פרק ט'
גורמיה של הכפירה

מדות מושחתות וקוצר ראות שכלית. היחס וההשפעה ההדדית שבין אלו. יצר הקנאה והשתקפותו בכפירה. השפעת ההתפתחות הטכנית על ענינים שבהשקפה. הצורך בהעמקת השגת ההבדל שבין אמונת האחדות לאלילות.

בתנ"ך

… אמר נבל בלבו אין א־להים:
תהלים י"ד, א'.

♦

אם לא תאמינו כי לא תאמנו:
ישעי' ז', ט'.

♦

השמים מספרים כבוד א־ל ומעשה ידיו מגיד הרקיע:
יום ליום יביע אמר ולילה ללילה יחוה דעת:
אין אמר ואין דברים בלי נשמע קולם:
תהלים י"ט, ב'-ד'.

♦ ♦

בדברי חז"ל

היצה"ר מדרדר את האדם לשאול תחתית.
כך אמנותו של יצה"ר: היום אומר לו, עשה כך, ולמחר אומר לו, עשה כך, עד שאומר לו לך ועבוד עבודה זרה – והולך ועובד.
שבת ק"ה:

♦

כח הרסני שורה באדם.
"לא יהי' בך אל זר" – איזהו אל זר שיש בגופו של אדם? הוי אומר: זה יצה"ר.
שבת שם.

♦ ♦

בדברי הקדמונים

א. גורמים פסיכולוגיים ושכליים לכפירה
רב סעדיה גאון. האמונות והדעות (מההקדמה)

… מה שעלה בדעתי בסבות אשר הפילו בכפירה ובכזב וברוח מהאמנת האותות והעיון באמונות, כי אני רואה מהם שמונה, הם נמצאים הרבה. תחלתם, כובד הטורח על טבע בני אדם. וכאשר ירגיש הטבע בענין שבא עליו לחזק אותו ולאמצו בראיה ומשתמש בה בענין התורה, הוא בורח ומפחד מזה. ובעבור זה אתה רואה הרבה בני אדם אומרים: האמת כבדה, ומהם שאומרים: האמת מרה. והם רוצים בחירות ובורחים ממנה. ועליהם אמר הכתוב: (יחזקאל י"א, ט"ו) "רחקו מעל ה' לנו היא נתנה הארץ למורשה". ולא הבינו הפתאים כי אם ילכו לרצון הטבע בברחם מהעמל והיגיעה ישארו רעבים ונענים בביטול הזרע והבנין.

והשנית, הסכלות הגוברת על רבים מהם והוא מדבר בלשון האולת וחושב בלבו העצלה ואומר מבלי מחשב: אין דבר, וכן במצפונו. ובאלה הוא אומר: (הושע י', ג') "כי עתה יאמרו אין מלך לנו כי לא יראנו את ה' והמלך מה יעשה לנו". ואינם חושבים כי כאשר הם מדברים בקצת האולתות האלה כלפי מלכי בני אדם והגבוהות ימותו ויאבדו.

והשלישית, נטות האדם למלאת תאוותיו במאכל ומשתה ומשגל וקנין, והוא ממהר לעשות זאת בזריזות בלי מחשבה. ובהם אמר הכתוב: (תהלים נ"ג, ב') "אמר נבל בלבו אין א־להים וגו' ". ולא חשב כי כאשר יעשה זה בחליו ובבריאותו ויאכל כל מה שיתאוה וישגל כל מה שימצא, ימות ויאבד.

והרביעית, הקיצה בעיון ומיעוט התישבות בעת השמע והמחשבה ומספיק לו המועד, ויאמר: כבר עיינתי ולא יצא לי כי אם זה. ובהם אמר הכתוב: (משלי י"ב, כ"ז) "לא יחרוך רמיה צידו וגו'." ופירוש "רמיה" – הקץ, לא יגיע למחוז חפצו. ולא ידעו כי אם ינהגו בזה בענין תאותם לא תשלם להם.

והחמישית, עזות וגאוה הגוברים על האדם, ולא יודה כי יש חכמה נעלמת ממנו ולא מדע עומד לפניו. ובהם אמר הכתוב: (תהלים י', ד') "רשע בגובה אפו בל ידרוש וגו' ". ולא הרגיש כי הטענה הזאת לא תועילהו בעשות טבעת ולא בכתיבת אות.

