פרק י"ג.

הבחירה החופשית

הגוף והנשמה – כוחות מאוזנים. חופש ההכרעה. סתירה מדומה בין רעיון ההשגחה לחופש האדם. חופש האדם וידיעת השם. אפשרות פיתוח וערך ההרגל. החיוב שבמאבק הפנימי של הכוחות המנוגדים בתוך האדם. הבחנה ביו חופש היחיד לבין הנתונים הטבעיים של הכלל. אתערותא דלתתא ואתערותא דלעילא והקשר ביניהם. עבודת היחיד ודרך ההשפעה על כלל ישראל.

בתנ"ך

… החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים …:

דברים ל', י"ט.

♦

ועתה ישראל מה ה' א־להיך שואל מעמך כי אם – ליראה את־ה' א־להיך…:

דברים י', י"ב.

♦

והיה כי־יבאו עליך כל־הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך והשבות אל־לבבך בכל־הגוים אשר הדיחך ה' א־להיך שמה:

ושבת עד־ה' א־להיך ושמעת בקולו ככל אשר־אנכי מצוך היום אתה ובניך בכל־לבבך ובכל־נפשך:

דברים ל', א'-ב'.

♦ ♦

בדברי חז"ל

יראת שמים – בידי האדם.

וא"ר חנינא: הכל בידי שמים, חוץ מיראת שמים, שנאמר (דברים י'): ועתה ישראל מה ה' א־להיך שואל מעמך כי אם ליראה.

ברכות ל"ג:

♦

היזמה נתונה בידי האדם.

בא ליטמא פותחין לו, בא ליטהר מסיעין אותו.

שבת ק"ד.

♦

השבועה לפני שנולד.

ומה היא השבועה שמשביעין אותו? – תהי צדיק ואל תהי רשע.

נדה ל':

♦

היצר – לפי האדם.

כל הגדול מחבירו – יצרו גדול ממנו.

סוכה נ"ב.

♦ ♦

בדברי הקדמונים

א. הבחירה החפשית – עמוד התורה
רמב"ם. היד החזקה. ה' תשובה (פרק ה')

א. רשות לכל אדם נתונה אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק – הרשות בידו. ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע – הרשות בידו. הוא שכתוב בתורה (בראשית ג', כ"ב): "הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע". כלומר, הן מין זה של האדם היה יחיד בעולם ואין מין שני דומה לו בזה הענין, שיהא הוא מעצמו בדעתו ובמחשבתו יודע הטוב והרע, ועושה כל מה שהוא חפץ, ואין מי שיעכב בידו מלעשות הטוב או הרע; וכיון שכן הוא – "פן ישלח ידו".

ב. אל יעבר במחשבתך דבר זה שאומרים טפשי אומה"ע ורוב גולמי בני־ישראל, שהקב"ה גוזר על האדם מתחלת בריתו להיות צדיק או רשע. אין הדבר כן אלא כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו, או רשע כירבעם, או חכם, או סכל, או רחמן, או אכזרי, או כילי, או שוע, וכן שאר כל הדעות, ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאיזו דרך שירצה. הוא שירמיהו אמר (איכה ג', ל"ח): "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב", כלומר, אין הבורא גוזר על־האדם לא להיות טוב ולא להיות רע. וכיון שכן הוא – נמצא זה החוטא הפסיד את עצמו ולפיכך ראוי לו לבכות ולקונן על חטאיו ועל מה שעשה לנפשו וגמלה רעה, הוא שכתוב אחריו: "מה יתאונן אדם חי" וגו', וחזר ואמר הואיל ורשותנו בידינו ומדעתנו עשינו כל הרעות, ראוי לנו לחזר בתשובה ולעזוב רשענו שהרשות עתה בידינו. הוא שכתוב אחריו: "נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה וגו' ".

ג. ודבר זה עיקר גדול הוא והוא עמוד התורה והמצוה שנא' (דברים ל', ט"ו): "ראה נתתי לפניך היום את החיים". וכתיב (שם, י"א, כ"ו): "ראה אנכי נותן לפניכם היום", כלומר, שהרשות בידכם, וכל שיחפץ האדם לעשות ממעשה בני האדם עושה בין טובים בין רעים, ומפני זה הענין נאמר (שם, ה' כ"ו): "מי יתן והיה לבבם זה להם" כלומר שאין הבורא כופה בני האדם ולא גוזר עליהן לעשות טובה או רעה אלא הכל מסור להם.

ד. אילו האל היה גוזר על האדם להיות צדיק או רשע או אילו היה שם דבר שמושך את האדם בעיקר תולדתו לדרך מן הדרכים, או למדע מן המדעות, או לדעה מן הדעות או למעשה מן המעשים, כמו שבודים מלבם הטפשים, הוברי שמים, היאך היה מצוה לנו על ידי הנביאים: עשה כך ואל תעשה כך, הטיבו דרכיכם ואל תלכו אחרי רשעכם והוא מתחלת בריתו כבר נגזר עליו, או תולדתו תמשוך אותו, לדבר שאי אפשר לזוז ממנו. ומה מקום היה לכל התורה כולה, ובאיזה דין ואיזה משפט נפרע מן הרשע או משלם שכר לצדיק. השופט כל הארץ לא יעשה משפט? ואל תתמה ותאמר: היאך יהיה האדם עושה כל מה שיחפץ ויהיו מעשיו מסורים לו וכי יעשה בעולם דבר שלא ברשות קונו ולא חפצו, והכתוב אומר (תהלים קל"ה, ו'): "כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ". דע שהכל כחפצו יעשה, ואף על פי שמעשינו מסורים לנו. כיצד? כשם שהיוצר חפץ להיות האש והרוח עולים למעלה והמים והארץ יורדים למטה והגלגל סובב בעגול וכן שאר בריות העולם להיות כמנהגן שחפץ בו. כה חפץ להיות האדם רשותו בידו וכל מעשיו מסורין לו, ולא יהיה לא כופה ולא מושך, אלא הוא מעצמו ובדעתו שנתן לו האל עושה כל שהאדם יכול לעשות. לפיכך דנין אותו לפי מעשיו: אם עשה טובה מטיבין לו ואם עשה רעה מריעין לו. הוא שהנביא אומר (מלאכי א', ט'): "בידכם היתה זאת לכם", (ישעי' ט"ו, ג'): "גם המה בחרו בדרכיהם", ובענין זה אמר שלמה (קהלת י"א, ט'): "שמח בחור בילדותך… ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט", כלומר, דע שיש בידך כה לעשות ועתיד אתה ליתן את הדין.

