0022 – פרק כ"ב – שכר ועונש


פרק כ"ב – שכר ועונש

טיבם של השכר והעונש. תוכן היעודים והנקמות שבתורה. הערך החיובי שבעונשי התורה. השכר והעונש כתגובה של חוקי הבריאה. הנקודה העיקרית שבשכר ועונש בעוה"ז. מובן עולם הבא. הדגשת הצורות השונות של השכר ועונש לפי הדרגה הרוחנית של האומה.

בתנ"ך

ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה:
את־הברכה אשר תשמעו אל מצות ה' א־להיכם אמר אנכי מצוה אתכם היום:
והקללה אם־לא תשמעו אל־ מצות ה' א־להיכם וסרתם מן הדרך אשר אנכי מצוה אתכם היום…:
דברים י"א, כ"ו־כ"ח.

… למען ייטב לך והארכת ימים: דברים כ"ב, ז'.

ואנכי הסתר אסתיר פני כיום ההוא על כל־הרעה אמר עמה …:
דברים ל"א, י"ח.

♦♦

בדברי חז"ל

חוקיות השכר והעונש.
ד"א ראה אנכי. א"ר אלעזר משאמר הקב"ה הדבר הזה בסיני, באותה שעה – "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב". אלא מאליה הרעה באה על עושה הרעה, והטובה באה על עושה הטובה. דברים רבה, פ"ד, ג'.

במדת הרחמים ובמדת הדין. .
ר' אלעזר אומר: אי אפשר לומר "ונקה" שכבר נאמר "לא ינקה". ואי אפשר לומר "לא ינקה" שכבר נאמר "ונקה" – הא כיצד? מנקה הוא לשבים ואינו מנקה לשאינם שבים. יומא פ"ו ע"ב.

אין ויתור לחייבים.
א"ר חנינא: כל האומר הקב"ה ותרן יותרו חייו שנא': "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט".
ב"ק נ' ע"א.

מדה כנגד מדה.
ר' מאיר אומר: במדה שאדם מודד מודדים לו. סנהדרין ק' ע"א.

מעשי האדם נרשמים.
– החנות פתוחה, והחנוני מקיף, והפנקס פתוח, והיד כותבת, וכל הרוצה ללות – יבא וילוה.
אבות פ"ג, ט"ז.

כל פרט לא יעלם.
"ומגיד לאדם מה שיחו" (עמוס ד', י"ג). אמר רב: אפילו שיחה יתירה שבין איש לאשתו מגידים לו לאדם בשעת מיתה.
חגיגה ה' ע"ב.

עיקר השכר לעתיד לבא.
שכר מצוה בהאי עלטא ליכא. וכו'.
בכיבוד אב ואם נאמר (דברים כ"ב): "למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך, ובשלוח הקן נאמר: "למען ייטב לך והארכת ימים". – הרי שאמר לו אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות, ועלה לבירה ושלח את האם ונטל את הבנים, ובחזירתו נפל ומת, – היכן טובת ימיו של זה, והיכן אריכות ימיו של זה? אלא "למען יאריכון ימיך" – בעולם שכולו ארוך, "ולמען ייטב לך" – בעולם שכולו טוב.
קידושין ל"ט ע"ב.

♦♦

בדברי הקדמונים

א. עולם־הזה מעין עולם־הבא ר' יהודה הלוי. כוזרי (מאמר א')

