחלה

זוהר פרשת תזריע דף מד עמוד ב', (חלק ג דף מה/א)

חלק ממאמר: גוזל אביו ואמו

מט) תַּמָּן תָּנֵינָן, כָּל הַנֶּהנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְּרָכָה, כְּאִלּוּ גּוֹזֵל לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב גּוֹזֵל אָבִיו וְאִמּוֹ וְגוֹ'. כָּל הַנֶּהֱנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה, כְּלָל דָּא, אִיהוּ אִינְתּוּ. מַאן דְּאִתְדַּבָּק בְּאִנְתּוּ לְמֵהֱנֵי מִנָּהּ, וְאַף עַל גַּב, דְּאִיהִי פְּנוּיָה, וְאַהֲנֵי מִנָּהּ בְּלָא בְּרָכָה, כְּאִלּוּ גּוֹזֵל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּזִוּוּגָא דִּלְהוֹן, בְּשֶׁבַע בְּרָכוֹת הוּא. וּמַה עַל פְּנוּיָה כַּךְ, מַאן דְּיִתְדְּבַּק בְּאִנְתּוּ דְּאָחֳרָא, דְּקָאִים כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, בְּזִוּוּגָא דְּז' בְּרָכוֹת, עַל אַחַת כַּמָה וְכַמָּה. (משלי כח) חָבֵר הוּא לְאִישׁ מַשְׁחִית, דָּא יָרָבְעָם, כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ, וְאֹמֵר אֵין פָּשַׁע דְּאָמַר הָא פְּנוּיָה הִיא, אֲמַאי אָסוּר. בְּגִין דָּא גּוֹזֵל אָבִיו וְאִמּוֹ הֲוִי. וְלֹא עוֹד אֶלָּא דְּחָבֵר הוּא לְאִישׁ מַשְׁחִית. מַאן הוּא אִישׁ מַשְׁחִית. דְּפָגִים דִּיּוּקְנָא וְתִקּוּנָא דִּלְעֵילָּא. כָּל שֶׁכֵּן מַאן דְּחָמִיד לְאִנְתּוּ דְּחַבְרֵיהּ לְאִתְדַּבְּקָא (ס"א ואתדבק בה) בָּהּ, (דף מ"ה ע"א) דְּפָגִים יַתִּיר. וְעַל דָּא אִתְפְּגִים הוּא לְעָלְמִין. אִישׁ מַשְׁחִית, דְּפָגִים לְעֵילָּא, וּפָגִים לְתַתָּא, וּפָגִים לְנַפְשֵׁיהּ, דִּכְתִּיב מַשְׁחִית, וּכְתִיב, (משלי ו) מַשְׁחִית נַפְשׁוֹ הוּא יַעֲשֶׂנָּה.‏

[שָׁם שָׁנִינוּ, כָּל הַנֶּהֱנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְרָכָה, כְּאִלּוּ גּוֹזֵל אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאֶת כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּתוּב גּוֹזֵל אָבִיו וְאִמּוֹ וְגוֹ'. כָּל הַנֶּהֱנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה, כְּלָל זֶה הוּא הָאִשָּׁה. מִי שֶׁנִּדְבָּק בְּאִשָּׁה לֵהָנוֹת מִמֶּנָּה, וְאַף עַל גַּב שֶׁהִיא פְּנוּיָה, וְנֶהֱנֶה מִמֶּנָּה בְּלֹא בְרָכָה, כְּאִלּוּ גּוֹזֵל אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאֶת כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. מָה הַטַּעַם? מִשּׁוּם שֶׁהַזִּוּוּג שֶׁלָּהֶם הוּא בְּשֶׁבַע בְּרָכוֹת. וּמָה עַל פְּנוּיָה כָּךְ – מִי שֶׁנִּדְבָּק בְּאִשְׁתּוֹ שֶׁל אַחֵר, שֶׁעוֹמֵד כְּמוֹ שֶׁלְּמַעְלָה, בְּזִוּוּג שֶׁל שֶׁבַע בְּרָכוֹת, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. חָבֵר הוּא לְאִישׁ מַשְׁחִית – זֶה יָרָבְעָם, כְּמוֹ שֶׁבֵּאֲרוּהָ, וְאֹמֵר אֵין פָּשַׁע, שֶׁאוֹמֵר הִנֵּה הִיא פְּנוּיָה, לָמָּה אָסוּר? מִשּׁוּם זֶה הוּא גּוֹזֵל אָבִיו וְאִמּוֹ. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁחָבֵר הוּא לְאִישׁ מַשְׁחִית. מִי הוּא אִישׁ מַשְׁחִית? שֶׁפּוֹגֵם הַדְּמוּת וְהַתִּקּוּן שֶׁל מַעְלָה. כָּל שֶׁכֵּן מִי שֶׁחוֹמֵד אֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ לְהִדָּבֵק (ונדבק בה) עִמָּהּ, שֶׁפּוֹגֵם יוֹתֵר, וְעַל זֶה הוּא נִפְגָּם לְעוֹלָמִים. אִישׁ מַשְׁחִית – שֶׁפּוֹגֵם לְמַעְלָה, וּפוֹגֵם לְמַטָּה, וּפוֹגֵם אֶת נַפְשׁוֹ, שֶׁכָּתוּב מַשְׁחִית, וְכָתוּב (משלי ו) מַשְׁחִית נַפְשׁוֹ הוּא יַעֲשֶׂנָּה.]

