פרק ל'
הדת והמדע
א. השכל מורה את ההבנה הנכונה בתורה
ריה״ל. כוזרי (מאמר א' ס״ז)
… חלילה לא־ל שתבוא התורה במה שידחה הראיה או מופת, אך תבא התורה בנפלאות ושנות המנהגים לבריאת דברים או להפך דבר אל דבר אחר, להורות על חכמת בורא העולם ויכלתו לעשות מה שחפץ בעת שיחפץ. ושאלת החדוש והקדמות עמוקה, וראיות שתי הטענות שוות, עד שתכריע המדרש הקבלה מאדם ונח ומשה בנבואה אשר היא יותר נאמנה מן ההקשה.
♦
ב. לשכל ניתן לפרש התורה
רמב״ם. מורה נבוכים (ח״ב מתוך פ' כ״ה)
דע כי אין בריחתנו מן המאמר בקדמות העולם מפני הכתובים אשר באו בתורה בהיות העולם מחודש. כי אין הכתובים המורים על חדוש העולם יותר מן הכתובים המורים על היות השם גשם. ולא שערי הפירוש סתומים בפינו, לא נמנעים לנו בענין חדוש העולם, אבל היה אפשר לנו לפרשם כמו שעשינו בהרחקת הגשמות. ואולי זה היה יותר קל הרבה, והיינו יכולים יותר לפרש הפסוקים ההם ולהעמיד קדמות העולם, כמו שפירשנו הכתובים והרחקנו היותו ית' גשם. ואמנם הביאונו שלא לעשות זאת ושלא נאמינהו שתי סבות: האחת מהם, שהיות השם בלתי גוף יתבאר במופת, ויתחייב בהכרח שיפורש כל מה שיחלוק על פשוטו המופת, ויודע שיש לו פירוש בהכרח. וקדמות העולם לא התבאר במופת ואין צריך שיודחו הכתובים ויפורשו מפני הכרע דעת, שאפשר להכריע סותרו בפנים מן ההכרעות. וזה סבה אחת. והסבה השנית כי האמיננו שהשם ית' בלתי גשם לא יסתור לנו דבר מיסודי התורה ולא יכזיב מאמר כל נביא, ואין בו אלא כונת הכתוב. אבל אמונת הקדמות על צד אשר יראה אותו אריסטו שהוא על צד החיוב, ולא יצא דבר חוץ ממנהגו היא סותרת הדת מעיקרה ומכזבת לכל אות בהכרח ומבטלת כל מה שיתחיל בו התורה או יפחיד ממנו הא־להים.
♦
ג. הדת והמדע – שני תחומים
המהר״ל מפרג. באר הגולה (עמ' ל״ז)
התלונה הששית באמרם כי הי' נעלם מהם חכמה האנושית, הם החכמות אשר הם לפי השכל האנושי, ולא שהיה נעלם מהם, רק דברו בהם בתכלית הזרות, ודבר זה אם הי' כך, הי' מורה זה על חסרון הידיעה והרחקה מן האמת. ודבר זה היפך מה שהזהירו עליו חכמים ואיתא בפ' חבית (שבת קמ"ה): אמור לחכמה אחותי את, אם ברור לך הדבר כאחותך שהיא אסורה אמרהו, ואם לא אל תאמרהו. הרי שהם הזהירו שלא יאמר החכם דברים שהם בלתי ברורים, מכש"כ שלא לומר דברים זרים רחוקים. וכו'.
וכבר נתבאר לך כי כל מה שהביאום לדבר זה לחשוב על חכמים כך זהו מה שמצאו בדבריהם שנתנו סבות לדברים טבעיים שנתהוים בעולם, והי' נדמה להם כי הסבות האלו הם רחוקים, שיה' דבר זה סבה טבעית, ובשביל זה אמרו עליהם שהיו רחוקים מחכמות אלו. אבל אין האמת כך כלל, כי לא באו חכמים לדבר מן הסבה הטבעית, כי קטון ופחות הסבה הטבעית, כי דבר זה יאות לחכמי הטבע או לרופאים, לא לחכמים. אבל הם ז"ל דברו מן הסבה שתחייב הטבע. והמכחיש דבר זה מכחיש האמונה והתורה. כמו שהתבאר למעלה, שאמרה תורה על אות הקשת "וראיתיה לזכור ברית עולם". וחכמי הטבע נתנו סיבה טבעית לקשת, כמו שידוע מדבריהם. אבל הדבר הוא כך: שהסיבה אשר נתנה התורה הוא סיבת הסיבה, שלכל דבר יש סיבה טבעית מחייבת אותו, ועל אותה סיבה טבעית יש סיבה א־להית, והוא סיבת הסיבה, ומזה דברו חכמים.
