פרק ט״ז.
בין ישראל לעמים
ישראל – נזר המין האנושי. הויכוח על תוכן היחוד הישראלי. סגולה או בחירה. הקשר בין ישראל לתורה. הבחירה כמשלימה התוכן הסגולתי. התוכן הלאומי בישראל ותיאומו עם התוכן התורני. מקומו של ישראל בעמים.
בתנ״ך
ועתה אם־שמוע תשמעו בקלי ושמרתם את־בריתי והייתם לי סגלה מכל־ העמים כי־לי כל־הארץ:
ואתם תהיו־לי ממלכת כהנים וגוי קדוש …
שמות י"ט, ה'-ו'.
♦
והייתם לי קדשים כי קדוש אני ה' ואבדל אתכם מן־העמים להיות לי:
ויקרא כ', כ"ו.
♦
כי עם קדוש אתה לה' א־להיך בך בחר ה' א־להיך להיות לו לעם סגלה מכל העמים אשר על־פני האדמה:
דברים ז', ו'.
♦
אשרי הגוי אשר ה' א־להיו העם בחר לנחלה לו:
תהלים ל"ג, י"ב.
♦
בדברי חז״ל
חבתם של ישראל לפני הקב״ה.
א״ל רב נחמן בר יצחק לרב חייא בר אבין הני תפלין דמרי עלמא מה כתיב בהן? א״ל: (ד״ה אי י״ז) "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ".
ברכות ו'.
♦
"כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל א־ל". ראתה עינו (של בלעם) שישראל יושבים לפני הקב״ה כתלמיד לפני רבו ומבררים כל פרשה ופרשה למה נכתבה וכו' ומלאכי השרת שואלים אותם מה הורה לכם הקב״ה, לפי שאינן יכולים ליכנם למחיצתם.
תנחומא במדבר, בלק.
♦
ישראל – למעלה ממלאכי השרת.
חביבין ישראל לפני הקב״ה יותר ממלאכי השרת שישראל אומרים שירה בכל שעה ומלאה״ש אין אומרים שירה אלא פעם אחת ביום וכוי ואין מלאה״ש אומרים שירה למעלה עד שיאמרו ישראל שירה למטה שנאי (איוב ל״ח) "ברן יחד כוכבי בקר" והדר "ויריעו כל בני א־להים".
חולין צ"א:
♦
ישראל – בנים למקום.
חביבים ישראל שנקראו בנים למקום, חבה יתרה נודעת להם שנקראו בנים למקום, שנא' בנים אתם לה' א־להיכם.
אבות ג', י"ח.
♦ ♦
בדברי הקדמונים
א. ישראל – דרגה מיוחדת במין האנושי
ריה״ל. כוזרי (מאמר א׳)
כו. אמר הכוזרי: אם כן, אני רואה שתורתכם אינה נתונה כי אם לכם, ואין חייב בה זולתכם.
כז. אמר החבר: כן־הוא, וכל הנלוה אלינו מן האומות בפרט יגיעהו מן הטובה אשר ייטיב הבורא אלינו, אך לא יהיה שוה עמנו. ואלו היה חיוב התורה מפני שבראנו היה שוה בה הלבן והשחור, כי הכל בריאותיו. אך אנו חייבים בה מפני שהוציאנו ממצרים, והתחבר כבודו אלינו, מפני שאנחנו נקראים הסגלה מבני האדם.
כח. אמר הכוזרי: אני רואה אותך מתהפך, היהודי, וכבר שב דברך רזה אחר שהיה שמן.
כט. אמר החבר: בין רזה בין שמן הרחב לי לבך עד שאפרש אותו.
ל. אמר הכוזרי: אמור מה שתרצה.
לא. אמר החבר: בדין הענין הטבעי נתחייב לקיחת המזון, והגידול וההולדה, וכחותיהם וכל תנאיהם. והתיחד בזה הצמח ובעלי החיים מבלעדי האדמה והאבנים והמוצאים והיסודות.
לב. אמר הכוזרי: זה כלל שצריך לפרט אותו, אבל אמת הוא.
לג. אמר החבר: ובענין הנפשי התיחדו בעלי החיים כלם. ונתחיבו ממנו תנועות וחפצים ומדות וחושים נראים ונסתרים ותאוות וזולת אלה.
לד. אמר הכוזרי: גם זה מבואר אין דרך לדחותו.
לה. אמר החבר: ובדין הענין השכלי התיחד המדבר מכל החיים. והתחייב ממנו תקון המדות והמעון והמדינה והיות הנהגות ונמוסים מנהגיים.
לו. אמר הכוזרי: גם זה אמת.
לז. אמר החבר: ואיזו מדרגה אתה חושב למעלה מזאת.
לח. אמר הכוזרי: מעלת החכמים הגדולים.
לט. אמר החבר: איני רוצה לומר אלא מעלה תפריד את בעליה פרידה עצמית, כהפרד הצמח מן הדומם והפרד האדם מן הבהמה, אבל הפרידה ברב ומעט אין לה תכלית, מפני שהיא פרידה מקרית, ואינה מעלה על דרך אמת.
מ. אמר הכוזרי: אם כן אין מעלה במורגשים יתרה על מעלת בני אדם.
