פרק י״ט.
המעשה, התלמוד והכוונה

שלמות הנפש ושלמות הגוף ע״י תורה ומצוות. תלמוד תורה כערך עליון. הטלת דגש על הכוונה או על המעשה במעשה המצוות. שיטות שונות בזה. גדלות בתורה בלי שיפור המדות. צמידות התורה עם יראת שמים – האחד כעיקר, והשני – כתנאי.

בתנ״ך

ועתה ישראל מה הי א־להיך שואל מעמך כי אם־ליראה את־ה׳ א־להיך ללכת בכל־דרכיו ולאהבה אתו ולעבד את־ה׳ א־להיך בכל־לבבך ובכל־נפשך:

לשמר את־מצות ה' ואת־חקתיו אשר אנכי מצוך היום לטוב לך:

דברים י', י״ב־י״ג.

♦

… החפץ לה' בעלות וזבחים כשמע בקול ה' הנה שמע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים:

שמואל א', ט״ו, כ״ב.

♦

כי לא־דברתי את־אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על־דברי עולה וזבח:

כי אם את־הדבר הזה צויתי אותם לאמר שמעו בקולי והייתי לכם לא־להים ואתם תהיו־לי לעם והלכתם בכל הדרך אשר אצוה אתכם למען ייטב לכם:

ירמי' ז', כ"ב־כ״ג.

♦ ♦

בדברי חז״ל

ערך התלמוד והמעשה.

… תלמוד גדול או מעשה גדול? נענה רבי טרפון ואמר: מעשה גדול; נענה רבי עקיבא ואמר: תלמוד גדול. נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה.

קידושין מ':

♦

לשמה ושלא לשמה.

א״ר יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמן, שמתוך שלא לשמן בא לשמן.

נזיר כ״ג:.

♦

העשיה – יסוד עיקרי בתורה.

א״ר יוחנן: הלומד שלא לעשות נוח לו אלו נהפכה לו שליתו על פניו ולא יצא לעולם.

ויק״ר בחקותי.

♦ ♦

בדברי הקדמונים

א. תקון הגוף ותקון הנפש ע״י המצוות
רמב״ם. מורה נבוכים (ח״ג פ' כ״ז)

כונת כלל התורה – שני דברים, והם: תקון הנפש ותקון הגוף.

אמנם תקון הנפש הוא – שינתנו להמון דעות אמתיות כפי יכלתם, ומפני זה יהיה קצתם בפרוש וקצתם במשל – שאין בטבע ההמון לסבול השגת הענין ההוא כפי מה שהוא.

אמנם תקון הגוף יהיה בתקון עניני מחיתם קצתם עם קצתם, וזה הענין ישלם בשני דברים: האחד מהם – להסיר החמס מביניהם, והוא – שלא יעשה כל איש מבני אדם הישר בעיניו וברצונו וביכלתו, אבל יעשה כל אחד מהם מה שבו תועלת הכל; והשני – ללמד לכל איש מבני אדם מדות מועילות בחברה, עד שיסודר ענין המדינה.

ודע ששתי הכונות האלה – האחת מהם, בלא ספק, קודמת במעלה והיא – תקון הנפש – ר"ל, נתינת הדעות האמיתיות; והשנית קודמת בטבע ובזמן – ר"ל: תקון הגוף; והוא הנהגת המדינה ותקון עניני אנשיה כפי היכולת. וזאת השנית היא הצריכה יותר תחלה, והיא אשר הפליג לדקדק בה ולדקדק בחלקיה כולם, מפני שאין יכולת להגיע אל הכוונה הראשונה אלא אחר שיגיעו אל השנית הזאת. והוא: שכבר התבאר במופת שהאדם יש לו שתי שלמויות: שלמות ראשון, והוא שלמות הגוף, ושלמות אחרון, והוא שלמות הנפש. ושלמותו הראשון הוא, שיהיה בריא על הטוב שבעניניו הגשמיים, וזה לא יתכן אלא במצאו צרכיו בכל עת אשר יבקשם, והם מזונותיו ושאר הנהגת גופו, כדירה ומרחץ וזולתם. וזה לא ישלם לאיש אחד לבדו כלל, ואי אפשר להגיע כל אדם אל זה השעור אלא בקבוץ המדיני, כמו שנודע כבר, שהאדם מדיני בטבע.

ושלמותו האחרון הוא – שיהיה משכיל בפעל. רצוני לומר: שיהיה לו שכל בפעל והוא: שידע כל מה שבכח האדם לדעתו מכל הנמצאות כפי שלמותו האחרון. ומבואר הוא שזה השלמות האחרון אין בו מעשים ולא מדות, ואמנם הוא דעות לבד, כבר הביא אליהם העיון וחייבה אותם החקירה. ומבואר הוא גם כן שזה השלמות האחרון הנכבד אי אפשר להגיע אליו אלא אחר הגיע השלמות הראשון. כי האדם אי אפשר לו שיציר מושכל, ואפילו למדוהו אליו – כל שכן שיתעורר לו מעצמו, בעוד שיש לו כאב או רעב חזק או צמא, או חום או קור חזק. אבל אחר השלמות הראשון אפשר להגיע אל השלמות האחרון, אשר הוא הנכבד בלא ספק, והוא סיבת החיים המתמידים – לא זולתו.

