פרק כ'.
תורה שבע״פ

מקור הסמכות של תורה שבע״פ לפרש התורה שבכתב. היסוד שבפירוש – בקבלה איש מפי איש. תוכן דרשות הכתובים בחז״ל. סמכות קביעת ההלכה ע״י בי״ד הגדול. היחס לדעות שונות כשנחלקו הדעות. ערך המקום אשר יבחר ה' לקביעת ההלכה. העקרונות והפירוש למעשה. ערך הקשר הישיר שביו הרב לתלמיד. תוכן האסמכתא לתקנות מאוחרות. טיבן של תקנות וגבולותיהם. תיקון החיים או תיקונים בדת.

בתנ"ך

על פי התורה אשר יורוך ועל־המשפט אשר יאמרו לך תעשה לא תסור מן־הדבר אשר־יגידו לך ימין ושמאל:

דברים י״ז, י״א.

♦

כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל:

שמות ל״ד, כ״ז.

♦

כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא־נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא: לא בשמים היא …

דברים ל', י״א-י״ב.

♦ ♦

בדברי חז״ל

ברית ישראל עם הקב״ה רק ע״י תורה שבעל־פה.

״כי על פי הדברים האלה״ – דברים שבע״פ אי אתה רשאי לאומרן בכתב. א״ר יוחנן לא כרת הקב״ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל־פה שנאמר: כי על פי הדברים אלה כרתי אתך ברית ואת ישראל.

גיטין ס' ע״ב.

♦

כתיבת תורה שבעל־פה רק משום שעת הדחק.

והא לא ניתן ליכתב? – כיון דלא אפשר "עת לעשות לה׳ הפרו תורתך".

שם, ס' ע״א.

♦

כי על פי הדברים האלה, זו המשנה והתלמוד שהם מבדילים בין ישראל לבין העכו״ם.

שמות רבה, מ״ז.

♦

"לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל". אפילו נראים בעיניך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין שמע להם.

ספרי, שופטים.

♦ ♦

בדברי הקדמונים

א. השתלשלות הקבלה בתורה שבעל־פה
רמב״ם. פיה״מ (מתוך ההקדמה לס׳ זרעים)

דע כי כל המצוה שנתן הקב״ה למרע״ה נתנה לו בפירושה, הי' אומר לו המצוה, ואח"כ אומר לו פירושה וענינה. וכל מה שהוא כולל ספר התורה וענין לימודו לישראל הי' כפי שאומר לך (עירובין נ"ד:): הי' משה נכנם באהלו ונכנס אליו בתחלה אהרן, ומשה הי' אומר לו המצוה הנתונה לו פעם אחת ולימדהו פירושה. ויסתלק אהרן ויחזור לימין משה רבינו, ונכנסו אחריו אלעזר ואיתמר בניו, והי' משה אומר להם מה שאמר לאהרן ויסתלקו. וישב האחד לשמאל משה רבינו, והשני לימין אהרן. ואחרי כן יבאו שבעים זקנים, וילמדם משה כמו שלמד לאהרן ובניו. ואח"כ יבואו ההמון וכל מבקש ה' וישם לפניהם המצוה ההיא עד ישמעו הכל מפיו. נמצא אהרן שומע המצוה ההיא מפי משה ד' פעמים, ובניו ג' פעמים, והזקנים שתי פעמים, ושאר העם פעם אחת. ויסתלק משה וחזר אהרן לפרש המצוה ההיא אשר למד ששמע מפי משה ד' פעמים כמו שאמרנו אל כל הנמצאים ויסתלק אהרן מאתם אחרי ששמעו בניו המצוה ד' פעמים, ג' מפי משה ואחד מפי אהרן. וחוזרין אלעזר ואיתמר אחרי שנסתלק אהרן ללמד המצוה ההיא לכל העם הנמצאים, ונסתלקו מללמד. ונמצאו שבעים הזקנים שומעים המצוה ארבע פעמים, שתים מפי משה ואחת מפי אהרן ואחת מפי אלעזר ואיתמר. וחוזרים הזקנים גם הם אחר כן להורות המצוה להמון פעם אחת. נמצאו כל הקהל שומעים המצוה ההיא ד' פעמים: פעם מפי משה, ופעם מפי אהרן, ושלישית מפי בניו, ורביעית מפי הזקנים. ואחרי כן היו כל העם הולכים ללמד איש לאחיו מה ששמעו מפי משה וכותבים המצוה ההיא במגלות, וישוטטו השרים על כל ישראל ללמד ולהורות עד שידעו בגרסא המצוה ההיא וירגילו לקרותה. ואח"כ ילמדום פירושי המצוה ההיא הנתונה מאת השם. והפירוש ההוא היה כולל ענינים והיו כותבים המצוה ולומדים על פה הקבלה. וכן אמרו רבותינו ז"ל בברייתא (בתו"כ): "וידבר ה' אל משה בהר סיני" מה תלמוד לומר "בהר סיני", והלא כל התורה נאמרה מסיני? אלא לומר לך מה שמיטה נאמרה בכלליה ופרטיה ודקדוקיה מסיני, אף כל המצוות כלליהם ופרטיהם ודקדוקיהם מסיני, והנה לך משל: הקב"ה אמר למשה: "בסכות תשבו שבעת ימים" (ויקרא כ"ג). אח"כ הודיע שהסוכה הזאת חובה על הזכרים ולא על הנקבות, ושאין החולים חייבין בה ולא הולכי דרך, ושלא יהי' סכוכה אלא בצמח הארץ ולא יסככנה בצמר ולא במשי ולא בכלים אפילו מאשר תצמיח הארץ, כגון הכסתות והכרים והבגדים. והודיע שהאכילה והשתי' והשינה בה כל שבעה חובה, ושלא יהי' בחללה פחות מז' טפחים אורך על ז' טפחים רוחב, ושלא יהי' גובה הסוכה פחות מעשרה טפחים. וכאשר בא הנביא ע״ה ניתנה לו המצוה הזאת ופירושה, וכן השש מאות ושלש עשרה מצוות הם ופירושם, המצוות בכתב, והפירוש בע"פ.

ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש, בר"ח שבט, הקהיל את העם ואמר להם: הגיע זמן מותי, ואם יש בכם מי ששמע הלכה ושכחה יבוא וישאלני ואבאר אותה, וכל מי שנסתפקה עליו שאלה יבוא ואפרשנה לו, כמו שנא' (דברים א'): "הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר". וכן אמרו חכמים בספרי (פ' דברים): כל ששכח הלכה אחת יבא וישנה, וכל שיש לו לפרש יבא ויפרש. ולקחו מפיו בירור ההלכות ולמדו הפירושים כל הזמן ההוא מר"ח שבט עד שבעה באדר. וכשהי' לפני מותו החל לכתוב התורה בספרים וכתב י"ג ספרי תורה גוילים כולם מבי"ת "בראשית" עד למ"ד "לעיני כל ישראל", ונתן ספר לכל שבט ושבט להתנהג בו וללכת בחקותיו, והספר הי"ג נתנו ללויים ואמר להם: "לקוח את ספר התורה הזה" (דברים ל"א). אח"כ עלה אל ההר בחצי היום השביעי (ספרי פ' האזינו) לחודש אדר (מגילה י"ג:) כפי אשר דקדקה הקבלה. והי' המקרה ההוא אשר קראו מות בעינינו בשביל שחסרנו ופקדנו אותו, וחיים לו לכבוד המעלה שעלה אליה. וכן אמרו עליהם השלום (סוטה י"ג:): מרע"ה לא מת אלא עלה ומשמש במרום. והדברים באלו הענינים ארוכים מאד ואין זה מקומם. וכאשר מת ע"ה אחר שהנחיל ליהושע מה שנאצל עליו מן הפירוש והחכים והתבונן בו יהושע ואנשי דורו. וכל מה שקיבל ממשה הוא, או אחד מן הזקנים, אין לדבר עליו ולא נפלה בו מחלוקת. ומה שלא שמע בו פירוש מפי הנביא ע"ה מן הענינים המשתרגים מהם, הוציא דינים בסברות ובמדות השלש עשרה הנתונות על הר סיני שהתורה נדרשת בהם. ובאותם הדינים שהוציאו יש דברים שלא נפלה בהן מחלוקת, אבל הסכימו עליהם. ויש מהם מה שנפלה בו מחלוקת בין שתי דעות – זה אומר בכה וזה אומר בכה, זה סובר סברא ונתחזקה לדעתו וזה סובר סברא ונתחזקה לדעתו. כי מדות ההיקש על דרך התוכחת יקרה בסברותיהם המקרה הזה. וכשהיתה נופלת מחלוקת היו הולכים אחרי הרוב, כמו שנאמר: "אחרי רבים להטות" (שמות כ"ג).

ודע שהנבואה אינה מועילה בפירושי התורה ובהוצאת ענפי המצוות בשלש עשרה מדות. אבל מה שיעשה יהושע ופנחס בענין עיון וסברא, הוא שעשו רבינא ורב אשי. וכו'. שהנביא כשיסבר סברא ויסבר כמו כן מי שאינו נביא סברא, ויאמר הנביא כי הקב"ה אמר אלי שסברתי אמת לא תשמע אליו. רק אלף נביאים כולם כאלי' ואלישע יהיו סוברים סברא אחת ואלף חכמים וחכם סוברים הפך הסברא ההיא, אחרי רבים להטות והלכה כדברי האלף חכמים וחכם, לא כדברי האלף הנביאים הנכבדים. וכן אמרו חכמים (חולין קכ"ד.): הא־להים אילו אמרה לי יהושע בן נון בפומי' לא צייתנא לי' ולא שמענא מיניי. וכן עוד אמרו (יבמות ק"ב.): אם יבוא אליהו ויאמר חולצין במנעל שומעים לו, בסנדל אין שומעים לו. ירצו לומר שאין להוסיף ואין לגרוע במצוה על דרך נבואה בשום פנים. וכן אם יעיד הנביא שהקב"ה אמר אליו שהדין במצוה פלונית כך, וכי סברת פלוני היא אמת, יהרג הנביא ההוא שהוא נביא שקר כמו שיסדנו, שאין תורה נתונה אחרי הנביא הראשון, ואין להוסיף ואין לגרוע כמו שנאמר (דברים ל'): "לא בשמים היא". ולא הרשנו הקב"ה ללמד מן הנביאים אלא מן החכמים אנשי הסברות והדעות. לא אמר: ובאת אל הנביא אשר יהי' בימים ההם. אלא "ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם" (שם י"ז), וכבר הפליגו חכמים לדבר בענין זה מאד והוא האמת.

וכאשר מת יהושע בן נון ע"ה לימד לזקנים מה שקיבל מן הפירוש ומה שהוציא בזמנו מן הדינים ולא נפלה עליו מחלוקת, ואשר נפל בו מחלוקת פסקו בו הדין על פי רוב הזקנים. ועליהם הכתוב אומר (יהושע כ"ד): "וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע". ואחר כן למדו הזקנים ההם מה שקבלו מפי יהושע אל הנביאים ע"ה, והנביאים לימדו זה לזה. ואין זמן שלא היתה בו התבוננות וחדוש הענינים. והיו חכמי הדור משימים דברי הקודמים עיקר, והיו לומדים מהם ומחדשים ענינים. והעיקרים המקובלים לא נחלקו בהם. עד הגיע הזמן לאנשי כנסת הגדולה והם חגי זכרי' ומלאכי ודניאל וחנני' מישאל ועזרי' ועזרא הסופר ונחמי' בן חכלי' ומרדכי וזרובבל בן שאלתיאל. ונלוו לאלה הנביאים השלמת מאה ועשרים זקן, מן החרש והמסגר ודומיהם. והתבוננו גם הם כאשר עשו הקודמים להם, וגזרו גזרות ותיקנו תקנות. והאחרון מן החבורה הטהורה ההיא הוא ראשית החכמים הנזכרים במשנה, והוא שמעון הצדיק והי' כהן גדול בדורו.

