שיחת מלאכי השרת פרק ב'
רבי צדוק
אות לג'

[לג] והמעלה השלישית מצד הידיעה, שהוא התחלת ההתעוררות לדעת מעלת השי"ת. ההתחלה הוא על ידי החכמה והידיעה, וכמו שכתב הרמב"ם [הל' יסודי התורה ב, ב] וכיצד הוא הדרך לאהבתו ויראתו כו', עיין שם.^[1] וגם בהתחלה מתעלים ישראל ממלאכים כמו שאמרנו, ולכך אין מלאכים אומרים שירה עד שיאמרו ישראל, שמצד ההתחלה הם מתעלים ולכך הם המתחילים, שההתחלה מיוחדת להם על ידי התורה שניתנה להם ולא לעליונים. והוא החכמה והנותנת הידיעה להם, ומהם נצמחה התחלת ההכרה שהם המולידים אותה מצד הידיעה והחכמה בהתבוננות בהנהגות הבריאה וכמו שנתבאר לעיל מדברי הרמב"ם יעויין שם בלשונו. ואח"כ נמשכת ההכרה גם למלאכים, שאין ההכרתם מצד ההתחלה מידיעה שהוא במוח רק מצד הכרת הלב שהוא אחר ידיעת המוח, ולכך בעלי הידיעה קודמים להם.

[1] רמב"ם יסודי התורה ב, ב: "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד: צמאה נפשי לאלהים לאל חי. וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דוד: כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך, מה אנוש כי תזכרנו".

שיחת מלאכי השרת פרק ב'
רבי צדוק
אות לב'

[לב] והמעלה השניה כאשר מרגישים הרגשת הלב בנפשות ישראל יתירה מהרגשת המלאכים, שהם שומעים ונבהלים כמו שנתבאר לעיל. כי קשיות הבנת הלב ידוע שהוא לשלושה דברים – עומק המושג וקוצר המשיג ואורך ההצעות. פירוש כבדות ענין הדבר הנישג מצד האמצעי שהיא עצם ההשגה וההכרה להשי"ת שיש בה עומק המושג. וקוצר המשיג מצד שהשי"ת בורא והמשיגים נבראים. וזהו הנרמז אצלם בענין שתי תיבות של ישראל, רוצה לומר שהזכרת השם שהוא ההכרה שהשי"ת הוא נכחו אחר שתי תיבות, רוצה לומר שני העלמים מקודם פרגודים ומחיצות. [והם שמע ישראל, שמע הוא מאמר המצווה שהוא השי"ת, וישראל הוא שם הנברא המשיג, אלו שני ההעלמים קודמים להזכרת והכרת השי"ת שהוא אלקינו.] אבל המלאכים יש להם עוד פרגוד שלישי, שהוא מה ששומעים ונבהלים שההכרה עצמה שבלב שהוא מצד עולם האמצעי, שהוא כאמצעי בין המשיג והמושג, שהיא ענין ההשגה עצמה, דבר זה גם כן אצלם קשה. לכך יש להם שלושה פרגודים, כי קדוש בכל מקום לשון הבדלה – מובדל ומופרש מהשגתם, ואומרים שלש פעמים קדוש. וזה דפריך שם בגמרא מברוך כבוד ה' ממקומו, ומשני ההוא אופנים שהם מכסא הכבוד [יעויין שם בתוספות ועיין עוד מה שכתבתי לקמן פרק ד' בזה] מעולם העליון מקום שנפשות ישראל חצובה, ולכך מתדמים במעלתם לישראל. והתירוץ השני כיון דאתיהיב רשותא, היינו מאחר שהגיעה ההכרה כבר גם הם קרוים מכירים, והבן זה.

שיחת מלאכי השרת פרק ב'
רבי צדוק
אות לא'

[לא] אבל על כל פנים כבר ידענו כללם ז"ל כי אלו ואלו דברי אלקים חיים [עירובין יג, ב; חגיגה ג, ב], דודאי מדרגות יש במעלות הכחות העליונים ואופני הרגשתם. [פירוש שיש כח מורגש בו התחדשות השי"ת בכל שנה, כמו כח הצמיחה שהוא מתחדש בכל שנה על דרך משל, וכיוצא בזה מובן למשכיל ובכל חילופי הזמנים.] אבל בכללם אין השירה היוצאת מפיהם אלא מצד התחלפות הזמן וההכרה מזולתם, מה שאין כן בישראל ההכרה מצד השינוי שבעצמם, לכך יכולים לומר בכל זמן שירצו. וזהו המעלה הראשונה שהיא מצד היצר הרע שבהם ומצד מה שהם בעולם התחתון ובשפלות המעלה, שדבר זה גורם להם שיהיו בעלי יצר הרע דבר זה עצמו הוא להם מעלה, ומצד הזה נקראו עושי דברו וכמו שנתבאר.

