פרק ט"ו.
עבודת ה'
הכרת הטוב האלקי. הבחנה בין מעשי הטוב של האדם לפעולות הטוב האלקי. אהבה ויראה -ושילובם יחד. זיקוק מושג עבודת ה'. שמחה והתלהבות. הפיכת האידיאליות האלקית לאידיאליות האדם. זכירת התפקיד בעוה״ז.
בתנ״ך
ואהבת את ה' א־להיך בכל־לבבך ובכל־נפשך ובכל־מאדך:
דברים ו', ה'.
♦
לאהבה את־ה׳ א־להיך לשמע בקלו ולדבקה־בו כי הוא חייך ואורך ימיך …:
דברים ל', כ'.
♦
תמים תהיה עם הי א־להיך:
דברים י״ח, י״ג.
♦
עבדו את ה׳ בשמחה באו לפניו ברננה:
תהלים ק', ב'.
♦ ♦
בדברי חז״ל
בנפש ובמאד.
ואהבת את ה' א־להיך וכו'. "ואהבת" עשה דבריו מאהבה. "בכל לבבך" בשני יצריך. "ובכל נפשך" אפילו נוטל את נפשך. "ובכל מאדך" וכו' בכל מדה ומדה שמודד לך בין במדה טובה בין במדת פורענות. וכן בדוד הוא אומר: כוס ישועות אשא וגו', צרה ויגון אמצא וגו'. ומהו האהבה? – "והיו הדברים האלה" וכו'. מתוך כך אתה מכיר בקב״ה ומדבק בדרכיו.
ספרי, דברים ו'.
♦
בשעה שהוציאו את ר״ע להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקין את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבינו, עד כאן? אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה ״בכל נפשך״ -אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי – מתי יבא לידי ואקיימנו? ועכשו שבא לידי, לא אקיימנו?
היה מאריך ב״אחד" עד שיצאה נשמתו ב״אחד". יצתה בת־קול ואמרה: אשריך ר״ע שיצאה נשמתך ב״אחד".
ברכות ס״א:
♦ ♦
בדברי הקדמונים
א. הבסיס המוסרי לחובת עבודת ה'
1. רבנו בחיי. חובת הלבבות (שער ב')
… טובות האל יתעלה על ברואיו, ואם הן כוללות את כלם, כמו שאמר הכתוב (תהלים קמ״ה)" "טוב ה' לכל", רובם כעיורים מהכירם ומהבין גודל מעלותם ואינם משכילים ענינם מפני שלשה דברים:
אחד מהם, רוב התעסקם בענין העולם ותענוגיו והתאוותם מה שלא יגיעו ממנו, והתעלמם מהביט אל טובות הבורא עליהם, מפני שלבם תלוי בעוצם מה שהם מקוים ממלוי תאותם והשלמת משאלותם. כי כל אשר יגיעו ממנו אל מעלה, מבקשים מה שהוא למעלה ממנו ודורשים מה שאחריה. ותמעטנה בעיניהם הטובות הרבות, ותקטנה אצלם המתנות הגדולות, עד שהם חושבים כל טובה שיש לזולתם כאלו נשללה מהם, ומה שהגיע אליהם ממנה רעות מוצאות אותם, ולא יבינו אל פעולות ה' המטיב בהם אליהם, כמו שאמר הכתוב (תהלים י'): "רשע כגובה אפו בל ידרוש, אין א־להים כל מזמותיו".
והשני, צאתם אל העוה״ז והם נמשלים כבהמות סכלות וכעיר, כמו שאמר החכם (איוב י״א): "ועיר פרא אדם יולד", והתגדלם בטובות הא־להים העודפות והתגלגלם בהן, עד ששבו אצלם רגילות וידועות, כאילו הן עצמיות להם בלתי סורות מאתם ולא נפרדות מהם כל ימיהם. וכאשר ישכילו ותתחזק הכרתם יסכלו טובות הבורא עליהם, ואינם משימים על לבם חיוב ההודאה עליה, מפני שאינם יודעים מעלת הטובה והמטיב בה אליהם…
והשלישי, מפני מה שמוצא אותם בעולם ממיני הפגעים ומה שמגיע אליהם מעניני ההפסד בגופם ובממונם, ולא הבינו סבות אופני טובתם בהם ותועלות הנסיון והמוסר להם, כדברי הכתוב (תהלים צ״ד): "אשרי הגבר אשר תיסרנו י־ה ומתורתך תלמדנו". ושכחו כי הם וכל אשר להם טובות שהטיב להם הבורא, נדבה וחסד, וגזר בהם בצדק כפי מה שחייבה חכמתו, וקצו בהראות צדקו בהם ולא שבחוהו בהגלות חסדו עליהם, והביאה אותם סכלותם לכפור בטובה ובמטיב בה להם, ואפשר שתביא הסכלות רבים מהם להתחכם עליו במעשהו ובמיני הבריאות אשר בראם לתקנתם. ומה נדמו בזה אל אנשים עורים, הובאו אל בית מוכן להם בכל ותועלותיהם, והושם כל דבר בו על מכונתו הטובה והותקן על התקון הנאה והנאות לתועלותם וכונת תקנתם, וזומן להם בו עם כל זה כחלים מועילים ורופא חכם לרפאם בהם כדי שייטיב ראותם, והם התעלמו מעסוק ברפואות עיניהם, ולא שמעו אל הרופא אשר היה מתעסק ברפואתם, והיו הולכים בבית בענין רע בעורונם וכל אשר הלכו בבית נכשלו בדברים המוכנים לתועלתם ונפלו על פניהם, והיה מהם מי שנפצע ומי שנשבר, ורב צערם ונכפלה רעתם, והיו מתרעמים על בעל הבית והבונה אותו, וגינו את מעשהו והיה בעיניהם כמקצר וכמנהיג רע וחשבו כי לא כיון בהם כונת טובה וחסד כי אם כונת הצער והנזק, וגרם להם זה לכפור בטובת בעה"ב וחסדו כמו שאמר החכם (קהלת י'): "וגם בדרך כשסכל הולך לבו חסר ואומר לכל סכל הוא".
