י"א. יסודות המוסר העברי *
אחה"ע, עפ"ד (ח"ד)
מליצה שגורה היא בפי רבים זה כבר שהמוסר היהודי מיוסד על הצדק והמוסר האונגלי על האהבה. אבל כמדומה לי שלא כל המדברים על ההבדל הזה ירדו לסוף כוונתו. על הרוב רואים בזה הבדל המדרגה בסולם מוסרי אחד, העומד על בסיס אחד: שתי התורות מתכונות להלחם עם האיגואיזמוס, אלא שלדעת הנוצרים, השיגה דתם בזה מדרגה יותר גבוהה; והיהודים מכחישים את הדבר. ככה מראים המפרשים הנוצרים בגאון על הכלל החיובי של האונגליון: "מה שתחפצו שיעשו בני אדם לכם, עשו להם גם אתם" (מתיא ו' י"ב; לוקס ו', ל״"א) ומונים בו את היהדות שאין לה אלא הכלל השלילי של הלל: דעלך סני לחבריך לא תעביד. וכו'.
ואולם הסתכלות יותר מעמיקה בדבר תביאנו לידי הכרה, שההבדל בין שתי התורות בענין זה היא לא הבדל של "פחות", או "יותר", כי אם הבדל יסודי בעצם ההשקפה על תכונת הבסיס המוסרי, ולא במקרה נתן הלל לכללו צורה שלילית אלא מפני שבאמת הבסיס המוסרי של היהדות איננו סובל את הכלל החיובי. וכו'. התורה המוסרית של האונגליון רואה לפניה את האדם האישי בתמונתו המוחשית, עם יחוסו הטבעי לעצמו ולאחרים, והיא מבקשת להפוך את היחס הזה ולהטות את החיים האישיים מן ה"אני" אל ה"אחר", מן "אגואיסמוס" ישר אל "איגואיסמוס" הפוך. כי אמנם האלטרואיסמוס האונגלי אינו בעצם אלא איגואיסמוס הפוך, בהיותו גם הוא שולל מן האדם ערך מוסרי אובייקטיבי מצד עצמו ועושהו אמצעי לתכלית סובייקטיבית, אלא שהאיגואיסמוס עושה את ה"אחר" אמצעי לתועלת ה"אני", והאלטרואיסמוס עושה את ה"אני" אמצעי לתועלת ה"אחר". ואולם היהדות הסירה מתורת המוסר את היחס הסובייקטיבי והעמידתה על בסיס אובייקטיבי מופשט: – על הצדק המוחלט, הרואה את האדם בתור ערך מוסרי־עצמי בלי הבדל בין "אני" ובין "אחר". על פי השקפה זו, רגש הצדק בלב האדם הוא השופט העליון על מעשיו ומעשי אחרים כאחד. הרגש הזה צריך להשתחרר מן היחוסים האישיים, כאלו הוא בריה בפני עצמה, וכל בני אדם, וגם אני בכלל, צריכים להיות שוים לפניו. כולם, וגם "אני" בכלל, חייבים לפתח חייהם וכחותיהם עד מקום שידם מגעת, וכולם חייבים עם זה לעזור איש את אחיו בהשגת מטרה זו, כפי יכלתם, וכשם שאין לי רשות להרוס חייו של אחר בשביל חיי אני, כך אין לי רשות להרוס חיי אני בשביל חייו של אחר. כי שנינו בני אדם וחיי שנינו ערך אחד להם לפני כסא הצדק. איני יודע דוגמא יותר נאה להשקפה זו מן הברייתא הידועה: שנים שהיו מהלכים בדרך וביד א' מהם קיתון של מים, אם שותים שניהם מתים, ואם שותה א' מהם מגיע לישוב. דרש בן פטורא: מוטב ישתו שניהם וימותו ואל יראה א' מהם במיתתו של חברו. עד שבא ר"ע ולימד: וחי אחיך עמך – חייך קודמים לחיי חברך (ב"מ ס"ב). – אין אנו יודעים מי היה בן פטורא, אבל אנו יודעים את ר"ע ובטוחים אנו בו, שרוח היהדות מדברת מתוך גרונו. בן פטורא האלטרואיסט אינו מוקיר חיי אדם כשהם לעצמם ונוח לו לאבד שתי נפשות במקום שמלאך המות אינו דורש אלא אחת, ובלבד שינצח רגש האלטרואיסמוס. אבל מוסר היהדות מסתכל בדבר מתוך השקפה אובייקטיבית: כל מעשה שיש בו אבוד נפש – רע הוא, אף אם יוצא מתוך רגש טהור של אהבה ורחמים, ואף אם הנפש הזאת היא בעל המעשה עצמו. ובענין שלפנינו שאפשר להציל אחת משתי הנפשות, חובה מוסרית היא על כן להתגבר על רגש הרחמים ולהציל. את מי? הצדק אומר: מי שהיכולת בידו להציל את עצמו, כי כל אדם הופקדו חייו לשמרם, ושמירת פקדון שבידך קודמת לשמירת פקדון שביד חברך. וכו'.
וכשם שמחייב הצדק להתרומם על הרגש בנוגע להבחנה בין "אני" ו"אחר", כך הוא מחייבנו לעשות זאת בנוגע להבחנה בין אחר לאחר.
וכבר העיר מי שהוא – כי מצות היהדות: "ודל לא תהדר בריבו", הוא חזיון מוסרי שאין דוגמתו. כל התורות האחרות אינן מזהירות אלא על משא פנים לעשירים ולגדולים. והאונגליון, כידוע, הוא עצמו נושא פנים לעניים ומפריז בשבחם וגדלותם "במלכות השמים". כל זה טוב ויפה מצד רגשות הלב אבל מוסר הצדק מתגבר על הרגש ואומר: הרחמנות מדה טובה היא אמנם, ואם יש בידך לעזור לעני, חובתך לעזור, רק אל יביאוך רחמיך להטות כף הצדק עד שתהדר דל בריבו!
* לפרק כ"ג