והששית, מלה שישמענה האדם בשם אחד מן המכחישים והגיעה אל לבו ותמחצהו ויעמד כל ימיו במחצו. ובו הוא אומר: (משלי י"ח, ח') "דברי נרגן כמתלהמים וגו' ". ולא חשב כי אם לא יגן עצמו מהחום והקור יביאוהו אל המות.

והשביעית, ראיה חלושה שמע אותה מאחד מן המיחדים והוא חושב כי הכל כן, ויהיו משחקים עליהם ומלעיבים בם. ולא העלה במחשבתו כי סוחר הבגדים היקרים אם איננו בקי בקיפולם, לא יפחית זה הבגדים מאומה.

והשמינית, אדם שיש בינו ובין קצת מן המיחדים שנאה ומביאו זה עוד לשנא א־להיו. ובהם הוא אומר: (תהלים קי"ט, קל"ט) "צמתתני קנאתי כי שכחו דבריך צרי". ולא ידע הכסיל ששונאו לא יוכל להגיע ממנו מה שהגיע הוא מעצמו, כי אין ביכולת משנאו להתמיד עליו העינוי המכאיב עדי עד.
אף מי שהיה מנהגו חלוף הדעות כאשר חשב בפסוקים מן המקרא, וראה בהם מה שהרחיקו, או שהתפלל לא־להיו ולא ענהו, ושאל ממנו ולא נתן לו; או שראה רשעים שלא נקם מהם, או שהיה תמה איך תעמוד לכופרים מלכות, ושראה המות אוסף את הבריות וכולל אותם, שענין האחדות והנפש וענין הגמול והעונש לא עלה בשכלו, אלא כולם והדומה להם אני עתיד לזכר כל אחד מהם במאמר אשר הוא ממנו ובשער הראוי לו.

♦

ב. קוצר דעתו של האדם גורמת לספקנות
רמב"ם. היד החזקה (הל' ע"ז פ"ב, ה"ג)

… כל מחשבה שהיא גורמת לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה מוזהרים אנו שלא להעלותה על לבנו ולא נסיח דעתנו לכך ונחשב ונמשך אחר הרהורי הלב. מפני שדעתו של אדם קצרה ולא כל הדעות יכולים להשיג האמת על בוריו. ואם ימשך כל אדם אחר מחשבות לבו נמצא מחריב את העולם לפי קוצר דעתו. כיצד? פעמים יתור אחר עבודת כוכבים ופעמים יחשב ביחוד הבורא שמא הוא שמא אינו, מה למעלה ומה למטה, מה לפנים ומה לאחור, ופעמים בנבואה שמא היא אמת שמא היא אינה, ופעמים בתורה -שמא היא מן השמים שמא אינה. ואינו יודע המדות שידין בהם עד שידע האמת על בוריו, ונמצא יוצא לידי מינות. ועל ענין זה הזהירה תורה ונאמר בה: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים". כלומר: לא ימשך כל אחד מכם אחר דעתו הקצרה וידמה שמחשבתו משגת האמת. כך אמרו חכמים: "אחרי לבבכם" – זו מינות, "ואחרי עיניכם" – זו זנות.

♦ ♦

בדברי האחרונים

ג. היצר מערפל את דרך המחשבה
ר' מ. ח. לוצטו. מסלת ישרים (מתוך פ"ג)

אמרו חז"ל: (בבא בתרא דף ע"ח ע"ב) "על כן יאמרו המושלים בואו חשבון", על כן יאמרו המושלים ביצרם בואו ונחשב חשבונו של עולם, הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עברה כנגד הפסדה.