♦
ד. אין פשוטו של מקרא בחלק הרזי שבתורה
מרן הרב א.י. הכהן קוק. אגרות הראי״ה (ח״א מתוך מכתב קל״ד)
על דבר הדעות הבאות ע"י המחקרים החדשים, שהם ברובם סותרים את פשטי דברי תורה. דעתי בזה היא, שכל מי שדעותיו ישרות ראוי לו לדעת, שאף שאין כל אמת מוכרחת בכל אותן החדשות, מ"מ אין אנחנו חייבים כלל להכחישן בבירור ולעמוד נגדן, מפני שאין זה כלל עיקר של תורה לספר לנו עובדות פשוטות ומעשים שהיו. העיקר הוא התוך, ההסברה הפנימית שבענינים, וזה יתרומם יותר בכל מקום שנמצא כח סותר, שאנו מתעודדים להתגבר על ידו.
… זהו כלל גדול במלחמת הדעות, שכל דעה הבאה לסתור איזה דבר מהתורה, צריכין אנו בתחלה לאו דוקא לסתור אותה, כ"א לבנות את ארמון התורה ממעל לה, ובזה הננו מתרוממים על ידה, ובעבור ההתרוממות הזאת הדעות מתגלות. ואח"כ כשאין אנו נלחצים משום דבר, הננו יכולים בלב מלא בטחון להלחם עליה גם כן.
♦
ה. מעשי בראשית – מסודות התורה
מרן הרב א.י. הכהן קוק. אגרות הראי״ה (ח״א, מתוך מכתב צ״א)
על דבר מנין שנות היצירה ביחס להחשבונות הגיאולוגיים בזמנינו. כך היא הלכה רווחת, שהיו כבר תקופות רבות קודם למנין תקופתנו, הוא מפורסם בכל המקובלים הקדמונים, ובמ"ר (ברא' פ' ג' וט'): "שהיה בונה עולמות ומחריבן", ובזוהר פ' ויקרא (דף י'): שהיו כמה מיני אנשים חוץ מאדם שנאמר בתורה; (אלא ששם צריך להשכיל יפה את המליצות העמוקות, הצריכות באור רחב מאד מאד). א"כ אותן החפירות מורות לנו, שנמצאו תקופות של ברואים, ואנשים בכללם. אבל שלא היה בינתים חורבן כללי, ויצירה חדשה, ע"ז אין מופת מוכיח, כ"א השערות פורחות באויר, שאין לחוש להן כלל.
אבל באמת אין אנו זקוקים לכל זה, שאפילו אם היה מתברר לנו שהיה סדר היצירה בדרך התפתחות המינים ג"כ אין שום סתירה, שאנו מונים כפי הפשטות של פסוקי תורה, שנוגע לנו הרבה יותר מכל הידיעות הקדומות, שאין להן עמנו ענין מרובה.