ה. שמא תאמר: והלא הקב"ה יודע כל מה שיהיה, וקודם שיהיה ידע שזה יהיה צדיק או רשע, או לא ידע? – אם ידע שהוא יהיה צדיק אי אפשר שלא יהיה צדיק. ואם תאמר שידע שיהיה צדיק ואפשר שיהיה רשע, הרי לא ידע הדבר על בוריו. דע, שתשובת שאלה זו ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, וכמה עיקרים גדולים והררים רמים תלוים בה. אבל צריך אתה לידע ולהבין בדבר זה שאני אומר: כבר ביארנו בפ' שני מהל' יסודי התורה, שהקב"ה אינו יודע מדיעה שהיא חוץ ממנו, כבני אדם שהם ודעתם שנים. אלא הוא יתעלה שמו ודעתו אחד. ואין דעתו של אדם יכולה להשיג דבר זה על בוריו. וכשם שאין כח באדם להשיג ולמצא אמיתת הבורא שנאמר (שמות ל"ג, כ'): "כי לא יראני האדם וחי", כך אין כח באדם להשיג ולמצוא דעתו של בורא. הוא שהנביא אמר (ישעי' נ"ה, ח'): "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי". וכין שכן הוא, אין בנו כח לידע האיך ידע הקב"ה כל הברואים והמעשים, אבל נדע בלא ספק שמעשה האדם ביד האדם ואין הקב"ה מושכו ולא גוזר עליו לעשות כך. ולא מפני קבלת הדת בלבד נודע דבר זה, אלא בראיות ברורות מדברי החכמה. ומפני זה נאמר בנבואה שדנים את האדם על מעשיו, כפי מעשיו, – אם טוב ואם רע. וזה הוא העיקר שכל דברי הנבואה תלויים בו.

השגת הראב"ד:

וכיון שכן הוא אין בנו כח לידע וכו'. א"א, לא נהג זה המחבר מנהג החכמים, שאין אדם מתחיל בדבר ולא ידע להשלימו, והוא החל בשאלות וקושיות, והניח הדבר בקושיא והחזירו לאמונה. וטוב היה לו להניח הדבר בתמימות התמימים, ולא יעורר לבם ויניח דעתם בספק, ואולי שעה אחת יבא הרהור בלבם על זה. אף על פי שאין תשובה נצחת על זה, טוב הוא לסמוך לו קצת תשובה. ואומר: אם היו צדקת האדם ורשעו תלויים בגזירת הבורא ית', היינו אומרים שידיעתו היא גזירתו, והיתה לנו השאלה קשה מאד. ועכשו שהבורא הסיר זו הממשלה מידו, ומסרה ביד האדם עצמו, אין ידיעתו גזירה. אבל היא כידיעת האיצטגנינים שיודעים מכח אחר מה יהיו דרכיו של זה. (והדבר ידוע שכל מקרה האדם קטן וגדול מסרו הבורא בכח המזלות, אלא שנתן בו השכל להיות מחזיקו לצאת מתחת המזל, והוא הכח הנתון באדם להיותו טוב או רע. והבורא יודע כח המזל ורגעיו, אם יש כח בשכל להוציאו לזה מידו, אם לא. וזו הידיעה אינה גזירה.) וכל זה איננו שוה.

♦

ב. שלילת הבחירה כעונש
רמב"ם. היד החזקה. ה' תשובה (פרק ו')

א. פסוקים הרבה יש בתורה ובדברי נביאים שהן נראין כסותרין עיקר זה ונכשלין בהן רוב האדם ויעלה על דעתן מהן: שהקב"ה הוא גוזר על האדם לעשות רעה או טובה ושאין לבו של אדם מסור לו להטותו לכל אשר ירצה. והרי אני מבאר עיקר גדול שממנו תדע פרוש כל אותן הפסוקים. בזמן שאדם אחד או אנשי מדינה חוטאים, ועושה החוטא חטא שעושה מדעתו וברצונו כמו שהודענו – ראוי להפרע ממנו, והקב"ה יודע איך להפרע. יש חטא שהדין נותן שנפרעים ממנו על חטאו בעולם הזה בגופו או בממונו או בבניו הקטנים, שבניו של אדם הקטנים שאין בהם דעת ולא הגיעו לכלל מצוות כקנינו הן וכתיב (דברים כ"ד, ט"ז): "איש בחטאו ימות", עד שיעשה איש, ויש חטא שהדין נותן שנפרעין ממנו לעולם הבא ואין לעובר עליו שום נזק בעולם הזה, ויש חטא שנפרעין ממנו בעולם הזה ולעולם הבא.

ב. במה דברים אמורים בזמן שלא עשה תשובה אבל אם עשה תשובה, התשובה כתריס לפני הפורענות, וכשם שהאדם חוטא מדעתו וברצונו כך הוא עושה תשובה מדעתו וברצונו.

ג. ואפשר שיחטא אדם חטא גדול, או חטאים רבים עד שיתן הדין לפני דיין האמת, שיהא הפרעון מזה החוטא על חטאים אלו שעשה ברצונו ומדעתו – שמונעין ממנו התשובה ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו כדי שימות ויאבד בחטאו שיעשה. הוא שהקב"ה אמר על ידי ישעיהו (ו', י'): "השמן לב העם הזה…". וכן הוא אומר (דבהי"ב ל"ו, ט"ז): "ויהיו מלעיבים במלאכי הא־להים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו עד עלות חמת ה' בעמו עד לאין מרפא", כלומר, חטאו ברצונם והרבו לפשוע עד שנתחייבו למנוע מהן התשובה שהיא המרפא. לפיכך כתוב בתורה (עי' שמות ד', כ"א): "ואני אחזק את לב פרעה", לפי שחטא מעצמו תהלה והרע לישראל הגרים בארצו שנאמר (שם א', י'): "הבה נתהכמה לו", נתן הדין למנע תשובה ממנו עד שנפרע ממנו. לפיכך חזק הקב"ה את לבו. ולמה היה שולח לו ביד משה ואומר שלח ועשה תשובה, וכבר אמר לו הקב"ה אין אתה משלח שנאמר (שם, ט', ל'): "ואתה ועבדיך ידעתי…" (שם ט', ט"ז): "ואולם בעבור זאת העמדתיך", כדי להודיע לבאי העולם שבזמן שמונע הקב"ה התשובה לחוטא אינו יכול לשוב, אלא ימות ברשעו שעשה בתחלה ברצונו. וכן סיחון לפי עוונות שהיו לו נתחייב למנעו מן התשובה שנאמר (דברים ב', ל'): "כי הקשה ה' א־להיך את רוחו ואמץ את לבבו". וכן הכנענים לפי תועבותיהן מנע מהן התשובה עד שעשו מלחמה עם ישראל, שנאמר (יהושע י"א, כ'): "כי מאת ה' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה עם ישראל למען החרימם". וכן ישראל בימי אליהו לפי שהרבו לפשוע מנע מאותם המרבים לפשוע תשובה, שנאמר (מלכים א' י"ח, ל"ז): "ואתה הסבות את לבם אחורנית", כלומר, מנעת מהן התשובה. נמצאת אומר שלא גזר על פרעה להרע לישראל, ולא על סיחון לחטא בארצו, ולא על הכנענים להתעיב, ולא על ישראל לעבוד עכו"ם אלא כולן חטאו מעצמן וכולם נתחייבו למנוע מהן התשובה.