קד. אמר הכוזרי: אני רואה שיעודי זולתכם שמנים ודשנים מיעודיכם.
קה. אמר החבר: אבל הם כלם אחרי המות ואין בחיים בהם דבר שיורה עליהם.
קו. אמר הכוזרי: ולא ראיתי אחד מן המאמינים ביעודים ההם שהוא מתאוה למהירותם, אבל אם היה ביכלתם לאחרם אלף שנים וישאר במסורת החיים ובעול העולם ועצבונו, היה בוחר בזה.
קז. אמר החבר: ומה תאמר במי שהוא רואה אלה המעמדים הגדולים המלאכותיים.
קח. אמר הכוזרי: מבלי ספק שהוא מתאוה שתתמיד נפשו על הפרידה מחושיו ותשאר נהנית באור ההוא, והוא מי שמתאוה המות.
קט. אמר החבר: אבל יעודנו הדבקנו בענין הא־להי בנבואה, ומה שהוא קרוב לה, והתחבר הענין הא־להי בנו בגדולה ובכבוד ובמופתים. ועל כן איננו אומר בתורה, כי אם תעשו המצוה הזאת, אביאכם אחרי המות אל גנות והנאות, אבל הוא אומר: ואתם תהיו לי לעם ואני אהיה לכם לא־להים ואנהיג אתכם, ויהיה מכם מי שיעמוד לפני ומי שיעלה לשמים כאשר היו הולכים בין המלאכים, ויהיו גם כן מלאכי הולכים ביניכם בארץ ותראו אותם יחידים ורבים, שומרים אתכם ונלחמים לכם. ותתמידו בארץ אשר היא עוזרת על המעלה הזאת, והיא אדמת הקדש, ויהיה שבעה וטובתה ורעתה – בענין הא־להי כפי מעשיכם, ויהיה נוהג כל העולם על המנהג הטבעי – זולתכם. כי תראו, עם שכינתי שתהיה בתוככם, מטוב אדמתכם וסדר גשמיכם שלא יעברו עתיהם הצריך להם, ושתגברו על אויביכם במתי מספר – מה שתכירו בו, כי אין ענינכם נוהג על המנהג הטבעי, אבל הרצוני, כאשר תראו אם תמרו מהבצרת והנגף והחיה הרעה – והעולם כלו בשלוה, ואז תדעו כי ענינכם מנהיג אותו דבר שהוא גדול מן הענין הטבעי. והיה כל זה והתורה הזאת וכל יעודיה מובטחים, לא יפול מהם דבר; ויעודיה כלם כולל אותם שרש אחד והוא יחול קרבת א־להים ומלאכיו. ומי שיגיע אל המעלה הזאת לא יירא מן המות, ותורתנו כבר הראתה לנו זה עין בעין. והמשל בזה, חברים שהיו עומדים במדבר, והלך אחד מהם אל הודו ופגע ממלך הודו כבוד וגדולה מפני שידע שהוא מן החברים ההם, והיה יודע אבותיהם מקדם והיו מאוהביו. ונתן לו מתנות יקרות שנשא אותם אל חבריו, והלבישו בגדי חמודות ושלח עמו מעבדיו אנשים – ולא עלה על לב איש שיצאו מלפני המלך ולא שילכו אל המדבר ההוא, – וצוהו במצות וכרת עמו ברית לקבל עבודתו. ובא אל חבריו עם השלוחים ההם ההודיים ושמחו בהם החברים ההם והשתדלו בכבודם ובנו להם ארמון שהושיבום בו, ושבו החברים ההם שולחים שלוחים להגיע אל ארץ הודו ולראות פני המלך מבלי טרח בעזר אלה השלוחים שהיו מורים אותם הדרך הקרובה והישרה. וידעו כלם, כי מי שרוצה ללכת אל ארץ הודו הוא קל עליו מאד כשידבק בעבודת המלך ויכבד שלוחיו המגיעים אותו אליו, ולא הוצרכו לשאול מה נעבוד העבודה הזאת, כי העלה נראית לעין – כדי להתחבר במלך, וחברתו היא הטובה. והחברים הם בני ישראל, וההולך הראשון הוא משה, וההולכים האחרים שאר הנביאים, והשלוחים ההודיים הם השכינה והמלאכים, והבגדים החמודות הם אור המושכל אשר חל בנפשו מהנבואה והאור המרגש אשר חל על פניו, והמתנות היקרות השלוחות הם שני הלוחות עם עשרת הדברים. ובעלי והנמוסים האחרים לא ראו מכל זה מאומה, אך אמרו להם: קבלו עבודת מלך הודו, כאשר קבלו עליהם החברים ההם, ואחרי המות תגיעו אל המלך, ואם לא, – ירחיק אתכם ויענש אתכם אחרי מותכם. ומהם מי שאמר: לא בא אלינו אדם שיגיד לנו שיהיה אחרי מותו בגן עדן או בגהינום. ורובם הגבירו סדור ענינם וחבור עצתם וקבלו העבודה ויחלו נפשותם במצפון יחול חלוש, אך בנראה יחול חזק ונאמן, ומתגדלים ומתפארים על עמי הארץ שבהם באמונה. ואיך יתפארו אלה בטענת מה שיגיעו אליו אחרי מותם על מי שיגיע זה אליו בחייו. והלא טבע הנביאים והחסידים קרוב אל הקיימים בעולם הבא יותר מטבע מי שלא קרב אל המדרגה הזאת.

ב. מהות עולם הבא וטיבו של השכר והעונש רמב"ם. פירוש המשניות (הקדמה לפרק חלק, סנהדרין)

הוי יודע כי בעלי התורה נחלקו דעותיהם בטובה שתגיע לאדם בעשיית המצוות שצונו בהם השי"ת ע"י משה רבנו ע"ה, וברעה שתמצא אותו כשיעבר עליהם, מחלוקות רבות מאד לפי השתנות שכליהם, ונשתבשו בהם הסברות שבוש גדול, עד שכמעט לא תמצא בשום פגים אדם שנתבאר לו דבר זה. לא תמצא בו דבר מוחלט לשום אדם אלא בשבוש גדול:
כת ראשונה סוברת כי הטובה היא גן־עדן, וכי הוא מקום שאוכלים ושותים בו מבלי עמל הגוף ובלי יגיעה, ושיש שם בתים מאבנים טובות ומטות מוצעות במשי, ונהרות מושכות יין ושמנים מבוסמים, והרבה דברים מזה המין. וכי הרעה היא גיהנום, והוא מקום בוער באש שבו שורפין הגויות, ומצטערים שם בני אדם במיני הצער והעינוי, יארך ספורם. והכת הזאת הביאה ראיה על סברתם מדברי רבותינו ז"ל וממקראות הכתוב, שפשטם נאות למה שהם אומרים, לכולו או לרובו.