והתורה ודאי סתמה במעשי בראשית, ודברה ברמיזות ומשלים, שהרי הכל יודעים שמעשי בראשית הם מכלל סתרי תורה, ואם היו כל הדברים רק כפשוטם – איזה סתר יש כאן. וכבר אמרו במדרש (עי' רמב"ן ברא' א'): "להגיד כח מעשה בראשית לבשר ודם אי אפשר, לפיכך סתם הכתוב בראשית ברא א־להים". והעיקר היא הידיעה העולה מכל הענין לדעת את ד', וחיי מוסר האמיתי. והקב"ה נותן במשקל אפילו הרוח שחל על הנביאים (תזריע רבה פ' ט"ו) הוא צמצם שדוקא כשיכנסו הדברים הגדולים שבאלה הענינים באלה הציורים יוכלו בנ"א לשאוב מהם, עם כל השתדלותם, את כל היותר מועיל ונשגב להם. ואור יקרות וקפאון, שהם סתרי תורה, שבעוה"ז הם יקרים ויהיו קפויים לע"ל (עי' פסחים נ', במדבר רבה פ' י"ט), רק הוא יגלה לנו פרטי הדברים. אבל עכ"פ אין שום סתירה לשום דבר מן התורה מכל דעה מחקרית שבעולם כלל. אלא שאין אנחנו צריכים לקבל השערות לודאיות, אפילו יהיו מוסכמות הרבה, כי הן כציץ נובל, שעוד מעט יתפתחו יותר כלי הדרישה, ותהיינה כל ההשערות החדשות ללעג ולקלס, וכל החכמות הנעלות שבימינו לקטנות המח, ודבר א־להינו יקום לעולם. כי יסוד הכל הוא מה שאנחנו מלמדים בעולם, שהכל פועל ד', והאמצעים רבים או מועטים, לרבבי רבבות, הם הכל מעשי ד', ושאין קץ לגבורתו ועז חכמתו ותפארתו ב"ה וב"ש לעדי עד. ופעמים שאנחנו מזכירים את האמצעים בשם, להרחיב את הדעת, ולפעמים אנו אומרים בדרך דילוג: "ויצר ד' " "ויעש ד' " כמו שאנו אומרים: "אז יבנה שלמה", ואין אנו אומרים ששלמה צוה לשרים והשרים לנמוכים מהם, והם לאדריכלים והאדריכלים לאומנים והאומנים לעושי המלאכה הפשוטים, מפני שהוא דרך ידוע, וגם איננו עיקרי. כן כל מה שיחקר בהרבה רבבות שנים בהגדלת הדרכים והאמצעיים שהם מוסיפים לנו דעה והשכל בגאון ד', המה ברב הפעמים מקוצרים. ותוכן הדבר שיש משקל מיוחד לכל רעיון ומחשבה לזמן לידתו ופעולתו, באין שום מקרה והזדמנות בלתי־מכוונת כלל.
כן הדבר למשל ביחס להשגחה השי"ה, שהיא יסוד המוסר האנושי והצלחתו, ולכשיתברר יפה בעולם בדעה גדולה ובהירה הוא יהיה יסוד האושר, "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ד' ". והנה כנסת ישראל היתה צריכה להתעמל הרבה עם כל עובדי ע"ז, להבינם שעם גודל הבריאה אין עכ"ז האדם מבוזה עד שלא יהי' ערך להנהגתו המוסרית, כ"א היצירה המוסרית של האדם היא חשובה מאד יותר מהברואים היותר גדולים בכמותם לאין ערך. אבל לא בנקל עלה הדבר להטביע במקצת חותם ידיעה זו עם השמירה על ההכרה הפנימית של כבוד ד', שהוא ג"כ בעיקר היסוד היותר גדול להשתלמות האנושית, וכל היצירה הכללית בהוה ובנצח, בחיי חומר וחיי רוח. וכ"ז העמל היה נדרש, איך להתאים בלב הקטן של האדם את המחזה של גדולת היצירה ושפלות האדם עם חזיון הכרת יד ד' הגדולה, ואיך שהוא נעלה ומרומם מכל הערכים ההסכמיים של כל נוצר, מה היה אם אז היה ידוע ג"כ מכל המון העולמות המעשיים שבציורי המדעים כעת, אז היה כדק נחשב, ומוסרו כאין, ולא היה אפשר להקים בקרבו רוח חיים של גדולה ותפארת כלל. רק עכשיו, אחרי שגם עם הציור שהיה גדול אז לעיניו כבר נלחם ויוכל, שוב אין מבעיתים אותו בשום גדולה כמותית לפי האמת. אבל כל אלה צריכים זמנים והכנות, והציורים הספוריים, בין הנמשכים מכח הסקירה על הבריאה מדרך המושכל, בין הבאים מהתגלות יד ד' על ידי נביאיו, צריכים תמיד להיות נושאים עמהם את הכח המאדיר את החיים ואת ההצלחה לאמתתה, ולא להביא לאדם ציד של ידיעות קטועות להשתעשע בהן בשחוק ילדות. וכשתשכיל בזה תבין, שיש ערך נשגב למה שמתגלה וכן למה שמסתתר, ודרכי ההסתרה הם רבים וגדולים מפליאות נתיבות חכמה העליונה של אדון כל המעשים פלא יועץ ב"ה.
