פרק כז
מדינה וחברה ישראלית

ערך עצמאות מדינית והצלחת החיים החמריים לשלימות האדם. חלוקת התפקידים במין האנושי. מקומם של בני עליה והדרך למילוי צרכיהם. הויכוח על ערך מדינה להגשמה מלאה של תפקיד האומה. האם התעסקות בעניני העולם וצרכיו החמריים היא הצורה האידיאלית של החיים הישראליים? שיטת ר' שמעון בר יוחאי והמחלוקת בזה.

בתנ"ך

ומי גוי גדול אשר־לו חקים ומשפטים צדיקם ככל התורה הזאת אשר אנכי נתן לפניכם היום:

דברים ד', ח'.

♦

…הן־עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב:

במדבר כ"ג, ט'.

♦

וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב…:

דברים ל"ג, כ"ח.

♦

…אשרי כל־ירא ה' ההולך בדרכיו:

יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך:

הנה כי־כן יבורך גבר ירא ה':

יברכך ה' מציון וראה בטוב ירושלם כל ימי חייך:

תהלים קכ"ח, א'-ב', ד'-ה'.

♦ ♦

בדברי חז"ל

התורה צריכה ללוות את מלכי ישראל.

…וכותב לו ספר תורה לשמו, יוצא למלחמה – מוציאה עמו, נכנם הוא -מכניסה עמו, יושב בדין – היא עמו, מיסב – היא כנגדו, שנאמר: והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו.

סנהדרין כ"א:

♦

טשטוש העצמיות הישראלית מביא לידי חורבן המדינה.

א"ר יצחק: בשעה שנשא שלמה את בת פרעה ירד גבריאל ונעץ קנה בים והעלה שירטון ועליו נבנה כרך גדול של רומי.

סנהדרין כ"א:

♦

מדינה נסית או מדינה טבעית?

ת"ר ״ואספת דגנך״ מה ת״ל? – לפי שנא' "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך", יכול דברים ככתבם? ת״ל ״ואספת דגנך״ – הנהג בהם מנהג דרך ארץ, דברי ר״י. רשב״י אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע״י אחרים וכו'.

ברכות ל"ה:

♦

חלוקת תפקידים בעם.

… אזלו (רשב״י ור״א בנו) טשו במערתא איתרחיש ניסא איברי להו חרובא ועינא דמיא וכו'. נפקו, חזו אינשי דקא כרבי וזרעי, אמר: מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה. כל מקום שנותנים עיניהם מיד נשרף. יצתה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם? חזרו למערתכם!

הדור אזלי איתיבו תריסר ירחי שתא. אמרי: משפט רשעים בגיהנום י״ב חודש. יצתה בת קול ואמרה: צאו ממערתכם. נפקו, כל היכא דהוה מחי ר׳ אלעזר, הוה מסי ר״ש. א״ל: בני, די לעולם אני ואתה. בהדי פניא דמעלי שבתא חזא ההוא סבא דהוה נקט תרי מדאני אסא ורהיט בין השמשות. אמרו לי' הני למה לך? אמר להם לכבוד שבת. – ותסגי לך בחד? – חד כנגד "זכור", וחד כנגד "שמור". א״ל לברי׳ חזי כמה חביבין מצות על ישראל. יתיב דעתייהו.

שבת ל"ג:

♦

אר׳׳ש בן לקיש: אומה זו (ישראל) כגפן נמשלה. זמורות שבה – אלו בעלי בתים (דמה הזמורה מוציאה לולבים ועלים ופרי, והוא עיקר הגפן, כך בעלי בתים גומלין חסד ומחזיקים ידי עניים ומפזרים ממונם למלכות בשביל אחיהם ומתקיימים על ידם. – רש״י); אשכולות שבה – אלו ת״ח; עלין שבה – אלו עמי הארץ (עלין שבגפן סובלין הרוח ומגינים על האשכולות שלא יכם שרב ושמש ורוחות – כך עמי הארץ חורשין וזורעין וקוצרין מה שת״ח אוכלין. – רש״י). קנוקנות שבה – אלו ריקנים שבישראל. והיינו דשלחו מתם: ליבעי רחמים אתכליא על עליא דאילמלא עליא לא מתקיימן איתכליא.

חולין צ"ב.

♦

שלום אמת בין כל חלקי האומה.

מרגלא בפומייהו דרבנן דיבנה: אני בריה וחברי בריה (אני העוסק בתורה בריה אני, וכן חברי עם הארץ בריה הוא. – רש״י). אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה (כלומר, נוחה מלאכתי ממלאכתו. – רש״י). אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו. כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתו (מתגדל לתפוס אומנותי. – רש״י), כך אני איני מתגדר במלאכתו. ושמא תאמר: אני מרבה והוא ממעיט? – שנינו: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים.

ברכות י"ז.

♦ ♦

בדברי הקדמונים

א. המלכות בישראל וסייגיה
רמב״ם. היד החזקה (הל׳ מלכים)

פ"א א. שלש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ: למנות להם מלך, שנא': "שום תשים עליך מלך", ולהכרית זרעו של עמלק, שנא': "תמחה את זכר עמלק". ולבנות בית הבחירה, שנא': "לשכנו תדרשו ובאת שמה".

פ"ב א. כבוד גדול נוהגין במלך, ומשימין לו אימה ויראה בלב כל אדם, שנא': "שום תשים", שתהא אימתו עליך. אין רוכבים על סוסו, אין יושבין על כסאו ואין משתמשין בשרביטו ולא בכתרו ולא באחד מכל כלי תשמישיו. וכשהוא מת – כולן נשרפין לפניו. וכן לא ישתמש בעבדיו ושפחותיו ושמשיו אלא מלך אחר.

שם, ו. כדרך שחלק לו הכתוב הכבוד הגדול וחייב הכל בכבודו, כך צוהו להיות לבו בקרבו שפל וחלל, שנאי (תהלים ק"ט, כ"ב): "ולבי חלל בקרבי". ולא ינהג גסות לב בישראל יתר מדאי, שנאי (דברים י"ז, כ'): "לבלתי רום לבבו מאחיו", ויהיה חונן ומרחם לקטנים וגדולים, ויצא ויבא בחפציהם ובטובתם. ויחוס על כבוד קטן שבקטנים. וכשמדבר אל כל הקהל בלשון רבים ידבר רכות, שנא' (דבהי"א כ"ח, ב'): "שמעוני אחי ועמי". ואומר נמל"א י"ב, ז'): "אם היום תהיה עבד לעם הזה" וגו'. לעולם יתנהג בענוה יתרה – אין לנו גדול ממשה רבנו והוא אומר: "ונחנו מה לא עלינו תלונותיכם". ויסבל טרחם ומשאם ותלונותם וקצפם כאשר ישא האומן את היונק. רועה קראו הכתוב (תהלים ע"ח, ע"א): "לרעות ביעקב עמו", ודרכו של רועה מפורש בקבלה (ישעי' מ', י"א): "כרועה עדרו ירעה בזרועו יקבץ טלאים ובחיקו ישא" וגו'.

פ"ג ט. המבטל גזרת המלך בשביל שנתעסק במצות, אפילו במצוה קלה הרי זה פטור – דברי הרב ודברי העבד, דברי הרב קודמין, ואצ"ל אם גזר המלך לבטל מצוה – שאין שומעין לו.

פ"ד י. … ובכל יהיו מעשיו לשם שמים, ותהיה מגמתו ומחשבתו להרים דת האמת ולמלאות העולם צדק ולשבור זרוע הרשעים ולהלחם מלחמות ה'. שאין ממליכין מלך תחלה אלא לעשות משפט ומלחמות, שנאי (שמו"א ח', כ'): "ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו".