וזה, כי העצה האמיתית הזאת לא יוכלו לתת אותה ולא לראות אמתה אלא אותם שכבר יצאו מתחת יד יצרם ומשלו בו. כי מי שהוא חבוש עדיין במאסר יצרו אין עיניו רואות האמת הזאת ואינו יכול להכירה. כי היצר מסמא את עיניו ממש, והנה הוא כהולך בחושך שיש לפניו מכשולות ואין עיניו רואות אותן. והוא מה שאמרו חז"ל (בבא מציעא פ"ג:): "תשת חשך ויהי לילה" זה העולם הזה שדומה ללילה. והבן כמה נפלא המאמר האמתי הזה למי שמעמיק להבין בו, כי הנה חשך הלילה שני מיני טעויות אפשר לו שיגרום לעין האדם: או יכסה את העין עד שלא יראה מה שלפניו כלל, או שיטעה אותו עד שיראה לו עמוד כאלו הוא אדם ואדם כאלו הוא עמוד. כן חמריות וגשמיות העולם הזה, הנה הוא חושך הלילה לעין השכל וגורם לו שתי טעויות: האחת אינה מניחה לו שיראה המכשולות שבדרכי העולם ונמצאים הפתאים הולכים לבטח ונופלים ואובדים מבלי שהגיעם פחד תחלה. והוא מה שאמר הכתוב (משלי ד' י"ט): "דרך רשעים באפלה לא ידעו במה יכשלו" ואומר (שם כ"ב ג'): "ערום ראה רעה ונסתר ופתיים עברו ונענשו". ואומר: (שם י"ד ט"ז) "וכסיל מתעבר ובוטח". כי לבם בריא כאולם, ונופלים טרם ידעו מהמכשול כלל. והטעות השניה והיא קשה מן הראשונה היא שמטעה ראייתם, עד שרואים הרע כאילו הוא ממש טוב והטוב כאילו הוא רע ומתוך כך מתחזקים ומחזיקים מעשיהם הרעים. כי אין די שחסרה מהם ראיית האמת לראות הרעה אשר נגד פניהם, אלא שנראה להם למצא ראיות גדולות ונסיונות מוכיחים לסברותיהם הרעות ולדעותיהם הכוזבות. וזאת היא הרעה הגדולה המלפפתם ומביאתם אל באר שחת. והוא מה שאמר הכתוב: (ישעיהו ו', י') "השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע". וכל זה מפני היותם תחת החשך וכבושים המה תחת ממשלת יצרם. אך אותם שכבר יצאו מן המאסר הזה הם רואים האמת לאמתו ויכולים ליעץ שאר בני האדם עליו.

הא למה הדבר דומה, לגן המבוכה, הוא הגן הנטוע לצחוק הידוע אצל השרים. שהנטיעות עשויות כתלים, כתלים, וביניהם שבילים רבים נבוכים ומעורבים, כולם דומים זה לזה, והתכלית בם להגיע אל אכסדרה אחת שבאמצעם. ואמנם השבילים האלו, מהם ישרים ומגיעים באמת אל האכסדרה, ומהם משגים את האדם ומרחיקים אותו ממנה. ואמנם ההולך בין השבילים הוא לא יוכל לראות ולדעת כלל אם הוא בשביל האמתי או בכוזב, כי כולם שוים ואין הפרש ביניהם לעין הרואה אותם, אם לא שידע הדרך בבקיאות וטביעות עין, שכבר נכנס בה והגיע אל התכלית שהיא האכסדרה. והנה העומד על האכסדרה הוא רואה כל הדרכים לפניו ומבחין בין האמתיים והכוזבים, והוא יכול להזהיר את ההולכים בה לומר זה הדרך לכו בו. והנה מי שירצה להאמין לו יגיע למקום המיועד, ומי שלא ירצה להאמין וירצה ללכת אחר עיניו ודאי שישאר אובד ולא יגיע אליו.

כן הדבר הזה. מי שעדיין לא משל ביצרו הוא בתוך השבילים, לא יוכל להבחין ביניהם. אך המושלים ביצרם שכבר הגיעו אל האכסדרה שכבר יצאו מן השבילים וראו כל הדרכים לעיניהם בברור, הם יכולים ליעץ למי שירצה לשמע ואליהם צריכים אנו להאמין. ואמנם מה היא העצה שהם נותנים לנו: "בואו חשבון" בואו ונחשוב חשבונו של עולם! כי כבר הם נסו וראו וידעו שזה לבדו הוא הדרך האמתי להגיע האדם אל הטובה אשר הוא מבקש ולא זולת זה.

