פרק י״ז.
הנבואה

הנבואה כגילוי הייחוד הישראלי. התפיסה השכלית והתפיסה החושית. תוצאות ההבדל ביניהן. המחיצות שביו האדם לאלקים וסילוקו. תנאי חלות הנבואה. תוכן העניו הנבואי. מטרת הענין הנבואי. זהרי נבואה – בהכרה האמונית.

בתנ״ך

אם אין פניך הולכים אל־תעלנו מזה:

ובמה יודע אפוא כי־מצאתי חן בעיניך אני ועמך הלוא בלכתך עמנו ונפלינו אני ועמך מכל־העם אשר על־פני האדמה:

שמות ל״ג, ט"ו-ט"ז.

♦

נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך ונתתי דברי בפיו ודבר אליהם את כל־אשר אצונו:

דברים י"ח, י"ח.

♦

… אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו:

לא כן עבדי משה בכל־ביתי נאמן הוא:

פה אל־פה אדבר־בו במראה ולא־בחידות ותמונת ה' יביט …:

במדבר י"ב, ו׳-ח'.

♦

והיה אחרי־כן אשפוך את־רוחי על־כל־בשר ונבאו בניכם ובנותיכם זקניכם חלמות יחלמון בחוריכם חזיונות יראו:

וגם על־העבדים ועל־השפחות בימים ההמה אשפוך את־רוחי:

יואל ג', א'-ב'.

♦

ואנכי הי א־להיך מארץ מצרים עד אושיבך באהלים כימי מועד:

ודברתי על־הנביאים ואנכי חזון הרביתי וביד הנביאים אדמה:

הושע י"ב, י'-י"א.

♦ ♦

בדברי חז״ל

הנבואה – תופעה מצויה בישראל

הרבה נביאים עמדו להם לישראל, כפלים כיוצאי מצרים – אלא נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה, ושלא הוצרכה לדורות לא נכתבה.

מגילה י"ד:

♦

זכות ישראל לגילוי נבואה.

"ויאמר הי אל משה לאמר". ר' עקיבא אומר: צא ואמור להם שבזכותם הוא מדבר עמי, שכל שלשים ושמונה שנה שהיי כועם על ישראל לא היי מדבר עמו וכו'. א"ר שמעון בן עזאי: איני כמשיב על רבי אלא כמוםיף עליו: ולא עם משה בלבד הי' מדבר בזכות ישראל, אלא עם הנביאים כולם לא דיבר אלא בזכות ישראל.

מכילתא בא.

♦

כשרון הנבואה טבעי בישראל.

הנח להם לישראל – אם אינם נביאים, בני נביאים הם.

פסחים ס"ו.

♦

תנאי הנבואה.

אין שכינה שורה אלא על חכם גבור ועשיר ובעל קומה וענו.

שבת צ"ב.

♦

נבואה ובת־קול.

משמתו נביאים האחרונים, חגי וזכרי' ומלאכי נסתלקה רוח־הקדש מישראל, ואעפי"כ היו משתמשים בבת־קול.

סנהדרין י"א:

♦

נביאים בישראל ובאומות העולם.

הקב״ה העמיד משה לישראל והעמיד בלעם לאומות העולם. ראה מה בין נביאי ישראל לנביאי אוה״ע: נביאי ישראל מזהירים את ישראל על העברות, ונביא שעמד מן הגויים העמיד פרצה לאבד את הבריות מן העולם; ולא עוד אלא שכל הנביאים היו במדת הרחמים על ישראל ועל אוה״ע, שכן אמר ישעי: "על כן מעי למואב ככנור יהמו", וכן יחזקאל אמר: "שא על צור קינה", וזה אכזרי, עמד לעקור אומה שלמה על לא דבר.

במד"ר, כ.

♦ ♦

בדברי הקדמונים

א. הנבואה – תכנה ותוצאותיה בישראל.
ריה״ל. כוזרי
1. מתוך מאמר א׳

פז. אמר החבר: השבת מוזהר עליו מזה ומבריאת העולם בששת ימי־בראשית וממה שאני עתיד לזכרו, והוא שהעם, עם מה שהאמינו במה שבא בו משה אחר המופתים האלה, נשאר בנפשותם ספק, איך ידבר הא־להים עם האדם, כדי שלא תהיה התחלת התורה מעצה ומחשבה מחמת אדם ואחר יחברהו עזר ואומץ מאת הא־להים, מפני שהיה רחוק הדבר בעיניהם מזולת אדם, בעבור שהדבור גשמי. ורצה ה' להסיר הספק הזה מלבותם וצוה אותם להתקדש הקדשה הצפונה והגלויה, ושם הדבר הנחוץ בה: הפרישות מן הנשים והזמון לשמע דברי הא־להים, וההקדש העם, ונזדמן למדרגת הנבואה, אף לשמע דברי הא־להים פנים בפנים. והיה זה אחר שלשה ימים בהקדמת אותות גדולות מקולות וברקים ורעמים ואש שסבבה את הר סיני, ונשארה האש ההיא ארבעים יום רואין אותה העם, ורואין את משה בא בתוכה ויוצא ממנה, ושמע העם דבור צח בעשרת דברים, הם אמות התורות ושרשיהן. אחד מהם מצות שבת, וכבר קדמה מצותו עם הורדת המן. ואלה עשרת הדברים לא קבלם ההמון מאנשים יחידים ולא מנביא, כי אם מאת הא־להים נתנו, אבל לא היה בהם כח כמשה לראות הדבר הגדול ההוא. והאמינו העם מן היום ההוא, כי משה מדובר בו בדבור התחלתו מאת הבורא, לא קדמה למשה בו מחשבה ולא עצה, – שלא תהיה הנבואה, כאשר חשבו הפילוסופים, מנפש יזדככו מחשבותיה ותדבק בשכל הפועל, הנקרא רוח הקדש או בגבריאל וישכילהו, ואפשר שיתדמה לו בעת ההיא בחלום או בין שינה וקיצה שאיש מדבר עמו ושומע דבריו בנפשו לא באזניו, ורואה אותו במחשבתו לא בעיניו, ואז יאמר כי הבורא דבר בו. וסרו אלה הסברות במעמד הגדול ההוא ומה שנלוה אל הדבור הא־להי. ועשה להם משה במצות הא־להים ארון והקים עליו המשכן הידוע, ונשאר זה בין בני ישראל כל ימי הנבואה כתשע מאות שנה, עד שמרו העם ונגנז הארון וגבר עליהם נבוכדנצר והגלם.

פח. אמר הכוזרי: מי ששומע דבריכם, כי הא־להים דבר עם המונכם וכתב לכם לוחות וזולת זה, הדין עמו שייחם אליכם דעת ההגשמה. גם אתם אין להאשימכם, כי אין מדחה למעמדות הגלויים הגדולים האלה, ויש לדון אתכם לזכות בהשלכת ההקשה והעיון השכלי.

פט. אמר החבר: חלילה לא־ל מן השקר ומה שהשכל מרחיק אותו וישימהו שקר. ותחלת עשרת הדברים הוא הצווי שנאמין בא־להים, והשני האזהרה מעבוד אלהים אחרים חוץ מה' ומשתף לו ומעשות פסל ותמונה ותבנית, וכללו של דבר – מהגשים. ואיך לא נרוממהו מהגשמות ואנחנו מרוממים קצת מבריאותיו מהגשמות, כנפש המדברת, אשר היא האדם באמת כי אשר ידבר עמנו ממשה וישכיל וינהיג, איננו לשונו ולא לבו ולא מוחו, אך אלה כלים למשה ומשה נפש מדברת מכרת, איננה גשם ואיננה נגבלת במקום, ולא יצר ממנה מקום, ולא תצר היא מהכלל בה צורות כל הברואים, ואנחנו מתארים אותה בתארים מלאכותיים רוחניים, כל שכן בורא הכל יתברך. אמנם הדין עלינו שלא נדחה מה שקבלנו מן המעמד ההוא, ונאמר שאין אנחנו יודעים איך נגשם הענין עד ששב דבור וקרע את אזנינו, ולא מה שברא לו יתברך ממה שלא היה נמצא, ולא מה שהעביד לו מן הנמצאים, כי לא יחסר לו יכלת, כאשר נאמר כי הוא יתברך ברא את הלוחות וכתב אותם כתב חרות כאשר ברא את השמים והכוכבים ברצונו בלבד, ורצה יתברך ונגשם על השעור אשר חפץ, ונחרת בהם הכתב בעשרת הדברים, כאשר נאמר, כי קרע את הים ושמהו לחומות עומדות מימין העם ומשמאלם, ומסלות מסדרות ורחבות וארץ ישרה, ילכו בה מבלי טרח ולא עכוב. וכן הקריעה והבנין והתקון מיוחס אליו יתברך, לא נצטרך בו אל כלי ולא אל סבות אמצעיות כאשר יצטרך בפועל הברואים, כי המים עמדו במאמרו ונצטירו בחפצו, וכן יצטיר האויר המגיע אל אוזן הנביא בצורות האותיות שהם מורות על הענינים שהוא חפץ להשמיעם אל הנביא או אל ההמון.

