פרק י'
הכפירה בתעתועיה
הכפירה מזייפת ההיסטוריה. האפסת האדם ע"י הכפירה. מקסם השוא של הכפירה. חופש אמיתי וחופש מזויף. לקח הנסיון של תקופתנו.
בתנ"ך
גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי:
תהלים כ"ג, ד'
♦
בְּרֹב שַׂרְעַפַּי בְּקִרְבִּי תַּנְחוּמֶיךָ יְשַׁעַשְׁעוּ נַפְשִׁי:
שם צ"ד, י"ט.
♦
… אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ:
שם נ"ה, כ"ד.
♦
שם מ"ט, כ"א.
♦ ♦
בדברי חז"ל
דרך הרשעה – קצרה וארוכה
"את הברכה אשר תשמעו וכו' והקללה – אם לא תשמעו". משל לזקן שהיה יושב על הדרך, והיו לפניו שתי דרכים: אחת תחלתה קוצים וסופה מישור, ואחת תחלתה מישור וסופה קוצים. והיה יושב בראש שתיהן, ומזהיר את העוברים ואומר להם: אעפ"י שאתם רואים תחלתה של זו קוצים – לכו בה, שסופה מישור; וכל מי שהיה חכם שומע לו, והיה מהלך בה ומתיגע קמעא, הלך בשלום ובא בשלום. אבל אותם שלא היו שומעים לו, היו הולכים ונכשלים בסוף. כך משה פירש לבני ישראל ואמר להם: הרי דרך החיים ודרך המות, ברכה וקללה – "ובחרת בחיים".
מדרש תנחומא, פר' ראה.
♦
הרשע עבד ליצריו.
צדיקים לבם ברשותם, ורשעים – ברשות לבם.
ב"ר ל"ד
♦
הרשעה ממיתה
"אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם". כל שנותיו של דואג לא היו אלא שלשים וארבע, ושל אחיתופל אינן אלא שלשים ושלש.
סנהדרין ק"ו, ע"ב
♦ ♦
בדברי גדולי תקופתנו והוגיה
א. בקורת ניטשה ושיטתו המוסרית בנויות על סילוף ההיסטוריה
ד"ר ש. פדרבוש. עיונים (עמ' 23)
יסוד שיטתו של נ., שמקור המוסר הזולתי (האלטרואיסטי) היה מהפכת־עבדים מוסרית של ישראל, אינו עומד בפני הבקורת. בשעה שנולד המוסר העברי שבתורת משה היה עם ישראל עבד המתפרץ מפני אדוניו ושואף בכוח הזרוע להיות אדון לעצמו. עם השואף לחופש והולך לכבש לו ארצו ולהדביר עמים תחתיו כעם ישראל בשעת נדודיו לפני הכנסו לארץ כנען לא היה זקוק לשם קיומו למוסר של עבדים האנוסים להתמיד בעבדותם. מוסר העבדים לא יצא איפוא מעם המתמוגג בעבדותו, כי אם מעם עז, עם המדבר, הלוחם בחרב ובקשת לחרותו.
אכן ההנחה הזאת מופרכת לא רק מדברי ימי התהוות המוסר בישראל בימי משה ובימי הנביאים, כי אם גם מתולדותיהן של כמה אמונות ודתות בעולם. גם הדתות באסיה מצטיינות כמעט כולן במוסר הזולתי, או במוסר־העבדים, בלשונו של ניטשה. הן לא עמדו מעולם תחת השפעת היהדות ובכל זאת התפתח אצלן מוסר זולתי, אף בהיות עמים אלה עומדים ברשות עצמם ולא טעמו טעם עבדות. ובודהה בן האצילים, האם לא הורה אף הוא מוסר העבדים? כי לא ההנאה הפרטית והטובה המעמדית בלבד היא הגורם היחידי בהתהוות המוסר אנו יכולים להוכח מהעובדה ההיסטורית, שעמים מושלים יצרו מוסר זולתי המתנגד בעיקרו לעניניהם הם ולהרחבת שלטונם.