♦

ב. מדינה חזקה ושלוה עוזרת להגיע לשלמות
רמב״ם. יד החזקה (הל׳ תשובה, פ״ט)

א. מאחר שנודע שמתן שכרן של מצוות והטובה שנזכה לה אם שמרנו דרך ה' הכתוב בתורה, היא חיי עולם הבא, שנאמר (דברים כ"ב, ז'): "למען ייטב לך והארכת ימים", והנקמה שנוקמים מן הרשעים שעזבו ארחות הצדק הכתובות בתורה, היא הכרת, שנאמר (במדבר ט"ו, ל"א): "הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה". מהו זה שכתוב בכל התורה כולה אם תשמעו יגיע לכם כך ואם לא תשמעו יקרה אתכם כך, וכל אותן הדברים בעולם הזה, כגון: שובע ורעב, ומלחמה ושלום, ומלכות ושפלות, וישיבת הארץ וגלות, והצלחת מעשה והפסדו, ושאר כל דברי הברית. כל אותן הדברים אמת היו ויהיו ובזמן שאנו עושים כל מצות התורה יגיעו אלינו טובות העולם הזה כולן, ובזמן שאנו עוברין עליהן תקראנה אותנו הרעות הכתובות, ואף על פי כן אין אותן הטובות הכתובות הם סוף מתן שכרן של מצות ולא אותן הרעות הם סוף הנקמה שנוקמין מעובר על כל המצות. אלא כך הוא הכרע של הדברים, הקב"ה נתן לנו תורה זו עץ חיים היא וכל העושה כל הכתוב בה ויודעו דעה גמורה נכונה, זוכה בה לחיי העולם הבא, ולפי גודל מעשיו ורב חכמתו הוא זוכה. והבטיחנו בתורה שאם נעשה אותה בשמחה ובטובת נפש ונהגה בחכמתה תמיד, שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה כגון חולי ומלחמה ורעב וכיוצא בהן, וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה כגון שובע ושלום ורבוי כסף וזהב, כדי שלא נעסק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להן, אלא נשב פנויים ללמוד בחכמה ולעשות המצוה כדי שנזכה לחיי העולם הבא. וכן הוא אומר בתורה אחר שהבטיח בטובות העולם הזה: "וצדקה תהיה לנו" וגו'. וכן הודיענו בתורה, שאם נעזוב התורה מדעת ונעסוק בהבלי הזמן, כענין שנאמר (דברים ל"ב, ט"ו): "וישמן ישורון ויבעט", שדיין האמת יסיר מן העוזבים כל טובות העולם הזה, שהן חזקו ידיהם לבעוט, ומביא עליהם כל הרעות המונעים אותן מלקנות העולם הבא כדי שיאבדו ברשעם. הוא שכתוב בתורה (שם כ"ח, מ"ז): "תחת אשר לא עבדת את ה'…" וגו', "ועבדת את אויבך אשר ישלחנו ה' בך". נמצא פרוש כל אותן הברכות והקללות על דרך זו, כלומר אם עבדתם את ה' בשמחה ושמרתם דרכו משפיע לכם הברכות האלו ומרחיק הקללות מכם, עד שתהיו פנויים להתחכם בתורה לעסוק בה כדי שתזכו לחיי העולם הבא. "וייטב לך" לעולם שכולו טוב, "ותאריך ימים" לעולם שכולו ארוך, ונמצאתם זוכין לשני עולמות, לחיים טובים בעולם הזה המביאים לחיי העולם הבא. שאם לא יקנה פה חכמה ומעשים טובים אין לו במה יזכה, שנאמר (קהלת ט', י'): "כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול". ואם עזבתם את ה' ושגיתם במאכל ובמשתה וזנות ודומה להם, מביא עליכם כל הקללות האלו ומסיר כל הברכות עד שיכלו ימיכם בבהלה ופחד, ולא יהיה לכם לב פנוי ולא גוף שלם לעשות המצוות כדי שתאבדו מחיי העולם הבא, ונמצא שאבדתם שני עולמות. שבזמן שאדם טרוד בעולם הזה בחולי ובמלחמה ורעבון אינו מתעסק לא בחכמה ולא במצות שבהן זוכין לחיי העולם הבא.

ב. ומפני זה נתאוו כל ישראל, נביאיהם וחכמיהם לימות המשיח כדי שינוחו ממלכיות שאינן מניחות להן לעסוק בתורה ובמצוות כהוגן, וימצאו להם מרגוע וירבו בחכמה כדי שיזכו לחיי העולם הבא. לפי שבאותן הימים תרבה הדעה והאמת, שנאמר (ישעי' י"א, ט'): "כי מלאה הארץ דעה את ה' ", ונאמר (ירמ' ל"א, ל"ד): "ולא ילמדו איש את אחיו ואיש את רעהו" ונאמר (יחזקאל י"א, י"ט): "והסירותי את לב האבן מבשרכם". מפני שאותו המלך שיעמד מזרע דוד בעל חכמה יהיה יותר משלמה, ונביא גדול הוא קרוב למשה רבנו, ולפיכך ילמד כל העם ויורה אותם דרך ה', ויבואו כל הגויים לשומעו, שנאמר (ישעי' ב', ב'; מיכה ד', א'): "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים". וסוף כל השכר כולו והטובה האחרונה שאין לה הפסק וגרעון, הוא חיי עולם הבא. אבל ימות המשיח הוא העולם הזה ועולם כמנהגו הולך אלא שהמלכות תחזור לישראל. וכבר אמרו חכמים הראשונים (ברכות ל"ד): "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד".

♦

ג. ערך החיים החברתיים לשלמות המין האנושי
רמב״ם. פי׳ המשניות (הקדמה לס׳ זרעים)

ונשאר בכאן שאלה אחת והיא, שיוכל אדם לומר: אתם כבר אמרתם, שהחכמה הא־להית לא המציאה דבר לריק אלא לענין, וכי כל היצורים שמתחת גלגל הירח, הנכבד מהם הוא האדם. ותכלית היות האדם לצייר לנפשו המושפלות. ואם כן מדוע המציא הקב"ה כל האנשים אשר לא יציירו משכל לנפשם? ואנו רואים שרוב בני אדם ערומים מן הערמה, וריקים מן החכמה, מבקשים התאווה, ושהאיש החכם המואס בעולם הוא יחיד בין רבים, לא ימצא אלא אחד בדור מהדורות. התשובה על זה, שהאנשים ההם נמצאו לשתי סיבות: האחת להיותם משמשים לאחד ההוא, שאילו יהיו כל בני אדם מבקשים חכמה ופילוסופיה נשחת תיקון העולם ואבד מין בעלי חיים מן העולם בימים מועטים, מפני שאדם חסר מאד ויצטרך לדברים רבים, והיה נצרך ללמוד החרישה והקצירה ולדוש ולטחון ולאפות ולתקן כלים למלאכות האלה כדי להשלים בהן תקון מזונו. וכך יהיה צריך ללמד הטויה והאריגה כדי לארג מה שילבש וללמד בנין לבנות מקום להסתתר שם, ולעשות כלים לכל אלה המלאכות. ואין בחיי מתושלח מה שיספיק ללמד אלו המלאכות, שהאדם מצטרך במחיתו לכולם צורך מוכרח. ומתי יהיה מוצא פנאי ללמד ולקנות חכמה? על כן נמצאו שאר בני אדם לתקן אלו המעשים הצריכים אליהם במדינה כדי שימצא החכם צרכו מזומן ותתישב הארץ ותהיה החכמה מצויה. ומה טוב אמר האומר: "לולא המשתגעים נשאר העולם חרב". שאין בעולם שגעון דומה לשגעון האדם. שהוא חלוש הנפש ודל ההרכבה והוא נוסע מתחילת הגליל השני משבעה גלילות הישוב עד סוף הששי. והוא עובר ימים בזמן החורף. והולך בארץ תלאובות בזמן החורב והקיץ ומסתכן בנפשו לחיות השדה ולרמשים כדי שירויח דינרים. כשיקבץ כלום מן הזהובים שמכר בהם כוח נפשו השלם ויהיה לו מהם חלק, יתחיל לחלק אותם על אומנים לבנות לו יסוד על טבור הארץ בסיד ואבנים כדי להקים עליו קיר שיעמד שנים רבות. והוא יודע שלא נשאר משנות חייו מה שיוכל בהם לבלות בנין עשוי מן הגומא. היש שטות ושגעון כזה? וכן כל תענוגי העולם הם הוללות גמור אבל הם סיבה לישוב העולם. ועל כן קראו חכמים ע"ה מי שאין לו חכמה "עם הארץ" כלומר לא נמצאו כי אם לישוב הארץ, לפיכך הם מיחסים שמם לארץ.

