פרק ג'
רציפות המסורת בישראל וערכה

אלקים בבריאה ואלקים שבהשגחה. גילויים אלקיים בראשית האומה הישראלית. שרשרת הקבלה של מאורעות קדומים. מעשי ההשגחה לחיזוק האמונה ערך מצוות הזכירה.

בתנ"ך

כי שאל־נא לימים ראשונים אשר־היו לפניך למן־היום אשר ברא א־להים אדם על־הארץ ולמקצה השמים ועד-קצה השמים הנהיה כדבר הזה או הנשמע כמוהו:
השמע עם קול־א־להים מדבר מתוך האש כאשר־שמעת אתה ויחי:
או הנסה א־להים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באתת ובמופתים ובמלחמה וביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדולים ככל אשר־עשה לכם ה' א־להיכם במצרים לעיניך:
אתה הראית לדעת כי ה' הוא הא־להים אין עוד מלבדו:
דברים ד', ל"ב-ל"ה.

♦

ה' א־להינו כרת עמנו ברית בחרב:
לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת כי אתנו אנחנו אלה פה היום כלנו חיים:
שם ה', ב'־-ג'.

♦

ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל אשר צוה את־אבותינו להודיעם לבניהם:
למען ידעו דור אחרון בנים יולדו יקומו ויספרו לבניהם:
וישימו בא־להים כסלם ולא ישכחו מעללי א־ל ומעותיו ינצרו:
תהלים ע"ח, ה'-ו'.

♦

אם־שכחנו שם־א־להינו ונפרש כפינו לא־ל זר:
הלא א־להים יחקר־זאת כי הוא ידע תעלמות לב:
כי עליך הרגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה:
שם מ"ד, כ"א־כ"ג.

♦♦

בדברי חז"ל

קידוש השם בישראל.
"מה המכות האלה בין ידיך ואמר אשר הכיתי בית מאהבי". המכות האלה גרמו לי ליאהב לאבי שבשמים. מה לך יוצא ליסקל? – על ששמרתי את השבת; מה לך יוצא לישרף? – על שאכלתי את המצה; מה לך יוצא ליהרג? – .על שמלתי את בני; מה לך לוקה בפרגל? – על שעשיתי רצון אבי שבשמים.
מדרש שו"ט.

♦

מסירות נפש – מסורת נמשכת בישראל.
… אמרה להו אימי' יהבוהו ניהלי ואינשקי' פורתא. אמרה לו: בני, לכו ואמרו לאברהם אביכם, אתה עקרת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה מזבחות. אף היא עלתה לגג ונפלה ומתה … גיטין נ"ז:

♦♦

בדברי הקדמונים

א. מסורת ישראל מיוחדת במינה ר' יהודה הלוי. כוזרי (מתוך מאמר א')

