פרק כ״ח
גלות

סיבות הגלות. השוני שבסיבת חורבן ראשון ושני. הגלות בהסתר פנים. נקודות חיוביות בגלות. התגברות הרדיפות ופשרן. סופן של מגמות התבוללות.

בתנ"ך

והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ

דברים כ"ח, ס"ד.

♦

ואף גם־זאת בהיותם בארץ איביהם לא־מאסתים ולא־געלתים לכלתם להפר בריתי אתם כי אני ה' א־להיהם:

ויקרא כ"ו, מ"ד.

♦

וחרה אפי בו ביום־ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכל ומצאהו רעות רבות וצרות ואמר ביום ההוא הלא על כי־אין א־להי בקרבי מצאוני הרעות האלה:

דברים ל"א, י"ז-י"ח.

♦

ושבת עד־ה' א־להיך ושמעת בקלו ככל אשר־אנכי מצוך היום אתה ובניך בכל־לבבך ובכל־נפשך:

ושב ה' א־להיך את־שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל־העמים אשר הפיצך ה' א־להיך שמה:

אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך הי א־להיך ומשם יקחך:

דברים ל', ב'-ד'.

♦

וקדשתי את־שמי הגדול המחלל בגוים אשר חללתם בתוכם וידעו הגוים כי־אני ה' נאום ה' א־לוהים בהקדשי בכם לעיניהם:

ולקחתי אתכם מן הגוים וקבצתי אתכם מכל־הארצות והבאתי אתכם אל־ אדמתכם:

וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טמאותיכם ומכל־גלוליכם אטהר אתכם:

ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם והסרתי את־לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר:

ואת־רוחי אתן בקרבכם ועשיתי את אשר־בחקי תלכו ומשפטי תשמרו ועשיתם:

וישבתם בארץ אשר נתתי לאבתיכם והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לא־להים:

יחזקאל ל"ו, כ"ג-כ"ח.

♦

והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית־ה' בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל־הגוים:

והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל־הר־ה' אל־בית א־להי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה בארחתיו כי מציון תצא תורה ודבר־ה' מירושלים:

ושפט בין הגוים והוכיח לעמים רבים וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא־ישא גוי אל־גוי חרב ולא־ילמדו עוד מלחמה:

ישעי' ב', ב'-ד'.

♦ ♦

בדברי חז"ל

גורל היהודי בגולה.

"וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם", אמר רב ברדלא בר טביומי אמר רב כל שאינו ב״הסתר פנים" אינו מהם, כל שאינו ב״והי' לאכול"  אינו מהם.

חגיגה ה'.

♦

גם בגלות ישנה השגחה.

אמר רב מסתפינא מהאי קרא ״ואבדתם בגוים״. מתקיף לה רב פפא – דלמא כאבידה המתבקשת דכתיב "תעיתי כשה אובד בקש עבדך". אלא מסיפא דקרא ״ואכלה אתכם ארץ אויביכם״ מתקיף לה מר זוטרא – דילמא כאכילת קשואין ודלועין.

מכות כ"ד.

♦

ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא". אמר רבא אעפ"י שהסתרתי פני מהם "בחלום אדבר בו".

חגיגה ה':.

♦

הגלויות וסיבותיהן.

מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני ג' דברים שהיו בו: עבודה זרה, גלוי עריות ושפיכות דמים.

מקדש שני שהיו עוסקים בתורה ובמצוות וגמילות חסדים, מפני מה חרב? – מפני שהיתה בו שנאת חנם. ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד ג' עבירות.

יומא ט'.

♦ ♦

בדברי הקדמונים

א. ההשגחה הנסתרת על ישראל בגולה
ריה״ל. כוזרי
1. מאמר ב׳

כט. אמר הכוזרי: אם כן אתם היום גוף בלא ראש ובלא לב.

ל. אמר החבר: כן־הוא, כאשר אמרת ועוד: ולא גוף, אבל – עצמות מפוזרות. כמו העצמות היבשות אשר ראה יחזקאל, ועם כל זה, מלך כוזר, אלו העצמות אשר נשאר בהם טבע מטבעי החיים, וכבר היו כלים לראש וללב ורוח ונפש ושכל, טובים מגופות מצוירות מאבן וסיד בראש ועינים ואזנים וכל האברים. ולא חלה בהם מעולם רוח חיה ואי אפשר שיחול בהם, אך המה צורות דומות לצורות אדם ואינם אדם.

לא. אמר הכוזרי: כדברך כן־הוא.

לב. אמר החבר: כי האומות המתות אשר חשבו להדמות לאומה החיה לא יכלו להשיג אל יותר מן הדמיון הנראה: הקימו בתים לא־להים ולא נראה בהם לא־להות אות, הפרשו והנזרו להראות עליהם הנבואה ולא נראתה, החניפו והכעיסו ובעטו ולא ירדה עליהם אש מן השמים, ולא מגפת פתאם כדי לברר אצלם שענשם מאת הא־להים, ועל הענין ההוא נפגע לבם, רצוני לומר: הבית ההוא שהם מכוונים אליו ולא נשתנה ענינם, אבל ענינם משתנה כפי רובם ומעוטם וחזקתם וחלשתם ומחלקותם וחבורם על דרך הטבע והמקרה. ואנחנו כשימצא פגע את לבנו אשר הוא בית מקדשנו – אבדנו, וכאשר ירפא נרפא אנחנו, בין שנהיה רב או מעט ועל איזה ענין שיהיה, כי מנהיגנו ומלכנו והמושל בנו והמחזיק אותנו בענין הזה שאנחנו בו מהפזור והגלות, – א־ל חי.

לג. אמר הכוזרי: כן־הוא, כי לא יעלה במחשבה שאומה מן האמות יקרה בגלות כזאת שלא תשתנה לאומה אחרת, כל שכן עם אורך הזמן הזה, וכמה אומות אבדו שחיו אחריכם ולא נשאר להם זכר. מהם: אדום ומואב ובני עמון וארם ופלשת וכשדים ומדי ופרס והברהמיים והצביים, וזולתם רבים.

לד. אמר החבר: ואל תחשב כי מה שסיעתיך בדבריך הודאה ממני שאנחנו כמו הדבר המת, אבל – יש־לנו התחברות בענין ההוא הא־להי בתורות אשר שמם ברית בינינו ובינו, כמילה שנאמר בה (בראשית י"ז, י"ג): "והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם", והשבת שנאמר בה (שמות ל״א, י״ג): "כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם", מלבד ברית אבות וברית התורה אשר כרת אתנו פעם אחת בחורב ושניה בערבות מואב, עם הגמול והעונש התלויים בה, הנזכרים בפרשת כי תוליד בנים, וכמו פרשת אם־יהיה נדחך בקצה השמים וגו' ושבת עד ה' א־להיך וגו' ושירת האזינו וזולתי זה. ואין אנחנו במעלת המת, אך אנחנו במעלת החולה הנשחף שנתיאשו מרפואתו כל הרופאים והוא מקוה רפואה מצד המופת ושנוי המנהג, כמו שאמר הכתוב (יחזקאל ל"ז, ד'): "התחיינה העצמות האלה". וכמשל המאמר ב״הנה ישכיל עבדי" (ישעי' נ"ב, י"ג) מן "לא תאר לו ולא הדר וכמסתר פנים ממנו נבזה חשבנוהו", רצונו לומר: שהוא משנוי הנראה ורע מראהו – כמו הדברים המטנפים שיש לאדם אסטניסות להביט אליהם ומסתיר פניו מהם, נבזה וחדל אישים איש מכאבות וידוע חולי.

לה. אמר הכוזרי: ואיך יהיה זה משל לישראל והוא אמר: "אכן חלינו הוא נשא" וישראל לא מצא אותם מה שמצאם כי אם בעונותם.

לו. אמר החבר: ישראל באומות כלב באברים, הוא רב חליים מכלם ורב בריאות מכלם.