♦ ♦

בדברי גדולי תקופתנו והוגיה

ד. יצר הקנאה כגורם לכפירה
הרב א. י. הכהן קוק. אורות הקודש (ח"ב, עמ' תי"א)

יש יצר הרע נסתר מאד בעמקי הנפש, קנאה מרקבת עצמות, המביאה רפיון ומחשכים לכל רעיון של אורה. הקנאה היא מוזרה, רבים לא יכירוה, מפני שישנם כמה גורמים המונעים את השפה מלהביעה, אבל היא ישנה, נרדמת היא במחבואי הנפש האנושית והיא יוצאת לפעמים בצורות שונות, חוץ מצורתה האמיתית, כדרכן של כל התוצאות של הקנאה שאינן מתלבשות כי אם במלבוש נכרי ונושאות עליהן תמיד שם זר. הקנאה המוזרה הזאת היא הקנאה בא־להים, האדם מקנא בא־להים על אשרו האין סופי, על שלמותו המחלטת. הקנאה הזאת גורמת עקמימות הדעת וחשכת המחשבה, טמטום השכל ורוגז הרוח, וכשכל האמצעים אינם מספיקים להכיל את זעמה היא מסיימת בכפירה מחלטת כדי להסיר מהנפש הכואבת אכולת הרקב את העוקץ של הקנאה הדוקר נורא. אין מרפא למחלה זו כי אם הארה עליונה של דעת א־להים בברור ובעומק הגיון.

ה. השואת הדתות כגורם לכפירה
הרב א. י. הכהן קוק. עולת ראיה (ח"ב, עמ' קע"ז)

עיקר הדעה היא ההבדלה, ההבדלה בין קדש לחול, בין אור לחשך, בין טמא לטהור, בין ישראל לעמים. מניעת ההבדלה היא שגרמה לרשעי עולם לדבר על ה' תועה, כענין סנחריב מלך אשור שהשוה לדבר על ד' א־להים חיים כעל גויי הארצות (מלכים ב' י"א), שהם תהו והבל. וחסרון ההבדלה מתפלש הוא ג"כ בגרועים ובחלשים שבכל דור, שהם מציצים על ההבל שבשאר האמונות, שיסודן תהו וכזב, ואינם יכולים להתרומם ולהכיר, שההבדל שבין ישראל לעמים, שהוא הבדל עצמי שבין אור לחושך, מתגלה ביותר בצד האמונה, כהבדל שבין עצם החכמה והסכלות.

וזהו סוד קבורתו של משה רבנו ע"ה מול בית פעור, היותר גסה וכעורה שבאמונות של עע"ז, שאפילו לאדוקי ע"ז נכרת גנותה והבליותה. כי מה שיש לה עכ"פ אחיזה בנפשות במציאות האנושיות מספיק הוא כבר לחלושי הנפש להחליש בלבם זהר האמונה בטענת "כל אפין שוין". ולכן אורו הבהיר של מרע"ה, הרועה הנאמן, שממנו הושתתה אמונת האורה והאמת, איננו מתגלה בכל עזו והדרו, והוא קבור ומכוסה ואין איש יודע את קברו כי אי אפשר שתושג לאדם תכליתו של ההעלם הנורא הזה בהיות שמצד היותר מעולה שבדעת האדם הלא ראוי לכסוף לגלוי האורה, אבל ההעלם צריך הוא לעולם, כדי ליתן מקום לכל הנסיונות והצירופים של הגלויות. והשי"ת אדון כל המעשים יודע כמה טובה תבא לעולם מהעלם האורה, וכמה הכנות לגידול האורה יביא החשך השולט לשעה. על כן לא היה ראוי כלל שיעלם אורו של מרע"ה בסוד קבורתו ע"י בני אדם – "ויקבר אותו בגיא מול בית פעור". ודוקא זה ההעלם יביא בסוף לביעור כל אמונות ההבל והעמדת העולם כולו על יסוד האמת "משה אמת ותורתו אמת", שכל מה שנוטה מתורת משה יוכר שהוא רק תולדה המסתעפת מפעור, אלא שבה גילוי הגנות וההבל הוא מוחש, ויש שהשקר מתכסה בשמלת אמת, כזונה נצורת לב המעלה עדי זהב על לבושה ומצודדת נפשות בתבליתם. סוף כל סוף תראה חרפתו, ערותו וצחנתו של השקר גם היותר מעולף בצעיפי נמוסים והמון דמיונות מתעים, ותתגלה הבאשה של כל השקרים הצפונים כגילוי הבושת של פעור.

♦

ו. הבסיס הפסיכולוגי של הכפירה
ד"ר י. ר. הלוי הולצברג. המדע והדת (פרק ד')

כדי לגלות, באילו תופעות נפשיות ובאילו תכונות נפשיות של האדם קשורה הכפירה בה', נתבונן בהלך הרוח, המלוה את הכפירה בה' והמלווה בה – ואנו נמצא, כי הלך רוח זה הוא – הערצת האדם!