צ. אמר הכוזרי: זאת הטענה מספקת.

צא. אמר החבר: ואינני גוזר שהיה הענין על הדרך הזה ואולי היה על דרך יותר עמוק ממה שיעלה במחשבתי, אך העולה מזה, האמנת מי שראה המעמדות האלה כי הענין ההוא מאת הבורא מבלי מצוע, מפני שהן דומות לבריאה הראשונה והיצירה הראשונה, ותאמין הנפש בתורה הנתלית בהם עם האמונה כי העולם החדש וכי ה' בראו כמו שהתבאר, שברא הלוחות והמן וזולתו, ויסורו מלב המאמין ספקות הפילוסופים ובעלי הקדמות.

♦

2. מתוך מאמר ד'

טו. אמר החבר: הנה העירות על מקום ספק ואין אצלי בו ספק. וכבר יצאנו מעניננו במדות, וצריך שנשוב אליו. ואוסיף לך באור בדמיון מהשמש שהיא אחת, אך מתחלפים מערכות הגשמים המקבלים אותה. ואשר יקבל אורה קבול שלם יותר – הפנינים והשהם, על הדמיון, והאויר הצח והמים ויקרא בזה "אור נוקב", ויקרא באבנים הזכות והשטחים הקלליים "אור בהיר", על הדמיון, ובעצים ובארץ וזולתם "אור נראה", ובכל הדברים בכללות "אור סתם" בלתי שם מיוחד. והאור הסתם הוא כמו אמרנו 'א־להים', כאשר התבאר, והאור הנוקב הוא כמו 'ה' ׳ שם נודע, מיוחד ביחס אשר בינו ובין השלם שבכל בריאותיו בארץ, רצוני לומר: הנביאים אשר נפשותם זכות מקבלות לאורו, יעבור בהם כעבור אור השמש בשהם ובפנינים. ואלה הנפשות יש להן מוצא ומחצב מזרע אדם כאשר התבאר. ונמשכת הסגולה והלב דור אחר דור וזמן אחר זמן, ויצא המון בני אדם זולת הלב ההוא – קלפות ועלים ושרפים וזולתם. ונקרא א־לוה הלב הזה בפרט 'ה' ', ובעבור הדבקו באדם הועתק שם 'א־להים' אחרי כלות מעשה בראשית אל 'ה' א־להים', וכמו שאמרו רבותינו (ב"ר פ' י"ג): "נקרא שם מלא על עולם מלא", ושלמות העולם לא היה כי אם באדם אשר היה לב כל שקדם לו. והענין הנרצה ב'א־להים' לא יכחיש אותו מי שיש לו דעת, אך תפול ההכחשה ב'ה' ', מפני שהנבואה מופלאה נכריה ביחידים כל שכן בהמון, ועל זה הכחיש פרעה ואמר (שמות ה', ב'): "לא ידעתי את־ה' ", כאלו הבין ממלת 'ה' ' מפורש מה שיובן מ'האור הנוקב'. והורה אותו על א־לוה ידבק אורו בבני אדם ויעבור בם, והוסיף לאמר לו (שם, שם, ג') "א־להי העברים", רמז אל האבות אשר העידו להם עדים בנבואה ובכבוד, אבל 'א־להים' הנך רואהו שם נוהג במצרים, כאשר אמר פרעה הראשון ליוסף (בראשית מ"א, ל"ח-ל"ט): "אחרי הודיע א־להים אותך את־כל־זאת", "איש אשר רוח א־להים בו". כאשר אם היה אדם אחד יראה השמש לבדו ויראה מקומות זריחתה ומקומות מרוצתה, ואנחנו לא ראינוה מעולם אבל אנחנו משתמשים בצל ובענן, ונראה ביתו מאיר יותר מבתינו בעבור ידיעתו במהלך השמש, ויקבע לה חלונות ואשנבים כפי רצונו, וכן נראה זריעותיו ונטיעותיו מצליחות, ואמר לנו כי זה בעבור דעתו בשמש, והיינו מכחישים בזה ואומרים: מה היא? אבל אנו יודעים האור ותועלותיו רבות, אם הם באות אלינו במקרה. והוא אומר: יבואני ממנה מה שאני חפץ ובעת שאחפץ, בעבור שאני יודע סבתה ואיך מהלכת. וכאשר אזמן לה ואציע ואשמר בכל מעשי בעתים ידועים אצלי אינני חסר מתועלתה כאשר אתם רואים. ושם 'ה' ' הוא המכנה ממנו ב'פנים', באמרו (שמות ל"ג, י"ד-ט"ו): 'פני ילכו' ו'אם אין פניך הלכים' והוא הענין המבוקש באמרו: "ילך נא־ה' בקרבנו". וענין 'א־להים' יושג בהקשה, כי השכל מורה שיש לעולם מושל ומסדר, ונחלקים בזה בני אדם כפי הקשותם, והקרוב שבדעות בו דעת הפילוסופים, אבל ענין ה' לא ישג בהקשה, אך בראיה ההיא הנבואית אשר בה ישוב האדם כמעט שיפרד ממינו וידבק במין מלאכי ותכנס בו רוח אחרת, כמו שאמר (שמואל א' י', ו'): "ונהפכת לאיש אחר" (שם, שם, ט'): "ויהפך־לו א־להים לב אחר", (דבהי"א, י"ב, י"ח): "ורוח לבשה" (יחזק' ל"ז, א'): "היתה עלי יד־ה' ", (תהלים נ"א, י"ד): "ורוח נדיבה תסמכני", ורוח כנוי לרוח הקדש הלובשת הנביא בעת הנבואה, והנזיר והמשיח כשנמשח לכהונה או למלוכה עת שימשחנו הנביא, או עת שיעזרנו הא־להים ויישריהו בדבר מן הדברים, או בעת הודעת הכהן במדע הנעלם אחר שישאל באורים ותומים. ואז יסורו מלב האדם הספקות הקודמות אשר היה מסתפק בא־להים, וילעג להקשות ההם אשר היו רגילות להגיע בהם אל הא־להות והיחוד, ואז ישוב האדם עובד, חושק בנעבדו, ומוסר נפשו להרגה על אהבתו, לגודל מה שהוא מוצא מערבות הדביקה בו והנזק והצער בהתרחק ממנו, בהפך הפילוסופים שאינם רואים בעבודתו כי אם מוסר טוב ודבר האמת, בגדלו על שאר הנמצאות, כמו שראוי לגדל השמש על שאר הנראים, ושאין בכפירה בא־להים יותר מפחיתות הנפש הרוצה בכזב.

טז. אמר הכוזרי: כבר התבאר לי ההפרש בין 'א־להים' ו'ה' ' והבינותי מה בין א־להי אברהם וא־להי אריסטו, ושה' תכספנה לו הנפשות בטעם וראיה, וא־להים יטה אליו הקשה. והטעם ההוא יביא מי שיגיע אליו שימסר נפשו על אהבתו ושימות עליה, וההקשה הזאת היא רואה כי רוממותו חובה בעוד שלא תזיק ולא יגיע בעבורה צער. ואין להאשים אריסטו כשהוא לועג על מעשה הנימוסים אחר שהוא מספק אם ידע הא־להים אותם.