והתורה האמתית אשר בארנו שהיא אחת ושאין זולתה, והיא תורת משה רבנו, אמנם באה לתת לנו שתי השלמיות יחד – רצוני לומר: תקרן עניני בני אדם קצתם עם קצתם, בהסיר העול ובקנות המדות הטובות המעולות, עד שתתכן עמידת אנשי הארץ והתמדתם על סדר אחד, להגיע כל אחד מהם אל שלמותו הראשון; ותקון האמונות ונתינת דעות אמתיות באשר יגיע השלמות האחרון. וכבר כתבה התורה שתי השלמויות, והגידה אלינו שתכלית אלו התורות כולם להגיע אליהם – אמר (דברים ו', כ"ד): "ויצונו ד' לעשות את כל החקים האלה – ליראה את ד' א־להינו, לטוב לנו כל הימים להחיותנו כהיום הזה", והקדים הנה השלמות האחרון לפי מעלתו – כמו שבארנו, שהוא התכלית האחרון, והוא אמרו: לטוב לנו כל הימים. הנה ידעת אמרם ז"ל בפרוש אמרו ית': "למען ייטב לך והארכת ימים" – אמרו (קידושין ל"ט:): למען ייטב לך – לעולם שכלו טוב, והארכת ימים – לעולם שכלו ארוך. כן אמרו הנה: "לטוב לנו כל הימים", הכוונה הענין ההוא בעצמו – רצוני לומר: להגיע אל עולם שכלו טוב וארוך, והוא העמידה המתמדת! ואמרו: "לחיותנו כהיום הזה" הוא זאת העמידה הגשמית הראשונה הנמשכת קצת זמן, אשר לא תשלם מסדרת אלא בקבוץ המדיני – כמו שבארנו.

♦

ב. השפעת המעשה על המחשבה
הרא״ה. החינוך (מצוה ט״ז)

משרשי המצוה לזכור ניסי מצרים כמו שכתבתי באחרות וכו'. וע"כ בתחלת בואנו להיות סגולה מכל העמים ממלכת כהנים וגוי קדוש ובכל שנה ושנה באותו הזמן ראוי לנו לעשות מעשים המראים בנו המעלה הגדולה שעלינו לה באותה שעה, ומתוך המעשה והדמיון שאנו עושים נקבע בנפשותינו הדבר לעולם.

ואל תחשוב בני לתפוס על דברי ולאמר: ולמה יצוה לנו השי"ת לעשות כל אלה לזכרון אותו הנס, והלא בזכרון אחד יעלה הדבר במחשבותינו ולא ישכח מזרעינו? דע כי לא מחכמה תתפשני ע"ז, ומחשבת היצר ישיאך לדבר כן. ועתה בני בינה ושמעה זאת והטה אזניך ושמע, אלמדך להועיל בתורה ומצוות. דע כי אדם נפעל כפי פעולותיו, ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחרי מעשיו שהוא עוסק בהם אם טוב ואם רע. ואפילו רשע גמור בלבבו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ובמצוות, אפילו שלא לש"ש, מיד יטה אל הטוב, ומתוך שלא לשמה בא לשמה ובכח מעשיו ימית היצה"ר, כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות. ואפילו אם יהיה אדם צדיק גמור ולבבו ישר ותמים חפץ בתורה ובמצוות, אם יעסוק תמיד בדברים של דופי, כאילו תאמר דרך משל, שהכריחו המלך ומינוהו באומנות רעה באמת, אם כל עסקו תמיד כל היום באותו אומנות, ישוב לזמן מן הזמנים מצדקת לבו להיות רשע גמור, כי ידוע הדבר ואמת שכל אדם נפעל כפי פעולותיו כמו שאמרנו.

וע"כ אמרו רז"ל (מכות כ"ג:): 'רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות' כדי להתפיס בהם כל מחשבותינו ולהיות בזה כל עסקינו.

♦ ♦

בדברי האחרונים

ג. הכוונה והמעשה
1. ר׳ יוסף אלבו. עיקרים (מתוך מאמר ג׳ פ׳ כ״ז ופ' כ״ח)