הערצת האדם באה לידי גלוי בחברה המודרנית בארבע צורות: בצורה אינדיבידואליסטית, בצורה חברתית־ליברלית, בצורה סוציאליסטית־ קומוניסטית ובצורה לאומית – וכל אחת מארבעת הצורות מלווה בכפירה בה'.

לשיאה הגיעה הערצת האדם בצורה אינדיבידואליסטית אצל ניטשה, אולם יסודות הערצת האדם והעמדתו למעלה מה' פוגשים אנו גם אצל סופרים אחרים: אצל גיתה, למשל, בתמונתו של פרומיתאוס (המיחס את הצלתו ממות ומעבדות ללבו האמיץ לבד, ו"היוצר אנשים כצלמו וכדמותו – שלא יכבדו את ה' כמותו"). אצל בירון, בתמונתו של קין (הקובל על אי היושר של ה' אשר גרש אותו מגן עדן וגזר עליו את המות בגלל חטא אבותיו, ועל "אכזריותו" – הוא קבל ברצון את מנחתו של הבל הטבולה בדם ולא שעה אל מנחתו הוא מפרי האדמה) ועוד.

הערצת האדם בצורה החברתית־ליברלית מתבטאת באמונה בקידמה… בקידמת המדע, החברה והמוסר. בחברה מתקדמת ודימוקרטית יהיו חיי האדם חפשיים ומאושרים במדה כזו שמבלעדי המדע והמוסר האנושי לא יהיה נחוץ לו שום דבר. ואם לפעמים יתקפו את האדם געגועים למשהו נשגב, טמיר ונעלם, הרי יכול ליצור לו דת מיוחדת המתאימה לכל דרישות המדע והאופנה – או "לתקן" לו לפי הדרישות הללו אחת הדתות הקימות – גם כאן בבחירת המצוות ויסודות האמונה לפי דרישות המדע והאופנה מביט האדם על עצמו כעל שופט עליון בעניני א־להות, ואם הוא מאמין בה' שברא את העולם, הרי הוא כופר בה' שנתן את התורה.

השטה הסוציאליסטית־קומוניסטית (אני רואה בקומוניזם את הסוציאליזם העקבי ביותר) איננה קשורה ע"י הכרח הגיוני בכפירה בא־להים. אפשר לארגן את כל המשק של המדינה או של כל העולם על יסודות שותפניים מבלי לנגע לגמרי באמונת הפועלים. אולם הכפירה המצויה אצל סוציאליסטים – ביחוד אצל קומוניסטים – מבוססת על האמונה העיורת בכחה הכל יכול של החברה המאורגנת על בסיס שותפני – לה לא נחוץ עוד "לא אל ולא מלך, ולא גבור". הערצת כחות בני האדם המאורגנים בחברה שותפנית – היא, איפוא, הבסיס לכפירה בה'.

גם הלאומיות איננה קשורה קשר הגיוני או פסיכולוגי עם הכפירה בא־להים. וכו'. אולם ביסוד הלאומיות החילונית מונחת הערצת הכחות האנושיים של האומה המסוגלים כביכול ליצור יצירות בנות אל־מות ולנצח את כל המכשולים העומדים על דרכה.

הכפירה בה' מלווה לא בהערצת האדם בלבד, כי אם גם באמונה בטבע.

לאט לאט תפסה הערצת האדם והאמונה בכחו הכל־יכול את מקומה של הערצת הבורא – ותחת להכנע לבורא העולם – העמיד האדם במקומו את הטבע ה"נכנע" לאדם…

♦ ♦ ♦

בשולי המקורות

כבר הרס"ג עומד על כך שהגורמים לכפירה הם בעיקר – פסיכולוגיים: "האמת כבדה, האמת מרה, והם רוצים בחירות". ה"מסילת ישרים" מעמיד אותנו על חוסר האוטונומיה של השכל, על היותו משועבד לרצון, ואשר על כן גם – "באו חשבון", שהיא לכאורה פעולה שכלית טהורה, גם כן לא תתן תוצאות אמת אלא אם כן תיעשה ע"י "המושלים ביצרם". ומכאן שגם מסקנות שהשכל וההגיון מסיקים אותן צריכות בדיקה אם לא יד הרצון באמצע, לקבלת מסקנות אלה.

