פרק כ״ד
שלשת עמודי היהדות

ראשית ע"ז בעולם וגילוי הטעות ע״י אברהם אבינו. ע״ז לצורותיה השונות. ההתבהמות שבגילוי עריות. צמידות ג״ע ושפ״ד לע״ז. חטא העגל וסיבותיו. הייחוד הישראלי במצות קידוש השם. הקדושה והצניעות. יסודות היושר בטבע הנבראות. סכנת הכשלון – מתוך הגדלות. הסכנות האורבות בזמננו.

בתנ״ך

ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש…:

שמות י"ט, ו'.

♦

והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לא־להים ואתם תהיו לי לעם:

אני ה' א־להיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים מהיות להם עבדים, ואשבור מטת עלכם, ואולך אתכם קוממיות:

ויקרא כ"ו, י"ב.

♦

כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו, וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו, ובחקתיהם לא תלכו:

את משפטי תעשו ואת חקתי תשמרו ללכת בהם, אני ה' א־להיכם:

ושמרתם את חוקותי ואת משפטי, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, אני ה':

ויקרא י"ח, ג'.

♦

ושמרתם את כל חוקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם, ולא תקיא אתכם הארץ אשר אני מביא אתכם שמה לשבת בה:

והייתם לי קדשים כי קדוש אני ה', ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי:

ויקרא כ', כ"ו.

♦

כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע:

כי ה' א־להיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת איביך לפניך, והיה מחניך קדוש, ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך:

דברים כ"ג, י', ט"ו.

♦

בית יעקב לכו ונלכה באור ה':

כי נטשתה עמך בית יעקב, כי מלאו מקדם ועננים כפלשתים ובילדי נכרים ישפיקו:

ותמלא ארצו כסף וזהב ואין קצה לאוצרותיו, ותמלא ארצו סוסים ואין קצה למרכבתיו:

ותמלא ארצו אלילים למעשה ידיו ישתחוו, לאשר עשו אצבעותיו:

וישח אדם וישפל איש …:

ישעי' ב', ה'-ט'.

♦

ויאמר ה', יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון ומשקרות עינים, הלוך וטפוף תלכנה, וברגליהם תעכסנה:

ושפח ה' קדקד בנות ציון וה' פתהן יערה:

מתיך בחרב יפלו וגבורתך במלחמה:

ואנו ואבלו פתחיה, ונקתה לארץ תשב:

ישעי' ג', ט"ז-כ"ו.

♦ ♦

בדברי חז"ל

קדושים תהיו, הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה, אתה מוצא קדושה וכו'.

רש"י ויקרא י"ט, ב'.

♦

ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. אם אתם מובדלים מהם אתם שלי, ואם לאו – הרי אתם של נכוכדנצר וחבריו.

רש"י שם כ', כ"ו.

♦

א"ר יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק: נמנו וגמרו כעליית בית נתזה מלוד, כל עבירות שבתורה, אם אומרים לו לאדם עבור ואל תהרג – יעבר ואל יהרג. חוץ מעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.

סנהדרין ע"ד.

♦

"ויקומו לצחק". יש במשמע הזה גילוי עריות, כמו שנאמר (בראשית ל״ט, י"ז): "לצחק בי"; שפיכות דמים, כמו שנאמר (שמ״ב ב', י"ד): "יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו". אף כאן נהרג חור.

רש"י שמות ל"ב, ו'.

♦

״בוכה למשפחותיו״ … ורבותינו אמרו: למשפחותיו, על עסקי משפחות -על עסקי עריות שנאסרו להם.

רש"י במדבר י"ז, י'.

♦

אר"י א"ר: יודעים היו ישראל בע״ז שאין בה ממש. ולא עבדו ע"ז אלא להתיר להם עריות בפרהסיא.

(שהיה יצרן תוקפן על עריות. אמרו – נפרוק עול תורה מעלינו, ואל יוכיחנו על העריות, רש"י).

סנהדרין ס"ג.

♦

כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי.

מגילה י"ג.

♦

כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי.

מגילה י"ג.

♦

"אלה אלהיך ישראל". ולא נאמר אלה אלהינו – מכאן שערב רב שעלו ממצרים, הם שנקהלו על אהרן, והם שעשאוהו, ואח״כ הטעו את ישראל אחריו.

רש"י, שמות ל"ב, ד'.

♦

מקדש ראשון, מפני מה חרב? – מפני שלשה דברים שהיו בו: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.

יומא ט'.

♦

ת"ר: שבעה בנים היו לה לקמחית, וכולם שמשו בכהונה גדולה. אמרו לה חכמים: מה עשית שזכית לכך? – אמרה להם: מימי לא ראו קורות ביתי קלעי שערי.

יומא מ"ז.

♦

כל הגדול מחבירו – יצרו גדול ממנו.

סוכה י"ב.

