פרק כ״ה
השלמות – מהותה ודרכה
תיאום בין כוחות הנפש השונים – דרגת "חסיד". פרישות לפי התורה, ולפי המושג המסולף. דרך האמצע. סטיה מהאמצע על דרך רפואה. תפיסות מוטעות בדרכה של תורה. חולי נפש – סימני החולי ודרכי ריפויו. הנפש הבריאה וסימניה. הפנית המחשבה מצרכי הגוף. הערך החיובי בשינוי ההדרגתי בכוחות הגוף והנפש בהתאם לגיל. נצחון האדם על המות – מיתת נשיקה.
בתנ״ך
… קדושים תהיו כי קדוש אני הי א־להיכם:
ויקרא י"ט, ב'.
♦
כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא־נפלאת הוא ממך ולא רחקה היא:
לא בשמים הוא …:
ולא מעבר לים הוא …:
כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו:
דברים ל', י"א-י"ד.
♦
בכל דרכיך דעהו..:
משלי ג', ו'.
♦ ♦
בדברי חז״ל
שלמות האדם – מעין דוגמא של מעלה.
"והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ה'". כשם שאני קדוש, כך אתם תהיו קדושים. כשם שאני פרוש, כך אתם תהיו פרושים.
ספרא, שמיני, קס"ח.
♦
השלמות היא בהתאמה עם כהות הנפש של האדם.
אין הקב״ה בא בטרוניא עם בריותיו.
ע"ז ג':
♦ ♦
בדברי הקדמונים
א. הדרך הנאותה בפרישות
רבנו בחיי. הוה״ל (שער הפרישות, מתוך פ״ג)
… הפורשים מחמת מסורת התורה, שהם אנשי הפרישות האמתי, הם שלש כתות. אחת מהם, אנשים שהלכו בגדר הפרישות העליון להדמות כאישים רוחניים, ויעזבו כל מה שיטרידם מן הא־להים. וברחו מן הישוב אל המדברות והישימון וההרים הגבוהים, מקום שאין צוות ולא חברה. אוכלים מה שהם מוצאים מעשב הארץ ועלי האילנות ולובשים הבלויים והצמר, ויחסו בסלעים. טרדם מורא הבורא ממורא הברואים, ושעשעה אותם אהבת הבורא מחשוב באהבת בנ"א. והספיק להם מה שיש להם אצל הא־להים ולא שייחלו אל מה שיש בידי אדם. והכת הזאת רחוקה מכל הכתות מגדר הדרך השוה התוריה, מפני שהם עוזבים ענין עולמם לגמרי, ואין בדין התורה לעזוב ישוב העולם לגמרי, כמו שהקדמנו ממה שאמר הכתוב (ישעי' מ"ה): "לא תהו בראה לשבת יצרה".
והכת השניה, אנשים שהלכו בדרך הגדר הבינוני שבפרישות ומאסו מותרי העולם לגמרי וסבלו לחסום תאותם מהם. והמותרים על שני פנים: אחד מהם מותרים שהם מחוץ לאדם ונפרדים ממנו, כקניני הגופיים והמאכל והמשתה והמלבוש והמשכן; והשני -מותרים דבקים לאדם אין נפרדות ממנו סבותם, כדבור והשחוק והמרגוע והמנוחה, והבט אל המותרים ומאזן אליהן, והעבר אל הרעיונים מה שלא צריך, נפסקה הכת הזאת ממנה כל קרואי המותרים, ולא ראו לצאת מהישוב להספיק לגופם מזונותם כמו שהם חייבים בו. והמירו המדבריות וההרים בבדידות בבתיהם והיחידות במשכניהם. והשיגו שני הענינים והגיעו אל שני החלקים. והם יותר קרובים אל הדרך השוה והתוריה ממי שהקדמנו זכרו.
והכת השלישית – אנשים שהלכו בדרך הגדר השפל שבפרישות. והוא שפרשו מן העולם בלבותם ובמצפונם, השתתפו עם אנשי העולם בנראה בגופיהם, בישוב העולם כחרישה וזריעה והתעסקו בגופיהם בעבודת הבורא ית', עמדו על צורת נסיון האדם בעוה"ז ומאסרו בו וגרותו והגזרו מעולם הרוחניות אליו. ונפשותם מואסות בעולם ובהונו ונכספות לעוה"ב; מצפים אל המות והם נזהרים ממנו; הכינו צידם לעת נסיעתם וחשבו במה שמגיע אל בית מרגועם קודם העתקתם. ולא לקחו מהעולם אלא פחות ממזונתם, ולא הניחו ממנו מה שהוא טוב להם באחריתם כפי יכלתם, אלא לקחו ממנו צידה ונשאוהו. והכת הזאת קרובה אל הדרך השוה הישרה והתוריה יותר ממה שזכרנו קודם.
♦
ב. תיאום כחות הנפש – דרך השלמות
ריה״ל. כוזרי
1. מתוך מאמר ג׳
א. אמר החבר: מנהג העובד אצלנו, איננו נגזר מן העולם, שלא יהיה למשא עלינו ויהיה למשא עליו וימאס החיים שהם מטובות הבורא, וזוכר טובתו עליו בהם, כמו שנאמר (שמות כ"ג, כ"ו): "את מספר ימיך אמלא", (דברים כ"ב, ז'): "והארכת ימים", אבל -אוהב העולם ואריכות הימים מפני שהוא מקנה אותו העולם הבא, וכל אשר יוסיף טובה יעלה מדרגה לעולם הבא, אך הוא מתאוה זה אילו היה מגיע למדרגת חנוך שנאמר בו: "ויתהלך חנוך את הא־להים", או למדרגת אליהו זכור לטוב, ולהפנות עד שיתיחד לחברת המלאכים, ולא יהיה משתומם ביחידות ובבדידות, אבל הם צותו, וישתומם במלוא עם, מפני שנעדר ממנו עניני העולם השפל ונתוסף עמו ראיית מלכות שמים, אשר לא יהיה צריך עמה למאכל ולמשתה. ולכמו אלה תהיה ראויה הבדידות השלמה, אך מתאוים המות מפני שהגיעו אל התכלית אשר אין אחריה מדרגה שיקוו תוספתה.
ולחכמים המתפלספים אהבה בבדידות, כדי שתזדככנה מחשבותם לילד מסברותם התולדות האמיתיות עד שיגיעו אל האמת במה שנשאר עליהם מהספקות, ורוצים עם זה פגיעת תלמידים שיביאו אותם אל המחקר והזכרון, כמי ששגה בקבוץ הממון והוא שונא להתעסק אלא עם מי שיסחר כדי שירויח עמו, וזאת מדרגת סקרט והדומה לו. ואלה היחידים אין תקוה להגיע למדרגתם עתה.
אבל בהמצא השכינה בארץ הקדושה בעם המוכן לנבואה, – היו אנשים נפרדים ושוכנים במדברות, מתחברים עם מי שדומה להם, לא היו מתבודדים לגמרי, אבל היו נעזרים על חכמת התורה ומעשיה המקרבים אל הדרגה ההיא בקדושה ובטהרה, והם בני הנביאים.
ואך בזמן הזה ובמקום הזה והעם הזה – ואין חזון נפרץ, עם מיעוט החכמה הקנויה והעדר החכמה ההיא הטבעית, מי שהכניס עצמו להנזר בפרישות, כבר הכניס נפשו ביסורין וחלי נפשי וגשמי, ותראה עליו דלות החליים, ויהיו סבורים בני אדם שהוא דלות הכניעה והשפלות, וישוב נאסר, מואס בחייו מפני קיצתו במאסריו ומכאוביו, לא מתאותו לבדידות ואיך לא יהיה כן, והוא איננו דבק באור א־להי שימצא בו צוות כנביאים, ולא הגיע לחכמות שמספיקים להתעסק בהם ולמצוא עריבות בם שאר חייו כפילוסופים.
ואמר – כי הוא ירא וחסיד, אוהב שיפגע א־להיו בבדידות והעמידה והתחינה והתפלה, במה שהוא יודע מהתחנונים והבקשות, אלה החדשות אין להם עריבות כי אם ימים מעטים בעוד שהם חדשים, וכל אשר ישנו על הלשון, לא תפעל להם הנפש ולא ימצא להם כניעה ולא חנינה, וישאר בעתי היום והלילה ונפשו תתבענו בכוחותיה אשר נטבעה עליהם, ומהשמע והראיה והדבור והעסק והאכילה והשתיה והמשגל והרוח בממון ותקנת ביתו ועזרת דלים ועזר התורה בממונו, – כשיראה שום קלקול, הלא ישאר מתחרט על מה שקשר נפשו אליו, ויוסיף בחרטתו רוחק מהענין הא־להי אשר טרח להתקרב אליו.
ב. אמר הכוזרי: אם כן ספר לי מעשה החסיד שבכם היום.
ג. אמר החבר: החסיד הוא, הנזהר במדינתו, משער ומחלק לכל אנשיה טרפם וכל סיפקם, וינהג בהם בצדק, לא יונה אחד מהם, ולא יתן לו יותר מחלקו הראוי לו, וימצאם בעת צרכו אליהם שומעים לו, ממהרים לענות בעת קראו, יצוום ויעשו כמצותו, ויזהירם ויזהרו.
ד. אמר הכוזרי: על החסיד שאלתיך לא על מושל.
ה. אמר החבר החסיד הוא מי שהוא מושל, נשמע בחושיו וכוחותיו הנפשיים והגופניים, ומנהיגם ההנהגה הגופיית, כמו שנאמר (משלי ט"ז, ל"ב): "ומושל ברוחו מלוכד עיר". והוא המוכן לממשלה, כי אילו היה מושל במדינה היה נוהג בה בצדק כאשר נהג בגופו ונפשו, וחסם כוחות התאויים ומנע אותם מן הרבוי אחר אשר נתן להם חלקם, והספיק להם מה שימלא חסרונם, מהמאכל המספיק והמשתה המספיק על הדרך השוה גם כן; וחסם הכוחות הכעסנים המבקשים לניצוח, אחר אשר נתן להם חלקם בנצחון המועיל בדברי החכמות והדעות וגערת האנשים הרעים, ונתן לחושים חלקם במה שמועיל לו, ומשמש בידיו ורגליו ולשונו בענין הצורך ובחפצו המועיל, וכן השמע והראות וההרגשה המשתתפת הולכת אחריהם, ואחר כן היצר והרעיון והמחשב והזכרון, ואחר כן הכוח החפצי המשתמש בכל אלה, והם משמשים עובדים לחפץ השכל. ולא עזב אחד מאלו הכוחות והאברים שירבה במה שהוא מיוחד בו ויפחית הנשארים.
וכאשר עשה צרכי כל אחד מהם ונתן לטבעיים מה שיספיק להם מהמנוחה והשינה, ולחיוניים מה שיספיק להם מהקיצה והתנועה במעשי העולם, אז יקרא אל עדתו כמושל הנשמע שקורא אל חילו השומע לעזור לו, להדבק במדרגה הא־להית אשר היא למעלה מהמדרגה השכלית, ויסדר עדתו ויתקנה. ודומה לסדר שסידר משה עליו השלום לעדתו סביבות הר סיני.
ומצוה הכוח החפצי שיהיה מקבל ושומר לאשר יבוא מאצלו צווי, ויעשהו לעתו, וישמש בכוחות ובאברים כפי אשר יצוה מבלי המרות, ויצוה אותו שלא יפנה אל השדים המחשביים והמתדמים, ולא יקבלם ולא יאמין בם, עד שיועץ את השכל, ואם יכשיר מה שיש אצלם ויסכים לעשותו. ומישר כלי המחשב ומפנה אותו מכל אשר קדם מהמחשבות העולמיות, ומצוה המדמה להמציא ההדור שבצורות הנמצאות אצלו בעזר הזכרון, לדמות אליו הענין הא־להי המבוקש, כמו מעמד הר סיני ומעמד אברהם ויצחק בהר המוריה, וכמו משכן משה וסדר העבודה וחול הכבוד בבית המקדש, וזולת זה הרבה. ומצוה השומר לשמור את זה ולא ישכחהו, ויגער במחשבי ושדין מבלבל האמת ומספקו. ויגער בכעסני ותאוני מהטות החפצי והניעו והטרידו במה שיש אצלם מהכעס והתאוה.
ואחר זאת ההצעה ינהיג הכוח החפצי כל האברים המשמשים אותו בזריזות וחריצות ושמחה, ויעמדו בעת העמידה מבלי עצלה, וישתחוו עת שיצוום להשתחוות, וישבו בעת הישיבה, ומביטות העינים הבטת העבד אל אדוניו, ויעמדו הידים ממעשיהם, ולא תתקבץ האחת עם האחת, ותשתוינה הרגלים לעמידה, ויעמדו כל האברים כנבהלים היראים לעשות מצות מנהיגם, לא ירגישו על מחוש ולא על הפסד אם יהיה להם.
ויהיה הלשון מסכים עם המחשבה לא יוסיף עליו, ולא יבטא בתפלתו על דרך המנהג והטבע כמו הזרזיר והבבגא אלא עם כל מלה מחשבה וכוונה בה, ותהיה העת ההיא לב זמנו ופריו, ויהיו שאר עתותיו כדרכים המגיעים אל העת ההיא, יתאוה קרבתו שבו מתדמה ברוחניים ויתרחק מהבהמיים; ויהיה פרי יומו ולילו השלש עתות ההם של תפלה, ופרי השבוע יום השבת, מפני שהוא מעומד להדבק בענין הא־להי, ועבודתו בשמחה לא בכניעה, כאשר התבאר.
והסדר הזה מהנפש כסדר המזון מהגוף, מתפלל לנפשו ונזון לגופו, ומתמדת עליו ברכת התפלה עד עת תפלה אחרת, כהתמדת כוח סעודת היום עד שיסעד בלילה, וכל אשר תרחק עת התפלה מהנפש היא הולכת וקודרת במה שפוגע אותה מעסקי העולם, כל שכן אם יביאהו הצורך לחברת נערים ונשים ורעים, וישמע מה שיעכיר זכות נפשו, מדברים כעורים וניגונים שתטה הנפש עליהם ולא יוכל למשל בה. ובעת התפלה מטהר נפשו מכל מה שקדם, ויתקנה לעתיד, עד שלא יעבור שבוע על זה הסדר עד שיתקן הנפש והגוף, וכבר נקבצו מותרים מקדירים עם אורך השבוע לא יתכן לטהרם ולנקותם אלא בהתמדת עבודת יום עם מנוחת הגוף, ואז ירצה הגוף בשבת את אשר חסר לו מששת הימים, ויהיה נכון לעתיד. וכן הנפש תזכור מה שחסרה עם טרדת הגוף, וכאילו היא ביום ההוא מתרפאה מחלי שקדם ומתעתדת למה שידחה ממנה החלי בעתיד. דומה למה שהיה עושה איוב בכל שבוע בבניו, כמו שהוא אומר (איוב א', ה'): "אולי חטאו בני".