2. הנ״ל. שם שער ג' (בפתח השער)
אמר המחבר: מפני שבארנו במה שעבר חיוב ייחוד הא־להים בלב שלם ואופני בחינת טובותיו אל האדם, התחייבו לזכור אח"כ מה שהאדם חייב לנהוג בו כשיתברר אצלו, והוא – קבול עבודת הא־להים כפי אשר יחייבו השכל למטיב על מי שהטיב לו. וראוי להקדים בפתיחת השער הזה באור אופני הטובות וחיובי ההודאה עליהם מבני אדם קצתם לקצתם, ונעלה מזה אל מה שאנו חייבים בו לבורא ית' מן השבח וההודאה על רוב חסדו וגודל טובו עלינו.
ונאמר: כי מן הידוע אצלנו כי כל מטיב אלינו אנו חייבים להודות לו כפי כונתו להועיל לנו, ואם יקצר במעשהו לדבר שיקרהו, ימנעהו מהטיב אלינו, הודאתו חובה עלינו כיון שנתברר לנו כי דעתו עלינו לטוב, וכי כונתו להועיל לנו; ואם תגיע לנו שום טובה ע"י מי שלא כיון בה אלינו, יסתלקו מעלינו חיובי ההודאה לו ואין אנו חייבים בה. וכאשר נתבונן בטובות בני אדם קצתם על קצתם, אינן יוצאות מאחד מחמשה פנים: האחד טובת האב על הבן, והשני טובת האדון על עבדו, והשלישי טובת העשיר על הרש כדי לקבל שכר שמים, והרביעי טובת בני אדם קצתם לקצתם לקנות השם והכבוד ולגמול העולם, והחמישי טובת החזק על החלש בעבור חמלתו עליו, ושהוא כואב על ענינו.
וצריך שנעיין עתה בכונת כל אשר ספרנו אם אינה תלוי' בדבר, כי אם לתועלת מי שמטיבים אליהם אם לא. ותחלתם טובת האב על בנו, ומן הידוע כי הוא מכוין לתועלת עצמו בו, כי הבן נתח מהאב עם עוצם תקותו בו, והלא תראה כי הוא מרגיש עליו יותר מגופו במאכלו ובמשתהו בכסותו ולדחות כל נזק מעליו, ונקל בעיניו מכל הטורח והיגיעה בעד מנוחתו, עם מה שהוטבעו עליו האבות מן הרחמים והחמלה על בניהם; ועם כל זה חייבה להם התורה והשכל על הבן העבודה והכבוד והיראה, כמו שאמר הכתוב (ויקרא י"ט): "איש אמו ואביו תיראו", (משלי א'): "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך", ואמר (מלאכי א'): "בן יכבד אב ועבד אדוניו"; ואם האב מוכרח זה בדרך הטבע, והטובה לאל והוא שליח בה בלבד, אבל טובת האדון על עבדו אינו מכוין בזה כי אם תועלת עצמו, ועם כל זה כבר חייבו הבורא ית' בעבודתו והודאתו, כמו שאמר: "בן יכבד אב ועבד אדוניו"; אבל טובת העשיר על הרש לקבל שכר שמים הוא כסוחר שהוא קונה הנאה גדולה קיימת יגיע אליה אחר זמן, בטובה קטנה ואבודה ונבזית יתננה מיד, ולא נתכוין אלא לפאר נפשו באחריתו בטובה שהפקידה הא־להים בידו לתתה למי שיהיה ראוי לה. ומן הידוע כי ראוי להודות אותו ולשבחו, אעפ"י שהיתה כונתו לפאר את נפשו באחריתו ועכ"ז נתחייבה לו ההודאה; כמו שאמר איוב (פ' כ"ט): "ברכת אובד עלי תבא", ועוד אמר: "אם לא ברכוני חלציו ומגז כבשי יתחמם" (שם ל"א). אבל טובת בני אדם קצתם אל קצתם בעבור אהבת השבח והכבוד גמול העולם, הוא כמי שאוצר דבר אצל חברו או מפקיד אצלו ממון מפני יראתו שיצטרך לאחר זמן, אעפ"י שכונתו לתועלת עצמו בהיטיבו לזולתו כמו שאמרנו, חייב לו השבח וההודאה עליה, כמו שאמר החכם (משלי י"ט): "רבים יחלו פני נדיב וכל הרע לאיש מתן", ואמר (שם י"ח): "מתן אדם ירחיב לו ולפני גדולים ינחנו"; אך טובת החומל על העני הכואב לו, הוא מכוין בה לדחות צער מעל עצמו אשר מצאהו מעגמת נפשו וכאבו למי שחמל עליו, והוא כמי שמרפא כאב שמצאהו בטובת ה' עליו, ואיננו נשאר מבלתי שבח, כמו שאמר איוב (פ' ל"א): "אם תראה אובד מבלי לבוש ואין כסות לאביון, אם לא ברכוני חלציו ומגז כבשי יתחמם". וכבר נראה ממה שהקדמנו כי כונת כל