י. אמר הכוזרי: אני רואה שצריך אני לשאול ליהודים, מפני שהם שארית בני ישראל, מפני שאני רואה שהם הטענה כי יש לבורא תורה בארץ. אחר כן קרא לחכם מחכמי היהודים ושאל אותו על אמונתו.
יא. אמר לו החבר: אנחנו מאמינים בא־להי אברהם יצחק ויעקב המוציא את בני ישראל ממצרים באותות ובמופתים ובמסות, והמכלכלם במדבר, והמנחילם את ארץ כנען, אחר אשר העבירם את הים והירדן במופתים גדולים, ושלח משה בתורתו, ואחר כך כמה אלפי נביאים אחריו מזהירים על תורתו, מיעדים בגמול טוב לשומרה וענש קשה לממרה אותה. ואנחנו מאמינים בכל מה שכתוב בתורה, והדברים ארוכים.
יב. אמר הכוזרי: מסכים הייתי שלא אשאל יהודי מפני שידעתי אבוד זכרם וחסרון עצתם, כי השפלות והדלות לא עזבו להם מדה טובה. והלא היה לך לומר, היהודי, כי אתה מאמין בבורא העולם, ומסדרו ומנהיגו, ובמי שבראך והטריפך והדומה לספורים האלה, אשר הם טענת כל מי שיש־לו דת, ובעבורה הוא רודף האמת, להדמות לבורא בצדקו ובחכמתו.
יג. אמר החבר: זה שאתה אומר היא הדת ההקשית המנהגית, מביא אליה העיון, ונכנסים בה ספקות רבות. ואם תשאל הפילוסופים עליה אינך מוצא מסכימים על מעשה אחד ולא על דעת אחת, מפני שהם טענות, יש מהם מה שהם יכולים להעמיד מופת, ומהם מה שיספיקו בם, ומהם מה שלא יספיקו בם, כל שכן שיעמידו בם מופת.
יד. אמר הכוזרי: רואה אני דבריך, היהודי, טוב מפתיחתם, ואני רוצה עתה שאוסיף לדבר עמך.
טו. אמר החבר: אבל פתיחת דברי היא המופת, ועוד כי היא הראיה אין צריך עמה לא ראיה ולא מופת.
טז. אמר הכוזרי: ואיך הוא זה.
יז. אמר החבר: תן לי רשות להקדים לך הקדמות, כי אני רואה דברי כבדים עליך ונקלים בעיניך.
יח. אמר הכוזרי: הקדם הקדמותיך ואשמעם.
יט. אמר החבר: אלו היו אומרים לך כי מלך הודו איש חסד ראוי לרוממו ולתת כבוד לשמו ולספר מעשיו במה שיגיע אליך מצדק אנשי ארצו ומדותם הטובות, ושמשאם ומתנתם באמונה, ההיית חייב בזה.
כ. אמר הכוזרי: ואיך הייתי חייב בו, ואני מסופק אם צדקו אנשי הודו מעצמם ואין להם מלך, או צדקתם מחמת מלכם, או אם משני הפנים יחד.
כא. אמר החבר: ואם היו באים אליך שלוחיו בתשורות הודיות, אינך מסתפק שאינם נמצאים אלא בארץ הודו בארמנות המלכים, בכתב מפורסם שהוא מאתו, ועמו רפואות שהן רופאות אותך מחליך, ושומרות על בריאותך, וסמי המוות לשונאיך והנלחמים בך, שאתה יוצא להם בהם וממית אותם מבלי כלי מלחמה, ההיית חייב להיות סר אל משמעו ואל עבודתו.
כב. אמר הכוזרי: כן־הוא, והיה הספק הראשון סר ממני אם יש לאנשי הודו מלך אם לא, והייתי אז מאמין שמלכותו ודברו נוגעים אלי.
כג. אמר החבר: ואם ישאלך השואל עליו במה תתאר אותו.
כד. אמר הכוזרי: בתארים אשר התבררו אצלי לעין, ואחבר אליהם אשר היו ספק אצלי והתבררו באלה האחרונים.
כה. אמר החבר: על הדרך הזה השיבותיך כאשר שאלתני. וכן פתח משה לדבר עם פרעה כשאמר לו: א־להי העברים שלחני אליך, רצונו לומר: אלהי אברהם יצחק ויעקב, מפני שהיה אברהם מפורסם אצל האומות. וכי התחבר אליהם דבר הא־להים והנהיג אותם ועשה להם נפלאות, ולא אמר: א־להי השמים והארץ שלחני אליך. ולא: בוראי ובוראך, וכן פתח א־להים דבריו אל המון ישראל (שמות כ', ב'): "אנכי ה' א־להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", ולא אמר: "אני בורא העולם ובוראכם". וכן פתחתי לך מלך הכוזר כאשר שאלתני על אמונתי, השיבותיך מה שאני חייב בו וחייבין בו כל קהל ישראל, אשר התברר אצלם המעמד ההוא בראות עיניהם ואחר כן הקבלה הנמשכת שהיא כמראה העין.
