פרק כ״ט
גאולה

טיבם של ימות המשיח. שיבה לארץ ישראל כשלב לגאולה. תופעות שליליות בשיבה לא״י והיחס לזה. הלימודים שיש להפיק מהקמת מדינת ישראל. לקח הימים האחרונים.

בדברי חז״ל

התשובה הכרחית.

״והבאתי אתם בארץ איביהם" – זו מדה טובה לישראל: שלא יהו ישראל אומרים: הואיל וגלינו לבין אוה"ע נעשה כמעשיהם, אני איני מניחם, אלא אני מעמיד נביאי עליהם ומחזירים אותם למוטב. מנין? "והעלה אל רוחכם היי לא תהיי אשר אתם אמרים נהי׳ כגוים כמשפחות הארצות" אלא "חי־אני נאם ה' א־להים, אם־לא ביד חזקה ובזרע נטוי' ובחמה שפוכה אמלך עליכם״ – על כרחכם, שלא בטובתכם, ממליך אני מלכותי עליכם.

ספרא כ"ו, מ"ח.

♦

ימות המשיח – מה הם?

א״ר חייא בר אבא א״ר יוחנן כל הנביאים כולם לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל לעוה״ב "עין לא ראתה, א־להים זולתך". ופליגא דשמואל דאמר שמואל אין בין עוה״ז וימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד.

סנהדרין צ"ט.

♦

הקמת הנשמות – ראשית הקץ.

וא״ר אבא אין לך קץ מגולה מזה שנאמר (יחזקאל ל״ו) "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל".

סנהדרין צ"ח.

♦ ♦

בדברי הקדמונים

א. הכמיהה לארץ ישראל מקרבת את הגאולה.

ריה״ל. כוזרי
1. מאמר ב׳

כג. אמר הכוזרי: אם כן אתה מקצר בחובת תורתך, שאין אתה משים מגמתך המקום הזה ותשימנו בית חייך ומותך, ואתה אומר: "רחם על ציון כי היא בית חיינו", ותאמין כי השכינה שבה אליו, ואלו לא היה לה מעלה אלא התמדת השכינה בה באורך תשע מאות שנה היה מן הדין שתכספנה הנפשות היקרות לה ותזכנה בה, כאשר יקרה אותנו במקומות הנביאים והחסידים, כל שכן היא שהיא שער השמים. וכבר הסכימו כל האמות על זה. הנוצרים אומרים, שהנפשות נקבצות אליה וממנה מעלין אותן אל השמים, והישמעאלים אומרים, כי היא מקום עלית הנביאים אל השמים, ושהיא מקום מעמד יום הדין. והוא לכל מקום כוונה וחג. אני רואה, שהשתחויתך וכריעתך נגדה חנף, או מנהג מבלתי כוונה, וכבר היו אבותיכם ראשונים בוחרים לדור בה יותר מכל מקומות מולדתם ובוחרים הגרות בה יותר משיהיו אזרחים במקומותם. כל זה עם שלא היתה בעת ההיא נראית השכינה בה, אבל היתה מלאה זמה ועבודת אלילים, ועם כל זה לא היתה להם תאוה אלא לעמוד בה, ושלא לצאת ממנה בעתות הרעב אלא במצות הא־להים, והיו מבקשים לנשוא עצמותם אליה.

כד. אמר החבר: הובשתני מלך כוזר, והעוון הזה הוא אשר מנענו מהשלמת מה שיעדנו בו הא־להים בבית שני, כמו שאמר (זכרי' ב', די): "רני ושמחי בת־ציון", כי כבר היה הענין הא־להי מזומן לחול כאשר בתחלה אילו היו מסכימים כולם לשוב בנפש חפצה, אבל שבו מקצתם ונשארו רובם וגדוליהם בבבל, רוצים בגלות ובעבודה – שלא יפרדו ממשכנותיהם ועניניהם, ושמא על זה אמר שלמה (שה"ש ה'): "אני ישנה ולבי ער", כינה הגלות בשינה והלב הער התמדת הנבואה ביניהם. "קול דודי דופק", קריאת הא־להים לשוב. "שראשי נמלא־טל" על השכינה שיצאה מצללי המקדש, ומה שאמר: "פשטתי את כתנתי", על עצלותם לשוב. "דודי שלח ידו מן־החור", על עזרא שהיה פוצר בהם ונחמיה והנביאים. עד שהודו קצתם לשוב הודאה בלתי גמורה, ונתן להם כמצפון לבם, ובאו הענינים מקצרים מפני קצורם, כי הענין הא־להי איננו חל על האיש אלא כפי הזדמנותו לו, אם מעט – מעט ואם הרבה – הרבה. ואלו היינו מזדמנים לקראת א־להי אבותינו בלבב שלם ובנפש חפצה, היינו פוגעים ממנו מה שפגעו אבותינו במצרים. ואין דבורנו: 'השתחוו להר קדשו', ו'השתחוו להדום רגליו', ו'המחזיר שכינתו לציון' וזולת זה, אלא כצפצוף הזרזיר, שאין אנחנו חושבים על מה שנאמר בזה וזולתו, כאשר אמרת מלך כוזר.

♦

2. מאמר ה'

כג. אמר החבר: השכינה הנראית עין בעין היא אשר נעדרה, כי איננה נגלית כי אם לנביא או להמון נרצה במקום המיוחד, והיא אשר אנחנו מצפים לה, באמרו (ישעי' נ"ב, ח'): "כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון", ובאמרנו בתפלתנו: "ותחזינה עינינו בשובך לציון". אך השכינה הנסתרת הרוחנית היא עם כל ישראל אזרחי ועם כל בעל דת האמתית, זך המעשים, טהור הלב, נפשו ברה לא־להי ישראל. וארץ כנען מיוחדת לא־להי ישראל, והמעשים לא ישלמו כי אם בה, והרבה ממצות ישראל בטלות ממי שאינו דר בארץ ישראל, והלב והנפש אינם טהורים וזכים כי אם במקום שיודעים בו שהוא מיוחד לא־להים, ואלו היה זה בדמיון ובמשל, כל שכן שהוא אמת כאשר קדם באורו. ותתעורר התשוקה אליו ותטהר הנפש בו, כל שכן מי שהולך אליו ממקום רחוק, וכל שכן למי שקדמו לו עונות, והוא מבקש כפרת הא־להים, ואי אפשר לו בקרבנות אשר היו קבועים לכל עון ועון מזדון ושגגה, ויסמוך על מה שאמרו רבותינו (ברכות נ"ו): "גלות מכפרת עון", כל שכן אם יהיה הגלות למקום רצוי. אבל הסכנה בים וביבשה אינה נכנסת באמרו (דברים א', ט"ז): "לא תנסו את ה' א־להיכם", אך סכנה שהוא מסכן כמו מי שתהיה לו סחורה מקוה שירויח בה. ואלו היה מסכן יותר מזה כפי תשוקתו וקוות הכפרה, היה הדין עמו בהכנסו בסכנות, אחרי אשר חשב עם נפשו והודה על מה שעבר מימיו, הסתפק בו והחזיק בשאר ימיו ברצון א־להיו ויכנס בסכנה; ואם יצילנו א־להיו ישבח ויודה, ואם ימיתהו בעונותיו ירצה ויודה, ויאמין כי התכפר לו במיתתו רב עונותיו ורואה אני זה יותר עצה טובה מאשר יסכנו בנפשם במלחמות בעבור שיזכרו בגבורה, או בעבור שיקחו שכר גדול. ושיותר קלה היא הסכנה הזאת מאשר יכנסו במלחמת הרשות כדי לקבל שכר על המלחמה.

כד. אמר הכוזרי: לפנים היית בוחר בחרות, ואני רואה אותך עתה שאתה רוצה להוסיף עבדות וחובות שתהיה חייב בהם כשתדור בארץ ישראל, ממצות שאין אתה חייב בהם הנה.

כה. אמר החבר: אבל אני מבקש החרות מעבדות הרבים אשר אני מבקש רצונם ואינני משיגו, ואפלו אם אשתדל בו כל ימי חיי, ואלו הייתי משיגו לא היה מועיל לי, רצוני לומר: עבדות בני אדם ובקשת רצונם. ואבקש עבדות אחר, יושג רצונו בטרח מעט, והוא מועיל בעולם הזה ובבא, והוא 'רצון הא־להים', ועבדותו הוא החרות האמתי, וההשפלה לו הוא הכבוד על־האמת.

כו. אמר הכוזרי: כאשר אתה מאמין בכל מה שזכרת כבר ידע הא־ל מצפונך, ורחמנא לבא בעי, יודע המצפונים ומגלה הנסתרות.