מטיב לזולתו מבני אדם היא לתועלת עצמו תחלה, ולקנות קשוט נאה לעוה"ז או לעוה"ב, או לדחות צער מעל נפשו, או לתקנת ממונו. ואין כל זה מונע משבחם והוראתם ומיראה ומאהבה אותם ומהשיב להם כגמולם, אעפ"י שהטובה ההיא שאולה בידם, והם מוכרחים להטיב בה כאשר זכרנו, וטובתם אינה תמידית ולא נדיבותם נמשכת, וחסידותם מעורבת עם כונת תועלת נפשם או לדחות ההיזק ממנה. אם כן כמה האדם חייב מן העבודה והשבח וההודאה לבורא הטוב והמטיב בה אין תכלית לטובתו, אך היא מתמדת ונמשכת מבלי כונת תועלת ללא דחיית נזק, רק נדבה וחסד ממנו על כל המדברים.
3. הנ״ל. שם (שער י', פ"א)
… ענין האהבה בא־להים, הוא כלות הנפש ונטותה בעצמה אל הבורא, כדי שתדבק באורו העליון. והוא, שהנפש עצם פשוט רוחני, נוטה אל הדומה לה מהאישים הרוחניים ומתרחקת בטבעה מאשר הוא כנגדה מן הגופות העבות; וכאשר קשרה הבורא ית' בגוף הזה העב, אשר רצה לנסותה בו בהנהגתה אותו, העיר אותה לחוס עליו ולמשוך התועלת אליו, בעבור השתוף והחברה אשר נטבעה ביניהם מתחלת הגידול. וכאשר תרגיש הנפש במה שיש בו תועלת לגופה ותקנה לגויתה תטה במחשבתה אליו ותכסוף לו, כדי לבקש המנוחה ממדוי גופה ופגעיו, ככסוף האדם לרופא בקי כשהוא חולה וזומן לו מי שישמשהו ויחשב על אודותיו. וכשתרגיש הנפש בענין שיוסיף לה אור בעצמה וכח בנפש תטה במזימתה אליו ותדבק בו במחשבתה ותעבירהו ברעיוניה, ומתאוה אליו וכוספת לו, וזאת תכלית האהבה הזכה.
וכיון שהדבר כן והיו קרואי הגוף רבים, וצרכיו אל מה שימלא מחסורו מתמידים עם השעות והעתים, ולא היתה הנפש יכולה לעמוד מעיין בו בכל זה, מפני שאין לה השקט ולא מנוחה מבלי מרגוע מדוה גופה, נטרדה הנפש בעניני גופה מאוהביה הראויים לה והמתיחדים בעצמה, אשר בהם הצלחתה בנוח מרגועה. וכאשר יבקע לה אור השכל, ויגלה לה גנות מה שנטתה אליו באהבתה ונמשכה עדיו ברעיוניה מאשר בו הצלתה בשני המעונים, תשוב מזה ותניח כל עניניה אל הבורא המוגן, ותטה במחשבתה לבקש אופני הצלתה מעוצם מה שנוקשה בו וגודל מה שנוסתה בו. ואז תפרוש מן העולם ומכל תענוגיו, ותבזה הגופות וכל תאוותם. וסמוך לזה יפקחו עיניה ויזכו רואותיה מענן הסכלות בא־להים ובתורתו, ותכיר האמת מן השקר, ויגלו לה פני אמיתת בוראה ומנהיגה. וכאשר תבין גודל יכלתו ועוצם מעלתו תכרע ותשתחוה לו ביראה ופחד מעצמתו וגדולתו, ולא תסור מזה עד אשר יבטיחנה הבורא ית' וישקיט פחדה ומוראה, ואז תשוקה כוס האהבה בא־להים, ותתבודד בו ליחד לבבה לו, ולאהבה אותו ולבטוח עליו ולכסוף לו; ולא יהיה לה עסק בלתי עסק עבודתו, ולא יעבור על רעיוניה זולתו, ולא יעלה במחשבתה בלעדיו, ולא תשלח אבר מאברי גופה אלא במה שתמשך בו רצונו, ולא תתיר לשונה כי אם בזכרו שבחו והודאתו ותהלתו מאהבה בו ומכסוף לרצונו ית'. ואם יטיב לה תודה, ואם יעניה תסבול, ולא תוסיף עם זה כי אם אהבה בו ובטחון עליו. כמו שנאמר על אחד מן החסידים, שהיה קם בלילה ואומר: א־להי! הרעבתני, ועירום עזבתני, ובמחשכי לילה הושבתני, ועוזך וגדלתך הוריתני; אם תשרפני באש לא אוסיף כי אם אהבה אותך ושמחה בך. דומה למה שאמר איוב (פ' י"ג): "הן יקטלני לו איחל". ואל הענין הזה רמז החכם באמרו (שה"ש א'): "צרור המור דודי לי בין שדי ילין", וארז"ל על דרך הדרש (שבת פ"ח:): אעפ"י שמיצר לי ומימר לי – בין שדי ילין. וזה דומה למה שאמר הנביא (דברים ו'): "ואהבת את ה' א־להיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך".