♦ ♦

בדברי הקדמונים

א. שכחת שם ה׳ וראשית ע״ז בעולם
1. רמב״ם. פ״א מה׳ ע״ז

א. בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדול ונבערה עצת חכמי אותו הדור, ואנוש עצמו מן הטועים היה. וזו היתה טעותם: אמרו הואיל והא־להים ברא כוכבים אלה וגלגלים להנהיג את העולם, ונתנם במרום וחלק להם כבוד, והם שמשים המשמשים לפניו, ראויים הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד, וזהו רצון הא־ל ברוך הוא לגדל ולכבד מי שגדלו וכבדו, כמו שהמלך רוצה לכבד העומדים לפניו, וזהו כבודו של מלך.

מכיון שעלה דבר זה על לבם, התחילו לבנות לכוכבים היכלות, ולהקריב להם קרבנות, ולשבחם ולפארם בדברים, ולהשתחוות למולם, כדי להשיג רצון הבורא בדעתם הרעה. וזה היה עיקר עבודת כוכבים. וכו'.

ב. וכיון שארכו הימים נשתכח השם הנכבד והנורא מפי כל היקום ומדעתם, ולא הכירוהו. ונמצאו כל עם הארץ הנשים והקטנים אינם יודעים אלא הצורה של עץ ושל אבן, וההיכל של אבנים שנתחנכו מקטנותם להשתחוות לה ולעבדה ולהשבע בשמה. והחכמים שהיו בהם, כגון כהניהם וכיוצא בהן מדמים שאין שם אלוה אלא הכוכבים והגלגלים, שנעשו הצורות האלה בגללם ולדמותם. אבל צור העולמים לא היה שום אדם שהיה מכירו ולא יודעו אלא יחידים בעולם, כגון חנוך ומתושלח, נח שם ועבר. ועל דרך זה היה העולם הולך ומתגלגל עד שנולד עמודו של עולם, והוא אברהם אבינו.

ג. כיון שנגמל איתן זה התחיל משוטט בדעתו והוא קטן, והתחיל לחשוב ביום ובלילה, והיה תמיה האיך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד, ולא יהיה לו מנהיג, ומי יסבב אותו כי אי אפשר שיסבב את עצמו. ולא היה לו מלמד ולא מודיע דבר אלא מושקע באור כשדים בין עובדי כוכבים הטפשים; אביו ואמו וכל העם עובדי כוכבים, והוא עובד עמהם, ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה, וידע שיש שם אלוה אחד, והוא מנהיג הגלגל, והוא ברא הכל, ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו. וכו'.

♦

2. שם. פרק ב'

א. עיקר הציווי בע"ז שלא לעבוד אחד מכל הברואים – לא מלאך ולא גלגל ולא כוכב, ולא אחד מארבעה היסודות, ולא אחד מכל הנבראים מהם. ואע"פ שהעובד יודע שה' הוא הא־להים, והוא עובד הנברא הזה על דרך שעבד אנוש ואנשי דורו תחלה, הרי זה עובד כוכבים. וכו'.

♦

ב. מצות קידוש השם ואיסור חילולו
רמב״ם. פ״ה מה' יסודי תורה

א. כל בית ישראל מצווים על קדוש השם הגדול הזה, שנאמר "ונקדשתי בתוך בני ישראל", ומוזהרים שלא לחללו, שנאמר: "ולא תחללו את שם קדשי", כיצד? – כשיעמוד עכו"ם ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה או יהרגנו, יעבור ואל יהרג, שנאמר במצוות: "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם". "וחי בהם" ולא שימות בהם. ואם מת ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו.

ב. במה דברים אמורים? – בשאר מצוות, חוץ מע"ז וגילוי עריות ושפיכת דמים. אבל שלש עבירות אלו, אם יאמר לו: עבור על אחת מהן או תהרג – יהרג ואל יעבור. וכו'.

ד. וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבר ונהרג ולא עבר הרי זה קידש את השם. ואם היה בעשרה מישראל, הרי זה קידש את השם ברבים, כדניאל חנניה מישאל ועזריה, ורבי עקיבא וחבריו. ואלו הן הרוגי מלכות שאין מעלה על מעלתן. ועליהן נאמר: "כי עליך הורגנו כל היום, נחשבנו כצאן טבחה". ועליהם נאמר: "אספו לי חסידי, כורתי בריתי עלי זבח". וכו'.

ט. מי שנתן עיניו באשה, וחלה ונטה למות. ואמרו הרופאים אין לו רפואה עד שתבעל לו, ימות ואל תבעל לו, אפילו היתה פנויה, ואפילו לדבר עמה מאחורי הגדר, אין מורין לו בכך. וימות, ואל יורו לדבר עמה מאחורי הגדר, שלא יהיו בנות ישראל הפקר ויבואו בדברים אלו לפרוץ בעריות.

יא. ויש דברים אחרים שהם בכלל חילול השם, והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות, דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם. ואע"פ שאינן עבירות, הרי זה חילל את השם. וכו'.