יז. אמר החבר: ובאמת סבל אברהם אור כשדים והגרות והמילה והרחקת ישמעאל ועקדת יצחק לשחט אותו, כי ראה מן הענין הא־להי מה שראה, טעם לא הקשה, וראה שאין דבר ממנו נעלם מחלקי מעשיו, וראה גומל אותו על צדקתו לרגעים, ומורה אותו הדרך הישרה בכל מעשיו, עד שלא היה מקדים ומאחר כי אם ברשותו; ואיך לא ילעג להקשותיו הקדומות, כאשר דרשו רבותינו זכרונם לברכה, ב"ויוצא אותו החוצה" נבראשית ט"ו, ה'): אמר לו "צא מאצטגנינות שלך". רוצה לומר, שצוהו לעזב כל חכמתיו ההקשיות מחכמת הכוכבים וזולתם, וידבק בעבודת מי שהגיע אליו בטעם, כמו שאמר: "טעמו וראו כי־טוב ה' וגו' ". ובאמת נקרא: 'א־להי ישראל' מפני שהראות הזאת היתה נעדרת בזולתם, ונקרא 'א־להי הארץ' בעבור שיש לה כח מיוחד מאורה וארצה, ושמיה עוזרים על זה, עם הדברים התלויים בה אשר הם כעבודת האדמה וההצעה להצלחת המין הזה. וכל מי שרדף הנמוס הא־להי הוא הולך אחר בעלי הראות זאת, וינוחו נפשותם להאמין להם עם תמימות דבריהם ועובי משליהם, ומה שלא ינוחו להאמין לפילוסופים עם דקות חקוייהם ויפי סדר חבוריהם ומה שנראה עליהם מהמופת, אך אין ההמון הולכים אחריהם כאלו הנפשות מתנבאות באמת, וכמו שאמרו (סוטה ט':): "נכרים דברי אמת".

יח. אמר הכוזרי: אני רואה אותך מגנה הפילוסופים ומיחס אליהם הפך מה שנתפרסמו בו, עד שכל מי שנבדל ונפרש יאמר עליו ששב פילוסוף או הולך על דעת הפילוסופים, ואתה שולל מהם כל מעשה טוב.

יט. אמר החבר: אבל, מה שאמרתי לך הוא שורש אמונתם, כי תכלית ההצלחה לאדם איננה כי אם המדע העיוני, והגעת הנמצאות משכלות בשכל בכח, וישוב שכל בפעל, ואחר כן נאצל קרוב לשכל הפועל, ולא יירא הכליון. וזה לא ישלם אלא בכלות הימים במחקר והתמדת המחשבה, וזה לא יתכן עם עסקי העולם, על כן הם רואים שיפרשו מהממון והגדולה וההנאה והבנים, כדי שלא יטרדו אותם מן המדע. וכאשר יהיה האדם יודע התכלית ההיא המבוקשת מהמדע, לא יחוש על מה שהוא עושה, כי הם אינם יראים לקבל גמול על היראה ההיא, ואינם חושבים שאם היו גוזלים או רוצחים היו נענשים על זה, אבל צוו על הטוב והזהירו מן הרע בדרך הראוי והמשובח, להתדמות לבורא אשר סדר הדברים על דרך הטוב, וקבעו הנמוסים השכליים, והם ההנהגות שאינם חובות אך הם מתנים אלא בעת הצורך. ואין התורה כן אלא בחלקים מנהגיים, וכבר נתבאר בחכמה התוריה מה שסובל התנאי ומה שאיננו סובלו.

♦

ב. ההכשרה לנבואה
רמב״ם. פיה"מ. שמנה פרקים (פרק ז')

הרבה ימצא במדרשות ובאגדות, ויש מהן בגמרא, שיש מן הנביאים מי שיראה השם יתברך מאחרי המחיצות רבות ומהם יש שיראהו מאחרי מחיצות מועטות, לפי קרבתם אל השם יתברך ולפי מעלתם בנבואה, עד שאמרו (יבמות מ"ט): שמשה רבינו עליו השלום ראה השם יתברך מאחרי מחיצה אחת בהירה, כלומר מזהירה, הוא אמרם: "הסתכל באספקלריה המאירה". ("ואספקלריה" שם המראה הנעשה מגוף המזהיר כשהם וזכוכית, כמו שהתבאר בסוף "כלים".) והכוונה בזה הענין מה שאומר לך, והוא שאנחנו בארנו בפרק שני, שהמעלות מהן מעלות שכליות ומהן מעלות חמדות, וכן הפחיתיות מהן פחיתיות שכליות בסכלות ומעוט ההבנה ודוחק התבונה ומהן פחיתות המדות כרוב התאוה, הגאוה, הרוגז, הכעס, העזות, ואהבת הממון והדומה להם והן רבות מאד, וכבר זכרנו הסדר בידיעתם בפרק הרביעי. ואלו הפחיתיות כולן הן מחיצות המבדילות בין האדם ובין השם יתברך. מאמר הנביא מבאר זה (ישעיה נ"ט, ב'): "כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין א־להיכם" ואמר, שעונותינו והם אלו הרעות, כמו שזכרנו, הן המחיצות המבדילות בינינו ובינו יתברך.

ודע, שכל נביא לא נתנבא אלא אחר שתהיינה לו כל המעלות השכליות ורוב מעלות המדות, והחזקות שבהן, והוא אמרם (שבת כ"ב, נדרים ל"ה): "אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר", "וחכם" הוא כולל כל המעלות השכליות בלי ספק, "ועשיר" הוא במעלות המדות, רצוני לומר, ההסתפקות, מפני שהם קוראים המסתפק – עשיר, והוא אמרם בגדר העשיר (אבות פרק ד'): "איזה עשיר השמח בחלקו", רצוני לומר, שיספיק לו במה שהמציא לו זמנו ולא יכאב במה שלא המציא לו. וכן "גבור" הוא גם כן במעלות המדות, רצוני לומר, שינהיג כחותיו כפי הדעת והעצה, כמו שבארנו בפרק החמישי, והוא אומר (אבות פרק ד'): "איזה גבור הכובש את יצרו". ואין מתנאי הנביא שתהיינה אצלו כל מעלות המדות עד שלא תפחיתוהו פחיתות, שהרי שלמה המלך, עליו השלום, העיד עליו הכתוב (מלכים א' ג', ה'): "בגבעון נראה ה' אל שלמה", ומצינו לו פחיתות מדות, והוא רוב התאוה בבאור 'בהרבות נשים', וזה מפעולות תכונות רוב התאוה, ואמר (נחמיה י"ג, כ"ו): "הלא על אלה חטא שלמה". וכן דוד, עליו השלום, נביא אמר (שמואל ב' כ"ג, ג'): "לי דבר צור ישראל" ומצאנו אותו בעל אכזריות, אף על פי שלא שמש בה כי אם בעבודה זרה ובהריגת כופרים והיה רחמן לישראל, אבל בא בביאור מ"דברי הימים" שהשם יתברך לא הרשהו לבנות בית המקדש ולא היה ראוי בעיניו לזה לרוב מה שהרג, אמר (דברי הימים א' כ"ב, ח'): "לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת".

ומצאנו (סנהדרין קי"ג) באליהו זכרונו לברכה מדת הרגזנות, ואף על פי ששמש בה בכופרים ועליהם היה כועס, אבל אמרו חכמים, שהשם יתברך לקחו ואמר לו, שאינו ראוי למשול בבני אדם ולהיות להם לכהן מי שיש לו קנאה כמו שיש לו, כי ימיתם. וכן מצאנו בשמואל שפחד משאול, וביעקב שפחד מפגישת עשו. אלו המדות וכיוצא בהן הן מחיצות בין השם יתברך עם הנביאים, עליהם השלום, ומי שיש לו שתי מדות או שלש מהן בלתי ממוצעות, כמו שבארנו בפרק הרביעי, נאמר בו, שראה השם יתברך מאחר שתי מחיצות או שלש. ולא תרחיק היות חסרון קצת המדות ממעט ממדרגת הנבואה, שאנחנו מצינו קצת פחיתות המדות תמנע הנבואה לגמרי. בכעס אמרו (פסחים ס"ו): "כל הכועס אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו", והביא ראיה מאלישע שנסתלקה ממנו הנבואה כשכעס עד שהסיר כעסו והוא אומרו "ועתה קחו לי מנגן", והאנחה והדאגה של יעקב אבינו עליו השלום כל ימי התאבלו על יוסף נסתלקה ממנו רוח הקודש, עד שנתבשר בחייו ואמר (בראשית מ"ה, כ"ז): "ותחי רוח יעקב אביהם", ואמר המתרגם: "ושרת רוח נבואה על יעקב אבוהון". "אין הנבואה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות אלא מתוך שמחה" (שבת ל', פסחים קי"ז).