לז. אמר הכוזרי: הוסף לי עוד באור.

לח. אמר החבר: שהוא בחליים מתמידים הפוגעים אותו בכל עת, מדאגות ויגונות ופחז ונטירה ושנאה ואהבה וסכנות, ומזגו, עם העתים, בהפוך ובשנוי מתוספת ומגרעת הנשימה, מבלעדי המאכלים הרעים והמשתה הרע והתנועות והטרחים והשינה והקיצה, כלם פועלים בו, וזולתו מן האברים במנוחה.

לט. אמר הכוזרי: כבר נתבאר לי איך הוא רב־חליים מכל האברים. ואיך הוא רב־בריאות מכלם?

מ. אמר החבר: היתכן שתתעכב בו ליחה, שתעשה בו מורסא או סרטן או תבלול או חבורה או בטול ההרגשה או רפיון, כאשר יתכן בשאר האברים?

מא. אמר הכוזרי: זה לא יתכן, כי ביותר מעט מזה יהיה המות, ושהלב בזכוך הרגשתו מפני זכות דמו ורב כחו הוא מרגיש בדבר המועט שיפגעהו ודוחה אותו מעליו בעוד שתשאר־בו יכלת לדחות, וזולתו איננו מרגיש בהרגשתו ומתעכבת בו הלחה עד שיעשו ממנה החליים.

מב. אמר החבר: אם כן שערו והרגשתו הם מביאים עליו רב החליים, והם הסבה לדחותם מעליו בהתחלת פגיעתם קודם שיתישבו.

מג. אמר הכוזרי: כן־הוא.

מד. אמר החבר: וכן הענין הא־להי ממנו כמעלת הנפש מן הלב, ועל כן אמר: "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על־כן אפקד עליכם", ואלה הם החליים, אבל הבריאות מה שאמרו רבותינו: "מוחל לעונות עמו, מעביר ראשון ראשון", כי איננו מניח עונותינו להתעכב עלינו ויהיו גורמים לאבדנו לגמרי כאשר עשה לאמורי שאמר עליו (בראשית ט״ו, ט״ז): "כי לא־שלם עון האמרי עד־הנה", והניחו עד שהתחזק חלי עונותיו והמית אותו. וכאשר הלב משרשו ועצמו שוה המזג דבקה בו הנפש החיה. כן ישראל מצד שרשם ועצמם, וכאשר ישיג הלב משאר האברים חליים מתאות הכבד והאצטומכא והביצים מרוע מזגם, כן ישראל – ישיגום החליים מהתדמותם בגויים וכמו שאמר (תהלים ק"ו, ל"ג): "ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם". ואל יהיה רחוק בעיניך שיאמר בכמות זה: "אכן חלינו הוא נשא", ואנחנו בצרה והעולם במנוחה והצרות המוצאות אותנו סבה לתקנת תורתנו ובר הבר ממנו ויציאת הסיגים מתוכנו, ובבורנו ותיקוננו ידבק הענין הא־להי בעולם, כמו שידעת כי היסודות נהיו להיות מהם המוצאים ואחר כך הצמח ואחר כך החיים ואחר כך האדם ואחר כך סגולת האדם, והכל נהיה בעבור הסגולה ההיא להדבק בה הענין הא־להי, והסגולה ההיא בעבור סגולת הסגולה, כמו הנביאים והחסידים. ועל זה הסדר נסדר מאמר האומר: "תן פחדך ה' א־להינו על כל מעשיך", ואחר כן: "צדיקים יראו וישמחו", מפני שהם סגולת הסגולה.

♦

2. מאמר ד׳

כ. אמר הכוזרי: שקע האור ההוא אשר אתה מספר, שקיעה שהדעת מרחקת שיראה עוד, ואבד אבדה שהשבתה אינו עולה במחשבה.

כא. אמר החבר: איננו שוקע אלא בעיני מי שאינו רואה אותנו בעין פקוחה, ומביא ראיה בדלותנו וענינו ופזורנו, שנשקע אורנו, ומגדולת זולתנו והשגתו לעולם ומשלו בו, כי יש לו אור.

כב. אמר הכוזרי: לא הבאתי מזה ראיה, מפני שאני רואה שתי האומות החולקות זו על זו, יש לכל אחת מהם גדולה וממשלה ולא יתכן שיהיה האמת בשתי קצוות הסותר. אלא או באחת מהן או אינו באחת מהן. וכבר פרשת לי ב'הנה ישכיל עבדי' מה שהורה שהדלות והשפלות יותר ראוי בענין הא־להי מהגדולה והגאוה. והוא גם כן גלוי בשתי האומות, כי הנוצרים אינם מתפארים במלכים ולא בגבורים ולא בעשירים, אבל באנשים ההם שהלכו אחר ישו כל הימים הארוכים אשר לא נקבעה בהם דתו, והיו האנשים ההם גולים ונחבאים ונהרגים בכל מקום שנמצאו, וסבלו על חזוק אמונתם ענינים מופלאים מן הבוז וההרג, והם אשר בהם מתברכים ומכבדים מקומותם ומקומות הריגתם ובונים במות על שמותם. וכן עוזרי בעל דת ישמעאל סבלו מן הבוז הרב עד שנעזרו, ובהם הם מתפארים, ובשפלותם ובמותם על עזר דתם משתבחים, לא במלכים המתגדלים בממונם וגדולת ענינם, אך באשר היו לובשים הבלאים ואוכלים השעורים מבלי שבעם, אבל היו עושין כל זה עם תכלית הבדלם אל הא־להים. ואלו הייתי רואה היהודים עושים זה לשם הא־להים, הייתי אומר כי יש להם מעלה על מלכי בית דוד, מפני שאני זוכר מה שלמדתני במאמר 'את־דכא ושפל רוח', כי אור הא־להים איננו חל כי אם בנפשות הנכנעים.

כג. אמר החבר: הדין עמך שתחרפנו בזה מפני שאנחנו סובלים הגלות מבלי תולדה, אבל חשבתי בחשובים ממנו, שהם היו יכולים לדחות הבוז והעבדות מעל נפשותם במילה שיאמרוה מבלי טרח, וישובו בני חורין ותרום ידם על מעבידיהם, ואינם עושים זה אלא בעבור שמירת תורתם, הלא די בקורבה הזאת להפגיע ולכפר עונות רבות. ואלו היה מה שאתה מבקש ממני לא היינו מתעכבים בגלות הזה, עם מה שיש לא־להים בנו סוד וחכמה, כחכמה בגרגיר הזרע אשר יפול בארץ, והוא משתנה ומתחלף בנראה אל הארץ ואל המים ואל הזבל, ולא ישאר לו שום רושם מוחש כפי מה שידמה למביט אליו, והנה היא אשר תשנה הארץ והמים אל טבעה ותעתיקם מדרגה אחר מדרגה עד שתדק היסודות ותשיבם אל דמות עצמה, ותדחה קליפותיה ועליה וזולת זה, עד אשר יזדכך הלב ויהיה ראוי לחול בו הענין הא־להי, וצורת הזרע הראשון, עושה העץ ההוא פרי כפרי אשר היה זרעו ממנו. וכן 'תורת משה' – כל אשר בה אחריה ישתנה אליה באמתות ענינו, ואם הוא בנראה דוחה אותה. ואלה האומות הם הצעה והקדמה למשיח המחוכה, ואשר הוא הפרי, וישובו כלם פריו כאשר יודו לו וישוב העץ אחד, ואז יפארו ויוקירו השורש אשר היו מבזים אותו, וכאשר אמרנו ב'הנה ישכיל עבדי'. ואל תביט אל רוחק אלה מן עובדי האלילים והשתדלותם ביחוד, ותפארם ותשבחם, ותביט אל ישראל בעין הפחיתות בעבור שעבדו הבעלים בימיהם, והתבונן במה שצופים רבים מהם מהאפיקורסות, ועוד – כי הם מפרסמים אותה ואומרים בה השירים המפורסמים הנזכרים, שאין מושל על מעשי בני אדם, ולא גומל ולא עונש עליהם, מה שלא נזכר מעולם על ישראל, אך היו העם מבקשים תועלות הצלמים ההם והרוחניות תוספת על תורתם, והם שומרים תורתם, בעבור שהיתה תועלת העבודות ההם גלויה בזמן ההוא. ואם אינו כן, למה לא נשתנו אל תורות הגוים אשר הגלום ושבו אותם, עד שמנשה וצדקיהו ומי שלא היו בישראל מכעיסים כמותם, לא רצו לעזוב תורת ישראל, אבל היתה להם תאוה לתוספת תועלת מנצחון וברכת ממון בכחות ההם אשר היו אצלם מנוסים, ממה שהזהיר הבורא מהם, ואילו היה להם היום הפרסום ההוא היית רואה אותנו ואתהם היום נפתים להם, כאשר אנחנו נפתים לשארית ההבלים מאצטגנינות ולחשים וקמיעות ונסיונות רחוקות מהטבע, עם הרחקת התורה אותם.