מא. אמר החבר: ואם ימצא אדם שיבא באש ולא יוזק בו, ויעמוד מבלי מאכל ולא ירעב, ויהיה לפניו זהר שאין העין יכולה להסתכל בו, ולא יחלה ולא יחלש, וכאשר יגיע אל תכלית ימיו, ימות לרצונו, כמי שיעלה על מטתו לישון, ויישן בעת ידוע ובשעה ידועה, עם ידיעת העבר והעתיד, מה שהיה ומה שיהיה, הלא המעלה הזאת נפרדת בעצמה ממעלת בני אדם.
מב. אמר הכוזרי: אבל המעלה הזאת א־להית מלאכותית אם היא נמצאת. וזה מדין הענין הא־להי לא מן השכלי ולא מן הנפשי ולא מן הטבעי.
מג. אמר החבר: אלה קצת תארי הנביא אשר אין עליו חולק, אשר נראה על ידו להמון התחברות הדבר הא־להי בהם ושיש להם א־לוה מנהיגם כרצונו וכפי עבודתם והמרותם, והגיד להם הנעלם, והודיע איך היה חדוש העולם ויחס בני אדם קודם המבול, היאך נתיחסו אל אדם והיאך היה המבול ויחס השבעים אומות אל שם חם ויפת בני נח, והיאך נפרדו הלשונות, ואיפה שכנו, והיאך צמחו המלאכות ובנין המדינות ושני העולם מאדם ועד עתה.
צה. אמר החבר: הרפה לי מעט, עד שאבאר אצלך גדולת העם, ודי לי לעד, שהשם בחרם לעם ולאומה מבין אומות העולם, וחול הענין הא־להי על המונם עד שהגיעו כלם אל מעלת הדבור. ועבר הענין אל נשיהם והיו מן נביאות, אחר שלא היה חל הענין הא־להי כי אם ביחידים מבני אדם אחר אדם הראשון, כי אדם היה שלם מבלתי תנאי, כי אין טענה בשלמות מעשה, מעושה חכם יכול, מחומר בחרו לצורה אשר חפץ בה, ולא מנע מונע ממזג שכבת זרע האב ולא מדם האם ולא מהמזונות וההנהגה בשני הגדול והינקות והתחלפות האויר והמים והארץ, כי יצרו כמגיע לתכלית ימי הבחרות השלם ביצירותיו ובמדותיו. והוא אשר קבל הנפש על תומה, והשכל על תכלית מה שביכלת האנושי, והכח הא־להי אחר השכל, רצוני לומר: המעלה אשר בה ידבק בא־להים וברוחניים, וידע האמתות מבלי למוד, אבל במחשבה קלה, וכבר נקרא אצלנו בן א־להים, וכל הדומים לו מזרעו – בני א־להים. והוליד בנים רבים ולא היה מהם ראוי להיות במקום אדם אלא הבל, כי הוא היה דומה לו. וכאשר הרגו קין אחיו מפני קנאתו בו על המעלה הזאת, נתן לו תחתיו שת, והיה דומה לאדם, והיה סגלה ולב וזולתו כקלפה. וסגולת שת אנוש. כן הגיע הענין עד נח. ביחידים היו לבבות, דומים לאדם ונקראים בני א־להים, שלמים בבריאותם ובמדותם ובאריכות הימים ובחכמות וביכולת, ובימיהם אנו מונים מאדם ועד נח וכן מנח ועד אברהם. ואפשר שהיה מהם מי שלא דבק בו הענין הא־להי כתרח, אבל אברהם בנו היה תלמיד לאבי אביו עבר, ועוד – שהשיג נח בעצמו. והיה הענין הא־להי דבק בהם מאבות אבותם אל בני בנים. ואברהם סגולת עבר ותלמידו ועל כן נקרא עברי, ועבר היה סגולת שם ושם היה סגולת נח, מפני שהוא יורש האקלימים השוים אשר אמצעיתם וחמדתם ארץ כנען אדמת הנבואה, ויצא יפת אל צפון וחם אל דרום. וסגולת אברהם מכל בניו – יצחק, והרחיק כל בניו מהארץ הזאת המסוגלת כדי שתהיה מיוחדת ליצחק, וסגולת יצחק – יעקב, ונדחה עשו אחיו מפני שזכה יעקב בארץ ההיא, ובני יעקב כלם סגולה, כלם ראויים לענין הא־להי, והיה להם המקום ההוא המיוחד בענין הא־להי, וזה היה תחלת חול הענין הא־להי על קהל, אחרי אשר לא היה נמצא כי אם ביחידים. וישמרם הא־להים ויפרם וירבם ויגדלם במצרים, כאשר יגדל האילן אשר שרשו טוב, עד שהוציא פרי שלם דומה לפרי הראשון אשר נטע ממנו, רצוני לומר: אברהם יצחק ויעקב ויוסף ואחיו, והיה מן הפרי משה ואהרן ומרים, וכמו בצלאל ואהליאב וכמו ראשי המטות ושבעים הזקנים אשר היו ראויים לנבואה מתמדת, וכיהושע וכלב וחור וזולתם רבים. ואז היו ראויים להראות האור עליהם וההשגחה ההיא הריבונית, ואם היו ביניהם ממרים היו נגעלים, אך הם בלי ספק סגולה, כאשר הם בתולדותם וטבעם מן הסגולה ויולידו מי שיהיה סגולה. ונזהרים באב הממרה בעבור מה שיתערב בו מן הסגולה אשר תראה בבנו או בבן בנו כפי מה שתזדכך הטפה. כמו שאמרנו בתרח וזולתו ממי שלא נדבק בו הענין הא־להי אך בשורש תולדתו שיוליד סגולה, מה שלא היה כן בתולדת כל הנולד מחם ויפת. ונראה כזה בענין הטבעי, כי כמה יש מבני האדם שאינו דומה לאב כלל אך הוא דומה לאבי אביו, ואין ספק כי הטבע ההוא והדמיון ההוא היה צפון באב ואף על פי שלא נראה להרגשה, כאשר היה צפון טבע עבר בבניו עד שנראה באברהם.