פ. אמר הכוזרי: נשוב אל עניננו והודיעני, איך קמה תורתכם ואיך פשטה ונראתה, ואיך נתחברו הדעות אחרי אשר היו חלוקות, ובכמה שנים נתיסדה האמונה ונבנתה עד שנתחזקה ונשלמה, כי התחלות הדתות מבלי ספק לא תהיינה כי אם ביחידים, שמתגברים לעזר הדבר אשר ירצה האלהים להראותו, והם הולכים ורבים ונעזרים בעצמם, או שיקום להם מלך עוזר ויכריח ההמון על הדבר ההוא.
פא. אמר החבר: לא יקום ויגדל על הדרך הזה אלא הנמוסים השכליים אשר התחלתם מן האדם, וכאשר יגמר ויעזר יאמר כי הוא נעזר מן הבורא ומלמד והדומה לזה, אבל הנמוס אשר התחלתו מהבורא הוא קם פתאם. נאמר לו: היה ויהי, כבריאת העולם.
פב. אמר הכוזרי: הבהלת אותנו בדבריך החבר.
פג. אמר החבר: אבל הענין מבהיל יותר, כי היו בני ישראל משועבדים במצרים שש מאות אלף רגלי מבן עשרים שנה ומעלה, מתיחסים אל שנים עשר שבטים לא נמלט מהם איש ולא ברח אל ארץ אחרת ולא נכנס ביניהם נכרי, מיחלים המועד אשר יעד בו אל אבותם אברהם יצחק ויעקב שינחילם את ארץ כנען. וארץ כנען היתה בעת ההיא בידי שבע אומות בתכלית הרב והחזקה וההצלחה, ובני ישראל בתכלית הדלות והענוי ביד פרעה; הורג את בניהם שלא ירבו. ושלח משה ואהרן עם חלשתם ועמדו כנגד פרעה עם חזקתו באותות ובמופתים ובשנוי המנהגים, ולא יכול להסתר מהם ולא לצוות עליהם ברע, ולא למנוע עצמו מעשר מכות אשר חלו במצרים, במימיהם ובארצם באוירם ובצמחיהם ובבהמתם ובגופם ובנפשותם, שמת מהם ברגע אחד בחצות הלילה היקר שהיה בבתיהם והחביב להם, כל בכור, ואין בית אשר אין שם מת, זולתי בתי בני ישראל. וכל המכות האלה היו באות באזהרה ובהתראה ובמועד ומסתלקות באזהרה ובהתראה, כדי שיתברר כי הם בכוונה מאת א־לוה חפץ עושה חפצו בעת שיחפץ, לא מצד הטבע ולא מצד הכוכבים ולא במקרה. ואחר יצאו בני ישראל בדבר השם בלילה ההוא בעת שמתו בכוריהם, מעבדות פרעה, והלכו דרך ים־ סוף, ומנהלם עמוד ענן ועמוד אש, הולכים לפניהם ומנהיגים אותם, ונגידיהם וכהניהם שני הזקנים הא־להיים, משה ואהרן, היו בעת שנתנבאו בני שמונים שנה ויותר. ועד העת ההיא לא היו להם מצוות כי אם מעט, מורשה מן היחידים ההם מאדם ונח, ולא בטלם משה אבל הוסיף עליהם. ואחר כן רדף אחריהם מלחמה, ובקע את הים ועברו בתוכו וטבע בו פרעה וחילו והשליכם הים מתים לעיני בני ישראל. והדבר ארוך וידוע.
פד. אמר הכוזרי: זהו הענין הא־להי באמת, ומה שנתלה בו מן המצות ראוי לקבלו כי אין נכנס בלב מחמתו ספק לא מכשפים ולא מתחבולה ולא מדמיון, ואילו נדמה להם המכות והבקע הים ועברם בתוכו, לא ידומה להם הצלתם מן העבדות ומות מעבידיהם וקחתם שללם והשאר ממונם אצלם. וזה עקשות מאפיקורסים.
פה. אמר החבר: ואחרי זה יותר מזה שעמדו במדבר מקום אין זרע והוריד להם לחם נברא יום יום מלבד השבת, אכלוהו ארבעים שנה.
פו. אמר הכוזרי: גם אלה אין בהם מדחה, מה שמתמיד ארבעים שנה לשש מאות אלף איש והנלוים אליהם, ירד ששה ימים ויסתלק יום השבת, אם כן חובה לקבל השבת מפני שהיה הענין הא־להי כמו נדבק בו.