שיחת מלאכי השרת פרק ב'
רבי צדוק
אות ל'

[ל] וזהו ענין המחלוקות בזמן שירת המלאכים, כי מצאו כל חלוקות כללי הזמנים שבעה. [כי שבעה בכל מקום הוא היקף שלם לכל ענין, כמו שהיה בכלל הבריאה כולה שבעת ימי הבריאה היקף לכל הבריאה, כן דוגמתו בכל הנבראים, וכן היקף בריאת חלוקת הזמנים בכלל הם שבעה חלוקות.] והאומר הראשון היה סבור כי בכל חלוקת זמן היותר פרטי שהוא היום, מאחר שהשי"ת מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית אם כן יש לכל הכחות הנבראים הכרה מחודשת על ידי התחדשות מעשי בראשית, ונמצא נאמר מפיהם שיר להשי"ת. והשני סבור כי התחדשות שב לטבעיי מאחר שהוא בתמידות, רק התחדשות זמני השבתות, כי התחדשות היומיי ניכר לכל באי העולם הוא טבעיי, והתחדשות מעשי בראשית הוא בהעלם, מה שאין כן התחדשות זמן השבתיי שאין בו הכרה לעין ולטבע, והרגשת התחדשות הזמן שהוא התחדשות כח השי"ת כפי אותו הזמן הוא התחדשות הכריי למלאכים וכל כחות הנבראים. והשלישי סבור כי שבת קביעא וקיימא מראש הבריאה ושב לטבעיי התחדשות ההוא להתמדתו, רק הכרת ההתחדשות בכל חודש, שזהו ישראל דמקדשי לחדשים, והתחיל רק מעת מתן תורה והוא משתנה כרצון ישראל המקדשים, בזה ניכר יותר החדוש. והרביעי סבור כי זה אינו התחדשות לכל הנבראים רק ללבנה ונמשכים אחריה לבד, ולכן אמר התחדשות השנה שהוא התחדשות לכל הנבראים. והאומר החמישי סובר שהשנה היא כבר זמן קבוע מתחילת הבריאה, וניכר לכל באי עולם השתנות הזמן קור וחום קיץ וחורף ושב מנהג טבעיי וההתחדשות נעלם, רק הרגשת ההתחדשות בשמיטה. והששי סובר כי גם זו להתמדתה כטבעית, רק ההתחדשות ביובל שאינו מתמיד ותלוי רק בישראל ביחוד כשיהיו כולם ביחד כל השבטים לתולדותם, שדבר זה נראה שהתחדשות הזמן ההוא הוא הרגשת השי"ת בהשגחתו ביותר, עד שלבעבור שהשגחת השי"ת חופפת ביחוד בזה העולם על בני ישראל צריך שיהיה להתחדשות השגחה זו כולם במקום אחד בארץ המיוחדת להם שהוא ארץ ישראל. והשביעי סבור כי אין בכל אלה חילופי הזמנים התחדשות הכרה לכחות עומדים כמלאכי השרת, רק לנבראים בעלי נטייה להם מעורר כל חילוף זמן כי השי"ת הוא המחליפו ופועל חדשות, אבל לכחות עומדים אין להם חידוש, רק החידוש הכללי שהוא עיקר בריאתם בעולם, אבל אחר שנבראו הרי הם קבועים וקיימים כמו שנבראו בלא שום חלוף והשתנות, ולכך אין השיר יוצא מפיהם אלא פעם אחת בעולם כולו. ועוד דברים בגו ואין כאן מקומם.

