פרק ב'
האמונה – סגולה לאומית בישראל

מה זה – אמונה?. אמונה כתכונה שבנפש. תוצאות מעשיות מאמונה. אמונה חבויה וגילויה. הקשר שבין אמונה באלקים לנבואה. ההבדל בין ישראל לאומות וביטויו באמונה. פעולת זוהמת הנחש במין האנושי. האמונה בגילויים השונים של חיי האומה.

בתנ"ך

וְהֶאֱמִ֖ן בַּֽיהֹוָ֑ה וַיַּחְשְׁבֶ֥הָ לּ֖וֹ צְדָקָֽה:
בראשית ט"ו, ו'.

♦

וַֽיַּאֲמֵ֖ן הָעָ֑ם וַֽיִּשְׁמְע֡וּ כִּֽי־פָקַ֨ד יְהֹוָ֜ה אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְכִ֤י רָאָה֙ אֶת־עׇנְיָ֔ם וַֽיִּקְּד֖וּ וַיִּֽשְׁתַּחֲוֽוּ:
שמות ד', ל"א.

♦

שְׂאוּ־מָר֨וֹם עֵינֵיכֶ֤ם וּרְאוּ֙ מִי־בָרָ֣א אֵ֔לֶּה:
ישעיה מ', כ"ו.

♦

כְּאַיָּ֗ל תַּעֲרֹ֥ג עַל־אֲפִֽיקֵי־מָ֑יִם כֵּ֤ן נַפְשִׁ֨י תַעֲרֹ֖ג אֵלֶ֣יךָ אֱלֹהִֽים:
צָמְאָ֬ה נַפְשִׁ֨י ׀ לֵאלֹהִים֮ לְאֵ֢ל חָ֥֫י מָתַ֥י אָב֑וֹא וְ֝אֵרָאֶ֗ה פְּנֵ֣י אֱלֹהִֽים:
תהלים מ"ב, ב'.

♦ ♦

בדברי חז"ל

האמונה – מתכונות ישראל.

הם (ישראל) מאמינים בני מאמינים, מאמינים דכתיב "ויאמן העם", בני מאמינים דכתיב "והאמין בה' ". .
ספרי, בהעלותך.

♦

אהבת ה' במסירות נפש – מתכונות ישראל.

"עיניך יונים". …מה יונה זו פושטת צוארה לשחיטה ואינה מפרכסת כשאר עופות, כך ישראל נותנים נפשם על הקב"ה. מה יונה זו אינה מנחת בן־זוגה, כך ישראל אינם מניחים לקב"ה.
שהש"ר א'.

♦♦

בדברי הקדמונים

א. הגדרת המושג "אמונה"

רב סעדי' גאון. האמונות והדעות (מתוך ההקדמה)

… אנחנו צריכים לבאר מה היא אמונה? ונאמר, כי היא ענין עולה בלב לכל דבר ידוע בתכונה אשר היא עליה. וכאשר תצא חמאת העיון יקבלנה השכל ויקיפנה ויכניסנה בלבבות ותמזג בהם, ויהא בהם האדם מאמין בענין אשר הגיע אליו, ויצניענה לעת אחרת או לעתים.

♦

ב. האמונה – טבעית לישראל

רמב"ם. אגרת תימן

… וכבר הבטיחנו הבורא ית' כאדם הנכנס ערב לחברו ודי לנו בערבותיו, והודיענו שכל מי שעמד על הר סיני, שהם מאמינים בנבואת משה רבנו, בכל מה שבא על ידו, הם ובניהם ובני בניהם עד עולם. שכן אמר הקב"ה ית' (שמות י"ט, ט'): "הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם" וגו'. לפיכך יש לדעת שכל מי שנטה מדרך הדת הנתונה במעמד ההוא, שאינו מזרע האנשים ההם. וכן אמרו רבותינו ז"ל על כל המסתפק בנבואה – לא עמדו אבותיו על הר סיני.