♦

ב. מעמד הר סיני הוא עמוד האמונה

רמב"ם. אגרת תימן

… זכרו מעמד הר סיני, שציונו הקב"ה לזכרו תמיד, וגם הזהירנו מלשכחו. וצונו ללמד אותו לבנינו כדי שיגדלו על תלמודו. הוא מה שנאמר (דברים ד' ט'): "רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ה' א־להיך בחורב".
וראוי לכם אחינו, שתגדלו בניכם על המעמד ההוא הגדול ותספרו בתוך קהל ועדה גדולתו והדורו, שהוא עמוד שהאמונה סובבת עליו, והטענה המביאה לידי אמת. וגדלו המעמד ההוא על כל גדולה כמו שגדלו הקב"ה, שנאמר: "כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך" וכו'. ודעו אחינו בברית הזאת ובסברא הזאת שהדבר הגדול הזה שנראה במציאות שהעיד עליו מבחר העדים שלא היה כמוהו, וכן לא יהיה אחריו כמוהו, והוא שתשמע אומה אחת בכללה דבור הקב"ה ושתראה כבודו עין בעין. ודבר זה היה שתתחזק האמונה חזוק שלא ישנהו משנה, ותגיע לנו על ידו האמת כדי להעמיד רגלנו לבל ימעדו אשורינו.

♦

ג. מסורת אבות שקולה כראיה רמב"ן. פי' עה"ת (דברים ד', ט')

"והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ה' א־להיך בחרב". …והתועלת במצוה הזאת גדולה מאד, שאם היו דברי התורה באים אלינו מפי משה בלבד, אעפ"י שנבואתו נתאמתה באותות ובמופתים, אם יקום נביא או חולם חלום ויצוינו בהיפך מהתורה ונתן אלינו אות או מופת, יכנס ספק בלב האנשים. אבל כשמגיע אלינו התורה מפי הגבורה לאזנינו ועינינו הרואות אין שם אמצעי, נכחיש כל חולק וכל מספק ולא יצילהו מופת מן המיתה בידינו, כי אנחנו יודעים בשקרותו. זהו שאמר שם (שמות י"ט, ט'): "וגם בך יאמינו לעולם", כי כשנעתיק גם כן הדבר לבנינו ידעו שהיה אמת בלא ספק, כאילו ראוהו כל הדורות, כי לא נעיד שקר לבנינו ולא ננחיל אותם דבר הבל ואין בו מועיל והם לא יסתפקו כלל בעדותנו שנעיד להם, אבל יאמינו בודאי שראינו כולנו בעינינו כל מה שספרנו להם.

♦♦

בדברי האחרונים

ד. אמונה על סמך הקבלה וערכה, ר' יוסף אלבו. העיקרים (מאמר א' פי"ט, פ"כ)

… והאמונה תפול בכל דבר שלא הושג למאמין מצד החוש אבל הושג לאיש מה רצוי ומקובל, או לאנשים רבים גדולי הפרסום, הושג הדבר ההוא או כיו"ב בזמן מה בחוש, ונמסרה הקבלה למאמין מן האיש ההוא או האנשים ההם קבלה נמשכת מאב לבן. וזה ודאי ראוי להאמין בו קרוב אל מה שהעיד עליו החוש למאמין ההוא. אעפ"י שלא יאמתהו השכל.
כל מה שהושג בחוש לאיש מה רצוי ומקובל יותר מזולתו עד שלא נמצא עליו חולק, או שהושג לאנשים שלמי ההשגה יותר מזולתם, או לאנשים רבי המספר יותר מזולתם, תהי' האמנתו יותר מתקבלת ומחושבת בלב, ותפול האמונה בו בתכלית החוזק. ובעבור זה רצה השי"ת שתנתן התורה על ידי משה בפרסום גדול וריבוי עצום מששים רבוא.

… וזה כי הדבר המצטוה לנביא בינו לבין השם יש חשש או ספק לזולתו בקבלה ההיא, ואפילו לעומדים בדור ההוא וכש"כ לבאים אחריהם וכו'. משא"כ בדבר המתברר בחוש לאנשים רבי המספר מאד, שהיו בהם אנשים חכמים ונבונים ורבוי דעות מתחלפות. ולזה ניתנה תורה ע"י משה רבינו בפרסום גדול כזה כמו שאמרנו כדי שלא ישאר שום חשש וספק בלב המקבלים והנטפלים אליהם, ולא בלב הבאים אחריהם בכלל ותהי' הקבלה נכונה ואמתית מה שאפשר.