♦
ב. הכפירה המרקסיסטית מוחקת את צלם הא־להים מהאדם
ד"ר יצחק ברייער. מוריה (עמ' 17)
לפי תורת מ. בן־האדם הוא רק אטום בתוך מהלך הכלכלה. הכלכלה היא מכונה ענקית עם חוקיות עצמאית, האוכלת את החברה ואת חבריה. תורת מ. פירושה אטומיזציה של בני האדם ומכניזציה של כל החברה. החזון של הצדק הבוער לפעמים בחוגי המרקסיסטים, האש הזאת לא תורת מ. הדליקה אותה, היא בוערת למרות תורתו. היא שארית האש אשר ה' ב"ה הדליק בלבה של החברה היהודית בהר סיני.
החרדים לדבר מ. הם אנשים יבשים, שומרי חוקים יבשים, אשר חייהם מחוסרי יופי, מחוסר גון ומעוף. וכו'. העבודה הזרה לאלהים האחרים של הכלכלה איננה מרוממת את חסידיה, אלא משפילה אותם לשאול תחתית.
♦
ג. הארת האמונה תחזיר את האדם לא־להים
הרב א. י. הכהן קוק. אורות (עמ' קכ"ה)
ההכנעה מפני הא־להות היא דבר טבעי בכל נברא, בכל הויה שפרטיות מתגלה בקרבה, להתבטל בפני הכללות וקל וחומר בפני מקור ההויה של הכללות, לא צער ודכדוך יש בה כי אם עונג וקוממיות, שלטון וגבורה פנימית. אבל מתי היא טבעית? כשגדולת הא־להות מצטירת יפה בתוך הנשמה, בצורה של דעת טהורה, של שכל מתעלה מכל מהות, ושל דמיון עשוי בטוב החיים ממולא בכל הוד תפארת גדולה, שאז נתבעת ההתבטלות מכל זויות הנשמה, בכל כלליותה ופרטיותיה.
כשנקודת התוך של ההכרה הא־להית עמומה, הרי המהות הא־להית נתפשת רק בתור כח תקיף שאין להמלט הימנו והכרח הוא להשתעבד אליו. כשבאים להשתעבד לעבודת א־להים על פי המצב הריקן הזה, של הציור האפל הזה שמתהוה ברעיון, כשחושבים על דבר א־להים בלא השכלה ובלא תורה, יראה תתאה הנתוקה ממקורה, שהוא יראה עילאה, האדם הולך ומאבד את זהר עולמו. אין גאות א־להים מתגלה אז בתוך הנפש כי אם שפלות דמיונות פרועים, המציירים תכונה של איזו מציאות בדויה מטושטשת המבהילה את כל המאמין בה ומדכאה את רוחו, ועוקרת הזיו הא־להי שבנשמתו. ואף אם יאמר כל היום כולו שאמונה זו היא בד' אחד – היא מלה ריקה, שאין הנשמה יודעת ממנה כלום.
אין תקנה כי אם בהארת האמונה, כשבמקום התפרצות אל מהות א־להות באה בלב מחשבה בהירה של המוסר הטהור והגבורה העליונה, המתנוצצים מאור הא־להי וקשורים תמיד במקורו, שהיא מתוה לאדם את דרכו ומציגתו באור ד'.
♦
ד. האנושיות שוב תשוב אל הא־להים!
הרב א. י. הכהן קוק. קריאה גדולה (מאמרי ראי"ה עמ' 326)
… הנה יום בא ולא ירחק חק, והאנושיות תתעורר כדוב שכול וכארי על טרפו להנקם מהכפירה הבזויה בעד כל רעתה אשר עוללה לה. בפתע תבקש להשליך מעליה את עבותיה; בחימה גדולה ובקצף גדול תבקש ממנה את נקמת החיים הטובים, את השלוה והעדן של הדעות הטהורות; של החיים הטהורים הזכים אשר שללה ממנה, שללה ותאבד, שמה למרמס, מבלי אשר יהיה לה כח לאותה הרשעה להשיב תמורתם אף חלק מני רבבה. הבהלה הזעומה שעל ידה ערבבה הכפירה את העולם, להמם את המוחות ואת הלבבות, להעביר את האדם על דעתו ועל דעת קונו, תעבר ותשקוט. והדעה הצלולה המתונה היודעת גם כן איך לחיות ואיך להתבונן, איך להשקט ואיך להתלהב, והגבורה הא־להית היודעת לכונן גוי איתן ועם אדיר בקדש תקח את מקומה בחיים. ושבט בקרת של מוסר אכזרי תניף על השפחה אשר העיזה לרשת את גבירתה, על העבד אשר התנשא למלך וחותם העבדות חקוק לעד על מצח נשמתו.