כלל גדול יהיה בידך בעשיית המצוות שהכל הולך אחר כונת הלב כמו שאמרו רז"ל: רחמנא לבא בעי (סנהדרין ק"ו, א'). ולפי זה יש מי שעושה מצות הרבה ואינם עולות לו כלום או בשיעור שיספיקו להקנאת השלמות האנושי ולא לחלק ממנו שיהיה מורגש. ויש עושה מצוה אחת תספיק יותר ממצות הרבה כפי כונת העושה אותה לקנות חלק גדול מהשלמות. ואחר שהענין הולך אחר הכוונה יתבאר מזה ג"כ שכל המצות שבתורה, הן שיהיו מצות עשה או מצות לא תעשה, הן דרך להקנאת שלמות האנושי או מדרגה מה ממנו בהיותן נעשות על הכוונה הראויה. כי לא עשיית המעשים הטובים בלבד תביא את האדם לחיי העולם הבא, אבל גם ההמנע מעשות המעשים הרעים מפני שיראת ד' יתן שלמות בנפש. וזה, כי לפי מה שבא מפורש בתורה: "והלכת בדרכיו" (דברים כ"ח.) נראה שההליכה בדרכי ד' היא עיקר העבודה שיעבוד בה האדם את ד'. ונמצא המשורר מפרש שמי שהוא נמנע מעשות רע מפני יראת ד' נקרא הולך בדרכי ד' אמר: "אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ד' " (תהלים קי"ט, א'), כלומר: אשריהם המון המאמינים הנקראים תמימי דרך, שאינם מתחכמים על ד' אבל הולכים בתמימות בתורת הי"ת, וביאר שההולכים בתורת ד' הם השומרים במצותיו בכונת הלב. ולזה אמר: "אשרי נוצרי עדותיו בכל לב ידרשוהו" (שם). וכדי שלא ידומה שאין נקרא הולך בדרכי ד' ולא נוצר עדותיו אלא השומר מצות עשה. כי מצות לא תעשה לא יצויר שיתן שלמות בנפש, לזה אמר אחר זה: "אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו", כלומר: אף הנמנע מלעשות עולה בכונת הלב נקרא הולך בדרכי ד' וזהו שא': "בדרכיו הלכו". וכן אמרו רז"ל ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה, ואע"פ שזה דבר מתמיה איך אפשר שיקנה אדם שום שלמות בהיותו יושב ובטל ובלתי עושה שום פעולה והרי בפירוש אמרו רז"ל: "מי האיש החפץ חיים" וכו', "סור מרע ועשה טוב" (שם ל"ד, י"ג), שמא תאמר אלך ואגרה בשינה תלמוד לומר: "ועשה טוב", שיראה שצורך המעשה הטוב בפועל כדי שיזכה לחיים נצחיים ולטוב הצפון ליראי ד' שעליו נאמר: "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך" וכו' (שם ל"א, ב'). ועל הטוב ההוא אמר: "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב". והתשובה בזה היא שהאדם היושב ובטל בלי ספק אי אפשר שיקנה בזה שום שלמות, אבל אם בא לידו דבר עבירה ונמנע ולא עשאה מפני יראת ד' הנה הוא זוכה בזה לחיי העולם הבא כאילו עשה מצוה. ומזה הצד יתנו כל לא תעשה שבתורה שלמות בנפש כי מי שישב ולא אכל בשר חזיר לפי שהיה לו מה יאכל, או שהיתה נפשו קצה בו איננו ראוי לקבל שום שכר, אבל אם היה מתאוה לאכול בשר חזיר או שאין לו מה יאכל ונזדמן לפניו בשר חזיר ונמנע מלאכלו מפני יראת ד' ולהשלים מצותו שצוה שלא לאכלו, אע"פ שהיה רעב ותאב אליו, הרי זה ודאי ראוי לקבל שכר. וזהו שאמר הכתוב על הדם: "לא תאכלנו למען ייטב לך ולבניך אחריך כי תעשה הישר בעיני ד' " (דברים י"ד, כ"ה). וזהו שאמרו רז"ל: "לא יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר חזיר אי אפשי ללבוש שעטנז אבל יאמר אפשי אבל מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי". הרי שגלו שהדרך שאדם זוכה בה על שאינו עובר על מצות לא תעשה הוא שתזדמן העבירה לפניו וימנע מעשייתה לאהבת ד' וליראתו ולא לשום סבה אחרת. וזה הדרך אע״פ שיראה קל ההשגה אינו כן, אבל הוא קשה מאד, שהרי דוד המלך, שאמר על עצמו: "שמרה נפשי כי חסיד אני" (תהלים פ"ו, ב'), כשנזדמן לו ענין בת שבע שלא היה לו מונע אחר אלא יראת ד' בלבד לא היה בו יכולת לכבוש את יצרו לאהבת ד', כי ההמנע מעשות העבירה בעבור יראת ד' ואהבתו הרי הוא כאלו עשה מצות עשה כתקנה על הכוונה הראויה. ועל זה הדרך יתנו מצות לא תעשה שלמות בנפש בהיותן בלתי נעשות כמו שיתנו מצות עשה בנפש בעשייתן.

♦

2. הנ״ל. שם (מתוך פרק כ״ח)

…כי בעשיית כל מצוה ומצוה יש שתי בחינות האחד מצד עשות מעשה המצוה והגיעה אל הפועל השלם, והשני מצד כונת העושה אותה. והשלמות הנמשך אל המצוה איננו מצד המעשה שהרי אמרו רז"ל במס' נזיר (כ"ג.): "גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה" ואמרו שם: "משל לשני בני אדם שצלו פסחיהם אחד אכלו לשם פסח ואחד אכלו לשם אכילה גסה, זה שאכלו לשם פסח עליו הכתוב אומר (הושע י"ד, י'): "וצדיקים ילכו בם", וזה שאכלו לשם אכילה גסה עליו הכתוב אומר (שם): "ופושעים יכשלו בם". הנה ביארו בפירוש שהמצוה בלא כוונה אינה עולה לשום מצוה. וכן ענין הכוונה לבדה בזולת המעשה אינה מועילה כלל, שאם היה זה מועיל היה ראוי שתעלה ידיעת המצוה ולמודה בכוונה במקום עשייתה, ואינו כן – כי קריית הפרשיות שבתפלין אינה עולה בעבור הנחתן. ועוד כי בפירוש אמרו בקידושין (מ'.) כשנחלקו אם הלמוד גדול או המעשה גדול נמנו וגמרו שהלמוד גדול מצד שהוא מביא לידי מעשה שהמעשה שהוא התכלית הוא העיקר. כי כל שתי מלאכות שהאחת קודמת לאחרת קדימה טבעית כמלאכת הרסן למלאכת הפרשות או כמלאכת האריגה למלאכת החייטים שהמלאכה הקודמת היא פחותה במדרגה מן האחרת כי הקודמת כמשרתת לאחרת. כמו שמלאכת חציבת האבנים מן ההר היא פחותה במדרגה ממלאכת הבנאות אחר שהיא משרתת אליה, אע"פ שא"א למלאכת הבנאות שתשלם בזולת חציבת האבנים. וכן המעשה אע"פ שא"א שיגיע אלא עם הלימוד כי לא עם הארץ חסיד, מכל מקום אחר שהלימוד אינו אלא כדי שיביא אל המעשה הוא מבואר שהמעשה הוא העיקר. ואחר שביארנו שאין המעשה לבדו הוא העיקר ולא הכוונה לבדה, ראוי שיהיה התחברות שניהם הוא העיקר בעשיית המצות כמו שהוא הענין בחלק המדעי עם החלק המעשי כמו שביארנו בפרק חמישי מזה המאמר.