וכאשר הגיע הזמן אחריהם אל רבנו הקדוש ע"ה והי' יחיד בדורו ואחד בזמנו איש שנמצאו בו כל החמודות והמרות הטובות עד שזכה בהם אצל אנשי דורו לקרותו "רבנו הקדוש" ושמו יהודה. והי' בחכמה ובמעלה בתכליתם כמו שאמרו (גיטין נ"ט:) מימות משה רבינו ועד רבי לא ראינו תורה וגדולה במקום אחד. והי' בתכלית החסידות והענוה והרחקת התענוגות כמו שאמרו ג"כ (סוטה מ"ט:) משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא. והי' צח לשון ומופלג מכל אדם בלשון הקודש, עד שהחכמים ע"ה היו לומדים פירוש מה שנשתבש עליהם מאותיות המקרא מדברי עבדיו ומשרתיו. וזה מפורסם בתלמוד (ר"ה כ"ו:). והי' לו מן העושר וההון ורחב היכולת מה שנאמר בו: אהורירה דרבי עתיר משבור מלכא (ב"מ פ"ה.). וכן הרחיב הוא על אנשי החכמה ומבקשיה ורבץ תורה בישראל, ואסף ההלכות ודברי החכמים והמחלוקות המקובלות מימות משה רבינו עד ימותיו. והי' הוא בעצמו מן המקבלים שהוא קבל משמעון אביו, ושמעון מגמליאל אביו והוא משמעון, והוא מהלל, והוא משמעי' ואבטליון רבותיו, והם מיהודה בן טבאי ושמעון בן שטח, והם מיהושע בן פרחי' ונתאי הארבלי, והם מיוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן, והם מאנטיגנוס איש סוכו, והוא משמעון הצדיק, והוא מעזרא שהיה משירי כנה"ג, ועזרא מברוך בן נרי' רבו, וברוך מירמי'. וכן קיבל ירמי' בלי ספק מאשר קדמוהו מן הנביאים נביא מפי נביא, עד הזקנים המקבלים מפי יהושע בן נון, והוא מפי משה.

וכאשר כלל הדעות והדברים החל לחבר המשנה, שהיא כוללת פירוש כל המצוות הכתובות בתורה, מהם קבלות מקובלות מפי משה ע"ה, ומהם דעות הוציאום בדרך הסברא ואין עליהם מחלוקת. ומהם דעות שנפלה בהם מחלוקת בין שתי הסברות וכתב אותם במחלקותיהם פלוני אומר כך ופלוני אומר כך. ואילו הי' האחד חולק על רבים היו נכתבים דברי האחד ודברי הרבים ונעשה הדבר ההוא לענינים מועילים מאד, ונזכרו במשנה (עדיות פ"א) ואני אזכרם, אבל אחרי עיקר גדול ראיתי לזוכרו. והוא, שיוכל אדם לומר אם הם פירושי התורה כפי אשר יסדנו מקובלים מפי משה, כמו שאמרנו מדבריהם: כל התורה נאמרו כללותיה פרטותיה ודקדוקיה מסיני. א"כ, מה אלו ההלכות היחידות שנאמר בהם הלכה למשה מסיני? וזה עיקר יש לך לעמוד על סודו. והוא, שהפירושים המקובלים מפי משה אין מחלוקת בהם בשום פנים, שהרי מאז ועד עתה לא מצאנו מחלוקת נפלה בזמן מן הזמנים מימות משה ועד רב אשי בין החכמים כדי שיאמר אחד המוציא עין חברו יוציאו את עינו שנאמר עין בעין, ויאמר השני – אינו אלא כופר בלבד שחייב לתת. ולא מצאנו ג"כ מחלוקת במה שאמר הכתוב נויקרא כ"ג): "פרי עץ הדר", כדי שיאמר אחד שהוא אתרוג ויאמר אחד שהוא חבושים או רמונים או זולתו. ולא מצאנו ג"כ מחלוקת במאמר הכתוב (דברים כ"ה): "וקצותה את כפה", שהוא כופר. ולא במה שאמר הכתוב (ויקרא כ"א): "ובת איש כהן כי תחל לזנות וכו' באש תשרף", שזו הגזירה אין לנו לגזור אותה אא"כ תהי' אשת איש עכ"פ. וכן גזה"כ (דברים כ"ב) בנערה אשר לא נמצאו לה בתולים שיסקלוה, לא שמענו חולק בה ממשה ועד עתה על מי שאמר שזה לא יהי' אלא אם היתה א"א והעידו עדים עליה שאחר הקידושין זינתה בעדים ובהתראה. וכיוצא בזה בכלל המצוות אין מחלוקת בהם שכולם פירושים מקובלים מפי משה. ועליהם ועל דומיהם אמרו: כל התורה נאמרה כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני. אבל אעפ"י שהן מקובלים ואין מחלוקת בהם מחכמת התורה הנתונה לנו, שנוכל להוציא ממנה אלה הפירושים בדרך מדרכי הסברות והאסמכתות והראיות והרמזים המצויים במקרא. וכשתראה אותם בתלמוד מעיינים וחולקים זה על זה במערכת העיון ומביאים ראיות על אחד מאלו הפירושים והדומה להן כגון מה שאמר במאמר הכתוב פרי עץ הדר אולי יהי' רימונים או חבושים או זולתם, עד שהביאו ראי' עליו ממה שנאמר פרי עץ הדר ואמר (סוכה ל"ה.): עץ שטעם עצו ופריו שוה. ואמר אחר: פרי עץ הדר באילנו משנה לשנה, ואמר אחר פי': הדר על כל מים, אלו הראיות לא הביאו מפני שנשתבש עליהם הענין עד שנודע להם מהראיות האלה. אבל ראינו בלא ספק מיהושע עד עתה שהאתרוג היו לוקחים עם הלולב בכל שנה ואין בו מחלוקת אבל חקרו על הרמז הנמצא בכתוב לזה הפירוש המקובל. וכן הוא ראיתם על ההדס (שם ל"ב), וראיתם על דיני איברים בעונש ממון (ב"ק פ"ג), והוא מה שחייב למי שהשחית אבר מאברי חברו, וראיתם ג"כ על בת איש כהן הנזכרת לשם שהיא אשת איש (סנהדרין נ':) וכל הדומה לו שהוא נוהג על העיקר הזה. וזה ענין מה שאמרו כללותי' ופרטותי' רצו לומר הענינים שנוכל להוציאם בכלל ופרט ובשאר י"ג מדות, והם מקובלים מפי משה מסיני וכולם אעפ"י שהם מקובלים מפי משה לא נאמר בהם הלכה למשה מסיני, שאין לומר פרי עץ הוא אתרוג הלמ"מ או חובל בחבירו משלם ממון הלמ"מ, שכבר נתברר לנו שאלו הפירושים כולם מפי משה ויש להם רמזים במקרא או יוציאו אותם בדרך הסברא כמו שאמרנו. וע״כ כל דבר שאין לו רמז במקרא ואינו נקשר בו ואי אפשר להוציאו בדרך מדרכי הסברא עליו לבדו נאמר הלכה למשה מסיני.

