פרק י"ד.

השגחה

חוקי הטבע וההשגחה הפרטית – הבעיה ופתרונה. ההשתדלות העצמית וההשגחה. הצורך בהשתדלות האדם למילוי צרכיו. ההשפעה מלמטה למעלה ומלמעלה למטה. "יש" אמיתי ו"יש" מדומה. השגחת ה' על כלל ישראל.

בתנ"ך

… למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ:

שמות ח', י"ח.

♦

הא־להי מקרב אני נאם־ה׳ ולא א־להי מרחק:
אם יסתר איש במסתרים ואני לא־אראנו נאם־ה' הלוא את־השמים ואת־ הארץ אני מלא נאם־ה':

ירמי' כ״ג, כ"ג-כ״ד.

♦

משמים הביט ה' ראה את כל בני האדם:
ממכון שבתו השגיח אל כל יושבי הארץ:

תהלים ל"ג, י"ג-י״ד.

♦

פליאה דעת ממני נשגבה לא־אוכל לה:
אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח:
אם־אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך:
אשא כנפי־שחר אשכנה באחרית ים:
גם־שם ידך תנחני ותאחזני ימינך:

תהלים קל״ט, ו'-י'.

♦

ויאמר אלי עון בית־ישראל ויהודה גדול במאד מאד ותמלא הארץ דמים והעיר מלאה מטה כי אמרו עזב ה' את־הארץ ואין ה' רואה:

יחזקאל ט', ט'.

♦ ♦

בדברי חז״ל

מעשי האדם לא עוברים ללא רושם.
אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אא׳׳כ מכריזין עליו מלמעלה.

חולין פ'.

♦

אין מקריות במאורעות האדם.

"אשר בשערה ישופני והרבה פצעי חנם". אמר רבה: איוב בסערה חרף ובסערה השיבהו: בסערה חרף – אמר לפניו: רבש״ע, שמא רוח סערה עברה לפניך ונתחלף לך בין איוב לאויב. בסערה השיבהו שנאמר: "ויען ה' את איוב מן הסערה" וכו'. א״ל: שוטה שבעולם, הרבה נימין בראתי בראשו של אדם וכל נימא ונימא בראתי לה גומא בפני עצמה שלא יהיו שתים יונקות מגומא אחת שאלמלא שתים יונקות מגומא אחת מחשיכות מאור עיניו של אדם; בין גומא לגומא לא נתחלף לי – בין איוב לאויב נתחלף לי?

ב"ב ט"ז.

♦

הצלחת האדם תלוי׳ רק בידי שמים

ר׳ מאיר אומר: לעולם ילמד אדם את בנו אמנות נקי' וקלה ויתפלל למי שהעושר והנכסים שלו, שאין אמנות שאין בה עניות ועשירות; שלא עניות מן האמנות ולא עשירות מן האמנות, אלא הכל לפי זכותו של אדם.

קידושין פ״ב.

♦

ר״ש בן אליעזר אומר: ראית מימיך חיה ועוף שיש להם אמנות? – והם מתפרנסים שלא בצער; והלא לא נבראו אלא לשמשני, ואני נבראתי לשמש את קוני – אינו דין שאתפרנס שלא בצער? אלא שהרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי.

קידושין פ״ב.

♦

השגחה בכל הנמצא.

רשב"י עביד טמיר במערתא תלת עשר שנין וכו'. לסוף תלת עשר שנין אמר: לינה נפיק חמי מה קלא עלמא?
(לינה נפק. וכי אין אני יוצא לראות ולשמוע מה קול בעולם. פני משה).
נפיק ויתיב אפומא דמערתא. חמא צייד ציפרין פרס מצודתיה. שמע ברת קלא אמרה: דימוס. ואישתיזבא ציפור.
(דימוס חסד. וכששמע הבת קול אמרה דימוס ניצול הצפור. פנ״מ).
אמר: צפור מבלעדי שמיא לא יבדא, כ״ש בר נשא.
(ואמר: אם צפור מבלעדי שמיא לא נלכד וניצוד, כ״ש בר נשא ויצא. פנ״מ).

ירושלמי שביעית פ״ט ה״א

♦ ♦

בדברי הקדמונים

א. דעות שונות בהשגחה והדעה הנכונה
1. רמב״ם. מו״נ (ח״ג, פ׳ י״ז)

ואשר אאמינהו אני בזאת הפנה רצוני לומר: בהשגחה הא־לוהית – הוא מה שאספר לך. ואיני נסמך בזאת האמונה אשר אספרה למה שהביאני אליו המופת, אבל אסמוך בה למה שהתבאר אצלי שהוא כוונת תורת השם וספרי נביאינו. וזה הדעת אשר אאמינהו הוא יותר מעט ההרחקות מן הדעות הקודמות ויותר קרוב אל ההקש השכלי. והוא: שאני אאמין שההשגחה הא־לוהית אמנם היא בזה העולם התחתון – רצוני לומר: מתחת גלגל הירח – באישי מין האדם לבד, וזה המין לבדו הוא אשר כל עניני אישיו ומה שישיגם מטוב או רע נמשך אחר הדין כמו שאמר (דברים ל"ב, ד'): "כי כל דרכיו משפט", אבל שאר בעלי חיים וכל שכן הצמחים וזולתם, דעתי בהן דעת אריסטו: לא אאמין כלל שזה העלה נפל בהשגחה בו, ולא שזה העכביש טרף זה הזבוב בגזרה מאת השם ורצונו האישי עתה, ולא זה הרוק אשר רקק אותו ראובן התנועע עד שנפל על זה היתוש במקום מיוחד והרגו בגזירת השם, ולא שזה הדג שחטף ובלע זאת התולעת מעל פני המים ברצון א־להי אישי, אבל אלו כולם אצלי במקרה גמור, כמו שחושב אריסטו. ואולם ההשגחה הא־לוהית לפי דעתי ולפי מה שאני רואה היא נמשכת אחר השפע הא־לוהי – והמין אשר נדבק בו השפע ההוא השכלי עד ששב בעל שכל, ונגלה לו כל מה שהוא גלוי לבעל השכל, הוא אשר התחברה אליו ההשגחה הא־לוהית ושערה לו כל פעולותיו על צד הגמול והעונש. אמנם אם טבעה הספינה ומה שבתוכה כמו שזכר, ונפל הגלל על מי שבבית אם היה במקרה הגמור, לא היה ביאת האנשים בספינה ושבת האחרים בבית במקרה לפי דעתנו, אבל ברצון א־לוהי – לפי הדין במשפטיו, אשר לא יגיעו דעותינו לידיעת סדרם.