♦
ה. בדיקת האקסיומה המונחת ביסוד הכפירה לאור המסקנות הנובעות ממנה
ד"ר י. ד. הלוי הולצברג. המדע והדת (פ"ה)
בשני אופנים אפשר "לבדוק" כל אכסיומה: א) אפשר לבחון אם היא בעצמה מתאימה למצוי ולרצוי, היינו, אם אין סתירה בינה לבין שאר הדברים, שאנו מקבלים אותם כעובדות המציאות או כענינים הרצויים לנו; ב) אפשר לבחון, אם אנו מוכנים לקבל את כל המסקנות הנובעות ממנה, היינו אם הפירות שהיא מבשילה מתאימים למצוי ולרצוי.
נבדוק עכשיו בשני האופנים האלה את האמונה בכחו הכל־יכול של האדם ונלך קודם בדרך השניה – בדרך של בדיקת האכסיומה הזאת לאור המסקנות הנובעות ממנה.
יש להודות, כי האמונה באדם ובכחותיו – יש לה השפעה מקסימה על לב האדם, כי היא מעוררת בו מרץ ושמחת־חיים. הקסם שבאמונה הזאת משחד את האדם, וביחוד את הצעיר ואת הצעירה, הבטוחים ע"י כך, כי בידם ממש נמצא גורל האומה או גורל האנושיות, – וזהו אולי הסוד והיסוד של התפשטות הכפירה בעולם. ויש להוסיף, כי האמונה בכוחותיו מסגלת באמת את האדם לעשות גדולות, וכבר אמר חכם אחד: "כדי שישיג אדם כל אשר בכחו להשיג, עליו להאמין, כי בכחו להשיג הרבה יותר ממה שיש לאל ידו להשיג למעשה". אולם לא בלבד אל ההשפעה הישירה של האמונה המופחת בכחות האדם עלינו להתבונן, כי אם גם אל המסקנות המרחיקות לכת ממנה, והן התגלו בזמן האחרון בכל מערומיהן.
מה מקסים הוא להאמין ב"אדם העליון", ביחוד אם כל אחד רואה את האדם העליון הזה – בעצמו! והנה החפוש אחרי האדם העליון, החיפוש אחרי ה"מפקד", כבטויו של ניטשה, הוכתר ב"הצלחה". הוא נמצא ב"פירר" – והפשעים השפלים והאיומים שבוצעו בפקודת ה"פירר" הזה, מדגימים במדה מספיקה את המסקנות ה"מעשיות" מהאמונה ב"אדם העליון".
הקידמה שבאה לעולם עקב התפתחות המדע! גדולים הם באמת כבושי האדם בשטח הטכניקה, והם עלולים למלא את לב האדם גאוה מוצדקת. די להזכיר את האוירון ואת הרדיו! – אולם – למה משתמשים האנשים באמצאות הללו? כאוירון – להפצצות, וברדיו – להפצת שקר ולהסתרת האמת! כלום יכול האדם להתגאות באמצאות אלו לאור השמוש בהן?
האמונה בכח החברה המאורגנת כמעמד, כמדינה או כאומה! את התוצאות הקיצוניות – אבל ההכרחיות – של אמונה זו אפשר לראות בשתי מדינות: ברוסיה הסוביטית ובגרמניה הנאצית. המשטר הסוביטי – הוא התוצאה ההגיונית וההכרחית של השיטה הקומוניסטית. האם נוכל להשלים עם דכוי האדם בכלל והאדם מישראל בפרט, הכרוך במשטר הזה? הנאציזם – זוהי התוצאה העקבית ביותר מהלאומיות החילונית, הדוגלת רק ברצון האומה המקדש את כל האמצעים, ואמונה אנושית זו בקדושת האומה הפכה את האנשים לחיות טורפות – וגם למטה מזה!