ב. הדרך לאהבת ה' ויראתו
רמב״ם. היד החזקה (ה' יסודי התורה, פ״ב)
א. הא־ל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה אותו שנאמר: "ואהבת את ה' א־להיך". ונאמר: "את ה' א־להיך תירא".
ב. והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? – בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתארה תאוה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד: "צמאה נפשי לא־להים, לא־ל חי".
וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה, עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות. כמו שאמר דוד: "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך. מה אנוש כי תזכרנו".
♦
ג. אהבת ה' ללא מצרים
רמב״ם. היד החזקה (ה' תשובה פ"י)
ג. וכיצד היא האהבה הראויה? – הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאד, עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה', ונמצא שוגה בה תמיד כאילו חולה חולי האהבה, שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה, יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו, שוגים בה תמיד כמו שצונו בכל לבבך ובכל נפשך. והוא ששלמה אמר דרך משל (שה"ש ב', ה'): "כי חולת אהבה אני".
♦
ד. מחשבה דבוקה בה' תמיד
רמב״ן. פי' עה״ת (דברים י״א, כב)
"ולדבקה בו". . ויתכן שתכלול הדביקה לומר שתהיה זוכר ה' ואהבתו תמיד, לא תפרד מחשבתך ממנו בלכתך בדרך ובשכבך ובקומך, עד שיהיו דבריו עם בני אדם בפיו ובלשונו, ולבו אינו עמהם, אבל הוא לפני ה'. ויתכן באנשי המעלה הזאת שתהיה נפשם צרורה בצרור החיים כי הם בעצמם מעון לשכינה כאשר רמז בספר הכוזרי.
♦
ה. מטרת העבודה
רמב״ן. פי' עה״ת (דברים כ״ב, ו')
אין התועלת ממצוות להקב"ה בעצמו יתעלה, אלא לאדם עצמו. וכבר סדרו לנו בתפלת יום הכפורים: אתה הבדלת אנוש מראש, ותכירהו לעמוד לפניך, כי מי יאמר לך מה תפעל, ואם יצדק מה יתן לך. וכן אמר בתורה (דברים כ"ב, ז'): "למען ייטב לך". וכן (שם ו', כ"ד). "ויצונו ה' לשמר את כל החוקים האלה ליראה את ה' א־להינו לטוב לנו כל הימים" והכוונה בכלם לטוב לנו ולא לו יתעלה ויתברך.
♦ ♦
בדברי האחרונים
ו. עבודת ה' בהתלהבות
ר׳ אלימלך מליזנסק. נועם אלימלך
… דבר הש"י המצוות אל משה מתוך האש, כי אש אוכלה הוא ונתן לנו תורתו ג"כ מתוך האש, למען נלמד לעשות מצוותיו באש התלהבות וחשק גדול. וכן הוא עבודת ה' באמת, לעשות התו"מ כנתינתן מפי הגבורה באש שלהבת י־ה, וכמו שקבל משה מפי הגבורה בהתלהבות יראה ואהבה גדולה, כן היושר שאנחנו נעשה כמוהו כל מצוותיו. אלא שמרע"ה שמע מפי הקב"ה בכבודו ואנחנו קבלנו ממשה. בודאי לא הי' יכול משה לדבר אלינו באש ההיא כאשר שמע מפי הגבורה, עכ"פ מוטל עלינו לעשות כמו שקבלנו מפי משה באופן ההוא.
♦
ז. ערכה של שמחה בעבודת ה'
1. ר' נחמן מברסלב. לקוטי מוהר״ן (תנינא, י')
מה שהעולם רחוקים מהש"י ואינם מתקרבים אליו ית' הוא רק מחמת שאין להם ישוב הדעת ואינם מישבים עצמם. והעיקר להשתדל לישב עצמם היטב, מה התכלית מכל התאוות ומכל עניני העוה"ז, הן תאוות הנכנסות לגוף, הן תאוות שחוץ לגוף כגון, כבוד. ואז בודאי ישוב אל ה'.