♦ ♦

בדברי האחרונים

ג. ג׳ עבירות – המקור לכל הרשעה
מהר״ל מפרג. נצח ישראל (פ״ה)

… הרשעים הם על דרכים רבים, אך מה שכולל אותם הם שלשה: האחד הוא רשע ע"י עבודה זרה; הב' הוא ע"י גילוי עריות, הג' ע"י שפיכות דמים. הראשון הוא ע"ז -רע לשמים, השני הוא ג"ע – הוא רע לעצמו, מה שדבק בו הפחיתות המגונה, והיא פחיתות חמרי, שהוא כמו בהמה, כאשר הולך אחר זנות, שהוא תועבה חמרית כמו בהמה חמרית, כמו שאמרו חז"ל (סוטה י"ד.) אצל מנחת סוטה: היא עשתה מעשה בהמה, לכך קרבנה מאכל בהמה מן השעורים. השלישי – והוא שפיכות דמים הוא רע לבריות ואין כמותו בכל המעשים. ולפיכך אלו ג' חטאים, שהם ע"ז, ג"ע ושפ"ד כוללים כל החטאים, שכל החטאים נכללו באלו – או שהוא רע לשמים, או רע לבריות, או רע לעצמו, ואלו ג' החטאים הם ראשי כל החטאים.

♦

ד. גם ישראל עלולים להכשל בעבירות
מהר״ל מפרג. נצח ישראל (פ״ב)

… יש לך לדעת ולהבין, כי הדבר שהוא שלם הוא מסולק מן החסרון, אבל הדבר שאינו בשלימות, הנה יש בו חסרון מצד מה, וזה מפני שאין לו אותה מעלה בשלימות הגמורה, ונחשב חסר. ואחר החסרון ימשך ההעדר והחסרון לגמרי. ולפיכך אותם שיש להם המעלה העליונה כמו ישראל וכמו ת"ח, אי אפשר שיהיה להם אותה מעלה בשלימות הגמורה, ודבר שאינו בשלימות – דבר זה נחשב לחסרון, ואחר זה נמשך חסרון לגמרי, הוא היצר המביא אותו אל הרע, אחר שאין המעלה שלו בשלימות.

ולפיכך, כל הנבראים יש בהם השלימות, ולא שיהיה בהם השלימות שלימה, כי דבר זה אינו, רק הדבר שהוא שייך לכל בני אדם, דבר זה יש להם בשלימות, ולכך אין מתגרה בהם יצה"ר כל כך, אבל ישראל יש בהם המעלה העליונה, שהם בני א־להים יותר מכל האומות. ומעלה עליונה זאת אין להם בשלימות גמורה. שאילו היה להם אותה מעלה עליונה בשלימות היו מלאכים לגמרי. וכמו שאמר הכתוב: "אני אמרתי א־להים אתם ובני עליון כולכם. אכן כאדם תמותון וכאחד השרים תפולו". וכל זה כי אין להם אותה המעלה בשלימות, לפי שכ"כ גדולה המעלה. ולכך יש בהם החסרון, ומצד הזה דבק בהם הרע, והוא היצה"ר ביותר מכל.

♦

ה. מדות טובות – בטבע הבלתי מושחת
מהר״ל מפרג. נתיבות עולם (נתיב הצניעות, פ"א)

בפרק המוצא (עירובין ק:): א"ר יוחנן אלמלא ניתנה תורה לישראל למדנו צניעות מחתול וגזל מנמלה ועריות מיונה וכו'.

בא לבאר כי נמצאו איזה דברים טובים אפילו בבע"ח שאינם מדברים, לפי טבעם, שתוכל לדעת כי איזה דברים ומדות טובות שהם טבעיים לפי סדר העולם ראוי שיהיו והרי נמצאו אצל בע"ח. והאדם שאינו שומר המדות הטובות האלו, הרי הוא יותר גרוע מבע"ח, שהרי ימצא מדות טובות אלו אף בבע"ח. כי הבע"ח יש מהם שיש להם דביקות בשלימות מה.

לא כמו שיש אומרים כי הגזל בשביל כך הוא רע, שאם לא כן איש את רעהו חיים בלעו. וכן הצניעות אינו רק בשביל כבוד בלבד, וכן העריות אינו רק נימוס שלא ירגיל האדם עצמו בזנות. שאין הדבר כך כלל, שאם כן לא היה ראוי שיהיו נמצאים דברים אלו בבעלי חיים. אבל הדברים הרעים הם יוצאים מן היושר והאמת בעצמו, ולפיכך נמצאו בבע"ח ג"כ, שכל אחד דבק במדה מיוחדת.

וזה שאמר כי למדנו צניעות מחתול, שאין החתול עושה צרכיו בפני בני אדם, גם הוא מכסה צואתו. והנמלה איננה גוזלת מה שהוא לאחר. ומזה תדע כי הגזל הוא יוצא מן היושר בעצמו, שהרי תמצא דבר זה בבעלי חיים. וכן עריות שהם שלימות הגוף תמצא ביונה.

♦ ♦

בדברי גדולי תקופתנו והוגיה

ו. ה״ערב רב" וחטא העגל
עפ״י רש״ר הירש. מיטב הגיון (עמ' 132)

ידוע, כי ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן (שבת קמו.) זוהמת היצה"ר, שהיא, כשאור שבעיסה, מביאה את האדם תמיד לידי תסיסה נגד ה' וחוקי רצונו. ויהיו בנ"י אז כמו אדה"ר קודם החטא. ואמנם היצה"ר לא בטל במציאות. כמו באדה"ר כן אצלם, אם כי לא שלט היצה"ר בקרבם, התהלך אתם כרע כאח מחוצה להם, ויארב לתפשם. ואם היה שם בדמות נחש, היה כאן – בדמות אנשים.