♦
ו. סתירה בין המדע המדויק ובין התורה היא בלתי אפשרית
ד"ר י. ר. הולצברג. המדע והדת (פרק ב')
המושג "הוכחה" ידוע, אולם לא הכל שמים לב להגדרה הפשוטה והמדויקת של זה המושג, ולמסקנות הנובעות מהגדרה זו.
הוכחה – זוהי הסקת משפט ממשפטים אחרים שאנו מקבלים אותם כאמת. אם אנו רוצים להוכיח גם את המשפטים האלה, עלינו להסיקם ממשפטים אחרים, וכך הלאה, עד שאנו באים למשפטים כאלה, שאנו מקבלים אותם מבלי הוכחות, כדברים המובנים מאליהם – אלה הן האכסיומות. ממערכת מסוימת של אכסיומות נובע למשל כל הבנין המדעי של ההנדסה, ועל מערכת מסוימת של אכסיומות צריך להיות מבוסס כל מדע מדויק.
לפנים הביטו על אכסיומות ביראת כבוד. "זוהי אכסיומה"! היו אומרים על אמת שאין להרהר אחריה. השקפה זו על אכסיומות נפוצה גם עכשו. אולם לפני כ־120 שנה קרה מקרה אשר שנה מיסודה את השקפת המלומדים על אכסיומות. אכסיומה אחת הקדיחה את תבשילה ברבים וגלתה ע"י כך את חולשותיהן של שאר אחיותיה – של אכסיומות בכלל.
ומעשה שהיה כך היה, ישנה אכסיומה אחת ידועה של המקבילים – שאפשר לנסחה כך: דרך נקודה אחת הנמצאת מחוץ לקו ישר, עובר רק קו ישר אחד, המקביל לישר הראשון. אכסיומה זו, בנוסח קצת אחר, קבע אוקלידס 360 שנה לפני הספירה הרגילה. והנה במשך אלפים שנה נעשו מאמצים להוכיח אכסיומה זו, היינו לבססה על אכסיומות אחרות, מבלי שיהא צורך להחליפה באכסיומה אחרת. אולם כל המאמצים האלה עלו בתהו. לפני כ־120 שנה נסו 3 מלומדים – הרוסי לובשבסקי, הגרמני גאוס וההונגרי בוליאי – להוכיח את האכסיומה הזאת ע"י ההיפך, – או בדרך השלילה, היינו הם הניחו כי אכסיומה זו איננה נכונה, הסיקו מסקנות מרחיקות לכת מן ההנחה הזאת וחשבו למצא סתירה לפחות בין אחת המסקנות האלו ובין האכסיומות האחרות. והם באו לידי תגלית מפתיעה: סתירות כאלו אין – וכמו שהוכח – אינן יכולות להיות. על ההנחה, המתנגדת לאכסיומת המקבילים, הם בנו הנדסה חדשה, שאין בה כל סתירות פנימיות.
על סמך מה איפוא עלינו לבחור באכסיומה זו או אחרת? המדע נותן על כך תשובה מפתיעה: לא על סמך אמיתותה אנו בוחרים באכסיומה מסוימת, כי אם אך ורק על סמך נוחיותה בשבילנו!… במציאות הרגילה נוח לנו יותר לקבל את האכסיומה של אוקלידס, מפני שהחשובים המיוסדים עליה הם קצרים יותר!
האכסיומטיקה ערערה את ההשקפה על המדע – גם על המדע המדויק – כעל המקור והמעין של אמת מוחלטת. כל מסקנות המדע, אפילו המדע המדויק, מותנות באקסיומות שהוא מקבל ושעליהן הוא מסתמך ואשר גם בהם אין אמת מוחלטת. האכסיומטיקה גילתה: א) שכל עבודתו השיטתית של הגיון האדם היא אך ורק בהסקת מסקנות מהנחות יסודיות שהוא מקבלן כאכסיומות; ב) שקבלת האכסיומות הללו הוא דבר שבשרירות, ולא ענין של הכרח הגיוני או מציאותי בהכרת האמת. ואין בידי המדע לסתור מסקנות הנובעות מהנחות יסודיות אחרות, מאקסיומות השונות מאלו שהוא מקבלן.