♦

ד. ערך ידיעת התורה
ר׳ ש״ז מלאדי. תניא (פרק ה׳)

ולתוספת באור באר היטב לשון תפיסא, שאמר אליהו: לית מחשבה תפיסא בך וכו'. הנה, כל שכל כשמשכיל ומשיג בשכלו איזה מושכל הרי השכל תופס את המושכל ומקיפו בשכלו והמושכל נתפס ומוקף ומלובש בתוך השכל שהשיגו והשכילו, וגם השכל מלובש במושכל בשעה שמשיגו ותופס בשכלו. דרך משל, כשאדם מבין ומשיג איזו הלכה במשנה או בגמרא לאשורה על בוריה הרי שכלו תופס ומקיף אותה וגם שכלו מלובש בה באותה שעה. והנה, הלכה זו היא חכמתו ורצונו של הקב"ה, שעלה ברצונו שכשיטעון ראובן כך וכך, דרך משל, ושמעון כך וכך – יהיה הפסק ביניהם כך וכך. ואף אם לא היה ולא יהיה הדבר הזה לעולם, לבוא למשפט על טענות ותביעות אלו, מכל מקום, מאחר שכך עלה ברצונו וחכמתו של הקב"ה שאם יטען זה כך וזה כך, יהיה הפסק כך -הרי כשאדם יודע ומשיג בשכלו פסק זה כהלכה הערוכה במשנה או גמרא או פוסקים -הרי זה משיג ותופס ומקיף בשכלו רצונו וחכמתו של הקב"ה דלית מחשבה תפיסא ביה, ולא ברצונו וחכמתו, כי אם בהתלבשותם בהלכות הערוכות לפנינו וגם שכלו מלובש בהם הוא יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כלל בגשמיות להיות לאחדים ומיוחדים ממש מכל צד ופנה.

וזאת מעלה יתרה גדולה ונפלאה לאין קץ אשר במצות ידיעת התורה והשגתה על כל המצוות מעשיות ואפילו על מצוות התלויות בדיבור ואפילו על מצות תלמוד תורה שבדבור, כי ע"י כל המצוות שבדבור ומעשה הקב"ה מלביש את הנפש ומקיפה אור ה' מראשה ועד רגלה. ובידיעת התורה מלבד שהשכל מלובש בחכמת ה', הנה גם חכמת ה' בקרבו, מה שהשכל משיג ותופס ומקיף בשכלו מה שאפשר לו לתפוס ולהשיג מידיעת התורה איש כפי שכלו וכח ידיעתו והשגתו בפרד"ס. ולפי שבידיעת התורה התורה מלובשת בנפש האדם ושכלו ומוקפת בתוכם, לכן נקראת בשם לחם ומזון הנפש, כי כמו שהלחם הגשמי זן את הגוף כשמכניסו בתוכו וקרבו ממש ונהפך שם להיות דם ובשר כבשרו ואזי יחיה ויתקים, כך בידיעת התורה והשגתה בנפש האדם שלומדה היטב בעיון שכלו עד שנתפסת בשכלו ומתאחדת עמו והיו לאחדים, נעשה מזון לנפש וחיים בקרבה מחיי החיים אין סוף ברוך הוא, המלובש בחכמתו ותורתו שבקרבה. וזה שכתוב: "ותורתך בתוך מעי", וכמו שכתוב בעץ חיים שער מ"ד פרק ג', שלבושי הנשמות בגן עדן הן המצוות, והתורה היא המזון לנשמות שעסקו בעולם הזה בתורה לשמה. וכמו שכתוב בזהר, פרשת ויקהל, דף ר"י ולשמה היינו כדי לקשר נפשו לה' ע"י השגת התורה איש כפי שכלו כמ"ש בפרי עץ חיים [והמזון היא בחינת אור פנימי והלבושים בחינת מקיפים, ולכן אמרו רז"ל שתלמוד תורה שקול כנגד כל המצוות, לפי שהמצוות הן לבושים לבד, והתורה היא מזון וגם לבוש לנפש המשכלת שמתלבש בה בעיונה ולמודה וכל שכן כשמוציא בפיו בדבור, שהבל הדבור נעשה בחינת אור מקיף, כמ"ש בפרי עץ חיים]:

♦

ה. תורת ישראל – תורת המעשה
ר׳ חיים מולוז׳ין. נפש החיים (פרקים מתוך פ״ה־פ״ז)

העיקר בכל המצוות הוא חלק המעשה. וטהרת המחשבה אינה אלא מצטרפת למעשה. ולמצוה – ולא לעיכובא.