♦

ב. בית הדין הגדול – הסמכות היחידה לתורה שבע״פ
רמב״ן. פי' עה״ת (דברים י״ז, י"א)

"לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל". אפי' תחשוב בלבך שהם טועים, והדבר פשוט בעיניך כאשר אתה יודע בין ימינך לשמאלך תעשה כמצוותם. ואל תאמר -איך אוכל החלב הגמור הזה, או אהרוג האיש הנקי הזה? אבל תאמר: כך צוה אותי האדון המצוה על המצות, שאעשה בכל מצותיו ככל אשר יורוני העומדים לפניו במקום אשר יבחר, ועל משמעות דעתם נתן לי התורה, אפילו יטעו. וזה כענין ר' יהושע עם ר"ג ביוהכ"פ שחל להיות בחשבונו.

והצורך במצוה זאת גדול מאד. כי הנה התורה נתנה לנו בכתב וידוע הוא שלא ישתוו הדעות בכל הדברים הנולדים. והנה ירבו המחלוקות ותעשה התורה כמה תורות. וחתך הכתוב לנו הדין שנשמע לבי"ד הגדול העומד לפני השם במקום אשר יבחר בכל מה שאמרו לנו בפי' התורה, בין שקבלו פירושו עד מפי עד ומשה מפי הגבורה. או שיאמרו כך לפי משמעות המקרא או כונתה. כי על דעת שלהם הוא נותן לנו התורה, אפילו יהיו בעיניך כמחליף הימין בשמאל, וכש"כ שיש לך לחשוב שהם אומרים על ימין שהוא ימין, כי רוח השם על משרתי מקדשו ולא יעזב את חסידיו, לעולם נשמרו מן הטעות ומן המכשול.

♦ ♦

בדברי האחרונים

ג. המחלוקות, ששתי הדעות שבהן אמת
מהר״ל מפרג. באר הגולה

בפ"ב דחגיגה: דברי חכמים כדרבנות וכמסמרות נטועין בעלי אסופות נתנו מרועה אחד, למה נמשלו וכו' בעלי אסופות אלו ת"ח שיושבים אסופות ועוסקין בתורה, הללו מטמאין והללו מטהרין הללו אוסרין והללו מתירים, הללו פוסלים והללו מכשירים. וא"ת האיך אני לומד תורה מעתה? ת"ל "נתנו מרועה אחד" א־ל אחד נתנם, פרנס אחד אמרם, מפי אדון כל המעשים ב"ה, שנא' (שמות כ', א'): "וידבר ה' את כל הדברים האלה לאמר". ע"כ.

וביאור זה, כי השי"ת כאשר נתן תורה לישראל נתן כל דבר ודבר בתורה כפי מה שהוא אומר שדין זה יש בו בחינה לזכות ויש בו בחינה לחובה, ודין של איסור והיתר, יש בדין זה בחינה להיתר ויש כאן בחינה לאיסור, וכן כשר ופסול יש בחינה אחת הפך האחרת. כמו שבעולם נמצא דבר מורכב מהפכים ותוכל לומר על העץ, שהוא מתיחס אל יסוד המים, וכן הוא האמת שיש בו מן המים. ותוכל לומר שיש בו מן יסוד האויר, וכן הוא האמת שיש בו מן יסוד האויר. ולא תמצא דבר פשוט לגמרי. וכן בתורה אין דבר טמא לגמרי שלא יהי' בו צד טהרה, ויש בו צד טומאה ג"כ. וכאשר אחד למד על דבר אחד טהור ונתן טעמו ושכלו לטהרה, הרי אמר בחינה אחת כפי מה שהוא. והאומר טמא ואמר טעמו זה, אמר ג"כ בחינה אחת. והיינו דאמר "שכולם הם מפי אדון כל המעשים". ולמה הוצרך כאן לומר "מפי אדון כל המעשים" ומה ענינו לכאן? אלא ר"ל, כמו שהש"י אדון כל המעשים וממנו נמצא עולם המורכב שיש בו דברים מתחלפים ויש אחד הפך השני. וכך הוא דבר זה, שכל דבר יש לו בחינות מתחלפות שאין העולם פשוט, שלא יהי' בו חלוף בחינות. א"כ המטמא והמטהר זה למד תורה כמו השני, כי לכל אחד ואחד יש לו בחינה בפני עצמו. והש"י ברא את הכל, והוא ברא הדבר שיש בו שתי בחינות. רק לענין הלכה למעשה אין ספק, שהאחד יותר עיקר מן השני, כמעשה ה' – אף כי הדבר הוא מורכב מ"מ אין זה כמו זה, רק האחד יותר עיקר. שהרי העץ שהוא מורכב מד' יסודות העיקר שגובר בו הוא יסוד הרוח כמו שידוע. וכן אף שיש לדבר אחד בחינות מתחלפות, כולם נתנו מן הש"י, רק כי אחד מהם יותר עיקר והוא מכריע והוא הלכה, מ"מ אל תאמר כי דבר שאינו עיקר אינו נחשב כלום, זה אינו כי השומע כל הדעות הרי השיג הדבר כפי שיש לדבר בחינות מתחלפות והרי למד תורה כפי מה שהוא הדבר שיש לו בחינות מתחלפות. רק לענין הלכה אחד מכריע על השני. ולפעמים הבחינות שוות לגמרי בצד עצמו, ואז שניהם מן הש"י בשוה ואין מכריע. וזהו מחלוקת הלל ושמאי, שיצאה ב"ק (עירובין י"ג:): אלו ואלו דברי א־להים חיים, ר"ל ששניהם שוים בבחינות שזה כזה. וכיון שהבחינות שוה – שניהם דברי א־להים חיים, כי הש"י נתן התורה וציוה הכל לפי הבחינה, שאם הבחינה לטהרה צוה עליו טהור, והפך זה ג"כ אם הבחינה לטומאה צוה עליו טמא. וכאשר הבחינות שוים, על זה אמר אלו ואלו דברי א־להים חיים. כי המטהר דבריו דברי א־להים, שהוא יתברך מטהר מצד בחינה של טהרה זאת, וכן המטמא ג"כ דבריו דברי א־להים שהוא ית' מטמא לפי בחינה של טומאה.