2. הנ״ל. שם (ח״ג, פ' י״ח)

ואחר מה שהקדמתיו מהיות ההשגחה מיוחדת במין האדם לבדו משאר מיני בעלי־ חיים, אומר: כי כבר נודע שאין חוץ לשכל מין נמצא, אבל המין ושאר הכלליות – דברים שכליים כמו שידעת, וכל נמצא חוץ לשכל אמנם הוא איש או אישים. וכשיודע זה יהיה נודע גם כן השפע הא־להי הנמצא מדובק במין האדם; רצוני לומר השכל האנושי אמנם הוא מה שנמצא מן השכלים האישיים והוא מה ששפע על ראובן ושמעון, לוי ויהודה. ואחר שהוא כן יתחייב לפי מה שזכרתיו בפרק הקודם כי איזה איש מאישי בני אדם שהשיג מן השפע ההוא חלק יותר גדול כפי הכנת החמר שלו וכפי התלמדו, תהיה ההשגחה עליו יותר בהכרח. אם ההשגחה נמשכת אחר השכל, כמו שזכרתי; ולא תהיה א"כ ההשגחה הא־להית בבני אדם כולם בשוה אבל יהיה יתרון ההשגחה עליהם כיתרון שלמותם האנושי זה על זה. ולפי זה העיון יתחייב בהכרח שתהיה השגחתו בנביאים עצומה מאד, ולפי מדרגתם בנבואה. ותהיה השגחתו בחסידים ובטובים כפי חסידותם וישרנום – אחר שהשעור ההוא משפע השכל הא־להי הוא אשר שם דבר בפי הנביאים והוא אשר ישר מעשי הטובים והשלים חכמות החסידים במה שידעו.
ואמנם הסכלים הממרים כפי מה שחסרו מן השפע ההוא היה ענינם נבזה וסודרו עם שאר אישי מיני בעלי חיים (תהלים מ״ט, י״ג): "נמשל כבהמות נדמו", ומפני זה היה קל להרגם אבל צוה בו לתועלת. וזה הענין הוא פנה מפנות התורה ועליה בניינה – רצוני לומר: על שההשגחה באיש ואיש מבני אדם כפי מה שהוא. הסתכל איך ספר על ההשגחה בפרטי עניני האבות בעסקיהם ובשימושיהם עד מקניהם וקנינם ומה שיעדם השם מחבר ההשגחה עליהם; לאברהם נאמר (בראשית ט״ו, א'): "אנכי מגן לך" ונאמר ליצחק (שם, כ״ו, ג'): "ואהיה עמך ואברכך". ונאמר ליעקב (שם, כ״ח, ט״ו): "והנה אנכי עמך ושמרתיך". ונאמר לאדון הנביאים ע"ה (שמות י"ג, י״ב): "כי אהיה עמך". ונאמר ליהושע (יהושע א', הי): "כאשר הייתי עם משה אהיה עמך". וזה כלו מבואר ההשגחה עליהם כפי שלמותם. ונאמר בהשגחה על החשובים החסידים ועזיבת הסכלים (שמו״א ב', ט'): "רגלי חסידים ישמור ורשעים בחשך ידמו, כי לא בכח יגבר איש". יאמר: כשישלם קצת אישי המין מן המכות והמקרים ונפול קצתם בהם אינו לפי כחותם הגופיים והכנותיהם הטבעיות. הוא אמרו: "כי לא בכח יגבר איש", אבל הוא לפי השלמות והחסרון, רצוני לומר: קרבם אל השם או רחקם ממנו, ומפני זה הקרובים אליו – בתכלית השמירה: "רגלי חסידיו ישמור" וגו'. והרחוקים ממנו מוכנים למה שיקרה שימצאם, ואין שם מה שישמרם ממה שיתחדש, כהולך בחושך, שאין ספק שיכשל. ונאמר בהשגחה על החסידים ג"כ (תהלים ל"א כ״א): "שומר כל עצמותיו וגו' ", (שם, ל"ד ט״ז) "עיני ה' אל צדיקים וגו' " והפסוקים אשר באו בזה הענין רבו מלספור רצוני לומר: בהשגחה על בני האדם כפי שיעור שלמותם וחסידותם.

ב. גבולות הבחירה וההשגחה ופעולת חוקי הטבע בעולם
רמב״ם. שמנה פרקים, מפ״ח *)

… ואילו היה האדם מוכרח על פעולותיו יהיו בטלות מצוות התורה ואזהרותיה, והיה הכל שקר גמור, אחר שאין בחירה לאדם במה שיעשה. וכן היה מתחייב ביטול הלימוד וההתלמדות ולימוד כל מלאכת מחשבת, היה כל זה הבל ולבטלה, אחר שהאדם אי אפשר לו כלל מפני הגורם המכריח אותו מחוץ זולתו, לפי דעת האומרים זה, שמוכרח שלא יעשה הפועל הפלוני, ומבלתי שידע החכמה הפלונית, ושלא תהיה לו המדה הפלונית. והיה הגמול והעונש ג"כ עול גמור, הן ממנו קצתנו לקצתנו, הן מהשי"ת לנו, שזה שמעון שהרג לראובן אחר שזה מוכרח שיהרוג וזה מוכרח שיהרג – למה נענש שמעון? ואיך יתכן עליו ג״כ ית', צדיק וישר הוא, שיענישהו על פועל שאי אפשר לו שלא יעשהו, ואפילו השתדל שלא יעשהו – לא היה יכול? והיו בטלות ג״כ ההכנות כולם מבנות בתים וכנוס הממון ולברוח בעת הפחד, וזולתם מן הדומים להם. כי אשר נגזר שיהיה א״א מבלתי היותו. וזה כולו שקר גמור, וכנגד המושכל והמורגש, והריסת חומת התורה ולגזור על הש״י בעול, חלילה לו ממנו.

אמנם, האמת אשר אין בו ספק, שפעולות האדם כולם מסורות לו, אם ירצה יעשה, ואם לא ירצה – לא יעשה, מבלתי הכרח שיכריחו עליו. ומפני זה היה ראוי לצוותו. אמר (דברים ל'): "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וכו' ובחרת בחיים", ושם הבחירה לנו בהם. וחייב העונש למי שימרה, והגמול למי שיעבוד, – "אם תשמעו ואם לא תשמעו". וחייב הלימוד וההתלמדות (שם, י"א, י״ט): "ולמדתם אותם את בניכם"; (ושם, ה', א'): "ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם", וכל מה שבא בלמוד המצוות. וחייב ג"כ ההכנות כולם, כמו שכתוב בתורה (שם כ״ב, ח'): "כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לביתך, ולא תשים דמים בביתך", (שם כ', ו'): "פן ימות במלחמה", (שמות כ"ב, כ״ו): "במה ישכב"; (דברים כ״ד, וי): "לא יחבול ריחים ורכב". והרבה בתורה ובנביאים בזה הענין, ר"ל – ההכנות.

אבל מה שנמצא לחכמים ע"ה, והוא אמרם (ברכות ל״ג): הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ג״כ אמת ונוטה לזה מה שזכרנו. אלא שהרבה פעמים יטעו בו בני אדם, ויחשבו קצת פעולות האדם הבאות לבחירתו, שהוא מוכרח עליהם – כזיווג פלוני, או היות הממון בידו; וזה בלתי אמת כי זאת האשה אשר לקחה בכתובה וקידושין והיא כשרה לו, ולקחה לו לפריה ורביה, והיא מצוה, והשי״ת לא יגזור בעשיית המצוה. ואם יהיה בנשואין איסור – הם עבירה, והשם לא יגזור בעשיית עבירה. וכן זה אשר גזל ממון פלוני או גנבו ממנו או הכה אותו וכחש בו ונשבע עליו בשקר, אם נאמר שהש״י גזר על זה שיגיע זה הממון לידו, ושיצא מיד זה האחר – כבר גזר בעבירה! ואין הענין כן, אבל כל פעולות האדם מסורות לו ותלויות בבחירתו, בהן בלא ספק ימצא המצוות והעבירות, כי כבר בארנו (בפ״ב) שמצוות התורה ואזהרותיה הן בפעולות אשר לאדם בהם בחירה שיעשם או שלא יעשם. ובזה החלק מן הנפש תמצא יראת שמים, ואינה בידי שמים, אבל נמסרה לבחירת אדם כמו שבארנו. א"כ מהו אמרם: הכל בידי שמים? – אמנם ירצו בו הענינים הטבעיים אשר אין בחירה לאדם בהם, כגון בהיותו ארוך או קצר, או רדת המטר, או עצירה, או הפסד האויר או זכותו וכיוצא בהם מכל מה שבעולם, זולת תנועת האדם ומנוחתו. וכו'.