♦

ב. אין אדם מישראל יכול להשתחרר מהתורה
רמב״ם. אגרת תימן

… ויש עלינו לשמח במה שנסבול ונשא מן הצרות ואבידת הממון והגלות והפסד ענינינו. שכל זה לתפארת היא לנו לנגד בוראנו וכבוד גדול. וכל מה שיפול ממנו בענין זה חשוב כקרבן כליל על גבי המזבח, ויאמר לנו על זה (שמות ל"ב, כ"ט): "מלאו ידיכם היום לה' וכו' ולתת עליכם היום ברכה".

לפיכך ראוי להם שיברחו וירדפו אחרי ה' ויכנסו למדברות ולמקומות שאין בהם ישוב ושלא יחושו על התבודדם מאנשי סודם. וגם לא יחוסו על אבדת ממון שכל זה דבר מועט ומצער לנגד מלך מלכי המלכים הקב"ה המולך על הכל, השם הנכבד והנורא הזה ה' א־להיך, ונאמן הוא לשלם שכר טוב בעוה"ז ובעוה"ב. ועל הדרך הזה מצאנו החסידים הטהורים רודפי האמת ומשיגים אותה, הם בורחים לדת הא־ל מקצוות הארץ הרחוקות וישימו מגמותיהם למקומות החסידים כדי שיוסיפו להם מאור התורה וכדי שישיגו בענין זה מן הקב"ה מן הטובה. ואיך לא ימאס האדם ואיך לא יקוץ בארץ מולדתו ובבני משפחתו בשביל התורה כולה בכללה? והנה מצאנו איש אחד מבין שאר בני אדם כשלא ימצא די מחיתו במקום אחד עד שיקוץ בו ויצר לו מקומו, יצא משם למקום אחר, כ"ש כשיצר לו מקומו מצד תורתו ומצד אמונת הא־ל, שלא יברח ממנו למקום אחר? ומי שלא יתכן לו לצאת בשום זמן לא ינהל נפשו לאט ויפשע בעצמו ויעשה הפקר לחלל השבת ולאכול האיסורים ויעלה על לבו שפרק מעליו עול תורה. שהתורה הזאת לא יוכל להמלט ולהנצל ממנה אפילו אחד מזרע יעקב לעולם, לא הוא ולא זרעו ולא זרע זרעו בין ברצונו ובין שלא ברצונו. אבל הוא נענש על כל מצוה ומצוה שביטל מן הציוויים, כלומר ממצות עשה, וגם יענש על כל מה שיעבר ממצות לא תעשה. ולא יעלה על הדעת שבהיותו עושה החמורות שלא יענש על הקלות כדי שיפקיר עצמו להם. אבל ירבעם בן נבט שחיק עצמות יענש על העגלים שחטא בהם והחטיא את ישראל, וכמו כן יענש על שבטל מצות סוכה בסוכות. וזה העיקר יסוד מיסודי התורה והדת, ולמדוהו ועשו היקש עליו.

♦ ♦

בדברי האחרונים

ג. ג׳ עבירות ושנאת חנם – גורמי החורבן
מהר״ל מפרג. נצח ישראל (פ״ד)

… ויש לך לשאול, למה חרב ביהמ"ק הראשון בעוון אלו ג' עוונות, ואילו מקדש שני – בשביל שנאת חנם. ואין לומר שהיה זה במקרה. ועוד כי אלו ג' עבירות, דהיינו ע"ז ג"ע ושפ"ד יש להם ענין אחד, כי בשלשתם יהרג ואל יעבר, ולמה נשתתפו שלשתן בחורבן? והפירוש אשר הוא לפי פשוטו, כי מקדש ראשון היתה שכינה ביניהם. וזהו מעלת ביהמ"ק הראשון, שהיה מיוחד במעלה, שהיתה השכינה שורה בו. ולפיכך חורבן שלו, כאשר לא היה ראוי שתשרה שכינה ביניהם, והיינו כשטימאו את ביהמ"ק, ואין השי"ת שורה בתוך טומאתם, אם לא כאשר יהיה החטא בשגגה, ואז כתיב (ויקרא ט"ז): "וכן יעשה לאוהל מועד השוכן אתם בתוך טומאתם". ואלו ג' חטאים נקראו טומאה, כדאיתא במס' שבועות פ"ק (דף ז':): "וכפר על המקדש מטומאת בני ישראל" – יש לי להביא בענין זה ע"ז ג"ע ושפ"ד. ע"ז דכתיב: "למען טמא את מקדשי", ג"ע דכתיב: "ולא תעשו מכל התועבות ולא תטמאו בכל אלה", שפי"ד: "ולא תטמאו את הארץ אשר אני שוכן בה". לפיכך בשביל אלו ג' טומאות חרב הבית.

אבל מקדש שני שלא היתה השכינה שורה בו כמו במקדש ראשון, ולכן לא נחרב בשביל אלו ג' עבירות. אבל מעלת מקדש שני היה מחמת ישראל עצמם. ודבר זה ברור כי ישראל הם מתאחדים ע"י ביהמ"ק, שהיה להם כהן אחד ומזבח אחד, ונאסרו הבמות, שלא היה פירוד וחילוק בישראל. ולכן נחרב ביהמ"ק בשביל שנאת חנם שנחלק לבבם, והיו מחולקים ולא היו ראויים למקדש אשר הוא אחדות ישראל, ופירוש פשוט הוא.

אמנם (לפי הדברים אשר אמרנו) יש לפרש גם כן, כי במקדש ראשון לפי המעלה העליונה שהיה להם במקדש ראשון היה יצה"ר יותר גדול בהם, לבטל את האדם בעצמו. ואלו ג' דברים הם שייכים אל האדם עצמו. וזה כי האדם יש בו ג' כוחות: כח השכלי אשר הוא ידוע, כח נפשי – הוא ג"כ [ידוע], ויש בו כח הגוף. וכנגד אלו הם ג' חטאים: כי ע"ז, החטא הוא בכח השכלי, שמאמין בע"ז; וג"ע – החטא שמטמא את גופו בזנות וערוה; ושפי"ד – הוא לנפש, שהוא שופך דם נפש האדם, כי הדם הוא הנפש. ולכך אלו החטאים היו במקדש ראשון, לבטל האדם עצמו. אבל במקדש שני לא היה היצה"ר כל כך כוחו גדול לבטל את האדם עצמו, רק החטא לבטל מהם מה שהם עם ישראל.