ואחר כן יהיה עתיד לרפואה החדשית שהיא זמן כפרה לכל תולדותם, רצוני לומר: תולדות החדשים וחידושי הימים, כמו שאמר (משלי כ"ז, א'): "כי לא תדע מה ילד יום". ואחר כן יהיה עתיד לשלוש רגלים. ואחרי כן אל הצום הנכבד אשר בו ינקה מכל עון שקדם, וישיג בו מה שחסר לו בימים ובשבועים ובחדשים, ותנקה הנפש מהבלבולים המחשביים והכעסיים והתאויים, ותשוב מנטות אליהם תשובה גמורה בין במחשבה בין במעשה. ואם לא תתכן התשובה מהמחשבה בעבור גבורת הרעיוני עליה, במה שקדם לה מזכרון מה ששמעה מימי הנעורים השירים וחידות וזולתם, תנקה מהמעשה ותתודה על הרעיונים ותקבל שלא תזכרם בלשונה כל שכן שתעשם, וכמו שנאמר (תהלים י"ז, ג'): "זמותי בל יעבר פי".
וצומו ביום ההוא צום שהוא קרוב בו להתדמות במלאכים, מפני שהוא גומרו בכניעה ובשפלות ובעמידה ובכריעות ותשבחות ותחלות, וכל כוחותיו הגופיים הצמים מהענינים הטבעיים, מתעסקים בתוריים, כאילו אין בו טבע בהמי. וכן יהיה צום החסיד בכל עת שיצום, שיענה בו הראות והשמע והלשון, ולא יטרידם בזולת מה שיקרב אותו אל הא־להים, וכן הכוחות הפנימיים מדמיון ומחשבה וזלתי זה, ועם זה יהיו המעשים הטובים.
♦
2. מתוך מאמר ב'
נ. אמר החבר: ותורת משה לא העבידה אותנו בפרישות, אך בדרך השוה ולתת לכל כוח מכוחות הנפש והגוף חלקו בצדק מבלי ריבוי בכוח אחד, קיצור בכוח אחר, ומי שנטה עם כוח התאוה קיצר בכוח המחשבה, ובהפך. ומי שנטה עם הנצחון קיצר בזולתו. ואין רוב התענית עבודה למי שתאוותיו חלושות וכוחותיו חלושים וגופו רזה, אבל טוב שיעדן גופו, ולא המעטת הממון עבודה, כאשר יזדמן מן המותר מבלי יגיעה ולא יטרידהו קנותו מן החכמה והמעשים הטובים, כל שכן למי שיש לו טפול ובנים, ומאוייו להוציאו לשם שמים, אך הרבוי יותר נכון לו.
וכללו של דבר, כי תורתנו נחלקת בין היראה והאהבה והשמחה, תתקרב אל א־להיך בכל אחת מהנה, ואין כניעתך בימי התענית יותר קרובה אל הא־להים משמחתך בימי השבתות והמועדים, כשתהיה שמחתך בכוונה ולב שלם. וכמו שהתחנונים צריכים מחשבה וכוונה כן השמחה במצותו ובתורתו צריכים מחשבה וכוונה, שתשמח במצוה עצמה מאהבתך המצוה בה ושתכיר מה שהטיב לך בה, וכאילו אתה בא באכסניתו קרוא אל שולחנו וטובו, ותודה על זה במצפון ובגלוי, ואם תעבור בך השמחה אל הנגון והרקוד – היא עבודה ודבקות בענין הא־להי. ואלה הדברים לא הניחה אותם התורה מופקרים, אבל כולם תחת מסורת, מפני שאין ביכולת בני אדם לחלק תקנות כוחות הנפש והגוף, ושיעור מה שראוי להם מהמנוחה והתנועה, ושעור מה שתוציא הארץ עד שתשבות בשמיטה ויובל וינתן ממנה המעשרות, בחפץ האלהים לא במקרה ולא בטבע. וכאשר אמר יתברך (דברים ד', כ"ג): "כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך", "השמע עם קול א־להים", "או הניסה א־להים". והיתה שמירת השבת היא בעצמה ההודאה בא־להות, אבל – כאילו היא הודאה בדבור מעשי, כי מי שמקבל מצות שבת בעבור שבה היה כלות מעשה בראשית, כבר הודה בחידוש מבלי ספק, ומי שהודה בחידוש הודה במחדש העושה יתברך. ומי שלא קיבלה יפול בספקות הקדמות ולא תזך אמונתו לבורא העולם. אם כן שמירת מצוות השבת מקרבת אל הבורא יותר מהפרישות והנזירות.
וראה היאך שב הענין הא־להי הדבק באברהם ואחר כך בהמון סגולתו ובארץ הקדושה, מביא האומה מדרגה אחר מדרגה, ונזהר בזרע עד שלא נמלט מהם אחד, והניח אותם בטוב שבמקומות והפורה שבהם והרבם הרבוי ההוא המופלא, עד שהעתיק אותם ונטעם באדמה הראויה לסגולה.
ונקרא: "א־להי אברהם וא־להי יצחק" כאשר נקרא: "יושב הכרובים" ו"יושב ציון ושוכן ירושלים", לדמותם בשמים, כמו שאמר: "היושבי בשמים", מפני הראות אורו באלה כהראותו בשמים, אך במיצוע עם ראויים לקבל האור ההוא, והוא מאציל אותו עליהם, ונקרא זה ממנו אהבה. והיא אשר נקבעה לנו ונתחיבנו להאמינה ולהודות עליה ב"אהבת עולם אהבתנו", כדי שנשים אל לבבנו שההתחלה ממנו לא ממנו אנחנו, כמו שנאמר בבריאת החי על דרך הדמיון שהוא לא ברא עצמו אך הא־להים יצרו והתקינו כאשר ראה חומר שראוי לצורה ההיא כן הוא יתברך המתחיל להוציאנו ממצרים להיות לו לעם סגולה ויהיה לנו למלך, כאשר הוא אומר ושונה (ויקרא כ"ב, כ"ג, ובמדבר ט"ו, מ"א): "אני ה' א־להיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לא־להים", ועוד, שאמר: "ישראל אשר בך אתפאר".
♦
ג. ממשלת האדם על עצמו
רמב״ם. שמונה פרקים
1. פרק ג'
אמרו הקדמונים, כי יש לנפש בריאות וחולי כמו שיש לגוף בריאות וחולי. ובריאות הנפש היא, שתהיה תכונתה ותכונת חלקיה תכונות שתעשה בהן תדיר הטובות והפעולות הנאותות. וחוליה הוא, שתהיה תכונתה ותכונת חלקיה תכונות שתעשה בהן תדיר הרעות והפעולות המגונות. אמנם בריאות הגוף וחליו מלאכת הרפואות תחקור עליהם, וכמו שחולי הגוף ידמו להפסד הרגשותיהם במה שהוא מר שהוא מתוק ובמה שהוא מתוק הוא מר, ויצירו הנאות בצורות בלתי נאות, ותחזק תאותם ותרבה הנאתם בענינים אין הנאה בהם כלל לבריאות, ואפשר שיהיה בהם צער כאכילת עפר ופחמים והדברים העפוצים והחמוצים מאוד וכיוצא באלו מן המזונות אשר לא יתאוו להם הבריאים אבל ימאסו אותם, כן חולי הנפשות, רצוני לומר, הרעים ובעלי המדות הרעות ידמו במה שהוא רע שהוא טוב ובמה שהוא טוב שהוא רע, והאדם הרע יתאוה לעולם להפלגת פעולות רעות אשר הן באמת רעות וידמה בעבור חלי נפשו שהן טובות.
וכמו שהחולים הגופניים כשידעו חלים ולא ידעו מלאכת הרפואות ישאלו הרופאים ויודיעום מה שצריך לעשותו, ויזהירום מה שידמהו ערב והוא בהפך חלים, ויכריחום לקחת דברים הנמאסים והמרים עד שיבריאו גופתם וישובו לבחור בטוב ולמאוס ברע, כן חולי הנפשות צריך להם שישאלו החכמים, שהם רופאי הנפשות, ויזהירום מן הרעות ההן אשר יחשבו בהן שהן טובות, וירפאו אותם במלאכה אשר ירפאו בה מדות הנפש, אשר אזכרה בפרק שלאחר זה.
אמנם, חולי הנפשות אשר לא ירגישו בחלים וידמו בו שהוא בריאות, או ירגישו בו ולא יתרפאו, אחריתם למה שיהיה אחרית החולה כשימשוך אחר הנאותיו ולא יתרפא, שהוא ימות בלי ספק. אבל המרגישים והם נמשכים אחר הנאותיהם אמרה בהן התורה האמתית מספרת דבריהם (דברים כ"ט, י"ח): "כי בשרירות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה", רצונה לומר, שהוא מכון לרוות צמאו והוא מוסיף לעצמו צמא אך על שאינם מרגישים בדבר, אמר שלמה המלך, עליו השלום, עליהם (משלי י"ב, ט"ו): "דרך אויל ישר בעיניו ושומע לעצה חכם". רצונו לומר, שומע לעצת החכם – חכם, מפני שיודיעהו הדרך שהיא ישרה באמת ולא אשר יחשבה שהיא ישרה, ואמר (משלי י"ד, י"ב): "יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות". ואמר עוד בחולי הנפשות האלה בהיותם בלתי יודעים מה יזיקם ומה יועילם (משלי ד', י"ט): "דרך רשעים כאפלה לא ידעו במה יכשלו".
אך מלאכת רפואות הנפשות הוא כמו שאספר בפרק הרביעי.
♦
2. פרק ד'
המעשים הטובים הם המעשים השוים, הממוצעים בין שני הקצוות ששניהם רעים, האחד מהם תוספת והשני חסרון. מעלות המדות הן תכונות נפשיות וקנינים ממוצעים בין שתי תכונות רעות, האחת מהן יתירה והאחת חסרה. מן התכונות האלו תתחיבנה הפעולות ההן, והמשל בזה – הזהירות, שהיא מידה ממוצעת בין רוב התאוה ובין העדר הרגש ההנאה. וזהירות היא מפעולות הטובות ותכונות הנפש אשר תתחיב ממנה הזהירות, היא מעלת חמדות. אבל רוב התאוה הוא הקצה הראשון והעדר הרגש ההנאה לגמרי הוא הקצה האחרון, ושניהם רע גמור. ושתי תכונות הנפש אשר מהן יתחיב רוב התאוה, והיא התכונה היתרה, והעדר ההרגשה, והוא התכונה החסרה, שתיהן יחד פחיתות מפחיתות המדות. וכן הנדיבות ממוצעת בין הכילות והפיזור; והגבורה ממוצעת בין המסירה לסכנות ובין רך הלבב; והסלסול ממוצע בין ההתנשאות ובין הנבלה. ופירוש "סלסול" הוא מי שמתכבד כראוי ואינו מתנבל בדבר. וההתנשאות היא שיתכבד האדם יותר מן הראוי לו, והנבלה ידועה, והיא שיעשה אדם מעשים בלתי הגונים שיש בהם פחיתות הרבה וחרפה; והנחת ממוצעת בין הקטרוג והקנטרנות ובין רכות הטבע מה שקורים בלעז 'אם ולד', והוא מי שהוא בלא דבור ובלא מעשה לכבדות טבעו וקור מזגו, והוא כנגד הקטרוג שיבא מחדוד טבעו וחום מזגו; והענוה ממוצעת בין הגאוה ושפלות הרוח; וההסתפקות ממוצעת בין אהבת הממון ובין העצלות; וטוב לב ממוצע בין הנבלה ויתרון טוב הלבב. ומפני שאין למדות האלו שם ידוע בלשוננו, צריך לפרש עניניהם ומה שרוצים בהם הפילוסופים: לב טוב קוראים מה שכל כונתו להטיב לבני אדם בגופו, בעצתו, בממונו, בכל יכלתו, בלתי שישיגהו נזק או בזיון – והוא האמצעי. והנבל הוא הפך זה, והוא מי שאינו רוצה להועיל לבני אדם בדבר, אפילו במה שאין לו בו חסרון ולא טורח ולא נזק – והוא הקצה האחרון. ויתרון טוב הלבב הוא שעושה דברים הנזכרים בלב טוב, ואפילו אם ישיגהו בזה נזק גדול, או בזיון, או טורח רב והפסד מרובה – והוא הקצה הראשון. והסבלנות – הכעס והעדר הרגשת חרפה ובוז ובושת הפנים – ממוצעת בין העזות והבישנות. פירוש זה נראה לי מדברי רבנן, זכרונם לברכה, שהבישן הוא אצלם מי שיש לו רוב בשת, ובשת פנים הוא הממוצע, ממאמרם (אבות פ"ב, ה'): "לא הביישן למד", ולא אמרו: "אין בושת פנים למד", ואמרו (אבות פ"ה, כ'): "בושת פנים לגן עדן" ולא אמרו "הבישן". ולזה סדרתים כך. וכן שאר המדות תצטרכנה על כל פנים לשמות מונחים להן מהסכמה שיהיו הענינים מובנים.
והרבה פעמים יטעו בני אדם באלו הפעולות ויחשבו אחד מהקצוות טוב ומעלה ממעלות הנפש, ופעמים יחשבו הקצה הראשון טוב, כמו שיחשבו המסירה לסכנות מעלה, ויקראו המוסרים עצמם לסכנה "גבורים", וכשיראו מי שהוא בתכלית זאת המדה, רצוני לומר, שמוסר עצמו לסכנות ומוסר עצמו למיתה בכוונה, ופעמים ינצל במקרה, יחשיבוהו בזה ויאמרו עליו שהוא גבור. ופעמים יחשבו הקצה האחרון שהוא טוב ויאמרו על פחות הנפש שהוא סבלן, ועל העצל שהוא שמח בחלקו, ועל נעדר הרגש ההנאות לעובי טבעיו שהוא נזהר, כלומר, ירא חטא. ועל זה המין מן הטעות יחשבו גם כן הפזור ויתרון הלב מן הפעולות הטובות, וזה כולו טעות.
ואמנם ישובח באמת הממוצע, ואליו צריך האדם שיכוין וישקול פעולותיו כולן תמיד עד שתתמצענה. דע, שאלו המעלות והפחיתות אשר למדות לא תגענה ולא תתישבנה בנפש רק בכפל הפעולות מן המדה ההיא פעמים רבות ובזמן ארוך והרגילות בהן, ואם היו הפעולות ההן טובות יהיה המגיע לנו מן מעלה, ואם היו רעות יהיה המגיע לנו מהן פחיתות. ומפני שאין אדם בטבעו בתחלת ענינו בעל מעלה ולא בעל חסרון, כמו שנבאר בפרק שמיני, והוא ירגיל בלי ספק פעולות מקטנותו כפי מנהג קרוביו ואנשי ארצו, אפשר שתהיינה הפעולות ההן ממוצעות, ואפשר שתהיינה מותירות או מחוסרות, כמו שספרנו, ותהיה נפשו חולה. וראוי שילכו ברפואתה בדרך רפואות הגופים בשוה, כמו שהגוף כשיצא משויו נראה על איזה צד נטה ויצא ונעמוד כנגדו בהפוכו עד שישוב על השווי. וכשישתוה נסלק ידינו מן ההפוך ונשוב לעשות מה שיעמידהו על שויו, כן נעשה במדות בשוה. והמשל בו: כשנראה אדם שהיתה לו תכונה בנפשו, וחסר בה נפשו מכל טובה לרוב הכילות, וזו פחיתות מפחיתות הנפש; והפועל אשר יעשו מפעולות הרע הוא, כמו שבארנו בזה הפרק, וכשנרצה לרפאות זה החולי לא נצוהו להרגיל בנדיבות, שזהו כמו שירפא מי שיגבר עליו החום בדבר הממוצע השוה שלא יבריאהו מחוליו, אבל צריך שנביאהו לפזר, ויכפול מעשה הפיזור פעם אחר פעם פעמים רבות, עד שתסור מנפשו התכונה המחיבת לכילות, ויהיה קרוב להגיע אל תכונת הפזור, ואז נסלק פעולות הפזור ונצוהו להתמיד על פעולות הנדיבות, וישקוד עליהן, לא יתיר ולא יחסר. וכן כשנראהו מפזר נצוהו לעשות פעולות הכילות ולשנותן, אבל לא ישנה פועל הכילות פעמים רבות כשנותו פועל הפזור. וזה החדוש הטוב הוא סדר הרפואות וסודה, והוא שישוב האדם מן הפזור לנדיבות יותר קל ויותר קרוב לשוב משובו מן הכילות לנדיבות, וכן שוב נעדר הרגשת ההנאה נזהר וירא חטא יותר קל ויותר קרוב לשוב משוב בעל התאוות לנזהר. ולזה נכפל על בעל התאוות פעולות העדר ההנאה יותר משנכפל על נעדר ההרגשות ההנאה פעולות התאוות. ונחייב רך הלבב מסירת עצמו לסכנות יותר משנחייב המוסר עצמו לסכנות רכות הלבב. ונרגיל הנבל ביתרון טוב הלבב יותר משנרגיל מי שיש לו יתרון לב טוב בנבלה. זה סדר רפואות המדות וזכרהו.