וכת שניה תסבור ותחשוב שהטובה המיוחלת הוא ימות המשיח מהרה יגלה. וכי באותו זמן יהיו בני אדם כולם מלאכים, וכלם חיים וקיימים לעד, ויגביהו בקומתם וירבו ויעצמו עד שיושיבו כל העולם לעד לעולם. ואותו המשיח, כפי מחשבתם, יחיה לעד בעזר השי"ת, וכי באותם הימים תוציא הארץ בגדים ארוגים ולחם אפוי ודברים הרבה כאלה, שהם מן הנמנעות. וכי הרעה היא, שלא יהיה האדם מצוי באותם הימים, ולא יזכה לראותם. ומביאים ראיה בדברים רבים מצויים לחכמים ובכתובים במקרא, יסכים פשטם למה שהם אומרים או לקצתו.
וכת שלישית תחשוב כי הטובה שנקוה – תחיית המתים. והיא שיחיה האדם אחר מותו, ויחזר עם קרוביו ובני ביתו ויאכל וישתה ולא ימות עוד. וכי הרעה היא, שלא יחיה אחר מותו עם אותם שיחיו; ומביאים ראיה על זה במאמרים רבים מצויים בדברי החכמים ובפסוקים מן המקרא, שפשוטם יורה על מה שהם אומרים או על קצתו.
וכת רביעית תחשוב כי הכוונה שתגיע לנו בעשיית המצוות היא מנוחת הגוף והשגת התאוות העולמיות בעוה"ז, כמו שומן הארצות, ונכסים רבים, ורוב הבנים ובריאות הגוף והשלום והבטחון, והיות המלך מישראל, והיותנו שולטים על מי שהצר לנו. והרעה שתשיגנו כשנכפור על התורה הפך הענינים האלה, כמו שאנחנו פה היום בזמן הגלות. ויביאו ראיה כפי סברתם מכל המקראות שבתורה מן הברכות והקללות וזולתן, ומכל אותם הספורים הכתובים במקרא.
וכת חמישית והם הרבה, מחברים הענינים האלה כולם, ואומרים כי התוחלת היא שיבוא המשיח ויחיה המתים, ויכנסו לגן־עדן ויאכלו וישתו ויהיו בריאים כל ימות עולם.
אבל זו הנקודה הנפלאת, ר"ל: העולם הבא, מעט תמצא בשום פנים שיעלה על לבו. הוא שיחשב או שיקח זה העיקר או שיאמר זה השם על איזה דבר הוא נופל? אם הוא תכלית הטובה, או אחת מן הדעות הקודמות היא התכלית? או שיבדיל בין התכלית ובין הסיבה המביאה אל תכלית. אבל מה ששואלים העם כולו ההמון והמבינים, האיך יקומו המתים ערומים או לבושים? ואם יעמדו באותם התכריכים עצמם שנקברו בהם ברקמתם ובציורם ויופי תפירתם, או במלבוש שיכסה גופם בלבד? וכשיבא המשיח – אם יהיו שווים העשיר והדל, או אם יהיו בימיו חזק וחלש? והרבה שאלות כאלו בכל עת.
ואתה המעיין בספר זה תבין זה המשל שאני ממשיל לך ואז תכין לבך ותשמע דברי בכל זה. שים בדעתך כי נער קטן הביאוהו אצל המלמד ללמדו תורה, וזהו הטוב הגדול לו, לענין מה שישיג מן השלמות. אלא שהוא, למיעוט שניו וחולשת שכלו, אינו מבין מעלת אותו הטוב ולא מה שיגיעהו בשבילו מן השלמות. ולפיכך, בהכרח יצטרך המלמד שהוא יותר שלם ממנו שיזרז אותו על זה הלימוד בדברים שהם אהובים אצלו לקטנות שניו. ויאמר לו: קרא ואתן לך אגוזים או תאנים, ואתן לך מעט דבש; ובזה הוא קורא ומשתדל, לא לעצם הקריאה לפי שאינו יודע מעלתה, אלא כדי שיתנו לו אותו מאכל, ואכילת אותן המגדים אצלו יקר בעיניו מן הקריאה, וטוב הרבה בלא ספק. ולפיכך חושב הלימוד עמל ויגיעה, והוא עמל בו, כדי שיגיע לו באותו עמל התכלית האהוב אצלו, והוא – אגוז אחד או חתיכה דבש. וכשיגדל ויחזק שכלו ויקל בעיניו אותו הדבר שהיה אצלו נכבד מלפנים, וחזר לאהוב זולתו, יזרזו אותו ויעוררו תאותו באותו הדבר החמוד לו. ויאמר לו מלמדו: קרא ואקח לך מנעלים יפים או בגדים חמודים. ובזה ישתדל לקרא, לא לעצם הלימוד אלא לאותו המלבוש, והבגד ההוא נכבד בעיניו מן התורה והיא אצלו תכלית קריאתו. וכאשר יהיה שלם בשכלו יותר ויתבזה בעיניו זה הדבר ג"כ, ישים נפשו למה שהוא גדול מזה, ואז יאמר לו רבו: למוד פרשה זו או פרק זה ואתן לך דינר אחד או ב' דינרין, ובכך הוא קורא ומשתדל ליקח אותו הממון. ואותו הממון אצלו נכבד מן הלימוד, לפי שתכלית הלימוד אצלו הוא שיקח הזהב שהבטיחוהו בו. וכשיהיה דעתו שלמה ונקלה בעיניו זה השיעור וידע שזה דבר נקל, יתאוה למה שהוא נכבד מזה, ויאמר לו רבו: למוד כדי שתהיה ראש ודיין, ויכבדוך בני אדם ויקומו מפניך, כגון פלוני ופלוני. והוא קורא ומשתדל כדי להשיג מעלה זו. ותהיה התכלית אצלו הכבוד שיכבדו אותו בני אדם ועשאוהו וישבחו אותו. וכל זה מגונה, ואמנם יצטרך, למעוט שכל אדם, שישים תכלית החכמה דבר אחר זולתי החכמה, ויאמר: לאיזה דבר נלמד, אלא כדי שנשיג בו זה הכבוד, וזה הוללות על האמת. ועל למוד כזה אומרים חכמים: שלא לשמה, כלומר שיעשה המצוות וילמד וישתדל בתורה לא לאותו הדבר בעצמו, אלא בשביל דבר אחר. והזהירו החכמים על זה ואמרו (אבות פ"ד, מ"ה): אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בם. והם רומזים למה שבארתי לך, שאין לשום תכלית החכמה לא לקבל כבוד מבני אדם, ולא להרויח ממון. ולא יתעסק בתורת השי"ת להתפרנס בה, ולא תהיה אצלו תכלית למוד החכמה אלא לדעת אותה בלבד. וכן אין תכלית האמת אלא שידע שהוא אמת; והתורה אמת ותכלית ידיעתה – לעשותה. ואסור לאדם השלם שיאמר: כשאעשה אלה המצוות, שהן המדות הטובות ואתרחק מן העבירות שהן המדות הרעות, שצוה השי"ת שלא לעשותן, מה הגמול שאקבל על זה? לפי שזה כמו מה שיאמר הנער: כשאני קורא זה, מה יתנו לי? והם אומרים לו: דבר פלוני. לפי שכשאנו רואים מיעוט שכלו שאינו מבין זה השיעור, והוא מבקש לתכלית תכלית אחר, אנו משיבים לו כסכלתו, כמו שנאמר; "ענה כסיל כאיולתו". וכבר הזהירו חכמים על זה ג"כ, כלומר -שלא ישים האדם תכלית עבודת השם ית' ועשיית המצוה בשביל דבר מן הדברים, והוא מה שאמר האיש השלם המשיג אמתת הענינים אנטיגנום איש סוכו אמר (שם פ"א מ"ג): אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא ע"מ לקבל פרס. ואמנם רצה לומר בזה: שיאמין באמת לעצם האמת. וזהו הענין שקוראין אותו: עובד מאהבה. ואמרו ז"ל: "במצוותיו חפץ מאד" א"ר אליעזר במצוותיו, ולא בשכר מצוותיו. וכמה היא מבוארת, והיא ראיה ברורה על מה שקדם לנו מן המאמר. וגדול מזה מה שאמרו בספרי: שמא תאמר: הריני לומד תורה בשביל שאהיה עשיר, בשביל שאקרא רב, בשביל שאקבל שכר לעולם הבא, תלמוד לומר: "ואהבת את ה' א־להיך", כל שאתם עושים לא תעשו אלא מאהבה. הנה התבאר לך זה הענין, ונתבאר שהוא כוונת התורה ויסוד כוונת חכמים ע"ה, ואין מעלים עיניו מזה אלא אויל משתגע שקלקלוהו ושבשוהו המחשבות הסכלות והרעיונים הגרועים. וזוהי מעלת אברהם אבינו ע"ה שהוא היה עובד מאהבה, ולעומת הדרך הזה ראוי להיות ההתעוררות.
