א. אומה קשורה עם עברה *
אחה"ע. על פרשת דרכים
1. מתוך ח"א (עמ' פ"ד, דביר)
ה"אני" של כל איש הוא הסכום היוצא מחבור זכרונו עם רצונו, מהתאחדות העבר עם העתיד. כשאדם אומר "אני" אינו מכון לשערות ראשו וצפרניו, שהיום הם כאן ומחר מתגוללות באשפה, ואף לא לידיו ולרגליו ויתר אותם חלקי "בשר ודם" הפושט צורה ולובש צורה, כי אם לרוח או לכח הפנימי, המאחד באיזה אופן נסתר את כל הרשמים והזכרונות של העבר עם כל החפצים והתקוות לעתיד ועושה מכולם יחד בריה אחת שלמה. וכו'.
גם ה"אני" הלאומי של עם ועם אינו בעיקרו ויסודו אלא תערובת עבר ועתיד: זכרונות ורשמים מצד אחד ותקוות וחפצים מצד אחד, האחוזים וקשורים אלו באלו ומשותפים לכל אישי העם.
♦
2. מתוך ח"ד
הכרה לאומית "חפשית" מן העבר הלאומי – זהו אבסורד שלא נשמע כמוהו בשום אומה ולשון. אין מצוי יכול להשתחרר מתנאי מציאותו הטבעיים אלא אם כן "ישתחרר" עם זה מעצם מציאותו. וכי יכול אילן להשתחרר משרשיו הטמונים בעמקי האדמה ושוללים ממנו את חופש התנועה? ואם יחמול עליו הגרזן וישחררהו – מה תהא עליו? גם ההכרה הלאומית שרשיה טמונים עמוק בקרקע העבר הלאומי שממנה היא יונקת ונזונת וחיה, ואם "תשתחרר" מיניקה זו, אין לה תקומה. צבור אנשים שבאו מכל קצוי ארץ למדינה אחת ומצאו בה מקום לעבודה פרודוקטיבית עדיין אינם אומה אחת ואין להם הכרה לאומית משותפת אלא הכרת אינטרסים משותפים בלבד. רק עתה, אחרי מאות שנה של עבודה פרודוקטיבית, מתחילות להגלות באמריקה סימני התרקמותה של אומה חדשה "אמריקאית", ועוד כמה דורות יעברו עד שיגיע יציר זה לגמר הויתו – אין השרשים עמוקים די צרכם!
ההיסטוריה יודעת רק נסיון אחד של אומה בת תרבות – האומה הצרפתית לפני מאה ועשרים שנה, שרצתה לעקור מן השורש את העבר הלאומי ולמחות כל זכר לו, עד למנין שנים ושמות חדשים חדשים. ומה עלתה בידה? לא היו ימים מועטים והכירה בטעותה; השרשים לא נעקרו, והאילן עדיין עומד ומהם הוא יונק.
* לפרק א׳