ולזה הענין לא היו החסידים מניחים מתכונות נפשותיהם תכונה הממוצעת בשוה, אך היו נוטים מעט לצד היתר או החסר על דרך הסייג והשמירה. רצוני לומר על דרך משל, שהיו נוטים מן הזהירות לצד העדר הרגש ההנאה מעט, מן הגבורה – לצד מסירות נפשו בסכנות מעט, מטוב הלבב – לצד יתרון טוב הלבב מעט, מן הענוה – לצד שפלות הרוח מעט, וכן בשאר הענינים. ואל זה הענין רמזו באמרם: לפנים משורת הדין.
אבל מה שעשו אותם החסידים בקצת הזמנים, וקצת אנשים מהם גם כן, מנטות אחר הקצה האחר בצום, וקימה בלילות, והנחת אכילת בשר ושתית יין, והרחקת הנשים, ולבוש הצמר והשער, ושכונה בהרים והתבודד במדבריות, לא עשו מזה אלא דרך רפואות, כמו שזכרנו, ולהפסד אנשי המדינה גם כן, כשיראו שהם נפסדים בחברתם וראות פעולותיהם, עד שיפחדו מהפסד מדותיהם בעבורם, על כן ברחו להם למדברות ולמקום שאין שם אדם רע, כמאמר ירמיה הנביא עליו השלום (ירמיה ט', א'): "מי יתנני במדבר מלון אורחים ואעזבה את עמי ואלכה מאתם כי כלם מנאפים עצרת בוגדים". וכאשר ראו הכסילים שהחסידים עשו אלו הפעולות ולא ידעו כונתן, חשבו שהן טובות וכוונו אליהן, בחשבם שיהיו כמותם, ויענו את גופתם בכל מיני ענוי, ויחשבו שהם הקנו לעצמם מעלה ומדה טובה ושעשו טובה, ושבזה יתקרב האדם לשם, כאילו השם יתברך שונא הגוף ורוצה לאבדו, והם לא ידעו שאלו הפעולות רעות, ושבהן תגיע פחיתות מפחיתות הנפש; ואין להמשילם אלא לאיש שאינו יודע במלאכת הרפואות, כשיראה בקיאים מהרופאים שהשקו חולים נוטים למות סמים הנקראים בערבי 'שהס הנטל' ובלעז – 'קולקונטרידא ואשקמוניאה', ו׳הצבר' ובלעז 'אלואי' וכיוצא בהם, ופסקו מהם המזון, ונרפאו מחולים, ונמלטו מן המות הצלה גמורה, ואמר הסכל ההוא: אחר שאלו הדברים מרפאים מן החולי, כל שכן שיעמידו הבריא על בריאותו או יוסיפו בה! והתחיל לקחת אותם תמיד ולהתנהג בהנהגות החולים, שהוא יחלה בלי ספק – כן הם חולי הנפשות בלא ספק בלקחם הרפואות על הבריאות.
וזאת התורה התמימה המשלמת אותנו, כמו שהעיד עליה יודעה (תהלים י"ט, ח'): "תורת ה' תמימה משיבת נפש עדות ה' נאמנה מחכימת פתי", לא זכרה דבר מזה, ואמנם כוונתה להיות האדם טבעי הולך בדרך האמצעית, יאכל מה שיש לו לאכול בשווי, וישתה מה שיש לו לשתות בשווי, ויבעול מה שמותר לו לבעול בשווי, וישכון במדינות ביושר ובאמונה ולא שישכון במדברות ובהרים, ולא שילבש הצמר והשער, ולא שיענה גופו, והזהירה מזה לפי מה שבא בקבלה ואמר (במדבר ו', י"א): "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש", ואמרו רבנן זכרונם לברכה (תענית י"א.): "וכי על איזה נפש חטא זה? אלא שמנע עצמו מן היין! והלא דברים קל וחומר: מה זה שציער עצמו מן היין צריך כפרה -המצער עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה!" ובדברי נביאינו וחכמי תורתנו ראינו, שהיו מכוונים על הענוי ושמירת נפשם וגופם על מה שתחייבם התורה, וענה השם יתברך על יד נביאו למי ששאל לצום יום אחד בעולם אם יתמיד אם לאו, והוא אמרם לזכריה הנביא (זכריה ז', ג'): "האבכה בחדש החמישי הנזר כאשר עשיתי זה כמה שנים", וענה אותם (זכריה ז', ה'): "כי צמתם וספוד בחמישי ובשביעי וזה שבעים שנה הצום צמתוני אני וכי תאכלו וכי תשתו הלא אתם האוכלים ואתם השותים"; אחר כן צוה אותם ביושר ובמעלה לבד ולא בצום, והוא אמרו להם (זכריה ז', ט'): "כה אמר ה' צבאות לאמר משפט אמת שפוטו וחסד ורחמים עשו איש את אחיו ואלמנה ויתום גר ועני אל תעשוקו ורעת איש אחיו אל תחשבו בלבבכם". ואמר אחר כך (זכריה ח', י"ט): "כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו". ודע, "שאמת" הן המעלות השכליות מפני שהן אמתיות לא תשתנינה, כמו שזכרנו בפרק השני, ו"השלום" הן מעלות המדות אשר בהן יהיה השלום בעולם.
ואשוב אל כוונתי, שאם יאמרו אלו המתדמים באומות מאנשי תורתנו, שאיני מדבר כי אם בהם, שהם אינם עושים מה שעושים אותו מהטריח גופתם ופסוק הנאותיהם אלא על דרך הלמוד לכחות הנפש, כדי שיהיו נוטים אל הצד האחד מעט, כמו שבארנו בזה הפרק, שראוי שיהיה האדם כן, זו היא טעות מהן, כאשר אבאר: והוא, שהתורה לא אסרה מה שאסרה ולא צותה מה שצותה אלא מפני זאת הסיבה, רצוני לומר, כדי שנתרחק מן הצד האחד יותר על צד ההרגל, שאסור המאכלות האסורים כולם, ואסור הבעילות האסורות, והאזהרה על הקדשה, ומה שהצריך בכתובת האשה וקדושיה ועם כל זה אינה מותרת תמיד, אבל תאסר בעת הנדות והלידה. ועם כל זה גזרו רבנן, זכרונם לברכה, למעט המשגל ומנעוהו ביום, כמו שבארנו ב"סנהדרין". זה כולו, אמנם צונו השם יתברך להתרחק מקצה רוב התאוה רחוק גדול, ולצאת מן המצוי אל צד העדר הרגשת ההנאה מעט, עד שתתחייב ותתחזק בנפשותינו תכונת הזהירות.
וכן כל מה שבתורה, כנתינת המעשרות, הלקט, השכחה, הפאה, והפרט, והעוללות, ודין שמיטה ויובל, והצדקה די מחסורו – זה כולו קרוב ביתרון טוב לבב, עד שנתרחק מקצה הנבלה רחוק גדול ונתקרב לקצה יתרון טוב לבב עד שיתחזק בנו לב טוב. ובזאת הבחינה בחן רוב המצות ותמצאן כולן שהן מלמדות ומרגילות כחות הנפש, כמו שאסרה הנקימה והנטירה וגאולת הדם באמרו: ״לא תקום ולא תטור" (ויקרא י"ט, י"ח), "עזוב תעזוב" (שמות כ"ג, ה'), "הקם תקים" (דברים כ"ב, ד') עד שיחלש כח הכעס והרוגז, וכן "השב תשיבם" (דברים כ"ב, א'), עד שתסור תכונת הכילות, וכן "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן" (ויקרא י"ט, ל"ב), "כבד את אביך ואת אמך" (שמות כ', י"ב), "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך" (דברים י"ז, י"א), עד שתסור תכונת העזות ותגיע תכונת הבושת. ואחר כך, הרחיק מן הקצה האחרון, רצוני לומר, מרוב הבושת ואמר: "הוכח תוכיח את עמיתך" (ויקרא י"ט, י"ז), "לא תגורו מפני איש" (דברים א', י"ז) עד שיסור רוב הבושת גם כן וישאר בדרך האמצעי. וכשיבא האיש הסכל בלא ספק וישתדל להוסיף על אלו הדברים. כמו שיאסור המאכל והמשתה, מוסף על מה שנאסר מן המאכלים, או יאסור הזווג יותר על מה שנאסר מן הבעילות, ויתן כל ממונו לעניים או להקדש מוסף על מה שבתורה על ההקדשות ועל הצדקות ועל הערכים – יהיה עושה מעשים רעים והוא לא ידע, ויגיע אל הקצה האחר ויצא מן המיצוע לגמרי. ולחכמים בזה הענין דבר לא שמעתי כלל יותר נפלא ממנו, והוא בגמרא דבני מערבא בפרק התשיעי מ"נדרים" דבר בגנות המקבלים על עצמם שבועות ונדרים עד שישארו כעין אסורים, אמרו שם בזה הלשון: "אמר רב אידי בשם רבי יצחק: לא דייך במה שאסרה התורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים" וזה הענין שזכרנו בשוה בלא תוספת ובלא חסרון.
הנה התבאר לך מכל מה שזכרנוהו בזה הפירוש, שצריך לכוון אל הפעולות הממוצעות, ושלא יצא מהן אל קצה מן הקצוות, אלא על צד הרפואות, ולעמוד כנגדו בהפך. כמו שהאדם היודע במלאכת הרפואות, כשיראה מזגו שישתנה מעט שנוי לא ישכח ולא יניח החולי להתחזק עד שיצטרך אל רפואה חזקה בתכלית. וכשידע שאבר מאבריו חלוש, ישמרו תמיד ויתרחק מדברים המזיקים לו, ויכוון למה שיועילוהו, עד שיבריא האבר ההוא או עד שלא יוסיף חולשה – כן האדם השלם צריך לו שיזכור מדותיו תמיד, וישקול פעולותיו, ויבחן תכונות נפשו יום יום. וכל מה שיראה נפשו נוטה לצד קצה מן הקצוות ימהר ברפואה, ולא יניח התכונה הרעה להתחזק בשנותו מעשה הרע, כמו שזכרנו; וכן ישים לנגד עיניו המדות הפחותות אשר לו, וישתדל לרפאותן תמיד, כמו שזכרנו, שאי אפשר לאדם מבלתי חסרון, שהפילוסופים כבר אמרו: כבד הוא ורחוק שימצא מי שהוא בטבע למעלות כולן. רצונם לומר, למעלות המהות ולמעלות השכליות מזומן ומוכן. אבל בספרי הנבואה נמצא בהם הרבה. אמר (איוב ד', י"ח): "הן בעבדיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תהלה", (איוב ט"ו, י"ד): "מה יצדק אנוש עם א־ל ומה יזכה ילוד אשה", ושלמה המלך עליו השלום אמר סתם (קהלת ז', כ'): "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא".
ואתה יודע שאדון הראשונים והאחרונים משה רבנו, עליו השלום, כבר אמר אליו השם יתברך (במדבר כ', י"ב): "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל, על אשר מריתם את פי במי מריבה על אשר לא קדשתם אותי". וחטאו, עליו השלום, הוא שנטה לצד אחד מקצוות ממעלות חמדות, והוא הסבלנות, כאשר נטה לצד הרגזנות באמרו (במדבר כ', י'): "שמעו נא המורים", דקדק עליו השם יתברך, שיהיה אדם כמוהו כועס לפני עדת ישראל במקום שאין ראוי בו הכעס?! וכיוצא בזה, בדין האיש ההוא הוא חלול השם הוא, מפני שמתנועותיו ומדבריו כולם למדים, והיו מקוים להגיע בהם אל הצלחת העולם הזה והעולם הבא, ואיך יראה בו הכעס והוא מפעולות הרע, כמו שבארנו, ולא יבא כי אם מתכונות רעות מתכונות הנפש? אבל אמרו בענין: "מריתם פי" הוא כמו שאבאר, והוא שלא היה מדבר עם סכלים ולא עם מי שאין לו מעלה, אבל עם אנשים שהקטנה שבנשיהם היתה כיחזקאל בן בוזי, כמו שזכרוהו חכמים, וכל מה שיאמר או יעשה יבחנוהו, וכאשר ראוהו שכעס אמרו, שהוא עליו השלום ודאי אין לו פחיתות מידה, ולולא שהיה יודע שהשם יתברך כעס עלינו בבקשת המים ושאנחנו הכעסנוהו יתברך לא היה כועס. ואנו לא מצינו שהשם יתברך כעס בדברו אליו בזה הענין, אבל אמר (במדבר כ', ח'): "קח את המטה והקהל את עדה". והנה יצאנו מכוונת השער, אבל התרנו ספק מספקי התורה, שנאמר בו דברים רבים, ונשאל פעמים רבות איזה חטא חטא, וראה מה שנאמר בו ומה שאמרנו בו אנחנו, והאמת תעשה דרכה.
ואשוב אל כוונתי, כי כשיהיה האדם שוקל פעולותיו תמיד, ומכוון אל אמצעותן יהיה במדרגה עליונה ממדרגת בני אדם, ובזה יתקרב אל השם יתברך, וישיג אל טובו, וזוהי הדרך השלמה שבדרכי העבודה. וכבר זכרו חכמים, זכרונם לברכה, זה הענין וכתבו עליו ואמרו (מועד קטן ה', סוטה ח'): כל השם אורחותיו ומשגיח בהם זוכה ורואה בישועתו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר (תהלים נ', כ"ג): "ושם דרך אראנו בישע א־להים" אל תקרי "ושם" אלא "ושם", והשימה הוא השעור והסברא.
זה הענין אשר פירשנו בזה הפרק כולו בשוה. וזהו שעור מה שראינוהו שצריך בזה הענין.