♦

ג. תשובת היחיד ותשובת הצבור
רמב"ם. היד החזקה. ה' תשובה (פרק ז')

א. הואיל ורשות כל אדם נתונה לו כמו שבארנו, ישתדל אדם לעשות תשובה ולהתודות בפיו מחטאיו ולנער כפיו מחטאיו כדי שימות והוא בעל תשובה ויזכה לחיי העולם הבא.

ב. לעולם יראה אדם עצמו, כאילו הוא נוטה למות ושמא ימות בשעתו ונמצא עומד בחטאו, לפיכך ישוב מחטאיו מיד. ולא יאמר כשאזקין אשוב שמא ימות טרם שיזקין, הוא ששלמה אמר בחכמתו (קהלת ט', ח'): "בכל עת יהיו בגדיך לבנים".

ג. אל תאמר שאין תשובה אלא מעברות שיש בהן מעשה, כגון זנות וגזל וגנבה, אלא כשם שצריך אדם לשוב מאלו, כך הוא צריך לחפש בדעות רעות שיש לו ולשוב מן הכעס ומן האיבה ומן הקנאה ומן ההתול ומרדיפת הממון והכבוד ומרדיפת המאכלות וכיוצא בהן, מן הכל צריך לחזור בתשובה. ואלו העוונות קשים מאותן שיש בהן מעשה, שבזמן שאדם נשקע באלו קשה הוא לפרוש מהם, וכן הוא אומר (ישעי' נ"ה, ז'): "יעזוב רשע וגו' ".

ד. ואל ידמה אדם בעל תשובה, שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העוונות והחטאות שעשה. אין הדבר כן, אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם. ולא עוד ששכרו הרבה שהרי טעם טעם החטא ופרש ממנו וכבש יצרו. אמרו חכמים (ברכות ל"ד:): "מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד בו", כלומר מעלתם גדולה ממעלת אלו שלא חטאו מעולם מפני שהן כובשים יצרם יותר מהם.

ה. כל הנביאים כולן צוו על התשובה ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה. וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין שנאמר (דברים ל', א'): "והיה כי יבואו עליך כל הדברים… ושבת עד ה' א־להיך ושב ה' א־להיך וגו' ".

ו. גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה שנאמר (הושע י"ד, ב'): "שובה ישראל עד ה' א־להיך". ונאמר (עמוס ד', ו'): "ולא שבתם עדי נאום ה' ", ונאמר (ירמי' ד', א'): "אם תשוב ישראל נאום ה' אלי תשוב" כלומר, אם תחזור בתשובה בי תדבק. התשובה מקרבת את הרחוקים, אמש היה זה שנאוי לפני המקום משוקץ ומרוחק ותועבה, והיום הוא אהוב ונחמד וקרוב וידיד. וכן אתה מוצא שבלשון שהקב"ה מרחיק את החוטאים, בה מקרב את השבים, בין יחיד בין רבים, שנאמר (הושע ב', א'): "והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי" ונאמר ביכניהו ברשעתו (ירמי' כ"ב, ל'): "כתבו את האיש הזה ערירי גבר לא יצלח בימיו", (שם כ"ב, כ"ד): "אם יהיו יכניהו בן יהויקים מלך יהודה חותם על יד ימיני". וכיון ששב בגלותו, נאמר בזרובבל בנו (חגי ב', כ"ג): "ביום ההוא נאום ה' צבאות אקחך זרובבל בן שאלתיאל עבדי נאם ה' ושמתיך כחותם".

ז. כמה מעולה מעלת התשובה. אמש היה זה מובדל מה' א־להי ישראל שנאמר (ישעי' נ"ט, ב'): "עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין א־להיכם", צועק ואינו נענה שנאמר (שם א', ט"ו): "כי תרבו תפלה" וגו', ועושה מצוות וטורפין אותן בפניו שנאמר (שם שם, י"ב): "מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי", (מלאכי א', י'): "מי גם בכם יסגר דלתים" וכו', והיום הוא מודבק בשכינה שנאמר (דברים ד', ד'): "ואתם הדבקים בה' א־להיכם", צועק ונענה מיד שנאמר (ישעי' ס"ה, כ"ד): "והיה טרם יקראו ואני אענה", ועושה מצוות ומקבלין אותן בנחת שנאמר (קהלת ט', ז'): "כי כבר רצה ה־אלהים את מעשיך", ולא עוד אלא שמתאוים להם, שנאמר (מלאכי ג', ד'): "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמניות".

♦

ד. נטיות מלידה אינן מכריעות
רמב"ם. שמונה פרקים (מפ"ח)

אי אפשר שיולד האדם מתחלת ענינו בטבע בעל מעלה ולא בעל חסרון, כמו שא"א שיולד האדם בטבע בעל מלאכה מן המלאכות. אבל אפשר לאדם שיולד בטבע מוכן למעלה או לחסרון, בהיות פעולה האחת יותר קלה עליו מפעולה אחרת. והמשל בו: כשיהיה האדם מזגו נוטה אל היובש, ויהיה עצם מוחו זך, והליחות בו מעט, יקל עליו לגרוס ולזכור ולהבין הענינים יותר מבעל ליחה לבנה, רב הליחות במוח. אבל אם יונח האיש ההוא המוכן במזגו אל זאת המעלה מבלתי לימוד כלל, ולא יעורר כוחותיו – ישאר סכל – בלי ספק. וכן כשילמדו ויבינו זה העב הטבע, רב הליחות, ידע ויבין, אבל בקושי. ועל זה המין עצמו ימצא איש שמזג לבו יותר חם ממה שצריך – יהיה גבור. ר"ל: מוכן לגבורה; אם ילמדוהו הגבורה יהיה גבור בלי ספק. ואחר, מזג לבו קר ממה שצריך, והוא מוכן לצד המורך והפחד, וכי למדוהו וירגילוהו יקבלם מהרה, ואם יכוין בו הגבורה לא ישוב גבור רק בקושי גדול, אבל ישוב, כשירגילוהו, – בלי ספק.