במתימטיקה נוהגים לפעמים להוכיח משפטים ע"י "הוכחה מן ההפך"! מקבלים כהנחה משפט נגדי לזה שרוצים להוכיחו. הנחה זו מתקבלת על הדעת. מסיקים ממנה מסקנות מסוימות, שאף הן מתקבלות על הדעת, אלא שלבסוף באים לידי מסקנה המתנגדת לשכל או למציאות, ובה מתגלה השקר שבמשפט הנגדי שקבלנוהו כהנחה נכונה. גם בחיים, כדי לדון על איזה אידיאל שהוא, אין להסתפק במסקנות הראשונות ממנו. יש לראות לאילו תוצאות הוא יביא במסקנותיו המרחיקות לכת, והמסקנה העקבית ביותר של הלאומיות החילונית הוא הנאציזם בלי א־להים, כשם שהמסקנה העקבית ביותר מהקומוניזם – הוא המשטר ברוסיה הסוביטית.
האמונה המופרזת בכחו הכל־יכול של האדם בכל צורותיה השונות – מביאה במסקנותיה העקביות והמרחיקות לכת – להשפלת האדם! וכמו כל סתירה, מעידה גם הסתירה הזאת על השקר היסודי שבאמונה המופרזת הנ"ל, שהיא, לדעתי, יוצרת את הבסיס הפסיכולוגי של הכפירה בא־להים!
♦
ו. בדיקת האקסיומה המונחת ביסוד הכפירה לאור המציאות, וקביעת הבסיס הפסיכולוגי של האמונה בה'
ד"ר י. ר. הלוי הולצברג. המדע והדת (פרק ו')
נבדוק עכשיו את האכסיומה של הערצת האדם, כשהיא לעצמה, לאור המציאות.
בתוך שאון החיים היום־יומיים, כאשר אנו מוכרחים להאמין בכחותינו כדי להשיג מה שעלינו להשיג, ואמונה זו כל כך מתוקה בשבילנו, נוטים אנו להפריז בהערכת כחותינו, והגאוה משכרת אותנו. אולם החיים עצמם מעמידים אותנו לעתים קרובות -מול תופעות, שבהן מתגלית אפסות כחותיו של האדם. אנו מתעלמים על פי רוב מהתופעות הללו, כי הן מפריעות לנו להאמין בעצמנו ולשמוח בחיים, אולם עצימת העינים בפני האמת איננה מבטלת את האמת, ועלינו להטות אזננו גם לקול הבוקע ועולה מתוך התופעות הללו – והפונה לנפשנו.
המות… המות שגזל מאתנו אחד מיקירי נפשנו – ואשר עומד גם מאחורי גבנו… מה דל כחנו מול הכח הפשוט והרגיל הזה של הטבע! חסרי אונים אנו נגדו… ולשוא כל המאמצים לבטלו בלבנו! אם אנו מדברים על ה"שם הנצחי" שישאר אחרי הנפטר היקר לנו – או שישאר אחרינו – הרי אין זה אלא אמצעי להסיח את דעתנו מרעיון המות ולמלא את הכרתנו תוכן אחר! אין אנו יכולים להשלים עם הפסקת קיומנו וקיומם של האנשים היקרים לנו! האמונה בכחו הכל־יכול של האדם מתגלית כאן כשקר, והאמונה בשלטון המחלט של כחות הטבע ממלאת את לבנו יאוש… וברגש התמים של האדם מופיעה האמונה, שזה אי אפשר, שאי אפשר שהמות יהפוך לאפס את כל אישיותו של האדם היקר לנו – ואת אישיותנו אנו, ולעזרתנו באה כאן האכסיומה הנגדית – האמונה בה' שברא את העולם ונתן את התורה הנצחית לאדם בעל הנפש הנצחית! האכסיומה הזאת מצילה אותנו מן היאוש ומרוממת אותנו גם מעל למות!
הטבע בזעפו ובהדרו… ים זועף, הוד ההרים מכוסי שלג נצחי, הדר השמים הזרועים כוכבים והוד "המלחמה והשלום" השולטים בכל מערכת החי – אבד לו לאדם "התרבותי" המודרני הכשרון להרגיש את כל זאת בתוך שאון החיים, בתוך מראות הקולנוע וצלילי הרדיו. אולם הנפש התמימה של האדם, המסוגלה – ולו גם לעתים רחוקות – להתיחד עם רגשות ההוד והאימה, המתעוררים בלבו למראות הטבע בכללותו, מרגישה את אפסותה – אפסות גרגר חול במדבר גדול ונורא – לעומת כל הודו והדרו של הטבע. וכריאקציה נגד רגש האפסות הזה מתעוררת בה האמונה בכח הא־להים שברא את כל הטבע, את כל העולם – וברא גם אותה, וחלק גם לה נצוץ מכחו! ("כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך… מה אנוש כי תזכרנו?.. ותחסרהו מעט מא־להים"… תהלים ח').