ספר קול מבשר ח"א – פרשת עקב

ז. את ה' אלקיך תירא אותו תעבוד ובו תדבק ובשמו תשבע (דברים י' כ). ובגמרא (פסחים כב ע"ב), את ה' אלקיך תירא – לרבות תלמידי חכמים. פירוש, התלמידי חכמים מרבים את יראת ה', והבן. בעת שהיה הר"ר בונים מפרשיסחא זצ"ל, בעיר דאנציג עוד טרם שהיה רבי, וידעו ממנו כי הוא נוסע לצדיקי הדור, שאלו אותו שם ה'דייטשען' שהיו עמו באכסניה אחת, שאינם יכולים להבין, כי איש כמוהו אשר מלא וגדוש בתורה וחסידות, ויודע הרבה ספרים, וכל רז לא אניס ליה, צריך עוד להוציא הוצאות גדולות ולנסוע לצדיקים? הלא יוכל ללמוד הכל מתוך הספרים, ולמה לו לנסוע אליהם! והשיב להם כל מיני תירוצים, ולא נתקבלו אצלם. אך פעם אחת, בקשו הם ממנו כי ילך עמהם לטיאטרון, ובודאי לא רצה ללכת עמהם למקום כזה. וכאשר חזרו ה'דייטשען' לאכסניה, סיפרו לו מה שהיה שם בטיאטרון, וכי היו שם הרבה דברים נפלאים שעין לא ראתם מקודם. והשיב להם הרר"ב זי"ע, כי גם הוא יודע את כל הדברים הנפלאים שהיה שמה. ושאלוהו מהיכן הוא יודע? הלא הוא לא היה בטיאטרון, ואיך יודע מה הולך שם! והשיבם, כי ראה את ה'תכניה' של אותו המחזה, ומשם הבין את הכל. ולהמחישם – צייר להם את כל המחזה ממש כאילו היה שם. והשיבו לו ה'דייטשען', כי אין כל דמיון בין הציור לבין המחזה עצמו, כי ההבדל הוא כרחוק מזרח ממערב. ואז אמר להם הרר"ב זי"ע, אם כן, אתם מודים עכשיו שאין דומה למי שרואה את הצדיק בעצמו, למי שרק מכיר אותו על ידי הספרים, כי ההבדל הוא גדול מאד. [שיח שרפי קודש החדש, פ' עקב]:

עירובין דף נ"ג עמוד ב'

רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי הֲוָה קָא אָזֵיל בְּאוֹרְחָא, אַשְׁכְּחַהּ לִבְרוּרְיָה אֲמַר לַהּ: בְּאֵיזוֹ דֶּרֶךְ נֵלֵךְ לְלוֹד? אֲמַרָה לֵיהּ: גָּלִילִי שׁוֹטֶה, לֹא כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים: אַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה?! הָיָה לְךָ לוֹמַר: ״בְּאֵיזֶה לְלוֹד״.

