פרק ח'
הכפירה בעולם ובישראל
מוסר ללא שרשים – מוסר מתנוון. דרדור התרבות האנושית בימינו. תורות המוסר ההרסניות. החזרה לתקופת האלילות באירופה וסיבתה. ביחס לאלילות משתקף ההבדל בין ישראל לעמים.
בתנ"ך
רק אין יראת א־להים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי.
בראשית כ', י"א.
♦
כל גוים שכחי א־להים
תהלים ט', י"ח.
♦
זדים הליצוני עד־מאד מתורתך לא נטיתי.
שם קי"ט, נ"א.
♦
… ומבשרי אחזה אלוה.
איוב י"ט, כ"ו.
♦ ♦
בדברי חז"ל
אף הרע שוכן בקרב האדם.
דרש רב נחמן ב"ר חסדא: מאי דכתיב "וייצר" בשני יודי"ן, שני יצרים ברא הקב"ה: אחד יצר־טוב ואחד יצר־רע.
ברכות ס"א.
♦
להתגברות על הרע דרוש סיוע מלמעלה.
אמר ר"ש בן לקיש: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו. שנא': צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו; ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו, שנא': ה' לא יעזבנו בידו.
סוכה נ"ב.
♦
ישראל שונים במהותם מאחרים.
…שבשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא, ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן, עכו"ם שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתן.
שבת קמ"ה.
♦ ♦
בדברי גדולי תקופתנו והוגיה
א. בלי יראת ה' אין גם יושר מדות הרב יעקב יאסעף. לבית יעקב (דרוש כ"ט)
לא על השכל לבדו יחיה האדם. נחוץ לצרף אליו גם את האזן, ועוד להקדימה -לשמע מה יצוה ה'.
וזה הענין הי' אצל אברהם אבינו עליו השלום עם אבימלך. אבימלך בא בטענה עם אברהם (כראשית כ', י'): "מה ראית כי עשית את הדבר הזה"? האם ראית במקומי מעשי עול ורצח, אי־ישר ואי־משפט כי שתה עצות בנפשך איך להנצל ממנו וכחשת לנו לאמר "אחותי היא"? הלא אדרבא ארצי היא ארץ משכלת, אשר שריה למשפט ישירו ויושביה לאור היושר והצדק יהלכון. וכמו שאמר אל ה' "הגוי גם צדיק תהרג"?
– (שם, שם י"א) "ויאמר אברהם כי אמרתי רק אין יראת א־לוקים במקום הזה" -אמנם תאמרו לעשות משפט וצדק, אבל מאחר ואין יראת א־לוקים אצלכם, אין משפט וישר מפאת הנגיעה העצמית המעוורת את עיני השכל מבלי ראות נכוחה.
♦
ב. מוסר ללא אמונה – מנותק משרשו
הרב אברהם יצחק הכהן קוק. מאמרי ראי"ה (עמ' 507)
לפנות אל האידיאל הא־להי בלי קישור לעצמיות אין סוף, זהו אבסורד גמור ואי־אפשרי, כי באין אור החיים הכל נופל ונובל. אין שום אידיאל חי וקיים במציאות, בלא שפע החיים של אור העצמיות הא־להית האדם היחיד והחברתי נשאר כגולם בלי נשמה, ואין מפרכס בו כי אם קורטוב החיים המכניים שמרוצת הדם עושה אותם בכוחה הטכני. ואשר על כן אין לך דבר המחריב כל כך את העולם כמו הרשע־כסל של הכפירה בעצמיות הא־להית, שהיא הדעה היותר הדיוטית המוצאת מקומה בלב הגרועים מההמון האומלל כשהוא שוטף רק בתאוותיו הבהמתיות הכי פרועות של זנות יין ורצח, מהולות בקצף צפעונים וגאות־אלילים.