אבל המאמר המפורסם אצל בני אדם, וגם ימצא ממנו בדברי החכמים ובדברי הנביאים גם כן, שישיבת האדם וקימתו וכל תנועותיו ברצון השם יתברך וחפצו, הוא מאמר אמתי על צד אחד, והוא כמו שהשליך אבן אל האויר וירדה למטה, שאמרנו בה שברצון השם יתברך ירדה למטה, והוא מאמר אמתי, שהשם יתברך רצה שתהיה הארץ כולה במרכז, ומפני זה בכל עת שישליכו חלק ממנה למעלה יתנועע אל המרכז. וכן כל חלק מחלקי האש מתנועע למעלה ברצון שקדם להיות מתנועע למעלה, לא שהשם יתברך רצה בעת שהתנועע זה החלק מן הארץ שיתנועע למטה.

ובזה חולקים המדברים, כי שמעתי אומרים שהרצון בכל דבר, עת אחר עת תמיד, ולא כן נאמין אנחנו, אך הרצון היה בששת ימי בראשית שימשכו הדברים כולם על טבעם תמיד, כמו שאמר (קהלת א', ט'): "מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש". ומפני זה הוצרכו החכמים לומר, כי כל המופתים היוצאים חוץ לטבע, אשר היו וגם אשר עתידים להיות מאשר יעד בהם הכתוב, כולם קדם בהם הרצון בששת ימי בראשית, והושם בטבע הדברים אז שיתחדש בהם מה שיתחדש, וכאשר יתחדש הדבר בעת הצורך יחשבו הרואים בו שעתה נתחדש, ואין הדבר כן. וכן הרחיבו בזה הענין הרבה במדרש קהלת וזולתו, ומאמרם בזה הענין (עבודה זרה נ״ד): "עולם כמנהגו נוהג". ותמצאם, עליהם השלום, תמיד בכל דבריהם בורחים מתת הרצון בדבר אחר דבר ובעת אחר עת. ועל זה הצד יאמר באדם כשיקום וישב, שברצון השם יתברך קם וישב, רצוני לומר, שהושם בטבעו בתחלת בריאתו שיקום וישב בבחירתו, לא שהוא רוצה עתה בעת קומו שיקום או שלא יקום, כמו שלא רוצה עתה בנפילת האבן הזאת שתפול או שלא תפול. וכלל הדבר שנאמין בו הוא, כי כמו שרצה השם יתברך שיהיה האדם נצב הקומה, רחב החזה, בעל אצבעות, כן רצה שיתנועע וינוח מעצמו ויעשה פעולות בבחירתו, אין מכריח לו עליהן ולא מונע מהן, כמו שהתבאר בתורה האמתית המבארת זה הענין באמרם (בראשית ג', כ״ב): "הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע", וכבר באר התרגום בפירוש, שהרצון בו ממנו לדעת טוב ורע, רצונו לומר, שהוא היה אחד בעולם רצוני לומר, מי שאין כמוהו מין אחר שישתתף עמו בזה הענין אשר נמצא בו, והוא שמעצמו ומנפשו ידע הטוב והרע ויעשה איזה מהם שירצה ואין מונע לו מהם. ואחר שהוא כן אפשר שישלח ידו ויקח מזה ואכל וחי לעולם.

ג. השגחה על כלל האומה הישראלית
רמב״ם. אגרת תימן

… וכן גזר עמנו בוראנו והבטיחנו מעולם ועד עולם, שכל זמן וזמן שיעמד על שנאיהם של ישראל שמד או שיתחדש עליהם שום רגז, שהוא עתיד לסלקו ולהסירו. שכן אמר דוד ברוה״ק, מספר בלשון האומה, שמתרעמת מתוקף יד האומות בנו ופשוט מלכותם עלינו מתחלתנו. ואעפי״כ אין בהם יכולת להאבידנו ולמחות שמנו, ואעפ״י שרודפים אותנו מנגעים אותנו בשמדות וגזרות. שכן אמר דוד ע״ה (תהלים קכ״ט, א'): "רבת צררוני מנעורי יאמר נא ישראל, רבת צררוני מנעורי גם לא יכלו לי".

ד. התנהגות האדם עפ״י אמונה בהשגחה
רבנו בחיי. חובת הלבבות (מתוך שער הבטחון, פ״ד)

… ואופני היושר בבטחון על א־להים בכל ענין מהם נעניני הגוף הכוללים חייו ומותו, מזונותיו ומלבושו ודירתו וכו') שישליך את נפשו בהם להליכות הגוזר אשר גזר לו הבורא מהם, ותבטח נפשו בא־להים ית' וידע כי לא יגמר לו מהם אלא מה שקדם בדעת הבורא, שהוא הנכון לעניניו בעוה״ז ובעוה״ב, ויותר טוב לאחריתו, ושהנהגת הבורא לו בכלם שוה, אין לשום בריה בהם עצה ולא הנהגה אלא ברשותו וגזרתו ודינו. וכמו שאין ביד הברואים חייו ומותו וחליו ובריאותו, כן אין בידם טרף מזונו וספוקו ולבושו ושאר עניני גופו. ועם בירור אמונתו כי ענינו מסור אל גזרת הבורא ית' ושבחירת הבורא לו היא הבחירה הטובה, הוא חייב להתגלגל לסבות תועלותיו ולבחור הטוב כנראה לו מן הענין והא־להים יעשה מה שקדמה בו גזרתו. והדומה לזה כי האדם אעפ״י שקצו ומדת ימיו קשורים בגזרת הבורא ית', יש על האדם להתגלגל לסבות החיים במאכל ובמשתה ובמלבוש ובממון כפי צרכו, ולא יניח את זה על הא־להים שיאמר: אם קדם בגזרת הבורא שאחיה ישאיר נפשי בגופי מבלי מזון כל ימי חיי, ולא אטרח בבקשת הטרף ועמלו. וכן אין ראוי לאדם להכנס בסכנות בבטחונו על גזרת הבורא וישתה סמי מות או שיסכן בעצמו להלחם עם הארי וחיות הרעות ללא דוחק, או שישליך עצמו בים או באש והדומה לזה ממה שאין האדם בטוח בהם ויסכן בנפשו וכבר הזהירנו הכתוב מזה שאמר (דברים ו', ט״ז): "לא תנסו את ה' א־להיכם" וגו'. כי איננו נמלט בזה מאחד משני דברים: או שימות, ויהיה הוא הממית את עצמו והוא נתבע על זה כאילו המית זולתו מבנ״א, אעפ״י שמותו על הדרך ההיא בגזרת הא־להים וברשותו. וכבר הזהירנו שלא להמית שום אדם בשום גלגול באמרו: לא תרצח. וכל אשר יהיה המומת קרוב אל הממית יהיה העונש יותר ראוי, כמו שכתוב (עמוס א', י״א): "על רדפו בחרב אחיו ושחת רחמיו" וגו'. וכן מי שהמית עצמו יהיה עונשו גדול בלי ספק, מפני שמשלו בזה כעבד שצוהו אדוניו לשמור מקום לזמן ידוע, והזהירו שלא יפרד ממנו עד שיבא שליח אדוניו אליו. וכיון שראה שבושש השליח לבא נפרד מן המקום קודם בואו. וקצף עליו אדוניו והענישו עונש גודל. וכן הממית את עצמו יוצא מעבודת הא־להים אל המרותו בהכנסו בסבות המות. ועל כן אתה מוצא שמואל ע"ה אומר (שמו"א ט״ז, ב'): "ואיך אלך ושמע שאול והרגני". ולא נחשב לו חסרון בבטחונו על הא־להים, אך היתה התשובה מהא־להים לו במה שמורה כי זריזותו בזה משובחת, ואמר לו (שם, שם, ג'): "עגלת בקר תקח בידך ואמרת לזבח לה' באתי", ושאר הענין. ואילו הי' זה קצור בבטחונו היתה התשובה אליו: אני אמית ואחיה וגו' או הדומה לו, כמו שאמר למשה ע״ה עת שאמר לו (שמות ד', י') "כי כבד פה וכבד לשון אנכי", "מי שם פה לאדם" וגו'. ואם שמואל עם תום צדקתו לא הקל להכנס בסבה קטנה מסבות הסכנה, אעפ"י שהיה נכנס בה במצות הבורא ית' כשאמר (שמו"א ט״ז, א'): "מלא קרנך שמן ולך אשלחך אל ישי בית הלחמי". כש״כ שיהיה מגונה מזולתו בבלתי מצות הבורא ית'. או שינצל בעזרת הבורא ית' לו ויאבדו זכויותיו ויפסיד שכרו, כמו שאמרו רז״ל בזה הענין (תענית כ':): לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה ויאמר שעושין לו נס, שמא אין עושין לו נס, ואם עושין לו נס מנכים לו מזכויותיו. ואמר יעקב אבינו ע״ה: "קטנתי מכל החסדים" וגו' ואמר המתרגם בפירושו: זעירין זכוותי מכל חסדין ומכל טבון.