האומה – וגורלה… כל הפרזות היפות על הכח הכל־יכול של האומה או של החברה האנושית המאורגנת בכל, נחוצות, כמובן, כדי להגדיל את מרץ הנוער בשאיפתו למטרות לאומיות או כלל-אנושיות, אולם לאור השכל הפשוט אין הן עומדות בפני כל בקרת.
עם כל הכבוד לאדם הגדול בעל האימרה: "אם תרצו – אין זו אגדה" – אי אפשר להתעלם מן הסתירה הפנימית – ולכן גם מן השקר – שיש בה. הרי כל אומה יכולה להגיד לבניה: "אם תרצו אין זו אגדה", ורצון אומה אחת מתנגד לרצונה של השניה, ונצחון אומה אחת מבוסס על מפלתה של השניה. האם לא ראינו שבמשך חיי האנושות נשמדו באומות גם אומות גדולות, ומהי הערובה שזה לא יקרה לאומות החיות עכשיו. ואפילו לאלו השליטות עכשיו בתבל? אין לאומה הכח הכל־יכול, וכאשר אומה קטנה עושה את חשבון כחותיה, את חשבון סכוייה הטבעיים להצלחה, בין שבעים האריות הסובבים אותה, היא יכולה לבוא לפעמים לידי יאוש – וגם לידי מעשי יאוש… וגם כאן באה לעזרתה האכסיומה האחרת, האמונה בה' שנטע חיי עולם בתוך העם הנצחי ע"י תורת האמת שנתן לו!
הגאוה המופרזת, היהירות – והאמונה בכח הכל־יכול של האדם, המבוססת עליה -מהוה, כאמור לעיל, את הבסיס הפסיכולוגי של הכפירה בא־להים. הבטחון בעצמנו -חרף הרגשת האפסות של כחותינו מול איתני הטבע – מעיד על הניצוץ הא־להי שבנפשנו, המרומם אותנו מעל איתני הטבע, המקרב אותנו לבורא!
ונפלא הדבר! גאותו של האדם המונחת ביסוד אמונתו המופרזת בכחו הכל־יכול -מביאה אותו סוף סוף לידי יאוש ולידי שפלות, שהיא למטה מדרגת חיות; בעוד שענותנותו המובססת על הרגשת אפסותו מול כחות ה' המתגלים בטבע מצילה אותו מן היאוש ומעלה אותו לדרגה הגבוהה ביותר שעליה הוא יכול לעמוד!
על פי רוב מלאה עדיין נפשו של האדם המודרני תרועת הנצחון שמשמיעה הערצת האדם – בצורותיה השונות. "כחנו ועוצם ידנו עשה – ויעשה – לנו את כל החיל הזה"! פשיטת הרגל של התרבות האנושית ושל המוסר האנושי, שנתגלתה במלחמה העולמית האחרונה ובמה שבא אחריה, עוד לא הגיעה להכרתם המלאה של רוב האנשים, הממשיכים בחייהם היום־ יומיים הקודמים, מבלי להסיק כל מסקנות ממה שקרה. אבל אולי תקרב פשיטת־רגל זו אותו היום, שבו תרגיש נפש האדם באפסות כחותיה מול השליט היחיד של העולם. ותחפש בו את הצלתה היחידה – "וְשַׁח גַּבְהוּת הָאָדָם וְשָׁפֵל רוּם אֲנָשִׁים וְנִשְׂגַּב ה' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא"! (ישעיהו ב', י"ז).