♦
ג. התוצאות ההרסניות של הכפירה בעולם ד"ר י. וולפסברג. שערים (לקט)
בלא להיות בין מבשרי רעות ובלא להכנס לפני ולפנים בדבר מצב ההוה והעתיד הקרוב, אפשר להרגיש שגורל האדם לוטה בערפל, ושהתסבכת ההיסטורית מוסיפה להעיק על תבל ומלואה. יש קשר בין הקטסטרופה שהתרחשה בימינו לבין ירידת האמונה והגברת הכפירה בתרבות החדשה. המשבר האיום שהיינו ועדיין הננו עדים לו מחייב אותנו להסתכל בפני המציאות ולהסיק מסקנא ברורה כי ההשכלה בכיוונה הנוכחי, עם כל ההערכה והחשבת המשקל של המדע והאמנות, הפירות המשובחים של הציויליזציה והתרבות, עדיין אינה ראויה להבטיח לעולם התפתחות מעולה ואושר אמיתי. הזנחת השרשים העמוקים המקשרים את האדם למקור ההויה, מסכנת את דרך האנושיות.
המצב בעולם תובע במפגיע התעוררות של כחות עילאים בנפש היחיד והכלל. כל הישגי היחיד והכלל מפוקפקים כל אימת שהם בחינת קניני־רגע; חיי שעה יקרים, אםהם נכללים בחיי עולם. פקחות וטכניקה, חקירה והשכלה, ואפילו הגברת המוסר וההומניות אין בכחם להקים את ההריסות. כל קניני התרבות הנפשיים והשכליים, התבונה העיונית והתבונה המעשית טעונים חיזוק ותמיכה. ותמיכה זו יכולה להיות רק בקנין האדיר שניתן לאדם בחסד עליון – האמונה.
התקופה החדישה העמידה את המדע במקום האמונה, האמנות במקום ההתלהבות והחויה הדתית. אולם חסרי קיום וערך של ממש הם המדע וכל שאר גלויי הרוח והתבונה, כל עוד אין הם מקבלים עליהם מרות האמונה. האמונה בכח פועל בהיסטוריה ממליכה את הנשגב והנצחי; היא פוסלת את השנאה ואת האכזריות ואינה מעמידה את שבילי התולדה על מלחמה ושלטון. היא מגלה את העקרון של בצלם א־ להים החל בכל אדם. מכאן שאסור לדכא ולעשק את היחיד, ומכאן שכל חטיבה לאומית שוה לחברתה. אין מקום ליהירות, אין מקום לגאוה גזעית. צו האמונה לצמצם אסון וטרגיות ולהרבות אושר ויצירה אמיתית ולבנות חיי עולם הזה על יסוד אהבת ה' ואהבת הבריות.
♦
ד. מוסר השלילה של ניטשה
ד"ר ש. פדרבוש. עיונים (עמ' 18)
כל תקופה בדברי ימי עולם יוצרת לה, לפי דעת ניטשה, לוח־ערכים מיוחד, שעל ידו היא מעריכה את מעשי איש ועלילותיו אם טובים ואם רעים. אין טוב ורע החלטי, אלא הכל תלוי בהערכתה של התרבות בת־התקופה. רק על פי יחוסם של המעשים לטובת התקופה והנאתה קובעים להם כפעם בפעם מקום בין האסור והמותר.
מנקודת ראות זו יצא ניטשה לדון על ערך המוסר העברי, המקובל גם בין עמי הנוצרים, ומצא שכל הערכים של האסור והמותר שבמוסרנו אין להם, כביכול, על מה לסמוך. הטוב לפי דעתנו אנו, שחונכנו על ברכי מוסר היהדות, אינו טוב והרע אינו רע. נחוצה הערכה חדשה ושונה בקניני המוסר; דרוש שנוי ערכין בכל לוח הערכים המוסריים.
יסוד המוסר הוא, לפי נ., התאוה לכח ושלטון. כל נברא כחיה כאדם שואף לתגבורת כחותיו הטבעיים ע"י נצחו את העומדים לנגדו. השאיפה הנצחית והמלחמה המתמדת הזאת שבה כל בריה מסכנת את נפשה למען הגדיל את כחה היא על חשבונם של אחרים – זהו כח הצדק של ההויה. אמת־המדה להערכת מעשי בני אדם היא, אם מתאימים הם לשכלולו של כח החיים שבאדם, ודבר המכשיר אותו נקרא טוב והמזיק לו – רע יקרא. ואם שקר ואכזריות נחוצים לשפור כח־החיים, גם אלה טובים המה בבחינה המוסרית.