כז. אמר החבר: זה אמת כאשר ימנע המעשה, אבל האדם מנח לו בינו ובין מאויו ומעשהו, והאדם נאשם כאשר איננו מביא השכר הנראה אל המעשה הטוב הנראה, ועל כן נאמר (במדבר י', ט'): "והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' א־להיכם". (שם שם, יי): "והיו לכם לזכרון לפני א־להיכם", (ויקרא כ"ג, כ"ד): "זכרון תרועה". לא שהא־להים צריך אל הזכרה והערה, אך שהמעשים צריכים לשלמות ואז יהיו ראויים לגמול כאשר צריכים עניני התפלה לבטא בהם על השלמות הגמור מהתחנה והבקשה, וכאשר יהיה מעשה והכוונה לשמים כראוי, יהיה עליהם הגמול, ויהיה זה על דרך בני אדם כאלו הוא זכרון, ו'דברה תורה כלשון בני אדם' (ברכות ל"א:). ואם היה המעשה בלעדי כוונה או כוונה בלתי מעשה תאבד התוחלת, אלא במה שאי אפשר המצאת הכוונה. והתודות על המנע המעשה מועיל קצת תועלת, כהתודותנו בתפלתנו באמרנו "ומפני חטאינו" והדומה לזה. ובהערת בני אדם והתעוררותם אל אהבת המקום ההוא הקדוש ינחץ הענין המיחל, שכר גדול וגמול רב, כמו שנאמר (תהלים ק"ב, י"ד): "אתה תקום תרחם ציון כי־עת לחננה כי־בא מועד, כי רצו עבדיך את־אבניה ואת־עפרה יחננו". – רצונו לומר כי ירושלים אמנם תבנה כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכסף עד שיחננו אבניה ועפרה.

כח. אמר הכוזרי: אם הדבר כן – מנעך אשם, ועזרך מצוה. הא־להים יעזרך על כונתך, ויגזר לך הטוב כבקשתך והשתדלותך, ויהיה לך עוזר וסומך, וירבה שכרך על בר לבך ומצפונך, כי הוא בעל הטובה וא־להי החסד והגמול, ואין א־לוה מבלעדיו ואין צור זולתו, יעשה עמך כחסדו עם המכונים כונתך לשמו ברחמיו. אמן אמן סלה.

♦

ב. ימות המשיח – 'מצעי לקנין דעת ה'
רמב״ם. היד החזקה (ה' מלכים, פרקים י"א, י״ב)

א. המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה, ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל. וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם, מקריבין קרבנות, ועושין שמטין ויובלות ככל מצותה האמורה בתורה. וכל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו, לא בשאר הנביאים לבד הוא כופר אלא בתורה ובמשה רבנו, שהרי התורה העידה עליו, שנאמר (דברים כ"ח, ג'): "ושב ה' א־להיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך" וגו', "אם יהיה נדחך בקצה השמים" וגו', "והביאך ה' ". ואלו הדברים המפורשים בתורה הם כוללים כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים. ואף בפרשת בלעם נבא בשני משיחים, במשיח הראשון שהוא דוד, שהושיע את ישראל מיד צריהם, ובמשיח האחרון שעומד מבניו ומושיע את ישראל [באחרונה]. ושם הוא אומר (במדבר כ"ד, י"ז): "אראנו ולא עתה" – זה דוד, "אשורנו ולא קרוב" – זה מלך המשיח, "דרך כוכב מיעקב " – זה דוד, "וקם שבט בישראל" – זה מלך המשיח, "ומחץ פאתי מואב" – זה דוד, וכן הוא אומר (דבהי"א י"ח, ב'): "ויך את מואב וימדדם בחבל", "וקרקר כל בני שת" – זה מלך המשיח, שנאמר בו (זכרי' ט', י'): "ומשלו מים עד ים". "והיה אדום ירשה" – זה דוד, שנאמר (עי' מ"ב ח', י"ד): "ותהי אדום לדוד עבדים" וגו', "והיה ירשה" וגו' – זה מלך המשיח, שנאמר (עובדיה א', כ"א): "ועלו מושיעים בהר ציון" וכו'.

ב. אף בערי מקלט הוא אומר (דברים י"ט, ח'): "אם ירחיב ה' א־להיך את גבולך וכו' ויספת לך עוד שלש ערים" וגו', ומעולם לא היה דבר זה, ולא צוה הקב"ה לתוהו. אבל בדברי הנביאים אין הדבר צריך ראייה שכל הספרים מלאים בדבר זה.

ג. ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו. אין הדבר כך, שהרי ר' עקיבא חכם גדול מחכמי המשנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזיבה המלך, והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח, ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח עד שנהרג בעונות. כיון שנהרג נודע להם שאינו. ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת. ועיקר הדברים ככה הן, שהתורה הזאת חוקיה ומשפטיה לעולם ולעולמי עולמים, ואין מוסיפים עליהן ולא גורעין מהן.

ד. ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות כדוד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, וילחם מלחמות ה', הרי זה בחזקת שהוא משיח. אם עשה והצליח ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בודאי, ויתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד, שנאמר (צפניה ג', ט'): "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה', ולעבדו שכם אחד".

♦

א. אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם, או שיהיה שם חדוש במעשה בראשית, אלא עולם כמנהגו נוהג. וזה שנאמר בישעיהו (י"א,ו'): "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ" – משל וחידה, ענין הדבר שיהיו ישראל יושבין לבטח עם רשעי עכו"ם המשולים כזאב ונמר, שנאמר (ירמי' ה', ו'): "זאב ערבות ישדדם ונמר שוקד על עריהם" ויחזרו כולם לדת האמת ולא יגזלו ולא ישחיתו, אלא יאכלו דבר המותר בנחת עם ישראל, שנאמר: "ואריה כבקר יאכל תבן", וכן כל כיוצא באלו הדברים בענין המשיח הם משלים. ובימות המשיח יודע לכל לאי זה דבר היה משל, ומה ענין רמזו בהן.

ב. אמרו חכמים: אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכויות בלב. יראה מפשוטן של דברי נביאים, שבתחילת ימות המשיח תהיה מלחמת גוג ומגוג, ושקודם מלחמת גוג ומגוג יעמוד נביא לישראל ולהכין לבם, שנאמר (מלאכי ג', כ"א): "הנה אנכי שולח לכם את אליה" וגו'. ואינו בא לא לטמא את הטהור ולא לטהר את הטמא, ולא לפסול אנשים שהם בחזקת כשרות, ולא להכשיר מי שהוחזקו פסולין, אלא לשום שלום בעולם, שנאמר: "והשיב לב אבות על בנים". ויש מן החכמים שאומרים שקודם ביאת המשיח יבוא אליהו, וכל אלו הדברים וכיוצא בהן, לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו, שהדברים סתומין הן אצל הנביאים, גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו, אלא לפי הכרע הפסוקים, ולפיכך יש מחלוקת בדברים אלו, ועל כל פנים אין סדור הויית דברים אלו ולא דקדוקיהן עיקר בדת. ולעולם לא יתעסק אדם בדברי ההגדות, ולא יאריך במדרשות האמורים בענינים אלו וכיוצא בהן, ולא ישימם עיקר שאין מביאין לא לידי יראה ולא לידי אהבה. וכן לא יחשב הקצין, שאמרו חכמים: "תפח רוחם של מחשבי הקצים", אלא יחכה ויאמין בכלל הדבר כמו שבארנו.

ג. בימי המלך המשיח, כשתתיישב ממלכתו ויתקבצו אליו כל ישראל, ויתייחסו כולם על פיו ברוח הקודש שתנוח עליו, שנאמר (מלאכי ג', ג'): "וישב מצרף ומטהר" וגו', ובני לוי מטהר תחילה ואומר זה מיוחס כהן וזה מיוחס לוי, ודוחה את שאינן מיוחסין לישראל, הרי הוא אומר (נחמי' ז', ס"ה): "ויאמר התרשתא להם וגו' עד עמוד כהן לאורים ולתומים". הנה למדת שברוח הקדש מיחסין המוחזקין ומודיעין המיוחס. ואינו מיחס ישראל אלא לשבטיהם, שמודיע שזה משבט פלוני וזה משבט פלוני. אבל אינו אומר על שהן בחזקת כשרות "זה ממזר וזה עבד" שהדין הוא שמשפחה שנטמעה נטמעה.

ד. לא נתאוו חכמים והנביאים ימות המשיח, לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בעכו״ם, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה, ולא יהיה להם נוגש ומבטל, כדי שיזכו לחיי העולם הבא, כמו שביארנו בהלכות תשובה.

ה. ובאותו הזמן לא יהיה שם רעב ולא מלחמה, ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצוין כעפר. ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד, ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים, וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם. שנאמר (ישעי' י"א, ט'): "כי מלאה הארץ דעה כמים לים מכסים".