דברי המדע המדויק העומדים בנגוד לספורי התורה (על בריאת העולם) אינם סותרים אותם, ההנחה היסודית הנסתרת – האכסיומה – שעליה מבוססות כל מסקנות מדעי הטבע על בריאת העולם היא, שכל התופעות בעבר התהוו רק על פי אותם הכוחות הפועלים עכשו בטבע והידועים לנו. האכסיומה המתנגדת להנחה זו מובעת בפסוק הראשון של התורה: "בראשית ברא א־להים את השמים ואת הארץ". הנגוד הוא איפוא תוצאה מההנחות היסודיות השונות, מהאכסיומות השונות, שמהן יוצאים המדע והתורה. אולם ההנחות היסודיות שמהן יוצא המדע אינן נושאות על עצמן את חותמו של המדע ואין להם כל משקל מדעי. אין להם איפוא, כל זכות על הכבוד וההערצה שבהם אנו מתיחסים למדע.
♦
ז. על דבר סתירות בין התורה ובין המדע
ד״ר יצחק ברייער. מוריה (עמ' 172-167)
הלב והעין הם תרי השכל. השכל מעבד את כל מה שמביאים לו הם, כי מבלעדי החומר הזה, השכל עצמו ריק. והשכל מעבד את החמר כפי חוקיו הוא. החמר המעובד הזה נקרא: נסיון. מטרת המדע לתת לנו נסיון נכון.
אין השכל האנושי בורא את המרו, אלא ניתן לו החמר, והוא מבין אותו ע"י יצירת המושגים. אין השכל יכול להשיג את החמר אלא אחרי שפרש עליו את מלבושו הוא -מלבוש שכלי. כמו שהאוזן אינה יכולה לשמוע אלא דברים הנתנים להשמע, והיא אינה יכולה לשמוע את ריחו של הפרח, כן גם השכל אינו יכול להשיג כי אם חמר שכלי, ולא את החמר כמו שהוא.
יש ענינים בתורה שאינם מקבלים שום מלבוש שכלי, משום שהם למעלה משכל, כמו שם העצם של הבורא ב"ה. הענינים האלה אינם מסורים לשכל כדי שיבינם, אלא מסורים לרצון כדי שיכנע. גם בעולם יש ענינים שהם לגמרי "למעלה מן השכל", והמלבוש השכלי אינו מקרבם לשכל אלא אדרבא רק מכסה אותם בפני השכל, עד שהשכל בהעפילו לתור את מהותם באמצעות הלב והעין, אינו אלא טועה ומשגה. "שם העצם" של העולם וכל מה שנובע ממנו, כלומר גם שם העצם של כל תופעה ותופעה, אינו ניתן לחקירת השכל, כי השכל ע"י המלבוש השכלי רק מקשר את התופעות זו בזו, ורק את הקשור הוא יכול להבין כי שכלי הוא, ורק הקשור הזה הוא עניני. ויש עוד ענין שהוא לגמרי שכלי: השכל עצמו, וההכרה העצמית של השכל.
על כן בכל סתירה וסתירה בין התורה ובין המדע עלינו ראשית כל לבקר באמונה, האם נושא הסתירה הוא בכלל ענין שכלי. ואם אינו ענין שכלי כלל הרי אין כאן סתירה בין התורה והמדע אבל יש כאן חילול השכל שהשתמשו בו באיסור. וראה תראה כי רוב ה"סתירות" הן מסוג זה. נקח למשל את הבחירה, שהיא אחד מן היסודות של היהדות (דברים י"א, כ"ו, שם ל', ט"ו). נניח שהמדע כופר בבחירה. סתירה? – לא! ראובן גנב. מעשה הגנבה הוא תופעה בעולם החיצוני. השכל ברצותו להשיג את תופעה זו אין לו דרך אחרת כי אם לקשרה עם תופעות אחרות. בלי קשר כזה נשארת לו התופעה של מעשה הגנבה אי־שכלית, גם טרם שמצא את הקשר כבר שריר וקיים לו שבכל אופן יש קשר, אשר צריך לחקור ולדרוש אותו. ואם ע"י דרישה וחקירה הוא ימצא שראובן היה איש עני ורעב, אז יקבע כי העוני והרעב הכריחו את רצונו לגנוב. ונכון הוא מאד שמעשה הגנבה כתופעה שכלית אינו אלא הכרחי. אמנם אם המדע יאמר שמעשה הגנבה, לא רק כתופעה שכלית אלא גם בלי יחס לשכל, לפי "שם העצם" שלו הכרחי הוא, אז עבר המדע על סמכותו ופשע בעקרונותיו הוא. תורת הבחירה אינה מתנגדת לשכל, אלא לא נמסרה לשכל כלל וכלל, כמו שריח הפרח לא נמסר לאוזן, וגם אינו מתנגד לאוזן, הגם שהאוזן צועקת שאינה מרגישה כלום. ואם האוזן תטען שאין ריח בעולם, הכל יודו שזה מגוחך. תורת הבחירה נמסרה לרצון האנושי ולא לשכל האנושי. על הרצון האנושי לדעת, כי הבורא ית' נתן לו את הכשרון להשתחרר ולהתגבר על גל הגורמים שבאים למשול עליו. על הרצון האנושי לדעת שבידו "להיטיב שאת או לא להיטיב", ואם הרעב והעוני רובצים על פתחו עליו למשול בהם.