בבחינת הגורמים המביאים את האדם לידי כפירה נראה עד כמה המסקנות שנובעות מהן אינן מסקנות אוביקטיביות, אלא מושפעות מהרצון. האדם רוצה לכפור על כן הוא מצדיק את "הוכחות" הכפירה, על כן אינו נוטה כלל לבדוק ברצינות את הטענות לטובת האמונה והכרת א־להים.

רצון הכפירה נובע מכמה נימוקים: א. החיים נראים להיות יותר קלים ויותר נוחים בלי הכרת א־להים ובלי דת הכרוכה עם זה. תאוותיו של האדם השולטות ברצונו אינן יכולות להשלים עם ההפרעה שתגרם להן על ידי הכרת א־להים; ב. הכרה במציאות כח עליון כשלעצמה יש בה משום אי־נעימות של היות תלוי בדעתו, היות משועבד אליו; ג. יצר הקנאה המביא את האדם בדרך כלל להקטין ערך כל מה שעולה עליו, פועל בנידון דידו אף הוא כגורם לרצון כפירה. לא נוח לו לאדם להודות בקיום עצם נעלה אשר לא יתכן אליו שום דמיון ושום השואה.

גורמים אלה היו קיימים בכל התקופות, אולם קבלו עידוד וחזוק במיוחד בתקופתנו, תקופת התפתחות המדע ומשטר החברה. על ידם נעשה האדם יותר בטוח בעצמו, ונראה לו שיכול הוא, הן במובן הפרטי והן במובן כללי, להסדיר את כל הבעיות מבלי להזקק לעזרת כח עליון, ועל כן כל התעמקות בשאלה זו נראית לו למיותרת.

הגורמים הפסיכולוגיים מביאים גם לקלות דעת בגישה לשאלות אלה בשכל בלתי מאומן ובלתי מוכן לדון בשאלות כגון אלה. "עזות וגאוה שגוברים על האדם ולא יודה כי יש חכמה נעלמת ממנו… ולא הרגיש כי הטענה הזאת לא תועילהו בעשות הטבעת ולא בכתיבת אות" (האמוה"ד הסבה החמישית).

על טעות רווחת בשטח השכל מעמידנו הרב זצ"ל, זו הנובעת מהשואת הדתות, ומהצצה בהבל שבשאר הדתות מקישים על דת האמת, מבלי דעת להבחין "שההבדל בין ישראל לעמים, שהוא הבדל עצמי שבין אור לחושך מתגלה ביותר בצד האמונה".

על סמך נתוח הנ"ל אנו יכולים להסיק, שאין לסמוך בענינים אלה על אוטוריטטה מדעית, מתוך הנחה שמכיון שפלוני מקובל כגדול בשטח מדעי ודאי יודע הוא האמת יותר ממני, ודעתו יכולה לקבוע גם בשבילי. יש לזכור, שבענינים אלה יכול לטעות גם גדול שבגדולים – הנגיעה והנטיה והרצון קובעים לו מראש את דעתו ולזה הוא מכוין את מחקריו מתוך התעלמות מכל מה שיכול לחזק את האמונה. ומתוך הגדלה מכוונת של ערך ההוכחות שהוא מחפש אותן נגד האמונה.

מכל שכן וק"ו שאין לסמוך בזה על דעת ההמון ועל דעת הרוב, מתוך הנחה שמכיון שהרוב סוברים ומתנהגים בצורה כזאת ודאי הצדק אתם. רוב זה ודאי שלא מתוך התעמקות ועיון הגיע לזה, אצלם ודאי קבע הרצון הבהמתי ללכת אחרי היצרים, ולא התביעה שבאה אחרי שקול הדעת קבעה את דרכו.

בענינים אלו יש להתחשב דוקא עם המועטים שבכל הדורות "המושלים ביצרם" שהלכו בנגוד לרצון הבהמתי של האדם, הם הם בעלי המחשבה שאין לחשדם בשחוד כל שהוא. והמסקנות שהגיעו אליהן ודאי נקיות הן מכל נגיעה ועל כן יש לראותן כמסקנות השכל הטהור.