ואם יאמר איש, שהרי אנו רואין שוטה וכסיל והוא שוקט בעולם לא ייגע בה ואחרים עובדים אותו ומתעסקים בעסקיו, ואפשר שיהיה המשמש בעסקיו איש חכם ונבון, אין הדבר כאשר יחשב שמנוחת הכסיל ההוא כמו כן עובד ומכין הטוב ההוא לאיש אשר חפץ הבורא לתת לו, ואע"פ שהוא נח ברוב ממונו או רכושו יצווה לעבדיו לבנות ארמון כליל יופי ולנטוע כרם חשוב כמו שיעשו המלכים וכל הדומה להם, ואפשר שיהיה הארמון ההוא מזומן לאיש חסיד יבוא באחרית ימים ויחסה יום אחד בצל קיר מן הקירות ההם ויהיה לו סיבה להנצל ממות. כמו שנאמר (איוב כ"ז): "רשע יכין וצדיק ילבש", או יקחו מן הכרם ההוא כוס יין יום אחד לעשות ממנו צרי הנקרא 'טריאקה' וימלט בו מן המות איש תמים ושלם אשר נשכו האפעה. וכן מנהג הקב"ה וחכמתו אשר בה העביד הטבע "עצות מרחוק אמונה אומן". וזה הענין בארוהו חכמים ע"ה. אמרו (ברכות נ"ח:): בן זומא היה עומד על הר הבית והיה רואה ישראל שעולים לחוג ואומר: ברוך שברא כל אלה לשרתני. כי היה ע"ה יחיד בדורו.

והסיבה השנית במציאות מי שאין בו חכמה, מפני שאנשי החכמה הם מעטים מאד, וזה הדבר נתחייב בדרך החכמה הא־לוהית. ואין לומר כאשר חייבה החכמה הראשונית מדוע היה כך: כמו שאין לשאול למה היו הגלגלים תשעה וכוכבי לכת שבעה והיסודות ארבעה, שאלו כולם והנוהגים מנהגיהם נתחייבו להיות כך במציאה הראשונה. והנה חכמים ע"ה בארו זה ואמר רבי שמעון בן יוחאי על אנשי דורו ואע"פ שהיו נכבדים רובם (סוכה מ"ה:): ראיתי בני עליה והם מועטים, אם שנים הם אני ובני הם. ועל כן נבראו ההמון לעשות חברה לחכמים שלא ישארו שוממים. ואולי תחשב שזאת התועלת קטנה אבל היא צריכה וראוי' יותר מן הראשונה. שהרי הקב"ה העמיד הרשעים בא"י כדי לעשות להם חברה ולהסיר שממות נפשות החסידים הוא מה שנאמר (שמות כ"ג): "לא אגרשנו מפניך בשנה אחת פן תהיה הארץ שממה". וזה הענין פרשו חכמים גם כן ואמרו (ברכות ו'): מאי "כי זה כל האדם"? כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה, פירוש להסיר עצבונו ושממון יחידותו. ואם כן נתבאר מכל אשר אמרנו שהכוונה בבריאת כל מה שיש בתוך העולם ההוה והנפסד אינו אלא איש שלם כולל החכמה והמעשה כמו שאמרנו.

♦ ♦

בדברי האחרונים

ד. האם רצוי משטר של מלוכה בישראל?
אברבנאל. פירוש על התורה (פ׳ שופטים)

הנה ראוי שנדע אם המלך הוא דבר הכרחי ומחוייב בעם חיוב עצמי או אפשר בלתו. וכבר חשבו הפילוסופים שהוא כן, ושרות המלך לעם בקבוץ המדיני כיחס הלב בגוף הבעל חי שיש לו לב, וכיחס הסבה הראשונה אל העולם הכולל. ואם המעיינים האלה יסברו שהמלכות יגזור שלשה דברים: הראשון – האחדות והעדר השתוף, והשני -ההתמדה והעדר החלוף, והשלישי – היכולת המוחלט, הנה תהיה באמת מחשבתם בחיוב המלך והכרחיותו כוזבת. לפי שאינו מהבטל שיהיו בעם מנהיגים רבים מתקבצים ומתאחדים ומסכימים בעצה אחת ועל פיהם תהיה ההנהגה והמשפט וזהו כנגד תנאי הראשון. ולמה לא תהיינה הנהגותיהם משנה לשנה או לג' שנים כשני שכיר או פחות מזה. ובהגיע תור שופטים ושוטרים אחרים יקומו תחתיהם ויחקרו אם פשעו הראשונים באמונתם ואשר ירשיעון ישלם כל אשר הרשיע לעשות וזהו כנגד התנאי הב'. ולמה לא יהיה ג"כ יכלתם מוגבל ומסודר כפי הדעות והנמוסים, הדין נותן שיחיד ורבים הלכה כרבים. ושיותר קרוב להיות הפשע באדם אחד אם לסכלותו ואם לתוקף יצרו או כעסו, כמו שאמר (משלי ט"ז): "חמת מלך מלכי מות", משיחטאו אנשים רבים בהוסדם יחד, כי אם האחד יטה מני דרך ימחו האחרים בידו. ובהיות הנהגותיהם זמניות והם עתידים לתת את הדין אחרי ימים מועטים יהיה מורא בשר ודם עליהם. ומה לנו להביא על זה טענות שכליות והנה הנסיון גובר על ההקש. הביטו וראו הארצות שהנהגתם על ידי המלכים, ותראו את שקוציהם ואת גילוליהם איש מהם כל הישר בעיניו יעשה כי מלאה הארץ חמס מפניהם. והיום הזה ראינו כמה ארצות שהנהגותיהם על ידי השופטים ומושלים זמניים נבחרים ביניהם ומלך א־להים עמהם. משפט נבחרה להם בסדור מוגבל, והם הרודים בעם העושים בעניני המלחמות לא יעמוד, אם לשבט אם לארצו. הלא ידעת אם לא שמעת כי ארץ רבה שהיתה מושלת בכל העולם אכלה כל ארעא תדושינה ותדוקינה בהיות הנהגתה על ידי הקונשילי"ש שלמים וכן רבים ובהנהגות זמניות. אמנם אחר שמלך קיס"ר היתה למס. ועוד היום שוררת ויניציא"ה הגברת רבתי בגוים שרתי במדינות. ומלכות פלורינציא"ה צבי היא לכל הארצות ומלכויות אחרות גדולות וקטנות אין מלך בהם. והם מתנהגים על פי מנהיגים נבחרים לימים קצובים. והנה המלכיות הנבחרות אשר אין בהם נפתל ועקש לא ירים איש את ידו ואת רגלו על כל דבר פשע. והמה כובשות ארצות לא להם בחכמה בתבונה ובדעת, וזה כולו מה שיורה שמציאות המלך בעם אינו הכרחי כ"א מזיק וסכנה רבה.