קא. אמר החבר: לא קרא משה לתורתו זולתי עמו ואנשי לשונו, ויעד אותם הבורא להזהיר על תורתו כל הימים על ידי הנביאים, ועשה כן כל ימי הרצון והזמן שהיתה השכינה ביניהם.
קב. אמר הכוזרי: והלא היה יותר טוב שיישר הכל והיה זה יותר נכון וראוי בחכמה.
קג. אמר החבר: והלא היה יותר טוב שיהיו החיים כלם מדברים. אם כן כבר שכחת מה שקדם בהמשך זרע אדם, והיאך חל הענין הא־להי באיש, שהיה לב האחים וסגולת האב, מקבל לאור ההוא, וזולתו כקליפה איננו מקבל אותו, עד שבאו בני יעקב כלם סגולה ולב, נבדלים מבני אדם בענינים מיוחדים א־להיים, שמים אותם כאלו הם מין אחר מלאכותי, מבקשים כלם מעלת הנבואה ורובם מגיעים אליה, ומי שלא יגיע אליה, קרוב לה במעשים הנרצים והקדושה והטהרה ופגיעת הנביאים. ודע, כי כל אשר יפגע נביא בעת פגעו אותו ושמעו דבריו הא־להיים, מתחדשת לו רוחניות ונפרד מסוגו בזכות הנפש והשתוקקה אל המדרגות ההם והדבקו בענוה ובטהרה. זאת תהיה אצלם הראיה הנראית והאות הבהיר בגמול מעולם הבא, כי המבוקש ממנו איננו, אלא שתשוב נפש האדם א־להית, תפרד מחושיו ותראה העולם ההוא העליון ותהנה בראית האור המלאכותי ושמיעת הדבור הא־להי, כי הנפש תהיה בטוחה מן המות כשיכלו כליה גופיים, וכאשר תמצא תורה שמגיעים בידיעתה ומעשיה אל המדרגה הזאת במקום אשר צותה ועם הענינים אשר צותה בהם, היא מבלי ספק התורה שמובטח בה להשאיר הנפשות אחר כלות הגופות.
♦
ב. התיחדות ישראל מהאומות בתורתו
רמב"ם. אגרת תימן
… זאת היא תורת ה' האמתית, שנתנה לנו ע"י אדון כל הנביאים הראשונים והאחרונים. שבתורה הזאת הבדילנו הבורא משאר בני העולם, שנאמר: "רק באבותיך חשק ה' לאהבה אותם ויבחר בזרעם אחריהם בכם מכל העמים כיום הזה". ואין זה לפי שהיינו ראויים לכך, אלא בחסדו של הבורא וטובו שהתחסד אלינו והטיב לנו, בשביל שקדמו לאבותינו מעשים טובים בידיעת הבורא ועבודתו, שנ' (דברים ז', ז'): "לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם"… ומפני שייחד אותנו הבורא במצוותיו וחקיו והתבארה מעלתנו על זולתנו בכללותיו ובמשפטיו, שנ' (שם ד', ח'): "מי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים" וגו' קנאונו האומות כולם על דתנו קנאה גדולה. וילחצו מלכיהם בשבילה לערער עלינו שטנה ואיבה. ורצונם להלחם בה' ולעשות מריבה עמו, וא־להים הוא ומי ירב לו? ואין לך זמן מאז שנתנה לנו תורה זו עד זמננו זה, שכל מלך גובר או מכריח או מתגבר או אנס שאין תחלת כונתו ודתו לסתור תורותינו ולהפר דתנו באונס ובנצוחן בחרב, כמו עמלק וסיסרא וסנחריב ונבוכדנצאר וטיטוס ואדריינוס. והרבה כיוצא בהם. זהו הנוע היחיד משני הנועים שהתכוונו לו לנצח החפץ הא־להי. אבל הנוע השני הם המחודדים משאר מלכויות והחכמים מיתר הלשונות כמו האדומיים והפרסיים והיונים, שאלו כמו כן שמו כונתם לסתור דתנו ולהפר תורותינו בטענות שטוענים עליה ובקושיות שמחברים. ומגמתם בכל זה, להפר התורה ולמחות עקבותיה בחיבוריהם, כמו שהתכונו האנשים במלחמותיהם. ולא זה יצליח ולא זה. שהקב"ה בשר אותנו ע"י ישעי', שכל אנס או נצחן שיתכוין לסתור תורתנו ולבטל דתנו בכלי זיין – ישבר הבורא כלי מלחמתו ולא יצליחו. וזה על דרך משל, כלומר שעצתו לא תשלם לעולם. וכמו כן כל טוען שיתכווין לבטל מה שבידינו יצא מחויב מן הדין בטענו ויבטל אותה ולא תתקיים. וכמו שנ' (ישעי' נ"ד, י"ז): "כל כלי יוצר עליך לא יצלח וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי זאת נחלת ה' וצדקתם מאתי נאם ה' ".