ג. מסירות נפש על אמונה בישראל הנ"ל. שם

… ושלמה המלך ע"ה דמה אותנו לאשה יפה בתכלית היופי, שאין בה דופי, שנ' (שה"ש ד', ז'): "כלך יפה רעיתי ומום אין בך". ודמה שאר האמונות והסברות הרוצים להמשיכה אליהם ולהחזירה לאמונתם כאנשי הבליעל השטופים בזמה והמפתים הנשים שהן בנות חיל להשיג מהן תאוותם המכוערת. כך אירע לנו עם אלו שהם משיאים אותנו ומפתים להחזירנו לדתותיהם, ואולי נאחז ונתסבך בסבכי פחזותם ובענפי שקריהם.

ואח"כ חזר בחכמתו בלשון תשובת האומה, כאילו היא אומרת לאותם שהם רוצים לפתותה ולהראות להם שסברתם מעולה מסברתה: לאיזה דבר אתם מתחזקים בי? -התוכלו להראות לי כמו "מחולת המחנים"? כלומר שהאומה תטען כנגדם ואומרת להם: הראוני כמו מעמד הר סיני שהיה בו מחנה אלקים ומחנה ישראל זה לעומת זה – אז אשוב לעצתכם.

וזה המאמר הוא על דרך משל "שובי שובי השולמית, שובי שובי ונחזה בך. מה תחזו בשולמית כמחולת המחנים" (שה"ש ז', א') ופירוש "שולמית" – השלימה, החסידה. ו"מחולת המחנים" – שמחת מעמד הר סיני שהיה בו מחנה ישראל, שנ': "ויוצא משה את העם לקראת הא־להים מן המחנה ויתיצבו בתחתית ההר", ומחנה הא־להים, כמו שנ': "רכב א־להים רבתים אלפי שנאן ה' בם סיני בקדש."…

וגם התפארה אומתנו לפני הקב"ה על שתסבול צרות השמדות ותשא הצרות התוכפות עליה, שכן כתוב: "כי עליך הורגנו כל היום" – זה דורו של שמד.

♦ ♦

בדברי האחרונים

ד. הגדרת המושג "אמונה"

ר' יוסף אלבו. העיקרים (מאמר ט', מתוך פ' י"ט)

האמונה בדבר הוא הצטייר בנפש ציור חזק עד שלא תשער הנפש בסתירתו בשום פנים אף אם לא יודע דרך האמות בו. כמו שלא תשער הנפש סתירת המושכלות הראשונות, והדברים שמחשבתו של אדם גוברת בהם, או שהם באדם מצד טבעו ולא ידע איך באו לו. או כמו שלא תשער הנפש בסתירת מה שהושג מן החוש ומה שאמת אותו הנסיון, אעפ"י שלא תדע סבת האמות בו.

♦

ה. האמונה בישראל היא למעלה מטעם ודעת *) הרב ר' ש"ז מלאדי. תניא (פרק י"ט)