בצאת ישראל ממצרים, נתלוה עמהם בדרך יסוד זר, זמורת בני חם בכרם ישראל, הוא ה"ערב רב". יסוד זה היה מבני אדם שנתחנכו בתרבות מצרים ונתגדלו על חכמת חרטומי מצרים ולהטיהם, ובשקוצי מצרים ובגלוליהם נפשם חפצה. אלא שבראותם את כל הנסים והנפלאות אשר עשה משה במצרים נמשכו אחריו. לא בשביל שהשכילו אל רעיון וכוונות הנסים והנפלאות האלה. ולא מפני שלמדו על ידם לדעת, כי ה' הוא הא־להים ואדוני האדונים, ומעשי אדם ותחבולותיו, אם לא נתכנו ונעשו עפ"י ה', כולם הבל; כי אם המאורעות הנפלאות עצמם, שראו בהם חכמה יותר עמוקה ונסתרת מחכמת חכמי מצרים, היא שלקחה את לבבם, ונמשכו ללכת אחרי משה, ואפשר עוד שכל לכתם אחרי בנ"י היתה רק פסיעה פוליטית: המה ראו כי בא שמשה של מצרים, ושמשן של ישראל עולה מעלה מעלה, ע"כ בחרו ללכת אחרי בני ישראל, לא מפני שרכשו להם השקפה חדשה על החיים וקנו להם לב חדש בחרו ללכת אחרי ישראל במדבר. קוה קיוו כי בצאתם אחרי משה וישראל ממצרים, להיות כמקודם חפשים מכל גדר מוסרי ומאסר רוחני, והרשות תהיה נתונה להם ללכת אחרי עיניהם ואחרי שרירות לבם.

והנה מתלאה! אין כאן מכל אלה מאומה, כי אם כבוד ה' ועינינו, תורה ומצוות, חוקים ומשפטים. וכל אלה החוקים כה מנוגדים למשאלות לב האדם. אשר יקרב הלב – ירחק החוק, ואשר ירחק הלב – יקרב החוק. והנה כה מוזרים לרוחם, וסותרים את כל היסודות, הדעות וההשקפות, המוסכמות והמקובלות להם.

והנה תחת לשוב מצרימה, אם ישראל, א־להיו ותורתו לא מצאו חן בעיניהם, חשבו מחשבות לקפוץ בראש העם, ולהטותו לרוחם ולדעותיהם, כדרכם של כל אלה היסודות בישראל, הזרים לא־להי ישראל ולתורתו, שמתימרים להיות אפוטרופסי העם ודורשי טובתו. ויבואו גם המה בערמה ובפיתויים ובתעמולה חשאית.

"קום עשה לנו א־להים אשר ילכו לפנינו" וכו'.

כי הא־להים יוצר האדם בטבעו ודעתו, בצרכיו ומשאלותיו, הלא כבר ידע את כולם ויתחשב עמהם. וכבר ברור הביע כי על פיהם יחיה האדם. והלא כל בעלי החיים יחיו, איש איש לפי אופיו ונטיותיו, אשר שם בו בוראו. ואי אפשר שיתן אח"כ חוקים מתנגדים לטבעו, לבעבור הכניעו ולהמית את נטיותיו אשר שם בו בטבע. "ויצא העגל – ויאמרו אלה אלהיך ישראל" – פיתו את בני ישראל ויפתו, התעום ויתעו.

… "ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות וכו' וישלך מידו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר".

… בני ישראל, אילו לא הקדימו לעשות את העגל והיו ממתינים עד בא משה עם לוחות הברית, לא היו מתים, ואין כל אומה ולשון שולטת בהם, כאשר הועידה התורה "אם בחקותי תלכו – וחרב לא תעבר בארצכם". אבל עכשו, שלא המתינו למשה והספיק הנחש להטיל בהם זוהמתו שנית, היו צריכים לרצועת מרדות ולמקל חובלים, להתנסות בנסיונות קשים ולהצטרף בכור עוני.

כי אמנם החירות דבר טוב ויפה הוא לאדם בלכתה כאחת עם השלימות הרוחנית והמוסרית. אבל החירות המוחלטת לבלתי שלמים, התרים אחרי לבבם ועיניהם, ורצונם וזדונם יגיד להם דבר חק ומשפט, תתהפך לרועץ להם, ולמחיתה לאחרים.

והחליט משה לשבור את הלוחות, למען אשר יהיו "שברי הלוחות" לעד עולם בישראל, כי בשברם עולו של הקב"ה, ובנתקם את מוסרותיו, לא יקנו להם בזה חירות הנפש, כי אם יאבדו את חירותם בידים ונותנים עול ברזל על צוארם, וכל מיני מאורעות קשים ופגעים רעים ומרעין בישין ישלטו בהם וידכאום.