---

א. אשר הפילו. שגרמו להכשל.
וברוח מהאמנת האותות וכו'. מה שהאנשים אינם רוצים להאמין במופתים הניסיים, ואינם רוצים לעיין בהוכחות השכליות המבססות את האמונה.
לחזק אותו ולאמצו. לחזק ולאמץ את הטורח, דהיינו שבא להטיל חובות.
ובורחים ממנה. מהחירות, כלומר שמשיגים ההיפך ממגמתם.
ישארו רעבים וכו'. כלומר, שגם נדברים גשמיים דרוש טורח, ובלעדיו אין משיגים לא אוכל ולא כל דבר אחר מצרכי האדם.
ואומר מבלי מחשב. בלי שיחשב ע"ז שרצון העצלות הטמון בלב מפתה אותו להקים לו תיאוריה של כפירה מבלי שחשב הדבר על בוריו.
והגבוהות. דברי גאוה.
בלי מחשבה. כלומר, שמחמת היותו שקוע בתאוותיו, אינו חושב כלל על דברים אחרים.
ימות ויאבד. שהלהיטות אחרי התאוות מביאה בעקבותיה אבדון.
הקיצה. היות האדם מואס וקץ.
לא תשלם להם. שגם לעניני תאוות העולם דרושה סבלנות בכדי להגיע להשגת המגמה.
לא תועילהו בעשות טבעת וכו'. שבהכרח להודות שישנם מקצועות שאינו יודע בהם ולא כלום.
כי אם לא יגן על עצמו וכו'. שגם כלפי פגעי הטבע מוכרחים לנקום באמצעי הגנה.
המיחדים. מאמיני אחדות ה'.
והוא חושב כי הכל הוא כן וכו'. שחושב שכשם שראיה זו אינה ראיה מספקת וגורמת לגלוג, כמו כן כל ההוכחות הן מסוג זה.
לא יפחית זה הבגדים מאומה. כלומר, שמזה שאחד המאמינים לא ידע לחזק יפה את תוכן אמונתו, אין האמונה כשלעצמה נפגמת.
ששונאו לא יוכל להגיעו וכו'. שהרעה שגורם לעצמו עי"ז היא גדולה בהרבה ממה ששונאו היה יכול לגרום לו.
וראה הם מה שהרחיקו. שלא נתישבה דעתו ממה שהתורה שוללת.
לא עלה בשכלו. לא נתיישב זה בדעתו.

ד. קנאה מרקבת עצמות. (על משקל הכתוב: משלי י"ד, כ', ושבת קנ"ב:).
רפיון ומחשכים. ראה פרקנו ו' ד"ה "לשיאה" ונספחות ח', 4.
והיא יוצאת לפעמים וכו'. מופיעה בצורה של אי־שביעות רצון, בקורתיות, ותליית מומים.
כדרכן וכו'. גם בחיים ברוב הפעמים נמנעים מלהודות בפירוש בקנאה ועוטפים אותה בהסברים שונים.
היא מסיימת וכו'. הכפירה משחררת מגורם הקנאה הזה. אין מרפא וכו'. עי' להלן פ"י, ג'.

ה. עיקר הדעה וכו'. לא לנטות להכללות, להכנס לפירוט ולמצוא את הנקודות המבדילות גם אם באופן שטחי נדמה הכל להיות אחד.
כענין סנחריב וכו'. שמתוך שראה אפסות האלילים של העמים האחרים חשב שהוא הדין גם האמונה הישראלית.
מתגלה ביותר וכו'. שאין ללמד מן השקר על האמת באשר זו היא ניגודה של השניה. ונקודת האמונה הרי היא העיקרית שבה וממנה נובעים כל שאר ההבדלים שבין ישראל לעמים.
סוד קבורתו של משה וכו'. במובן של רמז וסמל – קבורתו של משה, כלומר, ירידתה והחלשתה של אמונת מ"ר ע"ה היא בזה שנראית אמונה זו כשוה לאמונת ע"ז של פעור, שהיא הדוגמא הגסה והירודה ביותר באמונות עבודה זרה. ולומדים בהשואה מזו לזו לומר שכשם שהיא הבל כן ח"ו האמונה האמיתית, מתוך חוסר הבחינה והשוית כל הפנים.
ההעלם צריך לעולם. יש ערך חיובי גם בזה, בכדי שכח הבקורת יחול גם על מה שנובע ממקור אמונת ישראל, בכדי שעי"ז תתברר האמת יותר ויותר, ואז יתברר השקר שבאותן הסתעפויות מאמונת ישראל, שלקחו לעצמם את המבריק והנוצץ שבאמונת ישראל בכדי לפאר בהם את עצמם (המכוון לנצרות). וע"י הבירור יכירו עד כמה יש בהם מכיעור בית פעור אלא שהוא מכוסה ומוסוה יותר.