…שאף שנודה היות המלך דבר מועיל והכרחי בעם לתקן הקבוץ המדיני ושמירתו. מה שהוא בחלוף האמת. הנה בעם ישראל איננו כן. כי אינו צריך ולא הכרחי להם. וביאור זה הוא שצורך המלכים בעם הנה יוכלל בג' ענינים. הא' לענין המלחמות להושיע את העם מאויביהם ולהלחם בעד ארצם. והב' הוא לסדר הנמוסים ולהניח התורות הצריכות לתקונם. והג' להכות ולהעניש פעמים שלא כדין כפי צורך השעה. אשר יאות זה אל היכולת הא־להי המוחלט אשר לו. והנה הגי הענינים האלה האומה הישראלית לא תצטרך אליהם לא לענין המלחמות ותשועתם מאויביהם לפי שישראל נושע בה' והוא הנלחם להם. וכמ"ש: "אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בהי מגן עזרך ואשר חרב גאותך ויכחשו אויביך לך ואתה על במותימו תדרוך". גם כי השופט הזה יוצא ובא לפניהם במלחמות כמו שמצינו ביהושע וגדעון ושמואל ושאר השופטים. וג"כ לא היו צריכים למלך להנחת התורות והנמוסים כי "תורה צוה לנו משה" וגו' וצוה הוא ית': "לא תוסיפו על הדבר" וגו' "ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים" וגו' "מי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים" וגו'. ולא היה ביד מלך ישראל לחדש דבר בתורה ולא לגרוע ממנה. וכמ"ש עליו: "ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל". וג"כ לא היה המלך צריך בישראל להכות ולהעניש פעמים לצורך השעה. שזה מסרו הקב"ה לב"ד הגדול הם הסנהדרין כמו שפירשתי בפי כי יפלא ממך. ומלבד זה הודיענו הש"י שאם השופט כפי המשפט הצודק והמסודר יפטור אדם רשע שהוא ית' יעניש את הרשע בדינו הגדול וכמ"ש: "מדבר שקר תרחק ונקי וצדיק אל תהרוג כי לא אצדיק רשע". ר"ל מה שאתה לא תוכל להענישו כפי הדין אנכי אענישהו. הנה התבאר שג' הענינים האלה: תשועת המלחמות והנחת התורה והמצוה והענש וההכאה פעמים שלא כדין כלם יעשה הש"י לעמו. ולכן היה הש"י מלכם ולא היה להם צורך למלך בשר ודם לשום דבר.

♦ ♦

בדברי גדולי תקופתנו והוגיה

ה. קיומה של מדינת ישראל להמחשת רעיון ההשגחה
הרב ש. ר. הירש. אגרת צפון (מתוך מכתב ח׳)

בראשית תולדות העם הזה נבחר לו לאב ולמיסד – אברהם, האיש אשר הגשים כבר אז בחייו־הוא את אידיאל העם שעמד לצאת מחלציו.

אחד היה אברהם שהכיר את הא־ל היחיד, בשעה שכל בני דורו עבדו לאלילים ושאפו אך ורק להרבות בקנינים ותענוגות, הא־ל היחיד קרא לו, ואברהם שמע בקולו באהבה, ויעזוב את ארצו, את מולדתו, את בית אביו ואת כל היקר והאהוב לו לאדם בעולמו. ממנו קבל אברהם את היעוד להיות לאב, לעם בו "נברכו כל משפחות האדמה", לעם "השומר דרך ד' לעשות צדקה ומשפט". את אהבתו לא־ל היחיד בטא אברהם על ידי מעשי אהבה וחסד לבניו, לבני־האדם־אחיו; בקר חולים, חלץ ממיצר, הורה דרך בכל מקום שהיה לאל ידו, ויתפלל בעדם אל ד' – שופט כל הארץ.

וד', אשר למענו עזב את הכל ונדד בנכר, שמר עליו בדרך נדודיו ויברכהו.

לאהבת אברהם נתוספו גם אמונה ויראה. מצד אחד, בטחון מוצק כסלע שא־ל היחיד הוא החותך חיים לכל חי, הנאמן לקיים הבטחותיו, אע"פ שיתמהמה. ומצד שני יראת ד' המכשירה את האדם להחזיר לא־ל עליון בלי להתלונן על כל מה שיקרה לו בעולמו בידעו שממנו – הכל.

את ההכרה הזאת שמלאה את כל תוכן החיים הנחיל אברהם ליצחק בנו וליעקב נכדו. בתכונות נפשו של יצחק מצאה את בטויה ביחוד היראה, ואילו בנפשו של יעקב התנוססה ביחוד האמונה.

"ויתהלכו מגוי אל גוי, וממלכה אל עם אחר, לא הניח לאיש לעשקם, ויוכח עליהם מלכים. אל תגעו במשיחי, ולנביאי אל תרעו"!

כך נגלה ד' אל האבות בחייהם כ"השגחה בלתי נראית", עד שהיו למשפחת שבעים נפש. אלה שבעים הנפש שהיוו את הגרעין ממנו צמח עם ישראל. אבל העם עוד זקוק היה לקבל את חנוכו כדי להכשירו למלאות את יעודו בעתיד.

מידי ד' קבל העם הזה את חרותו ואת תכונות עצמיותו הלאומית; ומטרת כל אלה היתה התגלות רצון ד' בעצוב חיי האדם: התורה. בהיות ישראל בכור הברזל במצרים, ובמשך נדודיו במדבר, היתה לתכונת יסוד בנפשו האמונה בד', הבטחון המוצק כסלע בא־ל היחיד, בכל הליכותיו על פי ד'. ישראל קבל במדבר את התורה. ובמדבר – באין לו ארץ משלו וקרקע מתחת לרגליו – נהיה ישראל על ידה לעם, לגוף שהתורה היא נשמתו, לממלכת כהנים. על עם ישראל הוטל לשמור על תורת ד' בתוך האנושיות ככהן בתוך עמו, לשמור עליה כגוי קדוש, לעמוד בקדושתו ולא להתערב בתעלולי העמים או ללכת בחוקותיהם, אלא לשמור בחייו על קדושת האדם.

התורה ומלוי רצון ד' הם יסוד חייו, הקרקע מתחת לרגליו ומטרת קיומו, ועל כן אין לאומיותו תלויה בגורמים חולפים, ואין אלה משמשים תנאים הכרחיים לה.

אבל על עם ישראל הוטל להתיצב כעם בין העמים, ובתור עם להראות לכל העמים שד' הוא שליט בעולמו, הטוב והמטיב לכל העולם כולו; שאם רק נתמסר למלאות את רצונו בחיינו, נקבל מידיו בשפע רב את אותם האמצעים שבני האדם רואים בהם ברכה; שהתמסרותנו לעבודת ד' יכולה לשמש יסוד איתן לכונן עליו את חיינו.

ישראל רכש לו אמנם ארץ והקים לו ממלכה, אבל אלה לא עמדו כמטרה לנגד עיניו, אלא כאמצעים הדרושים לו כדי לקיים את מצוות התורה; ועל כן פריחת ארצו וקיום ממלכתו תלוים אך ורק בשמירת התורה.

וגם בימי אשרו ושגשוגו הוטל עליו להיות נבדל מכל העמים, לבל ילמד מהם לראות באשרו זה את מטרת חייו, לבל ישקע כמוהם ברדיפת הקנינים והתענוגות.