♦ ♦
בדברי האחרונים
ג. הבחירה הכללית של עם ישראל
מהר"ל מפרג. נצח ישראל (מתוך פי"א)
ביארו חכמים בדבריהם הנאמנים במדרש (קיד' ע':) "מי הוא זה ערב את לבו לגשת אלי נאם ה' " (ירמי' ל', כ״א) אמר רבא בר רב הונא: מעלה זו יש בין ישראל לאומות העולם, דאלו בישראל כתיב (שם ל"א, ל"ג): "והייתי להם לא־להים והמה יהיו לי לעם", ואלו באומות העולם כתיב: "מי הוא זה ערב את לבו לגשת אלי נאם ה' והייתם לי לעם ואני אהיה לכם לא־להים", עד כאן.
ביארו בזה (דברינו אשר אמרנו לך) כי ההפרש אשר יש בין ישראל לאומות כי השי"ת בחר בישראל בעצם, ולא בשביל מעשיהם הטובים, שלא לומר דוקא כאשר הם עושים רצונו שלו אז הש"י בוחר בהם, ולא כאשר אין עושים רצונו של הש"י. ולפיכך כתיב: "והייתי לכם לא־להים" קודם, ואח"כ "והמה יהיו לי לעם", כלומר – מה שהש"י בחר בישראל הוא קודם, ואף כי ישראל אינם מקבלים א־להותו. לכך לא כתב ג"כ קודם בחירת אברהם מעשיו הטובים, שלא תאמר כי הוא ית' בחר באברהם ובזרעו אחריו בשביל מעשיהם, ואז היה לך לומר, כאשר אין מעשיהם טובים ימאס בהם, שדבר זה אינו, רק כי הבחירה בהם מצד עצמה וזהו בחירה כללית. אבל באומות כתיב: "להיות לי לעם", שכאשר מעשיהם טובים וצדיקים אז הש"י מקרב אותם ואין הקירוב אליהם רק מצד הפרטי, לא בחירה כללית. וכו'.
והתבאר לך כי הש"י אשר לקח ישראל אליו לא יהיה הסבה בשביל צדקת ישראל ומעשיהם רק בחירה כללית. ודבר זה מבואר בכמה מקומות, ובאו ע"ז דברי חכמים הנאמנים בכמה מקומות. ולכן לא שייך לומר בסור הסבה, שהיא צדקת ישראל יסור המסובב מה שלקח אותם לעם אליו. ואף שהיה גורם מעשיהם לטוב או לרע שיוסיף הדביקות או יגרע, ודבר זה בודאי היה לפי רוב המעשה, כי אז יוסיף או יגרע, אבל מכל מקום עצם הבחירה לא הי' בשביל שום מעשה כלל.
♦
ד. טבע הנשמה הישראלית
ר' ש"ז מלאדי. "תניא"
(הדברים הובאו לעיל פרק ב' סעיף ה')
♦ ♦
בדברי גדולי תקופתנו והוגיה
ה. סגולת ישראל
הרב א. י. הכהן קוק. שבת הארץ (מתוך ההקדמה)
"מי גוי גדול אשר לו א־להים קרובים אליו!" (דברים ד', ז') – סגולתה של כנסת ישראל היא, שהיא מסתכלת על ההוויה כולה באספקלריה המאירה של קדש; בכל עז־חייה היא מכרת, שהחיים שוים הם את ערכם רק באותה מדה שהם א־להיים, וחיים שאינם א־להיים אינם שוים לה מאומה. היא יודעת עוד שבאמת אין חיים אלא א־להיים וחיים שאינם א־להיים אינם חיים כלל, והידיעה הזאת, המונחת בעומק תכונת נשמתה, מטבעת עליה את חותם־ערכה המיוחד לה, המטבע על כל יחיד ויחיד מיחידיה. כי אורו־וישעו של היחיד תלויים הם במדת ידיעתו את התעמקותו והתבלטותו של החותם הכללי הזה, של הכרת ערך החיים רק בא־להיותם בתוך עומק נשמתו (שם, שם): "ואתם הדבקים בד' א־להיכם חיים כולכם היום". …
החיים ע"פ ערך הא־להיות שבהם, אינם מתגלים אל היחיד אלא באותה מדה, שהוא מתאמץ להיות נשאף בכל הויתו בתוכיותה של כללות האומה להיות מוזהר מזוהר נשמתה העליונה, החיה וקימת בהכרת היקר הא־להי של החיים מתוך פנימיותה הכללית.
טבע הנשמה הכללית של כנסת־ישראל הוא א־להיותה. לא בחירתה גרמה לה את יתרונה הא־להי, לא מצד מעשיה הפרטים, לא בצדקתה וישר־לבבה, באה אל מעלתה: תכונתה־גזעה, הגופני והרוחני, עשתה לה את חילה ואת עוזה בא־להים אשר לא בבחירתה לקחה אותו ולא תוכל כל קלקלה של בחירה לאבדו. יש לה אמנם להבחירה מבוא גדול בכל סגולה טבעית, בהיותה טובה תוכל לפנקה, לעדנה, להוציאה לפעל באופן שלם וחשוב, וכן בהיותה רעה ושפלה תוכל להחשיך את המאור שבסגולה הטבעית ולעכר את זהרו, לטמטם את הלב לבל יחוש את העושר הרוחני הצפון בתוך חיי הנשמה. אבל לא יוכלו טמטום־הלב והחשכת המאור להמשך לעולם, הסגולה הטבעית בטוחה היא בקיומה ובהתעוררותה לתחיה.