ולתוספת ביאור צריך לבאר היטב מ"ש 'נר ד' נשמת אדם' פי' שישראל הקרויים 'אדם' נשמתם היא למשל כאור הנר שמתנענע תמיד למעלה בטבעו מפני שאור האש חפץ בטבע ליפרד מהפתילה ולידבק בשרשו למעלה ביסוד האש הכללי שתחת גלגל הירח כמ"ש בע"ח. ואף שעי"ז יכבה ולא יאיר כלום למטה, וכן למעלה בשרשו יתבטל אורו במציאות בשרשו, אעפ"כ בכך הוא חפץ בטבעו; כך נשמת האדם, וכן בחי' 'רוח ונפש' חפצה וחשקה בטבעה ליפרד ולצאת מן הגוף ולידבק בשרשה ומקורה בד' חיים ב"ה. הגם שתהיה אין ואפס ותתבטל שם במציאות לגמרי, ולא ישאר ממנה מאומה ממהותה ועצמותה הראשון, אעפ"כ זה רצונה וחפצה בטבעה. וטבע זה הוא שם המושאל לכל דבר שאינו בבחי' טעם ודעת. וגם כאן הכוונה שרצון וחפץ זה בנפש אינו בבחי' טעם ודעת ושכל מושג ומובן, אלא למעלה מהדעת ושכל המושג והמובן, והיא בחי' 'חכמה' שבנפש שבה אור א"ס ב"ה. וזהו כלל בכל 'סטרא דקדושה' שאינו אלא מה שנמשך מחכמה שנק' 'קודש העליון' הבטל במציאות באור א"ס ב"ה המלובש בו ואינו דבר בפני עצמו כנ"ל ולכן נקרא כ"ח מ"ה, והוא הפך ממש מבחי' הקליפה וס"א, .שממנה נפשות אומות העולם דעבדין לגרמייהו ואמרין: 'הב הב והלעיטני' להיות 'יש' ודבר בפני עצמו כנ"ל, הפך בח' החכמה. ולכן נקראים 'מתים' כי 'החכמה תחיה', וכת', 'ימותו ולא בחכמה'. וכן הרשעים ופושעי ישראל קודם שבאו לידי נסיון לקדש ד', כי, כח' החכמה שבנפש הא־להית עם ניצוץ א־להות מאור א"ס ב"ה המלובש בהם בבחי' 'גלות' בגופם בנפש הבהמית מצד הקליפה שבחלל השמאלי שבלב המולכת ומושלת בגופם בסוד גלות השכינה כנ"ל. ולכן נקראת אהבה זו בנפש הא־לקית שרצונה וחפצה לדבק בד' חיי החיים ב"ה בשם 'אהבה מסותרת', כי היא מסותרת ומכוסה בלבוש שק דקליפה בפושעי ישראל, וממנה נכנס בהם רוח שטות לחטוא, כמאמר רז"ל: אין אדם חוטא וכו'. אלא שגלות הזה לבחי' חכמה אינו אלא לבחי' המתפשטת ממנה בנפש כולה להחיותה. אבל שרש ועיקר של בחי' חכמה שבנפש הא־להית הוא במוחין, ואינה מתלבשת בלבוש שק דקליפה שבלב בחלל השמאלי בבחי' גלות ממש. רק שהיא בבחי' שינה ברשעים ואינה פועלת פעולתה בהם כל זמן שעוסקים בדעתם ובינתם בתאות העולם. אך כשבאים לידי נסיון בדבר אמונה שהיא למעלה מהדעת ונגעה עד הנפש לבחי' חכמה שבה אזי היא ניעורה משינתה ופועלת פעולתה בכח ד' המלובש בה, וכמ"ש (תהלים ע"ח, ס"ה): 'ויקץ כישן ד' ' לעמוד בנסיון באמונת ד' בלי שום טעם ודעת ושכל מושג לו, להתגבר על הקליפות ותאוות עוה"ז בהיתר ובאיסור שהורגל בהם ולמאוס בהם, ולבחור לו ד' לחלקו ולגורלו, למסור לו נפשו על קדושת שמו. ואף כי הקליפות גברו עליו כל ימיו ולא יכל להם כמארז"ל (ב"ר ל"ד, י"א): שהרשעים הם ברשות לבם, מ"מ כשבא לידי נסיון בדבר אמונה בד' אחד שיסודתה בהררי קדש היא בחי' חכמה שבנפש האלקית שבה מלובש אור א"ס ב"ה, הרי כל הקליפות בטלים ומבוטלים והיו כלא היו ממש 'לפני ד' ', כדכ': כל הגוים כאין נגדו וגו' (ישעי' מ', י"ז). וכתיב כי הנה אויביך ד' כי הנה אויביך יאבדו יתפרדו וגו' (תהלים צ"ב, י'). וכת': כהמס דונג מפני אש יאבדו וגו' (תהלים צ"ז, ה'). וכתיב: הרים כדונג נמסו (תהלים ס"ח, ג'). והנה אור ד' א"ס ב"ה המלובש בחכמה שבנפש גדול ועצום כחו כל כך לגרש אמונת ד' אחד, דהיינו לעמוד בנסיון למסור נפשו אפי' שלא לעשות רק איזה מעשה לבד נגד אמונת ד' אחד כגון להשתחוות לע"ז, אף שאינו מאמין בה כלל בלבו, וכן שלא לדבר תועה ח"ו על אחדות ד', אף שאין פיו ולבו שוין רק לבו שלם באמונת ד'. וזה נקרא 'דחילו' הנכלל ב'רחימו', שהיא אהבה הטבעית שבנפש האלקית שבכללות ישראל שחפצה ורצונה בטבעה לידבק בשרשה ומקורה אור א"ס ב"ה, שמפני אהבה זו ורצון זה היא יראה ומפחדת בטבעה מנגוע בקצה טומאת ע"ז ח"ו, שהיא נגד אמונת ד' אחד, אפי' בלבושיה ולדחות הס"א והקליפות שלא יוכלו יגעו אפילו בלבושיו, שהם מחשבה דבור ומעשה של החיצונים, שהם דבור או מעשה בלי אמונה בלב כלל.