וכמו שאמרנו בחיים במות כן נאמר בחיוב תביעת סבות הבריאות והמזון והמלבוש והדירה והמדות הטובות ולהרחיק שכנגדם, עם בירור אמונתו כי הסבות אין מועילות אותו בזה כלום אלא בגזרת הבורא ית'. כאשר יש לבעל האדמה לחרוש אותה ולנקותה מן הקוצים ולזרעה ולהשקותה אם יזדמנו לו המים, ויבטח על הבורא ית' להפרותה ולשמרה מן הפגעים ותרבה תבואתה ויברך אותה הבורא. ואין ראוי לו להניח האדמה מבלי עבודה וזריעה בבטחונו על גזרת הבורא שתצמיח האדמה בלתי זרע שקדם לו. וכן בעלי המלאכה והסחורה והשכירות מצווין לחזור על הטרף בהם עם הבטחון בא־להים כי הטרף בידו ורשותו שהוא ערב בו לאדם ומשלימו לו באיזו סבה שירצה. ואל יחשוב כי הסבה תועילהו או תזיקהו במאומה. ואם יבא לו טרפו על פנים מאופני הסבות אשר התעסק בהם, ראוי לו שלא יבטח על הסבה ההיא וישמח בה ויוסיף להחזיק בה ויטה לבו אליה, כי יחלש בטחונו בא־להיו, אך אין ראוי לו לחשוב כי תועילנו יותר ממה שקדם בדעת הבורא ואל ישמח בהדבקו בה וסבובו עליה. אך יודה הבורא, אשר הטריפו אחר יגיעתו ולא שם עמלו וטרחו לריק. כמו שכתוב (תהלים קכ״ח, ב'): "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך".

ואמר אחד מן החסידים אני תמיה ממי שנותן לחברו מה שגזר לו אצלו הבורא, ואח״כ יזכור לו טובתו עליו בו ויבקש להודות אותו עליו. ויותר אני תמיה ממי שקבל טרפו על יד אחר מוכרח לתתו לו ויכנע לו ויפייסו וישבחהו.

ואם לא יבואהו הטרף על הפנים אשר סבב עליהם, אפשר שטרף יומו כבר קדם אצלו והוא ברשותו, או שבא לו על פנים אחרים, ועל איזה פנים שיהיה ראוי לו להתעסק בסבות ואל ירפה מחזר עליהם כשהם ראוים למדותיו ולגופו כאשר קדמתי. ויבטח עם זה על א־להיו שלא יעזבהו ולא ירפהו ולא יתעלם ממנו כמו שכתוב (נחום א', ז'): "טוב ה' למעוז ביום צרה". וכן נאמר בענין הבריאות בסבות אשר מטבעם זה ולדחות המדוה במה שנהגו לדחותו, כמו שצוה הבורא ית' (שמות כ״א, י״ט): "ורפא ירפא". מבלי שיבטח על סבות הבריאות והחולי שהן מועילות או מזיקות אלא ברשות הבורא. וכאשר יבטח בבורא ירפאהו מחליו בסבה ובלתי סבה, כמו שנאמר (תהלים ק״ז, כ'): "ישלח דברו וירפאם". ואפשר שירפאהו בדבר המזיק הרבה, כמו שידעת מענין אלישע במים הרעים שריפא היזקם במלח. וכן: (שמות ט״ו) "ויורהו ה' עץ וישלך אל המים". ואמרו הקדמונים שהי' עץ של הרדופני. וכמוהו (ישעי' ל״ח כ״א): "ישאו דבלת תאנים וימרחו על השחין ויחי' ". וכבר ידעת מה שהי' מענין אסא כשבטח על הרופאים והניח בטחונו בא־להים בחליו. ואמר הכתוב (איוב ה', י״ח): "כי הוא יכאיב ויחבש וגו' ".

הנ״ל. (מתוך שער הבטחון, פ״ג)

והעילה אשר בעבורה חייב הבורא את האדם לחזור ולסבב על סיבות הטרף ושאר מה שהוא צריך אליו, לשני פנים: אחד מהם, מפני שחייבה החכמה בחינת הנפש בעבודת האלקים ובהמרותו, בחן אותה במה שמראה זה ממנה, והוא הצורך והחסרון אל מה שהוא נחוץ לה ממאכל ומשתה ומלבוש ומעון ומשגל, וצוה אותה לחזר עליהם בסבות המוכנות להם על פנים מיוחדים ועתים ידועים; ומה שגזר הבורא שיגמר לאדם מהם, יגמר וישלם בהשלמת הזדמנות הסבות, ואשר לא גזר לו להגמר בהם לא יגמר, וימנעו ממנו הסבות. ונתברר ממנו העבודה והעבירה בכוונה ובבחירה לאחת מהנה מבלתי האחרת, ויתחייב אח״ז הגמול והעונש, ואפילו לא גמר בהם המעשה.

