י. בין ישראל לעמים *
שד"ל. יסודי התורה
ל"ג. והיסוד השלישי לתורת משה, והוא אמצעי לתקון המדות ולשמירת הדת יחדו, הוא אמונת היות ישראל העם בחר בו ד' להיות לו לעם סגולה ושהוא כרת ברית עם אבותם לא תופר לעולמים. וענין האמונה הזאת צריך פרוש, לא להוציאו מאמתתו בתחבולות חכמה חלילה, אלא למען יובן על אמתתו ולהרחיק מלבות בני־אדם הבלבול והמכשול אשר יפלו בו אם ישפטו על האמונה הזאת ממה שימצאו אצל שאר העמים הקדמונים. כי אמנם זה שרש של כל השבושים שהמתחכמים נכשלים בהם בשפטם על עניני בני־ישראל, כי ישפטו אותם אם לפי מחשבות הדורות האחרונים ואם לפי מחשבות שאר הגוים הקדמונים. וזה שבוש גדול, כי ב"י הקדמונים דרכיהם ומחשבותיהם רחוקים היו הרבה מאד גם מן הקדמונים כמהאחרונים.
ל"ד. והנה קצת מן הגוים הקדמונים היו עובדים אליל מיוחד שלא היו שכניהם עובדים אותו, ולפיכך היו מאמינים שהא־לוה ההוא משגיח עליהם ואוהב אותם, ורחוק משכניהם ושונא אותם על היותם עובדים זולתו. לא כאלה חלק יעקב, כי יוצר הכל הוא א־להיהם, א־להי כל בשר, רחמיו על כל מעשיו, אם ישראל בנו בכורו, הגוים כולם בנים הם, ומעולם לא קצף על האומות על היותן עובדות זולתו, ומעולם לא אמרו הנביאים שגוי פלוני יקבל ענש על עון עבודת עץ ואבן, אלא על עון החמס והתועבות שעשה ועל אשר לא חמל.
ל"ה. ואחרים בין העמים הקדמונים היו מאוסים ושונאים כל גוים זולתם מפני שלא הגיעו למעלתם בחכמות ובאמונות, והיו קוראים להם "ברברים" והיו נחשבים בעיניהם כבהמה, אבל ב"י ואבותם לא שנאו ולא מאסו שאר העמים. אברהם היה בעל ברית לענר אשכל וממרא האמוריים, והוא ויצחק בנו כרתו ברית עם אבימלך מלך פלשתים, ויעקב קלל אפם ועברתם של שני בניו על שהרגו אנשי שכם אשר ענו אחותם, ויהודה עשה שותפות עם חירה העדולמי, ויוסף אמר איך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לא־להים אע"פ שאדוניו היה מצרי, ויהושע והנשיאים קיימו שבועתם אשר נשבעו לגבעונים, אע"פ שהיו כנענים, ואע"פ שהיתה השבועה בטעות, ויחזקאל (י"ז, ט"ו) אומר כי צדקיה יפול ביד מלך בבל בערן אשר מרד בו אחר אשר כרת עמו ברית ונשבע לו להיות נאמן עמו, ואעפ"י שהיה נבוכדנאצר עובד אלילים ומלך עריץ, אין הנביא מצדיק מרידת צדקיה, אבל הוא צווח במאמר סתמי, ואומר שלא יתכן שיצליח וימלט איש המפר בריתו: "היצלח הימלט העושה אלה? והפר ברית ונמלט?!
ל"ו. ואמנם אמונת ישראל בענין ההפרש ביניהם לשאר אומות היא שהעברי רואה כל בני אדם בני אב אחד, וכלם בצלם א־להים, ואין אדם נשפט על אמונתו אלא על מעשיו; אבל הוא מאמין כי אחרי שהיו הגרים כלם עו"א ואברהם דבק בא־ל יחיד קונה שמים וארץ, ה' כרת לו ברית להרבות זרעו ולהיות להם לא־להים (להראות לו א־לקותו על ידי אותות ומופתים), ולתת להם את ארץ כנען, ולסימן לברית הזאת צוה אותו ואת זרעו על המילה. וכשבא ה' לתת להם תורה ע"י משה קים וחזק אצלם האמונה הזאת, ואמר להם: "אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ (וכל המין האנושי יקר אצלי) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש"; ועל הכוונה הזאת, לחזק בלבם האמונה הזאת, הרבה להם תורה ומצוות, כדי שיהיה כל ההמון אשר בישראל במדרגת הכהנים אצל שאר האומות, שהיו מופרשים מההמון במצוות וחקים מיוחדים להם לקדש אותם לא־להיהם.