♦

ו. התוכן של מדינה בישראל
הרב א. י. הכהן קוק. אורות (למהלך האידיאות בישראל פ״ב)

בראשית מטעו של העם הזה, אשר ידע לקרוא בשם הרעיון הא־להי הברור והטהור בעת השלטון הכביר של האליליות בטומאת־פראותה, נתגלתה השאיפה להקים צבור אנושי גדול אשר "ישמור את דרך ד' לעשות צדקה ומשפט". זוהי השאיפה, שבאה מכח ההכרה הברורה והעזה והתביעה המוסרית הכוללת והרמה, להוציא את האנושיות מתחת סבל נורא של צרות רוחניות וחמריות ולהביאנה לחיי חופש מלאי הוד ועדן, באור האידיאה הא־להית, ולהצליח בזה את כל האדם כולו. למלואה של שאיפה זו צריך דוקא, שצבור זה יהיה בעל מדינה פוליטית וסוציאלית וכסא ממלכה לאומית, ברום התרבות האנושית. "עם חכם ונבון וגוי גדול", והאידיאה הא־להית המוחלטת מושלת שמה ומחיה את העם ואת הארץ במאור־חייה. למען דעת, שלא רק יחידים חכמים מצוינים חסידים ונזירים ואנשי־קדש, חיים באור האידיאה א־להית, כי גם עמים שלמים, מתוקנים ומשוכללים בכל תקוני התרבות והישוב המדיני; עמים שלמים, הכוללים בתוכם את כל השדרות האנושיות השונות, מן רום האינטליגנציה האמנותית, הפרושית, המשכלת והקדושה, עד המערכות הרחבות, הסוציאליות, הפוליטיות והאקונומיות ועד הפרולטריון לכל פלגותיו, אפילו היותר נמוך ומגושם.

אור האידיאה הא־להית, העולה ומזדקק בקרב עם כזה ומטביע בו את חייו הלאומיים המלאים, פועל הוא אח"כ בעולם כולו גם בצרוף כל הכחות הפרטיים שבכל עם ולשון, בכל מקום שהם, שיהיו נמצאים תמיד מוארים באורה זו וחיים בה. ופעולה זו תביא לידי ההכרה הבטוחה, שהחיים המדיניים, אפילו הסוציאליים במובן היותר רחב, יקבלו רק אז את איתניותם ואת ערכם האמתי, דוקא בהיותם יונקים מטל־החיים העליון של האידיאה הא־להית המוחלטת, המכשרת את כל המציאות, במובנה הרחב והמתנשא גם מעבר לגבולות הכרתנו המוגבלת וצורותיה אל תכלית רוממות מעלתם, ההולכת ומתגברת בנחלה בלי מצרים.

♦

ז. הגויה הלאומית בישראל משועבדת לרצון גבוה
הרב א. י. הכהן קוק. אורות, ישראל ותחיתו (מתוך פ״ח)

ה' צב־אות הוא ה' א־להי ישראל, וצבאות ישראל – צבאות ה' הם. ברוחנו ועצמות נשמתנו חרותים במכתב א־להים כחו וגבורתו של יוצר בראשית. העולם ומלאו מיד ה' נוצרו, נתהוו וקמו, מתהווים וקמים, חיים ומתקימים, מתפתחים ומתאזרים. הלאמתנו בנחלת ה' קשורה היא ביצירת מעשה בראשית. "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים". הגבורה א־להית השרויה בעולם, שחדשה את העולם ומחדשתו בכל יום, היא היא שמפיה שמענו את התורה. מפי הגבורה שמענו "אנכי" ו"לא יהיה לך", וכל התורה כולה קבל משה מפי הגבורה. את הגוף אין אנחנו עוזבים, לא את הגוף הפרטי ולא את הגויה הלאומית, כי־אם אנחנו מנצחים אותו. יודעים אנחנו שהיצר הרע והיצר הטוב יצירה אחת היא מידי א־ל עולם, וכמו כן עוה"ז ועוה"ב, העולם החברתי, המשטרי והרוחני, התיאורי, המוסרי, האידיאלי והממשי, הכל חטיבה אחת היא והכל עולה במעלות הקודש ומשועבד לרצון גבוה, הכל הוא "אמרתי ונעשה רצוני". גבורתנו עדינה היא, א"א שתהיה גבורת חרבן וכליון. הגבורה הא־להית בעולם אינה נפגשת במה שחוץ להמצאתה וק"ו שחוץ לשלטונה, אם־כן היא בכל תכסיסיה מלאה עומק רחמים. …לא ברכב ולא בסוסים הוא יסוד גבורתנו, כ"א "בשם ה' א־להינו נזכיר, המה כרעו ונפלו ואנחנו קמנו ונתעודד" (תהלים כ', ט'-י')

♦

ח. ההתעסקות בעניני העולם – עונשו של אדה"ר
הרב א. א. דסלר. מכתב מאליהו (עמ' 195)

… כ' הגרש"ז זצ״ל שמשא ההשתדלות נתן השי״ת על האדם לנסיון. כי הנה שמהו השי"ת בעולם אשר השגחתו ית' בהסתר, ולמראה עיניו נראה כאילו הוא השולט בכל עניני פרנסתו ועסקיו כרצונו, ויוכל לטעות ולומר: "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה"; אמנם בתוך הסתר זה עליו להתעורר להכיר בתוך לבבו, ולהראות במעשיו, כי אין ממשלה לטבע כלל, והכל אך ורק מיד ה', ואין דבר קטן או גדול שנעשה בלי גזירתו ית', כמאה"כ (איכה ג', ל"ז): "מי זה אמר ותהי ה' לא צוה", וגם בעשותו מעשי ההשתדלות הטבעית ידע ברור בלבו כי אין במעשיו כלום, ורק רצונו ית' הוא הגורם. ובזה יגלה השגחתו ית' בתוך הסתר דרך ארץ פי', שיקדש השי"ת בהכירו כבודו במקום שהוא בהסתר.

ושורש זה כתבו בתורה (בראשית ג', י"ט): "כי שמעת… בזעת אפיך תאכל לחם" וגו'. וידוע שענשי הקב"ה לא בדרך נקמה ח"ו, אלא בדרך לימוד לתקן החטא. וחטא אדה"ר היה שחפץ לדעת גם את הרע, ובזה הוציא את עצמו ממדרגת גן־עדן, שבה ניתן ממשות רק לרוחניות הזכה, והוריד את עצמו לעוה"ז – עולם הגשמיות, לראות ממשות בטבע ובגשמיות. וע"כ ראתה חכמתו ית' שתיקונו הוא, אשר בהיותו בתוך הסתר זה -בתוך ההשתדלות ביגיע כפיו עפ"י דרך הטבע – יתעלה להבחין בלבבו את ביטול דמיון הטבע ואת אמתות השגחתו ית'.

♦

ט. ההתנהגות הנסית והטבעית
הרב א. א. דסלר. שם (עמ' 197)

כבר נתבאר . כי כל עסק האדם בהשתדלות דרך ארץ הוא למען ילמד בו את ענין השגחתו ית', ויעמוד בנסיון וידע כי אין ממשלה לטבע כלל, אלא הכל אך מהשי"ת לבדו הוא. משום זה הנה הצורך לעסוק בדרך ארץ משתנה בפנים שונים, לפי מדרגת האדם בהכרת השגחתו ית'. ומצינו בזה בדבריהם (ה) מדרגות:

המדרגה הא': המדרגה העליונה בענין זה – האדם שכבר עמד בנסיון זה, וכבר הכיר שהנס והטבע שניהם כאחד נסים גלויים ממש, ויודע שאין ממש בטבע כלל, לאדם כזה אין צורך לנסיון של "בזעת אפיך תאכל לחם", כי לא יוסיף לו מאומה; ואדרבא ראוי לו להשתמש בכל זמנו אך בדביקות בשי"ת ותורתו. וע"כ לכל צרכיו בעוה"ז ניתנים לו בנס ממש, נס גלוי. מאחר שאין שום ענין בהסתרת הנס ממנו. זהו ענין שיטת ר"ש בן יוחאי (ברכות ל"ה): "אפשר אדם חורש בשעת חרישה וכו' תורה מה תהא עליה? אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים". וכך באמת קרה לרשב"י ור"א בנו כשהיו במערה (שבת ל"ג:) "איתרחיש ניסא ואיברא להו חרובא ועינא דמיא".