♦

ז. גילוי עריות וע"ז קשורים זה בזה
מרן הרב א.י. הכהן קוק. מאגרת הטהרה

מבשרו יחזה אדם אלוה אם יש באדם כוח לאחד את כל כוחות נפשו, וכל נטיותיו למטרה שכלית ומוסרית אחת, כבר רואה הוא את האחדות בעולמו הפנימי, והאחדות של העולם הכללי מתבררת אצלו יותר ויותר. וכשהוא מוצא שכוחותיו פרודים הם, כשאינו יכול לצייר שלטון כללי על נטיותיו ותאוותיו, אז מחליט הוא שהעולם הגדול כמוהו מפורר הוא גם הוא, ושאין אחדות במציאות.

התאוה המינית כוללת בעצמותה, ובסעיפי התאוות החמריות הדמיוניות והרוחניות הכלולות בה, את החלק היסודי מכל הנטיות כולן. אם היא עומדת באדם במצב כזה, שהרוח האצילי שבו יוכל לעלות גם עליה להקיפה, לאחדה עם כל המון הכוחות הגשמיים והרוחניים שבאדם למטרה אחת מוסרית עליונה, אז האחדות מתגלה בעצמותו, וגילוי האחדות הא־להית מתחזה בו בבשרו.

השיקוע של רוח האדם בתוך תאות המין עד כדי צלילה גמורה, עד כדי אוטם האידיאליות והמוסריות בחוגה, גרמה את תכונת הערלה. והמעמד הפתולוגי הזה הוא נושא עליו בגויה את האימוץ של נטיה זו בצורתה היוצאת מחוג האידיאליות.

מובן הדבר, שההשקפה הפסימית בעולם שהיא נאותה לירידה מוסרית, היא נותנת כוח דוחף להנתקותה של תאות המין מן האידיאליות. שכיון שהמציאות בכללה היא רעה רבה, איך יהיה אידיאל להרבות יצורים אומללים, ולפי זה לכל הנטיה כולה אין שורש באידיאל, רק התפרצות התאוה היא שעושה את דרכה.

לא כן היא השקפת הטוב העולמי, ההשקפה האופטימית של "וירא א־להים את כל אשר עשה והנה טוב מאד", היא נותנת מקום לאידיאליות להתפשט גם על הנטיה המינית.

♦

ח. עבודה זרה לצורותיה השונות וביטוייה בתקופתנו
ר׳ אלחנן וסרמן. מתוך "עקבתא דמשיחא"

עלינו להבין את פשר המושג "עבודה זרה". כל ענין וענין הנראה לו לאדם כגורם בלתי תלוי בדעת השי"ת ויכול להיטיב או להרע, הרי הוא בכלל ע"ז. (כך מטיבה, וכך מריעה (סנהדרין ס"א:)).

נעבור נא בסקירה על כל העבודות הזרות שעבדו להן במאות השנים האחרונות: השכלת ברלין, או יותר נכון – הסכלת ברלין, ממנה קיוו לישועה רבתי. מכיון שהתחילה רוח הליברליזמוס נושבת, מיד הזדרזו היהודים להתיצב בשורות הראשונות של מגיניה, לאחר שהליברליזם ירד מעל הפרק, פנו לדמוקרטיזם, לסוציאליזם, לקומוניזם, וליתר ה"איזמים", שירדו על דורנו בשפע כה רב. לפני עבודות זרות אלו הקריבו קרבנות של דמים – תרתי משמע. כולם הכזיבום, אף עבודה זרה אחת לא הגשימה את התקוות שתלו בה. ולא זו בלבד, אלא שכל ה"איזמים" האלה מתו מיתה חטופה, וחלפו לפתע פתאום. איך לבאר תופעה זו? – ביחזקאל כ"ט נאמר, כי מצרים תענש "יען היותם משענת קנה רצוץ לישראל" ז"א – יען שמו בה ישראל מבטחם. א"כ נשאלת השאלה: המצרים מה פשעם וחטאתם? – אלא ממשפטי התורה הוא, כי כל עבודה זרה אחת דינה ליבטל. "ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים" (פ' בא), "והאלילים כליל יחלופון" (ישעי' ב', י"ח). מכיון שקיוו ישראל למצרים, הרי עשוה עבודה זרה.

עינינו ראו עובדא מפליאה: 16 מליון סוציאליסטים מאורגנים במדינה אחת נעלמו ממש בין לילה, ולא נשאר כמעט זכר למו. שגם זו היתה עבודה זרה, שהיהודים לא נרתעו מלהקריב לה קרבנות במסירות נפש ממש. קיוו לקומוניזם כי דרור ושויון בכנפיו, הממשלה האדומה הוכיחה בעליל מה הוא "הדרור והשויון" המקווה. נוכחנו לדעת, כי כל העבודות הזרות אשר אליהם נשאנו נפשנו, הובישו והכזיבו. והקב"ה אומר "יקומו ויעזרוכם", "ראו כי אני אני הוא" (פ' האזינו) – הגיעה כבר השעה שתבינו, כי בלעדי אין מושיע. אבל מסרבים להבין, עוד נאחזים בשולי הדמוקרטיזם הגוסס. אף הוא לא יועיל, גם בו אין ממש.