אמנם ביארתי לך זה שלא תחשוב השגעונות אשר ישגו בהם חכמי הכוכבים אמיתיות, כי יחשבו שמולד האדם ישימהו בעל מעלה או בעל חסרון, ושהאיש מוכרח על המעשים ההם בהכרח. אמנם אני יודע שהדבר המוסכם עליו מתורתנו ומפילוסופי יון כמו שאמתוהו טענות האמת, שפעולות האדם כולם מסורות לו, אין מכריח אותו בהם ולא מביא אותו זולת עצמו כלל, שיטהו לצד מעלה או לצד חסרון אלא א"כ יהיה לו הכנת המזגים לבד, כמו שביארנו שיקל לו ענין או יכבד, אבל שיתחייב פעולה מהפעולות, או יהיה בו נמנע – אין זה כלל. וכו'. ואחר שיתחייב זה במציאות האדם, ר"ל שיעשה בבחירתו פעולות הטוב והרע כאשר ירצה, א"כ יתחייב ללמדו דרכי הטוב והרע, ושיצוהו ויזהירהו, ויענישהו ויגמלהו, ויהיה כל זה יושר. וכן ראוי לו להרגיל עצמו בפעולות הטובות עד שיהיה לו המעלות השכליות, ויתרחק מן הפעולות הרעות עד שיסורו ממנו, והם הפחיתיות אשר נמצאות אתו. ולא יאמר שהם בענין שאינם יכולים להשתנות כי כל ענין אפשר להשתנות מן הטוב אל הרע ומן הרע אל הטוב, והכל בבחירתו. ומפני זה הענין זכרנו כל מה שזכרנו מן המצוות והעבירות.

והנה נשאר עלינו לבאר דבר אחד מזה הענין. והוא, שיש מפסוקים יחשבו בהם בני אדם שהש"י יגזור במרי, ושהשי"ת יכריח עליו. זה שקר, וצריכים אנו לבארם, כי הרבה מבני אדם התבלבלו בהם. ומזה מה שנאמר לאברהם (בראשית ט"ו): "ועבדום ועינו אותם ד' מאות שנה". אמרו: הלא תראה שגזר על המצריים שיחמסו זרע אברהם, ולמה ענשם? הלא בהכרח בגזירת הש"י השתעבדו בהם, כמו שגזר עליהם?

והתשובה לאלו, שזה הענין דומה כאילו אמר הש"י שהנולדים לעתיד יהיה מהם מורד ועובד, וחסיד ורע. וזה אמיתי, ולא מפני זה המאמר התחייב פלוני הרע להיות רע עכ"פ, ולא פלוני הצדיק – להיות צדיק עכ"פ. אבל כל מי שירצה מהן להיות רע יהיה בבחירתו. ואילו היה רוצה להיות צדיק – היה יכול, ואין מונע לו. וכן כל צדיק וצדיק, אילו היה רוצה להיות רע לא היה מונע לו. ומזה כי הדברים שאמר הקב"ה לא אמרם על איש ידוע, עד שיאמר: כבר נגזר עליו. וכן כל איש ואיש מן המצרים אשר חמסו והונו אותם היה בבחירתו שלא יחמסם, אילו היה רוצה, כי לא נגזר על האיש בפרט שיחמסם.

וזאת התשובה בעצמה נשיב על אמרו (דברים ל"א): "הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר". שאין הפרש בין זה ובין אמרו: כל מי שיעבוד ע"ז יעשה בו כך וכך, שאם לא ימצא לעולם מי שיעבוד אותה תהיה אותה הפחדה לבטלה, ויהיו הקללות כולן לבטלה. וכן העונשים שבתורה, אין לנו לומר כאשר מצאנו דין סקילה בתורה, שזה שחלל שבת היה מוכרח לחלל. ולא מפני הקללות שבאו בתורה נאמר לאשר עבדו ע"ז חלו עליהם הקללות ההם, שנגזר עליהם לאבדם. אבל בבחירתו עבדו כל מי שעבדה וחל עליו העונש כמ"ש (ישעי' ס"ו): "גם המה בחרו בדרכיהם וכו' גם אני אבחר בתעלוליהם ומגורותם אביא להם".

♦

ה. כלל ישראל הוא למעלה מהבחירה
רמב"ם. אגרת תימן

… וכן הבטיחנו הבורא ע"י נביאיו שלא נאבד ולא יעשה עמנו כליה ולא נסור לעולם מלהיות אומה חסידה. וכמו שאי אפשר שיתבטל מציאותו של הקב"ה, כן א"א שנאבד ונתבטל מן העולם. שכן אמר (מלאכי ג', ו'): "אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם". וכמו כן בשרנו והאמיץ אותנו, ית' שמו, שנמנע אצלו למאוס אותנו בכללינו ואעפ"י שנכעיסהו ונעבור על מצוותיו, שכן כתוב (ירמי' ל"א, ל"ז): "כה אמר ה' אם ימדו שמים מלמעלה ויחקרו מוסדי ארץ למטה, גם אני אמאס בכל זרע ישראל על כל אשר עשו נאם ה' ".

♦ ♦

בדברי האחרונים

ו. ברית ישראל עם ה' לא תופר
ר' יצחק עראמה. עקדת יצחק (דברים, פ' נצבים)

במדרש תנחומא (פ' נצבים): כשבקשו ישראל לפרוק עול בימי יחזקאל. מה כתיב שם: "ויהי בשנה השביעית בחמישי בעשור לחדש באו אנשים מזקני ישראל לדרש את ה' וישבו לפניו" (יחז' כ') וכו'. אמרו לו אף אנו כבר יצאנו מרשותו ונהיה כאומות העולם. אמר להם יחזקאל: "והעולה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגויים כמשפחות הארץ" וכו' (שם), "כי בשבועה אתם עמדי" וכו'.