וכאשר ידע משה רבינו, עליו השלום, שלא נשארה לו מחיצה שלא הסיר אותה, וכי נשלמו בו מעלות המדות כולן והמעלות השכליות כולן, בקש להשיג מהות השם יתברך על אמתות מציאותו אחר שלא נשאר לו מונע ואמר (שמות ל"ג, י"ח): "הראני נא את כבודך". והודיעו השם יתברך, שאי אפשר לו זה, בהיותו שכל נמצא בחומר, רצוני לומר, מאשר הוא אדם, והוא אומרו (שמות ל"ג, כ'): "כי לא יראני האדם וחי". הנה לא נשאר לו בינו ובין השגת השם יתברך על אמתות מציאותו אלא מחיצה אחת בהירה, והוא השכל האנושי שאינו נבדל, וגמל אליו יתברך חסד בתת לו מן ההשגה אחר ששאלו יותר ממה שהיתה אצלו קודם שאילתו, והודיעו שהתכלית ההיא אי אפשרית לו מפני שהוא בעל גשם, וכנה אמתת ההשגה ב"ראית פנים", כי האדם כשיראה פני חברו תהיה אז בנפשו צורתו עד שלא תתערב לו עם זולתה (אפילו בשעה שאינו רואה אותה), אבל כשיראה אחוריו, אף על פי שהוא מכירו בראיה ההיא פעמים, יסופקו עליו ויתערבו לו עם זולתם. כן השגתו יתברך על האמת היא ידיעת השם יתברך מאמתות מציאותו, מה שלא ישתתף במציאות ההיא זולתו מן הנמצאות, עד שימצא בנפשו מציאותו חזקה ונבדלה למה שמצא בעצמו ממציאות אשר הנמצאות. ואי אפשר לאדם להשיג זה השעור מן ההשגה, אלא שהוא עליו השלום השיג למטה מזה מעט, והוא אשר כנה ואמר (שמות ל"ג, כ"ג): "וראית את אחורי". ואני עתיד להשלים זה הענין בספר הנבואה.

וכאשר ידעו חכמינו, זכרונם לברכה, ששני המינים האלו מן הפחיתיות, רצוני לומר, השכליות והמדות הם אשר יבדילו בין השם יתברך ובין האדם, ובהם הוא יתרון מעלות הנביאים, אמרו על קצתם במה שראו מחכמתם ומדותם (סוכה כ"ח, בבא בתרא קל"ד): "ראויים הם שתשרה שכינה עליהם כמשה רבינו עליו השלום", ולא יעלם ממך ענין הדמיון שהם דמו אותו בו, לא שישווהו אליו חלילה. וכן אמרו על אחרים, כיהושע בן נון, על הצד אשר זכרנו. וזה ענין אשר כוננו לבאר בזה הפרק.

♦

ג. הנבואה ודרגותיה
רמב״ם. היד החזקה (ה' יסודי התורה פ"ז)

א. מיסודי הדת, לידע שהא־ל מנבא את בני האדם. ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה, גבור במדותיו ולא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם, אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד והוא בעל דעת רחבה נכונה עד מאד. אדם שהוא ממולא בכל המדות האלו – שלם בגופו כשיכנס לפרדס וימשך באותן הענינים הגדולים הרחוקים, ותהיה לו דעה נכונה להבין ולהשיג, והוא מתקדש והולך ופורש מדרכי כלל העם ההולכים במחשכי הזמן, והולך ומזרז עצמו ומלמד נפשו שלא תהיה לו מחשבה כלל באחד מדברים בטלים ולא מהבלי הזמן ותחבולותיו, אלא דעתו פנויה תמיד למעלה קשורה תחת הכסא להבין באותן הצורות הקדושות הטהורות, ומסתכל בחכמתו של הקב"ה כולה מצורה ראשונה עד טבור הארץ ויודע מהן גדלו, מיד רוח הקדש שורה עליו. ובעת שתנוח עליו הרוח תתערב נפשו במעלת המלאכים הנקראים אישים, ויהפך לאיש אחר ויבין בדעתו שאינו כמות שהיה עד שנתעלה על מעלת שאר בני אדם החכמים כמו שנאמר בשאול (שמו"א י', ו'): "והתנבית עמם ונהפכת לאיש אחר".

ב. הנביאים מעלות מעלות הן. כמו שיש בחכמה חכם גדול מחבירו, כך בנבואה נביא גדול מנביא. וכולן אין רואים מראה הנבואה אלא בחלום בחזיון לילה, או ביום אחר שתפול עליהן תרדמה, כמו שנאמר (במדבר י"ב, ו'): "במראה אליו אתודע, בחלום אדבר בו". וכולן כשמתנבאים אבריהן מזדעזעין, וכח הגוף כשל, ועשתנותיהם מתטרפות, ותשאר הדעת פנויה להבין מה שתראה. כמו שנאמר באברהם (בראשית ט"ו, י"ב): "והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו", וכמו שנאמר בדניאל (דניאל י', ח'): "והודי נהפך עלי למשחית ולא עצרתי כח".

ג. הדברים שמודיעים לנביא במראה הנבואה – דרך משל מודיעין לו, ומיד יחקק בלבו פתרון המשל במראה הנבואה וידע מה הוא, כמו הסולם שראה יעקב אבינו ומלאכים עולים ויורדים בו, והוא היה משל למלכויות ושעבודן, וכמו החיות שראה יחזקאל, והסיר הנפוח ומקל שקד שראה ירמיה, והמגילה שראה יחזקאל, והאיפה שראה זכריה, וכן שאר הנביאים מהם אומרים המשל ופתרונו כמו אלו, ויש שהן אומרים הפתרון בלבד, ופעמים אומרים המשל בלבד בלא פתרון כמקצת דברי יחזקאל וזכריה וכולן במשל ודרך חידה הם מתנבאים.

ד. כל הנביאים אין מתנבאים בכל עת שירצו, אלא מכונים דעתם ויושבים שמחים וטובי־לב ומתבודדים, שאין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות, אלא מתוך שמחה. לפיכך בני הנביאים לפניהם נבל ותוף וחליל וכנור והם מבקשים הנבואה, וזהו שנאמר (שמו"א י', ה'): "והמה מתנבאים", כלומר מהלכין בדרך הנבואה עד שינבאו, כמו שאתה אומר פלוני מתגדל.

ה. אלו שהם מבקשין להתנבא הם הנקראים בני הנביאים, ואע"פ שמכוונים דעתם אפשר שתשרה שכינה עליהם ואפשר שלא תשרה.

ו. כל הדברים שאמרנו הם דרך נבואה לכל הנביאים הראשונים והאחרונים חוץ ממשה רבנו, שכל הנביאים בחלום או במראה, ומשה רבנו מתנבא והוא ער ועומד, שנאמר (במדבר ז', פ"ט): "ובבוא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו". כל הנביאים על ידי מלאך, לפיכך רואים מה שהם רואים במשל וחידה, משה רבנו לא על ידי מלאך שנאמר (במדבר י"ב, ח'): "פה אל פה אדבר בו", ונאמר (שמות ל"ג, י"א): "ודבר ה' אל משה פנים אל פנים", ונאמר (במדבר י"ב, ח'): "ותמונת ה' יביט", כלומר שאין שם משל, אלא רואה הדבר על בוריו בלא חידה ובלא משל. הוא שהתורה מעידה עליו "במראה ולא בחידות", שאינו מתנבא אלא במראה שרואה הדבר על בוריו. כל הנביאים יראים ונבהלים ומתמוגגין ומשה רבנו אינו כן, הוא שהכתוב אומר (שמות ל"ג, י"א): "כאשר ידבר איש אל רעהו", כלומר כמו שאין אדם נבהל לשמוע דבר חבירו, כך היה כח בדעתו של משה רבנו להבין דברי הנבואה והוא עומד על עומדו שלם. כל הנביאים אין מתנבאים בכל עת שירצו, משה רבנו אינו כן, אלא כל זמן שיחפוץ רוח הקדש לובשתו ונבואה שורה עליו, ואינו צריך לכוין דעתו ולהזדמן לה, שהרי הוא מכוון ומזומן ועומד כמלאכי השרת, לפיכך מתנבא בכל עת, שנאמר (במדבר ח', ח'): "עמדו, ואשמעה מה יצוה ה' לכם". ובזה הבטיחו הא־ל שנאמר (דברים ה', ל'-ל"א): "לך אמר להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמד עמדי", הא למדת שכל הנביאים כשהנבואה מסתלקת מהם חוזרים לאהלם, שהוא צרכי הגוף כולם, כשאר העם, לפיכך אין פורשין מנשותיהם, – ומשה רבנו לא חזר לאהלו הראשון לפיכך פירש מן האשה לעולם ומן הדומה לו, ונקשרה דעתו לצור העולמים, ולא נסתלק מעליו ההוד לעולם, וקרן עור פניו, ונתקדש כמלאכים.

