פרק כ"א – אגדות חז"ל וחידותם

חכמת חז"ל טמונה גם בדברי אגדה. סוגים שונים של דברי אגדה. סודות התורה בחז"ל דרך משל. פשטות הדורשת התעמקות. בעיית ההתיחסות לחז"ל בשטחים אחרים מחכמת התורה.

בתנ"ך

להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידתם:
משלי א', ו'.

♦

… ולשון חכמים מרפא:
משלי י"ב, י"ח.

♦♦

בדברי חז"ל

יסודות היהדות טמונים באגדה.

רצונך שתכיר את מי שאמר והי' העולם – למד אגדה, שמתוך כך אתה מכיר את הקב"ה ומדבק בדרכיו.
ספרי דברים, עקב.

♦

בדברי תורה הנסתר מרובה על הנגלה.

"שימו לבבכם לכל הדברים" מלמד שצריך אדם שיהיו עיניו ולבו ואזניו מכוונים לדברי תורה. וכה"א (יחזקאל מ'): בן אדם ראה בעיניך ובאזנך שמע וישם לבך לכל אשר אני מראה אותך וכו'. והרי דברים ק"ו, ומה ביהמ"ק שנראה בעינים ונמדד ביד, צריך אדם שיהו עיניו ולבו ואזניו מכוונים, דברי תורה שהם כהררים התלויים בשערה, עאכו"ב [על אחת כמה וכמה].
ספרי שם, האזינו.

♦

"כי לא דבר רק הוא מכם". אין לך דבר ריקם בתורה שאם תדרשנו שאין בו מתן שכר בעוה"ז והקרן קיימת לעוה"ב.
ספרי, שם.

♦

ההלכה והמדרש משלימים זה את זה.

כל מי שיש בידו מדרש ואין בידו הלכות לא טעם טעם של חכמה; כל מי שיש בידו הלכות ואין בידו מדרש – לא טעם טעם של יראת חטא;
הוא היה אומר כל שיש בידו מדרש ואין בידו הלכות זה גבור שאינו מזוין, כל שיש בידו הלכות ואין בידו מדרש – חלש וזיין בידו, יש בידו זה וזה – גבור ומזוין.
אדר"נ [אבות דרבי נתן] פ' כ"ט.

♦ ♦

בדברי הקדמונים

א. דברי חכמים נאמרו בחידות ובמשל
רמב"ם. פירוש המשניות (הקדמה לפ' חלק)

וממה שאתה צריך לדעת כי דברי חכמים ז"ל נחלקו בם בני אדם לשלש כתות: הראשונה והוא רוב מה שראיתי, ואשר ראיתי חבוריו ומה ששמעתי עליו, הם מאמינים אותם על פשטם, ואין סוברים בהם פירוש נסתר בשום פנים, והנמנעות כולם הם אצלם מחויבות המציאות. ואמנם עושים כן לפי שלא הבינו החכמה והם רחוקים מן התבונות ואין בהם מן השלימות כדי שיתעוררו מאליהם ולא מצאו מעורר שיעורר אותם, סוברים שלא כיוונו החכמים ז"ל בכל דבריהם הישרים והמתוקנים אלא מה שהבינו לפי דעתם מהם, ושהם על פשוטם. ואעפ"י שהנראה מקצת דבריהם יש בהם מן הדבה והריחוק מן השכל, עד שאילו סופר על פשוטו לעמי הארץ, כל שכן לחכמים, היו תמהים בהתבוננם בהם והם אומרים האיך יתכן שיהיה בעולם אדם שיחשב בזה או שיאמין שהוא אמונה נכונה, ק"ו שיטב בעיניו. וזו הכת עניי הדעת יש להצטער עליהם לסכלותם לפי שהם מכבדים ומנשאים החכמים כפי דעתם והם משפילים אותם בתכלית השפלות, והם אינם מבינים זה. וחי השי"ת כי הכת הזה מאבדים הדרת התורה ומאפילים זהרה ומשימים תורת ה' בהפך המכוון בה. לפי שהשי"ת אמר בתורה התמימה (דברים ד', ו'): "אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה", והכת הזאת מספרים משפטי דברי החכמים ז"ל שכששומעין אותם שאר האומות אומרים: רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה. ורוב מה שעושים אלה הדרשנים שהם מפרשים ומודיעים להמון העם מה שאינם יודעים. ומי יתן, אחר שלא ידעו ולא הבינו, שיהיו שותקין כמו שאמר (איוב, י"ג, ה'): "מי יתן החרש תחרישון ותהי לכם לחכמה", או שיהיו אומרים: אין אנו מבינים כוונת חכמים בזה המאמר, ולא האיך יתפרש. אבל הם מחשבים שהם מבינים אותו ומשתדלים להודיע לעם מה שהבינו הם עצמם כפי דעתם החלושה, לא מה שאמרו חכמים, ודורשים בראשי העם דרשות ממסכת ברכות ובפרק חלק וזולתם על פשטם מלה במלה.

