---

מַאֲמָר רְבִיעִי

תוכן הפרק:

• שמות ה': אלוהים, ה'
  איך רומזים אל מקום מי שאין לו מקום?
  לא החושים מבינים, אלא השכל
  דימוי האדם לבורא
  כבוד ה'
• הצורך בהגשמת שמות ה'
• מקומות וזמנים טובים לקשר לה'
• היהדות על הקדשת מקומות
  הדתות על הקדשת מקומות
• בין בעל התורה לפילוסוף
• אמונת ירבעם ואמונת אחאב
• שמות האלוהים
• בין אלוהי אברהם לאלוהי אריסטו
• דת ישראל מחזקת מאמיניה
• שפלות עם ישראל
  ישראל אינם מקבלים ייסורים באהבה
• ערכה של תורת ישראל
• ספר היצירה
  שלמות הלשון העברית
• אסטרונומיה
• הספרים שאבדו. החכמות הטבעיות בגמרא

---

שמות ה': אלוהים, ה'

א. אָמַר הֶחָבֵר: ,אֱלהִים' תּאַר לְמושֵל בְּדָבָר מִן הַדְּבָרִים, וּלְדַיָּן שֶׁלּו, וְיֵשׁ שֶׁיִּהְיֶה בַּכּל כְּשֶׁהוּא רוצֶה בּו מושֵׁל בָּעולָם כֻּלּו, וְיֵשׁ שֶׁיִּהְיֶה בְּחֵלֶק כְּשֶׁהוּא רוצֶה בּו כּחַ מִכּחות הַגַּלְגַּל, או טֶבַע מֵן הַטְּבָעִים, או דַיָּן מִבְּנֵי אָדָם. וְנִבְנָה הַשֵּׁם הַזֶּה בִּלְשׁון קִבּוּץ, בַּעֲבוּר מַה שֶּׁהָיָה נוהֵג בֵּין הָאֻמּות עובְּדֵי הָאֱלִילִים, שֶׁהָיוּ עושִׂים צְלָמִים וְהָיוּ מַאֲמִינִים שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶם יָחוּלוּ בו כּחות הַגַּלְגַּלִים וּמַה שֶּׁדּומֶה לָזֶה, וְכָל אֶחָד מֵהֶם אֶצְלָם אֱלוהַּ, וְהָיוּ קורְאִים כְּלָלָם אֱלהִים, וְהָיוּ נִשְׁבָּעִים בָּהֶם, וּכְאִלּוּ הֵם מושְׁלִים בָּהֶם, וְהֵם מִתְרַבִּים, בְּרִבּוּי הַכּחות הַמַּנְהִיגִים אֶת הַגּוּף, וְהַכּחות הַמַּנְהִיגִים אֶת הָעולָם, כִּי הַכּחות כִּנּוּי לְסִבּות הַתְּנוּעות, כִּי כָל תְּנוּעָה הִיא בָאָה מִכּחַ זוּלָתִי כחַ הַתְּנוּעָה הָאַחֶרֶת, כִּי גַלְגַּל הַשֶּׁמֶשׁ וְגַלְגַּל הַיָּרֵחַ אֵינָם רָצִים בְּכחַ אֶחָד אֲבָל בְּכחות מִתְחַלְּפִים. וְלא פָנוּ אֶל הַכּחַ הָרִאשׁון אֲשֶׁר מִמֶּנּוּ בָּאוּ כָּל הַכּחות הָאֵלֶּה, אִם בַּעֲבוּר שֶׁלּא הודוּ בו, וְטָעֲנוּ כִּי קִבּוּץ הַכּחות הָאֵלֶּה הוּא הַמְסֻנֶּה אֱלוהַּ, וְשֶׁהַנֶּפֶשׁ גַּם כֵּן אֵינָה כִּי אִם קִבּוּץ הַכּחות הַמַּנְהִיגִים אֶת הַגּוּף, או שֶׁהודוּ בֵאלהִים אַךְ הָיָה רָחוק בְּעֵינֵיהֶם שֶׁתּועִיל עֲבודָתו, וְחָשְׁבוּ כִּי הוּא נֶעֱלָם וּמְרומָם שֶׁיֵּדָעֵנוּ כָּל שֶׁכֵּן שֶׁיַּשְׁגִּיחַ בָּנוּ, חָלִילָה לָאֵל מִדִּבְרֵיהֶם. עַל כֵּן לא הָיוּ עובְדִים דָּבָר אֶחָד אַךְ רַבִּים שֶׁקּורְאִין אותָם אֱלהִים, כְּלָל שֶׁכּולֵל הַסִּבּות מֵאֵין חִלּוּק. וְהַדַּיְּקוּת וְהַמַּעֲלָה הַיְתֵרָה אֵינָהּ כִּי אִם בַּשֵּׁם הַנִּכְבָּד יוד הֵא וָו הֵא יִתְבָּרָךְ, הוּא שֵׁם נודָע רָמוּז אֵלָיו בְּמִדּות, לא בְמָקום, אַחַר אֲשֶׁר לא הָיָה נודָע, כִּי הָיָה נִקְרָא אֱלהִים בִּכְלָל, וְנִקְרָא ה' בְּהִתְיַחֵד. כְּאִלּוּ שָׁאַל הַשּׁואֵל: "אֵיזֶה אֱלוהַּ רָאוּי לַעֲבד: הַשֶּׁמֶשׁ או הַיָּרֵחַ או הַשָּׁמַיִם או הַמַּזָּלות או אַחַד הַכּוכבִים או הָאֵשׁ או הָרוּחַ או הַמַּלְאָכִים הָרוּחָנִיִּים או זוּלָתָם? כִּי לְכָל אֶחָד מֵהֶם מַעֲשֶׂה וּמֶמְשָׁלָה, וְכָל אֶחָד מֵהֶם סִבָּה בַּהֲוָיָה וּבַהֶפְסֵד". וְתִהְיֶה הַתְּשׁוּבָה: ה'! כְּמו שֶׁאַתָּה אומֵר: ,פְּלונִיּ' בְּשֵׁם נודָע, כִּ,רְאוּבֵן' וְ,שִׁמְעון', אַחֲרֵי אֲשֶׁר יוּבַן מִמִּלַּת,רְאוּבֵן' וְ,שִׁמְעון' אֲמִתַּת עַצְמֵיהֶם.