♦

ג. הגלויות והגאולה בתורה הכתובה
רמב״ן. עה״ת (ויקרא, בחקותי כ״ו, ט״ז)

…והבן כי האלות האלה (הכתובות בפ' בחקותי) ירמזו לגלות ראשון, כי בבית ראשון היו כל דברי הברית הזאת, הגלות והגאולה ממנו, שכן תראה בתוכחות שאמר: "ואם בחקותי תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם". ואמר: "להפרכם את בריתי". והזכיר בהם במות וחמנים וגלולים כי היו עובדי ע"ג ועושים כל הרעות. והוא שאמר: "והשמותי את מקדשיכם ולא אריח בריח נחוחכם". יתרה בהם לסלק מהם מקדשו וקבול הקרבנות שהיו לרצון לו במקדש ההוא. והעונשים עליהם חרב וחיה רעה ודבר ורעב וגלות בסוף, כי כל זה הי' שם כאשר בא בפירוש בספר ירמיהו. ואמר בגלות: "אז תרצה הארץ את שבתותיה, כל ימי השמה תשבת, את אשר לא שבתה". שהיו שנות הגלות כשנים אשר בטלו השמטות. וכן אמר הכתוב בגלות ההוא למלאת דבר ה' מפני ירמי' "עד רצתה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה שבתה למלאת שבעים שנה". כן התרה בהם וכן הגיע אליהם. א"כ דבר ה' ברור הוא שעל הגלות ההוא דבר הכתוב. והסתכל עוד בענין הגאולה ממנו, שאינו מבטיח רק שיזכור ברית אבות ובזכירת הארץ לא ימחול עונם ויסלח חטאתם ויוסיף אהבתם כקדם. ולא שיאסוף את נדחיהם, כי הי' כן בעלותם מבבל ולא שבו רק יהודה ובנימין והלוים עמהם מעט ומקצת השבטים אשר גלו לבבל, ושבו בדלות ועבודת מלכי פרס. וגם לא אמר שישובו בתשובה שלימה לפניו, רק שיתודו בעונם ועון אבותם. ומצינו אנשי בית שני עושים כן כמו שהתודה דניאל (ט', ה'): "חטאנו ועוינו והרשענו ומרדנו וסור ממצוותיך" וכוי וכתיב: "כי בחטאינו ובעונות אבותינו ירושלים ועמך לחרפה". וכן נחמי' התודה ועזרא אמר (נחמי' ט', ל"ד): "מלכינו שרינו כהנינו ואבותינו לא עשו תורתך". כי כולם למדו מן התורה שיתודו עוונם ועון אבותם. וכל אלה דברים ברורים בברית הזאת שהוא באמת ירמז לגלות ראשון והגאולה ממנו.

אבל הברית שבמשנה תורה ירמז לגלותנו זה ולגאולה שנגאל ממנו. כי הסתכלנו תחלה שלא נרמז שם קץ וקצב ולא הבטיח בגאולה, רק תלה אותם בתשובה. ולא הזכיר בעבירות ההם שיעשו אשרים וחמנים ושיעבדו ע"ג כלל. אבל אמר: "והי' אם לא תשמע בקול ה' א־להיך לשמור לעשות את כל מצוותיו וחקותיו ומשפטיו", לאמר כי מפני שעברו על קצת מצוותיו שלא ישמרו ויעשו את כולן, יענשו, שכך הי' בבית שני, כמו שאמרו (יומא ט':) שבית ראשון מפני מה חרב? מפני ע"ג וגילוי עריות ושפ"ד. בית שני שאנו בקיאים בהם שהיו עוסקים בתורה ובגמ"ח מפני מה חרב? מפני שנאת חנם שהיתה ביניהם. ולא הזכיר שם המקדש וריח ניחוח כאשר הזכיר כאן, שלא היתה האש יורדת ואוכלת הקרבנות בבית שני, כמו שהעידו במס' יומא (שם כ"א:). ושם אמר בקללות: "ישא ה' עליך גוי מרחוק מקצה הארץ כאשר ידאה הנשר" שבאו עליהם עם רומי הרחוקים מהם מאד. ואמר שם: "אל גוי אשר לא ידעת", "גוי אשר לא תשמע לשונו" מפני רוב רחוקם מארצנו. ולא כן בדברי הברית הזאת, מפני שגלו לבבל ואשור שהם קרובים לארץ ונלחמים בהם תמיד וייחוס ישראל משם הי', ויודעים לשונם כענין שנאמר (מל"ב י"ח, כ"ו): "דבר נא אל עבדיך ארמית כי שומעים אנחנו". וכן "והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ", הוא גלותנו היום שאנו מפוזרים מסוף העולם ועד סופו. ואמר: "והשיבך ה' מצרים באניות". ובגלותנו זה הי' שמילא טיטוס מהם ספינות, וכן כתוב בספר הרומיים. וכן מה שאומר שם: "בניך ובנותיך נתונים לעם אחר ועיניך רואות, בנים ובנות תוליד ולא יהיו לך כי ילכו בשבי", איננו הגלות שגלו אבות ובנים, רק השבי ההוא לבנים לבדם והאבות נשארים בארץ. ולא נאמר כן בברית הראשון, מפני שגלו גלות שלמה. אבל בברית השני הזכיר כן, שהיו הרומאים מושלים בארצנו ולוקחים הבנים והבנות כרצונם. וכן "ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך ברעב ובצמא", היא עבדותנו שעבדנו הרומיים בארצנו, ושריהם מושלים בארץ ומכבידים עליהם עול כבד ולוקחים גופם וממונם, כאשר הוא ידוע בספרים. ועוד ראי' שאמר: "יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך". כי הלך אגריפס המלך בסוף לרומי, ועל הליכתו שם נחרב הבית. ולא אמר הכתוב המלך אשר ימלך עליך, אבל מלכך אשר תקים, רמז לנו ית', שלא הי' ראוי למלך ואסור הי' להיות מלך על ישראל מדין תורה, אבל הקימו עליהם הוא ואבותיו שלא כדת, כמו שהוזכר זה במס' סוטה. וכל אלה רמזים כאלו יזכירו בפירוש ענין גלותנו זה. והגאולה בברית ההיא גאולה שלמה מעולה על כלנו. אמר: "והי' כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה" וגו' והבטיח: "והיטבך והרבך מאבותיך", שהיא הבטחה לכל שבי ישראל, לא לששית העם. ושם הבטיח שיכרית ויכלה המגלים אותנו שנאמר: "ונתן ה' א־להיך את כל האלות האלה על אויביך ועל שונאיך אשר רדפוך". והנה אויביך ושונאיך רמז לשתי האומות אשר ירדפו תמיד אחרינו, ואלה הדברים יבטיחו בגאולה העתידה הבטחה שלמה מכל חזיונות דניאל. מעולה על כלנו. אמר: "והי' כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה" וגו' והבטיח: "והיטבך והרבך מאבותיך", שהיא הבטחה לכל שבי ישראל, לא לששית העם. ושם הבטיח שיכרית ויכלה המגלים אותנו שנאמר: "ונתן ה' א־להיך את כל האלות האלה על אויביך ועל שונאיך אשר רדפוך". והנה אויביך ושונאיך רמז לשתי האומות אשר ירדפו תמיד אחרינו, ואלה הדברים יבטיחו בגאולה העתידה הבטחה שלמה מכל חזיונות דניאל.

♦

ד. תיקון הטבע בימות המשיח
רמב״ן. פי׳ עה״ת (ויקרא, בחקתי כ״ו, ו׳)

…תהי' ארץ ישראל בעת קיום המצוות, כאשר הי' העולם מתחלתו קודם חטאו של אדם הראשון, אין חי' ורמש ממית האדם, כמו שאמרו: אין ערוד ממית אלא חטא ממית. וזה שאמר הכתוב (ישעי' י"א, ח'): "ושעשע יונק על חור פתן", וכן: "ופרה ודוב תרעינה ואריה כבקר יאכל תבן". כי לא הי' הטרף בחיות הרעות רק מפני חטאו של אדם כי נגזר עליו להיות טרף לשניהם, והושם הטרף טבע להם גם לטרוף זו את זו כידוע, כי בטרפם האדם פעם אחת יוסיפו להיות רעים יותר. וכן אמר הכתוב (יחזקאל י"ט, ג'): "וילמד לטרף טרף, אדם אכל". והנה בבריאתו של עולם נאמר בחיות שנתן להם העשב לאכלה. ואמר הכתוב: "ויהי כן". כי הוא הטבע אשר הושם בהם לעד. ואח"כ למדו הטרף מפני החטא הממית כאשר פירשתי. וכשהותר שחיטת בעלי חיים לבני נח אחרי המבול והזהיר על אדם (בראשית ט', ה'): "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש" וכו' את נפש האדם ולא את נפש החי' מיד חי' בחברתה, נשארו על מנהגם לטרוף. ובהיות ארץ־ישראל על השלימות תשבות רעת מנהגם ויעמדו על הטבע הראשון אשר הושם להם בעת יצירתם. וכו'.

ועל כן אמר הכתוב על ימי הגואל היוצא מגזע ישי, שישוב השלום בעולם ויחדל הטרף ורעת הבהמה וכו' חי' ורמש כאשר הי' טבעם מתחלה. והכוונה היתה בו על חזקי' כשבקש הקב"ה לעשותו משיח (סנהדרין צ"ד.), ולא עלתה זכותם לכך. ויהי' המעשה על המשיח העתיד לבא.

♦ ♦

בדברי גדולי תקופתנו והוגיה

ה. התאחרות הגאולה עקב החטא
מרן הרב א. י. הכהן קוק. אורות מאופל, המלחמה

ד'. לולא חטא העגל היו האומות היושבות ארץ־ישראל משלימות עם ישראל, ומורות להם, כי שם ד' הנקרא עליהם היה מעורר בהן יראת הרוממות, ולא היתה שום שיטת מלחמה נוהגת, וההשפעה היתה הולכת בדרכי שלום, כבימות המשיח. רק החטא גרם ונתאחר הדבר אלפי שנים. וכל מסיבות העולם הנן אחוזות זו בזו להביא את אור ד' בעולם. וחטא העגל ימחה לגמרי, וממילא כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ד'. והעולם יתוקן באורח שלום ורגשי אהבה. ונועם ד' יוחש בכלל לבב, לענג רוח ולעדן נשמה, ולכל בהם תחיה נפש כל חי.