… לדעתי אין דבר השבועה הזאת כמו שחשבו רבים, ואין קיום ונצחיות ברית ה' ית' ואהבתו עם האומה הזאת תלויים בחומרתה, אבל הוא קיום ודבוק טבעי הכרחי גדול וחזק ממנו, לא ישוער בטולה בשום צד וענין בעולם. והוא מה שיחייב חק וטבע כל נמצא שלא להפרש מחייו, ומה שישים ברית כרותה לכל בע"ח שלא יאבד את עצמו, שזה אם שישוער באחד מעיר וברוב הימים להפסד דמיונו יעבר החוק ההוא ויאבד עצמו, הנה באמת לא ישוער אפשרותו על כל אישי אותו המין, וכמו שאמר: בטלה דעתו אצל כל אדם (פסחים מ"ד). וכן ע"ז האופן עצמו לא ישוער אפשרות הנזר האומה הזאת מאלהיה וממצותיו וחוקיו בשום פנים, כי הוא חק מוטבע בהם יותר חמור ויותר חזק משבועה. וכו'. והוא הוא עיקר הברית והאלה אשר לא תופר לעולם. כי לא ישוער לאומה שתבחר בסורה מעל א־להיה בשום פנים שישוער שיבחרו כל אנשים ליחנק יום אחד. ומה שאינו בחק טבע האדם לעשותו, הנה הוא נחשב לנמנע גמור בחוקו, כמו שהיא ברית כרותה לעולם שלא יתבטלו אנשיו כולם מצד בחירתם בביטול פריה ורביה וכיוצא, אעפ"י שאפשר שאחד מעיר יבחר לעשות. ולזה היתה הברית הכרותה בינינו ובינו ית' ברית עולם, אשר לא תשוער הפרתו בצד מהצדדים. וכו'. וזה בלי ספק סוד מאמר: "את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' א־להינו ואת אשר איננו פה עמנו היום". כי כמו שאמרנו ברית כרותה לכלל שלא יסכימו על הריגת עצמם שהוא ענין טבעי יותר חזק מחומרת השבועה, אשר חשבוה כלל האנשים. כי השבועה ההיא כבר אפשריים לעבור עליה וזאת לא סרה ולא תסור לעולם.

♦

ז. שלמות האדם ע"י הבחירה החפשית
רמח"ל. דרך ה' (חלק א', פ"ג)

א. כבר זכרנו, היות האדם אותה הבריה הנבראת לידבק בו, ית"ש, והיא המוטלת בין השלמות והחסרונות, והיכולת בידה לקנות השלמות. ואולם צריך שיהיה זה בבחירתו ורצונו, כי אילו היה מוכרח במעשיו להיות בוחר על כל פנים בשלמות, לא היה נקרא באמת בעל שלמותו, ולא היתה הכוונה העליונה מתקימת. על כן הוכרח שיונח הדבר לבחירתו, שתהיה נטיתו שקולה לשני הצדדים ולא מוכרחת לאחד מהם, והיה בו כח הבחירה לבחר בדעת ובחפץ באיזה מהם שירצה, והיכולת גם כן בידו להטות עצמו לצד שהוא רוצה.

ב. אולם היות הדבר הזה נשלם כראוי, גזרה החכמה העליונה שיהיה האדם מורכב משני הפכים, דהיינו – מנשמה שכלית וזכה וגוף ארצי ועכור, שכל אחד מהם יטה בטבע לצדו, דהיינו – הגוף לחמריות והנשמה לשכליות, ותימצא ביניהם מלחמה, באופן שאם תגבר הנשמה – תתעלה היא ותעלה הגוף עמה, ויהיה אותו האדם המשתלם בשלמות המעותדת. ואם יניח האדם שינצח בו החמר – הנה יושפל הגוף ותושפל נשמתו עמו, ויהיה אותו האדם בלתי הגון לשלמות ונדחה ממנה חס וחלילה, ולאדם הזה יכולת להשפיל חמרו לפני שכלו ונשמתו ולקנות שלמותו, כמו שזכרנו.

ג. ואמנם גזר טובו, ית"ש, שיהיה גבול להשתדלות הזאת המצטרכת לאדם להשיג השלמות. וכשהשלים השתדלותו, ישיג שלמותו וינוח בהנאתו לנצח נצחים. על כן הוחקקו לו שני זמנים: אחד – זמן העבודה, אחר – זמן קבול השכר. ואולם מדת הטוב מרובה, שהעבודה יש לה זמן מחוקק, כמו שגזרה חכמתו, ית"ש, היותו נאות לזה, וקבול השכר אין לו תכלית, אלא לנצח נצחים והוא מתענג והולך בשלמות אשר קנה לו.

ד. ואולם כפי התחלף זמנו, כך ראוי שיתחלף מצבו ושאר מקריו. כי כל זמן ההשתדלות הנה צריך שימצא בתכונה אחת, שיוכלו לימצא בו כל ענינים המצטרכים לו לפי ענין ההשתדלות הזאת – פירוש – כי הנה מוכרח שתימצא לו המלחמה שזכרנו בין השכל והחומר, ולא יהיה לו דבר שיעכב את החומר מלשלוט ולעשות את שלו כפי השיעור הראוי לו, ולא דבר שיעכב את השכל מלשלוט ולעשות את שלו כפי השיעור הראוי לו; וכן לא יהיה דבר שיגרום לחומר להתחזק יותר מן הראוי וגם לא יגרום לשכל להתחזק יותר מן הראוי. כי אע"פ שמצד אחד היה נראה זה יותר טוב, הנה לפי הכוונה האמתית והענין הנרצה באדם, שהוא קניית השלמות בהשתדלותו, איננו טוב; ובזמן קבול שכר הנה ראוי לו שיהיה במצב הפכי לזה, כי הנה כל מה שיהיה החומר שולט באותו זמן, הנה לא היה אלא מחשיך ומעכב על הנשמה שלא תתדבק בבורא, ית"ש, ועל כן הנה ראוי הוא שלא תשלוט אז אלא הנשמה, והחומר יהיה נמשך אחריה לגמרי באופן שלא יעכב על ידה כלל.

ואמנם על כן נבראו שני עולמות, עולם הזה ועולם הבא. העולם הזה – המקום והחוקים הטבעיים שלו הם מה שראוי לאדם כל זמן ההשתדלות, והעולם הבא – המקום והחוקים שלו הם מה שראוי לו בזמן קבול השכר.