♦

ט. הצניעות והטהרה בישראל
הרב צ. י. הכהן קוק. מתוך אגרת הטהרה

תכונתם המיוחדת של ישראל היא הדביקות הנפשית בה' א־להים חיים ומלך עולם, מתוך דעת אמת ובר אמונה של שייכות פנימית, עצמית. "אתם הדבקים בה' א־להיכם חיים כולכם היום". הדבקות הזאת מתפרשת למעשה בתור דבקות במדותיו והליכה בדרכיו. אף היא מתחילה "מה הוא רחום וחנון, אף אתה היה כן", ומסיימת "מה הוא צדיק וקדוש אף אתה היה כן". הדבקות האמיתית נקבעת בדוגמה של הקדושה העליונה -"קדושים תהיו כי קדוש אני ה' א־להיכם". תואר הקדושה הוא הקיום המלא והמשוכלל של המציאות, "קדוש לעולם קיים, אף צדיקים לעולם קיימים".

וכן הטהרה, המכשירה ומבססת את הקדושה, היא שייכת לתכונת עצמיותם של ישראל, כמו שברית קודש החתומה בבשרנו קובעת זהות מהותם של ישראל, וכל ישראל נקראו מולים (נדרים פ"ג, מ"א), כן שלילת הברית מזדהה עם הטומאה, "ערל וטמא" (ישעי' נ"ב) "ערל כטמא" (חגיגה ד') והפורש מן הערלה כפורש מן הקבר (פסחים פ"ח מ"ה), בניגוד לזהותה של המהות הזאת. ולפיכך הצניעות המתגלית גם בדמותו החיצונית של גוף האדם, וגם בתלבושת בגדיו, המקשרת עם הטהרה הרי היא כמוה שייכת לתכונת אופים של ישראל – "מצוינים – בלבושיהם". ו"תרבות יהדות" של צניעות מיוחד להם גם ב"ערקתא דמסאני", ומחייבת מסירות נפש עליה בשעת גזירת שמד (סנהדרין ע"ד, הגהות מימוניות לה' יסוה"ת פ"ה). חזון ישעיה "על יהודה וירושלים" על תלבושת בנות ציון – נמשך מתוך דרישת התרבות העצמית, בניגוד לסיפוק תרבות "ילדי נכר", מתוך הדרישה המקורית "לתורה ולתעודה" (ישעי' ב', וג' וד' וח').

הצניעות והטהרה במובנן המוקטן והמצומצם, נראות כאילו בניגוד לשכלול המציאות במלוא החוסן והתוקף העוז והגבורה, לעומת זה במובנן הגדול והשלם, הנה הן דוקא, כמו שהן בסיסי הקדושה והמציאות השלימה והקיימת, כן הן הנן בסיסי החוסן והתוקף, הגבורה והחיל. כמו שהקדושה ויסודותיה, הדביקות והאמונה, הן הן מקורות הגבורה והחיל, כן הצניעות והטהרה – המכשירות לה והשייכות לה.

טהרתו של מחנה ישראל מגלה את קדושת־עוזו ופלא־גבורתו, כמו שזכירתו את ה' א־להיו, הנותן לו כוח לעשות חיל, היא המגלה את אמיתת תודעתו של כוחו ועוצם ידו העושה לו את החיל הזה, היא המגלה את הופעתם של גבורי יהודה בכל הדר גאונם, ותקיפי ישראל בכל תפארת נצחם.

בכל מקרה של תכונת אופים של ישראל, בכללותם ובפרטותם, של עצמות מהותם בדוגמא של מעלה היא הענוה – המעט מכל העמים – שממעטים עצמכם לפני (חולין, פ"ט:), ומתוך כך, עם קביעת סימני מידותיהם: ביישנים ורחמנים בתור זרעו של אברהם אבינו (יבמות ע"ט, ביצה כ"ה:).

♦ ♦ ♦

בשולי המקורות

אם אומנם כל התורה מקשה אחת היא, וגר שקיבל עליו כל דברי התורה חוץ מדבר אחד – אין מקבלים אותו (תו"כ פ׳ קדושים י״ט, לב), יש להבחין בשלשה יסודות המהוים את העיקרים שמהם עולים ומתפצלים הענפים וסעיפיהם וסעיפי סעיפיהם, והם: מצות קידוש השם, הקדושה האישית וקדושת חיי האדם. ושכנגדם – שלשת העבירות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, עבירות שבגללן חרב הבית הראשון. דבר זה מתבטא בהלכה המחייבת עליהן את האדם מישראל ב"יהרג ואל יעבר", גם שלא בשעת השמד, בניגוד לשאר עבירות שמצות קידוש השם בהן הוא רק בשעת השמד.

שלשת אלה, שהקו המאחד שלהם הוא "קדושה", מציינים את בית ישראל, ובהם מתבטא בבהירות האמור בכתוב "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי".