וכן מצינו בר"ח בן דוסא (תענית כ"ה) שלא היה לו שמן בערב שבת, ואמר: "מי שאמר לשמן וידליק, הוא יאמר לחומץ וידליק", ודלק כל השבת. ולכאורה תמוה, למה לא המציא לו הקב"ה שמן שלא יצטרך לנס? אלא – משום שר"ח בן דוסא כבר הגיע למדרגה שהנס והטבע שניהם היו נסים גלויים בעיניו. ע"כ ההנהגה עמו בין בנס בין בטבע, בלי הפרש. וכו'.

המדרגה הב': אמנם אין מתנהגים מן השמים בנסים אלא למי שהגיע לשלימות הבטחון, שהנס והטבע שוים בלבו בלי שום הפרש כלל. וכו'. אבל מי שלא הגיע עדיין לשלימות זו, וכשיבדוק בדקות בתוך לבבו, ימצא שאין הטבע והנס שוים לגמרי – אם כי כבר הגיע למדרגה גבוהה בענין זה, מ"מ משום חסרון השלימות בהכרתו, לא יתנהגו עמו בדרך נס אלא בהנהגה הטבעית, מפני שהוא מחויב עדיין לעמוד בנסיון הטבע עד שלימותו, ועדיין שייך הוא אל "בזעת אפיך תאכל לחם", לעסוק במעשים טבעיים וללמד בשעת מעשה שאין בהם ממש.

וזוהי המדרגה שעליה אמר ר' ישמעאל (ברכות ל"ה:): "ואספת דגנך", הנהג בהם (בד"ת) מנהג דרך ארץ. ואמרו ז"ל (שם): "הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם". פי', שלא עלתה בידם, מפני שלא הגיעו לשלימות המעלה ולא היו ראויים לנס. וכתב הגר"ח מולוז'ין (בס' נפש החיים א', פ"ה) שר' ישמעאל ורשב"י לא פליגי, אלא שר' ישמעאל שאמר לאחוז בתורה ולנהוג בדרך ארץ, היינו למי שלא הגיע עדיין למדרגה העליונה שדיבר עליה רשב"י. וע"כ מי שלא הגיע עדיין לשלימות ההכרה, אם יתנהגו עמו בנס, נמצא שישאר בחסרונו.

♦

י. בהערכת העבודה בישראל משתקפת העמדה של שויון בני האדם
הרב משה פינדלינג. תחוקת העבודה (מתוך פ"ב)

"אהב את המלאכה ושנא את הרבנות". לא נאמר שעליך רק חובה לעבוד, אלא: אהב את המלאכה, אל תעבוד רק מתוך הכרח על מנת לקבל פרס – לפרנס אותך – אלא לשם עבודה כשלעצמה. כתוצאה מן הרעיון הזה מביאים חז"ל באבות דר"נ: "אמר ר"ש ב"ר אליעזר: אף אדה"ר לא טעם כלום עד שעשה מלאכה שנאמר: ויניחהן בגן עדן לעבדה ולשמרה, והדר – מכל עץ הגן אכול תאכל! ר"ט אומר אף הקב״ה לא השרה שכינתו על ישראל עד שעשו מלאכה שנא': "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" וכו'. בו בזמן שחכמי אומות העולם זלזלו בעבודה גופנית וראו בה רק תפקיד "עבדים" שאינו ראוי לאיש חפשי ועל אחת כמה וכמה ל"חכם", העריצו חז"ל, שהיו מושפעים מהאידיאלים הסוציאליים של תוה"ק, את העבודה הגופנית, והיו לנו גם בזה למופת. הפילוסופים היונים הנשגבים, שהשפילו את העמדה החברתית של הפועל, יצרו את היסוד להתפוררות האנושית למעמדות, שתחת לחצה אנו סובלים היום. אכן חז"ל, שהעריצו את העבודה הגופנית, הכריזו בזה על שויון הזכויות של כל בני האדם שנבראו ב"צלם הא־להים".

♦

יא. ערך התעסוקה בישובו של העולם הנ״ל.
שם (מתוך פ״ב)

בלי שום ספק נוקטת דעת התורה עמדה חיובית לגבי הכלכלה ופעולות האדם בתוכה. באופן בהיר אנו רואים את העמדה הזאת במחלוקת בין רבי ישמעאל ורשב"י בברכות ל"ה, ע"ב. וכו'.

כנראה ישנה לפנינו מחלוקת־יסוד הנוגעת בעצם תעודת עם ישראל שלמענה הוא נבחר לעם נושא דגל התורה. הם נחלקו בקביעת הטיפוס האידיאלי של היהודי. האדם נברא "בצלם הא־להים". לפי דעת רשב"י צריך האדם להשתדל להתאים את מהותו לצלם הרוחני, להיות כולו רוחני לרחף רק בעולמות שכולם קדושה וטהרה – "ותחסרהו מעט מא־להים"! עליו לחיות את ימי חייו בעולם הזה בתור טרקלין לעולם האמתי, בתורה ובעבודת הבורא. את צרכי הגוף צריך לצמצם במצרכים הנחוצים ביותר. וכו'.

רשב"י קיים בעצמו כל מה שדרש מכל יהודי למטרת חייו: הוא הסתייג מן החיים האלו וחי במערה חיים רוחניים גרידא, ושם בהתבודדות הזאת חבר את ספר הזוהר הקדוש שהוא כולו קדושה וטהרה לה'.

אולם רבי ישמעאל מסתכל על תפקידו של היהודי בעוה"ז מתוך מבט אחר לגמרי. לא למלאכי השרת ניתנה התורה, רק לבני אדם, שהם חלק הבריאה הזאת ותפקידם לפעול ולחיות בתוכה כמו שהיא. מטרת חייו נודעה לאדם תיכף אחרי הבראו "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה", לכבוש את העולם ולפתחו באמצעות שכלו ועבודתו בשמוש בכל חמרי הטבע שהשקיע הקב"ה בתוך הבריאה הזאת. וכו'. בשמירת כל חוקי ה' בפעולות הכלכליות אנו מקיימים ג"כ עבודת ה' על כן אין שום סתירה בין "לא ימוש" לבין "ואספת דגנך", כי בחשוב האדם איך לסדר איזו פעולה כלכלית שהיא כרצונו של הקב"ה, מקיים האדם את המצוה "והגית בו". יחידים, אנשי סגולה, יכולים ללכת את דרכו בקודש של רשב"י, ומי יתן שבכל הזמנים ימצאו צדיקים כאלו, שימשיכו בדרכו של רשב"י, אולם כל העם כולו ובתוכו מנהיגיו מצווים ללכת בדרך המציאות, ב"שביל הזהב" ולתקן עולם במלכות ש־די בתוך החיים הארציים הללו, כפי עדותו של אביי בסוף מחלוקת עקרונית זאת, כשעזבו רשב"י ובנו את המערה וראו בני אדם שהתעסקו בפעולות כלכליות, וכשהתרעמו עליהם שמניחים את החיים הנצחיים לטובת חיי שעה יצאה בת־קול: "להחריב עולמי יצאתם? – חזרו למערתכם" (שבת ל"ג, ע"ב).