♦

ח. גבולות הבחירה של ה"בינוני"
הרב ר' ש. ז. מלאדי. תניא (פרק י"ד)

והנה מדת הבינוני היא מדת כל אדם ואחריה כל אדם ימשוך. שכל אדם יכול להיות בינוני בכל עת ובכל שעה, כי הבינוני אינו מואס ברע שזה דבר המסור ללב ולא כל העתים שוות, אלא "סור מרע ועשה טוב" דהיינו בפעל ממש, במעשה, דבור ומחשבה שבהם הבחירה והיכולת, והרשות נתונה לכל אדם לעשות ולדבר ולחשב גם מה שהוא נגד תאות לבו והפכה ממש, כי גם בשעה שהלב חומד ומתאוה איזו תאוה גשמית, בהיתר או באסור ח"ו, יכול להתגבר ולהסיח דעתו ממנה לגמרי באמרו ללבו: "אינני רוצה להיות רשע אפילו שעה אחת, כי אינני רוצה להיות מובדל ונפרד ח"ו מה' אחד בשום אופן, כדכתיב (ישעי' נ"ט, ב'): "עוונותיכם מבדילים…" רק אני רוצה לדבקה בו נפשי, רוחי ונשמתי בהתלבשן בשלשה לבושיו, יתברך, שהם: מעשה, דבור ומחשבה, בה' ותורתו ומצוותיו מאהבה מסותרת שבלבי לה', כמו בלב כללות ישראל שנקראו אוהבי שמך, ואפילו קל שבקלים יכול למסור נפשו על קדושת ה' ולא נופל אנכי ממנו בודאי, אלא שנכנס בו רוח שטות ונדמה לו שבעברה זו עודנו ביהדותו ואין נשמתו מובדלת מא־להי ישראל וגם שוכח אהבתו לה' המסותרת בלבו, אבל אני, אינני רוצה להיות שוטה כמוהו לכפור האמת".

מה שאין כן בדבר המסור ללב, דהיינו שיהא הרע מאוס ממש בלב ושנאוי בתכלית שנאה או אפילו שלא בתכלית שנאה, הנה זה – אי אפשר שיהיה באמת לאמתו, אלא ע"י גודל ותוקף האהבה לה' בבחינת אהבה בתענוגים, להתענג על ה' מעין עולם הבא. ועל זה אמרו חז"ל (ברכות י"ז.): "עולמך תראה בחייך" כו' ואין כל אדם זוכה לזה כי זהו כעין קבול שכר וכדכתיב (במדבר י"ח, ז'): "עבודת מתנה אתן את כהונתכם וגו' " כמ"ש במ"א. ולכן אמר איוב (ב"ב ט"ז.): "בראת צדיקים." וכדאיתא בתקונים שיש בנשמות ישראל כמה מיני מדרגות ובחינות: חסידים, גבורים המתגברים על יצרם, מארי תורה, נביאים כו' צדיקים כו' וע"ש.

ובזה יובן כפל לשון השבועה (נדה ל':): "תהי צדיק ואל תהי רשע". דלכאורה תמוה מאד, כי מאחר שמשביעים אותו תהי צדיק למה צריכים להשביעו עוד שלא יהא רשע? אלא משום שאין כל אדם זוכה להיות צדיק ואין לאדם משפט הבחירה בזה כל כך להתענג על ה' באמת ושיהיה הרע מאוס ממש באמת. ולכן משביעים שנית אל תהי רשע על כל פנים, שבזה משפט הבחירה והרשות נתונה לכל אדם למשול ברוח תאותו שבלבו ולכבוש את יצרו שלא יהיה רשע אפילו שעה אחת כל ימיו, בין בבחינת סור מרע בין בבחינת ועשה טוב דהיינו תלמוד תורה שכנגד כולן. אך אף על פי כן צריך לקבוע לו עתים גם כן לשית עצות בנפשו להיות מואס ברע, כגון: כל מיני מטעמים ומעדנים נעשים כך, חמת מלא צואה וכו'. וכן כל תענוגי עולם הזה החכם רואה הנולד מהן שסופן לרקב ולהיות רמה ואשפה, וההפך להתנהג ולשמח בה' ע"י התבוננות בגדולת א"ס ברוך הוא כפי יכולתו, אף שיודע בנפשו שלא יגיע למדרגה זו באמת לאמתו כי אם כדמיונות, אף על פי כן הוא יעשה את שלו לקיים את השבועה שמשביעים תהי צדיק וה' יעשה הטוב בעיניו. ועוד שההרגל על כל דבר – שלטון, ונעשה טבע שני. וכשירגיל למאס את הרע יהיה נמאס קצת באמת, וכשירגיל לשמח נפשו בה' ע"י התבוננות בגדולת ה' הרי באתערותא דלתתא – אתערותא דלעילא, וכולי האי, ואולי יערה עליו רוח ממרום ויזכה לבחינת רוח משרש איזה צדיק שתתעבר בו לעבוד את ה' בשמחה אמיתית כדכתיב (תהלים צ"ז, י"ב): "שמחו צדיקים בה' " ותתקיים בו באמת השבועה שמשביעים תהי צדיק.

♦ ♦

בדברי גדולי תקופתנו והוגיה

ט. כלל ישראל קשור לעולם לא־להים חיים
הרב א. י. הכהן קוק. אורות התחיה

ברית כרותה היא לכנסת ישראל כולה, שלא תטמא טומאה גמורה. גם עליה תוכל הטומאה לפעול, לעשות בה פגמים, אבל לא תוכל להכריתה כליל ממקור החיים הא־להיים. רוח האומה שנתעורר עכשו, שאומרים רבים ממחזיקיו שאינם נזקקים לרוח א־להים, אם היו באמת יכולים לבסס רוח לאומי כזה בישראל היו יכולים להציג את האומה על מעמד הטומאה והכליון. אבל מה שהם רוצים – אינם יודעים בעצמם, כ"כ מחובר הוא רוח ישראל ברוח אלקים, עד אשר אפילו מי שאומר שאיננו נזקק כלל לרוח ד', כיון שהוא אומר שהוא חפץ ברוח ישראל הרי הרוח הא־להי שורה בתוכיות נקודת שאיפתו גם בעל כרחו. היחיד הפרטי יכול לנתק את עצמו ממקור החיים, לא כן האומה כנסת ישראל כולה, על כן כל קניניה של האומה, שהם חביבים עליהם מצד רוחה הלאומי, כולם רוח א־להים שורה בם: ארצה, שפתה, תולדתה, מנהגיה. ואם המצא תמצא בזמן מן הזמנים התעוררות רוח כזאת, שיאמרו כל אלה בשם רוח האומה לבדה, וישתדלו לשלול את רוח א־להים מעל כל הקנינים הללו וממקורם הגלוי שהוא רוח האומה, מה צריכים אז צדיקי הדור לעשות? למרוד ברוח האומה, אפילו בדבור, ולמאס את קניניה. זהו דבר שאי־אפשר: רוח ד' ורוח ישראל אחד הוא. אלא שהם צריכים לעבוד עבודה גדולה לגלות את האור והקדש שברוח האומה, את אור א־להים שבתוך כל אלה, עד שכל המחזיקים באותן המחשבות שברוח הכללי ובכל קניניו ימצאו את עצמם ממילא, שהם עומדים שקועים ומשרשים וחיים בחיי א־להים מעורים בקדושה ובגבורה של מעלה.