ולפי שידעו החכמים ז"ל, שזה הענין קשה עד מאד ואין כל אדם משיג אותו, ואם השיגו אינו מסכים בו בתחלת הענין, ואינו סובר שתהיה אמונה ברורה. לפי שהאדם אינו עושה מעשה אלא כדי שתגיע לו ממנו תועלת או שתסור ממנו פסידא, ואם אינו כן, יהיה אצלו אותו מעשה הבל וריק. והאיך יאמר לבעל תורה: עשה אלה המעשים, ולא תעשה אותם לא לירא מעונש מן השי"ת ולא להנחיל שכר טוב, זה דבר קשה עד מאד, לפי שאין כל בני אדם משיגים האמת עד שיהיו כמו אברהם אבינו ע"ה, ולכן התירו להמון כדי שיתישבו על אמונתם לעשות המצוות לתקות שכר, ולהנזר מן העבירות מיראת עונש. ומזרזין אותם על זה ומחזקים כוונתם, עד שישיג המשיג וידע האמת והדרך השלם מה הוא. כמו שעושים בנער בשעת הלמוד, כמו שהבאתי המשל. והאשימו לאנטיגנוס איש סוכו בבארו להמון מה שבאר, ואמרו בזה: חכמים, הזהרו בדבריכם. כמו שנתבאר באבות (פ"א מ"א). ואין ההמון מפסידים מכל וכל בעשותם המצוות מיראת העונש ותקות השכר, אלא שהם בלתי שלמים. ואולם זה טוב להם עד שיהיה להם כח והרגל והשתדלות בעשיית התורה ומזה יתעוררו לדעת האמת ויחזרו עובדים מאהבה. וזה מה שאמרו ז"ל: לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. וכו'.
ועתה אחל לדבר במה שכוונתי לו, הוי יודע כי כמו שלא ישיג הסומא עין הצבעים ואין החרש משיג שמע הקולות וכו' כן לא ישיגו הגופות התענוגים הנפשיים. וכמו שהדגים אינם יודעים יסוד האש לפי שהיותם ביסוד המים שהם הפכו, כן אינו נודע בזה העולם הגופני תענוג העולם הרוחני. אבל אין אצלנו, בשום פנים, תענוג זולתי תענוג הגוף בלבד והשגת החושים מן המאכל והמשתה והמשגל, וכל מה שזולתי אלה הוא אצלנו בלתי מצוי ואין אנו מכירים אותו, ולא נשיג אותו בתחלת המחשבה, אלא אחר חקירה גדולה. וראוי להיות כן, לפי שאנחנו בעולם הגופני ולפיכך אין אנו משיגים אלא תענוגותיו הגרועים הנפסקים, אבל התענוגים הנפשייים הם תמדיים, עומדים לעד, אינם נפסקים, ואין ביניהם ובין אלו התענוגים יחס ולא קורבה בשום פנים. ואין ראוי אצלנו בעלי התורה ולא אצל הא־להיים מן הפילוסופים שנאמר שהמלאכים והכוכבים והגלגלים אין להם תענוג, אבל באמת שיש להם תענוג גדול במה שהם יודעים ומשיגים באמתת הבורא ית'. ובזה הם בתענוג תמידי שאינו נפסק. ואין תענוג גופני אצלם ואינם משיגים אותו, לפי שאין להם חושים כמונו שישיגו בהם מה שאנו משיגים אותו. וכמו כן אנחנו, כשיזדכך ממנו מי שיזדכך ויעלה לאותה מעלה אחר מותו אינו משיג התענוגים הגופניים ואינו רוצה בהם, אלא כעין שירצה המלך שהוא גדול הממשלה שיתפשט ממלכותו וממשלתו ויחזור וישחק עם הנערים בכדור כשהיה עושה לפנים מן המלכות, וזה בקטנות שניו, כשלא היה מבחין בין מעלת שני הענינים. כמו שאנחנו היום משבחים ומנשאים תענוגי הגוף ולא תענוגי הנפש.
וכשתתבונן בענין שני אלה התענוגים תמצא פחיתות האחת ומעלת השניה, ואפילו בעולם הזה. וזה: כי כשאתה מוצא רוב בני האדם כולם מיגעים נפשותיהם וגופותיהם בעמל ויגיעה שאין למעלה מהם, כדי שיגיע לו מעלה וכבוד ושינשאוהו בני אדם, והנאה זו אינה הנאת מאכל ומשתה. וכמו כן הרבה מבני אדם בוחר להנקם מאויביו יותר מהשיג הרבה מתענוגי הגוף. והרבה מבני אדם מתרחקים מן הגדול שבתענוגי הגוף מיראתו שישיגהו מזה חרפה ובושת מבני אדם, או לפי שיבקש שיהא לו שם טוב. ואם ענינו כן בעוה"ז הגופני, כל שכן בעולם הרוחני והוא העוה"ב, שנפשותינו משכילות שם מידיעת הבורא ית' כמו שמשכילים הגופנים העליונים או יותר. ואותו תענוג לא יחלק לחלקים ולא יסופר, ולא ימצא משל למשל בו אותו תענוג, אלא כמו שאמר הנביא ע"ה כשנפלאה בעיניו גדולת הטוב ההוא ומעלתו אמר (תהלים ל"א, כ'): "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך". וכן אמרו ע"ה (ברכות י"ז.): העוה"ב אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא רחיצה ולא סיכה ולא תשמיש אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה. רוצה לומר באמרו: "ועטרותיהם בראשיהם" השארות הנפש בקיום המושכל לה והוא הבורא ית'. והיות הוא, רוצה לומר, המושכל והיא – דבר אחד, כמו שזכרוהו גדולי הפילוסופים בדרכים יארך ביאורם בכאן. ואמרו: ונהנים מזיו השכינה, רצוני לומר שאותן הנשמות מתענגות במה שמשיגות ויודעות מאמתת הבורא ית' כמו שמתענגות חיות הקודש ושאר מדרגות המלאכים במה שהם משיגים ויודעים ממציאותו. הנה: כי הטובה והתכלית האחרונה היא להגיע אל החברה העליונה הזאת ולהיות בכבוד הזה ובמעלה הנזכרת וקיום הנפש כמו שבארנו עד אין סוף, כקיום הבורא ית' שהוא סבת קיומה לפי יגה אותו, כמו שנתבאר בפילוסופים הראשונים. וזהו טוב הגדול אשר אין טוב להקיש לו ואין תענוג שידמה לו, כי איך ידמה התמיד אשר אין לו סוף וקץ בדבר הנפסק? וזה שאמר: (דברים כ"ב, ז') "למען ייטב לך והארכת ימים" ומפי הקבלה למדנו בפרוש זה: למען יטב לך – לעולם שכולו טוב, והארכת ימים – לעולם שכולו ארוך. והרעה השלמה והנקמה הגדולה הוא שתכרת הנפש ותאבד, ושלא תהי' חיה וקיימת והוא ה"כרת" הכתוב בתורה וענין הכרת הוא שתאבד הנפש כמו שבארו ואמרו: (במדבר ט"ו, ל"א) "הכרת תכרת הנפש ההיא", ואמרו ז"ל: (סנהדרין ס"ד:) "הכרת" בעוה"ז, "תכרת" בעוה"ב. ונאמר: (שמו"א כ"ה, כ"ט) "והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים". הנה כל מי שבחר והרגיל בתענוגי הגוף ומאס באמת ואהב השקר, נכרת מאותה מעלה וישאר חומר נכרת. וכבר ביאר הנביא ע"ה, שהעוה"ב אינו מושג בחושים הגופניים. וזה שנאמר: (ישעי' ס"ד, ג') "עין לא ראתה א־להים זולתך". ואמרו בפירוש זה: (ברכות ל"ד:) "כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל העולם הבא עין לא ראתה א־להים זולתך".
אמנם היעודים הטובים והנקמות הרעות הכתובות בתורה ענינם הוא מה שאספר לך והוא זה: כי הוא אומר לך אם תעשה המצוות האלה אסייע לך על עשייתם והשלמות בהם, ואסיר מעליך המעיקים והמונעים, ואם תעזב דבר מהם דרך ביזוי, אביא לך מונעים ימנעוך מעשותם כולם, עד שלא יהיה לך שלמות ולא קיום בעוה"ב. וזהו ענין אמרם ז"ל: (אבות פ"ד, ב') שכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה.