והגם שודאי מחשבת האדם עולה למעלה ראש משמי רום, ואם יצרף האדם גם טוהר המחשבה והכוונה בעת עשיית המצוות יגיעו מעשיו לפעול תקונים יותר גדולים בעולמות היותר עליונים, אמנם לא המחשבה היא העיקר.

וזאת חלילה וחלילה לדחות שום פרט מפרטי המעשה וכו' בשביל מניעת טהרת המחשבה. וכל המרבה לדקדק במעשיו ה"ז משובח.

… וזאת יוכל יצרך להתחפש, באמור לך שכל עיקר העבודה הוא שיהיה רק לשם שמים. וגם עון וחטא למצוה יחשב, אם הוא לש"ש, לתקון איזה ענין, ורחמנא לבא בעי, וגדולה עבירה לשמה, וכהנה רבות ראיות, גם יראה לך פנים לאמר, כי כן צווית לילך בעקבות אבותיך הקדושים וכל הצדיקים הראשונים שהיו קודם שניתנה התורה. שעיקר דרך עבודתם לו ית' היתה שכל מעשיהם ודבורם ומחשבתם וכל עניניהם בעולם היו הכל בדביקות וטהרת מחשבתם לשם שמים (וכו'). לא במעשים ומצוות קבועים וסדורים שיהיו חוק ולא יעבור (וכו').

ואתה תחזה אם עיני שכל לך שהעבודה על דרך זה לא היתה נוהגת אלא קודם מתן תורה בלבד. אך בעת שבא משה והורידה לארץ לא בשמים היא, ואסור לנו לשנות ח"ו משום אחת מהנה ממצוות ד' אף אם תהיה הכוונה לש"ש.

♦

ו. הכוונה היא העיקר
1. ר׳ אלימלך מליזנסק. נעם אלימלך (בראשית, וירא)

הבורא ב"ה וב"ש יתעלה אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לקיים מצוותיו אין צורך לו ית' בעשיות מצוותיו, רק שזה ריח ניחוח לפניו ית' שאמר ונעשה רצונו, שעיקר רצון הבורא ית' הוא שיהיה לאדם רצון מלא ושלם לעשות רצונו ית'. ונמצא אחר כונת הלב הן הן הדברים, אם כיון לעשות איזה מצוה לשמו ית' ברצון מלא ושלם חשוב לפניו ית' מיד כאילו כבר עשאה, מאחר שכונתו שלימה. ואעפי"כ ההכרחי לאדם לעשות ולגמור המצוה במעשה, כי זה בלתי אפשרי לאדם שיעמד על כונתו בבירור, שיהא בכוונה שלימה ברצון מלא. ובאמת אמרו חז"ל: חשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה. וכו'. וכן להיפוך, אם יעשה אדם מצוה במעשה ולא יכוין לבו לעשות בדחילו ורחימו – לא פדחת לעילא.

♦

2. הנ״ל (ויקרא, צו)

… ואמר הכתוב: "זאת תורת העולה", ר"ל אם לימוד התורה הוא לשם "זאת", דהיינו לשמה, להעלות נחת רוח ליוצרו, – "העולה", פי': התורה הזאת עולה לפני ית"ש. אבל מי שאינו לומד לשמה, ולימודו הוא מצד שמאל, (וזה רמז – "היא" לשון נוקבא, שהוא צד שמאל) – "העולה על מוקדה". פי': התורה הזאת צריכה לבא על מוקדה בגיהנום, וענוש יענש ויוצרף בצירוף אש של גיהנום. וכו'.

ולא תאמר: הלא גם שלא לשמה הוא טוב כדברי חז"ל? לא כן הוא כדבריך, כי חז"ל התירו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה יבוא לידי לשמה, אבל אם לומד כל ימיו שלא לשמה, בודאי יענש בגיהנום.

♦ ♦

בדברי גדולי תקופתנו והוגיה

ז. חשיבות הכוונה הטובה מראשיתה
הרב ר׳ שמחה זיסל (הסבא מקלם). מכתבים (תבונה, סיון תש״ז)