♦

י. ההכרח והבחירה החפשית בעם
ישראל יצחק דמיאל. מתוך "ישראל בתודעתו העצמית"

עם ישראל מכיר את עצמו כעם־ברית לתפיסת־עולם, לתורת־חיים ודרך חיים מסויימים, אך אצלו נטועים הללו במערכת לבו ובצפונות־רוחו מטע בל יומר ובל יעקר, והם וגילומם הנם הביטוי של פנים־פנימיותו, הנם הרצון־העליון שלו העולה כורח -כורחם של עצם חייו, של כל עצם קיומו בעולם. ומתוך זה ניתן גם לומר: ישראל הוא עם־ברית, אך הוא והברית, הוא ותוכני הברית – חד הוא!…

ומכיון שהעצמיות הישראלית היא ביסודה תוכניית, הרי מדינה הוא שתהא תובעת ומחייבת הכרעה והזדהות פנימית־נפשית גם מאלה שלידתם כבר העמידה אותם בתוך לאום ישראל, ואף שכבר מכונסים ועומדים בה ממילא…

דבר זה בא לידי ביטוי מלא בפרשת משאו של יהושע (כ"ד):

"ואקח. את אברהם … ואולך … ואשלח … ואוציא … ותשבו במדבר … ואביאה . ..ואתן …"

רתוקות העבר. שרשרת תולדיית. חוליא אין להוציא ואין להזיז! ועם זה ואחר כל זאת:

"עתה. בחרו לכם ."

עמידת ראשית. חידוש בחירה. חידוש הכרעה…

"ויען כל העם ויאמרו: חלילה לנו מעזוב – כי הוא המעלה אותנו וישמרנו בכל הדרך… ובכל העמים… הוא אלוקינו …"

"ויאמר יהושע: לא תוכלו!"

כי "ישראל" משמעותו – משימה! "ישראל" משמעותו – התחיבות!

"לא תוכלו!…

ויאמר העם: לא! כי את ה' נעבוד.

ויאמר יהושע אל העם: עדים אתם בכם כי אתם בחרתם.

ויאמרו: עדים!"

וזוהי מני־עד התודעה העצמית הישראלית: מוסרות העבר. מורשת דורות. כורח. גורליות. ובתוך זה – בחירה רצונית. ובתוך זה – התרוננות־רצון ל"חתימת אמנה" מתחדשת תמיד אצל כל פרט, ובכל דור בישראל.

"בחרו לכם" "ועדים אתם כי אתם בחרתם".

♦

ע"ע לנושא, לעיל פ"י סעיף ז'.

♦ ♦ ♦

בשולי המקורות

כל הדעות של חוקרי היהדות מאוחדות בקביעת חופש הבחירה כיסוד מוסד של היהדות. למרות ההשגחה רשאי האדם לקבוע את דרכו כטוב בעיניו, זוהי זכותו ומכאן גם אחריותו. היהדות מבטלת או ממעיטה את ערכה המכריע של תורשה וסביבה ביחס לצד ההכרתי של התודעה. גם לפי הרמב"ם התכונות אינן קבועות ומושלמות באדם מתחלת בריתו, אם כי נטיות אלה הבאות לאדם בירושה יכולות להכביד או להקל עליו את דרכו.

היכן גנוז כח הכרעה זה? – בשכל, עונה השיטה הפילוסופית. בכח השכל ביד האדם לקבוע ולהכריע את דרכו. אין בכח הנטיות להכריע את שכלו, השכל יכול וצריך לשלוט עליהן. חשיבות מיוחדת לדברי הרמב"ם, המבליט בזה את דרכה של הפילוסופיה הדתית, הרואה את אפשרות הבחירה להעמקת והרחבת השכל עצמו: "כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבנו … או חכם…". גם החכמה היא בידי הבחירה, אין השכל משועבד לנתונים הטבעיים מלידה. ברור שהכוונה כאן לסייעתא דשמיא שתלוי' לפי מדת המאמץ העצמי. מתוך הנחה זו שהכל תלוי בשכל מרחיב הרמב"ם את אפשרות הבחירה לכל המאורעות הבאים על האדם בכח מעשיו, ולאו דוקא לענינים השייכים לתחום מצוה ועבירה.

לא כן היא דרכו של הרמח"ל, אין אתו מהרגשת ההרמוניה האידיאלית שבין היצרים והשכל כפי שרואה אותה רס"ג (פרק י"ב). הוא רואה מלחמה בין הגוף, מקום שלטון היצרים, ובין הנשמה, משכן השכל. טבעו של האדם בנוי מלכתחלה שיהא נתון בתוך המלחמה הזאת. הגוף תכונתו לשעבד את רצון האדם אליו ולגרור את הנשמה אף היא בשעבוד זה. הנשמה אינה מוצאה ענין בתענוגות הגוף ותכונתה למשוך את רצון האדם לחיי הרוח ולגרור אף את הגוף לזה. כל הדיון על תכונות מלידה המקילות על האדם או מכבידות עליו אין להן מקום לפ"ז. אין הקלה על הבחירה, יכולה להחשב הקלה על האדם, אשר תפקידו להאבק ולהכריע, וכמדת המאבק כן גודל ערך ההכרעה. כל התנאים של החיים נותנים חומר מספיק להאבקות זו, ואין לך תנאי חיים שמקילים ע"ז – "העוני מצד אחד והעושר מצד אחר, השלוה מצד אחד והיסורים מצד אחר, עד שנמצאת המלחמה מפנים ואחור" (מס"י פ"א). מאידך, מסתבר שלפי זה, הבחירה מצטמצמת רק למה שנמצא בתחום המאבק הזה שבין הגוף והנשמה. מאורעות חיים שאינם בכלל זה מוצאים מכלל בחירה והם בכלל ההשגחה, למרות שהאדם מחליט עליהם כאילו מכח רצונו. (זוהי כנראה הדעה המובאת ברש"י עה"ת על הפסוק "כי יפול הנופל" שהרמב"ם (שמונה פרקים, פ"ח) מביאו בכדי ללמד שמניעת הנזק היא בידי אדם, אולם רש"י מביא את הפרוש – כי יפול הנופל, זה שהיה בין כך נופל. מעשי האדם בשטח זה אינם לפ"ז בגבול הבחירה).