נצחונותיה הכבירים של חכמת הטבע במאה ה-19 דחו את חכמת הפילוסופיה ששלטה עוד בעשרות הראשונות של המאה הזאת, בפרט את הפילוסופיה הבקורתיות, והפיצו את רוחו של המטריאליסם בכל אירופה. כי חכמת הטבע לא הסתפקה בנצחונותיה. היא התימרה שפתרה את כל חידות העולם. "בדקתי את האדם מכף רגל ועד ראש והנה לא מצאתי בו נשמה א־להית". הוציאו מחכמת הטבע השקפה פסיודו־פילוסופית על כל העולם ועל כל החיים וכפרו בעיקר. כי לא היה בהשקפה זו מקום לא לבורא ב"ה ולא לחירות האנושית. הושיבו על כסא העולם את החוק של הסבה ומסובב, כי ממנו באו להם נצחונותיהם. את כל שפע חמתם שפכו על הדפים הראשונים של תורתנו ועל עשרת המאמרות בהם נברא העולם, בהוכיחם ב"אופן מדעי" כי אלפי סתירות נמצאות כאן בין התורה ובין חכמת הטבע.
אולם אין סתירה בין הטבע ה"נצחי" ובין הבריאה שנבראה יש מאין "כי הוא צוה ונבראו ויעמידם לעד לעולם חק נתן ולא יעבור". חכמת הטבע היא חכמת ה"לעד לעולם", בו העמיד הבורא ב"ה את עולמו אחרי ש"צוה ונבראו". ואין סתירה בין ה"כי הוא צוה ונבראו" לבין ה"ויעמידם לעד לעולם". כנה היא חכמת הטבע אם היא טוענת שלפי אמצעי הכרתה העולם הוא בן מליונים שנה. כי על כן אמצעי הכרתה הם: אמצעים שכליים, חוק של סיבה ומסובב. לא הדרישה והחקירה של חכמת הטבע אחרי שירדה לעמקי הטבע שוללת את ה"יש מאין", ע"י "ראיות ברורות", אלא שכבר השכל באשר הוא, אשר מבלעדיו אין חכמת הטבע כלל שולל את ה"יש מאין", כמו שהאוזן שוללת את ריחו של הפרח, עשרת המאמרות הרי בראו את העולם שלנו לפני ה"חק ולא יעבור". לא באמצעות החוק הזה ברא הבורא את עולמו. ורק את החוק הזה יכולה למצא חכמת הטבע, אחרי שהבורא נתן אותו ככלותו את מלאכתו חוק נתן ולא יעבור, והתורה אינה ספר לימוד לחוקר ללמדו איך בוראים עולמות יש מאין, ולא לשכל נמסרה תורת הבריאה שירד לעמקה, אלא לרצון, שידע שיש בורא חפשי בהחלט ויש תכנית לבריאה, ושחלק הבורא החפשי חלק מחרותו לבניו וחלק להם גם חלק מחכמתו, ושהתאים את הבריאה למדרגת ההשגה האנושית בהלבישה מלבושים שכליים כדי שבניו ישתלטו עליה ויגמרו את תכנית הבריאה כשותפי אביהם ומלכם.
חכמת הטבע כופרת באפשרות הנס. סתירה? – ואם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה וכו' ". הנס האמתי בריאה הוא והחוק השכלי עומד דום. אין לחכמת הטבע שום חלק בנס. אין השכל האנושי יכול לשמוע את קול הא־להים האומר "יהי" – "ויהי כן". רק אם הא־להים נותן לאדם כלי חדש לקלוט את קולו אז "רואים" את הקול.