והשני – כי אילו לא הוצרך האדם לטרוח ולסבב ולהבאת טרפו, היה בועט ורודף אחר העבירות ולא היה משגיח על מה שהוא חייב בו על טובת האלקים עליו, כמ״ש (ישעי' ה'): "והיה כנור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם, ואת פעל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו". ואמר (דברים ל״ב): "וישמן ישורון ויבעט וכו' ". ואמרו ז"ל (אבות פ״ב, ג'): יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון, וכל שכן מי שאין לו חלק באחת מהן ולא שם לבו על אחת מהן; והיה מחמלת הבורא יתב' על האדם שהטרידו בעניני עולמו ואחריתו להתעסק כל ימיו בזה, ולא יבקש מה שאינו צריך ולא יוכל להשיגו בשכלו, כמו עניני ההתחלה והתכלת, כמו שאמר החכם (קהלת ג'): "גם את העולם נתן בלבם מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלקים מראש ועד סוף". ואם הוא מגביר עבודת אלקים ובוחר ביראתו ובוטח בו בעניני תורתו ועולמו, וסר מן הדברים המגונים וכוסף למדות טובות, לא יבעט במנוחה ולא יטה אל השלוה, לא ישיאהו היצר, לא יפת בכשפי העולם, יסתלק מעליו טורח הגלגול והסבוב בהבאת טרפו מפני הסתלקות שני הפנים מעליו – הבחירה והבעיטה בטובה, ויבואהו טרפו בלי טורח ובלי יגיעה כפי ספקו ומזונו, כמו שכתוב (משלי י'): "לא ירעיב ה' נפש צדיק".

ה. לפי התנהגות האדם – התנהגות השם אתו
רמב״ן. פי' עה״ת (ויקרא כ״ו, י״א)

… בהיות ישראל שלמים והם רבים לא יתנהג ענינם בטבע כלל לא בגופם ולא בארצם, לא בכללם ולא ביחיד מהם. כי יברך השם לחמם ומימם ויסיר אלה מקרבם, עד שלא יצטרכו לרופא ולא להשתמר בדרך מדרכי הרפואות כלל, כמו שאמר (שמות ט״ו, כ״ו): "כי אני ה' רופאך". וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה גם כי יקרם ערן שיחלו לא ידרשו ברופאים רק בנביאים כאשר הי' ענין אסא וחזקיהו בחלותו. ואמר הכתוב (דברי הימים ב' ט"ז, י״ב): "גם בחליו לא דרש את ה' כי ברופאים", ואלו הי' דבר הרופאים נהגו בהם, מה טעם יזכיר הרופאים, אין האשם רק בעבור שלא דרש השם. אבל הוא כאשר יאמר אדם: לא אוכל מצה בחג המצות כי אם חמץ. אבל הדורש השם בנביא לא ידרוש ברופאים, ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם, אחר שהבטיח (שמות כ״ג, כ״ה): "וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך". והרופאים אין מעשיהם רק על המאכל והמשקה להזהיר ממנו ולצוות עליו. וכן אמרו (הוריות י״ד.): כל עשרין ותרתין שנין דמלך רבה בר רב יוסף אפילו אומנא לביתא לא קרא, והמשל להם: תרעא דלא פתיח למצוותא, פתיח לאסיא וכו' (במד״ר ט'). והוא מאמרם שאין דרכם של בני אדם ברפואות אלא שנהגו. שאלו לא הי' דרכם ברפואות יחלה האדם כפי אשר יהי' עליו עונש חטאו ויתרפא ברצון ה'. אבל הם נהגו ברפואות והשם הניחם למקרה הטבעיים. וזוהי כונתם באמרם (ב״ק פ״ה.): "ורפא ירפא", מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות, לא אמרו שניתנה רשות לחולה להתרפאות, אלא כיון שחלה החולה ובא להתרפאות כי נהג ברפואות והוא לא הי' מעדת השם ושחלקם בחיים, אין לרופא לאסור עצמו ברפואתו, לא מפני חשש שמא ימות בידו, אחרי שהוא בקי במלאכה ההיא, ולא בעבור שיאמר כי השם לבדו הוא רופא כל בשר, שכבר נהגו. ועל כן האנשים הנצים שהכו זה את זה באבן או באגרף יש על המכה תשלומי רפואה, כי התורה לא תסמוך דיניה על הנסים, כאשר אמרה (דברים ט"ז, י״א): "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ", מדעתו שכן יהיה. אבל ברצות השם דרכי איש אין לו עסק ברופאים.

♦ ♦

בדברי האחרונים

ו. חלקי הבריאה ויחסיהם ההדדיים
רמח״ל. דרך ה׳ (ח״א, פ״ה)

א. חלקי הבריאה הם גשמיים ורוחניים. הגשמיים הם המורגשים מחושינו, ומתחלקים לעליונים ותחתונים. העליונים הם כלל הגרמים השמימיים, דהיינו הגלגלים וכוכביהם. התחתונים הם כלל מה שבחלל הגלגל התחתון, דהיינו: הארץ, המים האויר, וכל מה שבהם מן הגופים המורגשים. והרוחניים הם נבראים משוללים גשם, בלתי מורגשים מחושינו. וכו'.

והנה נבחן ונבדל מין האדם לבדו להיות מורכב משני מיני בריאה נבדלים לגמרי, דהיינו – הנשמה העליונה והגוף השפל, מה שלא נמצא בשום נברא אחר. (וכאן צריך שתזהר, שלא תטעה לחשוב, שיהיה ענין שאר הבעלי־חיים כענין האדם, כי אין נפש הבעלי־חיים אלא דבר גשמי, מן הדקים שבגשמיות. ומענינו נמצא גם כן באדם, בבחינת היותו בעל־חי; אמנם זולת כל זה יש באדם נשמה עליונה, שהיא מין בריאה בפני עצמה, נבדלת מן הגוף לגמרי ורחוקה ממנו עד מאד, שבאה ונקשרה בו בגזרתו, ית' שמו, על הכוונה שזכרנו בפרקים שקדמנו).

ב. הנבראים הגשמיים ידועים הם אצלנו, וחוקותיהם ומשפטיהם הטבעיים בכללם מפורסמים; אך הרוחניים אי אפשר לנו לצייר ענינם היטב, כי הם חוץ מדמיוננו, ונדבר בהם ובעניניהם רק כפי המסורת שבידינו. והנה מן העיקרים הגדולים שבידינו בענין זה הוא, שכנגד כל מה שנמצא בנמצאים השפלים, נמצאים למעלה כחות נבדלים, שמהם משתלשלים ויוצאים, בסדר אחד של השתלשלות שגזרה חכמתו, השפלים, הם ומקריהם. ונמצאים הכחות ההם שרשים לנמצאים השפלים האלה, והנמצאים השפלים ענפים ותולדות לכחות ההם, ונקשרים זה בזה כטבעות השלשלת.

ג. ואמנם עיקר מציאות העולם ומצבו האמיתי הוא בכחות ההם העליונים, ותולדות מה שבהם הוא מה שבגשמיים השפלים, וזה בין מה שמתחלה ובין מה שמתחדש בהתחלפות הזמנים; והיינו, כי כפי מה שנברא מן הכחות ההם וכפי הסידור שנסדרו והגבולים שהוגבלו, כך היו מה שנשתלשלו אחר כך לפי חק ההשתלשלות שרצה בו הבורא ית' שמו, וכפי מה שנתחדש ומתחדש בהם, כך הוא מה שנתחדש ומתחדש בשפלים. אכן – המציאות, המצב והסדר וכל שאר ההבחנות בכחות הם כפי מה ששייך בהם לפי אמיתת ענינם; והמציאות והמצב והסדר וכל שאר המקרים בשפלים משתלשלים ונעתקים למה ששייך בהם לפי אמיתת ענינם.