והכת השניה הם רבים ג"כ, והם אותם שראו דברי חכמים או שמעום והבינו אותם על פשוטם וחשבו שלא כיוונו חכמים בו זולתי מה שמורה עליו פשט הדבר והם באים לסכל אותם ולגנותם, ומוציאים דבה על מה שאין בו דבה, וילעגו על דברי חכמים, ושכלם יותר זך מהם, ושהם ע"ה נפתים, גרועי השכל, סכלים בכלל המציאות, עד שלא היו משיגים דבר חכמה בשום פנים. ורוב הנכשלים בזה השבוש המתיחסים לחכמת הרפואות והמהבילים בגזרת הכוכבים, לפי שהם במחשבתם נבונים וחכמים בעיניהם ומחודדים ופילוסופים. וכמה הם רחוקים מן האנושיות אצל אותם שהם חכמים ופילוסופים על האמת. אבל הם סכלים יותר מן הכת הראשונה, והרבה מהם פתיות. והיא כת ארורה, לפי שהם משיבים על אנשים גדולים ונשיאים אשר נתבררה חכמתם לחכמים; ואלו הפתאים אילו היה עמלם בחכמות עד שיהיו יודעים היאך ראוי לסדר ולכתב הדברים בחכמת הא־להות והדומה להן מן הדברים אצל ההמון ואצל החכמים, ויבינו החלק המעשי מן הפילוסופיה, אז היו מבינים אם החכמים ז"ל חכמים אם לא, והיה מתבאר להם ענין דבריהם.