♦
ו. הסגולה והבחירה בנשמת ישראל
הרב א. י. הכהן קוק. אגרות ראיה (אגרת תקנ״ה)
שני דברים עקריים ישנם שהם יחד בונים קדושת־ישראל והתקשרות א־להית עמהם. האחד היא סגולה, כלומר טבע הקדושה שבנשמת ישראל מירושת אבות, כאמור (דברים י', ט"ו): "לא בצדקתך וגו' ", (דברים ט', ה'): "רק באבותיך חשק ה' לאהבה אותם ויבחר בזרעם אחריהם", (שמות י"ט ה'): "והייתם לי סגולה מכל העמים". והסגולה הוא כח קדוש פנימי מונח בטבע הנפש וברצון ד' כמו כל טבע כל דבר מהמציאות, שא״א להשתנות כלל, "כי הוא אמר ויהי", "ויעמידם לעד לעולם". והשני הוא ענין בחירה, זה תלוי במעשה הטוב ובתלמוד־תורה. החלק של הסגולה הוא הרבה, באין ערוך כלל, יותר גדול וקדוש מהחלק התלוי בבחירה, אלא שברית כרותה היא, שהסגולה הפנימית לא תתגלה בזה"ז כ"א לפי אותה המדה שהבחירה מסייעת את גלויה, ע"כ הכל תלוי לפי רוב המעשה וקדושת האמונה ות"ת. והשי"ת הנוהג בחסדו בכל דור, מסדר הוא את סדרי הנשמות הצריכות להופיע בעולם. לפעמים כח־הבחירה מתגבר וכח־הסגולה עומד במצב ההעלם ואינו ניכר, ולפעמים כח־הסגולה מתגבר וכח־הבחירה עומד במצב הנעלם.
♦
ז. הדת והלאומיות תואמות יחד בישראל
הרב א. י. הכהן קוק. ישראל ותחיתו (אורות עמ' מ״ה)
טעות גדולה היא ביד אותם שאינם מרגישים את האחדות הסגולית שבישראל, וחפצים הם בדמיונם להשוות את הענין הא־להי הזה, המיוחד באופי הישראלי, לענין כל תוכן של עם ולשון אשר בכל משפחות האדמה, ומזה בא הרצון לפלג את הענין הלאומי ואת הענין הדתי לשתי פלוגות, ושתיהן יחד נחלו בזה שקר, כי כל עניני המחשבה, ההרגשה והאידיאליות, שהננו מוצאים באומה הישראלית, חטיבה אחת בלתי מחולקה היא, והכל ביחד עושה הוא את צורתו המיוחדת. אמנם כשם שטועים המתאמצים להפריד את החלקים הבלתי מתחלקים הללו, כה יותר הם טועים אותם שהם סבורים שאפשר הדבר שהחלוק והפרוד יעלה בידם של כל המתאמצים להפריד את התיומת, ומזה בא שהם לוחמים נגד מחזיקי חלק אחד מהחטיבה הישראלית בחמה שפוכה, על הפרדתם המחבלת, מבלי לשים על לב איך צריכה המלחמה הזאת להתכונן. אם היה אפשר להפריד באמת את התכנים הרוחנים שבכנסת ישראל, אלא שהדבר מנוע מפני איזה חק תורי, אז היתה צריכה המלחמה להיות מכוונת נגד המחזיקים בחלק נפרד מיוחד, לבלע ולבלות את צביונם מעל שמי האומה. אבל כיון שמניעת הפירוד היא מניעה מוחלטת, בטוחים אנחנו שהמפרידים, מחזיקים החלקים הבודדים, אינם טועים כ"א בציור דמיונם ולא בפעל הויתם, כי באמת בזה החלק הפרטי, כיון שיסודו בחיי האומה בכללה, הרי הכל כבר נמצא בו, וצריכה המלחמה להיות מיוחדת רק לגלות להם את טעותם ולברר להם שכל מאמצי חילם להפריד את האחדות הישראלית העליונה לא יעלו בידם. וההסתגלות של שלמי המחשבה והרצון הישראלי בכל עומק טבעיותו צריכה רק להיות לבקר את החזיון החלקי מכל עבריו, ולהראות בו בעצמו את כל סימני תמותו וכליליותו מכל הנושאים כולם, גם באותם הרעיונות שבעלי הרוח רצו כבר להסיח מהם את דעתם ולעקרם מנפשותיהם. ע"י בירור ענין אמתי זה יעמדו סוף סוף כל בעלי ההתפרדות על ההכרח, שדי להם לכלות לשוא את כחם, ותחת להחזיק בחלק נפרד מדומה, שכל השאיפות והתכנים הכלליים של כל האומה כולה, בכל ערכיה, כלולים בו, אלא שהם כהים ומטושטשים, ומתוך כך מונעים הם מהנפשות המחזיקות בו את שובעם הרוחני, מצמצמים את מרחב רוחם ומדריכים אותם בנתיבות מלאי חתחתים – יותר נח יהיה להם להכיר באמת את האמת המציאותית ולהחזיק בכל התוכן החי הקדוש של אור ישראל השלם בכל הופעותיו בגלוי.