♦
ז. לפי הכפירה – האדם פועל באופן מיכני
ד"ר י. ר. הלוי הולצברג. התשובה (מתוך פ"ד)
לפי תפיסת העולם המטריאליסטית – המטריה (החומר) נצחית היא ושולטת בכל; גם ברוח. את חזות הכל רואה השיטה הזאת בטבע, וגם על האדם היא מביטה כעל יציר הטבע. וכשם שבטבע הנגלה הכל הכרחי הוא, הכל נובע מסיבות קודמות, כך הכרחי הכל גם בפעולות האדם, וכל פעולה נובעת בהכרח מסיבות שקדמו לה. מחשבות האדם אין בכחן לשנות את רצונו באופן אוטונומי, כי הן עצמן אינן אלא פרי סיבות הכרחיות. כמו שהכליות מפרישות את חמר השתן, אומר סופר מטריאליסטי אחד, כך מפריש גם המח את המחשבות, וכמו שמבנה הכליות ותכונות הדם והמזון מחייבים הרכב מסוים של השתן, כך מחייבים מבנה המח ותכונות הדם והמזון הרכב מסוים של המחשבה. אין האדם חפשי איפוא בפעולותיו. הוא לא הי' חפשי בהן בעבר ולא יהי' חפשי בהן בעתיד, כי העתיד הוא רק תוצאה הכרתית מהעבר.
♦ ♦ ♦
בשולי המקורות
לאחר בירור וניתוח של דרך המחשבה הכפרנית נמצא בה שלשה ליקויים, המהוים חלק ממהותה: היא שטחית, היא רברבנית והיא מוציאה דבה.
היא שטחית. היא אינה יכולה למצא הסבר למקורו של הרגש המוסרי באדם, והיא תולה זאת או בהתנונות או בצביעות (לעיל פ"ח). אולם כזה כן זה אין עומד בפני הבקרת. המוסר הישראלי נולד בתקופה של התעוררות לאומית ובתקופה של כיבושים (פדרבוש). לזה ראוי להוסיף, שאליבא דאמת, אין המוסר הישראלי דורש כניעה לרשעה, אדרבא, הוא דורש מלחמה תקיפה ללא ויתור (עי' מזה לקמן פ' כ"ג). הבקרת של ניטשה יש בה עניו לגבי תפיסת המוסר של הנצרות, אולם בשום פנים לא נגד היהדות (עיי"ש בפרק הנ"ל). הוא רואה רק את הצד האחד של המטבע בהוכיחו כי מניעי השתלטות גורמים להעלאתם של עמים לשלטון, ומתעלם בכוונה מהצד השני, המראה כיצד אותם הכוחות עצמם המשמשים למניעי עליה, הם גם מניעי הירידה (לעיל פרק ו').
את ההסבר הרואה את המוסר כצביעות ידחה בשאט נפש כל מי אשר מרגיש את רגש המוסר פועם בקרבו בחזקה. הוא יאמר לו לכופר אם אמנם אתה מכחיש קיומו של רגש המוסר, אין זאת אלא שלב אבן לך במקום בשר. אולם לא אובה ולא אשמע לך, אם תנסה לפתותני, שגם אצלי נדם הלב כאשר אצלך.
היא רברבנית. היא מבטיחה חופש ומבטיחה אושר, אולם קצרה ידה מלמלא הבטחותיה. הכפירה חומסת מהאדם את מעוף הנצחיות; הכפירה בא־להים מכילה בקרבה בהכרח גם כפירה בקיום נשמה באדם. היא רואה את החיים כפעולה מכנית של מרוץ הדם השוטף את תאי המח. עם מות הגוף ממילא הכל נפסק. וכשהאדם אינו משלים עם תורה זו, היא מביאה לו תחליף עלוב בדמות "השם הנצחי", שגם הוא אינו אלא נחלת יחידים.
הכפירה שוללת מהאדם גם את חופש הבחירה. אם האדם אינו אלא מין מכונה חיה, רצונותיו מוכרחים ואין האדם מסוגל בשום אופן לשנותם. במקום החופש אשר בשמו היא מדברת היא נותנת לאדם עבדות.
היא מבטיחה לאדם אושר ע"י הישגי המדע וסידור חיי החברה. אולם האם אחרי כל ההישגים של המדע לא נשאר האדם בן תמותה? ומה יתנו ומה יוסיפו כל הישגי הנוחיות, אם כל החיים אינם אלא חלום קצר שאחריתם בלהה? מה חלש הוא האדם עם כל חזקו, מה מחוסר אונים הוא בבא עתו, ומה אוילי הוא אם יגדיר כאושר חיי רגע החולפים כלעומת שבאו!
היא מוציאה דבה. בעוד שהכפירה היא היא ההופכת את האדם לעבד עבדים ללא מוצא, היא תולה את המום שבה באמונה בא־להים. היא טוענת שהאמונה משעבדת את האדם לכח עליון ממנו, והיא מתעלמת ומעלימה שאת העידוד האמיתי לא ימצא האדם אלא בא־להים. "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע, כי אתה עמדי".