והכת השלישית והם, חי ה', מעטים עד מאד שאין ראוי לקרותם "כת", אלא כמו שיאמר לשמש "מין", ורק היא יחידה, והם אותם בני אדם שנתברר אצלם גדולת החכמים ז"ל וטוב שכלם ממה שנמצא בכלל דבריהם מורים על ענינים אמתיים למאד. ואף על פי שהם מעטים ומפוזרים במקומות מחבוריהם, הם מורים על שלמותם, וכי הם השיגו האמת, ושנתברר ג"כ אצלם מניעות הנמנע ומציאות המחויב להמצא, וידעו כי הם ע"ה אינם מדברים התולים, ונתאמת להם שדבריהם יש לו נגלה ונסתר, וכי הם בכל מה שאומרים מן הדברים הנמנעים דברו בהם בדרך חידה ומשל, כי הוא זה דרך החכמים הגדולים. ולפיכך פתח ספרו גדול החכמים ואמר (משלי א'): "להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם", וידוע אצל בעל הלשון כי חידה הוא הדבר שהמכוון בו בנסתר לא בנגלה ממנו, וכמו שאמר (שופטים י"ד, י"ח): "אחודה נא לכם חידה וכו' " לפי שדברי החכמים כולם בדברים העליונים, שהם התכלית, אמנם הם חידה ומשל. והיאך נאשימם על שמחברים החכמה על דרך משל ומדמים אותם בדברים הפחותים ההמוניים, ואנו רואים החכם מכל האדם עשה זה ברוח הקודש, ר"ל: שלמה – במשלי ושיר־השירים ובמקצת קהלת? ואיך יקשה עלינו לסבור פירוש על דבריהם ולהוציאם מפשטם כדי שיאות לשכל ויסכים עם האמת, ועם היותם כתבי הקודש, והם בעצמם סוברים בפסוקי המקרא, ומוציאים אותם מפשוטם ומשימים אותם משל? והוא האמת. כמו שאנו מוצאים שאמרו (ברכות י"ח.) בפירוש פסוק (שמו"ב כ"ג, כ'): "הוא הכה את שני אריאל מואב", שהוא כולו משל; וכן מה שנאמר: "והוא ירד והכה את הארי בתוך הבור" – משל; וכן מה שנאמר (שם, כ"ג ט"ו): "מי ישקני מים מבור בית לחם" (ב"ק ס':), ושאר הספור כולו – משל. וכן ספור איוב בכללו אמרו קצתם (ב"ב ט"ו:): משל היה, ולא פירש לאיזה דבר הושם זה המשל. וכן מתי יחזקאל אמרו קצתם (סנהדרין צ"ב): משל היה, ורבים כאלה. ואם אתה המעיין מאחת משתי כתות הראשונות לא תשגיח בדברי ולא בשום דבר מזה הענין, לפי שלא יהיה נאות לך שום דבר ממנו, אבל יזיקך ותשנאהו, והיאך יאתו המאכלים הקלים המעטים מכמותם, הישרים באיכותם לאדם שהרגיל במאכלים הרעים, אבל באמת הם מזיקים לו והוא שונא אותם. הלא ידעת מה אמרו האנשים שהיו רגילים לאכול בצלים ושומים והדגים: "ונפשנו קצה וכו' ". ואם אתה מן הכת השלישית, כשתראה דבר מדבריהם שהדעת מרחיק אותו תעמוד ותתבונן בו, ודע שהוא חידה ומשל, ותשכב עשוק הלב וטרוד הרעיון בחבורו ובסברתו, ותחשב למצא כוונת השכל ואמונת היושר, כמו שנאמר (קהלות י"ב, י'): "למצא דברי חפץ וכתוב יושר דברי אמת".

♦

ב. סוגי דרשות חז"ל
ר' אברהם בן הרמב"ם ז"ל. מאמר על אודות דרשות חז"ל

… דע כי אתה חייב לדעת, כל מי שירצה להעמיד דעת ידועה ולישא פני אומרה ולקבל דעתו בלי עיון והבנה לענין אותו דעת אם אמת אתה או לא. שזה מן הדעות הרעות, והוא נאסר מדרך התורה וגם מדרך השכל. ואינו ראוי מדרך שכל מפני שהוא מתחייב גרעון וחסרון בהתבוננות מה שצריך להאמין בו. ומדרך התורה מפני שנוטה מדרך האמת ונוטה מעל קו הישר. אמר השי"ת: "לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול בצדק תשפוט" וכוי. ואמר: "לא תכירו פנים במשפט" וכו'. ואין הפרש לקבלת אותו דעת להעמידה בלא ראי', או בין שנאמין לאומרה ונשא לו פנים ונטען לו, כי האמת אתו בלא ספק מפני שהוא אדם גדול כהימן וכלכל ודרדע, שכל זה אינו ראי' אבל אסור.

ולפי הקדמה זו לא נתחייב מפני גודל מעלת חכמי התלמוד ותכונתם לשלימות תכונתם בפי' התורה ובדקדוקי' וביושר אמריה בביאור כלליה ופרטיה, שנטען להם ונעמיד דעתם בכל אמריהם ברפואות ובחכמת הטבע ובתכונה, ולהאמין אותם כאשר נאמין אותם בפי' התורה שתכלית חכמתה בידם, ולהם נמסרה להורותם לבני אדם, כענין שנא': על פי התורה אשר יורוך וכו'. אתה רואה החכמים במה שלא נתברר להם מדרך סברתם ומשאם ומתנם אומרים: הא־להים, אלו אמרה יהושע בן נון לא צייתי לי', כלומר לא הייתי מאמין בו, ואעפ"י שהוא נביא כיון שאין בידו יכולת להודיע הענין בכוונה מדרך הסברא והמשא ומתן והדרכים שבהם ניתן התלמוד להדרש.