אם נתבונן בשלשת עיקרים אלה אכן נמצא שהכל תלוי בהם, ואף המכשול טמון בפגיעה בעיקרים אלה ובענפיהם:

עבורה זרה יש לה צורות פרימיטיביות דוגמת אלה שהיו בתקופות הקדומות של סגידה לעץ ולאבן, ולכוחות טבע שונים. אולם זו מתגלה גם עד היום באמונות טפילות, כגון הללו הרואים בישות־מזל במספר שלש־ עשרה, או שמדביקים בפתח ביתם פרסת סוס כסגולה למזל טוב. כי עבודה זרה, פירושה שלילת כוח עליון אשר "אין עוד מלבדו". שממילא מוצאים להם מקום במחשבה דמיונות־שוא של הערצת והערכת כוחות בעלי כושר והשפעה עצמיים, אם בתוך היקום ואם בתוך האדם. וכתוצאה מדמיונות אלה – הנמכת צלם הא־להים שבאדם והשתעבדותו לכוחות אפלים יצורי דמיונו. כך ראו חז"ל את גסות הרוח, היינו – הגאוה, כזו שאינה מתיישבת עם אמונה בא־להים: אין אני והוא יכולים לדור בעולם (ערכין ט״ו:); וכן אמרו: כל הכועס כאילו עובד ע״ז (עי' רמב״ם פ״ב מדעות ב). וראו את המעשים הנובעים מאי־התרסנות עצמית בהתפרצות של כעס, את מה שאמר הכתוב (תהלים פ״ח): "לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר", איזה אל זר שהוא בגופו של אדם? – הוי אומר: זה יצה"ר (שבת ק״ה:). ללמדנו שכל השתלטות של כוחות נפש שליליים על האדם יש בה משום אביזרייהו של ע״ז.

מבחינה זו יש לראות גם טיפוח ערכים, אף שהם כשלעצמם חיוביים בהיותם נובעים ממקור א־להי עליון, בזמן שהם מוכרים כקיימים בכוח עצמם – כביטוי של עבודה זרה. והסכנה שבהם, שבהפכם לנקודת פסגה במחשבת האדם, לא ירתע אף מלהקריב להם קרבנות אדם, ויקדש כל תועבה.

הן כדבר הזה קרה ברוסיה הסובייטית, אשר בשמו של האידיאל של שויון האדם ביצעה רצח מליוני אנשים, כלאה ועינתה אנשים לאין ספור ללא משפט, והקימה מנגנון צבאי וטכני שבאמצעותו איימה להשליט בעולם כולו עריצות ואכזריות אשר אין לה כל גבול.

הוא הדבר אשר הביא לשיא השחיתות עם פיתוח הלאומיות כערך עליון, שהפך ללאומנות בתפיסה הנאצית. פיתוח הכוחות החיוביים הגנוזים בכל עם לשם העשרת המין האנושי כולו, הוא דבר ראוי. אולם כשהלאומיות הפכה לפולחן, בחינת "אני ואפסי עוד", נהיית אף זו עבודה זרה, שאין שום דבר הפסול בעיניה בכדי לעכב ביצוע מחשבת אליל זו.

התורה מזהירה בכמה וכמה מקומות בפני חטא ע״ז לצורותיו השונות, ומאמצת את התכונה הטבעית של אמונה הקיימת בעמקי הנפש של אדם מישראל, להתגבר על פגע זה במצות קידוש שמו ברבים. אעפי״כ נכשלו ביצרא דע"ז בראשית ימי האומה – בדמות העגל, וחזר ונשנה הדבר בהגררות אחרי עמי הסביבה בימי בית ראשון, מה שהביא לחורבנו. ואף עתה לא כלה כליל בצורותיו החדישות. יש צורך איפוא בטיפוח כושר אבחנה, להגדרת העבודות הזרות של דורנו, בכדי לעמוד כנגד פיתוייהם.

♦

סכנה לא פחותה מעבודה זרה מהוה יצר הרע שבגילוי עריות. לפי חז״ל – אף שימש בשעתו כגורם שבגללו נתפסו ישראל לעבודה זרה. היסוד העפרי שבאדם – "עפר מן האדמה", יסוד זה שבו "מותר האדם מן הבהמה – אין" אורב לאדם באדם עצמו, ויהיו כשרונותיו ואפשרויות התפתחותו הרוחנית כאשר יהיו, ומפתה אותו לראות במילוי תאוותיו, בראש וראשונה תאוות המין וחמדת בשרים, את זיו החיים ועיקר תמציתם. יצר זה מעוור את עיניו מראות נכוחה, מלבחון התוצאות הסופיות של ההנאות הרגעיות, ומהוה אחד הגורמים ההרסניים שבדברי ימי האדם עלי אדמות.

יצר זה נעשה למסוכן ביותר בתקופתנו. עם ההתפתחות הכבירה של המדע והטכניקה באה הקלה במאמצים הנדרשים מהאדם למלוי צרכיו, ונוצר עודף זמן ואף הורחבו האמצעים העומדים לרשותו למלא תאוות הלב ומראה עינים, כל זה חובר יחדו לחפש ולמצוא פורקן בהוללות, בהתמכרות לסמים, בהרס חיי המשפחה והפקרות בחיי המין מתוך סיסמא של נהנתנות ופריקת עול דרך־ארץ.

גם בזה אנו נדרשים להביא לידי הבלטה את ההבדלה שבין ישראל לאומות העולם. אמנם ישראל קדושים הם (חולין ז:) וקיימת סלידה פנימית טבעית מהסתאבות בהמתית זו. ברם גם בזה המאבק קשה, ויש סכנה להתפש ברשת היצר. שכן גם האדם מישראל יש בו מיסוד העפר המושכו כלפי מטה, ומפתה אותו לאחוז בארחות הגויים אשר "בהפקרא ניחא להו".