ולכן שואל שם, מאחרי כי אלו ואלו דברי א־להים חיים בשוה, א"כ למה אמרו הלכה כב"ה ואמר מפני שהם נוחים ועלובים וכו'. ודבר זה כי הטעם שנתן ב"ש מצד חדוד השכלי שהיו חריפים מאד הוא שקול כמו הטעם שנתן ב"ה, רק כי הנעלבים ואינם עולבים וכו' עליהם הכתוב אומר "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו". וביארנו זה במקום אחר באריכות כי מדה זאת היא מדת הפשיטות לגמרי, ולכך ראויים דבריו להלכה, כי ההלכה הוא שכל פשוט, והשכל נמשך אחרי המדה שיש בו, וכאשר הוא נעלב יש בו מדת הפשיטות ונמשך אחר השכל הפשוט אשר הוא ראוי להלכה, כאשר תבין דברי חכמה. ולפיכך ההלכה כב"ה כי דבריו מתחברים לשכל הפשוט לגמרי.

♦ ♦

בדברי גדולי תקופתנו והוגיה

ד. רמזי תקנות חכמים מאוחרות – בתורה
הרב ר' מאיר שמחה הכהן מדוינסק (בעל "אור שמח").
משך חכמה (פרשת שופטים)

– מצאנו כמה פעמים בש"ס: מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. ונראה לבאר זה עפ"י מאמר תמוה מנחות כ"ט: בשעה שעלה משה וכו' וקושר קשרים וכו' תלי תלים של הלכות וכו' ולא הי' יודע מה הן אומרים וכו' ואתה נותן תורה על ידי וכו' כך עלה במחשבה לפני וכו'.

והביאור, דהבחירה חפשית וידיעת השי"ת בשעה שאינה מתגלית לנבראים אינה מכרחת הבחירה, רק ידיעת הנברא והעלול מכרחת הבחירה. והשי"ת בידיעתו הבלתי תכליתית וצופה ומביט על זמן העתיד כעל ההוה בהשוי' גמורה (ועל זה מורה שם "הויה", ששלשה זמנים האלו הם כאחד אצלו, בלי קדימת אחד לחברו, שדבר זה אין בכח נברא להשיג איך הוא), ראה כי לפי מצב ישראל יתבוללו ישראל בגלותם בבבל העמים, וחצים מדבר אשדודית, וזה יהא סבה לשכחת התורה. ואז לפי העת ולקיום האומה יהא הכרח לאסור בשולי עו"ג. וע"ז רמזה התורה "באכל בכסף תשברו" (ע"ז ל"ז:). אבל לא שדבר זה מן התורה, רק שהשי"ת בידיעתו העתיד, בהסכימו על מפעלות גדולי האומה העתידים, רמז בחכמתו העליונה בתורה, בתגין וכיו"ב. ושום נברא לא יכול להשיג טרם יהי' הדבר רמז הענין, כי אם ידע הלא תהי' הבחירה נעדרת, ויוכרחו לישא נשים נכריות וכיו"ב. וזה אמר: עקיבא בן יוסף וכו' כמו דדריש מוא"ו ד"גרושה" לרבות חלוצה, וכן כיו"ב דזה אחרי שאסרו חכמים לפי צורך מצב האומה והדת מצא שידיעה העליונה העתידיות רמזה בתורה. וזה: כך עלה במחשבה לפני, שלא דרש דברים שלא כיונתי ולא רמזתי בתורה, רק שהמחשבה שלי שאינה מכרחת הבחירה – "כך עלה במחשבה" אמנם לא תוכל לידע, ואחר שהי' הדבר למציאות יתגלה לר"ע וחבריו.

♦

ה. תורה שבכתב ותורה שבעל־פה
הרב א.י. הכהן קוק. אורות התורה (פרק א')

א. תורה שבכתב אנו מקבלים ע"י הציור היותר עליון ויותר מקיף שבנשמתנו. אנו מרגישים מקרבה את הבהקת תפארת האורה החיה הכללית של כל היקום. דאים אנו על ידה למעלה מכל הגיון ושכל, חשים אנו רוח א־להים עליון מרחפת עלינו, נוגעת ואינה נוגעת, טסה על פני חיינו ממעל להם ומזרחת אותם באורה. האור המבהיק נוצץ וחודר בכל, תחת כל השמים ישרהו. לא רוח האומה חוללה אור גדול זה – רוח א־להים יוצר־כל יצרה. תורת חיים זאת יסוד יצירת כל העולמים כולם.

בתורה שבע"פ אנו יורדים כבר אל החיים. אנו חשים שהננו מקבלים את האורה העליונה בצנור השני שבנשמה, בצנור המתקרב לחיי המעשה. אנו חשים שרוח האומה, הקשורה כשלהבת בגחלת באור תורת אמת, היא גרמה באופיה המיוחד, שתורה שבע"פ נוצרה בצורתה המיוחדה. ודאי כלולה היא תורת האדם הזאת בתורת ה' – תורת ה' היא גם היא. העין הפקוחה של צופה באספקלריה המאירה, הנאמן בכל בית ה', לא אפשר שממנה תהיה נעלמה שפעת־חיים זאת לכל פתוחיה. גם מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש – הכל נאמר למשה מסיני.

ושני אורים הללו עושים עולם שלם, ששמים וארץ ישקו בתוכו.

ב. תורה שבע"פ מונחת בעצם אופיה של האומה, שמצאה את ברכתה ע"י הגילוי השמימי של תורה שבכתב. בהתגלותה נמוכה היא התורה שבע"פ מהתורה שבכתב. וכו'. אבל בצורה הפנימית הלא התורה ניתנה לישראל בשביל סגולתם הפנימית העליונה, הרי גרמה סגולה א־להית גנוזה זו להופעת תורה מן השמים עליהם, ונמצאת עליונה תורה שבע"פ בשרשה משורש תורה שבכתב (שהש"ר א', י"ח): "חביבין דברי סופרים יותר מדברי תורה".