♦
3. פרק ה'
וצריך לאדם שישעבד כחות נפשו כולם לפי הדעת, כפי מה שהקדמנו בפרק שלפני זה, וישים לנגד עיניו תמיד תכלית אחת, והיא השגת השם יתברך כפי יכולת האדם לדעת אותו. וישים פעולותיו כולן, תנועותיו, מנוחותיו וכל דבריו מביאים לזו התכלית, עד שלא יהיה בפעולותיו דבר מפועל ההבל, רצוני לומר, פועל שלא יביא אל זאת התכלית. והמשל בו: שישים הכוונה באכילתו, בשתיתו, משגלו, שנתו, יקיצתו, תנועתו ומנוחתו בבריאות גופו לבד. והכוונה בבריאות גופו, שתמצא הנפש כליה בריאים ושלמים לקנות החכמות ולקנות מעלות המדות ומעלות השכליות, עד שיגיע לתכלית ההיא. ועל זה ההיקש לא תהיה אז כוונתו אל ההנאה לבד עד שיבחר מן המזון והמשתה הערב. וכן בשאר ההנהגות, אבל יכוון אל המועיל, וכשיזדמן שיהיה ערב – יהיה, וכשיזדמן שיהיה בלתי ערב – יהיה, או יכוון אל הערב על דבר חכמת הרפואה, כמו שחלשה תאותו למאכל – יעוררה במזונות המתובלים הערבים שנפש האדם מתאוה להם, וכן מי שהתעוררה עליו מרה שחורה – יסירה בשמיעת הנגונים, במיני זמר, בטיול הגנות, בבנינים הנאים, חברת הצורות היפות וכיוצא בהם ממה שירחיב הנפש ויסיר חולי המרה השחורה. והכוונה בכל זה שיבריא גופו, ותכלית הכוונה בבריאות גופו לקנות חכמה. וכן כשיתעסק לקנות ממון, תהיה תכלית כוונתו בקבוצו שיוציאו במעלות ושימצאהו לחושי גופו ולהמשיך מציאותו עד שישיג וידע מהשם יתברך מה שאפשר לדעתו.
ועל זה ההיקש יש למלאכת הרפואות מבוא גדול מאד במעלות השכליות והמדות בידיעת השם יתברך, ובהגיע אל ההצלחה האמתית, ויהיו למודה ובקשתה עבודה מן העבודות הגדולות, ולא תהיה אז כאריגה וכנגרות, כי בה נשער פעולותינו, ותשובנה פעולות אנושיות מביאות אל המעלות האמתיות. כי האדם שיבא ויאכל מזון ערב אל החיך, טוב הריח שנפש אדם מתאוה לו והוא מזיק לו, ואפשר שיהיה סיבה לחולי קשה או למיתת פתאם – זה והבהמה אצלי שוים ואין זה פועל אדם, מאשר הוא אדם בעל שכל, אמנם הוא פועל אדם מאשר הוא חי נמשל כבהמה נדמה. ואמנם יהיה פועל אנושי, כשיאכל המועיל לבד, ופעמים יניח הערב ויאכל הנמאס כפי בקשת המועיל, וזה פעל לפי הדעת, ובזה נבדל האדם מפעולותיו מזולתו. וכן כשיבעול שיתאוה מבלתי שישמור הנזק והתועלת, יש לו זה הפעל מאשר הוא בעל חי, לא מאשר הוא אדם. ואפשר שתהיה הנהגתו כולה לפי המועיל, כמו שזכרנו, אלא שישים תכליתו בריאות גופו ושלמותו מהחוליים לבד, ואין זה חסיד, כי כמו שבחר זה הנאת הבריאות, בחר זה האחר הנאת המאכל או הנאת המשגל, וכולם אין תכלית אמתית לפעולותיהם. אבל הנכון, שישים תכלית כל מה שיתעסק בו בבריאות גופו והמשך מציאותו על השלמות, כדי שישארו כלי כחות נפשו, אשר הם איברי הגוף, שלמים, ותתעסק נפשו מבלי מונע במעלות המדות ובמעלות השכליות. וכן כל מה שילמדוהו מן החכמות ומן הדעות שישיג משהו מהן – דרך לתכלית ההיא, כשאלת החשבון, ספר החרוטים, והתחבולות, ולהרבות משאלות אל ההנדסה, משיכת המשקלים והרבה כיוצא באלו תהיה כוונה בהן לחדד בהן השכל ולהרגיל כח השכלי בדרכי המופת, עד שיגיע לו לאדם קנין ידיעת ההקש והמופת מזולתו, ויהיה לו זה הדרך שיגיע בה לידיעת אמתות מציאות השם יתברך. וכן בדרכי האדם כולם אין צריך שידבר בהם אלא במה שתבא לנפשו בו תועלת או ירחק היזק מנפשו או מגופו, או בחכמה, או במעלה, או בשבח מעלה, או מעולה, או לגנות גנות, או מגונה. כי קללת בעלי החסרונות וזכרם לגנות אם תהיה הכוונה בהם לחסרם אצל בני אדם, עד שיתרחקו מהם ולא יעשו כמעשיהם, אז מחויב הוא מעלה. הלא תראה אמרו יתברך (ויקרא י"ח, ג'): "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו", וספור הסדומיים, וכל מה שבא במקרא מגנות בעלי החסרונות וזכרם לגנאי, ושבח הטובים והגדלתם, אין הכוונה בהם רק מה שזכרתי לך, עד שימשכו בני אדם אחרי הדרכים הטובים האלה, ויתרחקו מדרכי הרעים ההם.
וכשישים האדם כוונתו אל זה הענין, יבטל מפעולותיו ויחסר ממאמרו הרבה מאד, כי מי שיכוון אל זה הענין לא יתעורר לפתח הכותלים בזהב או לעשות רקום זהב בבגדיו הנאים, הא־להים!, אם לא יכוון בזה להרחיב נפשו כדי שתבריא וירחיק ממנה חליה, עד שתהיה בהירה וזכה לקבל החכמות, והוא אמרם, זכרונם לברכה (שבת כ"ה): "דירה נאה ואשה נאה ומטה מוצעת לתלמידי חכמים". כי הנפש תלאה ותעכור המחשבה בהתמדת עיון הדברים הכעורים, כמו שילאה הגוף בעשותו המלאכות הכבדות עד שינוח וינפש, ואז ישוב למזגו השוה – כן צריכה הנפש גם כן להתעסק במנוחת החושים בעיון לפתוחים ולענינים הנאים, עד שתסור ממנה הליאות, כמו שאמרו: "כי חזי חלשי רבנן מגרסייהו הוו אמרי מילתא דבדיחותא". ויחשוב, שעל זה הצד לא יהיו אלה רעות, ולא מעשה הבל, רצוני לומר, עשית הפתוחים והציורים בבנינים, בכלים ובבגדים.
ודע שזאת המדרגה היא מדרגה עליונה מאד וחמורה, לא ישיגוה אלא מעט מזער ואחר הרגל גדול, וכשתזדמן מציאות האדם שזה ענינו, אני אומר שהוא למטה מן הנביאים, רצוני לומר, שישמש כחות נפשו כולם וישים תכליתם ידיעת השם יתברך לבד, ולא יעשה מעשה קטן או גדול, ולא ידבר דבר אלא שהפעל ההוא או הדבר ההוא מביא למעלה או למה שמביא אל מעלה, והוא יחשוב ויסתכל בכל פעל ותנועה, ויראה אם יביא את התכלית ההיא או לא יביא, ואז יעשהו. וזהו אשר בקש ממנו יתברך שנכוון אליו, באמרו (דברים ו', ה'): "ואהבת את ה' א־להיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". רצונו לומר, בכל חלקי נפשך, שתעשה תכלית כל חלק ממנה תכלית אחת, והיא לאהבת השם יתברך. וכבר הזהיר הנביא עליו השלום על זה גם כן ואמר (משלי ג', ו'): "בכל דרכיך דעהו", ופירשו חכמינו, זכרונם לברכה, ואמרו (ברכות ס"ג): "אפילו לדבר עבירה", רצונם לומר, שתשים לפעל ההוא תכלית, והיא האמת, אף על פי שיש בה עבירה מצד אחד.
וכבר כללו חכמינו, זכרונם לברכה, זה הענין כולו בקצרה במלות מועטות, מורה על זה הענין הוראה שלמה מאד, עד כשאתה תבחן קוצר המלות איך ספרו זה הענין הגדול והעצום כולו אשר חברו בו חבורים ולא השלימוהו, תדע שנאמר בכח א־להי בלא ספק, והוא אמרם בצואותיהם (אבות פרק ב'): "וכל מעשיך יהיו לשם שמים".
וזהו הענין אשר בארנוהו בזה הפרק, וזהו שיעור מה שראינוהו ראוי לזכרו הנה לפי זאת ההקדמה.
♦
4. פרק ו'
אמרו הפילוסופים, שהמושל בנפשו, אף על פי שעושה המעשים הטובים והחשובים, הוא עושה אותם והוא מתאוה אל הפעולות הרעות, ונכסף אליהן, ויכבוש את יצרו, ויחלוק עליו בפעולותיו אל מה שיעוררוהו אליו כחותיו ותאותו ותכונת נפשו, ויעשה הטובות והוא מצטער בעשיתן ונזרק; אבל החסיד הוא נמשך בפעולתו אחר מה שתעוררהו תאותו ותכונתו, ויעשה הטובות, והוא מתאוה ונכסף אליהן. ובהסכמה מן הפילוסופים, שהחסיד יותר חשוב ויותר שלם מן המושל בנפשו, אבל אמרו, שהמושל בנפשו כחסיד בענינים רבים ומעלתו למטה ממנו בהכרח להיותו מתאוה לפעל הרע, ואף על פי שאינו עושה אותו, מפני שתשוקתו לרע היא תכונה רעה בנפש. וכבר אמר שלמה המלך עליו השלום כיוצא בזה (משלי כ"א, י'): "נפש רשע אותה רע" ואמר בשמחת החסיד במעשה הטוב והצטער מי שאינו צדיק בעשיתו זה המאמר (משלי כ"א, ט"ו): "שמחה לצדיק עשות משפט ומחתה לפועלי און". זהו הנראה מדברי הנביאים נאות למה שזכרוהו הפילוסופים.
וכאשר חקרנו דברי חכמים בזה הענין, נמצא להם שהמתאוה לעבירות ונכסף אליהן הוא יותר חשוב ויותר שלם מאשר לא יתאוה אליהן ולא יצטער כהנחתן, עד שאמרו, שכל אשר יהיה האדם יותר חשוב ויותר שלם תהיה תשוקתו לעבירות והצטערו כהנחתן יותר גדולות. והביאו בזה הדברים ואמרו (סוכה נ"ב): "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו". ולא דים זה, עד שאמרו, ששכר המושל בנפשו גדול לפי רוב צערו במשלו בנפשו, ואמרו (אבות פרק ה'): "לפום צערא אגרא". ויותר מזה, שהם צוו להיות האדם מתאוה לעבירות, עד שהזהירו מלומר, שאני בטבעי לא אתאוה לזאת העבירה, ואף על פי שלא אסרה התורה. והוא אמרם (ספרא קדושים): "רבי שמעון בן גמליאל אומר, לא יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר בחלב, אי אפשי ללבוש שעטנז, אי אפשי לבא על הערוה, אלא אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי". ולפי המובן מפשוטי שני המאמרים בתחלת המחשבה הם סותרים זה את זה, ואין הענין כן, אבל שניהם אמת ואין מחלוקת ביניהם כלל. והוא, שהרעות אשר הן אצל הפילוסופים רעות, אשר אמרו, שמי שלא יתאוה אליהן יותר חשוב מן המתאוה אליהן ויכבוש את יצרו מהן, הם הענינים המפורסמים אצל בני אדם שהם רעים כשפיכת דמים, כגנבה וגזלה, ואונאה, ולהזיק למי שלא הרע לו, ולגמול רע למטיב לו, ולבזות אב ואם וכיוצא באלו. והן המצוות שאמרו עליהן חכמים, זכרונם לברכה (יומא ס"ז), שאילו לא נכתבו ראויות הן ליכתב, ויקראו אותן קצת חכמינו האחרונים, אשר חלו הלי המדברים, מצוות השכליות. ואין ספק שהנפש, אשר תכסף לדבר מהן ותשתוקק אליו, שהיא חסרה, ושהנפש החשובה לא תתאוה לאחת מאלו הרעות כלל, ולא תצטער בהמנעה מהן. אבל הדברים שאמרו עליהם החכמים, שהכובש את יצרו מהם הוא יותר חשוב, וגמולו יותר גדול, הן התורות השמעיות. וזה אמת, שאלמלא התורה לא היו רעות כלל, ומפני זה אמרו, שצריך האדם שיניח נפשו אוהבת אותן ולא יהיה מונע מהן אלא התורה. ובחון חכמתם, עליהם השלום, במה שהמשילו, שהם לא אמרו "אל יאמר אדם אי אפשי להרוג הנפש, אי אפשי לגנוב, אי אפשי לכזב, אלא אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי", אבל הביאו דברים שמעיים כולם: בשר בחלב, לבישת שעטנז, עריות, ואלו המצוות וכיוצא בהן הן אשר קראן השם יתברך "חקות". ואמרו רבנן, זכרונם לברכה (יומא ס"ז): "חקים שחקקתי לך אין לך רשות להרהר בהם, עובדי עבודה זרה משיבים עליהם, והשטן מקטרג בהם, כגון פרה אדומה ושעיר המשתלח".
הנה התבאר לך מה שאמרנו, איזו מן העבירות יהיה מי שלא ישתוקק אליהן יותר חשוב מן המשתוקק אליהן וכובש יצרו מהן, ואיזו מהן יהיה הענין בהפוך וזה חדוש נפלא בהעמיד שני המאמרים ולשונם מורה על אמתות מה שבארנו וכבר נשלמו כונות זה הפרק.
♦
ד. הדרגות הגבוהות בשלמות והדרכים אליהם
רמב״ם. מורה נבוכים (ח"ג, פ' נ"א)
זה הפרק אשר נזכרהו עתה, אינו כולל תוספת ענין על מה שכללו אותו פרקי זה המאמר, ואינו רק כדמות חתימה, עם באור עבודת משיג האמתיות המיוחדות בד' ית', אחר השגתו איזה דבר הוא, והיישירו להגיע אל העבודה ההיא אשר היא התכלית אשר יגיע אליה האדם, והודיעו איך תהיה ההשגחה בו בעולם הזה עד שיעתק אל "צרור החיים".
ואני פותח הדברים בזה הפרק במשל שאשאהו לך, ואומר: כי המלך הוא בהיכלו, ואנשיו כולם, קצתם אנשי המדינה וקצתם חוץ למדינה, ואלו אשר במדינה, מהם מי שאחוריו אל בית המלך ומגמת פניו בדרך אחרת, ומהם מי שרוצה ללכת אל בית המלך ומגמתו אליו, ומבקש לבקר בהיכלו ולעמוד לפניו, אלא שעד היום לא ראה פני חומת הבית כלל. מן הרוצים לבא אל הבית – מהם שהגיע אליו והוא מתהלך סביבו, מבקש למצא השער, ומהם מי שנכנס בשער והוא הולך בפרוזדור, ומהם מי שהגיע עד שנכנס אל תוך הבית, והוא עם המלך במקום אחד, שהוא בית המלך; ולא בהגיעו אל תוך הבית יראה המלך או ידבר עמו, אבל אחר הגיעו אל תוך הבית אי אפשר לו מבלתי שישתדל השתדלות אחרת, ואז יעמוד לפני המלך ויראהו מרחוק או מקרוב, או ישמע דבר המלך או ידבר עמו.