ז. הנביא אפשר שתהיה נבואתו לעצמו בלבד להרחיב לבו ולהוסיף דעתו עד שידע מה שלא היה יודע מאותן הדברים הגדולים, ואפשר שישולח לעם מעמי הארץ, או לאנשי עיר או ממלכה לבונן אותם ולהודיעם מה יעשו, או למונעם ממעשים רעים שבידיהם. וכשמשלחים אותו נותנין לו אות ומופת כדי שידעו העם שהא־ל שלחו באמת. ולא כל העושה אות ומופת מאמינים לו שהוא נביא, אלא אדם שהיינו יודעים בו מתחלתו שהוא ראוי לנבואה בחכמתו ובמעשיו שנתעלה בהם על כל בני גילו, והיה מהלך בדרכי הנבואה בקדושתה ובפרישותה, ואח"כ בא ועשה אות ומופת ואמר שהא־ל שלחו מצוה לשמוע ממנו. שנאמר (דברים י"ח, ט"ו): "אליו תשמעון". ואפשר שיעשה אות ומופת ואינו נביא וזה האות יש לו דברים בגו, ואעפ"כ מצוה לשמוע לו הואיל ואדם גדול וחכם וראוי לנבואה [הוא] מעידים אותו על חזקתו. שבכך נצטוינו כמו שנצטוינו לחתוך את הדין ע"פ שני עדים כשרים, ואע"פ שאפשר שהעידו בשקר, הואיל וכשרים הם אצלינו מעמידים אותן על כשרותן. ובדברים האלו וכיוצא בהן נאמר (דברים כ"ט, כ"ח): "הנסתרות לה' א־להינו והנגלות לנו ולבנינו", ונאמר (שמו"א, ט"ז, ז'): "כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב".

♦

ד. דעות שונות על הנבואה *)
רמב"ם. מורה נבוכים (חלק ב', פ' ל״ב)

דעות בני־אדם בנבואה כדעותם בקדמות העולם וחידושו – אני רוצה בזה: כי כמו שאלו שהתבאר אצלם מציאות הא־לוה, יש להם שלוש דעות בקדמות העולם ומדרשו, כמו שבארנו, כן הדעות עוד בנבואה שלוש. ולא אפנה לדעת אפיקורוס, שהוא לא יאמין מציאות א־לוה, כל שכן שלא יאמין נבואה, ואמנם אכון לזכרון דעות מאמין הא־לוה בנבואה.

הדעת הראשון – והוא דעת המון הפתאים ממי שיאמין בנבואה, וקצת המון אנשי תורתנו גם כן יאמינהו – והוא: שהא־לוה יתברך יבחר מי שירצה מבני האדם וישרה בו הנבואה וישלחהו, – אין הפרש בין שיהיה האיש ההוא אצלם חכם או סכל, רב שנים או צעיר השנים, אלא שהם יתנו בו גם כן קצת טוב ותקון מדות – כי בני־אדם עד עתה לא אמרו, שישרה הא־לוה שכינתו על אדם רע, אלא כשיחזירהו למוטב תחילה, לפי זה הדעת.

והדעת השני – דעת הפילוסופים, והוא שהנבואה – שלמות אחת בטבע האדם, והשלמות ההוא לא יגיע לאיש מבני־אדם אלא לאחר לימוד, יוציא מה שבכוח המין לפעל, אם לא ימנע מזה מונע מזגי או סבה אחת מחוץ, – כמשפט כל שלמות שאפשר מציאותו במין אחד, – שלא יתכן מציאות השלמות ההוא עד תכליתו וסופו בכל איש מאישי המין ההוא, אלא באיש אחד, ואי אפשר מבלתי זה בהכרח, ואם היה השלמות ההוא ממה שיצטרך בהגעתו למוציא אי אפשר מבלתי מוציא. ולפי זה הדעת, אי אפשר שינבא הסכל, ולא יהיה האדם מלין בלתי נביא ומשכים נביא, כמו שימצא מציאה. אבל הענין כן, והוא: שהאיש המעולה, השלם בשכליותיו ובמדותיו, כשיהיה כוחו המדמה כפי מה שאפשר להיות מן השלמות ויזמין עצמו ההזמנה ההיא אשר תשמענה, הוא יתנבא בהכרח, שזה – שלמות הוא לנו בטבע. ולא יתכן לפי זה הדעת, שיהיה איש ראוי לנבואה ויכין עצמו לה ולא יתנבא, כפי שאי אפשר שיזון איש בריא המזג במזון טוב ולא יולד מן המזון ההוא דם טוב ומה שדומה לזה.

והדעת השלישי – והוא דעת תורתנו ויסוד דתנו הוא כמו זה הדעת הפילוסופי בעצמו, אלא בדבר אחד, – וזה: שאנחנו נאמין שהראוי לנבואה, המכין עצמו לה, אפשר שלא יתנבא, וזה – ברצון א־לוהי. וזה אצלי הוא כדמות הנפלאות כולם ונמשך כמנהגם: שהענין הטבעי – שכל מי שראוי לפי בריאתו והתלמד לפי גידולו ולמודו – שיתנבא; והנמנע מזה אמנם הוא כמי שנמנע מהניע ידו, כירבעם, או הנמנע הראות, כמחנה "מלך ארם" בענין אלישע.

אמנם היות יסודנו – ההכנה והשלמות במדיות ובדבריות על כל פנים, הוא אומרם (שבת צ"ב, א'): "אין הנבואה שורה אל על חכם, גבור ועשיר" – וכבר בארנו זה בפרוש ה"משנה" ובחבור הגדול, והגדנו בהיות "בני הנביאים" מתעסקים תמיד בהכנה. אבל היות המכין עצמו נמנע ולא ינבא, הנה תדע זה מענין ברוך בן נריה: שהוא הלך אחרי ירמיהו, ולמדו והכינו, והיה מקוה להתנבא, ונמנע כמו שאמר (ירמיהו מ"ה, ג): "יגעתי באנחתי ומנוחה לא מצאתי", ונאמר לו ע"י ירמיהו (ירמיהו מ"ה, ד'-ה'): "כה תאמר אליו: כה אמר ה' וגו' ואתה תבקש לך גדולות – אל תבקש". ואפשר לנו לומר שזה באור, שהנבואה בחוק ברוך – "גדולות". וכן יאמר, שאמרו (איכה ב', ט'): "גם נביאיה לא מצאו חזון מהי" – מפני היותם ב"גלות", כמו שנבאר. אלא שנמצא כתובים רבים – מהם כתובי הספרים, ומהם דברי חכמים – כולם הולכים על זה היסוד, והוא: שהא־לוה יביא להנבא מי שירצה מתי שירצה, אמנם – לשלם המעולה בתכלית. אבל הפתיים מעמי הארץ, אי אפשר זה אצלנו – רצוני לומר: שינבא אחד מהם – אלא כאפשרות הנבא חמור או צפרדע. זה – יסודנו: שאי אפשר מבלתי התלמדות והשלמות. ואז יהיה האפשרות הנתלית בו – גזרת הא־לוה.

ולא יטעך אמרו (ירמיהו א', ה'): "בטרם אצורך בבטן ידעתיך, ובטרם תצא מרחם הקדשתיך", כי זה – ענין כל נביא, אי אפשר לו מבלתי הכנה טבעית בעיקר יצירתו, כמו שיתבאר. ואמנם אמרו (ירמיהו א', ו'): "נער אנכי", כבר ידעת קריאת העברים "יוסף הצדיק": "נער" – והוא בן שלושים שנה; וקרא יהושע: "נער" – והוא קרוב לשישים, – והוא אמרו בעת "מעשה העגל" (שמות ל"ג, י"א): "ומשרתו יהושע בן נון נער, לא ימוש וגו' " – ו"משה רבנו" אז בן אחת ושמונים, וכלל שניו – מאה ועשרים, וחיה יהושע אחריו ארבע עשרה שנה, ושני יהושע מאה ועשר, – והנה כבר התבאר, שיהושע אז בן שבע וחמישים שנה לפחות, – וקראו "נער"!

ולא יטעך אמרו (יואל ג', א'): "אשפוך רוחי על כל בשר, ונבאו בניכם ובנותיכם" – כי כבר פרש זה והגיד: "חזיונות יראו". כי כל מגיד בנעלם, מצד הקסם והמשער או מצד מחשבה צודקת, הוא גם כן יקרא "נביא". ולזה יקראו "נביאי הבעל" ו"נביאי האשרה" – "נביאים"; הלא תראה אמרו יתברך (דברים י"ג, ב'): "כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום".