כתוצאה משקריה ותככיה, הכפירה הופכת להשקפת עולם המסכנת את קיומו של עולם. מה יראה האדם הכופר כתכלית חייו, אשר הם כל כך קצרים, וכל כך חסרי מטרה בעצם מהותם, אם לא "אכול ושתה כי מחר נמות"? ומה יעשה בכוח אשר בידו אם לא לנצלו בכדי להגיע לזה. ואכן הנסיון המר של תקופתנו מוכיח שהישגי המדע הפכו בידי האדם הכופר לכלי משחית איום, אשר רק חלק מתוצאותיו ההרסניות ראינו, ואחריתן מי ישורן?
חישוף נגעי הכפירה אין בו אמנם כשלעצמו בכדי להוכיח את נכונות האמונה. האדם הרקוב מיסודו אשר האמונה כלתה ונכרתה ממנו ללא שריה הוא ודאי יהא מוכן למצות בהכרח את כוס התרעלה אשר מסכה לו הכפירה עד תומה. אולם במדה וגחלת האמונה עודנה עוממת אי־שם בלב, הרי גילוי נולותה של הכפירה יש בכוחו לעורר את האמונה מתרדמתה. כשתשבר גאות האדם, כשיכיר את אשר הוא באמת, כשרוחו תלבש ענוה, או ירגיש מה טוב כי אב יש בשמים הקרוב אליו אם יקראנו והפושט יד לקרבו גם אם רחק ממנו. ואו יבריק לו אור ממרום, או יכיר האמת ושלהבת אמונה תתלקח בלבו ותגרש כל צללי הכפירה.
♦ ♦
הערובה לחזרת העולם לא־להים גנוזה בעצם התרחקותה ממנו. האנושיות הולכת ומתקרבת אל א־להים, אם כי בדרך עקלקלה. תפקיד המאמין לעזור להולכים בחושך למצא המוצא בטרם בא האסון, עת יתעורר האדם לאור הלהבות אשר הצית בביתו במו ידיו.
♦ ♦
"וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו: ה' א־להי ישראל מלך, ומלכותו בכל משלה".
ב. החזון של הצדק וכו'. מסירות נפש לרעיון שרואים אותו צודק אינו מוסבר לפי תורת מ., מהרי זה עצמו כסתירה לשיטה זו. כוחות נפש אלה אין להבינם אלא כתוצאה ממעמד הר סיני. (עפ"י רוב הנלחמים בחרף נפש ומסירות למען תורתנו הם מבני ישראל).
החרדים וכו'. (כונתו להראות כמה דלי מעוף הם המחזיקים בתורה זו לעומת המאמינים). .
ג. ההכנעה וכו'. בניגוד לטענה שבנספחות ה', 4. עיי"ש.
בכל חויה שפרטיות וכו'. עי' לעיל פ"ב, ה'.
עונג וקוממיות וכו'. סיפוק הבא מגילוי הגבורה שבכיבוש היצר.
בצורה של דעת וכו', אלקים בתור עצם החכמה עי' לעיל פ"ד, ב' (פ"ב, י').
ושל דמיון וכו'. שכל הטוב שבעולם וכל רגשי השאיפה אליו מקודם בו.
ממולא וכו'. כשזה מלווה בהכרת ודופי הסתגלה בעולם ובכת המשליט את האמת והטוב בעולם.
כשנקודת התוך וכו'. כשאין תופסים את הכח האלקי אלא בתור כח שליט שאין מפלט ממנו.
יראה תתאה וכו' יראת העונש שאמנם נחוצה היא (עי' להלן פ' כ"ב, אולם רק בהצטרפה ליראת הרוממות שתכנה שמחת התבטלות בפני מקור הטוב העליון.
שפלות דמיונות פרועים וכו'. עי' להלן פ' כ"ד, ד'.
התפרצות אל מהות וכו'. עי' לעיל פ"ד א' ד"ה ע"כ.
המתנוצצים וכו'. עי' לעיל פ"ד, ד'.
ד. את נקמת וכו'. עי' להלן פרק זה, ו'.
על השפחה וכו'. הנצרות.
על העבד וכו'. הכפירה. עי' נספחות ח',4.