אך דע שע"י מרה שחורה א"א להנהיג את המוח כרצונו, וע"כ קשה לו לישב דעתו, רק ע"י השמחה יוכל להנהיג המוח כרצונו ויוכל לישב דעתו. כי השמחה הוא עולם החרות, בבחינת "כי בשמחה תצאו" (ישעי' נ"ה), שעל ידי השמחה נעשין בן־חורין ויוצאין מן הגלות. וע"כ כשמקשר שמחה אל המח אזי מוחו ודעתו בן חורין ואינו בבחינת גלות, ואזי יוכל להנהיג את מוחו כרצונו ולישב דעתו מאחר שמוחו בחירות ואינו בגלות, כי ע"י גלות אין הדעת מיושב, כמו שדרשו רז"ל (מגילה י"ב): על בני עמון ומואב דמייתבא דעתייהו מחמת שלא הלכו בגלות שנאמר (ירמי' מ"ח): "שאנן מואב מנעוריו. ובגולה לא הלך. על כן עמד טעמו בו.". ולבא לשמחה הוא ע"י שמוצא בעצמו איזה נקודה טובה עכ"פ, כמבואר ע"פ "אזמרה א־להי בעודי". ועכ"פ יש לו לשמוח במה שזכה להיות מזרע ישראל שלא עשני גוי, וכמו שאנו אומרים: ברוך א־להנו שבראנו לכבודו והבדילנו וכו' ונתן לנו תורת אמת וכו'. מכל זה וכיוצא בזה ראוי לו ליקח שמחה לשמח דעתו כנ"ל. וזהו בחינת (שבת ע"ז) בדיחא דעתי'. שהוא דבר גדול, דהיינו שמקשר השמחה למוחו ודעתו ואזי המוח משוחרר ויש לו ישוב הדעת כנ"ל.
♦
עוד על הנ"ל.
2. הנ״ל. שם (תנינא, כ״ג)
בענין השמחה. ע"פ משל שלפעמים כשבני אדם שמחים ומרקדים אזי חוטפים איש אחד מבחוץ שהוא בעצבות ומרה שחורה ומכניסים אותו בע"כ לתוך מחול המרקדים, ומכריחים אותו בע"כ שיהא שמח עמהם ג"כ. כן יש בענין השמחה, כי כשהאדם שמח אזי המרה שחורה ויסורים נסתלקים מן הצד, אבל מעלה יתירה להתאמץ לרדוף אחר המרה שחורה דוקא להכניס אותה ג"כ בתוך השמחה, באופן שהמרה שחורה בעצמה תתהפך לשמחה, שיהפך המרה שחורה וכל היסורין לשמחה כדרך הבא לתוך השמחה, שאז מגודל השמחה וחדוה נהפך כל הדאגות והעצבות והמרה שחורות שלו לשמחה. נמצא שחוטף המרה שחורה ומכניס אותה בעל כרחה לתוך השמחה, כמשל הנ"ל.
וזזה בחינת (ישעי' ל"ה): "ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה", שהיגון ואנחה בורחים ונסים מן השמחה, כי בעת השמחה דרך היגון ואנחה לעמוד מן הצד וכנ"ל, אבל צריך לרדוף אחריהם דייקא, ולהשיגם ולהגיעם להכניס אותם דווקא לתוך השמחה כנ"ל. וזהו ששון ושמחה ישיגו וכוי שהששון והשמחה ישיגו ויתפסו את היגון ואנחה, שהם נסים ובורחים מן השמחה להכניס אותם בע"כ לתוך השמחה כנ"ל. כי יש יגון ואנחה שהם הס"א שאינם רוצים להיות מרכבה אל הקדושה, וע"כ הם בורחים מן השמחה, ע"כ צריך להכריח אותם לתוך הקדושה, דהיינו השמחה בעל כרחם, כנ"ל.
♦ ♦
בדברי גדולי תקופתנו והוגיה
ח. עבודת ה' מקיפה כל תופעות החיים
הרב ר׳ ישראל מאיר מרדין (ה"חפץ חיים"). שם עולם (מתוך פ"י)
צריך האדם לנהוג עצמו בכל ימי חייו רק ברעיון זה שהוא שלוח בעוה"ז מאת העליון ית' לעשות רצונו ולהנהיג כל פעולותיו רק עפ"י הרעיון הזה, כי באמת אין שעה אחת מימי חייו שיוכל האדם ע"ז העת לחשוב שהוא ברשות עצמו. דהיינו לא לבד בשעה שהוא עוסק בתורתו ומצוותיו ומדבר עם הש"י, בודאי הוא שלוחו ממש, ואפילו בשעה שהוא עוסק בצרכי גופו כמו אכילה ושתי' ומסחר וכדומה, צריך לדעת שכל ענינים אלו הוא ג"כ בכלל שליחות, שגם זה הוא רצון הש"י שיחיה האדם את נפשו, כמו דכתיב (יהושע כ"ג י"א): "ונשמרתם מאד לנפשותיכם", ונאמר (דברים ד', ט'): "השמר לך ושמר נפשך מאד". והוציא הכתוב ענינים אלו בשם שמירת הנפש ולא בשם שמירת הגוף או שמירת עצמו, להורות לנו שבעת שעושה ענינים אלו יתבונן מאד שלא יקלקל עי"ז את נפשו. ולזה מסיים הכתוב: "ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך" וכו'.