ואמנם מעמד הר סיני – ואף על פי שהיו רואים כולם את האש הגדולה, שומעים הקולות הנוראות המפחידות על צד הפלא, – לא הגיע למדרגת הנבואה אלא הראוי לה, ועל מדרגות גם כן. הלא תראה אמרו (שמות כ"ד, א'): "עלה אל ה' אתה ואהרן, נדב ואביהוא, ושבעים מזקני ישראל״; הוא עליו השלום – בדרגה העליונה כמו שאמר (שמות כ"ד, ב'): "ונגש משה לבדו אל ה' והם לא יגשו"; ואהרן למטה ממנו, ונדב ואביהוא -למטה מאהרן, ו"שבעים הזקנים" למטה מנדב ואביהוא, ושאר האדם – למטה מהם, לפי שלמיותיהם. ואשר כתבו החכמים ז"ל – (מכילתא לשמות פרק י"ט, כ"ד): "משה -מחיצה בפני עצמה, ואהרן מחיצה בפני עצמה".

(לנושא הנ״ל: ע"ע פל"ג ול"ד במורה נבוכים וכן האברבנאל שם).

♦

ה. הנבואה – התגלות אור אמת
רמב״ם. מורה נבוכים (פתיחה לחלק א')

…פעם יוצץ לנו האמת, עד שנחשבו יום; ואחר כך יעלימוהו הטבעים והמנהגים, עד שנשוב בלילה חשוך, קרוב למה שהיינו בתחלה, ונהיה כפי שיברק עליו הברק פעם אחר פעם – והוא בליל חזק החשך.

והנה יש ממנו מי שיבריק לו הברק פעם אחר פעם, במעט הפרש ביניהם, עד כאילו הוא באור תדיר לא יסור, וישוב הלילה אצלו כיום; וזאת היא מדרגת גדול הנביאים, אשר נאמר לו: "ואתה פה עמוד עמדי", ונאמר בו: "כי קרן עור פניו". ויש מי שיהיה לו בין ברק לברק הפרש רב, – והיא מדרגת רוב הנביאים. ומהם מי שיבריק לו פעם אחת בלילה כולו – והיא מדרגת מי שנאמר בהם: "ויתנבאו ולא יספו". ומהם מי שיראה בין בריקה לבריקה הפרשים רבים או מעטים.

ויש מי שלא יגיע למדרגה שיאור חשכו כברק, אבל בגשם טהור זך או כיוצא בו, מן האבנים וזולתם, אשר יאירו במחשכי הלילה. ואפילו האור ההוא הקטן יזרח עלינו גם כן אינו תדיר, אבל יציץ ויעלם, כאילו הוא 'להט החרב המתהפכת'. וכפי אלו הענינים יתחלפו מדרגות השלמים. אמנם אשר לא ראו אור כלל אפילו יום אחד, אבל הם בלילה יגששו, – והם אשר נאמר בהם (תהלים פ"ב, ה'): "לא ידעו ולא יבינו, בחשכה יתהלכו"; ונעלם מהם האמת כולו, עם חוזק הראוהו, כמו שאמר בהם: "ועתה לא ראו אור, בהיר הוא בשחקים" (איוב ל"ז) והם המון העם.

♦ ♦

בדברי האחרונים

ו. השפעת הנביא על סביבתו
ר' יוסף אלבו. העקרים
1. מאמר ג׳, פי"א

הנבואה תחול על האדם על ההדרגות שכתבנו כשלא יהיה שם נביא, יהיה כלי להגעת הנבואה על הבלתי מוכן, אבל כשיהיה שם נביא – כבר תגיע הנבואה על הבלתי מוכן בזולת ההדרגות. וזה דבר נתאמת מציאותו בשעת מתן תורה שהגיעו כל ישראל, טפשיהם עם חכמיהם למעלת הנבואה. אמר הכתוב (דברים ה', כ"ב): "את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם בהר מתוך האש". ולא למעלת הנבואה בלבד, אבל למדרגת פנים בפנים שהיא המדרגה האחרונה ממדרגות הנבואה שאי אפשר שיגיע האדם אליה אלא בחסד א־להי והיא היתה מדרגת משה רבנו עליו השלום אמר הכתוב עליו (שמות ל"ג, י"א): "ודבר ה' אל משה פנים אל פנים" ונאמר גם כן במדרגות כל ישראל בשעת מתן תורה (דברים ה', ד'): "פנים בפנים דבר ה' עמכם בהר מתוך האש", והוא מבואר כי שש מאות אלף רגלי שיצאו ממצרים מורגלים בעבודה קשה בחומר ובלבנים לא היו ראויים למדרגה גדולה כזו ואף על פי כן הגיעו אליה באמצעות משה רבנו עליו השלום. אמר ה' יתברך (שמות י"ח, ט'): "הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך". כלומר, אני רוצה לבא עליך ולהגלות לך במדרגה גדולה שהיא מדרגת פנים בפנים אף על פי שאתה בעובי ועכירות החומר הנקרא עב הענן ואינך ראוי אליה, וכל זה אני עושה בעבור ישמע העם בדברי עמך. וזוהי המדרגה היותר גבוהה שאפשר, והוא שישמע האדם בהקיץ קול מדבר אליו בזולת ראית שום תמונה. אמר הכתוב (דברים ד', י"ב): "קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול". והגיעו אליה בחסד א־להי ובמציאות משה. וזה כדי שיסתלק מלבם הספק שהיו מסופקים באפשרות הגעת הנבואה אל האדם שעל זה היו תמהין אחר מתן תורה ואומרים: "כי מי כל בשר אשר שמע קול א־להים חיים." (שם, כ"ו), שיראה שישראל היו מסופקין באפשרות הגעת הנבואה אל האדם עד היום ההוא. אבל משה לא היה תמה על הגעת הנבואה לאיש אחד אלא על הגעתה לעם בכללו, ועל כן אמר הכתוב (שם ד', ל"ג): "השמע עם קול…", ואחר המעמד ההוא הודו באפשרות הגעתה. אמר הכתוב (שם ה', נ"ד): "היום הזה ראינו כי ידבר א־להים את האדם וחי", שיראה שבאותו מעמד הוסר מלבם הספק הזה.

וכן הגיעה הנבואה מאליהו לאלישע בזולת אלו ההדרגות, כי לא היה בכלל בני הנביאים מי שלא קדם לשרת את אליהו וללמד ממנו קודם שיבא אלישע לשרת את אליהו. שהרי כשרצה ה' יתברך לקחת את אליהו, נאמר לו בחורב (מלכים א' י"ט, י"ז): "ואת אלישע בן שפט מאבל מחולה תמשח לנביא תחתיך" ובאמצעות אליהו הגיע למדרגה גדולה יותר מכולם.

וכן יהושע הגיע למדרגה שהגיע באמצעות משה, עד שאמרו רז"ל בבאור הענין הזה (בבא בתרא ע"ה, א'): "פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה, זקנים שבאותו הדור אמרו אוי לה לאותה בושה ואוי לה לאותה כלימה". כלומר, יהושע מצד עצמו לא היה ראוי שיגיע למדרגה שהגיע אליה, אלא באמצעות משה הוא שהשיג מה שהשיג, ולזה היה משה במדרגת החמה שחולקת את האור לירח ויהושע במדרגת הלבנה שמקבלת אור מהשמש ואין לה אור בעצמה. ולזה אמרו "אוי לה לאותה בושה ולאותה כלימה", כי לא היה ראוי יהושע לנבואה מעצמו אלא מצד משה רבנו עליו השלום. ועל זה הדרך כל הנבואה באמצעות משה על השבעים זקנים, אף על פי שלא היו ראויים אליה מצד עצמם, אמר הכתוב (במדבר י"א, י"ז): "וירדתי ודברתי עמך שם ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם". כלומר, אף על פי שלא היו ראויים לכך מצד עצמם.

ולזה תמצא, כי כשאמר יהושע אל משה (שם י"א, כ"ז): "אלדד ומידד מתנבאים במחנה", השיב משה: "המקנא אתה לי". כלומר, אין ראוי לך לקנא בזה כלל בעבור כי הנבואה הזאת כולה חלה עליהם מצד רוחי ובאמצעותי, "מי יתן כל עם השם יהיו נביאים" מצד עצמם וראויים לנבואה בזולתי, כי יתן ה' את רוחו עליהם ולא באמצעותי, אלא שהם מצד עצמם יהיו ראויים לחול עליהם מבלתי אמצעי. וענין צורך האמצעי בדבר הזה הוא על זה הדרך, כי כמו שמהכאת ניצוץ השמש בגוף זך בהיר כמראה המלוטשת, יתהפך הניצוץ הזה אל מקום חשוך ויאיר המקום ההוא על ידי ההתהפכות ההוא מה שלא היה מאיר קודם זה – כך השפע הא־להי כשירד על הנביא השלם יתהפך ממנו על הבלתי ראוי ויהיה זה סבה אל שיחול הרוח הנבואי על הבלתי שלם או בלתי מוכן לכך ויתנבא, ואף בזה ההתהפכות יהיה הרוח שיחול על היותר מוכן גדול על שיחול על מי שאינו מוכן.