♦

ו. האמונה היא ניצוץ נבואי ר' נחמן מברסלב. ליקוטי מוהר"ן (תנינא ח', ז')

… וע"י התפשטות הנבואה עי"ז נתברר ונתקן בחינת כח המדמה, בבחי' (הושע י"ב): וביד הנביאים אדמה. כי עיקר תיקון ובירור המדמה הוא כשהוא ביד הנביאים. וכשנתקן המדמה עי"ז נתקן האמונה האמיתית דקדושה ונתבטל אמונות כוזבות. כי עיקר האמונה תלוי בכח המדמה, כי במה שהשכל מבין אין שייך אמונה. ועיקר אמונה היא רק במקום שהשכל נפסק ואינו מבין הדבר בשכלו, אזי נשאר בבחי' המדמה, ושם צריכים אמונה.
נמצא שעיקר אמונה היא בבחי' המדמה, וע"כ ע"י התפשטות הנבואה עי"ז נתברר ונתקן המדמה, עי"ז נתקן האמונה האמיתית דקדושה כנ"ל. … אבל בלא בחינת נבואה אין המדמה ברור ומתוקן ואזי המדמה מערב ומבלבל את האדם באמונות כוזבות. (וזה בחינת זוהמת הנחש, כי עירוב ובלבול המדמה שמערב ומבלבל אותם באמונות כוזבות זה בחינת זוהמת הנחש. כי כל המנחשים והקוסמים כולם הם ע"י כח המדמה שאינו מבורר ומתוקן, שמערב ומבלבל אותם באמונות כוזבות של שטות ושקר שהם זוהמת הנחש). וע"כ ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן (שבת קמ"ו). כי שם זכו כולם לנבואה ע"י משה רבינו רבן של כל הנביאים (שהיה מנהיג האמתי שלהם), ועי"ז נתברר ונתקן המדמה אצלם, וזכו לאמונה שלימה בה', וע"כ פסקה זוהמתן זוהמת הנחש שהוא אמונות כוזבות, כי זכו לשלימות אמונה הישרה דקדושה ע"י בירור המדמה שזכו ע"י רוח נבואה כנ"ל.

♦ ♦

בדברי גדולי תקופתנו והוגיה

ז. הנשמה הישראלית צמאה להרגשת אלקים מרן הרב א.י. הכהן קוק. אורות התחיה (אות י')

תכונת נפשה של כנסת ישראל היא נבדלת בעיקרה מתכונת נפש של כל עם ולשון. בכל עם ולשון הנקודה הפנימית של חפץ החיים הקבוציים מיוסדת היא על התוכן הכלכלי לכל צורותיו, ביסוד הדאגה הפנימית השרויה בקרב האדם לבצר את מעמד חייו הגשמיים. והרוח העליון המחיה ומאיר את הנקודה הזאת הוא רוח הסדר והיופי שהוא חפץ העונג של החושים, עפ"י משאלות לב האדם; וכשהם באים באיזה קבוץ עפ"י סגנון אחד, עושה השיווי הזה את התוכן הלאומי.

אמנם בישראל מונחת התכונה האלקית במעמקי נשמתה של האומה. הצמאון לדעה והרגשה אלקית בתכלית עליונותה וטהרתה היא לו הנקודה שהחיים מורגשים בה, והעידונים הנובעים משלמות ציור זה בכל רחבי החיים בכל עמקיהם הן המגמות האסתתיות שלו.

♦ ♦ ♦

בשולי המקורות

אמונה זוהי השתכנעות, היות הדבר ברור ללא כל אפשרות פקפוק. ואשר על כן – האמונה היא הדרגה הגבוהה ביותר של ידיעת האדם.