כיצד סרה האנושיות מדרכה הטובה וקבלה לוח של טוב ורע המתנגד כליל למוסר הטבעי והאמתי? כיצד העמידה האנושיות אלילים בשם אמת, חמלה ועוד, ועובדת להם בכל נפשה, אעפ"י שהם מתנגדים לכח החיים וגורמים למעוט דמות שלטון אגרוף? באיזה דרך באו האנשים למוסר "אי־מוסרי" זה? על זה משיב ניטשה: עבדים היו בעוכריה של האנושיות להמשיל עליה מוסרם הם, מוסר העבדים, המפריע בעד שכלולו של המין האנושי, בנגוד למוסר־האדונים, אותו המוסר הטבעי האמתי, המדריך את האדם למדרגה הגבוהה בסולם התקדמות מינו.
עוד בראשית דרכה של התפתחות התרבות האנושית עדים אנו למאורעות שהכשירו את יצירת שני מיני מוסר אלה. עם בעל מלחמה, קובץ אנשים טורפים מנצח איזה עם נמוך, שתשוקת חייו וכחותיהם דללו. העם המנצח רודה בעם המנוצח בחמת־רוח, משפילו ומנצלו. האומה המנצחת יוצרת לה תרבות גבוהה על ידי נצולם של העמים הנכבשים. כה נולדה בשעתה הציביליזציה היונית והרומית, ועל הריסותיה ונצולה של זו, אחרי שרומא ירדה מטה מטה, נבנו עמים גרמנים צעירים. העם והאדם המנצח יודע את ערך כחו והוא מיחס למעשים ולאנשים את הכנוי טוב ורע לפי צרכו והנאתו. מה שיפה לממשלתו ולפתוח כחו הוא קורא טוב ואת המזיק לו ולהרחבת שלטונו – בשם רע יקרא. את חברו הדומה לו בכח ובגבורה, את האציל, הוא מכנה טוב (אריסטוקרט) ואת האיש הירוד, את העבד המנוצח הוא קורא רע. ולכן יכבד את כח השלטון ואת המתאכזר לו ולאחרים, כי אלו הן מדות מוסריות הנותנות לו יתרון במלחמה. בנגוד לזה הוא מתעב את רפה האונים, מוג הלב, החנופה והכנעה. הלכך קשה הוא ובלי משא פנים מוסר האדונים. זוהי תורת המוסר האמתית, לפי ניטשה, המיוסדת על כח החיים ועל זכות החיים. אחר הוא מוסר העבדים. גם הוא הנהו תוצאה מנצחונו של הגבור על החלש. בנגוד למנצח, המלא גאוה וחדות חיים, מרגיש המנוצח, העבד, אי־אימון לחיים, וראשית כל – שנאה כבושה למנצח המציקו. האדון המנצח הורג ורוצח את המנוצח בלי כל מוסר כליות, כי על כן מנוצח הוא, "ואוי למנוצחים". כל מה שנחשב בעיני המנצח לגבורה להוד, ולכן גם למעשה מוסרי, נהפך בעיני הסובל לדבר רע, לברבריות. באחת: רע בעיני החלש הוא כל המעיק עליו; ולהיפך – טוב בעיניו הוא מה שהאדונים קוראים רע, כגון החמלה, הענוה, הנדיבות, הסבלנות, ההכנעה וכיוצא בהן, כי האדונים מחזיקים במוסר המתאים לאופן חייהם הם והנותן להם אפשרות של התגברות כוחותיהם החיוניים, והעבדים דבקים שוב במוסר והוא לפי רוחם הנכאה ולפי כשלון כחם, מוסר של רחמים ושל ענוה המאפשר להם להמשיך את קיומם גם בתנאים הקשים של מנוצח. כי רק על ידי מה שהעבדים מורים לעולם את מדות הרחמנות והחסד, אפשר להם להתקיים בעולם, ועל ידי מוסר האדונים היו נעדרי כח אלה נועדים לכליון.
♦
ה. שלילת המוסר העצמאי ע"י המרקסיזם ד"ר יצחק ברייער. מוריה (עמ' 17,16,12)
המרקסיזם כופר בערך העצמי של החזונות, חוץ מערכו של האמת כאשר הוא מתבטא במתמטיקה וגם בחכמת הטבע. לפי תורתו בן־האדם הוא במובן פיסי בן־הטבע ובכל המובנים בן־הכלכלה, אשר יסודה הוא החסרון האנושי. מן החסרון הזה יוצאים כל מעשי בני האדם, והוא הגורם ומעצב את כל יחסיהם וגם כל מחשבותיהם. זוהי תורת החמריות (מטריאליזם), אשר היא השקפתו של המרקסיזם על העולם.