♦

ו. דרכי גאולה וחבלי משיח
מרן הרב א. י. הכהן קוק. אורות התחיה

כ"ז. ההתגברות הרוחנית העליונה מחזקת את התכנים המעשיים ומגברת את ההתענינות בעולם ובחיים וכל אשר בם. רק בזמן החרבן וקרוב לו, שהחול הישראלי נעתק מאדמתו והוצרך להכיר את תעודתו רק במעמדו הרוחני המופשט, הושרשה ביחידים הדרכה לפרישות מחיי שעה בשביל חיי עולם, וגם ע"ז יצאה מחאה שמימית. אבל כאשר הגיע התור של בנין האומה בארצה, והצורך המעשי של הסדורים המדיניים והחברתיים נעשה חלק מתכנית פעלי הכלל, הרי הם הם גופי תורה. וכל מה שיתרחבו הגורמים המעשיים ויתבססו יותר יפעל הרוח המלא קדושה וחיי אמת על העולם ועל החיים, ואור ישראל יאיר פני תבל בכליל יפעתו.

כ"ח. הקדושה שבטבע היא קדושת ארץ־ישראל. והשכינה שירדה בגלות עם ישראל הוא הכשרון להעמיד קדושה בניגוד לטבע. אבל הקדושה הלוחמת נגד הטבע אינה קדושה שלימה.

ל"ג. גדולה היא תביעתנו הגופנית, גוף בריא אנו צריכים. התעסקנו הרבה בנפשיות, שכחנו את קדושת הגוף, זנחנו את הבריאות והגבורה הגופנית. שכחנו שיש לנו בשר קודש, לא פחות ממנה שיש לנו רוח הקודש. עזבנו את החיים המעשיים ואת התבררות החושים ואת הקשור עם המציאות הגופנית המוחשית, מפני יראה נפולה, מפני חוסר אמונה בקדושת הארץ – "אמונת – זה סדר זרעים שמאמין בחי העולמים וזורע". כל תשובתנו תעלה בידינו רק אם תהיה, עם כל הוד רוחניותה, גם תשובה גשמית יוצרת דם בריא, בשר בריא, גופים חטובים ואיתנים, רוח לוהט זורח על גבי שרירים חזקים, ובגבורת הבשר המקודש תאיר הנשמה שנתחלשה, זכר לתחית המתים הגופנית.

ל"ב. אפיה של הגאולה הבאה לפנינו, שראשית צעדיה הננו חשים ומרגישים, היא בתוכיותה של כנסת ישראל. מתפתחת היא האומה בכל כחותיה, מגדלת היא את רוחה, את טבעה ואת עצמיותה. אינה מכרת היא עדיין את עומק הישות העליונה שהיא כל יסוד תקומתה. עינה לארץ ולשמים עדנה לא תביט. היא אינה שבה עדיין אל אישה הראשון בפועל, היא מעבדת את חייה בכחותיה הנמצאים בשרשי נשמתה. אמנם בלא קריאת שם, בלא מגמה מבוררת, הכל הוא אור ה' וכבודו, אבל לא היא ולא העולם מכיר זה בבליטה, שם שמים לא שגור בפיה, אומץ וגבורה רודפת היא, אבל באמת הכל קודש וא־להי הוא. רק בהגמר התוכן, בהעלות האומה למרום מצבה, אז יוחל אור א־להי נקרא בשם המפורש להגלות. יגלה ויראה, שכל מה שהאיר וכל מה שיאיר, כל שחי וכל שיחיה בה, הכל אור א־להי עולם א־להי ישראל הוא "וזה שמו אשר יקראו ד' צדקנו" (ירמי' כ"ג, ו'), "ושם העיר מיום ד' שמה" (יחזקאל מ"ח ל"ה). מצב גאולה זה הוא יסוד החזון של הרזים, שכנסת ישראל לא תשוב למקומה לעתיד כי אם קודשא ב"ה וכל חיליו יבאו אליה ויקימו אותה מן עפרא ביקר סגי. אשרי עין ראתה כל אלה ולמשמע אוזן ותקוה תשמח נפשנו. והמשך הזמן, העובר בין ההופעות המיוחדות המרוכזות בכנסת ישראל, עד שיופיע אור תפארת ישראל, לדעת כי שם ד' נקרא עליה, הוא זמן חבלי משיח, שרק אמיץ אונים כרב יוסף אומר עליו, בניגוד לכל האומרים: "ייתי ולא אחמיניה", "ייתי ואיתיב בטולא דכופתא דחמרי' " (סנהדרין צ"ח).

♦

ז. מרידה ומהפכה בחבלי משיח
מרן הרב א. י. הכהן קוק. אורות התחיה

מ"א. הרבה נשמות, נדחות בין האומות, שבות לכנסת ישראל בעקבתא דמשיחא. וכח העיכול אינו מספיק בתחלה להסכים למזון מבריא, ומזה נצמחה המחלה של חוצפה. אבל היא רק מחלה עוברת, "וזה חלי ואשאנו", ומהרה תעלה ארוכה לה. "וחיל גוים תאכלו ובכבודם תתימרו".

♦

מ"ד. מקובלים אנו, שמרידה רוחנית תהיה בארץ ישראל ובישראל, בפרק שהתחלת תחית האומה תתעורר לבא. השלוה הגשמית שתבא לחלק מהאומה, אשר ידמו שכבר באו למטרתם כולה, תקטין את הנשמה, ויבאו ימים אשר תאמר: אין בהם חפץ. השאיפה לאידיאלים נשאים וקדושים תחדל, וממילא ירד הרוח וישקע. עד אשר יבא סער ויהפך מהפכה, ויראה אז בעליל כי חוסן ישראל הוא בקודש עולמים, באור ה' ובתורתו, בחשק האורה הרוחנית שהיא הגבורה הגמורה, המנצחת את כל העולמים וכל כוחותיהם.

הצורך למרידה זו, היא הנטיה לצד החמריות, שמוכרחה להולד בכללות האומה בצורה תקיפה, אחר אשר עברו פרקי שנים רבות, שנאפסו לגמרי מכלל האומה, הצורך והאפשרות להתעסקות חמרית. וזאת הנטיה כשתולד תדרך בזעם ותחולל סופות, והם הם חבלי משיח, אשר יבסמו את העולם כולו ע"י מכאוביהם.

♦

ח. לאומית חילונית – סופה כשלון
ר׳ אלחנן וסרמן. מתוך "בעקבתא דמשיחא"

מלבד ה"איזמים" המשותפים לכל העמים, נתברכנו ב"איזם" יהודי מובהק, דהיינו הנציונליזם (לאומיות) המתימר להנחיל לכלל ישראל גאולה גשמית, ובעיקר – רוחנית. מגמתו לקומם עם עברי מחדש, אשר ידע לנער מעליו את "אבק הדורות הקודמים", ולהכריז "הס כי לא להזכיר בשם ה' ". תכנית פעולתו אף היא פשוטה מאד: להפקיע את רבון העולמים מבית ישראל ומלבבות בני ישראל. ואם תשאלו: מי יעמד לנו בעת צרה? תבא התשובה: אנו בעצמנו – "כוחי ועוצם ידי". מי זה "אנו- "? אלה הם המנהיגים, הנוער ה"לאומי" שלנו, הגבורים שחוללו מלחמה בין העם העברי לבין מלכות שמים. [אולם] השי"ת כוחו רב מכוחם, ואנו משולים כעת לטפשים שספגו מכות. לא רק סתם טפשים, אלא "טפשאי דטפשאי דמגמרי להו ולא מגמרי". מלמדים אותנו ומיסרים אותנו, ואזנינו אטומות משמוע.

♦

ט. השלב האחרון של חבלי משיח
ר׳ אלי׳ דסלר. מתוך "מכתב מאליהו" ח"ג

סוף גלות זו היא התקופה הקרויה בפי חז"ל "עקבתא דמשיחא" שבה "חוצפה יסגא" (סוטה מ"ט:), אז גלות השכינה היא תחת יד חצופי ישראל. הן נשמות "ערב רב" המעורבות בישראל, אשר שורש טומאתם העיקרי הוא החוצפה כלפי שמיא – מדת עמלק. השלטון על העם הקדוש נמסר בידי ערב רב, כמובא בהגר"א (בביאורו לתקוני זוהר חדש דף כ"ז:) "הערב־רב שהן רישא דעמא קדישא בגלותא בתראה, היו צריה לראש", וכמש"כ ב'רעיא מהימנא'. בכוח גאותם ושלטונם מנסים הם להשפיע בהשקפות טמאות אפיקורסיות של "כוחי ועוצם ידי", ועומדים בחציפות ובעזות כנגד האמונה, התורה ועבודת ה'.

זהו הנסיון שלתוכו הוטל עם ישראל ב"עקבתא דמשיחא". השי"ת משיב יהודים רבים לארץ ישראל ושולטים בה, ופורקי עול התורה מתגאים כאילו הם עשו ופעלו זאת בגבורתם. וככל שתגדל גאותם תגדל חוצפתם, ויגבר רצונם להשליט את האפיקורסות ח"ו. זהו הנסיון האחרון של גלות השכינה, הנסיון הקשה ביותר.

אם נכיר את הנסיון הזה בכל היקפו, נדע את התפקיד שהטילו עלינו מן השמים על תקופתנו – להתחזק נגד הדעות החמריות הכוזבות, ולהכיר כי טעות גמורה היא בידי אלה הטוענים כאילו שאנו עשינו את שלנו – באנו לארץ ישראל, לחמנו עליה, והננו שולטים בה, וה' יתברך כבר יעשה את שלו, ובמשך הזמן ירבו אמונה ויראת שמים. אולם עלינו להכיר כי הם מחליפים את מה שבידי ה' ואינו בתחום בחירתנו, כי הרי "ה' איש מלחמה", וידיו פעלו כל זאת – במה שמוטל עלינו לעשות, ואינו בידי שמים, כי "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים".