♦♦

בדברי גדולי תקופתנו והוגיה

ה. הנסים מחזקים את האמונה, שד"ל. יסודי תורה (אות כ"ו)

התורה לא ציותה על האמונה, כי כבר היו ישראל מאמינים מימי אברהם והלאה, ואם לא היו מאמינים לא הי' הצווי על אמונה מועיל להם.
אבל נותן התורה ית' הוסיף אומץ לאמונת ההשגחה על ידי שהראה להם במצרים שהכה את נוגשיהם מכות גדולות, ואת ישראל הנאנחים ונאנקים תחת ידם הציל, והוציא אותם לחירות עולם.

♦

ו. זכירת ימי ראשית האומה – מקור האמונה בישראל, ד"ר יצחק ברייער. מוריה (עמ' 63)

"זכור ואל תשכח" זוהי הדאגה העיקרית שמלאה את לבו של משה רבנו ע"ה בנאמו את נאומיו האחרונים לפני בני יוצאי מצרים. אי אפשר להכחיש או לסתור את יסודות היהדות, כי הן אינן שאלות של ההגיון או ההיקש, אלא עובדות היסטוריות. ההיסטוריה היא ענין של זכרון. לשכוח את ההיסטוריה: זאת היא האפשרות, וזאת היא הסכנה -"זכור ואל תשכח"!