ג. יניקת תורה שבע"פ היא בגניזו מן השמים ובגילוי מהארץ. וצריכה ארץ ישראל להיות בנויה וכל ישראל יושבים עליה מסודרים בכל סדרים, מקדש ומלכות, כהונה ונבואה, שופטים ושוטרים בכל מבסיסיהם, אז חיה היא תורה שבע"פ בכל זיו תפארתה, פורחת ומעלה נצה ומתחברת לתורה שבכתב בכל שעור קומתה. בגלות נפרדו התאומים, נתעלתה תורה שבכתב למרומי קדשה וירדה תורה שבע"פ בעומק תחתית, ומ"מ היא מקבלת יניקה חשאית מאור תורה שבכתב מספיח העבר, המספיק להעמידה בחיים מצומצמים.

…עד אשר יפוח היום ואור חיים יבא מאוצר גאולת עולמים, וישראל יעשה חיל, ינטע על ארצו וישגשג בכל הדר סדריו. אז תחל תורה שבע"פ לצמח מעומק שרשה תעלה מעלה מעלה, ואור תורה שבכתב יזריח עליה קרני אורה מחדש, חדשים לבקרים. והדודים יתאחדו בנוה אפריונם, ואור נשמת אל חיי העולמים המתגלה בתחית ישראל וברום קרנו, יאיר באור שבעת הימים של אור החמה ואור הלבנה גם יחד, והיה אורם ישר חודר ומושך מזה לזו, ועונה את הארץ ואת העם בכל יפעת חיים. "והיה אור הלבנה כאור החמה, ואור החמה יהיה שבעתיים כאור שבעת הימים, ביום חבש ה' את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא" (ישעיה ל', כ"ו).

♦

ו. ערך קבלת התורה מאיש לאיש
הרב י. מ. חרל"פ. מי מרום, ב׳ (פ״א, ב')

…אם אמנם מצד הגוון החיצוני אופן העמל בתורה ואופן העמל על חכמה אחרת, הם אחד. בכל זאת אחר העיון יש להבחין בהבדל הרב שביניהם, שהרי כל דורשי חכמה, אלה הדורשים את החכמה עצמה (פרט לאלה שכל לימודם בחכמה אינו אלא לאיזה תועלת שימושית, שהם אינם בכלל דורשי חכמה) – הנה עיקר המבוקש בזה היא ההתחכמות. ואם רואה שחסרים לו ידיעות ובקיאות בחכמה ואורחותיה והלך אצל חכמים לקבל מהם ידיעתם והוא נעשה כלי לקבל מהם, והכל לשם זה – כדי שיגיע לכלל מתחכם בחכמה זו. לא כן הנה אורחותיה של התורה הקדושה הנתונה לנו מסיני, שכל יסודה על הקבלה וכל תכליתה הוא שנגיע להיות מקבלים אותה וכל הרחבת כשרונינו והתפתחות התחכמותינו בה הכל למען נהי׳ כלים מוכשרים לקבל. באופן שבכל חכמה הקבלה היא אמצעי להתחכמות, ובתורה – ההתחכמות היא אמצעי לקבלה.

ולא עוד, אלא שבכל חכמה אינו זקוק החכם לחכמי דורו, וגם אם לא יהיו רבים בדור שיתחכמו על חכמתו לא יזיק לו ולא יגרע ממנת חלקו בהתחכמותו בחכמתו. לא כן התורה, בכל דור ודור חכמי התורה הם המקבלים את התורה, ולפי ערך המצאם בדור כן היא ההשגה לכל הת"ח שבדור, כמו בעובדא דחוני המעגל (תענית כ"ג:) שכששב לביהמ"ד אמרו נהירין שמעתתין כבשני חוני המעגל. וע"ש בדברי רש"י ז"ל, הרי שאותם בני הישיבות, שרק אתמול לא היו נהירין להם השמעתתות, פתאם נתנהר למו. וזה מפני שחוני המעגל נמצא אז שם. וכל זה למה? – מפני שחכמי הדור בכללותם הם מקבלים בכל דור ודור את התורה ומתקיים בהם "כי ד' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה". ובלא התקשרות לחכמי הדור אי אפשר להשיגה. וזהו התואר המיוחד למשה, שרק הוא ע"י שהיה "משה" זכה להיות מקבל.

ולפיכך רק התורה הבאה בתור קבלה רק היא תפעל להאהיב ש"ש על ידו, שיהי' משאו ומתנו בשוק נאה עם הבריות ומדבר עמהם בנחת. ולכך יפה אמרו (יומא פ"ו.) שיהי' קורא ושונה ומשמש ת"ח וכו' מה הבריות אומרות עליו? – ראו פלוני שלמד תורה, ראו פלוני שאביו למדו תורה רבו למדו תורה. לפי שאיש כזה בטח הגיע להיות מקבל, והוא מכניע עצמו לפני אביו ולפני רבו המלמדים לו תורה. לא כן הוא אם כל הציור של האדם להיות מתחכם, וכל מה שלמד מרבותיו אינו להיות מקבל אלא לקבל ידיעות, וכשמתדמה לו שכבר מספיקות לו הידיעות הנהו סר מרבותיו ודומה להיות מתחכם מעצמו, שאז לא תוכל תורה כזו להביא עליו רוה"ק, רוח שלו' ושלוות הלב, לפי שממילא אינו מתחכם כ"כ הרבה. כי בתורה לא ההתחכמות עיקר אלא הקבלה.

לנושא זה ע"ע, מי מרום ג', פ"ו.

♦

ז. דרך התורה – להתקין לפיה את החיים
הרב מ. א. עמיאל. דרכה של תורה

… במה נבדלת תורת הפרושים מתורת הצדוקים?

בזה ב"מה המים מגדלים את הצמחים, כך דברי תורה מגדלים את מי שהוא עמל בהן כל צרכן" (שהש"ר א', י"ט). זאת אומרת, בעוד שלצדוקים התורה היא עקרה לא ילדה, הנה לנו, לפרושים, היא פרה ורבה בכל דור ודור. לצדוקים הנה היא עץ יבש ולפרושים היא עץ חיים, שברבות הימים כן נתרבו עליה ענפים חדשים וראשה מגיע השמימה. ע"כ בעוד שהצדוקים אומרים כי רק מ"בראשית" עד "לעיני כל ישראל" נתנה מאת הקב"ה למשה מסיני, הנה אנו אומרים "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ניתן למשה בסיני" לעיני כל ישראל …

כששמעו זאת ההילניים נפלו על המציאה ואמרו, כיון שהתורה היא תורת חיים, הרי אנו צריכים להתאים את התורה לפי רוח החיים בכל דור. והרבה מצוות שהיו נאות ויאות בדור המדבר אינו נאות ויאות כלל לדור מן הישוב הזה, כי כבר עבר עליהן כלח וצורך השעה הוא לעשות תקונים בדת.