והנני מפרש לך זה המשל אשר חדשתי לך, ואומר: אמנם אשר הם חוץ למדינה, הם כל איש מבני אדם שאין לו אמונת דת, לא מדרך עיון ולא מדרך קבלה, כקצות התור"ק, המשוטטים בצפון, והכושים והמשוטטים בדרום, והדומים להם מאשר אתנו באקלימים האלה, ודין אלו כדין בעלי חיים שאינם מדברים ואינם אצלי במדרגת בני אדם, ומדרגתם בנמצאות למטה ממדרגת האדם ולמעלה ממדרגת הקוף, אחר שהגיע להם תמונת האדם ותארו והכרה יותר מהכרת הקוף.
ואשר הם במדינה אלא שאחוריהם אל בית המלך – הם בעלי אמונה ועיון, אלא שעלו בידם דעות בלתי אמיתיות, אם מטעות גדולה שנפל בידם בעת עיונם או שקבלו ממי שהטעם, והם לעולם מפני הדעות ההם, כל אשר ילכו – יוסיפו רוחק מבית המלך. ואלו יותר רעים מן הראשונים הרבה, ואלו הם אשר יביא הצורך בקצת העתים להרגם ולמחות זכר דעותם – שלא יתעו זולתם.
והרוצים לבא אל בית המלך ולהכנס אצלו אלא שלא ראו בית המלך כלל – הם המון אנשי התורה – רצוני לומר: עמי הארץ העוסקים במצוות.
והמגיעים אל הבית ההולכים סביבו – הם התלמודיים, אשר הם מאמינים דעות אמתיות מדרך הקבלה, ולומדים מעשה העבודות, ולא הרגילו בעיון שרשי התורה ולא חקרו כלל לאמת אמונה.
ואשר הכניסו עצמם לעיין בעיקרי הדת כבר נכנסו לפרוזדור, ובני האדם שם חלוקי המדרגות בלא ספק.
אבל מי שהגיע לדעת מופת כל מה שנמצא עליו מופת, וידע מן הענינים הא־לוהיים אמתות כל מה שאפשר שתודע אמתתו, ויקרב לאמתות מה שאי אפשר בו רק להתקרב אל אמתתו, כבר הגיע עם המלך בתוך הבית.
ודע, בני, שאתה, כל עוד שתתעסק בחכמות הלמודים ובמלאכת ההגיון, אתה מהכת המתהלכים סביב הבית לבקש השער, – כמו שאמרו ז"ל על צד המשל: 'עדין בן זומא מבחוץ', וכשתבין הענינים הטבעיים, כבר נכנסת בפרוזדור הבית, וכשתשלים הטבעיות ותבין הא־לוהיות כבר נכנסת עם המלך, אל החצר הפנימית, ואתה עמו בבית אחד, -וזאת היא מדרגת החכמים והם חלוקי השלמות; אבל מי שישים כל מחשבתו, אחר שלמותו, בא־לוהיות, והוא נוטה כולו אל הא־לוה ית', והוא מפנה מחשבתו מזולתו, וישים פעולות שכלו כולם בבחינת הנמצאות, ללמוד מהם ראיה אל הא־לוה ית', לדעת הנהגתו אותם על איזה צד אפשר שתהיה – הם אשר באו אל בית המלך, – וזאת היא מדרגת הנביאים. יש מהם מי שהגיע מרב השגחתו ופנותו מחשבתו מכל דבר זולתי הא־לוה ית' עד שנא' בו (שמות ל"ד, כ"ח): "ויהי שם עם ד' " – ישאל ויענה ידבר וידובר עמו במעמד ההוא המקודש; ומרב שמחתו במה שהשיג, "לחם לא אכל ומים לא שתה" – כי התחזק השכל, עד שנתבטל כל כח עב שבגוף, – ר"ל: מיני חוש המשוש; ויש מן הנביאים מי שיראה לבד, ויש מהם מי שיראה מקרוב ומהם מי שיראה מרחוק, – כאמרו (ירמי' ל"א, ג'): "מרחוק ד' נראה לי". וכבר הקדמנו לדבר במדרגות הנבואה.
ונשוב אל ענין הפרק, והוא – להזהיר שישים האדם מחשבתו בא־לוה לבדו, אחר שהגיע אל ידיעתו (כמו שבארנו), וזאת היא העבודה המיוחדת במשיגי האמיתות, וכל אשר יוסיפו לחשוב בו ולעמוד אצלו – תוסיף עבודתם. אבל מי שיחשב בא־לוה וירבה לזכרו מבלי חכמה, אבל הוא נמשך אחר קצת דמיון לבד, או נמשך אחר אמונה שמסרה לו זולתו, הוא אצלי, עם היותו חוץ לבית ורחוק ממנו, בלתי זוכר הא־לוה באמת ולא חושב בו, – כי הדבר ההוא אשר בדמיונו ואשר יזכר בפיו אינו נאוה לנמצא כלל, אבל הוא דבר בדוי שבדהו דמיונו, – כמו שבארנו בדברנו על התארים. ואמנם ראוי להתחיל בזה המין מן העבודה – אחר הציור השכלי, והיה כאשר תשיג הא־לוה ומעשיו כפי מה שישכלהו השכל, אחר כן תתחיל להמסר אליו, ותשתדל להתקרב לו, ותחזק הדבוק אשר בינך ובינו, והוא – השכל, – אמר (דברים ד', ל"ה): "אתה הראת לדעת כי ד' וכו' " ואמר (שם, ל"ט): "וידעת היום והשבות אל לבבך וגו' " ואמר (תהלים ק', י"ג): "דעו כי ה' הוא א־להים". והנה בארה התורה כי זאת העבודה האחרונה, אשר העירונו עליה בזה הפרק, לא תהיה אלא אחר ההשגה – אמר (דברים י"א, י"ג): "לאהבה את ד' א־להיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם" – והנה בארנו פעמים רבות כי האהבה היא כפי ההשגה, ואחר האהבה תהיה העבודה ההיא, אשר כבר העירו ז"ל עליה ואמרו: "זו עבודה שבלב". והיא אצלי – שישים האדם כל מחשבתו במושכל הראשון ולהתבודד בזה כפי היכולת. ולזה תמצא דוד ע"ה שצוה שלמה בנו והזהירו מאד בשני הענינים האלה – ר"ל: להסתכל בהשגתו ולהשתדל בעבודתו אחר ההשגה, – אמר (דבהי"א כ"ח, ט'): "ואתה שלמה בני, דע את א־להי אביך ועבדהו וגו', אם תדרשנו – ימצא לך וגו' " – והאזהרה לעולם היא על ההשגות השכליות, לא על הדמיונות, – כי המחשבה בדמיונות לא תקרא דעה, ואמנם תקרא (יחזקאל כ', ל"ב): "והעולה על רוחכם". הנה התבאר כי הכוונה אחר ההשגה היא – להמסר אליו ולהשים המחשבה השכלית בחשקו תמיד – וזה ישלם על הרוב בבדידות ובהתפרדות. ומפני זה ירבה כל חסיד להפרד ולהתבודד, ולא יתחבר עם אדם רק לצורך הכרחי.
הערה: הלא בארתי לך שזה השכל אשר שפע עלינו מהא־לוה הוא הדבוק אשר בינינו ובינו. והרשות נתונה לך: אם תרצה לחזק הדבוק הזה – תעשה, ואם תרצה להחלישו מעט מעט עד שתפסקהו – תעשה. ולא יתחזק זה הדבוק רק בהשתמשך בו באהבת הא־לוה ושתהיה כוונתך אליה (כמו שבארנו), וחולשתו תהיה בשומך מחשבתך בדבר זולתו. ודע, שאתה – ולו היית חכם שבבני אדם באמתות החכמה הא־לוהית, – כשתפנה מחשבתך למאכל צריך או לעסק צריך, כבר פסק הדבוק ההוא אשר בינך ובין הא־לוה ית' ואינך עמו אז, וכן הוא אינו עמך, כי היחס ההוא אשר בינך ובינו כבר נפסק בפועל בעת ההיא. ומפני זה היו מקפידים החסידים על השעות שהיו בטלים בהם מלחשוב בא־לוה, והזהירו ממנו ואמרו: אל תפנו א־ל מדעתכם! ואמר דוד (תהלים ט"ז, ח'): "שויתי ד' לנגדי תמיד, כי מימיני בל אמוט" – הוא אומר: איני מפנה מחשבתי ממנו, וכאלו הוא יד ימיני, אשר לא ישכחה האדם כהרף עין, לקלות תנועתה – מפני זה לא אמוט – כלומר: לא אפול.
ודע שמעשי העבודות האלו כולם, כקריאת התורה והתפלה, ועשות שאר המצוות, אין תכלית כוונתם – רק להתלמד ולהתעסק במצוות הא־לוה ית' ולהפנות מעסקי העולם, וכאלו אתה התעסקת בו יתי ובטלת מכל דבר זולתו. אבל אם תתפלל בהנעת שפתיך ופניך אל הכתל – ואתה חושב במקחך וממכרך, ותקרא התורה בלשונך – ולבך בבנין ביתך, מבלי בחינה במה שתקראהו; וכן כל אשר תעשה מצוה – תעשנה באבריך – כמי שיחפור חפירה בקרקע או יחטוב עצים מן היער, מבלי בחינת ענין המעשה ההוא, לא מי שצוה לעשותו ולא מה תכלית כוונתו, – לא תחשוב שהגעת לתכלית. אבל תהיה אז קרוב ממי שנאמר בהם (ירמי' י"ב, ב'): "קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם".
ומכאן אתחיל להישירך אל תכונת ההרגל והלמוד, עד שתגיע לזאת התכלית הגדולה. תחלת מה שתתחיל לעשות – שתפנה מחשבתך מכל דבר כשתקרא קריאת שמע ותתפלל, ולא יספיק לך מן הכוונה בקריאת שמע – בפסוק ראשון ובתפלה בברכה ראשונה. וכשתרגיל על זה ויתחזק בידך שנים רבות, תתחיל אחר כך, כל אשר תקרא בתורה ותשמענה, שתשים כל לבבך וכל נפשך להבין מה שתשמע או שתקרא. וכשיחזק זה בידך גם כן זמן אחר, תרגיל עצמך להיות מחשבתך לעולם פנויה בכל מה שתקראהו משאר דברי הנביאים, עד הברכות כולם, תכון בהם מה שתהגה בו ולבחון ענינו. וכשיזדככו לך אלו העבודות ותהיה מחשבתך בהם, בעת שתעשם, נקיה מן המחשבה בדבר מעניני העולם, הזהר אחר כך מהטריד מחשבתך בצרכיך או במותרי מאכלך, וסוף דבר! – תשים מחשבתך במילי דעלמא בעת אכלך או בעת שתיתך, או בעת היותך במרחץ, או בעת ספרך עם אשתך ועם בניך הקטנים או בעת ספרך עם המון בני אדם -אלו זמנים רבים ורחבים המצאתים לך לחשוב בהם בכל מה שתצטרך אליו מעניני הממון והנהגת הבית ותקנת הגוף. ואמנם בעת מעשה העבודות התוריות לא תטריד מחשבתך אלא במה שאתה עושה, – כמו שבארנו. אבל בעת שתהיה לבדך מבלתי אחר, ובעת הקיצך על מטתך, הזהר מאד מלשום מחשבתך בעתים הנכבדים ההם בדבר אחר אלא בעבודה ההיא השכלית, והיא – להתקרב אל הא־לוה ולעמוד לפניו על הדרך האמתית אשר הודעתיך, לא על דרך המפעליות הדמיוניות. זאת התכלית אצלי אפשר להגיע אליה מי שיכין עצמו לה מאנשי החכמה בזה הדרך מן ההרגל.
אבל בהגיע איש מבני אדם מהשגת האמתיות ושמחתו במה שהשיג לענין שיהיה בו מספר עם בני אדם ומתעסק בצרכי גופו – ושכלו כלו בעת ההיא יהיה עם הא־לוה ית', והוא לפניו תמיד בלבו – ואף על פי שגופו עם בני אדם, על הדרך שנאמר במשלים השיריים אשר נשאו לאלו הענינים: "אני ישנה ולבי ער – קול דודי דופק וגו' " – זאת המדרגה איני אומר שהיא מדרגת כל הנביאים, רק אמר שהיא מדרגת משה רבנו ע"ה, הנאמר עליו (שמות כ"ד, ב'): "ונגש משה לבדו אל ד' והם לא יגשו", ונאמר בו (שם ל"ד, כ"ח) "ויהי שם עם ד' ", ונא' לו (דברים ה', כ"ח): "ואתה פה עמוד עמדי" – כמו שבארנו מעניני אלו הפסוקים. וזאת גם כן מדרגת האבות, אשר הגיעה קרבתם אל הא־לוה ית' עד שנודע שמו בהם לעולם (שמות ג', ט"ו): "א־להי אברהם, א־להי יצחק וא־להי יעקב… זה שמי לעולם". והגיע מהתאחד דעותם בהשגתו שכרת עם כל אחד מהם ברית קימת (ויקרא כ"ו, מ"א): "וזכרתי את בריתי יעקב וגו' ". כי אלו הארבעה -ר"ל האבות ומשה רבנו – התבאר בהם מן ההתאחדות בא־לוה – ר"ל: השגתו ואהבתו -מה שהעיד עליו הכתוב, וכן השגחת הא־לוה בהם ובזרעם אחריהם גדולה – והיו עם זה מתעסקים בהנהגת בני אדם והרבות ממון ומשתדלים במקנה ובכבוד; והוא אצלי ראיה שהם, כשהיו עושים המעשים ההם, לא היו עושים אותם רק באבריהם לבד, ולבותם ודעותיהם לא יסורו מלפני הא־לוה. ויראה לי כי אשר חייב היות אלו הארבעה עומדים על תכלית זה השלמות אצל הא־לוה והשגחתו עליהם מתמדת ואפילו בעת התעסקם להרבות הממון – ר"ל: בעת המרעה ועבודת האדמה והנהגת הבית – היה מפני שתכלית כוונתם היתה בכל המעשים ההם – להתקרב אל הא־לוה קרבה גדולה. כי תכלית כוונתם כל ימי חייהם – להמציא אומה שתדע הא־לוה ותעבדהו (בראשית י"ח, י"ט): "כי ידעתיו למען אשר יצוה גו' ". – הנה התבאר לך כי כוונת כל השתדלותם היתה לפרסם יחוד ד' בעולם ולהישיר בני האדם לאהבתו. ומפני זה זכו לזאת המדרגה – כי העסקים ההם היו עבודה גדולה וגמורה. ואין זאת מדרגה שיחשוב כיוצא בו להישיר להגיע אליה. אבל המדרגה ההיא אשר קדם זכרה לפני זאת אפשר להשתדל להגיע אליה בהרגל ההוא אשר זכרנוהו. ואל הא־לוה נשא תחנה ותפלה להסיר ולהרחיק המונעים המבדילים בינינו ובינו, ואע"פ שרוב המונעים ההם הם מאתנו – כמו שבארנו בפרקי זה המאמר (ישעי' נ"ו, ב'): "עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין א־לוהיכם".