העומדים בתקיפות ובגבורה נפשית בנסיון הקשה הזה, של הדעות הכוזבות של "כוחי ועוצם ידי", ואינם מתפעלים ומושפעים מחוצפת הכפירה, ולא מתבטלים כלפיה כלל, אלא אדרבא, מתחזקים באמונתם ואינם זזים מהשקפת התורה וחז"ל כמלא נימא, ומתמסרים לגמרי לעבודה פנימית בתורה ותפלה ויר"ש, הם אשר יזכו לגאולה השלימה על ידי משיח צדקנו במהרה בימינו.

♦

י. מה מחייבת תקומת מדינת ישראל?
הרב י. ד. סולוביציק. קול דודי דופק

גם עכשו אנו עומדים בימים טרופים, ימי זעם ומצוקה. נגועי פרעות ולמודי יסורים אנו. בתקופה האחרונה נתיסרנו בעינויים שאין כמותם בתולדות אלפי שנות גלות, עלבון ושמד. פרשת הסבל לא נחתמה ביסודה של מדינת ישראל. כיום הזה עוד שרויה מדינה זו במשבר ובסכנה, וכולנו מלאי פחד וחרדה לגורלו של הישוב. עדי ראיה אנו לכוכב של רשעים העולה, ולעיוות הדין הבין־לאומי מתוך אדישות לעקרונות הצדק והיושר על ידי מדינות המערב. הכל מחניפים למנדינו ושונאינו ומתרפסים לפניהם בהכנעה ובצביעות נמבזה; הכל דורשים שלומם וטובתם, בשעה שלישוב המצער מתיחסים עפ"י מנהגו של אותו עשיר שגזל כבשתו של שכנו העני רפה האונים וחדל־ההשפעה.

צפה ועולה התמיה המטפיסית הידועה, והסובל שואל: "למה תראני און ועמל תביט. רשע מכתיר את הצדיק, על כן יצא משפט מעוקל". אכן [שאלה זו] נשארת סתומה וחתומה מחוץ לרשותו של ההגיון. כי "לא תוכל לראות את פני, כי לא יראני האדם וחי". כשיצר הסקרנות השכלית תוקף על האדם, אין לו אלא להתחזק באמונתו בבורא העולם, להצדיק את הדין, ולהודות בתום פעלו. "הצור תמים פעלו, כי כל דרכיו משפט". אם יפה לנו להעמיק שאלה בשעת סיוטי בלהות, אז עלינו לנסחה כך: "מהי חובת האדם הסובל הנולדת מתוך הסבל? מהי בת־קול הציווית הבוקעת מתוך חיסורים?" – אם נצליח לנסח תורה זו מבלי לטפל בשאלת הסיבה והתכלית נזכה לישועה שלימה, ויתקיים בנו מקרא שכתוב: "עוצו עצה ותופר, דברו דבר ולא יקום, כי עמנו א־ל."

אם חסדי ה', שהורקו ליחיד או לכלל, מחייבים את הנהנה מהם בפעולות מסוימות, גם אם החסדים הוענקו לאדם בדרך הטבע, ק"ו לחסדי א־להים המתגלים למעלה מדרך זו, בצורת נס החורג ממסגרת החוקיות האלמנטרית של ההשתלשלות ההיסטורית, שמשעבדים את בעל הנס לא־להים.

כשהנס אינו מוצא את הדו הרצוי במעשים ממשיים, חזון נעלה מתנוון ומתמזמז, ומדת הדין מתחילה לקטרג על בעל הנס, כפוי־התודה. "בקש הקב"ה לעשות חזקיה משיח וסנחריב – גוג ומגוג. אמרה מדת הדין וכו' חזקיה שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר שירה לפניך, תעשהו משיח?" (סנהדרין צ"ד.) אז באה המצוקה, שעת היסורים. הסבל הוא ההתראה האחרונה שההשגחה העליונה מתרה באדם, סרוס הרגשת־הטובה. היהדות מקפידה מאד על איסור חימוץ השעה… שהיה כל שהיא נחשבת על ידה לפשע. האדם מפסיד לפעמים את עולמו בשל חטא אחד – "ויתמהמה…"

מהי תמצית שיר השירים אם לא תיאור ההתמהמהות הפרדוקסלית והטרגית של הרעיה, שכורת־אהבה והלומת־געגועים – אם לא חימוץ הזדמנות הרת עולם גדולה ונשגבה שעליה חלמה ולמענה נלחמה?… "קול דודי דופק פתחי לי.". אבל עקוב הלב ומי יבחן אותו? דוקא באותו לילה עצלות בת־עקשנות מוזרה תקפה עליה. הרעיה לא נעתרה לדודה. אמנם כן, הרעיה נתעוררה, לאחר שהיה קלה מתרדמתה וקפצה בבהלה לקבל את פני דודה: "קמתי אני לפתוח לדודי". אבל קפיצה זו איחרה את המועד.

♦

לפני כמה שנים. בעצם ליל בלהות מלא־זועות – מידנק, טרבלינקה ובוכנוולד, בליל של תאי־גז וכבשנים, בליל של הסתר פנים מוחלט, בליל שלטון שטן־הספיקות והשמד, אשר רצה לסחוב את הרעיה לכנסיה הנוצרית… בליל זה גופו צץ ועלה הדוד. הא־ל המסתתר בשפריר חביון הופיע פתאום והתחיל לדפוק בפתח אהלה של הרעיה הסחופה והדוויה, שהתהפכה על משכבה מתוך פרפורים ויסורי גיהנום. עקב ההכאות והדפיקות בפתח הרעיה עטופת־האבל, נולדה מדינת ישראל!

כמה פעמים דפק הדוד בפתח אהל רעיתו? דומני שלכל הפחות, יכולים אנו למנות שש דפיקות.

ראשית – דפיקת הדוד נשמעה במערכת הפוליטית. מבחינת היחסים הבין־לאומיים, לא יכחיש אף איש, שתקומת מדינת ישראל, במובן פוליטי, היתה התרחשות כמעט על־טבעית. רוסיה וארצות המערב תמכו יחד ברעיון ייסודה של מדינת ישראל, שהיתה אולי ההצעה היחידה שבנוגע לה התאחדו המזרח והמערב. איני יודע את מי ראו נציגי העתונות בעיני־בשר בכסא הנשיאות באותה אסיפה גורלית, אשר בה הוחלט על ייסוד מדינת ישראל, אבל מי שהסתכל אז היטב בעינו הרוחנית הרגיש ביושב־ראש האמיתי שניצח על הדיונים, והוא הדוד. "קול דודי דופק!"

שנית, דפיקת הדוד נשמעה בשדה הקרב. חיל ההגנה הקטן של ישראל ניצח את צבאותיהם העצומים של ארצות ערב. נס "רבים ביד מעטים" נעשה לעינינו. ופלא עוד יותר גדול התרחש באותה שעה! הקב"ה הכביד את לב ישמעאל וציוה עליו לצאת לקרב נגד מדינת ישראל. אילולא הכריזו הערבים מלחמה על ישראל, והיו מסכימים לתכנית החלוקה, היתה מדינת ישראל נשארת בלי ירושלים, בלי חלק גדול של הגליל וכמה משטחי הנגב. [כבימי צאתנו מארץ מצרים כן עתה] הקב"ה הוציא את ישראל ביד חזקה ובזרוע נטויה. "קול דודי דופק"!

שלישית, הדוד התחיל דופק גם בפתח האוהל התיאולוגי, ויתכן כי זוהי הדפיקה החזקה ביותר. כל טענות התיאולוגים הנוצרים, שהקב"ה נטל מכנסת ישראל את זכויותיה בארץ ישראל, ושכל ההבטחות בנוגע לציון וירושלים מתייחסות במובן אליגורי לנצרות ולכנסיה הנוצרית נתבדו בפרהסיא על ידי ייסוד מדינת ישראל, כטענות שקר שאין להם שום עיקר ושורש. "קול דודי דופק!"

רביעית, הדוד דופק בלבות הנוער המתבולל והנבוך. תקופת הסתרת־הפנים בראשית שנות הארבעים הביאה בלבול מוחות בין המוני העם היהודי, והנוער היהודי, בפרט. ההתבוללות הלכה וגברה, והדחיפה לברוח מהיהדות הגיעה לשיאה. פחד, יאוש, ועם־הארצות גרמו לרבים לנטוש את כנסת ישראל, ולעלות על האניה "לברוח תרשישה מלפני ה' ". פתאום התחיל הדוד לדפוק בדלתות הלבבות הנבוכים. ודפיקתו – תקומת מדינת ישראל – האיטה לפחות את תהליך הבריחה. בעצם העובדה כי שם "ישראל" נישא על שפתיים, יש בה משום הזכרה ליהודי הבורח, כי אי אפשר לו לנוס מן כנסת ישראל… "קול דודי דופק!"