כי הבריאה והנם התגלויות הבורא ב"ה הן. ואין לחכמת הטבע שום עסק בהתגלויות אלה. תפקידה של חכמת הטבע הוא להמשיל את האדם על מעשי ה'. אולם אין זה מתפקידה וגם אין ביכלתה לתת לנו השקפה שיטתית על העולם ועל החיים.
♦
ח. תחום המדע ותחום האמונה
ש. ז. שרגאי. תחומים (עמ' ל"ה, י"ג)
המדע עונה לשאלת "מה": מה זאת? הוא חודר לסודות ההויה המוחשת.
היהדות שואלת לנתיבות עולם, דורשת תשובה לפניהן ולאחריהן – מי? מי ברא?
ואין סתירה. להיפך – שאלת "מה" מביאה לשאלת "מי"…
קריאה בלתי פוסקת היא לאדם להכיר את עצמו. ומתוך הכרת עצמו יגיע להכרת יוצרו, שאיפה זו של האדם לדעת את עצמו טבועה בטבעו. ברצונו להכיר את מקורו, מקור החיים שבתוכו, את החלק הא־לקי שבו. בת־קול זו המכריזה ואומרת לו לאדם: "שאו מרום עיניכם". היא מעוררת אותו להתבונן ולהכיר "מי ברא אלה".
♦
"ומותר האדם מן הבהמה" – להכיר את ה"אין", את ה"אין־סוף". הבהמה אין לה אלא מה שעיניה רואות. היא רואה ומרגישה את אשר למטה ממנה בלבד. מותר האדם, לא בלבד לראות את היש, אלא אף להכיר את מהותו. בתבונתו הוא יכול לתפוס גם מה למעלה. אבל אף הוא, האדם ב"מותרו" מן הבהמה אינו יכול להגיע עד חקר סיבת ה"מה", סיבת ה"יש" הנמצא. אף לו אין תשובה על השאלה מדוע ה"יש" הוא כמו שהוא ולא בצורה אחרת. אף הוא אין לו תשובה מי היה והנהו הגורם בעבר, בהוה ובעתיד, לחוק שבטבע. מדוע חוק הטבע כך ולא אחרת.
אף האדם אין תפיסתו וכוח השגתו מגיעים לקבל תשובה מניחה את דעתו ואת הבנתו במופלא ממנו, ברם לתשובה אחת יכול האדם להגיע מתוך התבוננות והיא ההכרה כי: "השמים מספרים כבוד א־ל ומעשה ידיו מגיד הרקיע".
תשובה זו בלבד היא היחידה שהאדם באשר הוא אדם מסוגל להגיע אליה בכוחותיו הנפשיים, בחושים שבו. והיא תשובת אמת. באשר היא התשובה היחידה ואין שנית לה. כל התשובות האחרות שניסו להסביר להשכיל ולהבין נופצו אלי סלע של שאלת ה"בראשית", של הנקודה הראשונה של רז ה"אין" שקדם ל"יש".
א. חלילה לאל וכו'. לא יתכן שיהיה ציווי אלקי במה שמנוגד לאמת וההוכחה השכלית. (עי' עוד לעיל פ"ז, ו')
אך בנפלאות וכו'. סיפורי הנסים שענינם שינוי הטבע, וזה אינו מנוגד לשכל, שכן אין הטבע וחוקיו קיימים אלא ברצון אלקי, והוא שיכול לשנותם לפי רצונו.
ושאלת החידוש וכו'. אם העולם הזה קדמון מאז ומעולם, או שנברא בזמן מן הזמנים, לזה אין הכרעה מצד השכל, ע"כ תבוא הקבלה ותכריע.
ב. אין בחירתנו וכו'. שלילת הדעת שהעולם קדמון אינה מצד שפשוטם של הכתובים מורה אחרת.
יתבאר במופת וכו'. השכל מחייב זאת ללא פקפוק.
וקדמות העולם וכו'. בעוד ששאלת הקדמות אין לה הכרעה מצד השכל.
לא יצא דבר וכו'. שיטת הקדמות מיחסת לעולם אפשרות קיום עצמאי, וממילא גם לא ניתן להשתנות.