ב. אָמַר הַכּוּזָרִי: וְאֵיךְ אודִיעַ בְּשֵׁם מַה שֶּׁאֵין עָלָיו רֶמֶז, אַךְ הָרְאָיָה עָלָיו מִמַּעֲשָׂיו.

ג. אָמַר הֶחָבֵר: אֲבָל רומְזִים אֵלָיו בָּרְמִיזָה הַנְּבוּאִית וּבָרְאִיָּה הָרוּחָנִית, כִּי הָרְאָיות מַתְעִים וּמִן הָרְאָיות יָבוא אָדָם לְאֶפִּיקוּרְסוּת וּלְדֵעות מֻפְסָדות. וְכִי מָה הֵבִיא הַמַּשְׁנִים, לֵאמר בִּשְׁתֵּי סִבּות קְדוּמות, אֶלָּא הָרְאָיות. וְכֵן אַנְשֵׁי הַקַּדְמוּת מָה הֱבִיאָם לֵאמר בְּקַדְמוּת הַגַּלְגַּל וְשֶׁהוּא סִבַּת עַצְמו וְסִבַּת זוּלָתו, אֶלָּא הָרְאָיות. וְכֵן עובְדֵי הַשֶּׁמֶשׁ וְעובְדֵי הָאֵשׁ – הָרְאָיות הֵבִיאוּ אותָם אֶל זֶה. אַךְ דַּרְכֵי הָרְאָיות נֶחֶלְקוּ, מֵהֶם מְדֻקְדָּקות עַד תַּכְלִית וּמֵהֶם מְקֻצָּרות. וְהַמְדֻקְדָּק שֶׁבָּהֶם – הַפִּילוסופִים, וְדַרְכֵי הָרְאָיות הֱבִיאוּם לֵאמר בֵּאלהִים, שֶׁלּא יועִילֵנוּ וְלא יַזִּיקֵנוּ, וְלא יֵדַע תְּפִלָּתֵנוּ וְקָרְבְּנותֵינוּ, וְלא עֲבודָתֵנוּ וְלא מִרְיֵנוּ, וְשֶׁהָעולָם קַדְמון כְּקַדְמוּתו, וְאֵין אֵצֶל אֶחָד מֵהֶם שֵׁם נודָע שֶׁרומְזִין אֵלָיו. אַךְ אֵצֶל מִי שֶׁשָּׁמַע דְּבָרָיו וְצִוּוּיו וְהַזְהָרָתו וּגְמוּלו עַל הָעֲבודָה וְעָנְשׁו עַל הָעֲבֵרָה, וְהוּא קורֵא אותו בְּשֵׁם נודָע, כִּנּוּי לָזֶה שֶׁדִּבֶּר עִמּו, וְאִמֵּת אֶצְלו שֶׁהוּא בּורֵא הָעולָם אַחַר שֶׁלּא הָיָה.
וּתְחִלָּתָם אָדָם, לא הָיָה יודֵעַ ה' לוּלֵא דַבְּרו עִמּו וּגְמוּלו וְעָנְשׁו וְשֶׁבָּרָא לו חַוָּה מִצַּלְעותָיו, וְנִתְבָּרֵר לו שֶׁהוּא בּורֵא הָעולָם, וְרָמַז לו בְּדִבּוּר וּבְמִדּות וְקָרָא אותו ,יְיָ'. וְלוּלֵא זֶה הָיָה נִשְׁאָר עַל שֵׁם ,אֱלהִים', שֶׁאֵין מִתְבָּרֵר מַה הוּא, אִם הוּא אֶחָד או יותֵר מֵאֶחָד, אִם הוּא יודֵעַ הַחֲלָקִים אִם לא. וְאַחַר כֵּן קַיִן וְהֶבֶל יְדָעוּהוּ אַחַר שֶׁקִּבְּלוּהוּ מֵאֲבִיהֶם, בָּרְאִיָּה הַנְּבוּאִית, וְאַחַר כֵּן נחַ, וְאַחַר כֵּן אַבְרָהָם יֵצְחָק וְיַעֲקב עַד משֶׁה וּמִי שֶׁהָיָה אַחֲרָיו מֵהַנְּבִיאִים. וּקְרָאוּהוּ הֵם ,יְיָ' בִּרְאִיָּתָם, וּקְרָאוּהוּ הָעָם