♦
ט. עבודת א-להים – החופש האמיתי
הרב א. י. הכהן קוק. עקבי הצאן (עמ' קמ״ה)
המושג של עבודת א־להים באופנו הנמוך הוא מתאים עם כללות מושג הא־להות, כשהוא עומד במעלתו השפלה אצל האדם – עבודת עבד, והוא מתגדל והולך באותה מדה, שהציור הפנימי של דעת א־להים יגדל. אמנם כל זמן שהמושג של עבודת א־להים עומד בתור עבודה המתיחסת לעצם מחוצה לנו, מבלי שתצורף לזה אידיאליות בפנימיות בעצמות מושג העבודה, אע"פ שיגדל הציור המדעי הא־להי בצורה מטפיסית ע"י כל מיני גדלות פילוסופית עיונית שבעולם – עוד לא יצא הדבר של ההשקפה הילדותית הנפגשת תמיד רק עם עצמים. אבל ההכרה המבוכרת היא העבוד של האידיאלים הא־לוהיים לשם שגובם, האדרתם ושכלולם בעם, באדם ובעולם.
יהא זה הבטוי של החפץ האדיר ביותר הצפון במעמקי נפש האדם, אשר תכנם של האידיאלים הא־לוהיים חקוק וקבוע בו מכח היחס לבורא אשר עשהו ישר, להוציא את האור הצפון ההוא תמיד מן הכח אל הפועל, לקרבם תמיד יותר ויותר לאותה השלמות הבלתי מגבלת של האידאלים הא־לוהיים בצורות החיים עצמם של האיש, ושל הקבוץ הכללי בדרכי המעשה החפץ והרעיון.
♦
י. היראה והשמחה בעבודת ה׳
ר׳ נ. צ. פינקל (הסבא מסלובודקה). חוברת "תבונה" תרפ״ח (מרשימות תלמידיו)
הורגלנו לחשוב ונתקבל אצלנו לדבר מוסכם, שעניני היראה והשמחה הם שני מושגים רחוקים אחד מחברו, דבר והיפוכו, שאינם נשאים בנושא אחד – הירא אינו שמח, והשמח אינו ירא.
אולם על ידי השקפת התורה נוכח, שלא רק שאין היראה והשמחה צרות זו לזו, אלא להיפך הן מחייבות זו את זו, ואין האדם יכול לקנות לו יראה אם באותה שעה לא יקנה לו גם את השמחה, שאין האחת מתקיימת בלא השניה.
מצוה אחת יש בתורה שהכתוב באר טעמה בצדה, היא מצות "מעשר שני", וענינה הוא שמחויב כל אחד מישראל להפריש חלק עשירי מתבואת הארץ ולאכלו דוקא בירושלים, ולאיזו מטרה? – באר הכתוב בעצמו (דברים י"ד, כ"ג): "למען תלמד ליראה את ה' א־להיך כל הימים", היינו שבמשך זמן אכילת המעשר בירושלים יהיה פנוי לקנות יראת שמים במקום המסוגל לכך, במקום השראת השכינה והשפעת הקדושה בישראל.
ועל פי מושגנו אנו בענין יראת שמים היה יוצא, כי האדם כשבא לירושלים ללמוד יראת ה' היה משקיע את עצמו בצער ויגון, חרדה ודאגה ועיניו מפיקות פחד ועצבון. וירושלים – זו העיר של בית התלמוד ליראה היתה מתהפכת לאבל, כשאלפי אנשים משליכים מעליהם את הבלי העולם והחיים, הולכים כל היום בפנים זועפים, עטופים מחשבות מרות הממיתות את החיים, התשוקה לחיים. ואיך יתכן אחרת, הלא בית תלמוד ליראה כאן?
ומה נשתומם בהשפילנו לסוף הפרשה ויקרא שם (שם, שם כ"ו): "ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר … וביין… ואכלת שם לפני ה' א־להיך, ושמחת אתה וביתך" …. לשמחה מה זו עושה? שמחות משפחה, משתה שמנים, וכל זה "למען תלמד ליראה את ה' א־להיך"?!. ולא זו בלבד, שכל אדם בפרטיו בבואו לירושלים ללמוד יראת שמים היה מצווה לשמוח ולשמח את ביתו וכל סביבתו, אלא שירושלים בכלל צריכה היתה להיות "משוש כל הארץ". צריכה היתה להיותי. לא במקרה היתה עיר שמחה, לא רק בתור עיר מלוכה וגברת הארץ היתה מלאה משוש, אלא לפי תעודתה, מחויבת היתה להיות משוש כל הארץ, עד שטרחו בשביל זה להרחיק ממנה כל נדנוד של צער ואי־נעימות: "אמר ר' יוחנן כיפה של חשבונות היתה חוץ לירושלים וכל מי שמבקש לחשוב הולך לשם; למה? – שלא יחשוב בירושלים ויצר נאם לא יצא החשבון כפי רצונו), לפי שנקראת 'משוש כל הארץ' " (מ"ר פקודי).