♦
ח. תפקיד ישראל בעמים
הרב ר' ש. ר. הירש. אגרות צפון (מתוך מכתב ט"ו)
… והאם התורה הזאת תבדילנו מיתר העמים? אמנם כן! כי אלמלא הדבר הזה, חדל ישראל מזמן רב מלהיות ישראל. התבונן־נא, איך עלינו להלחם על שמירת טהרת היהדות בתוך עם ישראל, למרות ההתבדלות הזאת. אבל האם נובעת התבדלותנו משנאה? מגאוה? האם אין אנו מאמינים שה' הוא א־להי כל בשר, א־להי כל בני אדם? אכן אי־הבנה מצערת היא זאת כי אין יעודו של ישראל בעולם אלא להכיר שהא־ל היחיד הוא א־להיו, הקורא והמחנך את כל בני האדם לעבודתו, ולפרסם את שמו בעולם ע"י עצם חייו וגורלו. אם ישראל נקרא "עם סגולה", אין משמעות שהדבר שה' איננו גם א־להי עם אחר, אלא שאין עוד לעם הזה א־להים זולתו, שאין עם ישראל מכיר בשום נמצא אחר כא־להיו. האם אינו רואה ישראל כמטרתו את האחוה הכללית של האנושיות? האם אין אנו מתפללים לכך כמעט בכל אחת מתפלותינו עד היום הזה?
כולנו, כל העמים שהיו ושישנם במזרח ובמערב, בדרום ובצפון, כל עם ועם בנוכחותו והעדרו מעל במת ההיסטוריה, בהישגיו ובאבידותיו, ביתרונותיו ובחסרונותיו, חכמתו והבלי תעתועיו, בעליתו וירידתו, ובמה שהוא מנחיל לדורות הבאים אחריו, כולנו משתתפים בבנין גדול אחד עדי־עד; כולנו תורמים את תרומתנו לבנין האנושיות, כולנו שואפים אל על, אל הא־ל היחיד. לשם זה חיו חסידי אומות העולם, שהיו לאות ולמופת ברדפם צדק ללא כל פניה עצמית, ובשמרם על הכבוד האנושי האמיתי; לשם זה פעלו בני העליה שבכל העמים, אשר ע"י דבריהם ומעשיהם העלו את אחיהם אל הא־ל היחיד, לשמירת הצדק ולהתרוממות האדם מעל לבהמיות; לשם זה שאפה אף אמנות היונים, במדה שהיתה טהורה, רוח אצילות על הנפשות, וחכמתם – במדת האמת שבה – הפיצה אור על הרוחות; לשם זה איחדה חרב הרומאים את כל העמים, ומסחר אירופה קרב את האומות בדרך של שלום; ולתכלית זו תורם אף ישראל את תרומתו בדרכו הוא.
♦ ♦ ♦
בשולי המקורות
אפשר להבחין בשתי גישות ביחס להערכת ישראל כחטיבה העומדת ברשות עצמה באנושיות. האחת מוצאת את בטויה המובלט בריה״ל, עוברת כקו שני בתורת הסוד והחסידות ומקבלת פירוש מחודש על רקע התקופה האחרונה ע"י הרב זצ"ל. זו רואה את התכן הסגולתי, היינו הטבע המיוחד של המהות הישראלית כמקנה לו מעמד מיוחד של העם הנבחר. לא קבלת התורה וקיומה הם הגורמים למעמד זה, אלא הויתם המיוחדת. הויה מיוחדת זו היא גם הנותנת שניתנה להם התורה.
ריה״ל מציין את התכן הסגולתי בכשרון הנבואי. כשרון זה אשר בטויו המוחשי היתה התורה והנבואה כתופעת קבע, המכונת את דרכו של העם, מבדילה את ישראל מהעמים, ומכניסה הבחנה נוספת על החלוקה הקימת בעולם – דומם, צומח, חי, מדבר, שלזה נוספת עוד דרגה – ישראל. זהו סוג אנושי אחר אשר בחוש המיוחד אשר חונן בו, מקיים הוא קשר מודע עם הבורא, מה שבני אדם אחרים אינם מסוגלים כלל. בעל התניא מציין תוכן זה בנשמה הישראלית אשר בה נשמר השרש הא־להי בטהרתו – חלק א־לוה ממעל ממש. מכאן הנטיה הטבעית שבישראל להתבטלות עצמית במקורה, כנר בשלהבת, ללא כל חשבונות פרטיים של הויה והעדר. תכונה זו אינה תלויה במעשי המצוות והיא מתגלה גם בנשמתם של פושעי ישראל, אשר בשעות נסיון מתעורר בהם הרצון הנסתר של מסירות נפש וקדוש ה'.
הרב זצ״ל מוצא את התוכן הסגולתי בתכונות המוסר שישראל מצוינים בהן מצד טבעם. מכיון שגם התגלות ה' לבריות הוא רק ע״י י״ג מדות ערכי המוסר, יוצא שהאומה המצוינת בטבע תכונות מוסריות אלה נמצאת בדרגת קרבה יתירה למקור הא־להי יותר מאחרות. "דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" היא מצד טבעו דרכו של האדם מישראל, וע"כ רק הוא יראה בכנות וללא כל כפיה את תפקיד חייו לראות דרך זו מתגשמת בכל דרכי החיים הפרטיים, החברותיים והמדיניים.
גישה זו המעמידה את הדגש על היסוד הטבעי, הסגולתי של האומה, אינה יכולה לגרוס התבדלות בקרב האומה על יסוד קיום או אי־קיום התורה והודאה או אי־הודאה בערכיה. היהודי ישאר יהודי כיון שנולד לאב ואם יהודים, בין שיכיר הוא בכך או לא יכיר, ובין שנכיר בו אנחנו כיהודי ובין שלא נכיר. זוהי מציאות שאינה תלויה בהכרה ולא בשום מעשים שהם. אכן יתכן מאד שעקב תנאי חנוך, סביבה וכיו"ב היהודי לא יחיה את חייו כיהודי, ולזה יש צורך בעבודה הסברתית רחבה ובפעולות מקרבות שתסברנה לו את מקור טעויותיו ותראינה לו את דרכו הנכונה.