הַמְקַבְּלִים מֵהֶם בְּהַאֲמָנָתָם אותָם, ,יְיָ', בַּעֲבוּר שֶׁהָיָה דְבָרו וְהַנְהָגָתו דָּבֵק בִּבְנֵי אָדָם וְהָיוּ דְבֵקִים הַסְּגֻלָּה מִבְּנֵי אָדָם בּו, עַד שֶׁהָיוּ רואִים אותו בְּמִצּוּעַ מָה נִקְרָא "כָּבוד וּשְׁכִינָה וּמַלְכוּת וְאֵשׁ וְעָנָן וְצֶלֶם וּתְמוּנָה וּמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת" וְזוּלַת זֶה מִמַּה שֶּׁהָיָה רְאָיָה לָהֶם שֶׁהַדִּבּוּר עִמָּם מֵאֶצְלו, וְקורְאִים אותו ,כְּבוד יְיָ'.
וְיֵשׁ שֶׁיִּקְרְאוּ הָאָרון ,יְיָ' כְּמו שֶׁהָיוּ אומְרִים ,קוּמָה ה'!' (במדבר י, לה) וְשׁוּבָה ה'! בְּנוּחה (במדבר י לה), וְ,עָלָה אֱלהִים בִּתְרוּעָה ה' בְּקול שׁופָר' (תהילות מז, ו), וְהֵם הָיוּ רוצִים אֲרון ה'. וְיֵש שֶׁיִּקְרְאוּ הַיַּחַס שֶׁיֵּשׁ בֵּין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבֵינו וְהַהִצְטָרֵף ,יְיָ', וּבָזֶה נֶאֱמַר: הֲלא מְשַׂנְאֶיךָ ה' אֶשְׂנָא (תהילות קלט), וְאיְבֵי ה' (תהילות לז,כ), רוצִים: עַם ה' או בְּרִית ה' או תּורַת ה', כִּי אֵין צֵרוּף בֵּינו וּבֵין אֻמָּה מֵהָאֻמּות, כִּי אֵינֶנּוּ אוצֵל אורו כִּי אִם עַל הַסְּגֻלָּה וְעַל בַּעֲלֵי דָת הָאֲמִתִּית, וְהֵם מְקֻבָּלִים מִמֶּנּוּ וְהוּא מְקֻבָּל מֵהֶם, וְכֵן נִקְרָא אֱלהֵי יִשְׂרָאֵל, וְנִקְרָאִים הֵם,עַם ה" וְ,עַם אֱלהֵי אַבְרָהָם' (תהילות מז, י).
וֶאֱמר, שֶׁקְּצָת הָאֻמּות הָלְכוּ אַחֲרָיו וְעָבְדוּ אותו מִשֵּׁמַע וְקַבָּלָה, אַיֵּה קַבְּלו אותָם וְהִדָּבְקו בָהֶם וּרְצותו בַעֲבודָתָם וְקִצְפּו בְהַמְרותָם? אַךְ אֲנַחְנוּ רואִים אותָם נֶעֱזָבִים אֶל הַטֶּבַע וְהַמִּקְרֶה, טובָתָם וְרָעָתָם כְּפִיהֶם, לא בְעִנְיָן מִתְבָּרֵר שֶׁהוּא בְדָבָר אֱלהִי לְבַדּו. וְכֵן יִחֵד אותָנוּ בְּאָמְרו: ,ה' בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּו אֵל נֵכָר' (דברים לב, יב). וְהָיָה הַשֵּׁם הַזֶּה מְיֻחָד בָּנוּ שֶׁאֵין אַחֵר יודֵעַ אותו אֲמִתַּת יְדִיעָתו זוּלָתֵנוּ. וְהוּא שֵׁם נודָע, לא יִסְבּל הֵא הַיְדִיעָה כַּאֲשֶׁר הִיא נוסֶפֶת עַל אֱלהִים, וְיֵאָמַר: הָאֱלהִים (בראשית