♦

ד. ישרות ונפתלות בדרך עבודת ה'
הנצי״ב מולוזין. הקדמה לס' העמק דבר

ספר "בראשית" נקרא בפי הנביאים "ספר הישר" כדאיתא במס' ע"ז (כ"ה.) על שני מקראות בס' יהושע (י', י"ג) "הלא היא כתובה על ספר הישר". ובס' שמו"ב (א', י"ח) "ויאמר ללמד בני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר." והענין, דנתבאר בשירת "האזינו" על הפסוק "הצור תמים פעלו וגו' צדיק וישר הוא" דשבח ישר נאמר להצדיק דין הקב"ה בחרבן בית שני שהיה דור עיקש ופתלתל. ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים. ע"כ – מפני שנאת חנם שבלבם זה על זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה', שהוא צדוקי ואפיקורוס. ובאו עי"ז לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה, ולכל הרעות שבעולם עד שחרב הבית. וע"ז היה צידוק הדין, שהקב"ה ישר הוא, ואינו סובל צדיקים כאלה, אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם, ולא בעקמימות, אע"ג שהוא לשם שמים, דזה גורם חרבן הבריאה והריסות ישוב הארץ. וזה היה שבח האבות, שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה' באופן היותר אפשרי, עוד היו ישרים, היינו שהתנהגו עם אוה"ע, אפילו עו"ג מכוערים, מ"מ היו עמהם באהבה, וחשו לטובתם באשר הוא קיום הבריאה. כמו שאנו רואים כמה השתטח אברהם אבינו להתפלל על סדום. אע"ג שהיה שונא אותם ואת מלכם תכלית שנאה עבור רשעתם, כמבואר במאמרו למלך סדום. מ"מ חפץ בקיומם. וברבה פ' וירא (פמ"ט) איתא ע"ז שאמר הקב"ה לא"א – אהבת צדק ותשנא רשע, אהבת להצדיק את בריותי ותשנא להרשיעם, ע"כ וכו'. והיינו ממש כאב המון גויים, שאע"ג שאין הבן הולך במישרים, מ"מ שוחר שלומו וטובו. ומשום הכי נקרא "ספר הישר" על מעשה אבות בזה הפרט.

♦ ♦

בדברי גדולי תקופתנו והוגיה

ה. תפקיד ישראל בגולה
הרב ש. ר. הירש. אגרות צפון (מתוך מכתב ט')

לרמה אידיאלית זו, למלאת את יעודו מתוך פריחה ואושר, זכה ישראל רק במשך תקופה קצרה. משה, ראשון מנהיגיו, כבר חזה בנבואה שבהיותם על אדמת ד' ישכחו את ד', שישראל יושפע ע"י העמים סביבותיו, ישמן ויבעט, יאחז ברדיפת קנינים ותענוגות, וישכח את יעודו, ותבא עת, בה קנן הנביא בישראל: "כי מספר עריך היו אלהיך, יהודה!" (ירמי' ב', כ"ח).

על כן נלקחו ממנו השפע, העושר והקרקע, שגרמו לו לתעות מן הדרך, ועליו נגזר לגלות מהארץ הברוכה אשר בהיותו בתוכה רם לבבו ויתרחק מיעודו. ובצאתו לדרך נדודיו, לא הציל אתו אלא את נשמת חייו, את התורה; ואין לו שום דבר המקשר והמאחד את בניו, מלבד האמונה בד' ויעודם המשותף, שהם גורמים נצחיים, בהיותם ערכים נצחיים, בהיותם ערכים רוחניים. כי יעודו של ישראל בעולם לא נגמר עם חורבן ממלכתו, אשר אף היא שמשה לו רק כאמצעי. להיפך – החורבן עצמו הוא חלק בלתי נפרד מגורלו, בו מתגלה ד' לעיני האנושיות כולה, ועל ישראל להתחיל בגלותו למלאות את יעודו מאז, בצורה חדשה.

בתקופת ממלכתו, לא עבר ישראל אלא על אותם החטאים שגם עמים אחרים דשו בהם, אבל גם אם העמים האחרים לא נענשו עליהם, ישראל בא על ענשו, כי יעודו היחידי בחיים היה להשמר מלהלכד ברשת התעתועים האלה, כי ד' הוא א־לוהיו.

על ישראל ללמוד לקח ותבונה מחורבן ממלכתו, לא פחות מאשר מתקופת פריחתו ואשרו. גלותו פותחת לפניו כר נרחב חדש למלוי יעודו. ואף על פי כן לפני שבני ישראל התחילו את נדודם הגדול בהיסטוריה ובין העמים, הם נקבצו מחדש על אדמת מולדתם, כבנים החוזרים לבית אביהם, כדי לאזור את מתניהם בקשר הרוחני של התורה, שעל יסודה בלבד יבססו בעתיד את חייהם. בטרם צאתו לנדודיו, העמיד עוד ישראל נצר אשר התרחק ממנו, כדי לשאת לעולם אשר שקע באלילות, מעשי אלימות, השחתת חמדות והשפלת ערך אנושי, את בשורת האמונה בא־ל היחיד, אחוות כל בני איש, ויתרון האדם מן הבהמה; כדי לחנך את העולם שיחדול למצער מלהיות עבד נרצע לקנינים הגשמיים ולתענוגות העולם הזה, אף אם אין ביכלתו להתרומם ולראות בהם אמצעים לעבודת הבורא. ובצאתו לגולה, בהיותו מפוזר בין העמים בכל כנפות הארץ, הוא ממלא את שליחותו, (ישעי' מ', ג'-ה').

עם ישראל מלא את יעודו בגלות יותר מאשר בימי אשרו ופריחתו.

הוא עלה מבחינה מוסרית בתקופת גלותו. בעיניו ראה כי נשברו עוזו, רוממותו והדרו אשר הוליכו אותו שלל, עד שהתחיל לסגוד להם כלאלילים. והאם יוכל שוב לכרוע ברך ולרדוף אחרי כח, ממשלה ותפארת הנראית לעין? בתקופת גלותו, בהיות עם ישראל מחוסר כל כח, רוממות, תפארת חיצונית ובנינים מלאכותיים – מעשי ידי אנוש, האמונה באל היחיד ושמירת תורתו הן בלבד היו לו למשענת, הצילו את חייו ושמרוהו מכל רע, בחסותן עליו מחמת המציקים. ממלכות אדירות וחזקות סביבו נשמדו מתחת שמי ד', ועם ישראל הקטן והדל האריך ימים מהן, הודות לאמונתו בד' ובתורת ד'. ואחרי כל זה, היתכן שישראל לא יעריץ את ד' היחיד והמיוחד לנצח, ולא יראה בשמירת תורתו את יעודו בעולם?

במשך הדורות, הוכיח עם ישראל לכל כי אכן לא לשוא היה חנוכו. אלף פעמים פתחה עריצות העמים לפניו בכח את הדרך המוביל לעושר ואושר עלי אדמות, אם יתרצה להביע, ולו רק במלה אחת בלבד, את התכחשותו לאמונה בא־ל היחיד ולתורתו. אבל הוא בז בכל עת לדרך קלה זו, נתן את גוו למכים ולחייו למורטים, ובעט בקניני ההבל ובתענוגות העולם הזה. על מזבח אמונתו הקריב העם הזה את אשרו הצנוע, את היקר לו ביותר בחיים, את נשיו, בניו, אבותיו, אחיו, את חייו ורכושו־הוא, ואת כל חמדת החיים, ועל כל דפי ההיסטוריה רשם בדם לבו שישראל אוהב ומעריץ רק את הא־ל היחיד והמיוחד, ושאיננו מודה ברוממות האנושות, אשר בקנינים גשמיים ובתענוגות יסודה. על חוזה אמונתו בד' ובתורת א־ל, חתם ישראל בדמו־הוא. כל דברי ימי תקופת גלותו עקדה ללא־הרף הם, וישראל הקריב בהם על קידוש ד' ותורתו את כל מה שלב האדם חומד ואוהב עלי אדמות. בין כל העמים ובכל קצות הארץ העלו מזבחותיו עשן. והיתכן שמכל אלה לא ילמדו בני אדם דעת ותבונה? שלא יראו בהם את מעשי ד'? שלא ילמדו מאמונתו ומסירתו של ישראל את יעוד האדם עלי אדמות?