וראיתי להביא כאן מאמר שאמרו ז"ל ואבאר לך כדי שיתישב ויתקבל בדעתך אהבתם האמת והודאתם עליו אמרו מי שאמרו. אמרו ז"ל בגמרא פסחים (צ"ד:): ת"ר חכמי ישראל אומרים גלגל קבוע ומזלות חוזרים וכו' עד אמר רבי נראים דבריהם (של חכמי אוה"ע) וכו'. ועתה התבונן מה שהורינו בברייתא זו ומה יקר ענינה שלמדו, כי רבי לא הביט בדעת אלו אלא מדרך הראיות בלי לשים על לב לא לחכמי ישראל ולא לחכמי אוה"ע, והכריע דעת חכמי אוה"ע מפני ראי' זו שחשב כי היא ראי' מתקבלת וכו'. והתבונן חכמת זה הסוד כי רבי לא פסק כדעת חכמי אומות העולם, אלא שהכריע דעתם מדעת שקול הדעת בראי' שזכרנו. זהו שאמר: נראים דבריהם, הוא מלה מורה על ההכרעה. וכו'. ובאמת נקרא אדון זה – רבינו הקדוש, כי האדם כשישליך מעל פניו השקר ויקיים האמת ויכריענו לאמתו ויחזור בו מדעתו כשיתבאר להפכה, אין ספק כי קדוש הוא. והנה נתבאר לנו כי החכמים ז"ל אינם מעיינים הדעות ולא מביטים אותם, אלא מצד אמיתתם ומצד ראיותיהם, לא מפני האומר אותו יהי' מי שיהי'.

ואחר ההקדמה אומר, ומהשם אשאל עזר על התבוננות אמת, כי כל הדרשות הנמצאים בדבריהם ז"ל בתלמוד ובשאר מקומות מתחלקות לחמשה חלקים: החלק הראשון מחלקי הדרשות חמשה, הם דרשות עפ"י פשוטן, לא נתכוין בהם דבר אחר זולת הפשט והנראה בעיני ההוגים. והחלק הזה עם היותו מבואר ואינו צריך דמיון, אודיעך דמיונו לתוספת ביאור. והוא כענין מה שאמרו במס' ברכות (ל"א.): אר"י משום רשב"י אסור לאדם שימלא פיו שחוק בעוה"ז וכו'. החלק השני – הדרשות שיש להם חיצון ופנימי, והכוונה היות הענין הפנימי ולא הענין החיצוני הפשטי, ושמו לו ענין חיצון הפך ענין הפנימי לתועלת גדולה, כבר התבאר רובם אבל לא כולם במורה נבוכים ובפי' המשנה. ודמיון החלק, מה שאמרו הגמרא דתענית (ל"א.) אמר ר' אליעזר: עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים בגן עדן והוא עומד ביניהם, וכל אחד ואחד מראה באצבע וכו'.

הנה פשט דרש זה ירחיק כל בעל שכל וכל בעל אמונה מלהאמינו. והענין האמיתי שנתכוין עליו ר' אליעזר ששכרן של צדיקים הנזכרים לחיי עוה"ב הוא השגתם מהשי"ת מה שלא היו משיגים בעוה"ז בשום פנים, וזה תכלית הטוב שאין למעלה ממנה, והמשיל שמחת ההשגה ההיא כשמחת מחול. וכן דמה שמחת כל אחד ואחד מה שלא הי' יכול להשיג תחלה ממנו ית' באמרו וכל אחד ואחד מראה עליו באצבע. וכו'.