גורמים שונים לאמונה. יש והיא תוצאה מתוכחות, ויש והיא תוצאה מהרגשה פנימית. הצד השוה כשמגיעים לדרגת אמונה, שוב הרגש שבודאות שבה אינו רואה עצמו משועבד להוכחות הן שבעד והן שכנגד, ולפיכך האמונה היא ענין אישי, תלויה היא באדם יותר מאשר בנתונים, במצע הנפשי שלו. היא יונקת מעצם מהותו של האדם, משורש נשמתו.
הכרת אלקים היא בעיקרה ענין שבאמונה. מודים בכך גם אלה הרואים במחקר ובידיעת ה' בדרך השכל ערך חיובי ועיקרי (עי' מזה להלן פרק ז'). התשובה העיקרית למהות ההכרה הדתית היא – אני מאמין.
ומשום כך, האמונה בא־להים היא מתנת א־להים. זוהי תחושה, ותחושה בדרך כלל אינה ניתנת להיות נקנית. זהו ענין סגולתי, המאמין יאמין והממאן ימאן.
חז"ל למדונו שהאמונה בא־להים ובנביאי האמת והצדק היא תכונת יסוד בנפש האומה הישראלית. יש להם לישראל תחושת א־להים אמת בשאתם מרום עיניהם ובשאלם לעצמם השאלה אותה ישאל כל בן דעת: מי ברא אלה?, ויש להם חוש אבחנה להכיר את המתנבאים באמת. תכונה זו מורשה היא להם מאביהם הראשון – "מאמינים בני מאמינים", וקבלה את קביעותה לעולמים, ללא אפשרות עקירה, במעמד הר סיני.
מקורה של אמונה זו בנפש היא בנקודה הפנימית של ה"צלם אלקים" שבאדם מישראל, מה"ויפח באפיו נשמת חיים". אמונה באלקים ומסירות נפש על אמונה זו, הוא הטבע של הנפש הישראלית, "למעלה מהדעת ושכל מושג", בחינת חכמה שהיא הדעת העל־הכרתית. טבע זה נשאר קיים במעמקים גם כשעל ידי סבות שונות אין רישומם ניכר בצד התודעתי הגלוי. על קיומו ניתן לנו לעמוד בעתות משבר ונסיון עת רגש זה בוקע ועולה מתהומות הנפש ודוחף את האדם למעשי מסירות נפש, אותם יתקשה להסביר אף הוא עצמו (תניא, והשוה הרמב"ם). ראויה לציון תפיסתו של ר' נחמן מברסלב ז"ל הרואה באמונה הברקה נבואית הנובעת מהכשרון החזוני ("כח המדמה") שבאדם. כשרון זה נחן בו האדם מתחלת בריתו, אולם הוא נפגם בחטא וחזר על תקונו בישראל.
בעוד שהצד העל־הכרתי של האמונה אינו ניתן להפגע כאמור לעיל, הרי הצד ההכרתי של האמונה ניתן להחלשה. בהיותו בטבעו רגש עדין, הוא דורש טיפול זהיר וניתן להפגע על נקלה בטרם הושרש במדה מספקת בהכרת האדם. תנאים מסוימים מביאים לעידודו והתחזקותו עד שכל רוחות שבעולם לא יזיזוהו ממקומו, וכן ישנם גם תנאי חיים, כגון חברה, חינוך, יצרים גועשים וכו' העלולים להכביד על פעולתו של רגש זה וגם לדכא אותו, עד לעשותו נעלם לגמרי בשטח ההכרתי.
אולם יש לזכור שדיכוי רגש זה בישראל פירושו התכחשות למהות הפנימית, וזה מוכרח ליצור במוקדם או במאוחר תסביכים של שניות ולגרר בעקבותיו אי־סיפוק והתנונות. השאיפה הבריאה בישראל היא על כן השתדלות ליצור תנאים בהם רגש האמונה יוכל להתפתח באופן טבעי שיביא לידי התאמה בין ההכרה ובין על־הכרה.