♦ ♦ ♦

בשולי המקורות

שתי תפיסות נאבקות ביהדות על הבנת ערכם ותפקידם של חיי חברה בישראל. בצורה ברורה ומוגדרת אנו מוצאים הבדלי השקפה אלה הלכה למעשה בדברי גדולי והוגי תקופתנו. אולם מקורם יש לראות בדברי הקדמונים וגדולי האחרונים.

בעלי המוסר שבתקופתנו עומדים על בסיס ההשקפה שבאה לידי ביטוי שיטתי אצל הרמח"ל. לפיה כל עיקר ענינו של עולם הזה הוא בהיותו משמש שדה־קרב, ומאורעות החיים כולם תכנם – נסיונות לאדם (לעיל פי"ב, ד׳). לפי זה אין לראות בחברה אלא אוסף של יחידים, שעל כל אחד מוטל התפקיד לדאוג לשלמותו המקסימלית. מובן שהמטרה שצריכים להעמיד היא להשתדל להגיע לשיא האפשרי. בין הנסיונות של האדם ממלא תפקיד ראשי ומכריע "משא ההשתדלות", כלומר – השקפתו על העולם, וכל דרכי השתדלותו הם בכדי לבסס את חייו הכלכליים ואת קיומו. זהו תוכן העונש "בזעת אפיך תאכל לחם", שצריך להביא לידי תיקון החטא, וזה מושג ע"י שהאדם בהתעסקו באמצעים טבעיים הנחוצים לקיומו ילמד עם זאת לדעת שכל התעסקות זאת אינה מעלה ואינה מורידה, וכך "יתעלה להבחין את ביטול דמיון הטבע". בדרגת השיא שאליה הגיע רשב"י – שוב כל ענין הטיפול בדרך הטבע הופך למיותר, לא רק משום שמלאכתו נעשית ע״י אחרים מבין החברה האנושית, שבזה הם ממלאים את תפקידם, אלא שהטבע בכלל נסוג מפניהם וחוקי הטבע לא קיימים עבורם כלל. בעת הצורך "איתרחיש ניסא ואיברא להו חרובא ועינא דמיא", "מי שאמר לשמן וידליק הוא יאמר לחומץ וידליק". לפ״ז אין קיומם של אישי המעלה מותנה ותלוי בשום מובן בקיומה של החברה, כל התעסקות בישוב העולם הופכתלהיות מיותרת. "העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני". אולם ר' חנינא עצמו אין לו כלום מעולם זה, במובן של קבלה ממנו. גם ר' ישמעאל שאמר הנהג בהם מדת דרך ארץ אינו חולק על רשב"י אלא קובע את דרך התנהגות טרם שמגיעים למדרגה העליונה. אז צריכים אמנם לטפל בדברים טבעיים, אולם – מתוך המגמה "ללמוד בשעת מעשה שאין בהם ממש". לא ערך חיובי איפוא יש לראות בטיפול בישובו של עולם, ערכו הוא בכדי להגיע על ידו להכרת אפסותו.

השקפה אחרת אנו רואים בדברי הרמב"ם (פרקנו, ג', וע"ע ריה״ל לעיל פכ״ד, ב'). אם אמנם הוא רואה את עיקר הבריאה באנשי המעלה, מ״מ אינו מזלזל גם בערכם של העוסקים בישובו של עולם. ההנחה היא שאין קיומם של אנשי הרוח אפשרי אלא ע"י המצאותם של אחרים המטפלים בצרכים הגופניים, "מפני שאדם חסר מאד ויצטרך לדברים רבים". יש איפוא חלוקת תפקידים בין החלקים השונים של החברה האנושית, ורק בהתרכבם יחד מגיעה בריאת האדם לתכליתה. [לפ״ז אפשר לראות גם את המחלוקת של רשב״י ור' ישמעאל, רק במובן היקף המעגל של החברה, שלר' ישמעאל הרי המכוון הוא בתוך עם ישראל עצמו, ולפי רשב״י המעגל מקיף את כל המין האנושי (ועי' מהרש״א שם).] בכיוון זה הולכים דבריו של ר' ש. ר. הירש (לעיל פי״ב, ו'), הרואה בעיסוק בישובו של עולם כל אחד לפי כשרונותיו, נטיותיו ותכונותיו, מילוי היעוד שהותוה ע״י הבורא למין האנושי. (מכאן שיטתו המעשית הידועה בשם "תורה עם דרך ארץ"). זוהי גישתו של הרב פינלינג שמראה על היחס החיובי שמוצאים בדרך כלל אצל חז״ל לעבודה ולעיסוק בישובו של עולם. לפי תפיסה זו, ההשקפה המקובלת בחז״ל אינה רואה לפניה את עם ישראל כולו עוזב חיי שעה ועוסק רק בחיי עולם. אנו נפגשים אמנם גם בתפיסה אחרת בחז"ל, היא תפיסתו של רשב״י. לדעתו הבטחת התורה "ואספת דגנך" אינה מכוונת אלא לשלב נמוך בזמן שאין עושים רצונו של מקום. אולם זו נשארת דעת יחיד, ולפי הסבר מרן הרב ז״ל אף היא לא נאמרה אלא בזמן הגולה, כשהסדרים הרגילים של החיים הלאומיים נשתבשו. נטיות אינדיבידואליות ותנאים חיצוניים שונים יוצרים שכבות שונות רב־גוניות בקרב האומה, וזוהי מציאות טבעית ובריאה בהחלט. יש צורך באנשי מעשה כשם שיש צורך באנשי רוח, וליד ת"ח שתורתם אומנותם יש מקום ותועלת בחורשים וזורעים, אנשי מלחמה וגבורי קרב, אנשי תעשיה ואנשי מדע. זה אינו רק ענין של בדיעבד, זה גם נדרש מבחינה של לכתחילה. הגפן רק אז היא ממלאה את תפקידה כראוי אם כל חלקיה ממלאים את תפקידם. כל אחד כפי מה שנועד לו. הענבים זקוקים לקנוקנות ולעלים, ורק מציאותם של העלים מבטיחה התפתחות ראויה לענבים.

ומשום כך נדרש שלום אמת והערכה מלאה של כל חלקי העם. אמנם מבחינה פרטית – "אשרי מי שאומנתו בשם", וראוי להשתדל למלא תפקידים מרכזיים; אולם מבחינה כללית "אי אפשר לעולם מבלי בורסקי". ואף ממלאי תפקיד־משנה חשיבותם אינה נגרעת במערכה הכללית. יש רק לדאוג שכולם יהיו משועבדים לרעיון המרכזי ויהיו קשורים לתורה על ידי קיום המצוות המחייבות את כל אחד ישראל.

בהכירנו את הצורך בחלוקת תפקידים בעם, אנו מניחים שלקיומו דרושים תנאים טבעיים שלפיהם יחיה ויתפתח. כשם שבחיי הפרט אין סומכים על הנס, כן גם הכלל כולו אינו סומך על הנס בהקמת אורחות חייו. אולם אם נס גלוי אין כאן, הרי נסים נסתרים ישנם וישנם. שמירת התורה ואי־שמירתה משפיעים באורח נסתר על הטבע, והצלחת המדינה הן מבחינה פנימית והן מבחינה חיצונית תלויה היא במדה שהעם כולו מכיר בזאת ומכוין לפי זה את דרכו.