כל כך היה נדרש רגש השמחה בירושלים עד שבשביל אי־שביעות רצון בלתי מורגש כמעט כזה של איזה איש היושב על ספר חשבונותיו, והחשבון אינו יוצא לו כל כך כהוגן, בנו כיפה מיוחדת מחוץ לעיר. היה נחוץ להוציא מן העיר גם את נדנוד הצער הזה, למען תשאר בעיר אוירה של שמחה שלמה שלא נפגמה במשהו!
ומדוע היה כן? בשביל מה היתה צריכה להיות ירושלים שמחה כל כך? – בשביל שירושלים היתה צריכה להיות קדושה וא־להית, מלאה תורה ויראת שמים; ועל כן היתה צריכה להיות מלאה חיים ועונג שאין דוגמתם, באשר כל פגימה בשמחה ובעונג, היא פגימה גם ביראת ה' וחיי התורה.
כי מה היא הוראת התורה בכלל, אם לא הקריאה לחיים? ומהי דרישתה מן האדם אם לא "ובחרת בחיים"?
♦ ♦ ♦
בשולי המקורות
עבודת ה' – הכנעה כלפי אדון העלמים. היא מתבטאת בשני דרכים -מאהבה ומיראה, ושיא פסגתה – האהבה והיראה עצמן.
לפי הרמב"ם, האהבה והיראה למרות היותן מצבי נפש, שמקורם ברגשות, אין ערכן אלא בהיותן תוצאה של התפעלות שכלית: "בשעה שיתבונן האדם במעשיו ובברואיו הנפלאים וכו' מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול וכו' ". הכרת גדלות ה׳ היא גם מקור היראה: "וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו וכו' ".
בחינה זו של המשכות לבורא מתוך מחשבה והתפעלות שכלית היא גם זו של "חובת הלבבות", אלא שהוא נותן לזה מצע מוסרי – הכרת טובות הבורא עלינו, הכלליות והפרטיות.
לעומת זאת "הכוזרי" מעמיד את האהבה על התכונה הטבעית של האדם־הסגולה להמשך לקונו מתוך כיסופים וחשק קרבתו "לגודל מה שהוא מוצא ערבות הדביקה בו והנזק והצער בהתרחק ממנו" (מאמר ד׳, ט״ו).
בכיוון זה הרואה את המשכות האדם לקונו כתכונה טבעית, שלא מכח חישוב הגיוני אלא "למעלה מטעם ודעת", כנר הקטן הנמשך אל האבוקה שבקרבתו, הולך בעל ה"תניא" (לעיל פ״ב, ה') המבטא בזה את גישת החסידות. ואכן רואה החסידות את עיקר ערכה של עבודת ה׳ במדת ההתלהבות והשמחה שבה היא מלווה (בפרקנו סעיפים ו׳, ז׳).
אותה הדגשה על הטבעיות שברגש זה, אם כי מתוך גישה כללית אחרת, אנו שומעים בדבריו של רש״ר הירש: אין הכניעה לא־להים משהו המנוגד לטבע האדם, אדרבא הרי זהו הטבע הכללי של כל היקום. כל היקום נשמע לא־להים, ע״י "החוק נתן ולא יעבר", החוקים הטבועים בטבע ללא כל אפשרות שינוי. אף האדם בהשמעו לחוק א־להים מרצונו אינו אלא משלב עצמו לתוך כל הבריאה כולה, אלא כאורח יותר נעלה, מתוך בחירה חפשית (לעיל פי״ב, ו').
נימה אופיינית מכניס מרן הרב ז״ל לנושא, בהעמידו אותנו על התוכן של הכניעה וההתבטלות. אם הכרת א־להים היא הכרת חוקי המוסר העליון המושלטים על ידו בעולם, הרי עבודת א־להים, שענינה מנוסח ב"מה הוא -אף אתה", פירושה כניעה לחוק המוסר העליון והשלטתו עליך בכל מהלך חייך. ואם כך, הרי מובן שכניעה זו טבעית היא לנו, הרי הננו יצירי כפיו, וודאי שבעומק הלב קיימת אצלנו זיקה לחוק זה. אם צריכים אנו לפעמים למאמצים לשם זה, אין זה אלא בכדי להתגבר על נטיות היצרים המתימרים להציג עצמם בתור רצונותינו אנו. בעוד שבעמקי הנפש אנו מתנגדים לזה.