 

---

א. ענין העולה בלב וכו'. שבלב נקבעה ההכרה שזוהי תכונתו של אותו דבר מסוים. חמאת העיון. מסקנות המחשבה. יקבלנה השכל וכו'. כשהשכל מקיף ידיעה זו, כלומר שהוא נתפס יפה בשכל הרי הוא מעביר אותה ללב, כונתו לומר, שזה הופך להכרה ברורה ובלתי מפוקפקת. ויצנענה לעת אחרת וכו'. הכרה זו שוב אינה מעוררת כל פעם שיקולים מחדש, אלא היא נמצאת קבועה ושמורה לכל זמן.

ב. וכבר הבטיחנו וכו'. קיימת נטיה טבעית בישראל לאמונה באלקים ובשליחותו של משה רבנו. (בתנאי של חינוך מתאים. עי' לזה להלן פ"ג, ב').

ד. הצטייר הדבר בנפש וכו'. הכרה ברורה בנכונות הדבר. אף אם לא יודע וכו'. גם אם אין לו אפשרות להוכיח זאת. שמחשבתו של אדם גוברת בהם. שהענין נראה ברור וחזק.

•) בזמן לימוד הקטע בפרק ב' רצוי לדלג מד"ה "וזהו כלל" עד "וכן הרשעים", ולהשלימו בפרק ט"ז סעיף ד'.

ה. שישראל הקרויים 'אדם'. (ב"מ קי"ד. וע"ע ב"ק ל"ח. תוד"ה אלא). חפץ בטבע ליפרד וכו'. המשל בגוי על ההשקפה המחלקת כל הנמצא לארבעה יסודות, לפיה – האש למעלה (עי' רמב"ם ה' יסוה"ת פ"ד). בחינת 'חכמה' שבנפש. כדלהלן – "חכמה" מלה מורכבת – כח מה'. דהיינו תכונת ההתבטלות ('ונחנו מה', שמות ט"ז, ז'). תהו כלל בכל 'סטרא דקדושה' וכו'. עי' להלן פי"א, ו', ופכ"ד, ט'. הקליפה וסטרא אחרא. עי' להלן פי"א, ו'. נפשות אוה"ע וכו'. (עי' ב"ב י':). ואמרין: הב הב וכו'. עי' ע"ז י"ז. נקראים 'מתים' וכו'. (ברכות י"ח:). בבחינת גלות בגופם, הכוונה לצד המעשי שלהם, (שהוא שטח ממשלת הלב – "ולא תתורו אחרי לבבכם"), שהיצרים מושלים בם והולכים במעשה אחרי תאוותיהם. בסוד גלות , השכינה. מה שבמובן רחב מוגדר כגלות השכינה, היינו שכוח השלטון האלקי אינו ניכר, חוזר כאן במובן מצומצם לענין כוחות האדם הפרטי בבחינת שינה. בשטח המחשבתי שם הניצוץ הוא רדום ובלתי פעיל. אפילו בלבושיו וכו', האמונה היא בנקודה הפנימית שבנפש, והכיסוי החיצוני של ההרגשה הפנימית מוגדר בתור 'לבושים'.

ו. כח המדמה. כח דמיון, ציורים שונים העולים על לב האדם שלא מכח שיקולים שכליים. מערב ומבלבל את האדם וכו'. רצונו לומר, שגם אמונות עבודה זרה וכיו"ב הן הרגשות חזקות בקרב עובדיהם ווה נובע מתוך שציוריהם שמציירים לעצמם הם לא נכונים, ומכל מקום מאמינים בהם.

ז. שהוא חפץ העונג של החושים. גם הצד הרוחני אינו מופשט, אלא קשור בחושים. עושה השיווי הזה וכו'. הציבור המגיב באופן דומה מהוה חשיבה לאומית אחת. הן המגמות האסתתיות שלו. גם חוש היופי בישראל מוצא את ביטויו בהסתכלות בטבע תוך חיפוש מה שמסתתר מאחוריו ("ה' אלקי גדלת מאד, הוד והדר לבשת וכו' "), וכמו כן הוא רואה יופי במדת ההתאמה של ההתנהגות עם הדרישות המוסריות ("יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך וכו' ").