לפי תורת המרקסיזם יש לכלכלה חוקיות עצמית כמו הטבע. הכלכלה היא המושג הכולל את כל העריבות שעושים בני החברה כדי לספק את חסרונותיהם. בעריכות האלה, הגם שנעשו בדעת ובכוונה ע"י בני החברה כאמצעים להשיג מטרות ידועות, הן באמת לפי המרקסיזם הכרחיות, כתולדות הגיוניות של העריבות הקודמות להן. כל עריכה ועריכה היא בתה של העריכה הקודמת לה ואמה של העריכה שתבא אחריה. העובדות של המציאות הכלכלית הן יותר חזקות מרצונם של עורכי העריכות. הם בבחינת נראים נושאים והם נשואים. שיטת הקפיטליזם לכל תופעותיה היתה תולדה הכרחית של שיטת הפאודליזם, והקומוניזם היא תולדה הכרחית של הקפיטליזם. סדר החברה הוא לאמתו של דבר סדר הכלכלה. אין הסדר מעצב את הכלכלה, אלא אדרבא, הכלכלה מעצבת את סדרה. המשפט כסדר החברה הוא רק "רפלקס" של מצב הכלכלה באותו הזמן. כל שינוי במצב הכלכלה גורר אחריו גם שינוי משפטי. ואם שומרים בחוזק על קיום המשפט אשר כבר חדל להיות מתאים למצב הכלכלה. אז תפרוץ מהפכה הכרחית אשר תשנה את המשפט, כדי להתאימו למצב הכלכלה החדש.
♦
ו. הכפירה מנוגדת במהותה לרוח ישראל
הרב אברהם יצחק הכהן קוק. אורות התחיה (עמ' נ"ב)
אירופה נתיאשה בצדק מא־להים, אשר לא ידעתו מעולם. יחידי האנושיות הסתגלו אל הטוב העליון, אבל לא אומה שלימה. איך עורגים אל הטוב, אל הכל – לא תוכל כל אומה ולשון להבין, וק"ו שלא תוכל להטביע בזה את החותם של יסוד קיומה. על כן כשגברה בימינו הלאומיות וחדרה אל תוך מערכת הפילוסופיה, הוכרחה האחרונה להעמיד סימן שאלה גדול על כל התוכן של המוסר המוחלט, הבא באמת לאירופה רק בשאלה מן היהדות, וככל זמורת זר לא יוכל עדיין להקלט ברוחה. אותנו, אם נהיה מה שהננו, אם נתגבר מלהתעטף בשמלת זרים, אין שאלת המוסר דוקרת כלל. הננו חשים בקרבנו, כללות אומתנו, שהטוב המחלט, הטוב אל הכל, לזאת ראוי לכסוף, ועל יסוד זה ראוי ליסד ממלכה ולנהל פוליטיקה. ואנו רואים מבשרנו שהטוב המוחלט הוא הטוב הנצחי שבמציאות כולה, והננו שואפים תמיד לצאת בעקבותיו במובן לאומי וכללי. על כן האהבה הא-להית והדבקות בא־להים היא לנו דבר עצמי אשר לא יוכל להמחק ולהשתנות.
♦
לנושא הנ"ל ע"ע: "נספחות" ה', ו', ז', ח', ט', י'.
בשולי המקורות
הרגש המוסרי שהוא אחד הביטויים הגלויים של ה"צלם א־להים" שבאדם, יש לו זכות קיום ואפשרות קיום רק בהשענו על הכרת א־להים. כשלעצמו, הרי הוא מבודד ויוצא דופן. לא רק יצריו של האדם מתנגדים לו ומעונינים לדחותו, מתנגד לו כל היקום הסובב אותו, שיצריו הם בהתאמה מוחלטת אתו, מתנגד לו חק מלחמת הקיום, שהוא כח החיים החזק הפועם וממריץ את כל אשר נשמה באפו.
בלי ההנחה ש"ויפח באפיו נשמת חיים", נשאר האדם עפר מן האדמה, בעל חי מהלך על שתים, שהאינסטינקטים שלו הם אותם של שאר בעלי החי, אם כי יותר משוכללים ומפותחים. בתור שכזה, הרגש המוסרי הוא רגש מבודד ואינו משתלב במערכה הכללית של המאויים והרגשות.