ראוי' לציון היא הדעה ש"התניא" מביא, לפיה אין בחירה חפשית באופן מוחלט – "בראת צדיקים בראת רשעים" הבחירה היא במה שנוגע לשטח המעשה, שם בידי האדם להחליט. אולם מה שנוגע לשטח הרצון עצמו, השתלטות על הרצון אינה בידי האדם. בנקודה זו הוא משולל בחירה. יש לעיין באיזו מדה דעה זו מתאימה עם הדעות האחרות שהובאו כאן.

כמו כן צריך לציין את ההשקפה ביחס להגבלת הבחירה של כלל ישראל "הבטיחנו הבורא. שלא נסור לעולם מלהיות אומה חסודה" (רמב"ם, אגרת תימן). הסבר נאות לזה שנראה כמנוגד להנחה היסודית של חופש הבחירה של כל פרט ופרט אנו מוצאים בדברי בעל ה"עקדת יצחק": ניצול חופש הבחירה לקלקול הוא נגד הטבע הפנימי של ישראל, ואם אמנם זה יתכן שיקרה אצל יחידים לא יצויר דבר זה אצל כלל ישראל כשם שלא ישוער איבוד עצמו לדעת של כל המין האנושי.

♦

חופש הבחירה פותח בפני האדם אפקים רחבים. לא כבול הוא האדם, בלתי מוגבל הוא בין מצד התורשה ובין מצד תנאי החיים. בידו להתעלות על התנאים הללו, בידו להיות בן-חורין. אין שום כוח בעולם שימנע ממנו להיות מה שהוא רוצה להיות באמת. מאידך, מכאן התביעה הגדולה מהאדם לאחריות על מעשיו. אין אפשרות לדעת היהדות להסתתר מתחת אילו אמתלאות שהן של תנאי־החיים, סביבה ותורשה. האדם הוא אחראי למעשיו, ויהיו תנאי חייו קשים כאשר יהיו.

בכח ידיעה זו של חופש הבחירה שרה עם ישראל עם תנאי השעבוד והסבל של חיי הגולה, הטה שכמו לסבול את שוט נוגשיו ומגף מעניו, רוחו נשארה איתנה ונשמתו בת־חורין, שום גזרות ושום פורעניות לא יכלו לשלול מאיש ישראל את חרותו הרוחנית. זו מתנת ה' לאדם לפי השקפת־עולם היהדות.

 

---

א. ממנו לדעת וכו'. המלה "ממנו" נמשכת לפיו לאחריה. (ע"ע להלן פכ"ג א').

כשם שהיוצר וכו'. עי' להלן פי"ד, ב'.

ד. אי אפשר שיולד וכו'. פיתוח התכונות או דיכויין הוא בידי האדם עצמו, אלא שמכל מקום רואה הרמב"ם בילד כבר בלידתו נטיות נפשיות לצד זה או אחר. וראה לעיל הפרקים א', ב'. וכן השוה פי"ב, ג', (ב): "ותברא בריה שתהיה בה האפשרות לשני הענינים בשוה". וראה עוד "בשולי המקורות" לפי"ב, ההבדל בנוגע לנקודה המרכזית שבאדם).

וכן ראוי לו להרגיל וכו'. מכאן שההרגל, וממילא גם החינוך, גורם מכריע, בדרכו של האדם. וע"ע להלן פכ"ד, ג'. 2 (ד"ה ואמנם).

עד שיהיו לו המעלות השכליות. כי המדות המושחתות מפריעות בעד השגת מעלות אלה. עיי לעיל פי"ב, ב'. וכן אפשר לפרש הכוונה "עד שיהיו לו" וכו', שאז יבין הדברים ויעשם לא רק מצד ההרגל. ע"ע שם כנ"ל.

יגזור במרי. יכריח בני האדם להמרות פיו.

ומזה מה שנאמר לאברהם וכו'. שענין זה הרי הוא לא רק בגדר ידיעת ה' העתידות (לעיל א' (ה)), אלא גזירה שישתעבדו, והרי א"א לשעבוד בלא משעבד.

ולא מפני זה המאמר התחייב פלוני וכו'. כן הם דבריו גם בפ"ו מה' תשובה, ועי"ש השגת הראב"ד וביאורו לענין (וע"ע להלן בדומה להסבר הרמב"ם, בסעיף ו').

ה. שלא נאבד וכו'. בענין זה הבחירה החפשית של שונאי ישראל מוגבלת ע"י ההשגחה על ישראל.

ולא נסור לעולם וכו'. בענין זה הבחירה החפשית של כלל ישראל מוגבלת, ואעפ"י שכל יחיד הוא בלתי מוגבל בבחירתו (הסבר הדברים עי' להלן ו').

בשרנו והאמיץ אותנו וכו'. עודד אותנו בהבטחתו. והיינו משום שכנ"ל "לא נסור לעולם מלהיות אומה חסידה", ואעפ"י שיתכן שחלקים מהעם יסורו מהדרך.

ו. והוא הוא עיקר הברית וכו'. לא מצד חומר השבועה, אלא מצד אי האפשרות מכח הטבע של האומה. (טבע זה אמנם נמצא אצל כל יחיד ויחיד מהאומה אולם אצל יחידים תתכן סטיה. וכמו בדוגמאות שמביא, משא"כ אצל הכלל כולו).

וזהו בלי ספק סוד וכו'. שאינו מובן, איך אפשר שתהיה כריתת ברית עם הדורות שעוד לא באו לעולם.

ז. וגוף ארצי וכו'. היצה"ר פירושו לפ"ז – הגוף ותאוותיו.

ח. איננו מואס וכו'. אין בכח בחירת האדם למאס ברע, כ"א לא לתת לו להיות שולט עליו.

וכולי האי ואולי. ביטוי לקוח מהגמרא (חגיגה ד:), ותכנו, שלמרות ההשתדלות, עדיין אין הדבר בטוח, שהרי זה בידי שמים.