… עיקר הכל להשתדל מאד שיהי׳ הראשית טוב. וכמו שפי' ר"ע על פסוק "טוב אחרית דבר מראשיתו", פי' אימתי האחרית טוב – כשהראשיות טוב. עד שאדם גדול כאלישע בן אבויה והוא הי' מדי שנכנסו בפרדס, ואעפי"כ לבסוף יצא לתרבות רעה, כמבואר בחגיגה (ט"ו; ובתוס' שם ד"ה שובו), כי אחר אמר לר"מ בשביל שראשיתו לא הי' טוב, לכן לא הועיל לו כלל כל גדולתו בתורה, ויצא לתרבות רעה לבסוף. ומבואר שם בתוס' כי מה הי' ראשיתו לא טוב, כי ביום מילתו קרא אביו על הברית כל גדולי ירושלים, והיו עוסקים בתורה, ירדה אש מן השמים והקיפה אותם. אמר לון אבויה אבא מה באתם לשרוף ביתי? אמרו לו ח"ו וכו'. והיו הדברים שמחים כנתינתם מסיני, לא באש ניתנו? אמר הואיל וכך כח התורה, אם יתקיים הבן הזה, לתורה אני מפרישו. ולפי שלא היתה כונתו לשמים לפיכך לא נתקיימו בו, יעויין בתוס' שם הענין. הענין הזה מבהיל מאד למתבונן בו. כמה שצריך אדם להזהר שיהי' ראשיתו בכוונה רצויי לשמים. הנה אדם גדול כאלישע עשה עליו רושם גדול כוונת אביו שלא היתה רצוי'. אף שאנחנו איננו מבינים למה אינה רצוי', הלא אמר: אם כל כך גדול כח התורה, כששנים עוסקים בתורה בדורו יצא אש כמו לששים רבוא בסיני, אין לאדם ללמד בנו אומנות אחרת, רק תורה. ועכ"ז עשתה מחשבת אב שהוא רק שליח לשכור מלמד לבנו רושם גדול כזה על בנו באחריתו. כמה רושם תעשה מחשבת מלמדו על המתלמד אם ח"ו אינה טובה. ומכש"כ מחשבת האדם על עצמו אם אינה טובה עאכו"כ.

♦

ח. טהרת הנפש – תנאי להשפעת התורה
הרב ר׳ ירוחם ליבוביץ (ממיר). התבונה (סיון תש״ז, מאמר א')

… אה"כ (קהלת י', א'): "זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח". חבית מלאה שמן רוקח, אכן אם נמצא בה זבוב אחת מתה היא מעלה סרחון כ"כ, מקלקלת ומשחיתה את כל החבית, עד שמכל השמן רוקח נעשה סרחון.

חז"ל מכנים "שמן רוקח" לצדיקים גדולים, ואף שהשמן הוא שמן רוקח טהור בתכלית. אכן אם יש שם זבובי מות, איזה שמץ של פסולת – יבאיש את הכל. והנה הבלתי מבין כשרואה הזבוב נופל בשמן אינו שם לב לזה משום שעדיין אינו מורגש כלום בשמן רוקח. והוא אינו יודע מה שהזבובי מות יוכלו לפעול בשמן. ורק לבסוף כשמתגלה לכל ואי אפשר להתקרב אל השמן אז הוא עומד ומתמה על הדבר. אבל המבין הוא מיד כשרואה הזבובי־מות בשמן רוקח יודע שהכל עומד לאיבוד, וכל השמן רוקח אינו שוה כלום בעיניו. וכו'.

ומזה תפתר לנו הפליאה העצומה והשאלה החמורה איך יתכן על חכם גדול וענק כבלעם שאמרו עליו חז"ל (במד"ר י"ד): "אבל באוה"ע קם", שאחרית כל חכמתו יהי' עצת "מעשה שטים", איך הוא נאה דבר זה בשבילו. ועוד איך זה מסיקים מנבואה רק ממון, כמו שאמרו חז"ל שאמר: "אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב", היינו שאם ישכור חיילים ספק נוצח, ואני ודאי נוצח וצריך ליתן לו מלא ביתו כסף וזהב. וסופו יוכיח, שהלך למדין לקבל שכרו. אלא ודאי שהסוד הוא שגם מתחילתו הי' בו בפנימיותו איזה שמץ של כל דהו, וזהו שקלקל וקלקל עד שהסריחו והבאישו לגמרי וכו'.

וזהו הענין מה שתורה צריך ללמוד דוקא לשמה, (ומה שרבא התיר ללמוד תורה שלא לשמה הוא רק משום שמתוך שלא לשמה יבא לשמה, אבל בא"א אסור), משום שסוד התורה הוא דוקא "טהורה" ("אמרות ה' אמרות טהורות" וכו'), צרופה ומזוככה מאד והלימוד בה צריך להיות מטוהר ומזוכך בתכלית, ואז היא נקראת תורה, ואם ילמד שלא לשמה, הרי לימודו אינו מטוהר ומזוכך. אינו בכלל לומד תורה.

♦

ט. התלמוד עיקר, והיראה – תנאי לה
הרב אי״ש קרליץ. חזון איש ("על בטחון" מתוך פ״ג)

(כב)… מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים ומדברי חז"ל כי שם "צדיק", "חסיד", "חכם", יונח על איש רום המעלה, אהוב לפני המקום ית', ובחיר האנושיות על פני חלד. ואם נחקורה ונמצא את הנמצאים בו מן המעלות והגדולות אשר ינחילוהו את שם האהוב לפניו ית', ואשר ישמח בו יוצרו ית', אז נדע את הדרך האהובה לפניו ית' שיתנהג בה האדם.

והנה אמרו (ב"ק מ"א:): שמעון העמסוני ואמרי לה נחמי' העמסוני הי' דורש כל אתין שבתורה. כיון שהגיע ל"את ה' א־להיך תירא" פירש וכו'. עד שבא ר"ע ולימד: את ה' וגו' לרבות תלמידי חכמים.