♦

ו. המלחמה על שיווי זכויות בגולה
הרב ש. ר. הירש. אגרות צפון (מתוך מכתב ט״ז)

התאחזותנו בארצות פזורינו אפשרית היא, בלי לפגוע ברוח היהדות; יען כי גם עצמאותנו המדינית בימי קדם לא היותה את עצם הלאומיות של עם ישראל, ולא שמשה מטרה לה, כי אם היתה רק אמצעי למלוי יעודו הרוחני, אף פעם לא היו הארץ והקרקע הקשר המאחד את ישראל, אלא התורה, על כן ישראל גוי אחד בארץ הוא, אף בהיותו רחוק מאדמתו, ואף בהתאחזו בכל מקום ומקום, בארצות פזוריו עד שד' יקבץ את בניו על אדמתם ויהוו עם גם מבחינה חיצונית, והתורה תהיה מחדש ליסוד ממלכתו – לנס לעולם כולו, ולשם התגלות ד' ויעוד האדם עלי אדמות. כפי שהובטח לנו, העתיד הזה מהוה את התכלית הנסתרת של הגלות. אבל לא הוטל עלינו לקרבו על ידי מעשים ופעולות, כי אם לקוות ולצפות לו. לקראתו אנו מתחנכים כדי שאז, בתקופת האושר, ניטיב למלאת את תפקידנו בתור עם ישראל, מאשר בפעם הראשונה. העתיד הזה גם מקביל להתרוממות האנושיות כולה ולאחוות כל בני אדם בשם הא־ל היחיד. ודוקא מפני שהלאומיות הישראלית רוחנית היא מטבעה, יכול עם ישראל להאחז בלב ונפש בארצות מגוריו; ואין אולי בינו ובין יתר העמים אלא שהאחרים רואים באותם הקנינים שהמדינה נועדת להבטיחם, בקנינים הגשמיים ובתענוגות במובן הרחב ביותר, את הדבר העליון בחיים, ואילו ישראל רואה בהם אך ורק אמצעים למלוי יעוד האדם.

ותאר לעצמך את ישראל בין העמים, נהנה מחרות ושואף למלוי תפקידו בשלמות. כל אחד מבניו – כהן השופע למרחקים צדק ואהבה, ומפיץ בין העמים, לא דת ישראל – כי אסור לו – אלא את האנושיות הטהורה. איזה מנוף לקידום חינוך האנושיות, איזה אור ומשען בימי הבינים החשוכים, אלמלא עומעמה תמונת הגלות הזאת על ידי פשעי ישראל ותעתועי השוא של העמים; לו בתוך אנושיות השואפת והכורעת ברך אך ורק לכח, לקנינים חמריים ולתענוגות, בתוך אנושות אשר דמיונות שוא הטילו לעתים קרובות את צלם עליהם, היו חיים באופן צנוע אך לעיני כל, אנשים הרואים בקנינים החמריים ובתענוגות – רק אמצעים לגמול צדק ואהבה עם כל יושבי תבל, אנשים שרוח אמת וחכמת התורה מפעמים בקרבם, ההוגים השקפות ישרות ומיוסדות על אדני ההגיון והשכל הישר, והמנחילים אותן לנצח להם ולאחרים על ידי פעולות־חיים ומעשים סמליים.

אבל נדמה שכדי שישראל יתחנך לתקופת חסד זו, עליו לעבור קודם את התקופה הקשה והמרה של גלותו.

אם הוא יבין ויקבל עליו כראוי את הגלות, אם גם בהיותו בצרה ובשביה יראה בעבודת ד' ותלמוד תורתו את תפקידו היחיד בחיים – ואת שפע הקנינים החיצוניים כאמצעים בלבד, אם יעבוד את ד' מתוך סבל ועוני, כי אז – הן מנקודת הראות של העמים, והן מנקודת הראות של היהדות – אולי יהיה ישראל מוכשר להכנס למבחן הגדול ביותר, למבחן האושר והחסד בגלותו.

על כן, אין לדעתי בעית האמנציפציה בכלל בעיה. כשם שהננו מצווים ועומדים לרכוש לנו קנינים חמריים כתנאים לחיינו וקיומנו, כך מחויב כל אחד מאתנו לא לדחות כל הקלה או אפשרות להרבות את האמצעים האלה, המזדמנת לו בדרך החק והמשפט. מפני שכל מי שאמצעיו מרובים ביותר, גם אפשריותיו למלאות את תפקידו בשלמות מרובות יותר, וכן על כלל ישראל מוטל החוב לנצל כל אפשרות המזדמנת לו, כדי להרחיב בדרך החק והמשפט את זכויותיו ואמצעיו.

♦

ז. הגולה כמכשיר הגאולה
הרב א. י. הכהן קוק. "חזון הגאולה" (מתוך "ארץ ורוח")

התורה בדעותיה, חקיה ומשפטיה, לחיי היחיד והצבור, היא האספקלריה המאירה, שבתוכה משתקפת כל מעלת רוח האומה.

עולה היא האומה ברום מעלותיה – כשהיא מכרת את רוחה העצמי.

כשעוממה בישראל הכרת הרוח העצמי, "זנח ישראל טוב", שכח את עזו וגאוותו. המבט החיצוני על הסביבה הרחבה הבלתי־מפותחת, הפראית בטבעה ובבחירתה גם יחד, השכיח ממנו את גדולת סגולתו. אז הוסעו מן הלב תשוקת החיים הא־להיים ועדניהם וחמדת משושם וחילם בהתגלמם בפעל, בארץ־החיים. טהרת השכל הפשוט והברור הושבתה, זיו הצדק הועם. את עמדתם לקחו הדמיון הגס של החברה הפרועה ורשע־כסל של ההזיות האליליות ותועבותיהן. במשאון כוסתה הסגולה הא־להית האצולה בנשמת האומה ולא תוכל עוד לקחת לב חמדת חיי טהר, שקט וישר. תכונת האומה ברדתה הוסיפה ירידה גם לתכונת רוח הארץ, שהוא מתאים עמה התאמה נצחת; בחולשת נשמת האומה לא תתן סגולת הארץ את תפקידה. רוח ארץ חמדה המלאה שירת־קדש ורננת־י־ה, ירד מטה מטה. "ותטמא הארץ ואפקד עונה עליה, ותקיא הארץ את ישביה" (ויקרא י"ח, כ"ה). רוח האומה בכללה ספג אל תוכו יסודות רעים וזרים, עד אשר העיב את טהרותו העצמית. "כי זנתה אמם, הובישה הורתם" (הושע ב', ז'). אף בכל הציורים היותר קדושים, החתומים באפיה של האומה, הוטל הרעל. "חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, היו עלי לטרח, נלאתי נשא" (ישעי' א', י"ד). והחיים הלאומיים, אחרי אשר הוטמאו, הוסיפו לה חליים מוסריים כבירים ויהיו עם שאונם המדיני רק למהומה פנימית המהממת את הנפש. שני היסודות, האומה והארץ, אשר בבריאותם הם מוסיפים זה לזה כל כך לוית חן, כל כך אמץ ועז, החלו משפיעים זה על זה בחלותם, – לרעה ולזועה, עד אשר הוכרחה לקחת מעמד הרפואה הרחמית־האכזרית, הנתוח הנורא, התרחקות האומה מהארץ "ומפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו".

בעצם צרתה הגדולה של האומה, כאשר סר מקרבה שאונם של החיים הלאומיים ומהומתם המזקת, החל האור הרוחני לשוב לעלות לאטו בקרבה במעלות אשר ירד. רוח האומה הוסיף להעלות־אבר כפי מדת שביתתו מהחיים המדיניים, שהם ראשונים לטומאה בצבור מקולקל, "ואמר אליה: ימים רבים תשבי לי, לא תזני ולא תהיי לאיש, וגם אני – אליך. כי ימים רבים ישבו בני ישראל אין מלך ואין שר, ואין זבח ואין מצבה ואין אפוד ותרפים" (הושע ג', ג'־ד').