ד. והנה לפי שרש זה, תחלת כל ההויות – למעלה, בפחות העליונים, וסופם למטה. אמנם פרט אחד יש שיוצא מן הכלל הזה, והוא מה שנוגע לבחירת האדם. כי כיון שרצה האדון ית' שמו, שתהיה היכולת לאדם לבחור במה שירצה מן הטוב ומן הרע, הנה עשאהו בלתי תלוי בזה בזולתו, ואדרבא – נתן לו כח להיות מניע לעולם עצמו ולבריותיו, כפי מה שיבחר רצונו. ונמצאו בעולם שתי תנועות כלליות הפכיות: האחת – טבעית מוכרחת, והשניה – בחיריית, האחת – מלמעלה למטה, והשניה – מלמטה למעלה. המוכרחת היא התנועה שמתנועעים השפלים מהכחות העליונים, והנה היא מלמעלה למטה; הבחיריית היא מה שהאדם מניע בבחירתו. והנה מה שהוא מניע אי אפשר שיהיה אלא גשם מן הגשמיים, כי האדם גשמי ומעשיו גשמיים, אבל מפני הקשר וההצטרפות הנמצאים בין הכחות העליונים והגשמיים, הנה בהתנועע הגשמי יגיע בהמשך ההתפעלות אל הכח העליון שעליו, ונמצאת התנועה הזאת מלמטה למעלה, הפך הטבעיות המוכרחת שזכרנו.

ה. ואולם צריך שתדע, כי גם האדם עצמו אין כל מעשיו בחיריים, אבל יש מהם שיהיו מצד בחירתו, ויש אחרים שיסובב להם מצד גזרה עליונה לשכרו או לענשו, וכמו שנבאר במקומו בסייעתא דשמיא. ואולם במה שהוא נמשך אחר הגזרה שעליו, יהיה משפטו כשאר עניני העולם, שתנועתם מלמעלה למטה, כפי מה שיניעום הכחות העליונים. ובמה שמצד בחירתו, תהיה תנועתו מלמטה למעלה, וכמו שביארנו.

ו. ואמנם אחר התנועה הבחיריית תימשך בכח תנועה מוכרחת, כי כיון שהתנועעו הכחות העליונים מצד האדם, הנה יחזרו וינועעו בתנועה הטבעית את השפלים המשתלשלים מהם. ואולם יש בכל הענינים האלה חוקים פרטיים רבים, כפי מה שגזרה החכמה העליונה בעומק עצתה היותם נאותים לבריאתם. ושיערו הדברים בשיעורים רבים, בין בהגעת התנועה מהאדם לכחות, בין בהגעת התנועה מהכחות לשפלים; ועל פי הרזים העמוקים האלה סובבים כל גלגולי הנהגתו ית' שמו, בכל מה שהיה ושיהיה.

ז. המובן האמיתי של ההשגחה
1. ר׳ ש״ז מלאדי. תניא (שער היחוד והאמונה, פ״ב)

והנה מכאן תשובת המינים וגילוי שורש טעותם הכופרים בהשגחה פרטית ובאותות ומופתי התורה, שטועים בדמיונם הכוזב שמדמין מעשי ה' עושה שמים וארץ למעשה אנוש ותחבולותיו. כי כאשר יצא לצורף כלי, שוב אין הכלי צריך לידי הצורף, כי אף שידיו מסולקות הימנו והולך לו בשוק, הכלי קיים בתבניתו וצלמו ממש, כאשר יצא מידי הצורף, כן מדמין הסכלים האלו מעשי שמים וארץ. אך טח עיניהם מראות ההבדל הגדול שבין מעשי אנוש ותחבולותיו, שהוא יש מיש, רק שמשנה הצורה והתמונה מתמונת חתיכת כסף לתמונת כלי, למעשי שמים וארץ שהוא יש מאין, והוא פלא גדול יותר מקריעת ים סוף, על דרך משל, שהוליך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה ויבקעו המים ונצבו כמו נד וכחומה. ואילו הפסיק ה' את הרוח, כרגע היו המים חוזרים ונגרים במורד כדרכם וטבעם, ולא קמו כחומה בלי ספק. אף שהטבע הזה במים גם כן נברא ומחודש יש מאין, שהרי חומת אבנים נצבת מעצמה בלי רוח, רק שטבע המים אינו כן. וכל שכן וקל וחומר בבריאת יש מאין, שהוא למעלה מהטבע, והפלא ופלא יותר מקריעת ים סוף, על אחת כמה וכמה שבהסתלקות כח הבורא מן הנברא ח"ו ישוב הנברא לאין ואפס ממש, אלא צריך להיות כח הפועל בנפעל תמיד להחיותו לקיימו.

והנה אחרי הדברים והאמת האלה כל משכיל על דבר יבין לאשורו, איך שכל נברא ויש, הוא באמת נחשב לאין ואפס ממש לגבי כח הפועל, ורוח פיו שבנפעל המחיה אותו תמיד ומוציאו מאין ממש ליש. ומה שכל נברא ונפעל נראה לנו ליש וממשות, זהו מחמת, שאין אנו משיגים ורואים בעיני בשר את כח ה' ורוח פיו שבנברא. אבל אילו ניתנה רשות לעין לראות ולהשיג את החיות והרוחניות שבכל נברא השופע בו ממוצא פי ה' ורוח פיו, לא הי' גשמיות הנברא וחומרו וממשו נראה כלל לעינינו, כי הוא בטל במציאות ממש לגבי החיות והרוחניות שבו, מאחר שבלעדי הרוחניות הי' אין ואפס ממש כמו קודם ששת ימי בראשית ממש, והרוחניות השופע עליו ממוצא פי ה' ורוח פיו הוא לבדו המוציאו תמיד מאפס ואין ליש ומהוה אותו, א״כ אפס בלעדו באמת. והמשל לזה הוא אור השמש המאיר לארץ ולדרים, שהוא זיו ואור המתפשט ונראה לעין כל מאיר על הארץ ובחלל העולם. והנה פשוט שאור וזיו זה ישנו גם כן בגוף השמש עצמו. שאם מתפשט ומאיר למרחוק כל כך, כל שכן שיוכל להאיר במקומו ממש, רק ששם במקומו ממש נחשב הזיו הזה לאין ואפס ממש. כי בטל ממש במציאות לגבי גוף כדור השמש שהוא מקור האור והזיו הזה. שהזיו והאור הזה אינו רק הארה מאירה מגוף ועצם כדור השמש, רק בכלל העולם תחת כל השמים ועל הארץ, שאין כאן גוף כדור השמש במציאות, נראה כאן האור והזיו הזה ליש ממש לעין כל ונופל עליו כאן שם "יש" באמת. מה שאין כן כשהוא במקורו בגוף השמש אין נופל עליו שם "יש" כלל, רק שם "אין ואפס", כי באמת הוא שם לאין ואפס ממש, שאין מאיר שם רק מקורו בלבד שהוא גוף השמש ואפס בלעדו. וכדברים האלה ממש בדמותם כצלמם הם כל הברואים לגבי השפע הא־להי מרוח פיו השופע עליהם ומהוה אותם והוא מקורם, והם עצמם אינם רק כמו אור וזיו מתפשט מן השפע, ורוח ה' השופע ומתלבש בתוכם ומוציאם מאין ליש. ולכן הם בטלים במציאות לגבי מקורם, כמו אור השמש שבטל במציאות ונחשב לאין ואפס ממש, ואינו נקרא שם "יש" כלל כשהוא במקורו, רק תחת השמים שאין שם מקורו. כך כל הברואים אין נופל עליהם שם "יש" כלל, אלא לעיני בשר שלנו, שאין אנו רואים ומשיגים כלל את המקור, שהוא מרוח ה' המהוה אותם. ולכן נראה לעינינו גשמיות הנבראים וחומרם וממשם, שהם יש גמור, כמו שנראה אור השמש יש גמור כשאינו במקורו. רק שבזה אין המשל דומה לנמשל לגמרי לכאורה, שבמשל אין המקור במציאות כלל בחלל העולם, ועל הארץ שנראה שם אורו ליש גמור, מה שאין כן כל הברואים הם במקורם תמיד, רק שאין המקור נראה לעיני בשר.