למדנו כי האישיות היותר חמודה והיותר מעולה מהכרת התורה היא האישיות הראויה להקרא בשם "תלמיד חכם", ואשר לאיש היקר הזה הרשה ר"ע לעצמו להשוות מוראו למורא של המקום ב"ה, ולרבותו בקרא דאת ה' וגו'. ואם כה איפוא, אם נדע את הקנינים החמודים אשר על ידם קנה שם "תלמיד חכם", נדע את המעשים הסגולים החביבים לפניו ית' במעשה האדם ובהנהגתו על פני הארץ בצבא ימיו.

(כג) והנה עומדת לפנינו השאלה: מה דינו של ת"ח, ומה שמו דורש ממנו? מהי מהותו, ובמה כוחו גדול? והנה בדברים קצרים השכיל הרמ"א ז"ל (יו"ד סי' רמ"ג ס"ב) להציג את תמונתו המאירה בקרני הודה, וז"ל שם: שיודע לישא וליתן בתורה ומבין מדעתו ברוב מקומות התלמוד ופירושיו ובפסקי הגאונים. מבואר דשם "תלמיד חכם" היינו חכם גדול בהלכה, היודע את עומק המשא ומתן של הלכה עפ"י המקובל בידינו מדור דור, ולמד רוב מקומות התלמוד. ואם אינו חכם בזה, אף שלמד הגדה וספרי יראה, כל שאינו יודע לישא וליתן בהלכה ברוב מקומות התלמוד עפ"י הפוסקים, אינו בכלל ת"ח, ואין הדין פוטרו מתשלומי מכס, אף שתורתו אומנתו, כמבואר ברמ"א שם.

(כד) ואמנם אין תהלת בעל ההלכה הגונה אלא א"כ קדמה לו יראתו לחכמתו. ואין חכמת התורה שרויה בלב אטום. כי עיקר טעמה בעדינות הנפש המתעלה למעלה מחמדת בני תמותה, והמשוטטת בעולמות עליונים, הטועמת טעם השתוקקות למקור החכמה, לתבונת אין קץ, המשעשעת בחיק החכמה ב"חולת אהבה".

ואין חכם בתורה רק אחרי ההתמזגות של עיון השכל וטעם יראת חטא. כוס המזוג משני אלה הוא מנת חלקו של ה"תלמיד חכם" כל הימים, וזה יין נסכו נצח. אמנם התורה והיראה כחומר וצורה המהוים יחד את הנמצא, וכל שלא קנה שלימות היראה, אף ששכלו חד ומצוחצח בתולדתו לא יזכה לתורה שלימה, רק כל דרכו חתחתים, נפתולים ועיקשות. וכמו שאמרו: דלא סלקא להר שמעתתא אליבא דהלכתא. ואור הפנימי המתלוה עם אור השכל לישר את כל ההדורים ולחדור אל נקודת האמת העדינה, היא יראת ה' טהורה. ומי שחסר את היראה הוא חדל־הרגש של עדינות הנפש וחסר טעם של זיו החכמה בת השמים, שכלו נעדר כח המבחין בין שקר לאמת, וחכמתו נכזבה בכל פנותיה.

ועל זה נאמר: "ראשית חכמה יראת ה' ", שהיראה היא עומק הלב להבחין במתיקות זיו החכמה ונעימות התבונה. ובכל עיון של סוגית ההלכה משתתפת היראה להתמזג עם הדעת והתבונה, לשפשפה ולצחצחה, להביט נכוחה, לאהוב מישרים ואורות סגולות. ולהטש מעקשים ואמרי נלוז.

ואמרו: (יבמות ק"ט:) האומר אין לו אלא תורה וכו' אף תורה אין לו שנאמר: "ולמדתם ועשיתם", כל שישנו בעשיה ישנו בלמידה, כל שאינו בעשיה אינו בלמידה. וביו"ד (סי' רמ"ג ס"ג): "ת"ח המזלזל במצוות ואין בו יראת שמים הרי הוא כקל שבציבור". ות"ח הנזכר כאן הוא על צורה החיצונית – ששנה הרבה ושימש הרבה, אבל אין ספק שאין תורתו מחוורת ואין מסקנותיו אמת, כיון דחסר לו קנין העיקרי של יראת שמים.

(כה) וכשם שהפליגו חז"ל על תורה שאין עמה יראת שמים כן הפליגו ביר"ש בלא תורה. ותנן (פ"ב דאבות): אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד. ואמרו (שבת ס"ג:): אם ת"ח נוקם ונוטר כנחש הוא – חגרהו על מותניך, אם עם הארץ הוא חסיד – אל תגור בשכונתו. ובשם "עם הארץ" נחלקו תנאי, ומסקינן (ברכות מ"ז:) אפילו קרא ושנה ולא שימש ת"ח, ה"ז עם הארץ.

וכתב הגרי"ס ז"ל באחת אגרותיו דשימוש ת"ח עכשיו, היינו המשא ומתן העיוני העמוק של הפוסקים המסור בידינו במסורה מאנשי כנסת הגדולה, שנמסר להם מן הזקנים ומן הנביאים עד שמגיעים אלינו כל אותן הדברים שנאמרו למשה מסיני.