ישראל בגולה עזב את דאגתו מכל עניני־חול מצד כללות האומה. שם את עיניו ולבו רק בשמים ממעל. לבו לא הלך עוד להרבות חיל, רכב וסוס, ככל גוי על אדמתו; ובכלל לא היה עוד לכלל האומה שום עסק חמרי. יחד עם זה חדל לעגב את כל תזנוני הגויים הרבים. ורוח־ה' החל לפעמו להשכיל על ערך האדם ומעלת נשמתו, וכן להוקיר ביחוד את ערכה הרוחני של האומה ויתרונה הא־להי. התורה נתחבבה עליו מזהב ומפז רב כבימי נעוריו הטובים. על קדושת האמונה והמצות יצא להורג בשמחת־לבב. עיניו ולבו, אשר היו בשמים תמיד, העלו ארוכה לכל משובות החיים הלאומיים ולכל פשעיהם, ומעת אשר התרחק מארצו פנה תמיד אליה – אבל לא במבט גס, לא ככל־שוכן־בית־חמר המשתוקק אל ארץ מכורתו מפני שהיא משביעתו לחם ומספקת לו את חפציו החמריים, כי בעינים מלאות חבת קדש הביט אליה, אל סגולתה הפנימית, המתאימה לתשוקה הא־להית אשר החלה לשוב לתוכו.

כן הארץ התנערה מטומאתה. "שכורי־אפרים" שרים סוררים וחברי גנבים, אהבי שוחד ורודפי שלמונים, הבועטים מרוב טובה, נמחו ממנה יחד עם כל חסנה ותפארתה. אחר ימים רבים החלה אמנם למשך אליה לאטה נדחים יחידים – אבל רק בכחה לא־להים, בקדושתה העליונה המתעלה על כל חפץ חיי־חמר ודרישת משטרי־לאם…

כל עוד שלא כלה זעם, כל זמן שבמעמקי רוח האומה והארץ לא סרה עדיין חלאתם מהם, היתה אז כל סבת פנותם רק אל על, אל קדש ד', רק מרוב שוממותם, מפני שלא היה להם כל ענין לקחת לב אדם החי חיי חמר עלי אדמות; אבל אם יתגלו אז בחיי־חברה ומשטרי־ארץ מיד יתגלה רוח־העועים אשר בחובם, וההשחתות העתיקות תשובנה ותקיצינה. בכך נסתם עד־אז כל חזון רוח, הארץ נשכחה כמת מלב כלל האומה, והיחידים שעלה על לבם לפנות אליה, לא היה להם כלל שום ענין המתיחס לצדה החמרי הארצי.

אבל במדת התמלאות הסאה של גערת ד' ותוכחתו שהיא מרקה לא רק את היחידים – שהם שבו ברובם בימי הגלות הראשונים – כי אם את רוח האומה בכללה, ותרומם אתו יחד את רוח הארץ אשר נשפל בימי הרעה – במדה זו החלו דרכי ציון האבלות לבקש את תפקידן. העם אשר נעזב מהן החל לחשוב על דבר חפץ שובו אל עריו ואל ארצו, למצא שמה חיים שלמים, חיים הממלאים את כל הפגום מצד החמר והרוח גם יחד. רק זה מקרוב החל הרוח לפעם, במסתרים בא, עוד סתר־פנים לו, מיודעיו הרבים לא יוכלו להכירו ויודעיו לא חזו ימיו. אף אם נראה מראשית צמיחתו בחזון־לב לקדוש־רוח -ראוהו ולא הכירוהו בעזו וממשותו עד אשר במסבות התהפך והנהו הולך ונגלה. השדרות הקרובות יותר לחפצים חמריים, הנן ראשונות להכיר את פעמיו. תכונתו, המלאה ענין לחפצים חמריים, חפץ הארץ, העבודה, הסדר והמשטר החברתי, לא זרה היא לרוחם כמו לרוח בני עליה המיוחדים של עם ממושך וממורט, אשר שכח חיים ונשה טובה.

♦

ח. עליות וירידות בדברי ימי ישראל
ר׳ מאיר שמחה הכהן מדווינסק. משך חכמה

"ואף גם זאת בהיותם בארץ וכו' לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי כי אני ד' א־להיכם" (פ' בחקותי). מעת היות ישראל בגויים, ברבות השנים, אשר לא האמינו כל יושבי תבל, כי יתקיימו באופן נפלא, אשר לא ישער מחשבת אדם משכיל, היודע קורות הימים והמצולות אשר שטפו באלפי שנים על עם המעט והרפה כח וחדל אונים. הנה דרך ההשגחה, כי ינוחו משך שנים, קרוב למאה או מאתים ואחר זה יקום רוח סערה ויפוץ המון גליו וכלה יכלה, יהרוס ישטוף ולא יחמול, עד כי נפזרים, בדודים ירוצו, יברחו למקום רחוק, ושם יתאחדו, יהיו לגוי, יוגדל תורתם, חכמתם יעשו חיל. עד כי ישכח היותו גר בארץ נכריה; יחשוב כי זה מקום מחצבתו ולא יצפה לישועת ה' הרוחנית בזמן המועד. שם יבא רוח סערה עוד יותר חזק, יזכיר אותו בקול סואן ברעש: יהודי אתה, ומי שמך לאיש? לך לך אל ארץ אשר לא ידעת.

ככה יחליף מצב הישראלי וקיומו בעמים, כאשר עין המשכיל יראה בספר דברי הימים. וזה לשתי סיבות: לקיום הדת האמיתי וטהרתו, לקיום האומה. כי כאשר ינוח ישראל בעמים יפריח ויגדל תורתו ופלפולו, ובניו יעשו חיל יתגדרו נגד אבותיהם. כי ככה חפץ האדם, אשר האחרון יחדש, יוסיף אומץ, מה שהיה נעלם מדור הישן. וזה בחכמות האנושיות, אשר מקורן מחצבת שכל האנושי והנסיון, בזה יתגדרו האחרונים, יוסיפו אומץ, כאשר עינינו רואות בכל דור. לא כן הדת הא־להית, הניתנת מן השמים, ומקורה לא על הארץ חוצב, הלא אם היה בארץ ישראל מלפנים, הלא היה להם להתגדר בתיקון האומה, כל אחד לפי דורו. בי"ד הגדול היה יכול לבטל את דברי בי"ד הקדום. ומה שנדרש בי"ג מדות, אף בי"ד קטן היה יכול להראות אופן הישר בעיניהם. וראה ביוהכ"פ לענין שיעורים, מה שאמרו, שבדיני נפשות הוא כל אחד לפי הסכם חכמי דורו, איזה שיעור קצוב, יעו"ש. ומלבד זה, היה תמיד הופעה א־להית רוחנית. מלבד מקדש ראשון, ששרה עליהם הרוח, והיו נביאים ובני נביאים, ואסיפת בעלי החכמה והטהרה המוכשרים לזה, כאשר כתב רמב"ם בהל' יסוה"ת, והיה אורים ותומים. אף במקדש שני אמרו, ששם שואבים רוח הקודש. והיה גילוי אור א־להי תמיד חופף, אשר לא ידעו הדור מלפנים. ובהנהגת האומה בענינים הזמניים, כאשר היה המשפט מסור להם לדון להוראת שעה, שהשעה היתה צריכה לכך. לא כן בגולה, שנתמעט הקיבוץ והאסיפה בלימוד התורה, שמטעם זה אין רשות לשום בי"ד לחדש דבר, כמוש"כ הרמב"ם בהקדמתו לספר משנה תורה. ואין שום חוזה ונביא, ומחיצה של ברזל מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים. כך הוא דרכה של האומה, שכאשר יכנסו לארץ נכריה, יהיו אינם בני תורה, כאשר נדלדלו מן הצרות והגזירות והגירוש. ואח"כ יתעורר בהם רוח א־להי השואף בם להשיבם למקום חוצבו, מחצבת קדשו; ילמדו, ירביצו תורה, יעשו נפלאות, עד כי יעמוד קרן התורה על רומו ושיאו. הלא אין ביד הדור להוסיף מה, להתגדר נגד אבותם. מה יעשה חפץ האדם העשוי להתגדר ולחדש? – יבקר ברעיון כוזב את אשר הנחילו אבותינו, ישער חפשית, בשכוח מה היה לאומתו בהתנודדו בים התלאות, ויהיה מה. עוד מעט ישוב לאמר: שקר נחלו אבותינו. והישראלי בכלל ישכח מחצבתו, ויחשב כאזרח רענן. יעזב לימודי דתו, ללמוד לשונות אלו. יליף ממקלקלתא לא יליף ממתקנתא. יחשוב כי ברלין היא ירושלים, וכמקולקלים שבהם עשיתם כמתוקנים לא עשיתם, ו"אל תשמח ישראל אל גיל כעמים."