ולפי דעתי שזאת היתה הסבה שתמצא הנבואה באומת ישראל מזולתה מן האומות ובארץ ישראל מזולתה מן הארצות. זה, כי מצד הארון והלוחות שהיתה השכינה שורה עליו היה מתהפך הרוח הא־להי כדמות ניצוץ השמש המתהפך והיה שורה הרוח הנבואי על איש שתמצא בו הכנה מה בדמיון מה שהוא בארון, והוא האיש שימצאו בו דעות התורה הכתובים בלוחות הברית באמת, כמו שהיה זה בנבואת שמואל שהיה שוכב בחדרו שהיה לו ובאה אליו הנבואה מעל הכפרת אשר על הארון שהיה אז שם בשילה, והוא עצמו לא היה יודע מי הקורא שלא היה משער בעצמו היותו ראוי לנבואה שישמע קול בעת היקיצה במראה הנבואה ולזה היה קם מעל מטתו ללכת אל עלי, עד שעלי הבין זה מעצמו כמו שאמר הכתוב (שמואל א' ג', ח'): "ויבן עלי כי ה' קורא לנער". ואולם זה השפע הבא על זה הדרך בזולת נביא שיהיה אמצעי צריך הכנה במקבל, כלומר, שיהיה מעצמו מוכן קצת כי לא יחול השפע הא־להי הזה אלא בהיות המקבל במדרגה ידועה מן ההכנה וכפי הכנתו תהיה מדרגת השפע שיחול עליו. אבל הנבואה המגעת באמצעות נביא תגיע אפילו על מי שאינו ראוי לנבואה כמו שהגיעה לישראל בשעת מתן תורה, או על מי שאינו מוכן אליה כמו שהגיעה לאהרן ומרים באמצעות משה אף על פי שלא היו מוכנים אליה באותה שעה. ובעבור זה קרא ה' אל משה עם אהרן ומרים כדי שיחול באמצעות משה הרוח הנבואי עליהם, כי אף על פי שהיו ראויים לנבואה, לא היו מוכנים אליה באותה שעה. והבן זה, כי הוא דבר נבוכו בו הרבה מן החכמים, למה קרא ה' את משה עם אהרן ומרים. וראוי שתדע שהמצא הנבואה על ידי נביא על הבלתי ראוי או בלתי מוכן לא יספיק להשפיע מן המקבל ההוא על זולתו, אלא בהמצא הארון והלוחות באומה וג"כ אחר שנעדר הארון לא היה אפשר שתמצא הנבואה אפילו על ידי נביא על הבלתי מוכן. ולזה לא הגיעה הנבואה לברוך בן נריה באמצעות ירמיה לפי שלא היה מוכן אליה וכבר נגנז הארון, והגיעה לחגי, זכריה ומלאכי לפי שראו את ירמיה ויחזקאל והיו מוכנים אליה יותר מברוך. ואולם לא הגיע מהם לזולתם לפי שלא היו בזמן הארון ולא היה השפע שהגיע להם מספיק שיעבור מהם לזולתם אחר שלא היה שם ארון. וראיה לדבר, כי בבית שני היו חסידים ואנשי מעשה ראויים לנבואה יותר מבית ראשון ואף על פי כן לא היה שם נבואה לפי שלא היה שם ארון. ומה שהגיע הנבואה ליחזקאל בחוץ לארץ לפי שכבר הגיע אליו בארץ ישראל. אמרו רבותינו ז"ל (מועד קטן כ"א, א'): " 'היה היה דבר ה' ליחזקאל בן בוזי הכהן בארץ כשדים על נהר כבר' (יחזקאל א' ג') היה היה 'שכבר היה' ".

♦

2. שם, מתוך פרק י״ב (מטרות הנבואה)

עיקר מציאות הנבואה במין האדם אינה כדי להגיד העתידות ולסדר ענינים פרטיים אישיים עמו, שיוודע זה ע"י הקוסמים והחוזים בכוכבים, אבל כדי להגיע האומה בכללה או המין אל השלמות האנושי. וזה דבר ביארוהו חז"ל בפרק אין עומדין (ברכות ל"ב) אמרו (שמות ל"ב, ז'): " 'ויאמר ה' אל משה לך רד, כי שחת עמך', אמר לו הקב"ה רד מגדולתך, כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל, עכשיו שישראל חטאו אתה למה לי?" הנה בארו בפרוש כי הגיע משה אל המדרגה ההיא לא היה אלא בשביל ישראל, כדי שיקבלו התורה ויקימוה. וכן אמרו בתורת כהנים: "כתיב: (ויקרא כ"ז, ל') 'אלה המצוות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל', זכות ישראל גרמה לו". ובעבור זה אמרו קצת החכמים שהתחלת הגעת הנבואה למשה לא היה על המדרגות שכתבנו בפרק י' אבל היה ענין נסי, חל עליו פתאם ברצון א־להי עם היותו בלתי מוכן ולא ראוי אל המדרגה הגדולה ההיא כדי להגיע המין האנושי או האומה בכללה אל התכלית האנושי. ולזה אמר לו ה': עכשיו שישראל חטאו אתה למה לי? כלומר, אם אין התכלית הזה מגיע, אין צורך בהגעת הנבואה לנביא. ולזה תמצא כי, כשאמרו רז"ל (שבת צ"ב): "אין הנבואה שורה אלא על חכם, גבור ועשיר ובעל קומה" הוכיחו אותו ממשה כי למה שהגעת הנבואה לנביא אינו אלא בהשלמת האומה, ראוי שימצאו בו התארים שנמצאו במשה שהיתה נבואתו לזה התכלית, ולזה היה אחד מהם בעל קומה כדי שיהיה מקובל ומהודר בעיני האומה, ואם לא ימצאו בנביא אלו התארים שהם לתועלת האומה, אין תועלת בהגעת הנבואה אליו.

[ומזה יתבאר לך הטעם למה מנינו תורה מן השמים עיקר והנבואה שורש מסתעף ממנו כי כבר היה ראוי שיהיה הענין בהפך שיהיה העיקר הוא הנבואה ותורה מן השמים שורש מסתעף ממנו. אלא שאם היתה הגעת הנבואה אל המין האנושי כדי שעל ידה ידעו אנשים הדברים האישיים המתחדשים בעולם המחשבה – היה זה ממה שיקשה, אבל אחר שבארנו שההכרח המביא אל המצא הנבואה הוא כדי להישיר האנשים אל מול ההצלחה הנצחית כדי שיוודעו על ידה הדברים הנרצים אצל ה' יתברך מהבלתי נרצים, וישיג האדם התכלית האנושי בעשיית אותן הפעולות – אין זה ממה שיקשה, כי אחר שתכלית המצא הנבואה הוא כדי שתגיע על ידה הישרה א־להית למין האדם שהיא תורה מן השמים, ראוי שימנה תורה מן השמים עיקר, לפי שהוא ההכרח המביא אל המצא הנבואה, ולזה שמנו הנבואה שורש מסתעף לתורה מן השמים].

♦

(ע"ע לעיל פ"ב, ו', על האמונה כניצוץ נבואי בישראל).

♦ ♦ ♦

בשולי המקורות

בנבואה יש להרגיש במיוחד את שינוי התפיסות של הרמב"ם וריה"ל. ריה"ל רואה בנבואה מין חוש ששי, בו רואה הנביא, שומע, ויודע דברים אשר אחרים אינם רואים, שומעים ויודעים אותם. מתוך היות הדבר חוש, אין זה מן הדברים היכולים להיות נקנים ע"י למוד, התעמקות וכיו"ב. זהו כשרון שרק מי שנחן בו זוכה בו.

כאשר אין נתן להסביר לעיור את מראה הצבעים, וכאשר לא יתכן שיתפוס את הבדליהם ע"י התעמקות שכלית, כן לא יתכן להסביר את ההרגשות הנבואיות לאלה שאינם שייכים לזה.