וזה שלא עמל בלימוד הגמרא ולא יגע בתורתן של ראשונים בשנים רבות כדי השיעור המספיק להקנות לו בינה היתירה להבין באור הבהיר בהויות דאביי ורבא, שלל מנפשו בהכרח את השם "חבר". וחז"ל כדי להעיר את האדם לשקידת התורה לא נשאו פני העצל הזה וקראוהו בשם "עם הארץ", ושללו ממנו זכויות מיוחדות, ואפשר דעליו נאמר: לא ע"ה חסיד.

♦ ♦ ♦

בשולי המקורות

"תלמוד גדול או מעשה גדול"? שאלה זו על היחס שבין תלמוד תורה למעשה המצוות נשאלה עוד בבית מדרשם של התנאים. שאלה זו יש לה גם ערך עיוני גם ערך מעשי. מובס שאין תוכן השאלה זלזול בחלק האחד על חשבון השני, אולם העמדת הדגש על האחד וראית השני כאמצעי לו או כשני במעלה ודאי תגרום להעדפת האחד והחלשת השני. תשובת חז"ל: 'תלמוד גדול שמביא לידי מעשה' אינה מובנת באופן שטחי, ומצריכה ביאור. לפי הרמב״ם תכנה העדפת החלק העיוני משום שרק בו ערובה גם לחלק המעשי. לפי העיקרים יש בזה משום העמדת הדגש על שניהם באופן שוה: "התחברות שניהם הוא העיקר".

שאלה זו צפה מחדש במחלוקת מסביב לתורת החסידות. בעוד שמגדולי החסידות נטו לראות בתלמוד תורה לא יותר מאשר מצוה בין שאר המצוות, ובשם הבעש"ט מסופר שאמר פעם: "מה אעשה? – אין לי פנאי ללמוד. אני צריך לעבוד את הבורא ית' " (ע"ע בפרק ל', א'), הרי ההתנגדות ראתה לנכון להדגיש את עליונות מצות תלמוד תורה ש"כל קיומם של כל העולמות הוא רק ע"י הבל פינו והגיוננו בה" (עי' פ' הנ״ל, ב'). "האישיות היותר חמודה והיותר מעולה מהכרת התורה היא האישיות הראוי' להקרא בשם ת״ח". וכו'. "מבואר דשם ת"ח היינו גדול בהלכה היודע את עומק המו"מ של הלכה עפ״י המקובל בידינו מדור דור, ולמד רוב מקומות התלמוד". (חזו"א פ״ג).

אולם בשטח זה ישנם עדיין שינויים ניכרים בין בתי מדרש שונים בחסידות עצמה. כך רואים אנו ב"תניא" הפלגת ערך "ידיעת התורה והשגתה" שיש בה "מעלה יתירה גדולה ונפלאה" על כל מצוות המעשיות (המעניין שכולל בכלל מצוות מעשיות גם מצות "תלמוד תורה שבדבור", היינו שבת״ת עצמה הוא מבחין שני חלקים הצד המעשי והצד הידיעתי, ההופך להיות מזון הנפש) וכן הם בתי המדרש של קוצק וגור. לעומת זאת עמדה החסידות על משמר ה"לשמה". גם הבקורת על העדפת ערך לימוד התורה היתה מבחינת ה"לשמה" וניצול לימוד התורה לשם רכישת כבוד וכיו״ב. והוא הדין במעשה המצוה "אם יעשה אדם מצוה במעשה ולא יכוין לבו לעשות בדחילו ורחימו לא פרחת לעיל'" ("נעם אלימלך"). שכן "כל מה שאינו בטל אצלו ית', אלא הוא דבר נפרד בפני עצמו, אינו מקבל חיות מקדושתו של הקב״ה וכו' אלא מבחינת אחורים" וכו' (תניא). ההתנגדות בניגוד לזה גם פירשה אחרת את המושג "לשמה", וגם ראתה כמשגה את הרצון לתבוע את טהרת ה"לשמה" כתנאי בל יעבור בקיום המצוה "חלילה וחלילה לדחות שום פרט מפרטי המעשה וכו' בשביל מניעת טהרת המחשבה" (נפש החיים).

אולם ראוי לציין, שכשם שמצד אחד ניכרת מטעם החסידות נסיגה ביחס לערך לימוד התורה כפי שראינו לעיל, כן התקרבה ההתנגדות ע"י תנועת המוסר להחשבת ה"לשמה" ולהעמדת דגש על טוהר הכונה כיסוד ועיקר במעשה המצוה "עיקר הכל להשתדל מאד שיהי' הראשית טוב" "בכונה רצוי' לשמים" (ר' ש״ז, הסבא מקלם). "סוד התורה הוא דוקא טהורה" וכו' "ואם ילמד שלא לשמה, הרי לימודו אינו מטוהר ומזוכך, אינו בכלל לומד תורה" (ר' ירוחם ממיר). אין כאן ויתור על הערך המרכזי של לימוד וידיעת התורה, שהוא התנאי העיקרי למושג "תלמיד חכם". אולם "אין תהלת בעל ההלכה הגונה אא״כ קדמה לו יראתו לחכמתו", "ואין חכם בתורה רק אחרי התמזגות של עיון השכל וטעם יראת חטא" (חזו״א). גם עם התקרבות התפיסות של החסידות וההתנגדות משני הצדדים, נשארו עדיין נקודות מחולקות באופן יסודי, אולם נוצר בסיס לשיתוף פעולה.