החלק השלישי – דרשות שאין להם ענין פנימי אלא כונת אמרם דרך פשוטם בלבד, אלא שידיעת פשט דרשות אלו והתבוננותו קשה מאד על רובי המעיינים עד שלא יובן. ואם יובן תהי' תכונת ענינו חסרה או שלא כראוי. ולפעמים יראה מרוב דרשות החלק הזה הפוך כונתם לקושי הענינים והשתתפות המלות ההם ונאמרו בשיתוף על שני הענינים. וזה החלק בקושי ובהסתרו קרוב לחלק שלפניו, אך במקצת מקומות יותר קשה ונסתר. ולכן צריך להזהר בו ושלא יפסק פירושו במהרה, פן יבוא לטעות ולצאת מן הדרך. ודמיון חלק זה, מה שאמרו בגמ' ברכות (ה'.): לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע שנא' רגזו ואל תחטאו. אם נצחו מוטב, ואם לאו – יזכיר לו יום המיתה שנאמר: ודומו סלה. הנה כי זה לא נתכוין אלא פשוטו, אך התבוננות הפשט קשה, מפני כי הוראת יצ"ט ויצה"ר נעלמות. והסבות שזכר קשה להבין. ואני אאריך להבינו כדי שתחשוב כל כיוצא בו על זה, ואומר, כי לשון "ירגיז" ר"ל להמשיל ולהשליט יצר טוב הוא הדעת, ויצה"ר הוא תאות הגוף וכיוצא בה. וכונת הענין, שיש לו לאדם להמשיל ולהשליט דעתו על הנאת גופו ויעלה זה במחשבתו תמיד. ואם די לו בזה להכנעת תאוותיו – מוטב, ואם לאו יוסיף על המחשבה ויהגה בחכו ויוציא בשפתיו פסוקים ומלות שיכניעוהו ויזכירוהו הכנעת התאוה וימנע מחשבתו לצאת ולהרהר בדבר אחר. ויקרא ק"ש ויתבונן ענינו וישיבנו אל לבו. וייחד ק"ש לשתי הסבות: האחת, היא הרפה והחלשה, מפני שאמר הכתוב "על משכבכם", ובק"ש נאמר "ובשכבך", והוא גזרה שוה ובמלות על דרך סברות; והשנית היא החזקה, מפני שבק"ש זכרון גדולת תכלית יצ"ט, והיחוד והאהבה והעבודה ונקם ושלם, והכנעת יצה"ר באמרו: "לא תתורו" וחזוק יצ"ט באמרו: "והייתם קדושים לא־להיכם". ואח"כ אמרו: אם נצחו מוטב וכו' כלומר אם הרע יעלה גאונו וגאותו ולא יכנע לבבו הערל במבטא שפתים באותם הפסוקים הנזכרים בק"ש, אז יכניענו בזכרון יום המיתה וסוף כל האדם. ודי בזה שברון יצה"ר והכנעת גאונו כענין מה שאמר עקביי בן מהללאל: הסתכל בג' דברים ואין אתה בא וכו'.

החלק הרביעי – שאומר אותו בפי' פסוקים על דרך מחמדי השיר, לא מפני שאומרים: האמין כי ענין הפסוק הוא ענין הדרש ההוא, וחלילה וחס. הוא מה ששאמרו ז"ל: מקרא לחוד וכו'. ודמיון החלק הזה, מה שאמרו בגמרא דתענית (ט'.): א"ר יוחנן מאי דכתיב עשר תעשר – עשר בשביל שתתעשר. וכאשר אמרו שם בפירוש "והריקותי לכם ברכה עד בלי די", עד שיבלו שפתותיכם מלומר – די. וכן כל כיוצא בזה. ולא יעלה על דעתך שכל דרש בפסוק מן הפסוקים, כאשר יאמין מי שלא הגיע לדעת אמיתית, שאומרים שזה הקבלה בידם, אבל יש מהם לפי הכרעת הדעת, ויש מהם דברים הנאים ומתקבלים על דרך מחמדי השיר, ומשיאים המלות והענינים שהם יכולים לישא ומוציאים אותם, וכמה פעמים על דרך תלמוד הבינה במחמדי השיר. כי אני לא מסתפק במאמר דברי ר' יהושע בפ' וישמע יתרו: מה שמועה שמע ובא? – מלחמת עמלק שמע ובא. כי זה משקול הדעת אמרו ולא מקבלה, וראי' לזה ממה שאמרו, שכן היא כתובה בצדו, ואם היתה קבלה בידו לא הי' צריך ראי' לפירושו. ועוד ראי' אחרת, שהרי אנו רואים חכמים זולת ר' יהושע בפרוש סוברים דעת אחרת, ואם הדבר קבלה לא היו חולקים בו. וכו'