בנבואה מוקם הקשר המודע בין הבורא לבין האדם. הנביא "רואה" את הא־להים. הוא פוסק מלהיות אצלו דבר שבהשגה שכלית. הוא בשבילו מציאות המשתקפת בתוך כל היקום. בהגיעו להרגשת קרבת ה' הוא מגיע לדרגת הנועם הגדול ביותר שהאדם יכול להרגיש. ושוב אינו רואה את תוכן חייו אלא בהתמדה בקשר הזה.

הנבואה עם שהיא יוצאת לפועל ע"י אחד נבחר, העם המעמיד את הנביא יש בו אף הוא ממעלות הנביא. יתר ע״כ אין מעלת הנביא בשביל עצמו אלא בשביל כל העם כולו (כוזרי מאמר ב' נ״ו). הוא משמש כאילו המכשיר שעל ידו זורם השפע הא־להי ומוקם הקשר שבין העם כולו לא־להיו. השומעים לנביא, המקושרים אליו, המושפעים ממנו, נדבקים מהאקסטזה הא־להית של הנביא, אף הם מגיעים לבחינת "טעמו וראו״ ואף אצלם מגיעה ההרגשה לדרגה של ״כל עצמותי תאמרנה״.

בנקודה זו של הרגשת הנועם העליון בקרבת ה' מקור החיים רואה ריה״ל את המטרה־הגדולה של הנבואה, וכאן ההבדל (לדעתו) בין התפיסה הנבואית בא־להים לתפיסה הפילוסופית, ההבדל בין "א־להי אברהם" ל"אלהי אריסטו". במקום שהאחרון הוא א־להים קר ורחוק אשר ההתענינות בו היא רק מבחינה מדעית ואשר השגתו אינה מחייבת את האדם למשהו, "א־להי אברהם" הופך להיות חיי רוחו של האדם אשר עליו הוא חי ואשר על קדושת שמו הוא גם מוכן למסור את חייו. על פי שטתו מדגיש ריה״ל את התנאים החיצוניים שבהם תלוי מעמד הנבואה: כשם שיש למציאות טבע גשמי שבהרכבי הסבות פועלים חוקי הטבע ונראות תופעות. כך הטבע הרוחני – אם חסרים התנאים לא תוכל הנבואה להגלות, כשם שבחוסר תנאים קרקעיים או אקלימיים לא יכול הצמח להקלט ולגדול.

הרמב״ם לעומת זאת רואה את הנבואה כמקסימום ההשגה השכלית של האדם בהכרת האמת, הנבואה היא הכרת העולם והאדם, הכלל והפרט מתוך נקודת ראות ההיקף הכללי והבחנה מדוקדקת של הפרטים כאחד, עפ״י המדות הכלליות שבהם מתנהל העולם. הנבואה זוהי הברקה המאירה את האפילה, זוהי הכרת האמת המלאה שעל ידה נראה העולם באור יקרות והדברים הנעלמים מהעין הרגילה נראים בבהירות מפליאה. האמת קיימת ועומדת, אבל עינים לראותה אין לנו. השכל בהתפתחותו העליונה הוא העינים בהן רואה האדם את האמת. ממילא מובן שכל מה שעומד בדרך ההתפתחות השכלית הוא מוכרח להפריע להשגת הנבואה. הפחיתויות של המדות מפריעות לנבואה היות שגם אותן יש לראות כפחיתויות שכליות.

הרמב״ם לועג לדעה האומרת שאין צריך לתנאי הכשרה שכלית לנבואה וש"השם ינבא מי שירצה". וזה תוצאה ישירה מתפיסתו את הנבואה -נבואה כמקסימום השגה שכלית אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם מי שחסרה אצלו ההכשרה להתעמקות שכלית, נבואה עם חסר ידיעה היא תרתי דסתרי.

[אין השגת ריה"ל על א־להי אריסטו השגה לפי הרמב״ם הרואה את אהבת ה' ויראתו אף היא כתוצאה מהתפעלות שכלית העוברת דרך הרגשות (כמבואר בה' יסוה"ת פ״ב)].

אכן אם מנקודת ראות כללית הרמב״ם מתקרב לגישה הפילוסופית הכללית הוא מציין יחד עם זה את ההבדל היסודי שבינו לבינה. נבואה זוהי דרגה מקסימלית של התפתחות שכלית, אולם לדרגה זו אין בכחו של כל האדם להגיע בעצמו. נחוצה לזה "אתערותא דלעילא" פתיחת שערי בינה האחרונים היא רק בידי שמים. האדם שובר את כל המנעולים אך נשאר עומד בפני מעין חתום אשר רק בחסד אלקים יכול הוא לזכות בו.

כאן נפגשים התחומים של הרמב"ם הפילוסוף עם הרמב״ם איש האמונה. לא לחנם מוגדרת אצלו הנבואה לא כ"עמוד החכמות" (כשם שהוא מגדיר את מציאות ה') אלא כאחד מ"יסודי הדת". לאט לך בן אדם! בלי סיוע ממרומים תשאר לעולם מגשש באפילה!

(השוה גם דעת בעל "העיקרים" שהיא שונה משניהם).

 

---

א1. מוזהר עליו מזה. עי' לעיל פ"ג, א' (אות פ"ו).

כדי שלא תהא וכו'. להראות ההבדל היסודי שבין תורת ה' אמת לשאר התורות.

ואחר יחברהו עזר. ואחר כך יקבל עזרה.

אמות התורות ושרשיהן. יסודות ושרשי התורה שבכתב ושבע"פ.

וסרו אלה הסברות. ונתבטלו הדעות הללו.

אין מדחה למעמדות הגדולים אי אפשר להכחיש את עובדת היותם.

ואיך לא נרוממהו מהגשמות וכו'. ואיך יתכן שניחם לבורא הגשמה בעוד שגם בתוך הבריאה אנו מכירים מציאויות רוחניות, והיינו נפש האדם.

עד ששב דבור. עד שהפך לדיבור הנשמע לאוזן האדם.

מה שהעביד לו מן הנמצאים. שהשתמש לצורך זה באותם הדברים שנבראו מאז.

אך העולה מזה וכו'. כונת הדברים היא בעיקר שיש בהם שכנוע מוחלט שהדברים באו ע"י פעולה אלקית ישירה.

א2. וכבר יצאנו וכו'. כמו מושג המדות אצל הבורא, שהכוונה היא רק לפי מה שהן נתפסות אצלנו בתור שכאלה (עי' לעיל פ"ד. א' ד"ה וצריכים) כן בענין הנבואה – אין שינוי בשפע האלקי, אלא הכל לפי המקבלים.

שהנבואה מופלאה וכו'. לא מתקבלת על הדעת.

לא יחוש וכו'. אין לשים לב על המעשה באשר אינו מועיל ואינו מגרע לשלמות האדם.

שאינם חובות וכו'. אינם דברים שחייבים בהם באופן מוחלט, רק מבחינת התועלת שבהם, והכל לפי התנאים.

וכבר נתבאר וכו'. כגון דברים שבממון שבהם אפשר לשנות. והכל לפי התנאי (ב"מ צ"ד.) משא"כ עניני איסור שאינם תלויים שום תנאי.

ג. ואין הנבואה חלה וכו'. המקור בגמרא (שבת צ"ב.) והרמב"ם מפרש כן הגמרא.

*) ע״ע מש"כ בדברי הרמב"ם הללו המלבי"ם פ' יתרו ב"תורה אור". והרב י.מ. חרל"פ זצ״ל בס' "מי מרום" על שמונה פרקים לרמב"ם פ"ז, ד'.

ד. כמשפט כל שלמות. כדרך כל תכונה של שלמות שאנו מיחסים לאיזה שהוא מין ממיני הנבראים, שאין זה מוכרח להיות קנינו של כל איש מאישי המין ההוא, אלא שהמין ההוא מסוגל לרכוש לו שלמות זו.

ואם הי' השלמות ההוא וכו'. ואם זה מסוג השלמויות הצריכה פעולה בכדי להוציאה אל הפועל, לא יתכן להגיע לזה שלא ע"י פעולת הכשרה נאותה.

שזה באור. שכונת הדברים וביאורם כאן.

שהנבואה בחוק ברוך – "גדולות". שבתנאיו של ברוך, הנבואה היא דבר נמנע וגדול מדי.

ו. יהיה כלי. שיוכל לשמש בתור מכשיר.

בזולת ההדרגות. גם שלא ע"י ההכנות המנויות.

ואף בזה ההתהפכות. ואף כשחלה הנבואה בדרך זו של השפעה מנביא.

עם היותו. למרות היותו.

להישיר האנשים. להורות לאנשיו הדרך הישרה.