שיחת מלאכי השרת פרק ב'
רבי צדוק
אות כט'

[כט] ובגמרא [חולין צא, ב] חביבין ישראל לפני הקב"ה יותר ממלאכי השרת, שישראל אומרים שירה בכל שעה ומלאכי השרת אין אומרים שירה אלא פעם אחת ביום, ואמרי לה פעם אחת בשבת, ואמרי לה פעם אחת בחודש, ואמרי לה פעם אחת בשנה, ואמרי לה פעם אחת בשבוע, ואמרי לה פעם אחת ביובל, ואמרי לה פעם אחת בעולם. וישראל מזכירים את השם אחר שתי תיבות, שנאמר שמע ישראל ה' וגו', ומלאכי השרת אין מזכירין את השם אלא לאחר שלוש תיבות, כדכתיב קדוש קדוש קדוש  ה' צבאות. ואין מלאכי השרת אומרים שירה למעלה עד שיאמרו ישראל למטה, שנאמר ברן יחד כוכבי בוקר והדר ויריעו כל בני אלקים, עד כאן. ביאר אלו השלוש מעלות שאמרנו. כי ענין השירה להשי"ת הוא ההכרה שהשי"ת הוא המנהג בחסדו כל דור ומחדש בכל יום תמיד מעשי בראשית ליתן חיים לכל חי, וכאשר הנברא מכיר ענין זה על בוריו דבר זה הוא שיר ותהלה להשי"ת. ולכך באו השירות על הנסים, שהם העידו תוקף השגחת השי"ת לעין כל רואה, כי כאשר נשתנו סדרי בראשית נתוספה הכרה חדשה אצל כל בריה שאין עולם כמנהגו נוהג מעצמו, שהרי ברצון השי"ת נשתנה מטבעו הנהוג, ונתחדשה ההכרה אצל הנבראים. וכל חדוש מעורר התחדשות בלב, וממנו ימלא פיהם תהלתו יתברך שמו ולומר לפניו שירה חדשה. ולכך ישראל אשר להם נטייה בטבע אל ההיפך מרצון השי"ת, וכאשר כופים ומשנים טבעם בשביל רצון השי"ת הרי יש כאן התחדשות בגופם בשביל רצון השי"ת, ומעורר בכל מעשה ממעשיהם שיר ושבח להשי"ת. מה שאין כן המלאכים שאין להם יצר לכופו, כי טבעם מסור ביד השי"ת ומשועבדים לעשות רצונו בלי שום נטייה כלל, לכך אין יכולים לומר שירה כל שעה רק מצד התחלפות הזמנים שיסד השי"ת. כי כל חילוף זמן מוליד התחדשות, כמו שנאמר המחדש בטובו בכל יום תמיד, לפי שכל יום הוא זמן בפני עצמו יש בכל יום חדוש בפני עצמו, והוא הזמן היותר פרטי הניכר, וכללי יותר הם שבת וחודש כו'.

שיחת מלאכי השרת פרק ב'
רבי צדוק
אות כח'

[כח] והיתה תשובתו מטענה זו כי התורה היא הכוללת כל בריאת מדות שונות שברא השי"ת, ולפיכך היא מיוחדת אלינו שאנו מקבלי השינויים ההם. ולפיכך אנו מונהגים מה שאין כן אתם, כלום למצרים ירדתם כו', שאין אתם מקבלים שינוי רק קבועים וקיימים בכח הנהגה אחת שנבראתם, ומה לכם מקום לתורה שהיא הכוללת כל הנהגות כולם וכל מיני כחות שבבריאה. וכן אנו מצד מעלת נפשותינו האצולה מתחת כסא הכבוד, שהיא כוללת כל הכחות כולם שבבריאה, לכך מבשרינו נחזה אלוק להחכים ולדעת מדותיו והנהגותיו יתברך שמו.  ונמצאו בני אדם מעולים מהמלאכים מצד שלושה כחות שבהם. כח המעשה שהם עושי דברו. וכח הדבור והגלוי, דבור וקול ה' שבלב, ועולם הדבור מן השי"ת נשמע ללבבם יותר. וכח המחשבה והחכמה שבמוח. שהידיעה וההרגשה והמעשה, בשלשתם מתעלים בני אדם מהמלאכים.

שיחת מלאכי השרת פרק ב'
רבי צדוק
אות כז'

[כז] ועל ידי זה היה יכול להשיב להם שיש לו דביקות בתורה שהיא החכמה שמעולם העליון שהוא למעלה מהם. ועל זה רמזו [ב"ב קלד, א] על יונתן בן עוזיאל שבשעה שהיה עוסק בתורה כל עוף הפורח היה נשרף. עוף רומז לעולם האמצעי המעופף באויר, וכמו שאיתא [בדברים רבה ו, י] עוף השמים אלו המלאכים, וכמו שנתבאר לעיל הבראשית רבה על ועוף יעופף. וכשהיה דבוק בתורה שהוא העולם העליון, היה נשרף ונתבטל [כענין שנתבאר לעיל על שמא ישרפוני] העולם האמצעי שתחתיו, לפי שהוא למעלה ממנו וכלא חשוב קמיה האויריים.