הדפיקה החמישית של הדוד היא אולי החשובה ביותר. בפעם הראשונה בתולדות גלותנו הפתיעה ההשגחה את שונאינו בתגלית המרעישה – שדם יהודי אינו הפקר!… אל תשימו לב למליצותיהם הממותקות של מתבוללים יהודים ושל כמה סוציאליסטים יהודים העומדים במרדם, החושבים שהם חיים ברוסיה של שנת 1905, והדורשים בריש גלי כי נקמה נאסרה לישראל בכל מקום, בכל זמן, ובכל הנסיבות. הבל־הבלים! אסורה היא הנקמה כשאין לה כל מטרה, אבל אם נועדה להגנה עצמית, הרי היא זכותו היסודית של האדם באשר הוא אדם לנקום את נקמתו.

… לא לחנם מספרת התורה על שני גיבוריה הגדולים – אברהם ומשה, שלקחו חרב בידם להגן על אחיהם – "וירק את חניכיו", "ויך את המצרי". התנהגות זו אינה סותרת את עקרון החסד והרחמים. יחס סביל, ללא הגנה עצמית, עלול לגרום לפעמים לאכזריות הנוראה ביותר – "ואכבדה בפרעה ובכל חילו, וידעו מצרים כי אני ה'…" ולשון הגאולה השלישית היא: "וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים". ברוך שהחיינו לזמן הזה, שיהודים יש בכוחם, בעזרת השם, להגן על עצמם – "קול דודי דופק!"

הדפיקה הששית, שגם ממנה אל נסיח את דעתנו, נשמעה בשעת פתיחת שערי הארץ. יהודי הנס מארץ אויב יודע עכשו, כי יכול הוא למצוא מקלט בטוח בארץ אבות. זוהי תופעה חדשה בדברי ימינו. עד הנה, אוכלוסי ישראל, כשהיו נעקרים ממקומם, נדדו במדבר העמים מבלי למצוא מחסה ומעון בארץ אחרת. בעטיה של סגירת שערים בפני גולים ונודדים באה כליה על שבטי ישראל. עתה נשתנה המצב. עדים היינו כולנו להתנחלות יהודי המזרח בארץ במשך השנים האחרונות.

…לו קמה מדינת ישראל לפני השואה ההיטלראית, מאות אלפי יהודים היו ניצולים מתאי הגז והכבשנים. פלא המדינה בושש קצת לבא, ובעטיו של איחור פעמיו הוצאו להריגה אלפים ורבבות מישראל. ברם עכשו, כשתמה שעת הסתר פנים, ניתנה האפשרות ליחידים הנתלשים ממקומותיהם להשתרש בארץ הקודש. אל יהי דבר זה קל בעינינו! "קול דודי דופק!"

♦

מה היתה תגובתנו לקול הדוד הדופק,לשפע חסדו ופלאיו? חידדנו ממשכבנו ופתחנו מיד את הדלת, או המשכנו לנוח כרעיה ההיא, והתעצלנו לרדת ממטתנו? – "פשטתי את כתנתי, איככה אלבשנה?" "רחצתי את רגלי – איככה אטנפם?" …

… ארץ ישראל לא בגדה בכנסת ישראל. שמרה אימונים לה וחיכתה לגאולה כל הימים. הדעת נותנת, איפוא, שבשעה שניתנה האפשרות לכנסת ישראל לשוב לארצה, שמנעה את אוצרותיה מזרים ושמרה אותם בשבילנו, היו היהודים החרדים צריכים להזדרז לדבר מצוה גדולה וחשובה כזו, ולקפוץ בשמחה והתלהבות אל תוך תוכה של עבודה הקודש – בנין וישוב הארץ. אולם לצערנו לא נהגנו ככה.

קובלים אנו על מנהיגים ידועים בישראל בשל יחסם לערכי מסורת ושמירת הדת. הטענות צודקות הן. יש לנו האשמות רציניות נגד מנהיגיה החילוניים של ארץ־ישראל. ברם האם רק הם אשמים, ואנחנו נקיים וטהורים? – יכולים היינו להרחיב את השפעתנו על עיצוב דמותו הרוחנית של הישוב, אילו מיהרנו להתעורר מתנומתנו, ולרדת לפתוח את הדלת לדוד הדופק.

♦

יא. ברית־גורל וברית־יעוד ומשמעותן לדורנו
הרב י. ד. סולוביציק. קול דודי דופק

… התורה מספרת לנו, כי הקב"ה כרת עם ישראל שתי בריתות, ברית אחת כרת במצרים – "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לא־להים". הברית השניה – בהר סיני: "ויקח ספר הברית. ויאמר הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים האלה".

…מהי מהותן של שתי בריתות אלה? – יש לומר, כי ברית־מצרים היתה ברית גורל, וברית סיני – ברית יעוד.

ברית־גורל מהי? הגורל מציין בחיי האומה, כמו בחיי היחיד, קיום מאונם. כורח מוזר מלכד את הפרטים לכלל אחד. היחיד כפוף ומשועבד בעל כרחו למציאות הלאומית־ הגורלית, ואי אפשר לו להשמט ממנה, ולהבלע במציאות אחרת חוצה לה. הסביבה מפליטה את היהודי הבורח מלפני ה', והוא ניעור מתרדמתו, כיונה הנביא שהקיץ לקולו של רב החובל, בתבעו ממנו זיהוי אישי וגם לאומי־דתי.

וברית־יעוד מהי? היעוד מציין בחיי האומה כמו בחיי היחיד, קיום מדעת, שהאומה בחרה בו ברצונה החופשי, ושבו היא מוצאת את ההגשמה המלאה של הויתה ההיסטורית. חיי יעוד הם חיים מכוונים, פרי דריכות־הכרתית ובחירה חפשית.

בעוד שברית־מצרים נכרתה בעל כרחם של ישראל, הקב"ה לקח אותם לו לעם, מבלי שימלך בהם תחלה, כמו שנאמר "ולקחתי אתכם לי לעם" – הרי ברית סיני הוצעה להם טרם לכריתתה. הקב"ה שלח את משה להגיד להם את דברו, ומשה שב לקב"ה עם תשובת העם…

מהו תוכן ברית סיני? – אורח חיים מיוחד המכוין את חיי האדם להגשמת תכלית הנמצאת מחוצה ליכולת האדם איש־הגורל, והיא: הדמות אדם לבוראו ע"י התעלות על־עצמית. מעשה האחוה והחסד המשובץ במסגרת ברית־סיני מנומק לא על ידי הרגשת הבדידות המוזרה של היהודי, אלא על ידי הוית אחדות האומה המאורשה לעולם לאל אחד. אחדות הא־להים המוחלטת משתקפת באחדות האומה הקשורה בו קשר עולם. "אתה אחד ושמך אחד, ומי כעמך ישראל גוי אחד.". בסיני העלה הקב"ה את ברית הגורל לברית יעוד של קיבוץ בעל חפץ ורצון, המקדש והמכוין את עצמו לקראת הא־להים.

♦

הציונות המדינית הבלתי־דתית נכשלה בטעות יסודית אחת: היא מבוססת על הנחת־שוא שהוכנסה במושג ברית־מצרים, ברית־גורל. עם ייסוד המדינה, אומרת הציונות החילונית, נהפכנו ל"עם" כשאר העמים, ותש כוחו של רעיון "עם לבדד ישכון". הקיצונים שבתנועה זו חפצים גם לקעקע את האידיאה של שיתוף־גורל – של יהודי הגולה והישוב בארץ־ישראל.

טעויות אלה הן תוצאה של השגיאה הראשית שנכשלה בה הציונות החילונית כשחפצה למחוק מספר ההיסטוריה שלנו את רגש הבדידות, ואולי גם את תופעת שיתוף־סבל. קול הדוד הדופק צריך לפקוח עיני כולנו – מדינת ישראל לא יכלה ולא תוכל להפר את כריתת הברית של "ולקחתי אתכם לי לעם", ולחסל את שיתוף הגורל, מקור הבדידות הישראלית. מדינת ישראל מבודדת היא כיום בדיוק כבדידותה של כנסת ישראל במשך אלפי שנות קיומה. ואולי בולטת היא בדידותה של המדינה היום יותר מבעבר, כי היא מתגלה בעליל בזירה הבין־לאומית. "על עמך יערימו סוד ויתעצו על צפוניך. אמרו לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד. כי נועצו לב יחדו עליך ברית יכרותו. אהלי אדום וישמעאלים מואב והגרים. גבל ועמון ועמלק, פלשת עם יושבי צור. גם אשור נלוה עמם היו זרוע לבני לוט סלה" (תהלים פ"ג). רוסיה הקומוניסטית יחד עם הותיקן הקתולי, המנהיג ההודי עם ראש מדינת ספרד, משרד החוץ הבריטי עם ראשי סין – כולם חוברו יחדו ונעזרים המה בנסיונם לבודד את מדינת ישראל, על ידי שונאינו בארצות אחרות. קנוניה זו התרחשה דוקא לאחר תקומת המדינה, בשעה שהרבה ממנהיגיה חשבו כי פתרה את הבעיה היהודית, חיסלה את הבדידות והכניסה תקינות בקיומנו. ההנחה, שמדינת ישראל החלישה את האנטישמיות בטעות יסודה. להיפך, האנטי־שמיות התגברה והיא משתמשת בעלילות שוא על מדינת ישראל במלחמתה נגדנו. כריתת הברית של מצרים לא תבוטל ביד אנוש. נשארים אנו עם מפוזר ומפורד, ובכל זאת צמודים איש לרעהו. אסור ליהודי־חוץ לשקוט ולנוח בעוד מדינת ישראל נתונה בסכנה. ואל ליושבי ארץ הקודש לפטפט דברי הבל על טיפוס "היהודי החדש" הנוצר שמה, אשר אין לו קשר עם יהודי התפוצות. שומה על כולנו להאזין ל"קול דודי דופק."