החלק החמישי – דרשות דברו בהם לשון הבאי. ודמיון החלק הזה בגמרא (פסחים ס"ב:): אמר מר זוטרא מ"אצל" עד "אצל" טעון ד' מאה גמלי. דריש "אצל" הראשון הוא ראש הפסוק, והאחרון הוא סוף הפסוק, "ולאצל ששה בנים ואלה שמותם עזרי' בכורו וישמעם ושערי' ועבדי' וחנן כל אלה בני אצל". ואמרו קצת המפרשים להנאת זה הדיבור כי אצל הראשון הוא זה הפסוק והאחרון הוא פסוק שני לאחר זה, "ולאצל ששה בנים" וכו'. והדרשה היא על שני פסוקים אלו. ועל שני הדרכים לא יסור דרש זה מהיותו לשון הבאי, כי לא יתכן בעיני כל בעל דעה שיש דרש על המקרא כולו משא ד' מאות גמלי, וכ"ש על שני פסוקים. הילכך אינו אלא לשון הבאי. וכבר ביאר זה זולתנו. והחלק הזה מהדרשות הוא מצער בהעריכו לשאר החלקים.

♦ ♦

בדברי האחרונים

ג. חידות חז"ל
רמח"ל. על אגדות חז"ל

… הנה כבר ידוע שמה שהביא לחז"ל לכתוב דברי תורה שבע"פ, אחר היות המקובל אצלם, שדברים שבע"פ אסור ללמדם בכתב, הי' מה שראו שהיו הדעות הולכות ומתחלשות באורך הגלות וחליפות הזמנים והזכרון מתמעט והסברא מקצרת, ונמצאת התורה משתכחת. ע"כ בחרו משום "עת לעשות לה' " לחקוק בספר פי' המצוות כולו, למען ישאר קיים כל הימים, והוא כלל המשנה והגמרא.

והנה התבוננו עוד וראו שבחששא הזאת שחששו על חלק המצוות, ראוי הי' לחוש ג"כ על חלק סתרי התורה ועיקר הא־להיות, אך אין התיקון שמצאו לחלק המצוות ראוי לחלק הסודות. וזה, כי ביאורי המצוות והדינים אין היזק כלל אם יכתבו בספר בביאור גלוי לכל קורא. אך חלק הסודות אין ראוי שימסר כך לפני כל הרוצה ליטול את השם, לא מצד יקר המושפלות ולא מצד עמקם. אם מצד יקרם, כי אינו כבודו של השי"ת שימסרו סתריו בידי איש מדות רעות, ואפילו שיהיו חכמים מחוכמים. ואם מצד עמקם, שהרי הענינים באמת עמוקים מאד ולא יצליחו בם אלא אנשים זכי השכל ומלומדים לדרכי עיון היטב. ואם יפגעו בם שכלים גסים אף בלתי מלומדים בעיונים, יוציאו הענינים האמיתיים היקרים לשיבושים ודעות רעות. ע"כ גמרו לבצוע את הדין והיינו לכתוב אותם למען לא יאבדו מן הדורות האחרונים אך בדרכים נעלמים ומיני חידות, שלא יוכל לעמוד בהם, אלא מי שמסרו לו המפתחות דהיינו הכללים שבהם יוקנו הרמזים ויפורשו החידות ההם. ומי שלא נמסרו לו המפתחות יהי' לפניו כדברי הספר החתום, וכאילו לא נכתבו כלל. והמפתחות האלה השאירום ביד תלמידיהם שקבלום מידם. ואמנם עליהם סמכו שלא ימסרו אלא לתלמידיהם אחריהם, הגונים כהם. וכן מדור אל דור. והמה הזהירו כן ציוו לכל משכיל ומלמד, שיהא מזהיר ומכריז לכל, שדברי חכמים וחידותם צריכים לימוד, ושכל הקרב להם ואין המפתחות בידו אינו אלא רוצה ליכשל. וכו'.