מאידך, דרכו של היהודי אינה יכולה להיות אחרת מאשר זו הבאה לידי בטוי בתורה ובמצוות, שכן כאן הפרוש המקיף והמלא לדרך ה' שהיא צדקה ומשפט. ועל כן הכרה ביסוד הלאומי הישראלי צריכה להיות יחד עם זה הכרה בתורה כבטוי מלא של החיים הלאומיים ליחיד ולצבור.
הגישה השניה – נושא־דברה – הרמב״ם, אשר הצד הטבעי־תכונתי איננו תופס אצלו אלא מקום שני במעלה. פעולות הנעשות מכח תכונות טבעיות "הפעלויות" – בלשונו, אין להם אלא ערך משני. תפקיד התכונה הטבעית אינה אלא לשמש ערובה לשעת הדחק, אולם לא בזה יצטיין האדם מישראל. החשוב באדם הוא הצד הבחירתי הנובע מתוך שיפוט שכלי והכרעה הבאה ע"י שיקול מחושב המייחד את ישראל הוא ע״כ גם כן בעיקר הצד הבחירתי – קבלת התורה. ב"אגרת תימן", זה המקום העקרי היחיד בו הוא מדבר על מעמדו של עם ישראל, הוא מעמיד באמת את התיחדות הישראלית על התורה "שבתורה הזאת הבדילנו הבורא משאר בני העולם". לא היסוד הטבעי הסגולתי קובע, אלא היסוד ההכרתי הבחירתי קובע את האחדות הזאת. התרחקות מהתורה מרופפת גם את הקשר לזיקה האחדותית.
גישה זו אינה מדגישה את הצד הלאומי שביהדות ומבליטה את הצד הכלל־אנושי. המטרה שהיא מציגה לאדם מישראל אינה דוקא מטרה השייכת לו בתור חלק מאומה זו אלא בתור בן־אדם. התורה אף היא איננה אלא מלמדת בכדי להיות ראוי לשם אדם. באיזו מדה בני אומות אחרות מתקרבים לשם זה, אין זה מעניננו. העיקר הוא שהמגמה היא כלל־אנושית.
(מובן, שהדיון הוא מצדו העיוני, לא – ההלכותי, זה שמתבטא במאמר: ישראל אעפ״י שחטא ישראל הוא).
[תפיסה זו הרואה באדם מישראל את הכלל־אנושי משמשת יסוד גם לדרכו של שד״ל (נספחות מס' י'), אם כי הוא עצמו מגדיר את עצמו כמתנגד לדרכו השכלתנית של הרמב״ם. התורה באה לפתח באדם את רגשי החסד והרחמים הקיימים בכל אדם בכח ה"צלם א־להים" אשר בו נברא. אין הבדל בנדון זה בין אדם לאדם מבחינה טבעית. אולם התורה הספיקה במשך הזמן להטביע את חותמה בישראל ולהבליט בו רגשות אלה יותר. תפקיד ישראל להיות בנדון זה מורה דרך בשביל האנושיות כולה עד שכלם יגיעו לזה].
האנושיות כולה כשלמות אחת, שכל חלק ממנה, כל עם ועם תורם את חלקו לפי מה שיעדה לו ההשגחה, וכלם יחד פועלים זה על זה בכדי לקדם את האנושיות – רואה לפניו הרב ש. ר. הירש ז״ל. בכלל זה התפקיד של ישראל להיות מורה הדרך לקבלת עול מלכות שמים, דרך החדרת האמונה באל אחד מנהיג העולם ושופטו. ההתיחדות הישראלית לא לשם עצמה היא באה, אלא בכדי להוות חטיבה בלתי מבוטלת שהשפעתה תהיה נכרת בהעלאת כל האנושיות לדרגה זו. רעיון התעודה להיות "לאור גויים", שבו עיקר התפקיד של ישראל, הוא יסוד ההשקפה הזאת. אולם הוא מחולק עם אחרים המחזיקים אף הם ברעיון התעודה בזה, שבעוד שהם ראו את התפקיד כבר כגמור, מכיון שהרעיונות הקשורים עם אחדות הא־להים כבר נקלטו לדעתם בצורה מספיקה בתרבות האירופית, ר' ש. ר. הירש מוכיח שעיקר הרעיון הקשור בזה הוא קבלת מרות מחלטת ובטול השאיפות הפרטיות לרצונו של אדון העולם, ורעיון זה עדין לא חדר כראוי בקרב העמים, וממילא גם התפקיד עדיין קיים ועומד.
על יסוד הנחות אלה, ר' שמשון רפאל הירש לא חייב הבלטה למעלה מן המדה, בדלנות ישראלית, לא גרס התיחדות לאומית. הקו צריך להיות שמירה על עצמאות במובן רוחני לשם כושר מלוי התפקיד, בעוד שמבחינות אחרות יש דוקא להבליט את הצד השוה לכלל הצבור בו חיים, שכן דוקא בדרך זו עלולה הדוגמא שישראל מראים להצליח יותר. מכאן הוא בא לידי חיוב רכישת התרבות האירופית; הנאה מפירות תרבות זו היא חובה בהיות ישראל חלק מהאנושיות כלה, ומה טוב אם יתן גם הוא את חלקו בפתוח תרבות זו. לא זו בלבד שאין סתירה בין התרבות האירופית לבין תרבות התורה – שתיהן חסרות ושתיהן משלימות אחת את חברתה.