♦♦

בדברי האחרונים

ג. השכר והעונש תוצאה טבעית ר' חיים מולוז'ין. נפש החיים (מתוך שער ב')

פ"ו. כמו שענין חיבור וקיום נשמת האדם בגופו הוא ע"י אכילה ושתיה ובלתם תפרד ותסתלק מהגוף, כן חיבור עצמותו ית' אל העולמות כדי להעמידם ולקיימם, גזר רצונו ית' שיהא תלוי בעסק התורה ומעשי המצוות ועבודת התפלה של עם סגולה. ובלתם הי' הוא ית' מסלק עצמותו ית' מהם, וכרגע היו חוזרים כולם לאפס ואין.
פ"ז. המעשים אשר לא טובים, ח"ו, הם אל העולמות כענין המאכלות הרעים וכו' כשם שמאכל הגוף כאשר איננו טוב, אינו זן וסועד את הגוף, אלא נהפך בתוכו לפסולת, וגם מתישו ומחלישו – כן המעשים הלא טובים נהפכים בעולמות לפסולת ולכלוך כביכול והוא התגברות כת הטומאה והקליפות.
פ"ח. וזהו מאמרם ז"ל: (ב"ק נ') "כל האומר הקב"ה ותרן יותרו חייו" שאינו על דרך הנקימה ח"ו, אלא כמו שמטבע האדם שאם יאכל מאכל שבטבעו מקלקל ומזיק לגופו -יזיק לו אותו מאבל או גם יחלה ממנו, ואם סם המות הוא – ימות ממנו, ובעצמו מתחייב בנפשו. כן הוא בענין סידור מצבם ועניניהם של העולמות שמעשי האדם הטובים או הרעים הם כענין המאכל והמזון שלהם, אין שייך ותרנות בזה והוא מוכרח להריק לכלוך הטומאה שהגביר בעוונו בעולמות.