והתשובה לאלה היא כי התורה הזו שהיא תורה מן השמים, אי אפשר שבני אדם קרוצי חומר יבואו לבקרה ולומר מצוה זו נאה ומצוה זו אינה נאה. ואם התורה הזו היתה משובחת לדור המדבר לפני כמה אלפים שנה הנה מכש"כ שמשובחת היא כעת. אמנם (ישעי' מ', כ"א): "ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר" אכן רק להגדילה. אבל לא להקטינה ולא לגרוע ממנה אף קוצו של יו"ד. ההבדל בין תורת חיים שלנו ובין תורת חיים של ההילניים וכל מתקני הדת למיניהם הוא שתורת החיים שלנו נהגה תמיד להתקין את החיים לפי התורה, בעוד שהם רוצים להיפך, להתקין את התורה לפי החיים. ואם חייהם שלהם ונקודת השקפתם על החיים מצומצמת הרי הם קוצצים אברים שלמים מזאת התורה, גם אברים כאלה שהנשמה תלויה בהם.

רגילים הם בעלי מתקני הדת להראות על תיקונים בדת שנהגו הראשונים לעשות, כמו תיקון פרוזבול, היתר עיסקא וכדומה. אבל לא דעת ולא תבונה להם להבין כי אלה לא היו תקונים בדת, אך ורק תקונים בחיים. כי דת התורה לא נשתנתה בזה מאומה, ורק החיים נשתנו מעט עי"ז. למשל, פרוזבול – הלא דין התורה הי' תמיד כי "המוסר שטרותיו לבי"ד אינו משמט" (גיטין ל"ז:) אלא שלא הי' המנהג בחיים, שתמיד ימסור הבע"ח את שטרותיו לבי"ד ובא הלל ונהג זאת בחיים. והוא הדין בהיתר עיסקא, שתמיד הי' הדין כי אין איסור רבית בעיסקא. ומהר"ם מלובלין לא תיקן את הדת מאומה בהיתר עיסקא שלו, אך תיקן את החיים.

♦

ח. נצחיות התורה בתוך המציאות המשתנית
ד״ר י. ברייער. מוריה (עמ' 106)

"חיי עולם נטע בתוכנו" – זאת היא תורה שבע"פ. הנושא העיקרי שלה הם החיים הלאומיים ובתוכם גם החיים הפרטיים. את החיים רוצה היא לעצב, והיחס שלה לחיים דומה הוא ליחס חקי הטבע לטבע. ביום השביעי, כששבת א־להים מכל מלאכתו, שם את חקי הטבע חקים שלא יעברו. והחקים האלה שולטים על כל מציאות הטבע ואינם ניתנים להשתנות הגם שמציאות הטבע עצמה תמיד מתחלפת ומתחדשת. ואחרי שהשכל האנושי מסוגל להכיר לא את הבריאה, אבל לפחות את הטבע, יכול הוא ג"כ למצא המצאות ולגלות תגליות, ועי"ז לפתח את ישוב העולם ואת תקונו. אין כאן שום שינוי בחקי הטבע, ואין כאן התפתחות חקי הטבע, אבל יש כאן התעמקות יתרה בחקי הטבע, ויש כאן הרחבת חקי הטבע על עובדות חדשות. וכו'. התורה שבע"פ ביחסה לתורה שבכתב היא כמו חקי הטבע ביחסם לחקי הבריאה. חקי הבריאה הם למעלה מן השכל האנושי. רק בתור טבע יכולים אנחנו להכיר את הבריאה, ורק ע"י חקי הטבע יכולים אנחנו להשתמש בה. התורה שבכתב היא בבחינת בריאה, והתורה שבע"פ היא בבבחינת טבע. התורה שבע"פ נצחית היא ולא ניתנה להשתנות. כמו שחקי הטבע ניתנו פעם ולא יעברו. וכמו שמציאות הטבע עצמה תמיד מתחלפת ומשתנית, כן גם חיי עם התורה תמיד הולכים ומשתנים הן באופן כלכלי והן גם באופן רוחני. אין צמיתות בחיי עם התורה, כמו שאין צמיתות בחיי הטבע. והתורה שבע"פ בלתי תלוי' במצב כלכלי מיוחד או במצב רוחני מיוחד. נצחית היא, ואולם המצב הכלכלי או המצב הרוחני בלתי נצחי הוא – תפקידו של עם התורה הוא לא להתאים את התורה שבע"פ למצב הכלכלי או המצב הרוחני של כל דור ודור, אלא אדרבא להתאים את המצב הכלכלי ואת המצב הרוחני של כל דור ודור לתורה שבע"פ הנצחית. ובמעשה התאמה הזה יש מקום גם להמצאות ולתגליות על יסוד חקי התורה שבע"פ הנצחיים, כמו שיש מקום להן על יסוד חקי הטבע הנצחיים.

"התפתחות ההלכה"? – וכי יש התפתחות חוקי הטבע? (לא דובר כאן על סמכות החכמים לגזור גזרות ולתקן תקנות וכו' אשר היא עצמה חלק של התורה שבע"פ. מדובר כאן באופן עקרוני על היחס בין ההלכה ובין המציאות). המציאות של חיי עם התורה במקום מציאות הטבע עומדת. מה מתפתח? חוקי הטבע או מציאות הטבע? בודאי מציאות הטבע. וגם הכרת חוקי הטבע, לא חוקי הטבע עצמם! חוקי הטבע שולטים על כל מציאות הטבע, ואין כל מציאות הטבע שולטת על חוקי הטבע. אנחנו מתפתחים ואין התורה שבע"פ מתפתחת. כל מציאות ומציאות בחיי עם התורה טעונה דרישה וחקירה נאמנה, וגם התורה שבע"פ טעונה דרישה וחקירה נאמנה ואחרי דרישה וחקירה נאמנה וכפולה כזו יגידו חכמי התורה שבע"פ לעם התורה שבע"פ את משפט המציאות.