♦♦♦

בשולי המקורות

כבר נאמר לעיל שתחושת האמונה דורשת טיפול זהיר בראשיתה בכדי שתשתרש יפה בצד ההכרתי של התודעה. אולם לא זו בלבד – תחושה זו צריכה גם לעבור בקורת, בכדי שלא להיות בגדר "פתי יאמין לכל דבר". הן ראינו את כח המדמה שהוא מוביל לפעמים בדרכים עקלקלות (לעיל פרק ב', ו'). נחוצה איפוא ערובה, שהתחושה הטבעית שלנו אינה מטעה ויש לה זכות קיום מכובד. לשתי המטרות גם יחד אנו מסתייעים ב"קבלה הנמשכת" היא מסורת הדורות. תכנה של מסורת זו אף היא אמונה, היינו אימון באבות הפרטיים ובאבות האומה שבכל דור ודור.
לא מהיום אנו מתחילים כיהודים מאמינים. אבותינו ואבות אבותינו משמשים לנו דוגמא חיה. אף הם לא היו מתחילים. שרשרת ארוכה של אבות ובנים נמשכת מאז, וכל אחד מהם אינו רואה עצמו אלא כממשיך, וכל אחד מהם אינו אלא מאשר בדוגמת חייו כי כך נמסר לו, וכי בזה האמינו אבותיו. האם העידו לנו אבותינו שקר? והרי גם הם מאבותם קבלו, האם שקר הנחילום? אבל הרי הם מעידים לפנינו שהיה להם אימון מוחלט באלה שקבלו מהם, הרי הם משוכנעים שאבותיהם היו כנים אתם ורק מה שהחשיבו לאמת מסרו להם. מה איפוא יניע אותנו לערער את רגש האימון הטבעי הקיים אצלנו כלפי אבותינו?
(את המושג אבות יש להרחיב כלפי האבות ברוח, הם גדולי ישראל בכל הדורות. "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך". והרי הם הדוגמא המופלאת של אנשי אמת. והם הרי אמרו וחזרו והדגישו כי זאת התורה מקובלת בידם דור אחר דור. היתכן לנו לחשוש שהיה כאן אחד בפה ואחד בלב? והרי הם שגינו מדה זאת, והרי הם שחתמו על אמיתות דבריהם בדם התמצית!)
ומסורת רצופה, בלתי פוסקת זו מחזירה אותנו לימים הקדומים ביותר בחיי האומה, ליציאת מצרים ולמעמד הר סיני, מסורת זאת היא העושה את המאורעות הללו כראות העין ממש.
מהו משני אלה המאורע העיקרי, שבו הכל תלוי? לפי ה"כוזרי" הרי זה נסי היציאה ממצרים. הכופרים רגילים לומר שמופתי הדת האחת מכחישים את נכונות מופתי הדת השניה, כך שאין בכלל ערך למופתים הנסיים המסופרים בתולדות הדתות, ויש ליחסם או לרצון מרמה בכוונה תחלה או ליצירות דמיוניות שנוצרו בלבות המאמינים. הכוזרי מקדים טענה זו במתחו קו מבדיל בן דת ישראל לדתות אחרות. לא מיחידים מאמינים, לא מקומץ תלמידים ההולכים אחרי רבם בעינים עצומות התחילה דת ישראל. "הנמוס אשר התחלתו מהבורא הוא קם פתאום". דת ישראל התחילה לא מאי שם בפנה חבויה ובין ציבור מצומצמם של מעריצים. היא התחילה מיד בהקף כללי של העם. והיה זה משום שהמעשים אשר נעשו עם התחוללות הדת לא יכלו להתפרש כאפיזודות חולפות. היו אלה עובדות היסטוריות אשר חוללו מהפכה מחלטת בחיי העם, אשר בתקפן השתחרר מיד מלכות תקיפה והפך לבן חורין, ודרך על־טבעית של כלכלה במשך תקופה ממושכת של ארבעים שנה. זה אין לתלות באחיזת עינים, בדמיון חולני ובהוזי חלומות. זוהי מציאות היסטורית אשר כל מי שראה אותה נוכח בבירור ש"זהו הענין הא־להי באמת, ומה שנתגלה בו מן המצוות ראוי לקבלו כי אין נכנס בלב מאמתו ספק".
הרמב"ם לעומת זאת מדגיש את מעמד הר סיני כ"עמוד שהאמונה סובבת עליו". וזה בהתאם לדעתו שאין לסמוך על הנס ולראות בו כמכריע וכקובע את הכרתנו הדתית (עי' מזה לקמן פרק י"ח, ג'). ערכו של מעמד הר סיני הוא בזה שהפך את כולם למשותפים בחויה הנפשית של התגלותה, שאינם מסתמכים על אחר ויהי' גדול עד כמה שיהי' אלא על עצמם "כשני עדים שראו דבר אחד ביחד" (רמב"ם שם). חויה זאת נמסרת בתורשה והיא מתעוררת ע"י חינוך המחי' באופן מוחשי את גדולתו והידורו של המעמד ההוא. זה מוכרח להשפיע, וכל מי שנשאר אדיש לחינוך זה "יש לדעת … שאינו מזרע האנשים ההם".
(להטיל ספק באמיתות הקבלה הנמשכת מנסה בקורת המקרא. כשדה נוח לפעולתה נבחרו ימי בית ראשון, כנראה עפ"י הכלל המקובל "הרוצה לשקר ירחיק עדותו". לסתירת הבקרת מוקדש פרק מיוחד בספר זה הוא פרק ל"א).

 

---

א. שהם הטענה. הבסיס וההוכחה. הדת ההיקשית. שבאה לו לאדם בכח שיפוטו העצמי תוך ההיקש והשוואת דבר לדבר. מפני שהם טענות. באים אליהם דרך ויכוח והוכחה. מה שיספיקו בהם. הוכחות מספקות.

ואיך נתחברו הדעות. הגיעו להסכמה כללית לאחר המחלוקות שהם כרגיל נחלת כל הדתות בראשית הופעתן. ולא בטלם משה וכו'. (כונתו לרמוז (כלפי הנצרות), שרצון ה' להוסיף על המצוות, ולא לגרוע מהן ולבטלן).

ואלו נדמה להם וכו'. הזיה ודמיונות אינן יוצרות מאורעות היסטוריים מסוג זה. אם כן חובה לקבל השבת וכו'. שהרי יש לה יסוד איתן בטבע בגילוי השגחה ביום זה, (אף כאן רמז כלפי הדתות שהעתיקו את יום השבת ממקומו).

ב. עמוד שהאמונה סובבת עליו. האמונה כחוש מוצאת את נקודת האחיזה שלה בעובדה זאת, וחינוך על ידיעה זו בטחו לפתח את האמונה.

ד. לאיש מה וכו'. בזמן מה. לאדם מסוים, בזמן מסוים.