ל"ח. ואולם עם מה שחזקה התורה האמונה הזאת, היות ישראל עם הסגלה, ועם כל מה שהרחיקה אותם מהתערב עם הגויים עו״א, מעולם לא הבדילה התורה בין העברי והנכרי בשום דבר ממה שמשפטי הצדק והישר מחיבים כל אדם לחברו. לא אמרה תורה לא תרצח בני עמך, לא תנאף את העברים, לא תגנוב את העברי; ולא הבדילה בין העברי והנכרי אלא בארבעה משפטים שאין שורת הדין מחיבת אותם, ואינם נוהגים אצל שאר העמים אפילו אצל הכשרים שבהם, והם חדוש שחדשה התורה לצוות אותם לישראל, למען תנהגו זה עם זה לא בשורת הדין לבד אלא לפנים משורת הדין, כאלו כולם אנשים אחים; והם:
א) להלוות כספנו בלא רבית, לא הרבה ולא מעט, וזה ידוע שאין שורת הדין מחייבתו, והרבית המוגבלת מותרת אצל כל האומות.
ב) שלא לתבוע המלוה אחרי שנת השמטה, וגם זה חק לפנים משורת הדין, ואינו נוהג אצל שאר אומות.
ג) להוציא העבדים חפשי מקץ שש שנים, וליעד האמה לו או לבנו, או להשתדל בפדיונה, וגם זה לפנים משורת הדין, ובלתי נהוג אצל שאר אומות.
ד) שלא לנקום ולנטור, ואין לך דבר לפנים משורת הדין ומדת חסידות יותר מזה; כי אמנם במה הכי מדבר? אם לחבול בגופו או בממונו כבר אמרה תורה והזכירה ענשו; הא אינו מדבר אלא כגון לומר לו "איני משאילך כדרך שלא השאלתני", ולהמנע גם מזה הוא לפנים משורת הדין.
ל"ט. אבל בכל שאר משפטי צדק שבין אדם לחברו לא חלקה תורה בין ישראל לנכרי, אלא הזכירה הצווי בלשון סתם כגון לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, או הזכיר מלת רע, כגון לא תענה ברעך עד שקר, ומלת רע אין המכוון בה בני עם אחד דווקא אלא כל אדם במשמע, שהרי כתוב (שמות י"א, ב'): "וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה", הרי שהמצרים קרויים רעים לישראל, אבל מלת אחיך שהיא ודאי על בני עם אחד דוקא לא תבוא במצות אשר הן לפי שורת הדין; ומה שכ' (ויקרא כ"ה, י"ד): "אל תונו איש את אחיו", אין הכוונה שמותר להונות את הנכרי, אלא הזכירה תורה "אחיך" מפני ששם מדברת במכירת קרקעות והנכרי לא היה לו קרקע בארץ־ישראל. וכן מה שנזכר "אחיך" בפרשת השבת אבדה ובהקמת הבהמה הנופלת (דברים כ"ב, א'-ד') אין ללמוד ממנו שאבדת הנכרי מותרת, כי אין הכי אומר כי תראה את שור אחיך או את שיו נדחים לא תקחם לך, אך הוא אומר לא תראה וגוי והתעלמת מהם; והנה הצווי הזה שלא להתעלם מן האבדה ולאסוף אותה אל ביתנו הוא דבר לפנים משורת הדין, וכן הוא גם כן הצווי להתעסק בהקמת הבהמה הנופלת בדרך. וכן לא תשנא את אחיך בלבבך, הוא לפנים משורת הדין, כי אין הכתוב מדבר בשנאת חנם, אלא בשנאה לאיש רשע וחוטא, כמו שמוכיח סוף המקרא "הוכח תוכיח את עמיתך".
* לפרק ט"ז