הדרכים אשר העלימו בם את דבריהם שונים הם: א' הוא דרך ההשאלות והמשלים, והם הדרכים ההלציים הידועים אצל בעלי המליצה, אשר על יסוד הדמיון והמשל ייחסו מקרים ופעולות למי שאין המקרים האלה או הפעולות ההם נכונים לו כלל.

הב' הוא דרך ההעלם, והיינו שיעלימו תנאי הענין ולא יבארום, ויאמרו מאמר מוחלט ואין אמיתת המאמר ההוא אלא בגבול, דהיינו לפי בחינה אחת או לפי זמן א' או לפי נושא או מקום א'. ומי שיקח המאמר ההוא כולל ומוחלט יכשל וישתבש. וכבר מאמרים רבים יראו כסותרים זא"ז יען לא פורשו תנאיהם. והיודע כל דבר בגבולו ימצאם אמיתיים ובלי סתירה כלל. וכו'.

הדרך הג' – הוא הקלות. והוא שאיזה עיקר גדול ונכבד ירמזוהו בדברים נראים לכאורה קלים ובלתי עיקריים כמשלי ההדיוטים, והם מכוונים בזה על ענינים נכבדים ורמים אשר בדברים הקלים ההם הם הערה להם אצל מי שיודע ומכיר ברמיזות האלה, ויודע לשוטט בשכלו ולנשא מחשבותיו מהדברים הגלויים לנסתרים ומהשפלים לרמים. וכו'. עוד צריך שתדע שדברים רבים מעיקרי הסודות ירמזום חז"ל בענינים מן הטבע או התכונות וישתמשו מן הלימודים שהיו מלמדים בדורותיהם אנשי החכמה הטבעית והתכונה. ואמנם אין העיקר להם הענין ההוא הטבעי או התכוני אלא הסוד שרצו לרמוז בזה. וע"כ לא יוסיף ולא יגרע על אמיתת הענין הנרמז היות הלבוש המשלי ההוא אשר הלבישוהו אמיתי או לא. ואותו ענין עצמו הי' יכול להתלבש בלבוש אחר כפי המפורסם בדורות אחרים, וכך הי' מלביש אותו בעל המאמר עצמו, אילו הי' אומר אותו בדורות ההם.

♦

ד. דברי חז"ל – תעלומות חכמה
מהר"ל מפרג. באר הגולה (ורשה, עמ' י"ז)

… ועתה תראה שרוב דבריהם היו בדרך משל ומליצת החכמה. ובפי הדר (עירובין ס"ג.) אמר שם כי אסור להורות בפני רבו וחייב מיתה. איתביה תלמיד אי היי לר"א שהורה הלכה בפני רבו א"ל ר"א לאמא שלום אשתו: תמהני אם יוציא זה שנתו, ולא הוציא שנתו. ואמר רבה בב"ח: אותו תלמיד יודא בן גוריא שמו והי' רחוק ממנו ג' פרסאות. ומתרץ: בפניו היה. ומקשה: והא רחוק ממנו ג' פרסאות קאמר. ולטעמיך, שמו ושם אביו ל"ל, אלא שלא תאמר משל היה, ע,כ. הרי מפני שדרך חכמים לדבר במשל, כשמדברים בדברים נפלאים כמו זה שר"א אמר לא יוציא זה שנתו וכן היה. ויש לעלות על הדעת שהיה משל, לכך זכר שם אביו ומקומו, שכך היה באמת ולא במשל. וא"כ, הדברים אשר הם מופלגים, כאשר לא פירשו שאינו משל כמו שפירש כאן, הם דברי חכמים, והם כמו משל. ולפיכך אין לתמוה כאשר יראה בדבריהם הנראים לסכלים רחוקים מן הדעת הם דברי חכמה.