שיחת מלאכי השרת פרק ב'
רבי צדוק
אות כו'

[כו] ואמר שפירש כו', השם 'שדי' מבואר אצלינו במקום אחר שמורה על הצמצמות גלוי שכינת השי"ת אל האדם, כמו שאיתא [חגיגה יב, א] על שאמרתי לעולם די, פירוש שלא יתפשט כמדתו יתברך בהתפשטות יתירה שאז הוא נעלם מעיני המקבלים, והשם הזה רומז אל הכח שאמר השי"ת שיהיה די ומצומצם ומוגדר בהשגת הנפש האדם וכפי כחו שזהו תכלית הבריאה. וזהו מקום לתורה המגדרת ומצמצמת האדם שלא יהיה בהתפשטות, וזה הוא הנקרא גם כן שכינה בכל מקום, שרומז על כי אני ה' שוכן בקרבכם, שכינת השי"ת בקרב איש ולב עמוק, כפי השגת לבו ומוחו כך השי"ת שוכן מצומצם להשגתו. כי אלו היה אור השגתו יתברך בהתפשטות כאשר הוא, לא היה אפשר כלל לנברא להשיגו, לכך פעל השי"ת כח המצמצם השגתו והוא הנקרא 'שדי', וההשגה המצמצמת היא הנקרא שכינה, ועל ידו אדם דבק בהשי"ת עצמו שהוא עולם העליון למעלה ממלאכי השרת. וזהו שפירש כו' שכינתו עליו. ונקרא זיו כענין תנה הודך, שכל השגת השי"ת מכונה זיו והוד ואור וכל לשון של בהירות לגבי האדם המשיג האור, אבל לגבי השי"ת נקרא ענן וחושך שהוא העדר האור, שאור השי"ת הוא מתפשט עד אין קץ, וזה נעדר מזה להתצמצם שיושג אף לשפל אנשים, וזהו ועננו עליו.

שיחת מלאכי השרת פרק ב'
רבי צדוק
אות כה'

[כה] וזהו שאמר שמתיירא שישרפו, השריפה הוא הבטול והכליון על ידי הבל שבפיהם, רוצה לומר כח שבפיהם. כי האדם הוא מעולם התחתון שהוא עולם המעשה מצד גופו, ואם כן הם למעלה ממנו מצד כחם ומעלתם בפיהם, ואם כן אין לי תשובה עליהם מצד מעלתם שגדולה ממני ואין לי מעלה עליהם.  והשיבו אחוז בכסא כבודי, רוצה לומר אל תסתכל בשפלות גופך שהוא מעולם התחתון, רק מצד מעלת נפשך שאתה אחוז בה ועל ידה בכסא כבודי שהיא אצולה מתחת כסא הכבוד שהוא עולם העליון כאשר אמרנו למעלה, שהוא נישא למעלה ממלאכי השרת, ועולם ההוא הוא מן המחשבה והחכמה של השי"ת, ומצדו יגיע לך התורה שהיא החכמה כמו שנתבאר לעיל, ואז תוכל להשיב להם.

שיחת מלאכי השרת פרק ב'
רבי צדוק
אות כד'

[כד] ואלו השלוש מדרגות שבאדם שהוא עולם הקטן הן גם כן בעולם הגדול. עולם העליון והוא הנעלם לגמרי. והאמצעי והוא האויר שבין השמים לארץ שיש בו גלוי יותר, וזהו שאמר [תהילים קד] עושה מלאכיו רוחות, שהם מתייחסים נגד הרוח שבאדם והוא נגד הלב באדם. פירוש שכאשר חשב השי"ת בריאת העולם אז נברא עולם המחשבה שהוא עולם הכסא, וכאשר הגיע [בדרך משל מבשרינו נחזה אלוק] המחשבה מן המוח אל הלב, שהוא מדרגת גלוי יותר הרצון בבריאת עולם, נעשה עולם המלאכים שהוא גלוי יותר. וכאשר הגיע למעשה נעשה עולם העשייה, שהוא התחתון הגשמיי לגמרי, שיצא בפועל למעשה. וזהו המכוון בדברי רז"ל [סנהדרין קה, ב] וישם ה' דבר בפי בלעם, רבי אלעזר אומר מלאך, עיין שם במהרש"א,^[1] רוצה לומר שהמלאך הוא נקרא דבר ה' שהוא עולם הדבור של השי"ת.

[1] מהרש"א שם: "שהמלאך נברא בדיבורו של השי"ת".