אז יבוא רוח סועה וסער, יעקור אותו מגזעו, יניחהו לגוי מרחוק, אשר לא למד לשונו; ידע כי הוא גר, לשונו שפת קדשנו, ולשונות זרים המה כלבוש יחלוף, ומחצבתו הוא גזע ישראל, ותנחומיו ניחומי נביאי ד', אשר ניבאו על גזע ישי באחרית הימים. כה דרך ישראל מיום היותו מתנודד.

♦

ט. הסיסמא: 'נהיה כגויים' איכזבה
ר׳ אלחנן וסרמן מתוך "עקבתא דמשיחא"

ביחזקאל (כ') נובא, כי בעקבתא דמשיחא יכריזו על סיסמא: נהיה כגויים. הנבואה התחילה להתגשם לפני 150 שנה על ידי נושאי הסכלות ברלין. הסתירו את הסיסמא תחת מימרא: "היה יהודי באהלך אדם בצאתך". לא ארכו הימים ופרי השיטה הזו גמל ובשל – הבנים המירו את דתם.

בסיסמא זו היה משום חתירה תחת יסודות התורה. התורה הזהירה את היהודים על ההתבדלות הגמורה בכל אורח החיים מהעמים אשר סביבותיהם. "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי" (פ' קדושים, רמב"ם פי"א מהל' ע"ז) והמסכילים עמדו בשלהם, רק ככל הגויים. אמר הקב"ה: "אשר אתם אומרים נהיה כגויים היו לא תהיה, אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם". הש"י יתחיל "ביד חזקה"; אם העם יעמוד במריו, תבא "הזרוע הנטויה"; אם יוסיף העם ללכת בקרי, תבא "החמה השפוכה". אין לדעת לאיזה משלשת התהליכים הגענו היום, העתיד הקרוב יוכיח לנו את זאת. בכל אופן ברור הוא, כי נבואת "היו לא תהיה" תתגשם – הגויים מגרשים אותנו מגבולם. מרגלא בפי העולם, כי "קשה להיות יהודי". הנה נשתנו העתים, ובזמן האחרון קשה פי שבע ליהודי להיות גוי. הגויים שולחים אותנו מעל פניהם. בשם הגאון בעל "בית הלוי" ז"ל אומרים: כתוב "המבדיל בין אור לחושך, בין ישראל לעמים". בין אור לחושך יש מרחק ידוע וקבוע (בין השמשות) ואין בכוח ילוד אשה להוסיף או לגרוע על מרחק זה. גם בין ישראל לעמים יש מרחק ידוע המבדיל ביניהם. אם היהודים מדלגים על הגבולות ומתקרבים לגויים יתר על המדה, הגויים דוחפים אותם חזרה למקומם הקבוע.

מדבריו של הגאון יוצא, כי באופן יחסי למדת ההתקרבות מצד היהודים, באה גם הדחיפה מצד הגויים. נוכחנו לדעת במדינות שהיהודים התבוללו כמעט לגמרי בין שכניהם, ספגו גם דחיפה איומה מידם. גם במצרים בשעה שהשעבוד הכביד מאד על בני ישראל, התחילו בני ישראל מקרבים עצמם אל המצרים, בחשבם כי זה יקל מעליהם את העול הקשה. מה עשה הקב"ה? – "הפך לבם לשנא עמי" (תהלים ק"ה) שנאתם של המצרים עוד גברה ליהודים, מבקשי קרבתם. עד שנוכחו היהודים ועמדו על טעותם, ובאה גאולתם. הוא הדין אצלנו – "אם אתם מובדלים מן העמים הרי אתם שלי, ואם לאו – הרי אתם של נבוכדנצר חבריו" (רש"י פ' קדושים שם).

♦

י. התאוה והגאוה – סיבות החורבן
ר׳ אלי׳ דסלר. מכתב מאליהו (ח״ג)

… שאופי כל גלות ונסיונותיה הם לפי מהות ומדרגת עם ישראל באותה תקופה. [בכך] יש להבין את השוני במהות גלות בבל לגבי גלות רומי. בית ראשון נחרב משום שחטאו בעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, והשורש לכולם היתה מדת התאוה. הרי אמרו חז"ל (סנהדרין ס"ג:): לא עבדו ישראל ע"ז אלא להתיר להם עריות בפרהסיא. וכן כח הרציחה שלהם היה מוסב כנגד אלו שביקשו להפריע להם במילוי תפקידם.

לכן כשנתמלא סאתם, נפלו בידי מלכות בבל אשר מדתה מדת התאוה, וחרב ביהמ"ק על ידם, וגלו שם שבעים שנה. הוצרכו לעמוד בנסיון זה, לגלות מהארץ הקדושה ולהיות בין העמים, אשר כל השפעתם היתה מעין אותה מידה שנכשלו בה הם, כדי שעל ידי זה יתאמצו בשארית כוחותיהם, ויתקנו את חטאם בשרשו.

בסוף תקופת בית שני התגברו הריב והשנאה בישראל, כמאמר חז"ל: מקדש שני וכו' מפני מה חרב? – מפני שהיתה בו שנאת חנם (יומא ט':), דהיינו "חנם" ממש, שאינה כתוצאה מהתחרות להשגת איזו מטרה, יצר הגאוה היה השורש לרצון זה לשלטון מוחלט, שהביאם לשנאת רעים, שלא יכלו לסבול עצם מציאותו וקיומו של הזולת.

כשהתפשטה והתגברה מדת הגאוה בעם ישראל, עד כי נתמלאה סאתם, חרב הבית ונמסרו לידי מלכות הרביעית (אדום, רומי, זרע עמלק) אשר מידתם – גאוה וכפירה בנוסח "כוחי ועוצם ידי", ו"אני ואפסי עוד". הרומאים באו בחוזק יד. העמידו גשמיות מול רוחניות. הם טיפחו את רוח הנצחון של הגבורה הגשמית, כאילו שבכוחם לרתום את כל העולם לצרכי הנאתם ותועלתם ולביצור שלטונם. במדה שגדלה הצלחתם, כן גדלה גאותם, ובאו לידי כפירה וחוצפה כלפי שמיא. וכך הורונו חז"ל, שבסופה של מלכות רביעית – "בעקבתא דמשיחא חוצפה יסגא" (סוטה מ"ט:).

מאז חורבן הבית גדל והולך כוח הגאוה של המלכות הרביעית, בגלות זו ההסתר והחושך (שבאו בעטיו של חטא אדה"ר) הולכים וגדלים. ההשקפות החמרניות מתגברות ומאפילות על הרוחניות. מדי דור ודור מתפתח המדע, מתרבות האפשרויות לניצול עולם הזה לתועלת האדם, וכתוצאה מכך מתרבה גאות האדם, כאילו הכל בידו ניתן וכי לא יבצר ממנו כל דבר. השקפות אפיקורסיות על עליונות כוח האדם הולכות ומציפות את כל העולם כולו, עד כדי יציאה בריש גלי במלחמה נגד האמונה והמאמינים בה' ותורתו. זהו עיקר תוכן הגלות של המלכות הרביעית. ולכן עלינו לדעת שזהו הנסיון שבו צריכים ישראל לעמוד בגלות זו.