♦ ♦

בדברי גדולי והוגי תקופתנו

ה. כל דברי חז"ל נאמרו ברוה"ק
הרב אי"ש קרליץ (חזו"א). קובץ אגרות (מתוך אגרת ט"ו)

משרשי האמונה, שכל הנאמר בגמרא בין במשנה ובין בגמרא, בין בהלכה ובין באגדה, הם הם הדברים שנתגלו לנו ע"י כח נבואי, שהוא כח נשיקה של השכל הנאצל עם השכל המורכב בגוף, בזמן שהנבואה היתה חזון נמצא, רוח הקודש הוא שפע מהשכל הנאצל. אבל יש הבדל יסודי בין נבואה לרוה"ק: נבואה, אין השכל המורכב של האדם משתתף בה, אלא אחרי התנאים הסגוליים שנתעלה בהם עד שזכה לזוהר נבואי – אפשר לו להיות כלי קולט דעת … מבלי עיון ועמל שכלי. אבל רוה"ק היא יגיעת העיון ברב עמל ובמשנה מרץ, עד שמתוסף בו דעת ותבונה בלתי טבעי.

מיסודי האמונה המקובלת שרוה"ק מטיבה להשיג את האמת שבתורה שנתנה בנבואה, בהיות שאין התורה "אמת־אפשרי", אלא "אמת־חיובי", אמת קיים ומבטחת את בעליה על אמתת השגתו.

נרתעים אנחנו לשמע הטלת הספק בדברי חז"ל בין בהלכה בין באגדה כשמועה של גידוף ר"ל.

♦ ♦ ♦

בשולי המקורות

היסוד העיקרי שאנו למדים מכל הדנים על דברי האגדה שבחז"ל הוא, שאף הם צריכים לימוד עיון והעמקה, כשם שדבריהם בהלכה. ידיעה זאת חשובה הן בכדי ללמוד מדבריהם השקפה נכונה בעניני דעות, והן בכדי לסלק בקורת הבאה על דבריהם מצד קלי דעת וקלי אמונה. כשם שדבריהם בהלכה בנויים על יסודות הגיון מוצקים כן לא יתכן אחרת גם בדברי אגדה, וכשם שבהלכה לפעמים מתוך קושיא, השואה וניתוח אנו מגיעים לביאור הדברים לעתים בניגוד למה שהי' נראית המשמעות הפשוטה באופן שטחי, כן גם באגדה יש לפעמים שהדברים אינם כפשוטם אלא משל ומליצה והם משמשים לבוש ועטיפה לרעיון שאותו מצאו חכמים מסיבות שונות להליט ולמסור בדרך זו.

כמובן שבכדי להחליט אלו מדבריהם במליצה נאמרו ואלו כפשוטם, ומה תוכן הנמשל שאותו רצו להליט בדבריהם, צריך זהירות ושיקול מרובה. גם בזה עלינו לעשות לנו רב את גדולי הראשונים והאחרונים ועל פיהם נתאמת לנו דברי חז"ל וכונתם. ואכן גם בזה נמצא לפעמים דעות חלוקות המגלות תפיסות שונות. כך אנו מוצאים מחלוקת גדולה ונוקבת בין הרמב"ם לרמב"ן ביחס למושגי עוה"ב גן־עדן וגיהנום (עי' רמב"ן "שער הגמול"), וכן מחלוקת בין הרמב"ם והראב"ד לענין מושג "ימות המשיח". הדברים סובבים מסביב לנקודה עד איזה מקום הדברים האמורים בזה משל הם, ואיזה מהם דברים כפשוטם. צד שוה לכל הדעות, שאין בדברי חז"ל דברי הבאי והבנת חכמים וחידותם תורה, וגדולה היא "ותשכב עשוק הלב וטרוד הרעיון ולחשוב למצא כונת השכל ואמונת היושר".