♦

ט. ערך המצוות המעשיות ותקנות חז"ל
יצחק דמיאל. מתוך "דרכה של תורה"

…שום אידיאות הכרחיות עלאיות, ואפילו שום חוויות עמוקות, אין בכוחן הן לבדן לחולל פלא "הגלגול" והתמורה בתוך האדם! התרוממויות רגעיות – כן! אולם אדם -התדיר ישאר גם אתן אשר הוא, על כל יצרי־לבו ופריעתם ושליטתם בו. והדרך לעילויו של האדם, לעילויו הממשי, דרכה של "תורת ישראל" היא התלבשותן דוקא של האידיאות המלאות ב"הלכה" – הלכה לשם הולכה לשם אותם "הנהיגה בהם"; –ובמעשה, ב"שולחן ערוך אורח חיים" ליום־יום, לשעה שעה! תרי"ג מצוות כנגד תרי"ג אברים שבאדם לחינוך מתמיד, לכיבוש, לעידון בלתי פוסק. התורה – תורת ברית בין א־לוהי החיים, החפץ בחיים, ובין האדם בארץ־החיים; אך "מוסרות הברית"! מוסרות לקישור, להכוונה, למשיכה אל־על בכל ניע שהאדם נע, ובכל פניות שהוא פונה!

ולענין "הריטואליזם היהדותי" תרשם שיחה קלה בין המקטרג לבין היהודי:

המקטרג: על אמרה אחת של שאיפה עילאית נערמים אצלכם תלי־תלים של חוקים והוראות ריטואליים: הלכות שכיבה, הלכות קימה, הלכות לבישה, הלכות רחיצה, הלכות אכילה. והאם לא כתוב אצלכם: "כשינעל אדם בבוקר נעלו, ינעל ימין תחלה ובלי קשירה, ואח"כ ינעל שמאל וישוב ויקשור ימין". והאמנם סבורים אתם כי לא־להים יש הבדל אם אדם בקומו בבוקר נועל תחלה נעלו הימנית או השמאלית? ומה א־לוהים הוא זה בתפיסת דתכם?

היהודי: אמנם אין זו שהזכרת מצות־דת וחק תורה, מנהג ישראל הוא – ומנהג ישראל – תורה. ואם גם לא־להים אין הבדל איך נועל האדם נעליו – לגבי האדם יש ויש הבדל! כי האדם, אשר עם קומו בבוקר לפעליו ולעניניו, הוא תיכף נתפס למחשבה ולהתבוננות: איך הוא כאדם, ב"יחוסו" – בצלמו של אדם, במעלתו – בכהונתו של האדם, ראוי לו לנעול ולשרוך שרוכו לרגליו, אדם זה שוב לא יהיה קל לו כל־כך לרוץ באותו יום אל אשר רגליו של אדם יכולות ועלולות לרוץ. וכך "הלכות לבישת טליתו של האדם, הלכות קישרי ידיו של האדם". "ונתתי עליך עבותים."

♦ ♦ ♦

בשולי המקורות

ההשקפה המסורתית רואה את התורה שבע"פ כצמודה לתורה שבכתב ומקודשת באותה קדושה של קבלה מסיני.

אין להבין את התורה שבכתב בלי התורה שבע"פ. והדרך הנכונה לפירושה נמסרה בהכרח יחד עם גופה של תורה. "לא בשמים היא" ו"אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה". זה מנוגד לעצם המושג "תורה מן השמים". הרצון הא־להי הוא קבוע ואינו ניתן להשתנות. ואותו פירוש ואותו תוקף שהי' לדברים בזמן מתן תורה הוא גם הניתן להם היום. קשיים המתעוררים בקיום המצוות ע״י תנאי חיים המשתנים מזמן לזמן אין בכוחם להזיז את ההלכה כמלא נימא. את הפתרון יש לחפש אם בשינוי תנאי החיים ואם בדרכי היתר הנמצאים בתוך ההלכה עצמה.

אכן ניתנה תורה להדרש ולהתפרש במדות שנמסרו מסיני ובכלל זה יש מבוא לשכל ולהגיון האנושי. על כן יש מקום לתלמיד ותיק לחדש, ולתקנות חכמים לפי צרכי השעה. אולם גם מה שנתחדש נושא עליו חותם תורה מסיני. החידוש צריך להיות כפוף לכללים של התורה ומותאם להנחותיה. ואז ורק אז הוא זכאי לשם "תורה". בזה הובטחה חיוניותה ורעננותה התמידית. הגמרא עצמה המכילה דברי תנאים ואמוראים ושקלא וטריא בדברים וכן מפרשי התלמוד והפוסקים הראשונים והאחרונים עד לדורנו ועד בכלל, עדים נאמנים הם לכח הפריון שאינו פוסק להתחדש ממקורו.

קולעת בזה היא הגדרת חז"ל: "כמסמרות נטועים", דוגמת הנטיעה היא עושה פירות, אופי׳ אף פעם אינו מוגמר. אולם דוגמת המסמר אין ניתן להזיז שום דבר מהתורה הכתובה והמסורה כאחד.

ממה שנאמר "לא בשמים היא" דרשו חז"ל גם שאין להכריע בהלכה מחולקת עפ"י בת־קול. ההלכה ניתנת להכרעה עפ״י הכללים הקבועים בתורה, ובהתאם להבנתם והכרע שכלם של תלמידי החכמים שבדור. השכל האנושי העומד על בסיס התורה דן, שוקל ומכריע, והכרעתו אף היא תורה. ואולם השכל משקף את האישיות. ועי״ז תתכנה הכרעות שונות. הדוגמא הראשית והאופינית היא מחלוקת ב"ש וב״ה, ואם אמנם לפסק הלכה נקבעה הלכה כב"ה, מ״מ נאמר בזה אלו ואלו דברי א־להים חיים. על השאלה הנשאלת כיצד תתכנה שתי אמיתיות שהן מנוגדות זו לזו נותן הסבר המהר״ל מפראג בקבעו שלכל דבר יש פנים שונות מנקודות הסתכלות שונות. וכל פנים נכונות הם בהתאם לשוני שבנקודות ההסתכלות. האמת הנדרשת מאתנו היא אותה אמת היונקת מתוך מהותנו המיוחדת, והיא בשבילנו תורת אמת.

[בחינה זו היא לא רק בהלכה; גם במחשבה אנו רואים תפיסות שונות ביהדות. כל אחת מבטאת את האמת שלה והיא משום כך תורת אמת, אעפ"י שכלפי אחר תתכן הבנה אחרת ותפישת אמת באופן אחר – אלו ואלו דברי אלוקים חיים].