כ, ו). וְהַשֵּׁם הַזֶּה מִכְּלָל הַמַּעֲלות הַטּובות אֲשֶׁר יֻחַדְנוּ בָהֶם, וְסודו נִסְתָּר. אַךְ מַעֲלַת הָאותִיּות הַמְיֻחָדות לו הִיא הַמְדַבֶּרֶת, מִפְּנֵי שֶׁהֵם אותִיּות אהו"י אֲשֶׁר הֵם עִלַּת הֵרָאות כָּל הָאותִיּות, שֶׁאֵין מְדַבְּרִים בְּאות מֵהָאותִיּות בְּעוד שֶׁלּא תִמְצָא אֵלֶּה, ר"ל הַפַּתְחָא לָאָלֶף וְהַהֵא, וְהַקִּמּוּץ לַוָּו, וְהַשֶּׁבֶר לַיּוד, וְהֵמָּה כָּרוּחות וּשְׁאָר הָאותִיּות כַּגּוּפות. וְ,יָהּ' כָּמוהוּ. אֲבָל,אֶהְיֶה' אֶפְשָׁר שֶׁיִהְיֶה מִן הַשֵּׁם הַזֶּה, וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה נִגְזָר מֵ,הָיה', וְרָצָה בו: לִמְנעַ מֵחֲשׁב בַּאֲמִתּוּת הָעֶצֶם אֲשֶׁר יְדִיעָתו נִמְנָעַת, וְכַאֲשֶׁר שְׁאֵלו וְאָמַר: ,וְאָמְרוּ-לִי מַה-שְּׁמו? (שמות ג, יג)' עָנָהוּ לֵאמר: מַה לָּהֶם לְבַקֵּשׁ מַה שֶּׁלּא יוּכְלוּ לְהַשִּׂיגו?' דּומֶה לְמַה שֶּׁאָמַר הַמַּלְאָךְ: ,לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי, וְהוּא פֶלִאי (שופטים יג,יח), אַךְ אֱמר לָהֶם אֶהְיֶה, וּפֵרוּשׁו, אֲשֶׁר אֶהְיֶה (שמות ג, יד).
וְהַטַּעַם הַנִּמְצָא אֲשֶׁר אֶמָּצֵא לָהֶם בְּעֵת שֶּיְּבַקְשׁוּנִי, אַל יְבַקְשׁוּ רְאָיָה גְדולָה מֵהִמָּצְאִי עִמָּהֶם, וִיקַבְּלוּנִי כֵן, וְאָמַר: אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם (שמות ג, יד). וּכְבָר קָדַם וְשָׂם מופְתו לְמשֶׁה בְּזֶה הָעִנְיָן בְּאָמְרו: כִּי-אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה-לְּךָ הָאות וגו" (שמות ג, יב), וְהָאות כִּי אָנכִי שְׁלַחְתִּיךָ הוּא שֶׁאִמָּצֵא לְךָ בְּכָל מָקום. וְסָמַךְ לו מַה שֶּׁדּומֶה לָזֶה בְּאָמְרו: "אֱלהֵי אֲבותֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם, אֱלהֵי אַבְרָהָם אֱלהֵי יִצְחָק וֵאלהֵי יַעֲקב" (שמות ג, טו). הַמְפֻרְסָמִים בְּהִמָּצֵא הָעִנְיָן הָאֱלהִי עִמָּם תָּמִיד, וֵאלהֵי הָאֱלהִים' -,כִּנּוּי', בַּעֲבוּר שֶׁכָּל הַכּחות הַפּועֲלִים צְרִיכִים אֵלָיו יִתְבָּרֵךְ, שֶׁיְּסַדְּרֵם וְיַנְהִיגֵם, וַ,אֲדנֵי הָאֲדנִים' כָּמוהוּ.