♦

תפקיד המדינה, דהיינו החיים המאורגנים של העם בתור גוף אחד, נראה להיות שונה לפי תפיסת הרמב"ם לבין זו של ריה"ל. הרמב״ם, כשם שהוא רואה בטיפול בצרכי הגוף ושלמותו אמצעי הכנתי גרידא, כמסלק את המכשולים הנערמים מצד הגוף וכנותו אפשרות להתמסרות שקטה לעניני הרוח, כן אין תפקיד המדינה אלא ליצור את התנאים המקילים על חיי האדם ולאפשר למספר יותר ויותר גדול של אנשים להפנות לשלמות הנפש. השלמות אחרי הכל אינה בדרך הרבים כצבור, אלא בדרך היחיד בתור פרט. החברה והמדינה אינן אלא עוזרות על ידו של היחיד בסילוק המפריעים ובהקלה בסדור הצרכים הגופניים.

לא כן לפי הריה״ל. היעוד הוא "ואתם תהיו לי לעם ואני אהיה לכם לא־להים", לא כיחידים אלא הגוי כולו כיחידה אחת. המדינה ורק היא יש בה האפשרות של קיבוץ כל התנאים הנצרכים בכדי להגשים את היעוד הזה בעם כגוף אחד. הקבוץ של חלקי העם יחד – הלכוד האומתי, המקום המיוחד בעל הסגולות המיוחדות – ארץ ישראל, המרכז המקודש – בית המקדש, על כל סדרי העבודה הפרטיים והכלליים, והן המצוות הכלליות והתלויות בארץ, והקרבנות, כל אלה בהקבצם יחד יוציאו לפועל יעוד זה. זהו שגורם להדבקות העם ב"ענין הא־להי", דהיינו הנבואה, אשר על ידה מתקשר העם כולו בא־להיו, מקבל ממנו הדרכה והארה בדרך חייו, וחי בחויה תמידית של קשר זה. וכן מתגלה הקשר הבלתי אמצעי של העם עם 'אלהיו בהתחברות הענין הא־להי בו "בגדולה בכבוד ובמופתים", דהיינו בהוראת דרכי ההשגחה שפועלות בו דרך חוקי הטבע למעלה מדרך הטבע "המנהג מה שתכירו בי כי אין ענינכם נוהג על המנהג הטבעי אבל הרצוני" (הכוזרי מאמר א', ק"ט).

♦

היש ענין במדינה ישראלית כשאין בה סכויים מידיים לדבקות בענין הא־להי ע"י נבואה והתחברות ענין הא־להי עם העם "בגדולה בכבוד ובמופתים" ע״י השגחה גלויה? שאלה זו נשאלה בבית מדרשם של חוקרי היהדות בתקופה האחרונה, הן בקשר עם בעית האמנסיפציה בארצות הגולה והן בקשר עם תנועת חבת ובנין ציון.

תשובתו של ר' ש. ר. הירש היא שלילית. כל ערכה של המדינה הוא רק אם תהיה זאת מדינה שדרכי ההשגחה יהיו גלויים בה ובלתי ניתנים לפקפוק. מדינה ככל המדינות מבחינה חיצונית, אף אם התורה תהיה נר לרגלה אין בה שום עניו. כפרטים יכולים לעבוד את ה' ולמלא את התפקידים גם בין הגויים, ככלל אין משהו מיוחד גם במדינה ישראלית.

לא כן היא גישתו של מרן הרב ז״ל. הגשמת דרך ה' לעשות צדקה ומשפט, מסביר הוא, אף היא אינה נתנת למלוי אלא במדה חלקית בלבד שלא על ידי מכשירים מדיניים. "למלואה של שאיפה זו צריך דוקא שצבור זה יהיה בעל מדינה פוליטית וסוציאלית וכסא ממלכה לאומית". "הוי דומה לו", תביעה זו הנובעת מהכרת א־להים אינה מתממשת ע״י יחידים אלא דורשת למילויה גם כוננות של מדינה אשר בכל ארחי חייה, במבנה החברותי והכלכלי, במשטרה, בצבאה, בפולטיקה אשר היא מנהלת וביחסים שהיא קושרת עם העמים האחרים, היא מתחשבת עם תביעה זאת וממלאה אותה. ומכאן שחשיבות גדולה לאין ערוך מצד עצמה יש בקיומה של מדינה, גם אם עדיין אין זוכים לגילוי שכינה. לזה יש להוסיף: לאמתו של דבר, זה גופא גם מכשיר את התנאים ומשמש הכנה לגילוי שכינה. כי על כן הרבה תלוי בפעולה הנעשית מצדנו לקדם פני השכינה. באופן דומה מסביר הכוזרי את סילוק הנבואה בבית שני, בגלל חוסר הנכונות לדרגות אלה מצד גולי בבל (מאמר ב', כ״ד).

לפי תפיסה זו מוסטת נקודת הכובד מהפרט אל הכלל ומוטל הדגש באופן שוה על העיון ועל המעשה. לא השלמות של היחיד עומדת במרכז וממילא גם לא השאיפה לשלמות זו ראויה שתהיה מרכז ההתענינות גם בשביל הפרט. כל אחד לפי תפקידו, לפי כשרונו ולפי יכלתו תורם את תרומתו לבנין החיים הכלליים המוחדרים אידיאליות א־להית עלי אדמות. כל אחד פועל לגילוי א־להות בעולם, ובהשתלבות היחיד בתוך הצבור כולו הוא יכול והוא צריך למצוא את שלמותו ואת תוכן חייו.

תפיסה זו ממזגת את רעיון היסוד של החסידות של "אין עוד מלבדו" עם שאיפת השלמות המוסרית של תרבות המוסר. העוקץ האנוכי שבשאיפה הפרטית לשלמות מוקהה ע״י האידיאל של הקמת החברה המוסרית. ובטול היש, שיש עמו משום הסחת הדעת ממציאות עוה״ז, בבטול ובהתעלמות מהגורמים הפועלים בעולם מתחלף בראית ההבטלות אל הכח הא־להי וגילויו בעולם דרך הדגשת החיוב שבהגשמת האידיאלים הא־להיים בחיים. לא שלילת עולם הזה ולא התחמקות ממנו, אלא שעבודו המוחלט והפיכת עניניו לכלים שעל ידם מתממשת בעולם זה המציאות העליונה של "אין עוד מלבדו".

 

---

ז. הלאמתנו בנחלת ה'. התהוותנו הלאומית בארץ ישראל מכוונת מעיקרה ביצירת מעשי בראשית.

מפי הגבורה וכו'. במובן רעיוני מתפרש בזה מאמר חז"ל (מכות כ"ד.): "אנכי" ו"לא יהיה לך" מפי הגבורה שמענום: "מפי הגבורה, דהיינו מהמציאות העולמית המראה על כח הגבורה הא־להית, מזה עצמו נשמע הקול: "אנכי ה' א־להיך", ומכאן ־ שאין סתירה מהמציאות העולמית הגשמית לאידיאלים הא־להיים.

לא את הגוף הפרטי וכו'. החיוב של שמירת הגוף ובריאותו המוטלת על היחיד היא גם חובה כלפי הכלל כולו, שמוטל עלינו לטפח את החיים הלאומיים בכדי שהגוף הלאומי יהי' איתן במובן גשמי, שהמדינה תוכל לעמוד מבחינת הכלים המקיימים אותה.

מנצחים אותו. כלומר משעבדים את כוחותיו למטרה הרוחנית.

היצר הרע וכו'. היינו הכוחות השואפים למילוי סיפוקו של הגוף (עי' גם שמנה פרקים לרמב"ם ספ"ה).

הגבורה הא־להית וכו'. הכרת מלא כל הארץ כבודו מסבירה שפעולות הנובעות מכח הגבורה הא־להית לא יתכן שישאו בקרבם מגמות הרס, שזה יתכן רק כלפי משהו מחוצה לה אבל לא כלפיה עצמה, וכן הוא גם ענין הגבורה הישראלית שטפוחה חשוב, אולם אין בו ממגמת ההרס.