י"ב. הצדק המוחלט ותורת המוסר *

פרופ' י. קלויזנר. יהדות ואנושיות

המוסר הישראלי אינו מיוסד לא על התועלת, כהמוסר של אריסטו והפילוסופים האנגליים החדשים, ואף לא על הידיעה הטהורה כמוסרם של אפלטון בין הקדמונים ושל שפינוזה בין החדשים. הוא מיוסד אך ורק על הצדק. מה שאינו צודק, מה שאינו ישר, מהפך את כל העולם לתוהו ובוהו, שהרי הוא מפריע את סדר־העולם המוסרי, משבית את ההרמוניה העולמית, שמקורה באחדותה של הא־לוהות ובטוב המוחלט שלה. כדי להעמיד את סדר־העולם המוסרי על מכונו צריך לבער את הרע: "ובערת הרע מקרבך" – הוא ביטוי מתמיד בתורה. אין חטא, שנשאר בלא עונש כי החטא חותר חתירה תחת יסודותיה של החברה, של המדינה, של האומה. על כן גורם החטא, שהוא הרע, רעה לא לעושר, או לא רק לערשו, אלא גם לזרעו אחריו, לכל בני־חברתו, למדינתו ולאומתו. ולפיכך אנו מוצאים בין מדותיו של הקב"ה: "נושא עון ופשע וחטאה ונקה לא ינקה; פוקד עון אבות על בנים על בני בנים, על שלשים ועל רבעים", כך הבינה היהדות את הצדק המוחלט. רגילים לגנות את היהדות, ביחוד את העתיקה, הנבואית, על שהיא מרבה לדבר על הנקמה וקוראת לא־להים עצמו בשם "א־ל נקמות". אבל לאחר כל מה שאמרנו יובן הדבר, שהנקמה אינה מעשה, שבא מרוע־לב, כדי להשקיט את רתיחת הדם, אלא היא הגמול ההכרחי, שמטרתו היא אך ורק להעמיד את סדר־העולם המופרע על מכונו. לא התאווה דורשת אותה; אותה מבקש הצדק המוחלט. אי אפשר שתפסוק איזו הפרעה ותחדלנה כל תוצאותיה בלא ששולם גמול למפריע בערך מכוון אל ההפרעה, כדי שישוב "שווי־המשקל" לעולם.

צדק גמור ומוחלט כזה נעשה יסודה של כל תורת־המוסר הישראלית. ערך־האדם שנברא בצלם נעשה נקודת־מוצאו. צדק זה דרש חוקה אחת ומשפט אחד לכל בני־אדם, לגר ולאזרח כאחד. הוא תבע את עלבונם של החלשים והמדוכאים מידי מתקיפים והמדכאים. הוא תבע, שתהיינה הזכויות של השכבות הנמוכות של החברה והאומה שוות לאותן של השכבות העליונות, שהמלך העברי לא יתנשא על עמו, שהשופטים ישפטו משפטי־צדק, שהשרים לא יעשו עול לשום אדם וגם – שההמון לא ילך אף הוא בשרירות־לבו. הוא שאף, שיחדל רוח־האגרוף מלהיות המנצח והאנוכיות לא תהא הכוח־המושל במעשיהם של בני־אדם. משפט וצדקה, שויון ויושר – אלה הם יסודותיה העיקריים של כל המוסריות הישראלית, וכל כך שלטו בה המשפט והצדק, עד שיש בתורת־ישראל מקרא מפורש: "ודל לא תהדר בריבו" (שמות כ"ג, ג') – מקרא שאין דוגמתו בכל ספרי־הקדש וספרי־החוקים של כל שאר אומות העולם. שום אומה שבעולם לא היתה חוששת כלל וכלל, שמא יתנו את היתרון לדל; מוסר היהדות היה נעלה כל כך, עד שיהיה בו מקום אף לחשש כזה. ומצד אחד היה רגש היושר נטוע כל כך בלבותיהם של גדולי־אומתנו, עד שמצאו לנכון להזהיר שאין להטות משפט־צדק אפילו מתוך חמלה ורחמנות על העני: הצדק המוחלט אוסר גם דבר כזה. המוסר הישראלי אינו נוח ביותר, שהרי הצדק בכללו אינו נוח כלל וכלל. והוא תבעני מאד, הוא מלא רצינות קדושה. הוא קשה, אבל קשיו אינו בא אלא כדי להקל את סבל־החיים, כדי לגאול את כל האנושיות כולה מן היסורים החברתיים, מן הרע שבין אדם לחברו. ואולם בעצם הוא טוב מפני שהוא שואף אל הטוב המוחלט, נחלת הא־לוהות, שבאה ע"י סדר־העולם המוסרי.

* לפרק כ"ג