אֲבָל ,אֵל' נִגְזַר מֵאֱיָלוּת, וּמִמֶּנוּ יֵצְאוּ כָּל הַכּחות, וְהוּא מְרומָם מֵהִתְדַּמּות לָהֶם, וְכָשֵׁר לומַר: "מִי-כָמוךָ בָאֵלִים" – קִבּוּץ ,אֵל'.

וְ,קָדושׁ' – כִּנּוּי, שֶׁהוּא נִקְדָּשׁ וּמְרומָם מִשֶּׁתֵּאות לו מִדָּה מִמִּדּות הַבְּרוּאִים, וְאִם יִקָּרֵא בָהֶם – הוּא דֶרֶךְ הַעֲבָרָה. וְעַל כֵּן שָׁמַע יְשַׁעְיָהוּ, קָדושׁ קָדושׁ קָדושׁ' עַד אֵין תַּכְלִית, וְהַטַּעַם שֶׁהוּא נִקְדָּשׁ וּמְרומָם מִשֶּׁתַּשִׂיגֵהוּ מְאוּמָה מִטֻּמְאות הָעָם אֲשֶׁר יִשְׁכּן כְּבודו בֵּינֵיהֶם, וְעַל כֵּן רָאָה אותו עַל,כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא'. וִיכֻנֶּה בְקָדושׁ, הָרוּחָנִי אֲשֶׁר לא יִתְגַּשֵּׁם וְלא יִתָּלֶה בו דָבָר, מִמַּה שֶּׁיִּתָּלֶה בַגְּשָׁמִים. וְיֵאָמַר: "קְדושׁ יִשְׂרָאֵל" כִּנּוּי לָעִנְיָן הָאֱלהִי הַדָּבֵק בּו וְאַחֲרָיו בַּהֲמון זַרְעו, דְּבֵקוּת מַחֲשָׁבָה וְהַנְהָגָה, לא דְּבֵקוּת נְגִיעָה. וְאֵין מֻתָּר לְכָל מִי שֶׁיִּרְצֶה, שֶׁיּאמַר: "אֱלהַי וּקְדושִׁי" אֶלָּא דֶרֶךְ הַעֲבָרָה בְּדֶרֶךְ הַקַּבָּלָה.

אַךְ עַל דֶּרֶךְ הָאֱמֶת לא יאמַר אותו כִּי אִם נָבִיא או חָסִיד שֶׁיִּדְבַּק בּו הָעִנְיָן הָאֱלהִי, וְעַל כֵּן אָמְרוּ לַנָּבִיא: "חַל-נָא אֶת-פְּנֵי יְיָ אֱלהֶיךָ". וְהַכַּוָּנָה הָיְתָה בָּאֻמָּה הַזּאת שֶׁיִּהְיֶה עֶרְכָּם מִן הָאֻמּות עֵרֶךְ הַמֶּלֶךְ מִן הָעָם, כְּמו שֶׁאָמַר: "קְדשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדושׁ אֲנִי יְיָ אֱלהֵיכֶם".