והיה כי ישאלו: במה מתבטא תפקידה של מדינת ישראל, והיתה התשובה: שליחותה של מדינת ישראל היא לא חיסול בדידותה המיוחדת של כנסת ישראל או ביטול אחידות גורלה – בזה לא תצליח, – אלא העלאת והפיכת שיתוף־גורל לשיתוף־יעוד…

גם בחווית היעוד המשותף קיים יסוד של פרישה, אבל הפרישה היעודית טיבה ומהותה שונים לגמרי. אין היא ההרגשה השלילית שבלעם חזה אותה – "עם לבדד ישכון" אלא תודעה מיוחדת שהבטיח משה לכנסת ישראל – "וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב". לאמיתו של דבר אין פרישה זו, אלא לבדיות של קיום נהדר ונאדר, טהור ומקודש. זוהי הלבדיות שעליה דבר אברהם אל נעריו, באמרו: "שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה", בשעה שהבדידות היא רגש נחיתות הרסני המבטא שלילה עצמית. הבדידות גוזלת מן האדם את שלוות נפשו; הלבדיות מעניקה לאדם בטחה, כבוד עצמי, חשיבות ואימון – "בטח בדד".

♦

יב. לקח הימים
הרב מ. צ. נריה. מתוך "מלחמת ירח האיתנים"

פליאה גדולה מטרידה את מחשבתנו, איכה הגיע "העם החכם והנבון", הצבא המהולל ושרות המודיעין המשוכלל, למחדלי "עינים להם ולא יראו, אזנים להם ולא ישמעו"; כאילו לא היינו עם־בינות ובעל־נסיון, בעל־יכולת ובעל־הגיון? איה נעצמו העינים?

והתשובה היא: המחדלים – זה כבר לא החטא, זהו כבר העונש: "כי נסך עליכם ד' רוח תרדמה, ויעצם את עיניכם" (ישעי' כ"ט, י').

המחדלים הם כל כך בלתי־סבירים, והם מקיפים אנשים כה־רבים, עד שקשה לראות בהם חטא אישי־פרטי, של אחדים פלוני או אלמוני.

יהיה זה קוצר ראיה לראות כאן רק את החטא של הפרט, אלא עלינו להבין ולדעת כי באמצעות השגיאות של הפרט הוטל כאן עונש על הכלל. באמצעות שגגות בידי אדם הוטלו כאן ענשים בידי־שמים. ניטלה הראיה הפשוטה, והקולות הברורים לא נקלטו באזנים. הוכו כולם בסנורים, הפכו כולם חרשים.

כי נתקיימה בנו החזות הקשה של ישעי' הנביא: "ואבדה חכמת חכמינו ובינת נבוניו תסתתר" (כ"ט, י"ד), וכדברי חז"ל: כד רגיז רעיא על ענא עביד לנגדא סמותא (ב"ק ל"ב, א').

אחרי מלחמת ששת הימים, אחרי המאורע הכביר הזה, אשר בו נתגלתה יד ה' וזרוע תפארתו על עמו ונחלתו, נמצאו "בעלי נס" אשר התעקשו ולא רצו "להכיר בניסם"; אשר התעקשו לומר כי רק ידם עשתה זאת וזרועם הושיעה למו. הם חזרו ושיננו: "חכמתנו ותבונתנו, עצמתנו וחריצותנו, תבונתנו וערנותנו הם שעמדו לנו" – "לא תצא א־להים בצבאותינו" (תהלים ס' י"ב, עי' גיטין ל"ז א', ומדרש איכה רבתי פסק ב' ח).

והנה באו המחדלים המרובים של מלחמת יום הכיפורים והוכיחו לכל החכמים והנבונים, לכל החזקים והאמיצים, כי בלי סייעתא דשמיא אין ערך לחכמה ולתבונה לגבורה ולעצמה. – "אל יתהלל חכם בחכמתו, ואל יתהלל גבור בגבורתו" (ירמי' ט', כ"ב). עתה שחה גבהות־אדם, ושפל רום־אנשים; המדברים גבוהה גבוהה מנמיכים קולם, והמתנשאים לכל־ראש מרכינים קומתם.

♦ ♦ ♦

בשולי המקורות

הגאולה, המלך המשיח וימות המשיח הוא נושא שרבותינו הקדמונים -הרמב״ם והרמב״ן דנים בו, אעפ״י שהרמב״ם קובע יחד עם זה – "וכל אלו הדברים וכיוצא בהם לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו". אולם הריה״ל בכוזרי המדגיש חזור והדגש, את ערכה של ארץ ישראל, בתור ארץ סגולה -ארץ נבואה, מעלה גם את הכיסופים והעליה לארץ ישראל "לחונן אבניה ועפרה" כדרך, וכאמצעי לקרב הגאולה.

אם ישראל בגולה הם בחינת עצמות יבשות, אשר רק לשד החיים הקודמים ותקות התחדשותם שמור בהם ושומר על ידי זה את זיק חיותם, הרי החיאת הארץ תחזור ותחיה את העצמות היבשות, תקרבם עצם אל עצם ותכשירם לקבלת הנשמה. בזה הוא נותן משמעות מוחשית למאמר חז״ל, שגם הרמב״ן (השמטות לספר המצוות) רואה בו ביטוי לכמה וכמה הלכות הקשורות ביישוב ארץ ישראל, והוא: "שקולה ישיבת ארץ ישראל כנגד כל המצוות״.

♦

בהתעלמות מערכו של חידוש היישוב בארץ ישראל, תוך אמונה ביציבות הגולה ובפיתוח השקפה שהגיעה השעה בה נכנס עם ישראל "למבחן האושר והחסד בגלותו" מגיעה לשיאה שיטתו של ר' ש״ר הירש. על סמך אמונתו בהתקדמות האנושית שתאפשר לישראל חיים מלאי זכויות כיחידים בין האומות, הוא דוחה כל נסיון להשגת המדינה וזכויות בתור עם חי לבדד. אם המטרה היא לשמש מורי דרך החיים לאנושיות, הרי אין ערך לחיים נבדלים כמדינה נפרדת. התפקיד של מורה משתלב יותר אם המורה יש לו אותן שאיפות לאומיות, אותה גישה לערכי תרבות, והוא נאמן לאותה מדינה, ולאינטרסים שלה בה הוא חי, שלאזרחיה הוא צריך לשמש דוגמא. היעוד הישראלי תובע את הפיזור. יהיה רק אז ערך למדינה נפרדת, אם היא תהיה מדינה שקיומה הנסי בולט לעין, שבדרך זו תפגין על מציאות הבורא. מכאן הוא מגיע לדעה הנראית להיות תמוהה מאד, ששיבת ציון וכל ימי הבית השני לא היו אלא כנוס לשם פזור: "לפני שבני ישראל התחילו את נדודם הגדול בהיסטוריה ובין העמים, הם נקבצו מחדש על אדמת מולדתם כבנים החוזרים לבית אביהם, בכדי לאזור את מתניהם בקשר התורה, שעל יסודה בלבד יבססו בעתיד את חייהם". הגלות היתה בלתי רצויה רק כל עוד שהתפקיד של מורה דרך הוטל על ישראל בעונותיו למלא בצורה בלתי מכובדת, כשהוא נרדף ושנאוי על ידי העמים. אולם משהתמרק מחטאיו, וההשגחה העליונה מטה לב העמים להחזיר לו את מקומו המכובד ע״י שיווי זכויות וחובות בקרב העמים אשר נדד שמה, יוכל לשוב למלא את תפקידו ביניהם באורח מכובד.

משום כך רואה ר' ש. ר. הירש את המאבק למען שיווי זכויות בגולה כפעולה חיובית "כשם שאנו מצווים ועומדים לרכוש לנו בעניינים חיוניים כתנאים לחיינו ולקיומנו". ואילו את שיבת הציון הוא משאיר כליל להשגחה הא־להית, אבל "לא הוטל עלינו לקרבו ע״י מעשים ופעולות". אולם השקפתו זו על יציבות הגולה הופרכה כליל ע״י ההתפרצות החדשה של גלי השנאה לישראל והשואה שהכחידה רוב רובו של העם בארצות פזורתו.

♦

שינוי עמדות ביחס למקומה של שיבת ציון כתהליך לקראת הגאולה, וכערך עצמי בשלבי קדם־גאולה, התבטא בתקופה האחרונה בויכוח חריף באשר ליחס לתנועה הציונית ואף להקמת מדינת ישראל, בין גדולי תורה. היו שראו בזה זמורת זר, מכיון שהתנועה הציונית קיבלה השראה מתנועות לאומיות דומות של העמים, ונושאי דברה היו בעיקר אלה הרחוקים מקיום תורה ומצוות. זהו, לפי ביטויו של ר' אלחנן וסרמן הי״ד, עוד "איזם" אחד נוסף על אותם "איזמים" – דהיינו העבודות־זרות שסגרו להם כמה מבני ישראל והתאכזבו מהם. ואף תקומת מדינת ישראל, כיון שבאה כתוצאה ממאבק על בסיס ההשקפה הלאומית שהיא חילונית ביסודה ומתנכרת לעיקר היהדות, יש לראותה לפי זה רק כנסיון נוסף של "עקבתא דמשיחא": "השי״ת משיב יהודים רבים לארץ ישראל ושולטים בה, ופורקי עול מתגאים כאילו הם עשו ופעלו זאת בגבורתם… זהו הנסיון האחרון של גלות השכינה, הנסיון הקשה ביותר" (הר״א דסלר).