סותרת וכו'. לפיה לא יתכנו מעשי ניסים, וכן אין מקום להכוונת מעשי בני אדם ע"י הבורא.
ג. ולא שהיה נעלם וכו'. לא זו בלבד שלא ידעו בחכמת הטבע, אלא שהיו להם מושגים טועים ומטעים.
כי קטון ופחות וכו'. אין זה מענינם של חז"ל בחקירת אופן פעולתם של חוקי הטבע.
ד. לבנות את ארמון התורה וכו'. להעמיד את הדגש בכונת התורה לא מבחינת התיאור העובדתי כ"א מבחינת הרעיון והסמליות של ענינים אלה (וע"ע לזה להלן ה': והעיקר היא הידיעה וכו')
ובזה הננו מתרוממים וכו'. על ידי זה אנו חודרים יותר לפנימיות התורה וכוונותיה, בעוד שטרם נלחצנו לזה הסתפקנו בפשוטו של מקרא בתור מסירת עובדות מסוימות גרידא.
ואח"כ וכו'. מאחר שאין הבעיה שייכת לגופי תורה, והעקרון של תורה מן השמים אינו נפגע באיזו צורה שהיא שנראה את העובדות, יכולים אנו לדון באוביקטיביות מוחלטת לגופן של השערות ולבחינת אמיתותן.
ה. כי יסוד הכל וכו'. עיקר כונת סיפורי מעשי בראשית שהכל בא ע"י יד מכוונת, ולא כהשתלשלות עוורת של סבות מקריות.
ותוכן הדבר שיש משקל וכו'. שבתקופה מסוימת ולא לפני כן ולא יותר מאוחר מתגלה לאדם סוד מסודות הטבע, או רעיונות שקודם טרם עמדו עליהם. ואף דבר זה לא במקרה הוא, אלא מחושב מאת מסובב הסיבות, המכוין שהגילויים יבאו בזמן שהאדם מוכשר מבחינה רוחנית לקלטם ולעכלם, ושלא ייהפכו לו לרועץ.
והנה כנס"י וכו'. היה צורך להשקיע עמל רב לסגל את המחשבה האנושית שקיימת השגחה פרטית על כל יחיד ועל כל פרט מפרטי מעשיו, בעולם זה הגדול שדומה שאדם הפרטי איננו בו אלא יצור בלתי חשוב.
אבל לא בנקל וכו'. המיוחד בהשקפת היהדות שהיא מאחדת שני דברים שקשה לה למחשבה האנושית שלא לראותם כמנוגדים זה לזה: מצד אחד היהדות מלמדת על גדלות ה' האין סופית למעלה מכל דמיון אנושי, בעוד שמאידך היא מדגישה את ההשגחה הפרטית עד כדי "מגיד לאדם מה שיחו".
וכ"ז העמל וכו'. גם באותו ציור של העולם, כפי שראו זאת באותן תקופות, שלפיו כדור הארץ עומד במרכז כל הבריאה וכל הנצמא סובב לו מבחינה מציאותית, היה קשה לסגל יחד עם זה את אמונת ההשגחה.
מה היה אז וכו'. התגלית הקופרניקאית אילו היתה מגיעה בימי קדם כי אז היתה מחלישה עוד יותר את תפיסת מרכזיות האדם, בעולם בו כדור הארץ אינו אלא אחד מכוכבי לכת הנעים מסביב למסלול השמש (עי' לזה עוד לעיל פי"א ג')
אבל כל אלה וכו'. נמצא שרק בזמננו אין תגלית זו מפריעה למרכזיותו הרוחנית של האדם. משא"כ בימי קדם, ודאי שהיתה גורמת לכשלונות מחשבתיים.
והציורים הסיפוריים וכו'. הבהרת העובדות לאמיתן, וכן הבנת דברי הנבואה לעומק כוונתם (עי' לדוגמא רמב"ם פ״ג מה' תשובה ה"ז והשגת הראב"ד, ודוק) הם ראויים בתנאי שהמקבל ראוי לכך, שאם לא – ייהפך לו לסם מוות.
ציד של ידיעות וכו'. שאינן מתרכבות לבנין שלם שממנו צומחת גאות ה' ביתר שאת; במקום זה מזיח דעתו בהתפלאות על עצם התגלית ומסיח דעתו מהלימודים הנשגבים שיש להסיק מזה.