הכפירה בין שהיא אומרת זאת בפירוש בין שהיא מעלימה זאת או מתעלמת מזה, היא בתוכו של דבר, לא רק כפירה בא־להים אלא גם כפירה בצלם הא־להים אשר באדם; היא מוכרחה לכפור בקיומה של נשמה חצובה מתחת כסא הכבוד, אשר טבעה שאיפתה ורצונה הם אחרים מאלה אשר אותם אנו רואים בעולמנו הגשמי, הבשר־ודמי.
אם העולם כולו אינו אלא תוצאה עורת של חוקים, אם מקור ההוי' אינו אלא החומר הפושט צורה ולובש צורה, גם הצד הרוחני של האדם הוא בהכרח רק אחת מצורות הפעולה של תאי חומר מפותחים, ולא יתכן שיכיל ערכים שיפעלו שלא בהתאם לחומר שממנו יצאו. האדם הוא חלק בלתי נפרד, וממילא גם לא שונה, מעולם הצומח והחי, ואותם החוקים הם הפועלים גם על האדם. ואליהם הוא נכנע בעל כרחו.
למסקנה זאת שהיא המסקנה העקבית וההגיונית של הכפירה הגיעו שתי השיטות הדנות על המבנה החברותי האנושי, הניטשיאנית והמרקסיסטית, שעם כל הניגודים שביניהם התאחדו ביחס השלילה אל המוסר בניסוחו הישראלי, ויחד עם זה הכחישו את קיומו של רגש מוסרי יציב באדם.
נ. מעלה על כס המלוכה באדם את רצון ההשתלטות, הוא יצר רדיפת הכבוד, לפי ההגדרה המקובלת בחז"ל. במדת התפתחותו של רצון זה ובמדת ניצולו – נ. רואה את ההתקרבות לדמות הנאצלת של "אדם העליון". את המוסר הישראלי התובע ענוה, התחשבות עם הזולת, הטבה, חסד וכו' הוא רואה כהתנונות, כירידה וכליה.
מ. לעומתו רואה בענין הכלכלי את חזות הכל. הוא מכריז: על הלחם לבדו יחיה האדם. אף הוא שולל את המוסר הישראלי ומכחיש את קיומן של רגשות הלוחשות לו לאדם כי לא על הלחם לבדו יחיה. המוסר הישראלי הוא לדעתו המצאה של הגזע המנצל, אשר בדה אותו להנאתו, ואשר משתמש בו בצביעות לשם הרדמת השכבות החברותיות המנוצלות ומניעתן מהתמרדות. מכאן המקור לביטוי הידוע של אחד מתלמידיו של מ.: הדת היא אופיום להמוני העם.
ההד שהיה לשתי השיטות באירופה והצלחתן להקים משטרים ממלכתיים חזקים בעלי אוכלוסיה מרובה, מעורר בהכרח הרהורים נוגים על מדת תקפו של הרגש המוסרי בקרב עמי התרבות האירופיים. אולם גם אלה שלא הגיעו לידי הכחשה מוחלטת של הרגש המוסרי, אף אצלם אנו רואים, שרגש זה אינו משמש גורם מכריע וקובע את פעולותיהם ויחסיהם החברותיים. משנקצצו שרשיו החיוניים של הרגש המוסרי על ידי הכפירה הוא נידון להשאר בשפל המדרגה, כרגש לא־מובן, וכמפריע למהלך הכללי של החיים. חיים הנמדדים בגבולות של שבעים־שמונים שנה, הם לפי טבעם מוכרחים להיות חיי שעה ורגע, בחינת חטוף ואכול חטוף ושתה, "אכול ושתה כי מחר נמות". אין בהם מקום לרגשות אשר בנצחיות החיים מקורם.