וכבר בארו הפילוסופים – כי הכחות הגופניות בימי הבחרות ימנעו רב מעלות חמדות, וכל שכן זאת המחשבה הזכה העולה ביד האדם משלמות המשכלות המביאות לחשקו ית'. כי מן השקר שתעלה ביד האדם עם רתיחת הלחות הגופניות – כי כל אשר יחלשו כחות הגוף ותכבה אש התאוות יחזק השכל וירבה אורו ותזך השגתו וישמח במה שישיג – עד שכשיבוא האיש השלם בימים ויקרב למות, תוסיף ההשגה ההיא תוספת עצומה, ותרבה השמחה בהשגה ההיא והחשק למושג, עד שתפרד הנפש מן הגוף אז בעת ההנאה ההיא.
ועל זה הענין רמזו החכמים במות משה ואהרן ומרים ששלשתם מתו בנשיקה – ואמרו שאמרו (דברים ל"ד, ה'): "וימת שם משה עבד ד' בארץ מואב על פי ד' " – מלמד שמת בנשיקה; וכן נאי באהרן (במדבר ל"ג, ל"ח): "על פי ד' וימת שם"; וכן אמרו במרים (ב"ב י"ז): "אף היא בנשיקה מתה" – אבל לא זכר בה "על פי ד' " והיותה – אשה, ואין טוב לזכור זה המשל בה, הכוונה בשלשתם – שמתו בענין הנאת ההשגה ההיא מרב החשק. ונמשכו החכמים ז"ל בזה המאמר שתקרא שם ההשגה המגעת עם חזוק חשק א־לוהי ית': "נשיקה" – כאמרו: "ישקני מנשיקות פיהו וגו' ". וזה המין מן המיתה, אשר הוא ההמלט מן המות על דרך האמת, לא זכרו חז"ל שהגיעה רק למשה ואהרן ומרים; אבל שאר הנביאים והחסידים הם למטה מזה, אך כולם תחזק השגת שכלם עם המות – כמו שנא' (ישעי' נ"ח, ח'): "והלך לפניך צדקך, כבוד די יאספך". וישאר השכל ההוא אחר כן לנצח על ענין אחד כי כבר הוסר המונע אשר היה מבדיל בינו ובין מושכלו בקצת העתים, ויעמוד בהנאה הגדולה ההיא, אשר אינה ממין הנאות הגוף – כמו שבארנו בחבורינו ובאר זולתינו לפנינו.
ושים לבך להבין זה הפרק, והשתדל בכל יכלתך להרבות העתים ההם אשר אתה בהם עם הא־לוה, או שאתה משתדל להגיע אליו, ולמעט העתים ההם אשר אתה בהם עם זולתו ובלתי משתדל להתקרב אליו. ובזאת ההישרה די לפי כוונת זה המאמר.
♦
ה. סוגי השלמות והשלמות העליונה
רמב״ם. מורה נבוכים (ח״ג, פ׳ נ״ד)
– כבר ביארו הפילוסופים הקדומים והאחרונים, שהשלמויות הנמצאות לאדם ארבעה מינים.
הראשון והוא הפחות שבהם, והוא אשר עליו יכלו ימיהם אנשי העולם, הוא שלמות הקנין, ר"ל: מה שימצא לאדם מממון ובגדים וכלים ועבדים וקרקעות וכיוצא באלו, ושיהיה האדם מלך גדול הוא מזה המין.
וזה שלמות, שאין דבקות בינו ובין האיש ההוא כלל. אבל הוא יחס אחר רוב הנאתו דמיון גמור, רצוני לומר: שזה ביתי, וזה עבדי וזה הממון שלי, ואלו הם גדודי וצבאי. וכשיבחן גופו ימצא הכל חוצה לו. וכל אחד מאלו הקנינים הוא מה שהוא נמצא בפני עצמו. ומפני זה כשיעדר היחס ההוא ישכים האיש ההוא אשר היה מלך גדול, אין הפרש בינו ובין הפחות שבבני האדם, מבלתי שישתנה דבר מהדברים ההם אשר היו מיוחסות אליו. ובארו הפילוסופים כי מי שישים השתדלותו וטרחו לזה המין מן השלמות לא טרח רק לדמיון גמור, והוא דבר שאין לו קיימא, ואפילו יתקיים בידו הקנין ההוא כל ימי חייו, לא יהיה לו בעצמו שום שלמות.
והמין השני יש לו התלות בגוף האדם יותר מן הראשון, והוא שלמות תבנית הגוף וצורתו, רצוני לומר: שיהיה מזג האיש ההוא בתכלית השיווי ואבריו נערכים חזקים כראוי. וזה המין ג"כ מן השלמות אין לעשותו תכלית כוונה, מפני שהוא שלמות גופני. אין לו לאדם מאשר הוא אדם, אבל מאשר הוא בעלי חיים, וישתתף בזה עם הפחות שבבעלי חיים. ג"כ אלו הגיע כח אחד מבני אדם התכלית האחרון לא ישיג לכח פרד אחד חזק, כש"כ כח אריה או כח פיל. ותכלית זה השלמות כמו שזכרנו שישא משא כבד או ישבר עצם עב וכיוצא בזה ממה שאין תועלת גופנית גדולה, אך תועלת נפשית נעדרת מזה המין.
והמין השלישי הוא שלמות בגוף האדם יותר מן השני, והוא שלמות מעלות המדות, והוא שיהיו מדות האיש ההוא על תכלית מעלתם. ורוב המצוות אינן רק להגיע אל זה המין מן השלמות. וזה המין מן השלמות ג"כ איננו רק הצעה לזולתו, ואינו תכלית כוונה בעצמו. כי חמדות כולן אינן רק בין האדם ובין זולתו, וכאילו זה השלמות במדותיו הוכן בה לתועלת בני האדם, ושב כלי לזולתו, שאם תעלה בלבך שאחד מבני אדם עומד לבדו ואין לו עסק עם אדם, נמצאו כל מדותיו הטובות עומדות בטלות אין צריך להם ולא ישלימוהו בדבר, אמנם יצטרך אליהם ויקבל תועלתם עם זולתו.
והמין הרביעי הוא השלמות האנושי האמיתי, והוא כשיגיעו לאדם המעלות השכליות, רצוני לומר: ציור המושכלות ללמוד מהם דעות אמתיות בא־להיות. וזאת היא התכלית האחרונה, והיא משלמת האדם שלמות אמתי, והיא לו לבדו, ובעבודה יזכה לקיומה הנצחי ובה האדם – אדם.
♦
ו. דרך הפרישות היא דרך התורה
רמב״ן. פר׳ על התורה (ויקרא י"ט, ב')
… בתו"כ ראיתי סתם: פרושים תהיו, וכן שנו שם "והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ה' ", כשם שאני קדוש כך אתם תהיו קדושים, כשם שאני פרוש כך אתם תהיו פרושים. ולפי דעתי (וכו') הפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד שבעליה נקראים "פרושים". והענין: כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין. א"כ ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין ובזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות שלא הוזכר איסור זה בתורה. והנה יהיה נבל ברשות התורה. לפיכך בא הכתוב אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות, ומעט במשגל כענין שאמרו (ברכות כ"ב:): שלא יהיו תלמידי חכמים מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים, ולא ישמש אלא כפי הצורך בקיום המצוה ממנו, ויקדש עצמו מן היין במעוטו, כמו שקרא הכתוב הנזיר "קדוש", ויזכור הרעות הנזכרות ממנו בתורה, כענין שהזכירו: בגדי עם הארץ – מדרס לפרושים. וכמו שנקרא הנזיר "קדוש" בשמרו מטומאת המת גם כן. וגם ישמור פיו ולשונו מהתגאל בריבוי האכילה הגסה ומן הדבור הנמאס כענין שהזכיר הכתוב: וכל פה דובר נבלה. ויקדש עצמו בזה עד שיגיע לפרישות, כמה שאמרו על ר' חייא שלא שח שיחה בטלה מימיו. באלו וכיוצא בהן באה המצוה הזאת הכללית, אחרי שפרט כל העבירות שהן אסורות לגמרי, עד שיכנס בכלל זאת הצוואה הנקיות בידיו וגופו כמו שאמרו (ברכות כ"ג:): "והתקדשתם" אלו מים ראשונים, "והייתם קדושים" אלו מים אחרונים "כי קדוש" – זה שמן ערב. כי אעפ"י שאלו מצוות מדבריהם, עיקר הכתוב בכיוצא בזה יזהיר שנהיה נקיים וטהורים ופרושים מהמון בני אדם, שהם מלכלכים עצמם במותרות ובכיעורים.
♦ ♦
בדברי האחרונים
ז. הפרישות הנאותה והפרישות המזיקה
רמח״ל. מסילת ישרים (פרק י״ג)
הפרישות היא תחלת החסידות. ותראה שכל מה שביארנו עד עתה הוא מה שמצטרך אל האדם לשיהיה צדיק. ומכאן והלאה הוא לשיהיה חסיד. ונמצא הפרישות עם החסידות הוא כמו הזהירות עם הזריזות. שזה בסור מרע וזה בעשה טוב. והנה כלל הפרישות הוא משאז"ל: קדש עצמך במותר לך. וזאת היא הוראתה של המלה עצמה פרישות. ר"ל להיות פורש ומרחיק עצמו מן הדבר. והיינו שאוסר עצמו דבר היתר. והכוונה בזה שלא יפגע באיסור עצמו. והענין שכל דבר שיוכל להולד ממנו גרמת רע אע"פ שעכשיו אינו גורם לו וכל שכן שאינו רע ממש ירחק ויפרוש ממנו.
והתבונן ותראה שיש כאן ג' מדרגות: יש האיסורים עצמם, ויש סייגותיהם, והם הגזירות והמשמרות שגזרו חז״ל על כל ישראל, ויש הרחקים שמוטל על כל פרוש ופרוש לעשות להיות כונס בתוך שלו ובונה גדרים לעצמו, דהיינו להניח ההיתרים עצמם שלא נאסרו לכל ישראל ולפרוש מהם כדי שיהיה מרוחק מן הרע הרחק גדול. וא"ת מנין לנו להיות מוסיפים והולכים באיסורים, והרי חז"ל אמרו: לא דייך מה שאסרה התורה שאתה בא לאסור עליך דברים אחרים. והרי מה שראו חז"ל בחכמתם שצריך לאסור ולעשות משמרת כבר עשוהו. ומה שהניחו להיתר הוא מפני שראו היותו ראוי להיתר ולא לאיסור. ולמה נחדש עתה גזירות אשר לא ראו הם לגזור אותם. ועוד שאין גבול לדבר הזה. ונמצא א"כ אדם שומם ומעונה ולא נהנה מן העולם כלל. וחז"ל אמרו שעתיד אדם ליתן את הדין על כל מה שראו עיניו ולא רצה לאכול הימנו אע"פ שהיה מותר לו והיה יכול. ואסמכוה אקרא (קהלת ב'): "וכל אשר שאלו עיני לא אצלתי מהם".
התשובה היא, כי הפרישות ודאי צריך ומוכרח. והזהירו עליו חז"ל הוא מה שאמרו: קדושים תהיו פרושים תהיו. עוד אמרו (תענית י"א): כל היושב בתענית נקרא קדוש ק"ו מנזיר. עוד אמרו (פסיקתא): צדיק אוכל לשובע נפשו, זה חזקיהו מלך יהודה שהיו מעלים לו על שלחנו ב' לטרין של ירק וכו'. עוד אמרו (כתובות ק"ד): ברבנו הקדוש שבשעת מיתתו זקף עשר אצבעותיו ואמר גלוי וידוע לפניך שלא נהניתי מן העולם הזה אפילו באצבע קטנה שלי. עוד אמרו: עד שאדם מתפלל על דברי תורה שיכנסו בתוך מעיו, יתפלל על אכילה ושתיה שלא יכנסו בתוך מעיו. הן כל אלה מאמרים מורים בפירוש צורך הפרישות והחובה בו. אמנם עכ"פ צריכים אנו לתרץ מאמרים המורים הפך זה. אך הענין הוא כי ודאי חילוקים רבים ועיקרים יש בדבר. יש פרישות שנצטוינו בו, ויש פרישות שהוזהרנו עליו לבלתי הכשל בו, והוא מ"ש שלמה המלך ע"ה (קהלת ז'): "אל תהי צדיק הרבה".
ונבאר עתה הפרישות הטוב ונאמר, כי הנה אחר שהתבאר לנו היות כל עניני העולם נסיונות לאדם, וכמו שכתבנו כבר למעלה והוכחנוהו בראיות, התאמת לנו ג"כ רוב חולשת האדם, וקרבת דעתו אל הרעות. יתברר בהכרח, שכל מה שיוכל האדם להמלט מן הענינים האלה ראוי שיעשהו, כדי שיהיה נשמר יותר מן הרעה אשר ברגליהם. כי הנה אין לך תענוג עולמי אשר לא ימשוך אחריו איזה חטא בעקבו.
דרך משל: המאכל והמשתה כשנוקו מכל איסורי האכילה, הנה מותרים הם. אמנם מילוי הכרס מושך אחריו פריקת עול, ומשתה היין מושך אחריו הזנות, ושאר מינים רעים. כל שכן שבהיות האדם מרגיל עצמו לשובע מאכילה ושתיה, הנה אם פעם אחד יחסר לו רגילותו, יכאב לו וירגיש מאד. מפני זה נמצא הוא מכניס עצמו בתוקף עמל הסחורה ויגיעת הקנין לשתהיה שולחנו ערוכה כרצונו. ומשם נמשך אל העול והגזל. ומשם אל השבועות וכל אשר החטאים באים אחר זה. ומסיר עצמו מן העבודה ומן התורה ומן התפלה. מה שהיה נפטר מכל זה אם מתחילתו לא משך עצמו בהנאות אלה. וכענין זה אמרו בענין בן סורר ומורה (סנהדרין ע"ד): עמדה תורה על סוף דעתו וכו'. וכן על ענין הזנות אמרו: (סוטה ב') כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. ותראה כי זאת התחבולה גדולה לאדם למען הנצל מיצרו. כי כיון שבהיותו בעסק העבירה קשה עליו לנצחו ולכבוש אותו ע"כ צריך שבעודנו רחוק ממנה ישאיר עצמו רחוק. כי אז יהיה קשה ליצר לקרבו אליה. הנה הבעילה עם אשתו מותרת היא היתר גמור. אמנם כבר תקנו טבילה לבעלי קריין שלא יהיו ת"ח מצוים אצל נשיהם כתרנגולים. לפי שאע"פ שהמעשה עצמו מותר אמנם כבר הוא מטביע בעצמו של האדם התאוה הזאת ומשם יכול לימשך אל האיסור. וכמאמרם ז"ל (סנהדרין ק"ז): אבר קטן יש באדם משביעו רעב מרעיבו שבע. ולא עוד אלא שאפילו בשעה הראויה והעת ההגון אמרו על רבי אליעזר (נדרים כ'): שהיה מגלה טפח ומכסה טפחיים ודומה למי שכפאו שד, כדי שלא ליהנות אפילו בשעת הנאתו. המלבושים והקישוטים לא הזהירה התורה על יפיים או על תבניתם. אלא שלא יהיה בהם כלאים. ויהיה בהם ציצית. ואז כלם מותרים. אמנם מי לא ידע שמלבישת הפאר והרקמה תמשך הגאוה, גם הזנות ונבול פה. מלבד הקנאה והתאוה, והעושק. הנמשכים מכל מה שהוא יקר על האדם להשיגו. וכבר אמרו חז"ל (בראשית רבא כ"ב): כיון שרואה היצר אדם שתולה בעקבו ממשמש בגדיו ומסלסל שערו אומר זה שלי. הטיול והדבור אם אינו בדבר איסור, ודאי דין תורה מותר הוא. אמנם כמה ביטול תורה נמשך ממנו. כמה מן הלשון הרע. כמה מן השקרים. כמה מן הליצנות. ואומר (משלי י'): "ברוב דברים לא יחדל פשע".