אחרת רואה את הדברים מרן הרב זצ״ל, שבעמדו על בסיס התפיסה של הריה״ל ששיבת ישראל לארץ ישראל ותחית הארץ הוא תנאי ושלב מוקדם לגאולה שלימה, רואה בעובדה הזאת שהתנועה הציונית והתעוררות הלאומיות הישראלית באו מבין אלה שעמדו על סף ההתבוללות, יד א־להית נסתרת של מסובב הסיבות, שרק בדרך זו יחזרו ויתקרבו לצור מחצבתם, ודוקא הללו בהיותם יותר קרובים לחפצים החמריים מסוגלים לחדש את אותם צדדי החיים שהעם התרחק בהם עקב תנאי החיים בגולה, ויעזרו להחזיר את העם לאורח חיים תקין, בו חיי הגוף והרוח אינם צוררים אלא משלימים זה את זה. כנקודות אור ראה מרן זצ״ל בהתעוררות הלאומיות הישראלית, וטיפוח ההערכה של חיי יושר וצדק, שעל ידי זה תבא גם התשובה המלאה לקיום תורה ומצוות.

אין פלא אמנם שחולמי חלום הגאולה עפ"י הנמסר מדור דור לא מכירים בתנועה הזאת כזו המיועדת להביא הגאולה "בני העליה המיוחדים של עם ממושך וממורט אשר שכח חיים ונשה טובה… ראוהו ולא הכירוהו". כי על כן זוהי "מרידה של נטיה לצד החמריות". אולם זו "מוכרחה להולד בכללות האומה, אחר אשר עברו פרקי שנים רבות שנאפסו לגמרי מכלל האומה, הצורך והאפשרות להתעסקות חמרית". כי "גוף בריא אנו צריכים … שכחנו שיש לנו בשולי המקורות קודש לא פחות ממה שיש לנו רוח הקדוש". אולם אליבא דאמת יש לנו להכיר כי אם גם התחיה מתבטאת בעיקר בענינים חמריים "עינה לארץ ולשמים עדנה לא תביט. שם שמים לא שגור בפיה. אומץ וגבורה רודפת היא". אך אין זה אלא תהליך השיבה לעצמיות. והתפקיד של שלומי אמונים הוא להסביר לעצמם ולאחרים, שגם הלאומיות הישראלית, למרות צורתה החיצונית, היא כולה קודש. ולא ניתן להפריד בין ישראל לתורתו. ואם אמנם לא בקלות תולד המזיגה הזאת שבין הצדדים החמרים לרוחניים, ויהיה זה מאבק איתנים. אך תגיע השעה "אשר יבא סער ויהפך מהפכה, ויראה אז בעליל כי חוסן ישראל הוא בקודש עולמים באור ה' ובתורתו, בחשק האורה הרוחנית שהיא הגבורה הגמורה, המנצחת את כל העולמים וכל כוחותיהם".

♦

את דפיקת הדוד על פתחה של הרעיה – קריאת ההתעוררות לקראת הגאולה של הקב"ה לכנסת ישראל, שומע ומביע הרב י. ד. סולוביציק, בצורה פיוטית. הוא פורט והולך את אותם גילויים מופלאים של ההשגחה העליונה בתקומת המדינה שבאה אחר "ליל בלהות מלא זוועות – מידנק טרבלינקה ובוכנוולד". כיצד התאחדו באורח פלא ארצות המזרח והמערב בהקמת מדינת ישראל; כיצד נלחם וניצח באופן מופלא חיל ההגנה הדל את צבאות מדינות ערב; כיצד עוררה תקומת המדינה זיק היהדות הרדום בקרב הנוער המתבולל, וכיצד נתערערה התפיסה התיאולוגית של הנצרות על העם היהודי אשר ראו בו עם מקולל, אשר לחיות אינו חי וגם למות אינו יכול …

המשמעות של דפיקה זו על פתחנו הוא רואה ככפולה. האחת, כלפי היהדות שומרת תורה, שלא קמה באלפיה וברבבותיה "לקפוץ בשמחה והתלהבות אל תוך תוכה של עבודת הקודש – בנין וישוב הארץ"; והשניה, כלפי הצבור החילוני, שלא להסתפק ב"ברית גורל״ – זו שכפויה עלינו בעצם השתייכותנו לעם ישראל מבלי אפשרות להשמט ממנה, דוגמת זו שנכפתה עלינו באימי השואה; אלא לקבל מרצון ומהכרה את "ברית היעוד", שהתבטאה בשעתה בקבלת התורה, "שהאומה בחרה בו ברצונה החפשי, ושבו היא מוצאת את ההגשמה המלאה של הויתה ההיסטורית".

♦

עבר מספר שנים, ועדיין לא באה ההתעוררות הרצויה, גל של התפרקות פקד את המדינה בעשור האחרון. הנהנתנות – זו הסיסמא שכובשת יותר ויותר את הדור הצעיר בעמי אירופה ואמריקה, ומטביעה את חותמה על חיי החברה התרבות והאמנות בארצות אלה, הגיעה גם אל שערי הארץ. נבקה הרוח החלוצית; הערכת החיים הצנועים הפשוטים והטבעיים, שהיא יותר קרובה להשקפת היהדות האומרת: "יגיע כפיך כי תאכל אשריד וטוב לך", הולכת ונעלמת, ובמקומה משתלט הברק החיצוני, שהוא מלווה ברצון לגריפת רווחים קלים מבלי לבחון את טוהר מקורותיהם. החינוך החילוני חסר השרשים בעבר היהודי ובמקורות היהדות נותן אותותיו. ורבו הנבוכים שאינם מבינים את פשר מעמדו של ישראל בעמים, ובעוד הבקיעים רבים מבפנים, הולך האויב החיצוני ומתעצם.

בכדי שלא להיות מופרע מהמצב המדיני של מדינת ישראל המוקפת אויבים ההולכים ומתחזקים, מה שהיה מונע מלמוץ את כל האפשרויות של הנאות הרגע, טופחה במתכוין הרגשת שאננות, שכביכול האויב לא יעיז לפגוע, שצה"ל הוא חומה בצורה אשר אף אחד לא יהין להתמודד עמו, וכו' וכו'. באחת – כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה… אך הנה באה מלחמת יום הכיפורים, והחרידה את הישוב משאננותו.

ללמוד את לקח מלחמת יום הכיפורים לא מבחינת המחדלים אלא מבחינת גורמיהם, זוהי החובה שעליה מעמיד הרב מ. צ. נריה. לחפש ואף למצוא את הקשר בין המעמד החומרי, החברותי והמדיני, של עם ישראל עם מעמדו הרוחני, ולראות את הקורה בחיים המדיניים והחברתיים כתוצאה, המחייבת תיקון בגורם – בסיבת הסיבה, הוא הנדרש מאתנו תמיד, הוא שיש לו משמעות חיונית לתקומתנו המדינית, וכהכנה לשלבים הבאים של גאולה שלימה ומלאה של עם השב מארבע כנפות הארץ לארצו השלימה והגאולה בשלום עולמים ובשמחת עולם.

שמא זהו רוח הסער אשר "יהפך מהפכה", שראה מרן הרב זצ״ל אשר בא להראות בעליל "כי חוסן ישראל הוא בקודש עולמים. שהיא הגבורה הגמורה, המנצחת את כל העולמים…"?

♦

"כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

 

---

ו. מחזקת את התכנים המעשיים וכו'. כל עוד הצד הרוחני חלש כשלעצמו אין בכוחו להחזיק מעמד בצירוף לחיי המעשה המלאים (של מדינה עם כל הכרוך בזה) ואז אין נטיה לזה. אולם בהתגבר הכוחות הרוחניים וישנה הרגשה ששוב לא תזיק תגבורת הצדדים הגופניים מתחדשת הנטי' לחיזוק כל צדדי החיים המלואם.

הושרשה ביחידים וכו'. המכוון לדברי רשב"י ושבת ל"ה:) ומ״ש שם רבים עשו כרשב"י ולא עלתה בידם.

מחאה שמימית. הכוונה למ"ש (שבת לג:) יצאה ב"ק ואמרה: חזרו למערתכם.

יראה נפולה. מדרגה נמוכה של יר"ש.

בתוכיותה של כנס"י. בתוכן של גאולת הכוחות הפנימיים של העם ויציאתם לחפשי.

עינה לארץ וכו'. סימני התחי' הלאומית שלעינינו מתגלים בדברים הארציים דוקא.

אמנם לא קריאת שם. אעפ"י שאין נקרא שם ה' על התחי' הלאומית בישראל במפורש מ"מ הרי במהותה היא מכילה בתוכה כח זה.

רק בהגמר התכן. זהו תהליך אטי, שראשיתו תחית הגוף, ורק אח"כ יתגלה האור הפנימי.

ייתי וכו'. יבא ואל אראנו.

ייתי ואתיב וכו'. בצל הרעי של חמורו, רש"י. כלומר, אעפ"י שבואו כרוך בלכלוך הבא מהתעוררות החמריות, מ"מ מוכן הוא לכך, מתוך הכרה שזוהי הדרך המובילה להתעוררות המשיחית.