♦
רחבת היקף היא התביעה של עבודת ה'. היא דורשת את כל־כולו של האדם. היא אינה סובלת שיור כלשהו – "בכל לבבכם ובכל נפשכם". ובכל זאת רק מחשבה שטחית תראה בזה דרישה מופרזת. אין עבודה זו, אליבא דאמת, אלא עבודת האדם לגלוי עצמותו. היא דורשת את האדם כולו, מפני שרק בדרך זו יצליח להתגבר על השניות שבקרבו, רק אז יגיע להקים בתוכו את האחדות, ולהקים יחד עם זה את אחדות העולם כולו עם מקורו של עולם, שאף האדם אינו אלא ניצוץ הימנו. "בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך" (אבות פ"ב, מ״ד) לכאורה התביעה היא לביטול רצונך מפני רצונו, אולם לאמתו של דבר אין זו אלא תביעה לבטל רצונות זרים, מאויים שאין להם שרש אמיתי בנפש, מפני רצונך האמתי, הפנימי, הטהור.
♦ ♦
השער פותח בהגדרת המהות האלקית של העולם (הרמב״ם, התניא), ממשיך בהסברת הקשר המתמיד שבין הבורא לבריאה ע״י ההשגחה, ומסיים בקשר החוזר שבין הבריאה לבורא ע״י עבודת ה'.
תוך כך עמדנו על מקומו של האדם בעולם, סגולתו המתבטאת ב״צלם האלקים" אשר בו, השפעת מעשיו על עצמו ועל עולם ומלואו, ודרך התפתחותו בהתאם למטרתו. ראינו דעות שונות בקשר לשאלות אלו, שעם כל ההבדל שביניהן. קו כללי מאחד אותן – עליונות האדם.
עליונות זו מיוחסת לאדם, באשר הוא אדם. עדיין טרם עמדנו במפורט על המיוחד שבישראל כעם, ואדם מישראל בתור פרט, וזה בהתאם להשקפת היהדות המיחסת את כל המין האנושי למוצא אחיד.
על מקומו של ישראל בתור המין האנושי, תפקיד התורה בעיצוב האדם והאומה הישראלית, ודרך השלימות העליונה המיוחדת לישראל, ומושגת ע״י התורה – בשער הבא.
א1. ואם הן כוללות. למרות שהן כוללות.
ותועלות הנסיון והמוסר להם. שיש מזה תועלת בתור נסיון. ובתור תוכחת מוסר לשנות דרכם.
להתחכם עליו במעשהו. שיבואו לחשוב שהם היו עושים הדברים ביתר חכמה.
ובמיני הבריאות וכו'. וכון ביחס לבעלי חיים הברואים לתועלת האדם.
כחלים מועילים. תרופות מועילות (כחל – צבע ותרופה לעינים, ומזה הושאל לאבקות ומשחות רפואיות).
א2. ואם יקצר מעשהו וכו'. וגם אם לא יוציא לפועל רצונו מחמת מפריעים.
מרגיש עליו יותר מגופו. דואג לו יותר מאשר לעצמו.
עם מה שהוטבעו עליו האבות וכו'. בהתאם לטבע שנקבע לאבות.
עם צרכו. עפ"י היותו צריך.
ואיננו נשאר מבלתי שבח. למרות זאת אין אנו נמנעים מלשבחו.
א3. ונטותה בעצמה וכו'. מעצם טבעה הנה נמשכת. (עי' לעיל פ"ב, ה').
העיר אותה לחוס עליו וכו'. הכניס בנפש את הטבע לדאוג לצרכי הגוף.
במזימתה. במחשבתה.
קרואי הגוף מרובים. ביטוי מליצי: שהגוף כאילו הזמין הרבה קרואים למשתהו. וכונתו – שדרישות הגוף מרובות הן הרבה יותר ממה שהכרחי לקיומו.
ולא היתה הנפש יכולה לעמוד וכו'. הנפש מוכרחה לטפל בזה.
בשני המעונים. בשני המשכנות, היינו – בעוה"ז ובעוה"ב.
מעוצם מה שנוקשה בו. מחוזק הדבר המשמש לה למוקש.
ב. והשווה תוכן האהבה והיראה וסדר השגתם ע"י האדם בסעיף זה ולעיל סעיף א').
ד. עד שיהיו דבריו וכו'. עי' להלן פ' כ"ד, ד', ד"ה אבל.
ז2. שיהפך המרה שחורה וכו'. לא שיתעלם מהגורמים של העצבות. אלא להכירם ולהתגבר עליהם תוך הסתכלות דרך אספקלריא של שמחה.
ט. הוא מתאים עם כללות וכו'. לפי מה שאצל אדם נתפס הציור על אודות א־להים, לפי זה נקבע אצלו גם המושג של עבודה אליו.
לעצם מחוצה לנו. שהבורא והנברא הם מושגים שונים שאין להם קשר זה לזה אלא רק מצד היות זה בורא וזה נברא.
אעפ"י שיגדל הציור המדעי וכו'. אעפ"י שהתיאור המחשבתי של א־להים יהיה נקי מאבק הגשמה עפ"י דרכי עיון פילוסופיים.
ההכרה המבוכרת. שיש לה זכות בכורה, כלומר – החשובה יותר.