לא לחנם מעמידה התורה את חיי הטהרה והצניעות כתנאי עיקרי של היהדות. היא מזהירה וחוזרת ומזהירה מלתור "אחרי עיניכם" – זה הרהור עבירה, לא פחות מאשר מזהירה, שלא לתור "אחרי לבבכם" – זו מינות (ברכות י״ב:). כי יצר סוכן הוא באדם. ו"זה לעומת זה עשה הא־להים" (קהלת ז'). ולא זו בלבד, אלא, כפי מסורת חז״ל, "כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו". לומר לנו, שאין בכוח כשרונות מזהירים ואף לא שום גדלות מדעית מספיק לרסן היצרים. אדרבא – אף הם נרתמים למאוויים הבהמתיים. ועל כן קבעה תורה סייגים וסייגי סייגים לזהירות מעריות ומאביזרייהו, שבזה חיוב המסירות נפש מגיע עד קצה הגבול: – "ימות, ואל תדבר עמו מאחורי הגדר"; לזה מכוונים כל דיני הטהרה והפרישות שבדברים שבצנעא; לזה מכוון הדקדוק בלבוש האשה, ואף בלבוש הגבר – "שאין לך משוקץ ומתועב לפני המקום יותר ממי שמהלך בשוק ערום" (יבמות ס״ג:). אין בתביעה של לבוש צנוע של האשה משום זלזול בה, ורצון, כביכול, להחזיק את האשה במצב של נחיתות דרגה כפי שטוענים לפעמים מתוך בורות ורשעות; אין זה אלא אחד מאמצעי הזהירות מסכנת ההטמאות האורבת לאיש ולאשה כאחד. ואכן הנפש אשר לא הוטמאה מקבלת באהבה וברצון את ההגבלות הקבועות בהלכה בעניינים אלה.

♦

ושפיכות דמים. החיוב ל"יהרג ואל יעבר" כשנעמד האדם בפני נסיון של שפיכות דמים מנומק בגמרא (סנהדרין ע"ד.) בפשטות – בסברא, כלומר -כדבר שאינו צריך אפילו לקבל ביסוסו בצו המפורש בתורה: מאי חזית דדמא דידך סומק טפי, דלמא דמא דחברך סומק טפי (וערש״י שם). היינו, שאין זכות לאדם, לאף אדם, ויהא החשוב ביותר, הכשרוני ביותר, הגדול ביותר בתורה, על אדם אחר על אף שאין בו שום מעלה מהללו הנמצאות בו. כי אדם הוא – "צלם א־להים"; כי לא ניתנה לך רשות לפגוע ביצור כפיו של הקב"ה, ו'עפ״י שבגלל זה אתה מקפח את חייך אתה.

שפיכות דמים, זו אינה תאוה כשלעצמה. אולם היא באה כתוצאה מיצר התאוה או מיצר הקנאה, וכן מיצר העבודה זרה לצורותיה השונות. כלומר -זה בא מעקמימות המוח היוצר דמיון מוטעה שפלוני אלמוני, אם זה יחיד ואם זה צבור או אפילו אומה שלימה, חוסמים לפניו את דרכו, ושעל כן יש לסלקו.

היהדות עמלה לטפח את רגש הכבוד בפני אדם, באשר הוא אדם, בהתאם לזה מורים לנו חז״ל עפ"י הכתוב "וחי בהם" – שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש (יומ' פ"ה.) ולא זו בלבד כשעל כף המאזנים מוטלים חיי אדם ממש, אלא יהדות מגיעה לידי דקות הרגשה עד כדי כך, שאף המלבין פני חבירו אף זה נחשב כאביזרייהו של שפיכות דמים (עיין סוטה י': תוד״ה נוח).

גם בזה הבחנה והבדלה ברורה בין ישראל לעמים. אף בחברה האנושית המתוקנת ביותר לא נפגש בהערכה מרחיקת לכת כזאת של חיי אדם וכבוד האדם; יש והחברה האנושית מתרגשת מהרג רב, אבל זהו רק כשזה מגיע לממדים עצומים של מאות אלפים ומליונים, אבל אינה שמה לב לסבלו של היחיד. היא מסתכלת באדישות של מלחמות "קטנות" בהם נספים "רק" מאות או אלפים. היא אינה שואפת בכנות לאחרית הימים בו "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה". אולם גם בזה נכשלו ישראל בשבתם על אדמתם. ואף כיום חוזרת תופעה נפסדת זו לאיים על החברה בישראל.

♦

אין פלא, איפוא, שחז״ל ראו בשלשת העבירות: ע״ז, ג״ע ושפ״ד את מקור הסיבה לחורבן; הם לא חיפשו סיבות חיצוניות התלויות בחולשה פיסית, בעמידת מעטים מול רבים – מדינה קטנה מול אימפריות חזקות; הם חיפשו את סיבת הסיבות. ולמדו לראות בשחיתות אם כל כשלון. בכך התוו לפנינו את הדרך להחזקת מעמד ולתקומה: ״ואבדיל אתכם – להיות לי". אם אתם מובדלים אתם שלי.