בְּרוּרְיָה אַשְׁכַּחְתֵּיהּ לְהַהוּא תַּלְמִידָא דַּהֲוָה קָא גָרֵיס בִּלְחִישָׁה. בְּטַשָׁה בֵּיהּ, אֲמַרָה לֵיהּ: לֹא כָּךְ כָּתוּב ״עֲרוּכָה בַכֹּל וּשְׁמוּרָה״, אִם עֲרוּכָה בִּרְמַ״ח אֵבָרִים שֶׁלְּךָ — מִשְׁתַּמֶּרֶת, וְאִם לָאו — אֵינָהּ מִשְׁתַּמֶּרֶת. תָּנָא: תַּלְמִיד אֶחָד הָיָה לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר שֶׁהָיָה שׁוֹנֶה בְּלַחַשׁ, לְאַחַר שָׁלֹשׁ שָׁנִים שָׁכַח תַּלְמוּדוֹ.

תָּנָא, תַּלְמִיד אֶחָד הָיָה לוֹ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר שֶׁנִּתְחַיֵּיב בִּשְׂרֵיפָה לַמָּקוֹם. אָמְרוּ: הַנִּיחוּ לוֹ אָדָם גָּדוֹל שִׁמֵּשׁ.

אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה: שִׁינָּנָא, פְּתַח פּוּמָּיךְ קְרִי, פְּתַח פּוּמָּיךְ תְּנִי, כִּי הֵיכִי דְּתִתְקַיַּים בָּיךְ וְתוֹרִיךְ חַיֵּי, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם וּלְכׇל בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא״, אַל תִּקְרֵי ״לְמֹצְאֵיהֶם״ אֶלָּא ״לְמוֹצִיאֵיהֶם בַּפֶּה״.

אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה: שִׁינָּנָא, חֲטוֹף וֶאֱכוֹל חֲטוֹף וְאִישְׁתִּי, דְּעָלְמָא דְּאָזְלִינַן מִינֵּיהּ כְּהִלּוּלָא דָּמֵי.

שטיינזלץ:

ג ומשום שמדובר בלשון חכמה, ובחכמתן של נשי ישראל, מביאים את המעשה: ר' יוסי הגלילי הוה קא אזיל באורחא, [היה מהלך בדרך] אשכחה [מצא] את ברוריה אמר לה: באיזו דרך נלך ללוד? אמרה ליה [לו]: גלילי שוטה, וכי לא כך אמרו חכמים: אל תרבה שיחה עם האשה?! היה לך לומר בקיצור, כדי לא להרבות שיחה: "באיזה ללוד". ועוד מדברי חכמתה של ברוריה: ברוריה אשכחתיה לההוא תלמידא דהוה קא גריס [מצאה תלמיד אחד שהיה לומד] בלחישה, ולא הרים קולו בלימודו. בטשה ביה, [בעטה בו] אמרה ליה [לו]: לא כך כתוב "ערוכה בכל ושמרה" (שמואל ב' כג, ה), משמע אם ערוכה התורה במאתים ארבעים ושמונה איברים שלך — כלומר שאתה מתאמץ בה גם בגופך משתמרת, ואם לאו — אינה משתמרת. ומעין זה תנא [שנה]: תלמיד אחד היה לר' אליעזר שהיה שונה בלחש, לאחר שלש שנים שכח תלמודו. ואגב מעשה זה בתלמיד ר' אליעזר מסופר גם: תנא [שנה], תלמיד אחד היה לר' אליעזר שנתחייב בעונש שריפה למקום (שכינה) בגלל חטאיו אך אמרו: הניחו לו ולא תענישוהו כדינו משום שאדם גדול שמש. ומעין אותה הוראה של ברוריה אמר שמואל לרב יהודה: שיננא [גדול השינים], פתח פומיך קרי [פיך וקרא], פתח פומיך תני, כי היכי דתתקיים ביך ותוריך חיי [פיך ושנה כדי שתתקיים התורה בך ותאריך ימים] שנאמר "כי חיים הם למצאיהם ולכל בשרו מרפא" (משלי ד, כב) אל תקרי [תקרא] "למצאיהם" אלא "למוציאיהם בפה". ועוד הוראה אמר שמואל לרב יהודה תלמידו החביב עליו: שיננא [גדול השינים], חטוף ואכול חטוף ואישתי, דעלמא דאזלינן מיניה כהלולא דמי [ושתה, שהעולם שאנו הולכים ממנו כמשתה חתונה הוא] ששמחתו רק לפי שעה, ואם אינו נהנה עכשיו לא יוכל ליהנות לאחר מכן.