כלל הדבר – כיון שכל עניני העולם אינם אלא סכנות עצומות, איך לא ישובח מי שירצה לימלט מהם. ומי שמרבה להרחיק מהם. זהו ענין הפרישות הטוב, שלא יקח מן העולם בשום שימוש שהוא משתמש ממנו, אלא מה שהוא מוכרח בו מפני הצורך אשר לו בטבעו אליו. הוא מה שהשתבח רבי במאמר שזכרתי, שלא נהנה מן העה"ז אפילו באצבע קטנה, עם היותו נשיא ישראל, ושולחנו שולחן מלכים בהכרח ליקר נשיאותו. וכמאמרם ז"ל (ע"ז י"א): "שני גויים בבטנך" זה רבי ואנטונינום שלא פסק מעל שלחנם וכו' וחזקיה מלך יהודה כמו כן. ושאר המאמרים שזכרתי כלם מקיימים ומורים, שיש לאדם לפרוש מכל מה שהוא תענוג עולמי, למען לא יפול בסכנתו.
ואם תשאל ותאמר אם כן איפוא שזה דבר מצטרך ומוכרח, למה לא גזרו עליו החכמים כמו שגזרו על הסייגות ותקנות שגזרו. הנה התשובה מבוארת ופשוטה. כי לא גזרו חכמים גזרה אלא אם כן רוב הצבור יכולים לעמוד בה. ואין רוב הצבור יכולים להיות חסידים. אבל די להם שיהיו צדיקים אך השרידים אשר בעם החפצים לזכות לקרבתו ית' ולזכות בזכותם לכל שאר ההמון הנתלה בם, להם מגיע לקיים משנת חסידים אשר לא יכלו לקיים האחרים הם הם סדרי הפרישות האלה. כי בזה בחר ד' שכיון שאי אפשר לאומה שתהיה כלה שוה במעלה אחת. כי יש בעם מדריגות מדריגות איש לפי שכלו. הנה לפחות יחידי סגולה ימצאו אשר יכינו את עצמם הכנה גמורה. ועל ידי המוכנים יזכו גם הבלתי מוכנים אל אהבתו יתברך והשראת שכינתו. וכענין שדרשו ז"ל בד' מינים שבלולב (ויקרא רבה פ' ל'): יבואו אלה ויכפרו על אלה. וכבר מצאנו לאליהו ז"ל שאמר לריב"ל במעשה דעולא בר קושב (ירושלמי תרומות) כשהשיבו ולא משנה היא; אף הוא אמר לו וכי משנת חסידים היא.
אך הפרישות הרע הוא כדרך הסכלים אשר לא די שאינם לוקחים מן העולם מה שאין להם הכרח בו, אלא שכבר ימנעו מעצמם גם את המוכרח וייסרו גופם ביסורים ודברים זרים, אשר לא חפץ בהם ה' כלל. אלא אדרבא חכמים אמרו (תענית כ"ב): אסור לו לאדם שיסגף עצמו, בענין הצדקה אמרו (ירושלמי סוף פאה): כל מי שצריך ליטול ואינו נוטל הרי זה שופך דמים. וכן אמרו (תענית כ"ב): 'לנפש חיה' נשמה שנתתי בך החיה אותה. ואמרו: כל היושב בתענית נקרא חוטא. והעמידוה בדלא מצי מצער נפשיה. והלל היה אומר (משלי י"ג): "גומל נפשו איש חסד" על אכילת הבוקר, והיה רוחץ פניו וידיו לכבוד קונו. קל וחומר מדיוקנאות המלכים. הרי לך הכלל האמיתי שכל מה שאינו מוכרח לאדם בעניני העוה"ז ראוי לו שיפרוש מהם. וכל שהוא מוכרח מאיזה טעם שיהיה כיון שהוא מוכרח לו, אם הוא פורש ממנו הרי זה חוטא. הנה זה כלל נאמן. אך משפט הפרטים על פי הכלל הזה אינו מסור אלא אל שיקול הדעת. ולפי שכלו יהולל איש. כי אי אפשר לקבץ על הפרטים כי רבים הם ואין שכל האדם יכול להקיף על כולם אלא דבר דבר בעתו.
♦
ח. ההתבטלות המוחלטת – תנאי לשלמות
הרב ר׳ דב בער מזריטשר (המגיד ממזריטש) לקוטי אמרים
… ונודע שכל דבר שבעולם כשמביאים אותו לשרשו יכולה להעשות בו השתנות ממה שהי' מקודם. למשל, החטה כשרוצים לשנותה לעשות ממנה כמה חטים מביאים אותה לשרשה, שהוא כח הצומח בקרקע. וכן לא תצמח אלא בקרקע ולא במקום אחר. וגם שם לא תצמח עד שירדו גשמים וילחלחו ויפסידו צורתה ותבא לבחינת אין, שהוא חומר ההיולי, שהוא בחינת חכמה כנודע, והוא שורש הכל כמ"ש "כולם בחכמה עשית". ואז יוכל לבא בה כח הצומח ויצמח ממנה כמה חטים.
וכן האדם כשיביא את עצמו לשרשו דהיינו לבחינת "אין" שמקטין את עצמו כמו החכמה שמקטנת את עצמה, ואז יהי' בו השתנות חמדות האהבה והיראה וכיו"ב, הכל להש"י בלבד.
♦
ט. תוכן הקדושה – התבטלות לקב"ה
הרב ר׳ ש״ז מלאדי. תניא (מתוך פרק ו׳)
וצד הקדושה אינו אלא השראה והמשכה מקדושתו של הקב"ה ואין הקב"ה שורה אלא על דבר שבטל אצלו, יתברך, בין בפועל ממש כמלאכים עליונים, בין בכח ככל איש ישראל למטה, שבכוחו להיות בטל ממש לגבי הקב"ה במסירת נפשו על קדושת ה'. ולכן אמרו חז"ל שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שכינה שרויה כו' וכל בי עשרא שכינתא שריא לעולם, אבל כל מה שאינו בטל אצלו, יתברך, אלא הוא דבר נפרד בפני עצמו, אינו מקבל חיות מקדושתו של הקב"ה מבחינת פנימיות הקדושה ומהותה ועצמותה בכבודה ובעצמה, אלא מבחינת אחוריים שיורדים ממדרגה למדרגה רבבות מדרגות בהשתלשלות העולמות דרך עלה ועלול וצמצומים רבים עד שנתמעט כל כך האור והחיות מעוט אחר מעוט, עד שיכול להצטמצם ולהתלבש בבחינת גלות תוך אותו דבר הנפרד להחיותו ולקימו מאין ליש שלא להיות אין ואפס כבתחלה מקודם שנברא.
♦ ♦
בדברי גדולי תקופתנו והוגיה
י. ערך הדרך ארץ – לשלמות האדם
הרב ר׳ שמחה זיסל זיו (הסבא מקלם). מכתבים (התבונה, סיון תש״ז)
[מכתבך היום אלי, ראינו כי ידידינו וכו' נסע ליפו ללמד בפרישות שם. חשתי ולא התמהמהתי לכתב היום, להשיב לו בשמי כי שגה בזה הרבה מאד מאד וכו'].
ודע כי לא יוכל לעשות דבר זר שכזה בלי ישוב הדעת הדק היטב, רק מי שאין לו הרגש ב"נושא בעול עם חברו", וכו'.
הנה כל החוקרים קראו לאדם "מדיני". פי' – כי קיום העולם בלתי אפשר רק ע"י כולם. ולמה נברא כך? האם לא הי' יכול ח"ו בורא עולם לברא מבלי שיצטרכו זל"ז? אבל הוא להורות, כי האדם צריך לדאוג על תיקון נפשות זולתו כמו לעצמו. ויען כי האדם אין לו הרגש רק במילי דעלמא ולא במילי דשמיא, ע"כ נברא העולם באופן שמה שהוא דואג לזולתו, היא היא דאגת עצמו. כדומה, עובד אדמה דואג להכין לחם לבנ"א, להיות לו כל צרכי האדם כמלבושים וכו'. וכן החנוני נוסע למקומות רחוקים להכין מלבושים לבנ"א, והיא היא הכנתו לעצמו. וכן בכל עניני העולם – כנ"ל. ומזה יבין המתבונן כי על אחת כמה וכמה במילי דשמיא, כל שכן וכל שכן הוא, כי דאגתו לזולתו היא היא דאגתו לעצמו.
וזה מחסדי השי"ת, אשר הוא דורש טובת האדם בלי תכלית, ורצה להעניקו שיהי' לו חלק טוב בכל העולם. ברא תיקון הגוף בזה האופן, ויבין מזה תיקון הנפש ג"כ, דוקא בדאגתו לזולתו, וכל מי שאינו דואג לזולתו אינו דואג לעצמו, כפי מה שנתבאר.
ומה יפה ונעים עפי"ז ביאור "כל מי שאינו בדרך ארץ אינו מן הישוב". כי אחרי שאינו מכיר במהות הבריאה, כי האדם נברא באופן שיבין כי דאגת זולתו היא היא דאגת עצמו, א"כ אינו יודע ומכיר ישובו של עולם ואסור לו לדור עם הבריות, כי הבריות מסתכנים ממנו. כמו שאמר החכם בסי "מגדול עוז" בפי ד"א, רז"ל: וכל מי שאינו בדרך ארץ אינו חשוב לכלום, אלא כמו בהמה וחיות המדבר. ועליו נאמר: "ועיר פרא אדם יולד", עכ"ל. וכו'.
[גם עליך ידידי, אתמהמה כי כתבת (דברי הוללות – במחילה מכבודך) שאתה מקנא את ידידי שנסע ליפו ללמד בפרישות. אני איני מקנא אותו כלל, ואני חס עליו, שעושה דבר בלי חשבון, ואינו מבין מה זה פרישות].
♦ ♦ ♦
בשולי המקורות
הצד השוה בכל שיטות מחשבת היהדות שאין אף דעה שתחייב סגפנות הפוגעת בגוף ובצרכיו היסודיים. אפילו הרמח"ל הרואה בגוף ובתאוותיו את היסוד המושך את האדם למטה ושואף כאילו להכשילו, גם הוא אינו מקבל את הדעה אותה מבקר קשה הרמב"ם "כאילו השם שונא הגוף ומבקש להכשילו". גם הוא רואה את הגבול הקיצוני בהמנעות ממותרות "שלא יקח מן העולם וכו' אלא מה שהוא מוכרח בו לפי הצורך אשר לו בטבעו אליו" (מס"י פי"ג). הגוף נצרך לאדם, שכן רק באמצעותו הוא יכול להעשות למה שהוא ראוי להיות.
בנקודה זו של המנעות ממותרות, שאין הגוף צריך להן לפי טבעו, גם הרמב"ם מזדהה אתו. "וכשישים האדם כונתו אל זה הענין יבטל מפעולותיו ויחסר ממאמרו הרבה מאד, כי אם שיכוון אל זה הענין, לא יתעורר לפתח הכתלים בזהב או לעשות רקום זהב בבגדיו הנאים. אם לא יכוין בזה להרחיב נפשו כדי שתבריא וירחיק ממנה חליה" (שמונה פרקים פ״ה). אולם הבדל גדול בהעמדת הדגש וברכוז תשומת הלב לנקודה היסודית. לפי המסילת ישרים כל תשומת הלב למלחמה עם היצר השואף דוקא למותרות בין בדברים המותרים בין בדברים האסורים. כאן היא נקודת התורפה. בזה עלול האדם להכשל, ועל כן בשטח זה של השתלטות על היצרים עיקר העיקרים של עבודת השלימות. ויש בזה לדעתו שני שלבים, השלב היסודי, הכללי – שורת הדין, והשלב העליון, בשביל יחידי סגולה – לפנים משוה״ד (השוה עם הרמב״ן שהוא קיצוני יותר).
לא כן לפי הרמב״ם. לא בזה הוא תפקיד חייו של האדם. השתלטות על היצרים הוא רק שלב מוקדם. וזה אפשר להשיג לאו דוקא על ידי מלחמה, זה ניתן להשיג ע״י חנוך והרגל. זוהי דרך האמצע של אדם נורמלי; חינוך בלתי הגון או חברה בלתי הגונה יכולה להחליא את האדם, אבל זהו חולי, כלומר בלתי נורמליות. האדם הטבעי אין מהוה אצלו בעיה שליטה על היצרים וכוונם לאפיק האמצעי. התפקיד העיקרי של האדם הוא התמסרות לענינים מושכלים רוחניים, וכשם שמצד אחד השתקעות ברדיפה אחרי תענוגות הגוף ומותרותיו מסיחה את דעתו של האדם מעיון שכלי, כמו כן מאידך גיסא, השתקעות האדם בעולם הרוח ממילא מעלה אותו מעל הענינים הבהמתיים של הגוף ותאוותיו. אדם זה רואה את הגוף כמקום משכן הנשמה ועל כן במדה זאת שהדברים נחוצים לקיומו, הרי יש בהם עזר למטרה העיקרית והוא מחייבם, יותר מזה – הרי הוא ללא תועלת וע״כ גם טפשי. האדם הרואה לפניו את המטרה הרוחנית לא יתפס לחיי תענוגות פשוט משום שאינם כדאיים להעסקת המחשבה. משום כך אין גם קיימים שלבים בענין זה לפי הרמב״ם, דרך ההתנהגות הראוי' בשטח זה היא גם המינימום וגם המקסימום. לפנים משוה"ד היא רק דרך רפואה כשהאדם במצב בלתי נורמלי, האדם הנורמלי הטבעי דרכו קבועה ומתוית בדיוק נמרץ.
מה שהרמח״ל רואה כאויב מספר אחד שאליו יש לכונן את כל כובד כלי הנשק, הרמב״ם אינו מחשיב אפילו כיריב, הוא מבטל אותו במחי יד, הוא פשוט פוסע עליו. בשביל הרמב״ם השלימות היא בשטח אחר לגמרי.
הרמב״ם משחרר את האדם מלחץ העצבות וממועקת הפחד הבלתי פוסק, הנובעים מסכנת הכשלון המתמיד של "סומא ההולך על שפת הנהר" שמטיל עליו הרמח״ל. הוא מראה לאדם אפקים רחבים וממריץ אותו להתקדם לקראתם.
עם ציון הנקודות המפרידות שבין הרמב״ם לרמח״ל יש ביניהם מכל מקום קו משותף, והוא: בראיתם את המין האנושי מרוכז מסביב לאנשי המעלה. שהשאר הם בחינת צוות להם. אם נשוה את המין האנושי לשעור קומה של גוף אחד, הרי לפי זה אנשי המעלה מהוים את הראש. והיחסים ההדדיים שבינם לבין שאר העם יהיו על בסיס היחס של הראש לבין שאר חלקי הגוף ואבריו. עיקר החשיבות היא בראש, ותפקיד שאר חלקי הגוף הוא שע״י פעולתם הסדירה יאפשרו לראש לפעול את פעולתו המיוחדת והחשובה.