♦

2. הנ״ל, שם. (מתוך פ״ו)

… ולכן גם הארץ ומתחת לארץ הן אין ואפס ממש לגבי הקב"ה ואינן נקראות בשם כלל, אפילו בשם "עוד", שהוא לשון טפל כמאמר רז"ל: יהודה ועוד לקרא, וכגוף שהוא טפל לנשמה וחיות שבתוכו, לפי שהנשמה אינה מהוה הגוף מאין ליש, אבל הקב"ה המהוה את הכל מאין ליש, הכל בטל במציאות אצלו, כמו אור השמש בשמש.

ולכן הוצרך הכתוב להזהיר "וידעת היום והשבות אל לבבך וגו' ", שלא תעלה על דעתך, שהשמים וכל צבאם והארץ ומלואה הם דבר נפרד בפני עצמו, והקב"ה ממלא כל העולם כהתלבשות הנשמה בגוף וכו'. אך באמת אין המשל דומה לנמשל כלל, כי הנשמה והגוף הם באמת נפרדים זה מזה בשרשם וכו', מה שאין כן השמים והארץ, שכל עצמותם ומהותם נתהוה מאין ומאפס המוחלט, רק בדבר ה' ורוח פיו ית', וגם עדיין נצב דבר ה' לעולם ושופע בהם תמיד ומהוה אותם תמיד מאין ליש, כהתהוות האור מהשמש בתוך גוף כדור השמש עצמו, דרך משל, ואם כן הם בטלים באמת במציאות לגמרי לגבי דבר ה' ורוח פיו ית' המיוחדים במהותו ועצמותו ית', כמו שיתבאר לקמן כביטול אור השמש בשמש.

רק שהן הן גבורותיו במדות הגבורה והצמצום להסתיר ולהעלים החיות השופע בהם שיהיו נראים השמים והארץ וכל צבאם, כאילו הם דבר בפני עצמו. אך אין הצמצום וההסתר אלא לתחתונים. אבל לגבי הקב״ה כולא קמיה כלא ממש חשיבי, כאור השמש בשמש, ואין מדת הגבורה מסתרת ח"ו לפניו ית' כי איננה דבר בפני עצמו.

♦ ♦

בשולי המקורות

יסוד מוסד של ההשקפה הדתית הרואה את א־להים כמנהיג הבירה, ש"הכל צפוי", "וכל מעשיך בספר נכתבים". הנהגת העולם, פירושו: שכר ועונש, ולא יתכן שכר ועונש אא״כ הכל גלוי וידוע ומושגח. ההשגחה היא איפוא התנאי ההכרחי לגילוי א־להים ע"י י״ג מדות בעולם. אכן מכיון שענין ההשגחה מקורו בשכר ועונש, ההגיון מחייב, שכל תוכן השגחה אינו שייך אלא במי ששייך בו שכר ועונש, דהיינו מי שהוא בעל בחירה ואחראי למעשיו, כלומר – האדם. זהו שהניע את הרמב"ם לקבל באופן חלקי את ההשקפה של אריסטו ביחס להנהגת הברואים כולם בעולם: "לא אאמין כלל שזה העלה נפל בהשגחה בו, ולא שזה העכביש טרף זה הזבוב בגזרה מן השם ורצונו האישי עתה וכוי אבל אלו כולם אצלי במקרה גמור". ההשגחה נמשכת אחר השפע הא־להי, ורק "המין אשר ידבק בו השפע הזה… הוא אשר התחברה אליו ההשגחה הא־להית ושערה לו כל פעולותיו על צד הגמול והעונש." מכאן צעד נוסף לצמצום ההשגחה עוד יותר, ביחדו אותה גם במין האנושי במדה וגבול לפי מדת הכנת האדם לקבלת אותו השפע הא־להי: "ולא תהיה א"כ ההשגחה הא־להית בבני אדם כולם בשוה אבל יהיה יתרון ההשגחה עליהם כיתרון שלמותם".

העולם כולו מתנהג לפי חוקי הטבע שנקבעו בששת ימי בראשית, והאבן שנפלה עכשו לארץ מכח אותם חוקים היא שנפלה (שמנה פרקים, פ"ח). זהו ענין מקרי, שאין לו שום משמעות מיוחדת. ואינו תוצאה מרצון ישיר מושגח. העולם כולו נתון לשלטונם של חוקי הטבע הפועלים באופן מכני, ההשגחה היא לפי זה מעין פרצה במערכה הכללית של החוקים המכניים של הטבע, התערבות הרצון הא־להי לשינוי הסדר הרגיל כלפי אלה הראויים לכך.

אולם נראים הדברים, שגם המקריות שהרמב"ם מייחס לאלה שאינם מושגחים היינו רק בהשוואה לאלה שעומדים במדרגה של השגחה ישירה. אולם גם חוקי הטבע הפועלים באופן מכני הם אליבא דאמת צמודים לי"ג המדות. שהרי כך למדנו הרמב"ם עצמו על הכרת ה' של משה רבנו ע"ה שהיתה ע"י בחינת י״ג המדות הפועלות בעולם. צריך לומר איפוא, שכך סידרה החכמה העליונה, שגם בדרך סיבוב הסבות הטבעי יהא כרוך השכר והעונש בעקבות המעשה הטוב והרע. רק ביחס לצומח והחי, שאין למושג שכר ועונש שום משמעות כלפיהם, הוא שנוקט בפסקנות ש"כולם אצלי במקרה גמור".

גישה אחרת לעניו ההשגחה אנו רואים אצל הרמח״ל. לפיו יוצא, שאם אמנם הנמצאות בעולם חוץ מהאדם אינם בעלי בחירה, וממילא אינם בגדר שכר ועונש, מ״מ גם הקורות אותם אינם תוצאה של מקרה מכני עיור. כל הנמצאים הגשמיים שבעולמנו יש להם קשר עם הכוחות העליונים שמהם הם משתלשלים ובהם הם תלויים. וכוחות עליונים אלה מצדם תלויים ועומדים במעשים הבחיריים של האדם: "ונמצאו בעולם שתי תנועות הפכיות: האחת טבעית מוכרחת והשניה בחיריית, האחת מלמעלה למטה והשניה מלמטה למעלה". "ואמנם אחר התנועה הבחיריית תמשך בכח תנועה מוכרחת, כי כיון שהתנועעו הכחות העליונים מצד האדם, הנה יחזרו וינועעו בתנועה הטבעית את השפלים המשתלשלים מהם". העלה הנושר, הזבוב הנטרף ע״י העכביש, היתוש אשר טבע ברוק, הכל, הכל אינו מקרי אלא תרצאה הוא ממעשי האדם, היכול להעלות את הבריאה, היכול במעשיו להעניק לכל היקום שמחה ועונג ויכול גם לגרום להם צער וסבל ויסורים אין קץ.