מהאמור יש להסיק: הכפירה כתופעת קבע יכול להיות לה מקום רק אצל אלה שרגש המוסר עמום בהם או כבה לגמרי. אשר לא ישלים עם ההגדרות האמורות על המוסר הישראלי, ועל תכנו ומקורו של הרגש המוסרי בקרבו, ואשר גם לא יסכים לראות את רגש זה כאחרון במעלה, אלא אדרבא יראה בו את התוכן העיקרי של חייו, הוא בהכרח, במוקדם או במאוחר, יצטרך לעשות את חשבון עולמו והשקפת עולמו בנוגע למקורו של עולם; אז ישליך מעל פניו את הכפירה אשר יצריו השיאוהו אליה, או אשר סביבתו חנכתו לקראתה. ואז יחזור אל הכרת א־להים ואל אמונה בא־להים, אשר עמו מקור חייו ובאורו יראה אור.
וישראל, עם קרובו אשר בשום פנים אינם מסוגלים לרדת במובן כללי עד כדי התכחשות לרגש המוסרי שבהם, אף אם יכחישו את קיומו של הרגש העדין יותר של אמונה, הם בהכרח יגיעו בסופו של דבר להכרה שלא רוח הגויים רוחם, וכי לא כל מה שיכול לקנות מעמד בעמי אירופה הוא גם מתאים להם ולרוחם. הם יוכרחו להכיר "כי לא כצורנו צורם", כי רוח אחרת, רגשות אחרים פועמים בקרבם. ואז יתעורר העם לתשובה מלאה ומקיפה.
הכפירה היא נטע זר בישראל, השפעה מאותן אומות בתוכן חיינו בגולה. והיא תחלוף, באותה מדה שתתגבר ההכרה של המהות הלאומית ותשתחרר מהזיקה לתרבויות נכר על ידי תהליך שקט של שיבה לטבע העצמי דרך חיים עצמאיים בארץ ישראל.
ב. האידיאל האלקי. תורת מוסר היהדות הבנויה לפי מתכונת י"ג המדות האלקיות (עי' לעיל פ"ד, ד' ולהלן פ' כ"ג, ב'־ג'). בלי קישור לעצמיות וכו'. מבלי להכיר באלקים ככח פועל בעולם, שממנו היסוד המחייב של תורת המוסר.
באין אור החיים וכו'. (משל לקוח מעולמנו. בו כל הנמצא החי והצומח יונק מאור השמש ובלעדיו לא יתכן קיום). אין קיום לתורת המוסר האנושי, אלא במדת יניקתה מאמונה בה' מכוין העולם לפי מדות אלה עצמן.
האדם היחיד והחברתי וכו'. התוכן הרוחני של חיי היחיד והצבור אינו קיים כשהחיים אינם אלא פונקציה ביאולוגית.
ואשר על כן וכו'. שאלת הכפירה והאמונה תוצאותיה חשובות ביותר לשלומו או חורבנו של המין האנושי.
הדעה היותר הדיוטית וכו'. בולמוס התאוות וכן היהירות המתרברבת שאינה רוצה לקבל מרות עליונה, שניהם מרחיקים מהכרת הבורא. (עי' להלן פ"י, א' ו־ד').
ו. נתיאשה בצדק וכו'. התפשטות הכפירה, דהיינו אי־ראיית אלקות בכח פועל בעולם תואם את תכונות אוה"ע, אשר גם בהחזיקן באמונה באלקים, לא הכירו בו כמגלם חוק המוסר בעולם.
יחידי האנושיות וכו'. באוה"ע יתכן הדבר רק אצל יחידים – חסידי אוה"ע.
איך עורגים וכו'. לראות את הגשמת הטוב הכללי כאידיאל החיים.
וק"ו וכו'. לא יתכן שאומה תראה בזה את מטרתה בתור אומה.
כשגברה בימינו הלאומיות וכו'. הדבקות בעבר הלאומי, והרצון לפתח החיים בעתיד על פי התכונות שהתבלטו בה בעבר.
סימן שאלה גדול וכו'. מפקפקת בקיום חוקים כאלה שאינם תלויים בחליפות הזמנים ותנאי החיים.
אותנו וכו'. הרגשת התביעות המוסריות חיה בקרבנו בצורה כל כך חזקה, שנראית לנו כל כך טבעית ופשוטה שאין קיומה מתמיה אותנו כלל.
ואנו רואים מבשרנו וכו'. מאתנו אנו, אנו מקישים על היות כח זה פועל בכל הנמצא, שממנו קרן אורה גם בנפשותינו.
דבר עצמי וכו'. נובע מעצמיותנו, ושלא כמו באוה"ע, אליהם בא הדבר מן החוץ (בהשפעת הנצרות).