מאידך – הנחות אלו שמשו נמוק לבדלנות בקרב היהודים עצמם. מכיון שהבסיס ללאומיות ישראלית הוא לא האופי התכונתי אלא אך ורק התורה, ממילא רק אלה שהם יהודי התורה מהוים את "עם התורה" האמתי, השאר הם רק יהודים לפי ההתיחסות בלבד.
א. וכל הנלוה וכו'. ישנה אפשרות של הצטרפות (גרים) לישראל בתור יחידים, לא בתור אומה, כי הגרים נכנסים לתוך כלל ישראל.
אך לא יהיה שוה עמנו. (עי' יבמות מ"ה: ותוס' שם).
והענין הטבעי. המחבר מגדיר כאן את הצומח, החי והמדבר עפ"י חלוקתם לסוגים: הענין הטבעי: הנפשי והשכלי. הדרגא הירודה ביותר של חיות היא הענין הטבעי וזה כולל גם הצמחים; הענין הנפשי כולל את בעלי החיים שהם בעלי נפש חיה. והענין השכלי שהוא מיוחד לאדם.
נתחייב לקיחת המזון. כתוצאה מזה יש להם האפשרות של קבלת מזון.
מבלעדי האדמה. בניגוד לאדמה.
והמוצאים. המתכות.
תקון המדות. בו בזמן שבעלי החיים יש בהם מדות לא יתכן אצלם תיקון המדות.
איני רוצה לומר. איני דן.
פרידה עצמית. הבדל עצמי, מהותי. לא הבדל כמותי אלא איכותי.
פרידה מקרית. הבדל כמותי שלפי מהותו הוא רק מקרי שיתכן שבאותו מין עצמו יהיו קיימים הבדלים מסוג זה.
א־להית מלאכותית. מסוג של מלאך א־להי.
מעלת הדבור. גילוי נבואה.
שלם מבלתי תנאי. ללא כל חסרון.
וכל הדומים לו וכו'. ע' בראשית ו', ב'.
ביחידים היו לבבות. עיקר המין האנושי, במיטב הסגולות.
וההשגחה ההיא הריבונית. הישירה ע"י הקב"ה.
ונזהרים באב הממרה וכו'. מתיחסים בזהירות גם ביחס לאלה שסטו מן הדרך שגם בהם נמצאת הסגולה בהעלם והיא תחזור ותתבלט אצל בניהם ודוגמת תרח אבי אברהם).
כל ימי הרצון. אשר הקב"ה היה מרוצה לישראל.
ונפרד מסוגו. נשתנה מבני אדם אחרים.
ב. הנוע היחיד. הדרך האחת.
המחודדים. היותר מחוכמים.
ה. שהיא מסתכלת וכו'. בוחנת המציאות כולה לפי אור ה' המשתקף דרכה.
רק באותה מדה וכו'. במדה שהם משמשים ביטוי לכח האלקי הפועל בעולם.
והידיעה הזאת וכו'. לפיה נבנים כל חיי האומה.
כי אורו וישעו של היחיד וכו'. כל פרט ופרט שבעם מוצא את תוכן חייו ע"י היותו משולב במגמה הכללית.
החיים עפ"י ערך וכו'. אין היחיד מסוגל לממש התכנית של המלכת הי בעולם, אלא בתרמו את חלקו למגמה זו של האומה כולה.
תכונתה, גזעה וכו'. אלה הם נתונים מאת ההשגחה, ולא נוצרו ע"י מעשי האומה.
יש לה אמנם וכו'. ודאי שע"י פעולות עצמאיות נאותות הכח הסגולתי מתפתח ומשגשג.
ו. והסגולה היא כוח וכו'. עי' לעיל פ"ב, ה'.
אלא שברית כרותה וכו'. אין התכונות הסגולתיות מתגלות אלא ע"י פעולות מכוונות ע"י הבחירה.
לפעמים וכו'. (ראה "בשולי המקורות" על שיטות הרמב"ם והריה"ל. כונת הרב זצ"ל לומר שאין כל אחד שולל את דברי השני. אלא שלפי הזמן והתנאים, מצא כל אחד לנכון להדגיש צד אחד של הבעיה).
ז. האחדות הסגולית וכו'. האופייני והמיוחד בישראל, שהתכונות הטבעיות עולות בקנה אחד עם דרך התורה ומצוותיה, המכוונים לצד הבחירתי.
לפלג את הענין וכו'. שיש המחזיקים בהכרה לאומית, ורואים בתוכה ענין השקפתי, הנתון לשיקולו והכרעתו של כל אחד לפי רצונו, מאידך, ישנם כאלה שאינם רואים בישראל אומה, כי אם ליכוד צבורי של בעלי השקפה אחת.
להפריד את התיומת. ביטוי מושאל ממה שמצינו בלולב (סוכה ל"ב.), והיינו: שני עלים עליונים אמצעיים ששם השדרה כלה (רש"י שם), והוא בהתאם למאמרם ז"ל (שם מ"ה:): שישראל נמשלו לתמר וכו'. ומובנו ששני הענינים – דת ולאום, אינם בישראל אלא שני צדדים של אותו מטבע.
אינם טועים כ"א וכו'. הטעות שלהם אינה אלא משום שלא ירדו לעומק בחינת אותו צד שהם מחזיקים, ואינם מרגישים שהוא מכיל בעצם גם את הצד השני.