אפשר ללמוד כמה דברים מהסיפורים הן לזכות והן לגנאי מדרך חכמתה של ברוריה אשת רבי מאיר.

מקובל מאד שאדם חכם יש בו תכונות טובות שהופכות אותו לאדם "מעולה". אצלי במשפחה יש משפט מפורסם מאד "גאון גובל בשיגעון" מכיוון שלא כל חכם וחכמה בהכרח מועילים לאדם. לדוגמא, אם האדם גאון יש סיכוי שנקודת ההסתכלות שלו היא רחוקה מאד מהאדם שאיתו הוא נפגש ולכן מעבר לחכמה צריך גם ענווה ויראת ה'. חכמה לבדה היא דבר שיש בו חסון. לדוגמא מהסיפור של ברוריא שחכמים מביאים אותה חצי לגנאי חצי לשבח, ברוריה "בטשה ביה" בעטה בתלמיד, האם ראוי שיבעטו בתלמיד? האם זאת דרך נכונה ללמד תלמיד? אפשר לדון האם ברוריה הכירה את התלמיד או כל מיני זכויות אחרות שהובילו אותה למעשה המדוייק הזה.

במקרה הראשון שברוריה אומרת "גלילי שוטה" מדובר על ביטוי מאד חריף. האם כך היא דרכה של תורה? האם התורה מלמדת את האדם להתבטא בדרך קשה וחריפה כזאת שפוגעת? האם חכמה מביאה לידי התנהגות בוטה כזאת?

אלו שאלות ששאלתי את עצמי וחשוב להבין שאלו שאלות שנובעות מתוך ניסיון להבין את הנלמד. אני יודע שיש תלמידי חכמים שלא מגיעים למצב שבו הם שואלים את עצמם שאלות כאלו ולדעתי משהו חסר בהם. הם לא מסוגלים לראות את הכתוב מהסתכלות מעט שונה. ואני אשאל נניח את הרב הראשי לישראל: הרב, וכי היית תלמיד חכם מאש שיצאת מרחם אמך? איך הפכת לתלמיד חכם? האם שתקת ולא שאלת שאלות על הכתוב? האם הכתוב פשוט היה מובן לך במצבו הגולמי?

יש אנשים שאוהבים להבדיל בצורה גורפת בין נשים לגברים והטענה שלי היא שכל אדם הוא מיוחד בפני עצמו. יש גם כאלה שאומרים שהשם הוא זה שקובע את תכונות האדם, אז מה? כל ברוריה היא כמו אשר רבי מאיר? חשוב ללמוד מברוריה אשת רבי מאיר על היחס לחכמה וחכמים בכלל. ומנגד לזה חשוב מאד ללמוד חכמה מחכם בעולם האמיתי ולא רק מהכתובים. בנוסף לזה יש גם סוגים של חכמים והאדם יכול לראות מספר חכמים ולהכריע למי הוא רוצה להיות דומה יותר. אמנם יש יחודיות בכל אדם אבל יש לנו היום את היכולת לראות דוגמאות רבות ולהכריע בכוחות עצמינו לאילו אנחנו מרגישים חיבור נשמתי עמוק ומאילו נשמתנו סולדת וממילא לא נרצה לבטא בעצמינו חכמה כזאת. אני אישית רואה חכמה בברוריה אבל במציאות ראיתי נשים שאני רואה בהן ביטוי של חכמה הרבה יותר מושלם מאשר מה שהגמרא מספרת על ברוריה אשת רבי מאיר, אז לאיזה סגנון של חכמה אני מתחבר? כתוב או חי במציאות של ימינו?