♦ ♦ ♦

בשולי המקורות

לפי השקפת היהדות, ההשגחה מקיפה עלילות מצעדי גבר, מכל שכן שקורות עם ישראל אינם נתונים לשרירות המקרה. בכל כשלון, כשם שגם בהצלחה במערכות ישראל, יש לחפש לא את הסיבה הקרובה, דהיינו את משקל הכוח הפיסי והצבאי הבאים לידי התנגשות, אלא את סיבת הסיבה – כלומר במעמדו הרוחני של עם ישראל. אם ישראל שומרים את התורה מובטחת להם הצלחה, וכל נסיונות שונאינו לפגוע בו לא יצלחו. אולם כשישראל מפירים את התורה לא יעזרו להם התכסיסים המחוכמים ביותר, מבחינה צבאית. ״זנח ישראל טוב – אויב ירדפם" (הושע י', ג'). ואין טוב אלא תורה (מס׳ אבות פ"ו). הוי אומר – מעמד ישראל הגשמי תלוי במעמדו הרוחני. התורה הזהירה על גלות ישראל מארצו, בהפירו בריתו עם א־להיו, והנביאים שראו את העם בקלקלתו, חזו מראש את החורבן ואת הגלות, וניסו בתוכחתם לפקוח את העינים ולראות את הסכנה המתקרבת.

חז״ל העמידו אותנו על העבירות העיקריות שהביאו לחורבן הבית הראשון והשני. והיה בזה גם משום הסבר על מה שקרה, ויחד עם זה גם עידוד וחיזוק שלא להתיאש מן הפורענות, בטיפוח האמונה שעם קבלת העונש ותיקון החטא בהתנהגות נאותה שוב ישוב ה׳ אל עמו, וישיב העם אל נחלת אבותיו.

בעוד העמים המנצחים, ואף הדתות – הנצרות והאיסלם, אשר אימצו להם עקרונות מסוימים מהיהדות, ראו בגלות וההשפלה של עם ישראל הוכחה שמעתה פסק להיות עם הנבחר, וגורלו נחרץ לצמיתות לעבור מן העולם, התחזק העם באמונתו, ודבק במשנה עוז במצוות תורתו. וגדולי ישראל בהתנהגותם, בהדרכתם, בתקנותיהם, ובעיקר – בהרבצת תורה בין כל שכבות העם, הקימו מסגרות חיי חברה סגורים, שעל ידם נשתמרה עצמאות רוחנית של קהלות קודש בתפוצות הגולה, למרות אבדן העצמאות המדינית.

♦

הרמב״ם והריה״ל, שחיו בתקופות האפילות ביותר של גזירות השמד, מוכיחים את קיומה של ההשגחה הנסתרת על ישראל גם בגלותו. מעמדו של ישראל כמרכז האנושיות לא נפגע. אדרבא, מרכזיותו זו, היא הגורמת שהוא פגוע יותר מאחרים. ורק בתיקונו הוא תבא על תיקונה האנושיות כולה. הרמב״ם גם מזהיר מנסיון לברוח מהגורל היהודי ע״י התכחשות לתורתו, כשם שהגויים לא יצליחו להכחיד את ישראל בכל האמצעים שמנסים לנקוט, כן לא יצליחו אלה מבני ישראל אשר אמונתם רפתה, להטמע ולהתבולל בגויים. הדרך היחידה העומדת בפני כל יחיד ובפני העם כולו, אינה אלא להחזיק מעמד תוך תקוה כי סוף סוף יכלו שונאי ישראל, ונגיע לקץ המיוחל בגאולה שלימה.

♦

פעולותיהם ודבריהם של גדולי ישראל עשו את שלהם. ואכן, הצליח העם, בדרך כלל, לשמור על ייחודו, והמשיך ללכת בדרכו העצמאית, כשהוא ממרק עצמו מחטא העבר. ומרן הרב זצ"ל מסביר כיצד נוצר על ידי זה הרקע המתאים לתחיה מחודשת "כאשר סר מקרבה שאון החיים הלאומיים, החל האור הרוחני לשוב לעלות לאט בקרבה במעלות אשר ירד".

♦

התנודות בחיי העמים האירופאיים הביאו גם למהפכות באורח המחשבה ובמבנה החברותי. בעקבות הדברים האלה זכו גם היהודים באי ארצות אלה לחיי רווחה ואף לשיווי זכויות. התעוררה השאלה כיצד להתיחס לזה מנקודת ראות היהדות. התחילו להתפתח בקרב העם זרמים אשר נטו לנצל את המצב החדש בכדי להספג בתוך העמים תוך טשטוש העצמיות היהודית, ע״י הכנסת ריפורמות במצוות התורה, שהיו מכוונות להביא בסוף לידי טמיעה מוחלטת מרצון. אחד מהעומדים בפרץ, אשר נלחם בכל עוז, בתופעות אלה – ר' ש"ר הירש זצ״ל טיפח השקפה שהיא מעין עמדת בינים: אמנם יש לקבל בחיוב את הישגי התרבות האירופאית, אולם אין זה צריך להיות גורם לבטל את ההבדל היסודי שבין ישראל לעמים. הוא נטה לראות זאת כצורה של נורמליזציה של הגלות. השפעת גומלין שבין ישראל לבין העמים שבתוכם הוא חי, תביא לעידון כללי של האנושות, כשישראל מורה לכולם את הדרך לשלימות אנושית, והעמים – כל אחד לפי נטיותיו יפתח צדדים שונים של התרבות האנושית, לרווחת המין האנושי כולו.

לא כן ראו זאת גדולי ישראל האחרים, שקבעו כי לא תתכן נורמליות של חיים יהודיים בגולה. הללו ראו את תקופת הארגעה רק כתופעה חולפת, והזהירו מפני רצון התקרבות לגויים באיזו צורה שהיא, שתעורר את שנאת ישראל בתוקף מחודש. הם השתדלו להשריש את ההשקפה שאין זה אלא נסיון נוסף שעל עם ישראל להתנסות בו, ושאין לנו אלא לנצל את הרווחה הזמנית לחזק ביתר תוקף את ההבדלה בין ישראל לעמים ע״י הפצת יתר של תורה בעם ואדיקות נוספת במצוות התורה.

במיוחד הזהירו מפני הצטרפות לזרמים השונים של עמי הנכר והשתתפות עמהם מתוך אמונה, שכאילו מהם תבא התשועה לישראל. לא תתכן ישיבת קבע של ישראל בגולה. "יבא רוח סועה וסער, יעקר אותו מגזעו. ידע כי הוא גר, לשונו שפת קדשנו. ומחצבתו הוא גזע ישראל ותנחומיו ניחומי נביאי ה' " (ר' מאיר שמחה הכהן מדווינסק). ור' אלחנן וסרמן הי״ד, אשר ראה כבר את השואה המתקרבת בדמות המפלצת הנאצית, מגדיר את האידיאות השונות אשר רווחו באירופה במאות השנים האחרונות כעבודה זרה בצורותיה המודרניות; עמד על האכזבות, אשר כמה מהם כבר הביאו לאלה שהאמינו בהם מעם ישראל, וקובע כי המרחק בין ישראל לעמים מוכרח להשמר – אם זה ע"י התבדלות מרצון, ואם ע"י התבדלות מאונס -"אם אתם מובדלים – אתם שלי, ואם לאו – הרי אתם של נבוכדנצר וחבריו".

חזות קשה שנתאמתה ובאה עלינו כתומה בדמות השואה, אשר עברה כשטף והשמידה רוב קהלות ישראל באירופה. ברם עוד טרם עלו בלהבות גלויות ישראל, הכין הקב״ה מקום לשארית הפליטה בארץ אבותיו.