♦♦

בדבר גדולי תקופתנו והוגיה

ד. ערך יראת העונש כמשפיעה על חינוך האדם
ר' ישראל סלנטר. אור ישראל
כאשר נשקיף על רצוננו ומאודנו, העולה על כל היא תאות החיים המדומים, רצון זה תקוע בעומק לבבנו וכו'. ועתה אם נחפש מצבנו רחוקים אנחנו מאד ממרכז החיים. עבודתנו לא לד' היא, רוב העתים בחשכה נהלך למלאת בטננו, לרוות תאוותנו השפלות. מה נואלנו בכל דרכינו! מי יורנו דרך הישרה? התאוה הכבוד והקנאה וההתנצחות פורשות כנפיהן בכל כלי מוחנו ובכל יסודות שכלנו. מלחמת היצר ותחבולותיו, תאוות האדם ועלילותיו פרושים על כל החיים. מי יאסרם, מי יכבשם, מי יזרזם לכל דבר טוב ומועיל, לשבור הלב ולטהרו מזהמו, לעורר את הדעת למלחמה זו, היא כבישת היצר בחזקה? כי בזאת נבדל האדם מבעלי החיים אשר הולכים אחר טבעם ומזגם. אולם האדם, באפשרותו לסדר מהלכו ועניניו בהתאם לשכל הנכון בכיבוש יצרו. האדם, בכחו להמשיל את שכלו לשלוט על אבריו וזאת היא גבורתו. כמאמרם ז"ל (אבות פ"ד, א'): "איזהו גבור? הכובש את יצרו".
ויש בזה ב' בחינות: הא' לעצור טבעו לבלי עשות רע, והב' להפוך טבעו לעשות הטוב. הבחינה השניה קשה מן הראשונה כי כבד יותר לשנות אח טבעו מלעצור בעדו. והאדם צריך ללכת בהדרגה, בתחלה להיות סר מרע, היא הבחינה הא', ואח"כ – ו"עשה טוב", היא הבחינה הב'. ולזה יש להשתמש באמצעי שנמסר לנו: אמרו חז"ל (ברכות ל"ג:): 'הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים', שהיא תלויה בדעת ורשות האדם לקנותה, כמאמר הכ' (דברים י', י"ב): "ועתה ישראל וכו' כי אם ליראה" – היראה עוז לה לאסור עבותות התאוה לבל תפרץ. מה נורא חיובה על בן תמותה כי ד' יביא במשפט על כל המפעל, וסוף דבר הכל נשמע את כל מעשה האדם, אין דבר נפקד לתת דין וחשבון, וכגמול ידיו יעשה לו. מה טוב כי יתחמם לב האדם בעודו באבו בחיים חיתו לזכור אחריתו.
מה היא היראה ומה היא קנייתה? – אחת היא הרחבת הדברים הנודעים לכל, יראת העונש הנוגע לגויה ונפש, הגבוהה למעלה מכל יסודי תבל. אכן לא בידיעתם בלבד יוסר האדם, כמאמר חז"ל (שבת ל"א): "יודעים רשעים שדרכם למות" וכו', שמא תאמר שכחה היא מהם, ת"ל: "ואחריהם בפיהם ירצו סלה". ע"ש. ורק בהרחבה בהתפעלות הנפש תוסר, בהרחבת הרעיון בציור חושי, לעורר הנפש ברגשת האברים לצייר לה דברים ידועים, עונשי הגוף והנפש, אשר לא לזר יהיו כ"א לאדם עצמו עושה עבירה. הוא בעצמו ייענש בעונש מר, באין מנחם.

ה. שכר ועונש כללי ופרטי
הרב א. י. הכהן קוק. אורות (למהלך האידאות בישראל, ק"י)
האידיאה הא־להית, בתור נשמת האומה, הולכת מן הכלל אל הפרט במהלך של אור ישר. יסוד התגלות פעלה הוא יסוד הכלל, ומעשרה של האורה הא־להית הרבה הזורמת בקרב הכלל, המלבבת וזוהרת בגלוי ובבליטה רבה ברשומה הרוחני של האורגניות המלאה המיוחדת שלו, מתמלא הפרט – שהוא מחובר אל הכלל ושהוא חלק מחלקיו -מלוי שלם וגמור. על במתי עב דורכת האורה הכללית הזאת – ואינה זקוקה לדבר על דבר קבלת־ פרס של היחידים הפרטים שלה, שיסוד חייהם הוא שלם רק לפי אותה המדה שהם חשים את התמלאותם כולם בחיי הכלל. הדבר הגדול הכללי של "והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לא־להים ואתם תהיו לי לעם", שנותן עז ועצמה בתוך כל נשמה יותר מכל מה ששום אמת קנויה בדרכי־הגיון תוכל לתן, הוא יסוד הכל. כל הדברים האחרים, המתפרטים והולכים בהעתק הרעיון מעט או הרבה בזיו האורה העליונה הזאת, הם רק מסובבים ממנו ובאים על־ידו. כשהנשמה העליונה הא־להית הזאת מחייה את האומה היא מתרוממת בגדלה ובתעופת־רוחה מעל כל הגבולים וההבדלים הפרטיים, המחלקים בין המצבים השונים של החיים; כל רעיון לא יוכל לבא אז על דבר חלוק שבין חיי עולם־הזה לחיי עולם־הבא.
במעמקי כל נשמה מוטבעת היא הידיעה, שאין לפני האורה הא־להית גבולים ומעצורים, שהחיים הא־להיים אינם נפסקים עדי עד והנם בעולם הזה ובעולם הבא, ובודאי מוצאים הם להם בכל מצב של חיים את תנאיהם. אבל אין כל רעיון הולך אפילו למצא צורך לצייר את האופי המיוחד של אותם החיים, שאין לנו מהם רק מושג כללי על דבר הויתם, כמו שאין לנו מושג מהאורה הא־להית כי־אם מה שאנו חשים את מציאותה ומתענגים מזיוה בכל עומק נפש רוח ונשמה. ולא עוד אלא שהבטחון הפנימי וההתעוררות הכללית הם כל־כך עזים, נעימים ואדירים, עד שאינם מפנים כלל את המחשבה הכללית, החיה בכל עזה והדרה, לדבר על אודות מצבים כאלה, שהדבור הפרטי שבהם מוכרח הוא כבר להתפס באותה ההקטנה של דאגת הפרט; כי האורה הא־להית המפולשת באוצר הכלל מכה גליה ברב אמץ, באין צורך לשום חשבון של "שלי ושלך". ואותו העז הא־להי המרהיב, השורה באומה בכללה – שהוא מתבלט על ידי מלוי כחו הא־להי בכל רגשות־לבבה, בנטיותיה הפוליטיות, בקוממיותה הפנימית ובהתפשטותה הגיאוגרפית – הוא מתעלה מאליו בתמצית המוסר הפנימי הרבה יותר מכל מה שתוכל לתת השקפה פרטית עמומה של חיי הפרט, שאחרי מיתת הבשר.