משמעות מיוחדת מכניס הרש״ז מלאדי לרעיון ההשגחה, אין ההשגחה משהו נוסף על מושג בורא ובריאה, היא הנה בעצם מיצוי המושג במלואו. מכיון שהבריאה היא פעולה מתמדת, מכירן שהעולם ומלואו אינו אלא אור א־להי בנסתר, הרי בלי הכח הפועל שבנפעל אין כלום – "אין ואפס ממש". ההשגחה אינה אלא אחד הביטויים של המשכת מעשה היצירה של ששת ימי בראשית באופן מתמיד. מובן שלפי תפיסה זו אין להוציא שום דבר ושום מקרה מכלל ההשגחה. ספורי חסידים המספרים על מעשים השגחתיים בחי ובצומח מבטאים אותו רעיון בלבוש עממי.

♦

ההבדל שבין הרמב"ם לרמח"ל ביחס להשגחה הוא תרצאה ישירה מהערכתם את תפקיד האדם ומקומו בעולם. מאחר שלפי הרמח״ל עמדת האדם היא מרכזית בעולמות כולם, חיוניותם של כל העולמות ושל כל הברואים תלויה ומותנית באדם ובמעשיו. לא כן לפי הרמב״ם הקובע: "שלא יאמן בנמצאות כולם מפני מציאות האדם, אבל יהיו ג״כ שאר הנמצאות כולם מכוונות לעצמם״. לפ״ז אין גם מקום לראות קלקולם ותקונם ע״י מעשי האדם, וממילא ההשגחה בהם היא חסרת תוכן מוסרי.

ההשקפה הרוחת ביהדות היא זו של הרמח״ל. גדלות האדם המודגשת בזה בהיות בידו המפתח לעלית העולם כולו, לשכלולו, וכן לירידתו והתנונותו, מוצאת לה סמוכים בדברי חז״ל, והיא אבן יסוד לתורת המוסר שפותחה ע״י ר' ישראל סלנטר ותלמידיו בתקופה מיוחרת יותר (עי' מזה להלן פרק ל״ב).

 

---

א. ואשר אאמינהו וכו'. לפני כן שם מביא דעות שונות בענין השגחה מהם שרואים כל המתרחש בעולם במקרה גמור, מהם שמודים בהשגחת המין, כלומר שבטבע העולם הוטבע לכל מין תנאי קיומו. ומהם שסוברים שהכל נתון בידי השגחה מפורטת לא רק האישית המובחרים מהמין האנושי ואף לא רק האדם בכלל אלא גם הצומח וגם הדומם.

וזה הדעת וכו'. כי מבחינת השכל אנו רואים לפנינו חוקי טבע הפועלים בדיקנות והם קשורים בקשר סבתי זה בזה.

ואולם ההשגחה האלקית וכו' בעוד שבכל העולם פועלים חוקי הטבע, הרי ע״י התקשרות עם הענין האלקי, קשר זה מעלה אותו מעל לחוקי הטבע, וההתנהגות שלו מודרכת ע״י הבורא, באופן שאעפ"י שחוקי הטבע פועלים פעולתם (והספינה, כמובא במשל, טובעת בהתאם לחוקים אלה). ההחלטה שהביאה אותו לתנאים כאלה שבהם חוקי הטבע הללו פועלים אם לטובה ואם לרעה, החלטה זו היתה אצלו עפ"י ההשגחה.

אמנם אם טבעה וכו'. משל זה הובא בדבריו לעיל להדגים דעת הכופרים בהשגחה מכל וכל או הסוברים שהכל מושגח "עד שלא הרוח הפילה העלים אבל כל עלה נפל בגזרה מן השם".

שאין חוץ לשכל מין נמצא. שכלילת הנמצאים למינים וסוגים, ובכלל זה גם ה"מין האנושי", איננו בנמצא, כי בפועל נמצאים אישים בודדים, שרק השכל שלנו מוצא בהם נקודות מאחדות וכוללם במושג "אחד המין".

שהשפע הא־להי הנמצא מדובק במין האדם וכו'. שלפי הנ"ל יוצא שמה שאמרנו שהשפע הא־להי מתחבר למין האנושי אינו מדוקדק, כי הכוונה לאישים פרטיים הראויים לכך במין האנושי.

קל להרגם וכו'. אין בזה החומר של רציחה, ולפעמים יש בזה גם מצוה (כגון, בז' עממים).

ב. ואילו היה האדם מוכרח וכו'. מדבריו נראה שסובר שאין העונש (כגון, אם ראובן הרג את שמעון) יכול להתחייב רק עבור רצונו הרע, אלא א״כ נאמר שגם התוצאה לא היתה באה אילולי מעשיו. (והשוה עם המאמר להלן בפרקנו ד׳, וכן להלן ו' (ד׳) ד"ה "ואולם").

והיו בטלות ג"כ ההכנות וכו'. לא היה לו לאדם לטרוח

*) התחלת פרק ח' והמשכו – עי' לעיל פי״ב. ד'.

בסדרי חייו, כולל שמירת הבטחון, כגון: מעקה (וע"ע שולי המקורות לפי״ב ולפרק זה).

הכל בידי שמים וכו' ג"כ אמת וכו'. לפיו – הבחירה באה כתוצאה מכושר ההחלטה והביצוע הכללי שבידי אדם, וממילא בידו גם הבחירה במה שנוגע לעניני יראת שמים (והשוה עם הדעות שצוינו לעיל). על צד אחד. במובן מסויים.

לא שהשי"ת רצה בעת שהתנועע וכו'. שאין גזירה מיוחדת ברגע זה בנוגע לנפילת האבן, אלא זה נופל בהתאם לחוק הטבע הכללי שנקבע בזמן הבריאה. המדברים. כתה ערבית פילוסופית.

עת אחר עת תמיד. שכל המתרחש הוא בגזרה מפורשת מאת ה' על דבר זה במיוחד.

ד. ואופני היושר. הדרך הנכונה.

שהוא הנכון וכו'. שכל הנבראים כולם לא יוכלו להתנהג כלפיו אלא כפי מה שרצה השי"ת.

זעירין זכוותי וכו'. הוקטנו זכויותי ע״י חסדי ה' וטובותיו.

והעילה אשר בעבורה וכו'. שהרי יש לשאול מאחר שבין כך אין הדבר תלוי במעשה האדם אלא במה שנגזר עליו, א"כ לשם מה הטיל הבורא על האדם לטרוח בהשגת צרכיו.

בחן אותה וכו'. ע״י בחירת הדרכים למלא צרכיו נבחנת נפש האדם.

ונתברר ממנו העבודה וכו'. בחירת ההתעסקות ודרך המשא ומתן מבררת ובוחנת כונתו וטיב בחירתו.

לא יבעט במנוחה וכו'. לא יחפש לו התעסקות מטרידה ומכבידה למעלה מכוחותיו. ואף לא יפנה לבו לבטלה, דהיינו לחיי שלוה ללא עיון במושכלות וללא עמל בשיפור המדות.

יסתלק מעליו טורח וכו'. יזמין לו השי״ת דרך פרנסה ללא הטרדה.

ה. שלמים והם רבים. כשרוב האומה שומר בשלמות על מצוות התורה.

ואלו היה דבר הרופאים וכו'. אילו היתה הדרישה לרופאים מנהג ראוי ומקובל.

והשם הניחם למקרה הטבעים. כיון שחושבים שהתשועה מוכרחה לבא רק בדרך הטבע מוסרם ה' לדרך זו.

ז. אך טח עיניהם וכו'. (עי' לעיל פי״א ס׳׳א).

ולכן גם הארץ וכו'. כאן באה התשובה למה ששאל לעיל פי״א, ה'.