לא כן לפי הריה״ל. אמנם גם לפי דעתו מרכז האומה הוא סגולת הסגולה, דהיינו הנביאים, אולם מרכזיות זו מוגדרת אצלו בבחינת "לב", ותכנה – לאפשר ע״י פעולתה הסדירה את גילוי החיוניות של העם כולו לכל צורותיה. ואכן זה יוצא הגיוני ביותר לפי שיטתו – הן בנביא באה לידי ביטוי הסגולה התורשתית, הן לא בכח עצמם ובזכות עצמם זכו לזה, אלא בזכות העם, וממילא מובן שגדולה זו שזכו בה אף היא לא למען עצמם נועדה אלא בכדי שישמשו כמורי דרך להכרת א־להים. "לולא בני ישראל לא היתה התורה, ועוד כי לא היתה מעלתם בעבור משה, אבל מעלת משה היתה בעבורם, כי האהבה לא היתה כי אם בהמון זרע אברהם יצחק ויעקב" (כוזרי ב׳, נ״ו).
ריה״ל רואה לפניו את האידיאל של האדם השלם לאו דוקא ביחידי סגולה אלא בטיפוס נורמלי של איש ישראל, וכשלימות את השליטה המוחלטת של האדם על אבריו ורצונותיו, והוא מוצא את הדרך לכך על-ידי מצוות התורה המביאות את כל הנטיות שבאדם על סיפוקם. יש ערך, במדה וגבול, גם לדברים שאפשר כאילו לאדם להתקיים גם בלעדיהם. ועודף המאכל והמשתה כשהוא בא בעתותי חג ומביא לידי שמחה והתרוממות הרוח, גם הוא תופס את מקומו בלוח השנתי של האיש המושלם, כשם שיש בו מקום לשעות של רצינות והתיחדות עם עצמו. הוא לועג על אלה החושבים להשיג שליטה על המאויים והרצונות על ידי דכוים. הוא מראה שזה מביא דוקא להיפך מזה.
אכן גם הוא מחייב הנזרות וחיי פרישות. אבל זוהי דרכם של יחידי סגולה, אשר הפרישות אינה משמשת לשם דיכוי עצמי, אלא נובעת מתוך התעלות עד אשר יראה את חברתו בחברת המלאכים "וישתומם במלא עם מפני שנעדר ממנו ראות מלכות שמים".
א. מותרים דבקים לאדם. דברים מיותרים שהם טבועים באופיו של האדם ומקושרים אתו.
והעבר אל הרעיונים וכו'. והעסקת המחשבה בדברים חסרי תועלת.
קרואי המותרים. ביטוי מליצי -כל המון הדברים המטרידים את האדם, שהם כאילו מוזמנים אליו ע"י השאיפה למותרות.
בדרך הגדר השפל וכו'. בדרך המצומצמת והקטנה.
בלבותם ובמצפונם. רק בפנימיות הלב ובסתר המחשבה.
עמדו על צורת הנסיון וכו'. הכירו שתוכן העולם ותאוותיו אינו אלא נסיון לאדם.
מצפים אל המות וכו'. למרות שכל מגמתם היא לזכות בחיי עולם שאינו קשור עם הגוף בכל זאת הם עושים הכל לשמירת הגוף.
ב. איננו נגזר מן העולם. איננו מפריד עצמו מן העולם.
אך הוא מתאוה וכו'. אליו הי' באפשרותו להגיע לחיי עוה"ב שלא ע"י עבודה בעוה"ז הי' זה רצוי לו מאד.
משתומם. משתעמם.
ולכמו אלה תהי' ראוי' וכו'. ורק לאנשים מסוג זה ראוי לפרוש מהעולם באופן מלא.
ולחכמים המתפלספים וכו'. יש עוד סוג שאפשר לחייב אצלם הפרישות והם הפילוסופים שרואים בהתבודדות אמצעי להתעמקות מחשבתית.
ורוצים עם זה וכו'. עם זאת גם הם צריכים מדה מסוימת של חברת בני אדם והם תלמידיהם בכדי להתחלק אתם עם רעיונותיהם.
ואלה היחידים וכו'. כל אלה יחידי סגולה ואינם מצויים בזמננו, אלא בזמן שהיתה הנבואה מצויה בישראל.
והחכמה הקנויה. החכמה הנקנית ע"י עיון, והיינו הפילוסופיה. והחכמה הטבעית. הנבואה שענינה הוא סגולתי – טבעי לאדם הנבחר.
דלות החליים וכו'. לאמיתו של דבר, זוהי ענוה ופרישות חולנית, אלא שבני אדם טועים ומחליפים אותה בענוה הנובעת מכניעה לפני המקום.
וישוב נאסר. והיה רואה את עצמו כאילו הוא אסור בכבלים.
מפני קיצתו במאסריו. הוא אינו מוצא טעם בחיי הפרישות שהתחיל בהם, מפני שבעצם הוא שואף לחיים רגילים.
ואיך לא יהיה כן וכו'. והרי זה מוכרח שיהא כן, מכיון שאינו מוצא כל ענין בהתבודדות, להיפך – טבעו דורש ממנו את החברה ואת ההתעסקות בצרכי העולם.
ואמר כי הוא ירא וכו'. מה שרגילים לומר במקרה זה, שזוהי חסידות.
הנזהר במדינתו. שיודע לשמור יפה על צרכי המדינה שהופקדה לרשותו.
וחסם כוחות התאויים וכו'. הוא חוסם בעד התאוות שלו שלא ישתלטו לאחר שמלא אותם במדה הראויה.
על הדרך השוה. בדרך בינונית.
המבקשים לניצוח. תאוות הנצחנות שבאדם.
ולא עזב אחד מאלו וכו'. לא העדיף נטיה אחת נגד הנטיה המנוגדת לה.
אז יקרא אל עדתו וכו'. כלומר, אז יהיו כוחות נפשו שומעים לו, והוא יוכל לכוונם למה שצריך.
במדרגה הא־להית וכו'. היינו, הנבואה.
ודומה לסדר וכו'. כוחות נפשו יעמדו הכן כל אחד על מקומו, בדומה למה שישראל עמדו מסודרים איש על מחנהו במעמד הר סיני.
השדים המחשביים והמתדמים. הנטיות הבלתי בריאות של המחשבה והדמיון.
להמציא ההדור בצורות וכו'. הדמיון מתגייס לצייר לו דמיון חי ומשוכלל ביותר.
הענין הא־להי המבוקש. מה שרוצה באותה שעה לצייר לעצמו.
ומצוה השומר. ופוקד על כח הזכרון שלו.
אך הרבוי יותר נכון לו. לאיש כזה יותר ראוי לו רכוש מרובה, ויכול לטפל בהשגתו.
ואם תעבור בך וכו'. ואם רגש ההודי' והשמחה יגבר לניגון וריקוד.
לא הניחה אותם התורה מופקרים וכו'. לא השאירה התורה את הדבר לשיפוטו של כל יחיד.
הודאה בדיבור מעשי. כאילו האדם מודה על ידי דיבור המתבטא במעשיו.
האיך שב הענין הא־להי וכו'. איך כח ההשגחה העליונה חוזר אחרי כל הקורות הימים.
שההתחלה ממנו וכו'. היחס שבינינו לבין א־להים התחיל לא מאתנו ע"י שאנחנו עבדנוהו אלא על ידי שה' קרבנו אליו ביחדו אלינו את הענינים הסגולתיים.
ג. העפוצים. המקהים את השנים.
להפלגת. לריבוי.
והוא בהפך חלים. וזה מזיק לחלים או יתפרש: שמה שנדמה להם כך הרי זה רק משום שחלים הפך הטעם.
מספרת דבריהם. מוסרת מה שהם רגילים לומר.
ובין הנבלה. ההתנהגות המבוזה.
מי שהוא בלא דבור ובלא מעשה. שאינו מגיב כלל לא בדיבור ולא במעשה.
והוא כנגד. והוא הניגוד.
בין הנבלה ויתרון טוב הלבב בין הגסות שאינה מתחשבת עם הזולת.
בלתי שישיגהו. כשלא ישיגהו.
תצטרכנה על כל פנים לשמות מונחים להם מההסכמה. יש צורך להמציא הגדרת מונחים, שלפי המוסכם מורות על זה.
פחות הנפש. שאיננו מרגיש בבזיונו.
לעובי טבעיו מה שנובע אצלו מתוך קהות רגשותיו וגסותם.
בכפל הפעולות. בחזרה על המעשים הרבה פעמים.
בתחלת ענינו. בהולדו.
כמו שספרנו. כמו שאמרנו.
בשוה. בדומה.
כשיצא משויו. כשיצא משיווי משקלו, דהיינו – כשאינו בריא.
צריך שנביאהו. צריכים להרגילו.
אבל לא ישנה פועל הכילות וכו'. אין צורך לחזור הרבה על השרשת תכונת הכילות. (באשר לצד זה קל להתרגל יותר מאשר להיפוכו).
וזה החידוש הטוב וכו'. ענין זה שאין ההרגל בשירוש נטיה חולנית דומה האחד לשני, שיש שנדרש יותר הרגל, ויש – פחות.
ולזה הענין. ומטעם זה.
על דרך הסייג והשמירה. לא מצד הערך החיובי שיש בהתקרבות לקיצוניות המנוגדת, אלא מפני שממנה קל יותר להגמל בעוד שעי"ז ישמר מלהכשל בקיצוניות האחרת.
ואל זה הענין רמזו וכו'. ומבחינה זאת הוא שיש לחייב את ה"לפנים משורת הדין". (כלומר, שלפנים משורת הדין אין לו ערך של חשיבות מצד עצמו, ואין בזה כלל משום חסידות לנקוט בדרך זו, אלא רק בתור סיג).
וקצת אנשים מהם גם כן. שגם בני אדם אחרים נטו לנהוג כמותם במקצת.
ולהפסד אנשי המדינה. או מחמת קלקול החברה שבה הם נמצאים.
על הבריאות. בעוד שהם בריאים.
המשלמת אותנו. המביאה אותנו אל השלמות.
שהיו מכונים. שהדברים מכוונים.
המתדמים באומות מאנשי תורתנו. הנוהגים מנהגי עכו"ם למרות שהם אנשי תורתנו.
מהטריח גופתם וכו'. מעשיהם בצמצום ומניעת צרכי גופם רק מצד אימון כוחות נפשם.
שהתורה לא אסרה וכו'. שבכלל איסורי התורה כבר כלול מה שצריך גם לשם אימון כוחות הנפש.
כבד הוא ורחוק וכו'. קשה ולא מצוי.
וכיוצא בזה בדין האיש ההוא. ומעשה כזה באיש חשוב שכמותו.
אבל אמרו בענין "מריתם פי". שאינו מובן במה המרו את פי ה'.
יבחנוהו. יבררו תוכנו בכדי ללמוד ממנו דרך התנהגות.
והשימה היא השעור והסברא. השיקול והמדידה של הדבר בדייקנות כפי שזה ראוי להיות.
לפי הדעת. כפי השכל מחייב.
וישים פעולתו וכו'. ויכוין שכל מעשיו יהיו רק בהתאם להגעה למטרה זו.
ועל הזה ההיקש. ועל דרך המחשבה זה.
או יכוין אל הערב וכו'. לפעמים יתכוין דוקא למאכל ערב מצד היות הגוף צריך זאת בתור ריפוי. (להרבות התאבון כשזה נחלש).
שיוציאו במעלות. שיוציא כסף לדברים השובים. מבוא גדול. ערך חשוב.
ואין זה פועל אדם וכו'. במקרה כזה אין מעשהו מבחינת היותו אדם בעל שכל אלא מבחינת התכונות הבהמתיות שבו.
יהיה פועל אנושי. רק אז תחשב התנהגותו כנובעת מבחינת האדם שבו.
ואפשר שתהיה כונתו וכו'. יתכן עוד אופן שאדם נזהר אמנם בדרכו לעשות רק הדברים התועלתיים, אולם זה רק מחמת רצונו לשמור שילמדו שלא לעשות כמעשיהם הוא דבר ראוי.
וספור הסדומיים וכו'. מטרת ספורי התורה במאורעות שאירעו אינם ענין כשלעצמם, רק בכדי ללמוד מהם הלימוד הנצרך על בריאות גופו, מבלי שתהיה לפניו מטרה רוחנית.
אין בו דין ודברים. הרי זה דבר ברור עד שיגיע לו לאדם וכו'. שמזה ילמד את דרכי ההגיון ללמד על ידם מדבר אחד על משנהו.
קללת בעלי חסרונות וכו'. לגנות את המתנהגים שלא כהוגן בכדי כי הנפש תלאה וכו'. הסתכלות במכוער מכבידה על הנפש.
שיש בה עבירה מצד אחד. היינו שלפעמים אותו מעשה עצמו יכול להיות מעשה עבירה, ויתכן גם שיהיה מצוה, והכל לפי הצורך והכוונה.
כשאתה תבחן קוצר המלים וכו'. בראותנו את הצלחת חז"ל להכניס במלים מועטות דברים שממלאים בהם חבורים שלמים נוכח שזה היה בסיוע א־להי.
ויחלוק עליו וכו'. הוא חולק על יצרו ומתגבר עליו לעשות שלא כפי שרצונותיו נוטים.
אשר חלו חלי המדברים. כלומר שנטו אחרי כת האסכולה הפילוסופית של "המדברים", והיא כת ערבית בפילוסופיה (הרמב"ם מתנגד לחלוקה זו של המצוות, משום שלדעתו הכל מצוות בעלות טעם. עי' לעיל פ' י"ח, ד').
ובחון חכמתם. יש בידך להוכח על חכמת חז"ל במה שדקדקו בדבריהם.
ד. עד שיעתק. עד שיגיע לחיי עוה"ב.
חלוקי המדרגות. בדרגות שונות חלוקות זו מזו.
חלוקי השלמות. בעלי דרגות שונות בשלמות.
בבחינת הנמצאות. לבחון טיבם של כל הנמצאים בעולם.
קצת דמיון לבד. תיאורים דמיוניים שמצייר לעצמו את א־להים.
תתחיל להתמסר אליו. עבודת ה' היינו מחשבה שכלית שאינה זזה מהענין הא־להי.
ותחזק הדיבוק וכו'. הדבר המקשר אותך עם א־להים והיינו הכח השכלי שבך.
כי זאת העבודה וכו'. עבודת ה' האמיתית היא למעלה מאהבה, ואהבה היא עפ"י השגת גדלות ה', אם כן אין הכוונה למעשה המצוה הרגיל שזו אינה תנאי באהבה שתקדמנה.
והאזהרה לעולם היא על ההשגות השכליות. כשאנו מוצאים שמזהירים אותנו על העבודה היא תמיד דרך הידיעה, וזו אינה התפיסה הדמיונית של ציור א־להים אלא התפיסה השכלית.
זמן אחד. זמן מסוים.
הגיע מהתאחד דעותיהם בהשגתו. וכתוצאה מהתיחדות מחשבתם באופן תדיר בהשגת ה'.
אשר חייב וכו'. שאלה שהוזכרו למרות היות מחשבתם קשורה עם א־להים תמיד מצא לנכון להתעסק בעניני העולם ולא ראו בזה סתירה.
עונותיכם וכו' עי' לעיל פ"ה ס"ב.
זה המין מן המיתה וכו'. וסוג זה של מיתה שלאמתו של דבר אינו אלא השתחררות מהמיתה.
על ענין אחד. במצב בלתי משתנה. כבר הוסר המונע. היינו בגוף וחושיו.