♦♦

בשולי המקורות

שתי שאלות עומדות לפני המעיין בשאלת השכר והעונש כפי שבא בתורה ובחז"ל: א'. מכיון שכל מעשי האדם אינם ענין לבורא "ואם יצדק מה יתן לך" מה עניו שכר עבור המצוה ועונש עבור העבירה; ב'. מה טיבם ומה ענינם של שני סוגי השכר והעונש, אלה המפורשים בתורה ונוגעים בעיקר לחיי האדם בעוה"ז, ואלה שבאו בקבלה ע"י חז"ל שהם נוגעים בעיקר לעוה"ב?
הרמב"ם מרוקן את המושג שכר ועונש מהמובן הרגיל. השכר היינו הישגי האדם המתבטאים בקניית הנצחיות. העונש היינו התוצאה הטבעית של מעשי האדם שלא פיתח את האדם שבקרבו, וממילא נשאר ללא יתרון על הבהמה – נכרת ונאבד עם אבוד הגוף. העיון במושכלות שמרכזו הוא השגת ה' כפי שנתבאר לעיל, מוציאה את נפש האדם מן הכח אל הפועל והופכתה לרוחנית שאין קיומה שוב קשור עם הגוף דוקא. הנפש רוכשת לה אפשרות קיום עצמאי, ועם מיתת הגוף, הנפש מתעלה ע"י שהיא מתפרקת מהמושגים הגופניים ונשארת עצם רוחני לגמרי. שכר זה הוא עוה"ב שתכנו חיי רוח שהן השגת הא־להות ללא מחיצות. כשאין האדם עוסק ברוחניות נפשו נשארת קשורה עם הגוף והיא בהכרח מתה ונפסקת מחיותה עם מות הגוף, והוא המובן של עונש כרת. מובן לפ"ז שאין לראות בעוה"ב אלא עולם הרוח שתיאורו האמיתי אינו נתן להתפס לאדם הנתון בגוף.
הציורים שאנו מוצאים בחז"ל שיש בהם מהגשמת עוה"ב אינם אלא משל ותפקידם לעודד את האדם למעשה טוב, בזמן שציורים רוחניים אין עוד בכוחם להמריץ אותו לזה. שכר ועונש זה לא נזכרים בתורה באשר אינם נתנים לתיאור ולא נתן להם בתורה אלא רמז. מה שנזכר בפירוש בתורה שכר ועונש אינו אלא בגדר הבטחה על סיוע באמצעים מקילים להוציא לפועל את הרצון הטוב, והפרעה לאלה החושבים להבנות ע"י פעולות רעות. גם השכר והעונש בעוה"ז אינם אלא תוצאה ישירה של מעשי האדם.
ההשגחה המלאה בעוה"ז לשם ההוצאה לפועל של השכר והעונש שנזכרו בתורה כאמצעים מסייעים, אינה אלא נחלת יחידי סגולה. בדרך כלל חוקי הטבע פועלים את פעולתם ללא אבחנה בין מעשי הצדק למעשי הרשע. ההשגחה היא תוצאה ישירה מהתקשרות עם הכח הא־לוהי הרוחני מחיה העולמות כולם.
ריה"ל מכניס נימה משלו לשכר ועונש בעוה"ז: החשיבות אינה בעצם התוצאות של השכר ועונש אלא בזה שהם משמשים בטוי להשגחה, הוכחה בלתי נפרכת לקשר שבין אדם זה לקונו.
ה"נפש־חיים" מדגיש את הטבעיות שבשכר ועונש גם בעוה"ז. אם מעשי האדם הם המחיים והם המחריבים את העולמות כולם, הרי האדם העושה, הראשון להרגשת תוצאות פעולתו. אין כאן עונש במובן נקמה ח"ו. הפורענות כרוכה במעשה החטא כשלהבת בגחלת.
את השכר והעונש בציוריו הגשמיים רואה ר"י סלנטר בעקבות שיטת המסילת ישרים, הרואה לפניה תמיד את המלחמה המתנהלת באדם בין גופו לנשמתו, כאמצעי עזר שנתן הקב"ה לאדם בכדי להתגבר במלחמה זו על נטיית היצר של הגוף. יש לדבר עם הגוף בשפה שהוא מבין. הסברות שכליות אינן אומרות ולא כלום ליצרים הגופניים, אליהם יש לדבר על שכר ועונש מוחשיים. מהעונש המוחשי הגוף יפחד, והשכר ממריץ אותו. על כן הוא תופס לדעתו מקום בראש בדרך ההכנעה של הגוף.
הרב זצ"ל מתעכב על העדר הרחבת הדבור בתורה הכתובה על גמול פרטי והשארת הנפש, לעומת זאת מאריכים הכתובים על הענשים הגופניים שהם בעיקרו של דבר קבוציים – עצירת גשמים, גלות וכיו"ב.
יש בדבריו תשובה לאחה"ע[?] שראה בזה ספיגת השקפות זרות למקור היהדות עם החזרה מבבל. הרב ז"ל מודה שהדיבור על שכר ועונש פרטיים הוא ירידה, אולם לא השפעות זרות יש כאן – פעל כאן הצורך של הבלטת מוטיבים, שבזמן הקדום לא היה רצון להבליטם. רעיון היהדות במקורו הוא למעלה מהאינטרס הפרטי, וממילא – למעלה מהדאגה הפרטית לשילומים. יש בזה משום אגואיסמוס וגם אם המדובר על מגמות שכר ועונש רוחניים. במרום עוזה שואפת האידיאה הדתית לביטול הפרטיות, שהיחיד ימצא את עצמו בתוך כלל האומה בהגשמת האידיאלים הא־להיים בחיים. לא דובר איפוא על שכר הפרט וענשו כי המגמה הפרטית לא היתה נכרת. וכשם שהכוכבים נראים בשמים רק בהעלם השמש, כן הובלטה מגמה פרטית זו רק בתקופה של הצטמקות רעיונית. כשפסקה הנבואה הוקטן המעוף הרוחני, והכח הממריץ למעשה הטוב היה מוכרח להיות טובו הפרטי של היחיד, אם כי עדיין היה זה רק הטוב במובן הרוחני.
[מבחינה זו רואה הרב ז"ל בצבור, שהתחיל בבנית א"י לא לשם מגמה פרטית, אלא מתוך הפקרה של הענינים הפרטיים ומציאת האדם את עצמו בתוך כלל הציבור, המגשים אידיאה של חיים שהורים ופשוטים, -התעוררות הראויה לשמה; התעוררות זו יש בה מהתוכן הקדום של חיי האומה, ומעכשיו הולך ומתכשר הבסיס להחזרת המושג של עבודת הא-להים אף הוא למקורו הטהור, שאין העין נשואה לשכר, לא רק לג"ע התחתון אלא אף לא לג"ע העליון (בפתגמו הידוע של הרב בעל התניא ז"ל), אלא למעשה הטוב באשר הוא טוב, באשר הוא עצם החיים; וכשם שאין האדם נותן מטרה לחיים אלא רואה בהם עצמם את עיקר המטרה, כן אין הוא שואל למטרה של המעשה הטוב באשר רק הוא הפירוש של החיים המלאים בטהרתם].

שכר ועונש משתבצים בהשקפת המוסר של היהדות הרואה את הצדק כיסוד לקיום העולם, ואשר אינה גורסת ותרנות ללא יסוד. היא היתה מוצאת פגיעה נמרצת במושגיה אילו היה קורה מקרה אחד לצדיק ולרשע. את אשר קולקל בצורה בלתי נאותה על ידי הבחירה החפשית של האדם, יש לתקן ע"י השכר והעונש הכרוכים במעשה ובאים בעקבותיו.

 

 


א. היה בוחר בזה. ומכאן שאין האמונה חיה בלב באופן מוחשי.

יעודנו הדבקנו בענין הא־להי. ההבטחה והמגמה בקיום המצוות היא להגיע להיות קשורים עם ה'. והתחבר הענין הא־להי וכו'. והראות הא־להים קשור אתנו על־ידי ההשגחה המתמדת בצורה מופלאה. בענין הא־להי. בדרך השגחה מאת הבורא. אבל הרצוני. אלא הממון ע"י הרצון. וחברתו היא
הטובה. ההתקשרות אתו מביאה הטובה.

במצפון יחול חלוש. בדברים הצפונים ונעלמים (כלומר: עוה"ב) רק תקוה חלושה. ומתפארים על ע"ה באמונה. שהם אומרים שע"י שהם מאמינים (במשיח), על ידי כך הם זוכים לחיי עוה"ב לעומת אחרים שאינם מאמינים ט. ואיך יתפארו וט'. הרי גדולת ישראל היא מוחשת וידועה בעוה"ז, ומכאן שהם גם קרובים יותר לגדולה זו בעוה"ב.

ב. חומר נכרת. ע"ע רמב"ם מה' תשובה ה"א, וכ"מ[כסף משנה] שם.

ה. האידיאה הא־להית וכו'. השאיפה המונחת בנשמת האומה הישראלית לקרבת א־להים. מן הכלל אל הפרט. אינה שאיפה פרטית של כל אחד בפרטיות, אלא שאיפת הראות קרבתו בתוך הכלל, והפרט מגיע אף הוא לזה בתור חלק מהכלל כולו. של האורגניות המלאה וכו'. בתור גוף שלם שכל חלק ממנו מהוה אבר שלו והענין הא־להי המתגלה בגוף מוצא את ביטויו בכל אבר ואבר. ואינה זקוקה לדבר. אין צריך להדגיש זאת לשם המרצת עבודת השלמות של היחיד. שנותן עז ועצמה וכו'. שמדרבן ומלהיב את האדם יותר מאשר התלהבות והרגשת סיפוק שבדרך הכרת האמת בדרך השכל (שזהו ענין לפרט דוקא). [כונת הרב ז"ל להדגיש את דרכו של הכוזרי (עי' לעיל) לעומת ההבנה האינדיבידואלית של אנשי המעלה היחידים של הרמב"ם]

כל הדברים וכו'. פרטי הדברים וההסתעפות היוצאות מאליהן תוך הנחת ההנחה היסודית שעינה כללי. מעל לכל הגבולים וכו'. לא בין איש לרעהו ולא בין עה"ז לעוה"ב. שהחיים הא־להיים אינם נפסקים וכו'. שלא יתכן שהמות יהא פירושו הפסקת החיים אלא רק שינוי צורה בלבד. אין כל רעיון הולך וכו'. אין מופנית המחשבה לצייר לעצמו עוה"ב ושכר וענש הפרטי שם. עד שאינם מפנים כלל את המחשבה וכו'. מחשבה מעין זאת כאילו גורמת צמצום ומשתדלים לא להעלותה כלל. ואותו העז הא־להי וכו'. כוחות הנפש הנצרכים בכדי לקומם אומה שבכל גילויי' תבליט את אמונתה בה' והיותה קשורה אליו, הם מוצאים יניקתם מהאידיאה הכלל־לאומית, ואינם צריכים לזה המרצה מתוך דאגת הפרט לעצמו ולו יהא זה בעיקר במובן רוחני.