אֲבָל ,אֲדנָי' הַנִּכְתָּב בְּאָלֶף דָּלֶת נוּן יוד הוּא כְרֶמֶז אֶל דָּבָר, וְאִם בֶּאֱמֶת הוּא נַעֲלֶה מִן הָרֶמֶז, כִּי הָרֶמֶז הוּא לְצַד מִבִּלְתִּי צַד, כִּי יֵשׁ שֶׁיִּרְמְזוּ אֶל הַדְּבָרִים הַנִּפְעָלִים מֵאִתּו הַמְשַׁמְּשִׁים לו שִׁמּוּשׁ רִאשׁון, כַּאֲשֶׁר יִרְמְזוּ אֶל הַשֵּׁכֶל וְיאמְרוּ שֶׁהוּא בַלֵּב או בַמּחַ, וְיאמְרוּ: "הַשֵּׂכֶל הַזֶּה" או "הַשֵּׂכֶל הַלָּזֶה", וְאֵין רֶמֶז בֶּאֱמֶת אֶל מַה שֶּׁאֵינֶנּוּ נִגְבָּל בְּמָקום. וְאַף עַל פִּי שֶׁכָּל הָאֵבָרִים מְשַׁמְּשִׁים לַשֵּׂכֶל, הַשִּׁמּוּשׁ הַהוּא הוּא בְמִצּוּעַ הַלֵּב או הַמּחַ, כְּכֵלָיו הָרִאשׁונִים, רומְזִים אֲלֵיהֶם שֶׁהַשֵּׂכֶל שָׁמָּה.

כֵּן רומְזִים אֶל הַשָּׁמַיִם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְלִי מְשמֵּשׁ בְּחֶפְצו גְּרִידָא מִבִּלְתִּי סִבּות אֲחֵרות אֶמְצָעִיּות בֵּינֵיהֶם, וְאֵין רומְזִין אֶל דָּבָר מֵהַמֻּרְכָּבות, מִפְּנֵי שֶּׁהֵם כֵּלִים מְשַׁמְּשִׁים בְּמִצּוּעַ סִבּות אֲחֵרות מִשְׁתַּלְשְׁלִים אֵלָיו יִתְבָּרֵךְ שֶׁהוּא סִבַּת הַסִּבּות, וְיֵאָמַר: "הַיּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם" (תהילות קכג, א), כִּי הָאֱלהִים בַּשָּׁמָיִם (קהלת ה, א), וְיֵשׁ שֶׁיֵּאָמַר עַל דֶּרֶךְ הַעֲבָרָה, "יִרְאַת שָׁמַיִם", "יְרֵא שָׁמַיִם בַּסֵּתֶר" וּ"מִן הַשָּׁמַיִם יְרֻחָמוּ". וְכֵן רומְזִים אֶל עַמּוּד הָאֵשׁ וְעַמּוּד הֶעָנָן, וּמִשְׁתַּחֲוִים נִכְחו, וְאומְרִים כִּי הָאֱלהִים שָׁמָּה, כִּי הָעַמּוּד הַהוּא מְשַׁמֵּשׁ בְּחֶפְצו לְבַד, וְאֵינֶנּוּ כִשְׁאָר הָעֲנָנִים וְהָאִשִּׁים הַנִּקְרִים בָּאַוִּיר מִסִּבּות אֲחֵרות.

וְכֵן רומְזִים אֶל ,אֵשׁ אוכֶלֶת בְּראשׁ הָהָר' (שמות כד, יז) אֲשֶׁר רָאוּהָ הֲמון הָעָם, וְאֶל הַצּוּרָה הָרוּחָנִית אֲשֶׁר רָאּוָה הָאֲצִילִים, 'וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר' (שמות כד, י). וְקָרְאוּ אותָהּ: ,אלהֵי יִשְׂרָאֵל'.

וְכֵן רומְזִים אֶל אֲרון הַבְּרִית וְאומְרִים עָלָיו ,אֲדון כָּל הָאָרֶץ' (יהושע ג, יא), בַּעֲבוּר הֵרָאות הַפְּלָאות בְּהִמָּצְאו, וְהֵעָדְרָם בִּלְעָדָיו, כַּאֲשֶׁר קָרְאוּ הָעֵינַיִם ,רואות', וְהַדָּבָר שֶׁהָרְאוּת בּו – זוּלָתָם, וְהִיא הַנָּפֶשׁ. וְיֵשׁ שֶׁרומְזִים אֶל הַנְּבִיאִים וְהַחֲכָמִים הַחֲסִידִים, כִּי הֵם כַּכֵּלִים הָרִאשׁונִים לְחֵפֶץ הָאֲלהִים, מִשְׁתַּמְּשִׁים בְּחֶפְצו וְלא יַמְרוּ מִדְּבָרו מְאוּמָה, וְיֵרָאוּ הַמּופְתִים עַל יְדֵיהֶם. וּבִכְמו הָרֶמֶז הַזֶּה אָמְרוּ רַבּותֵינוּ זִכְרונָם לִבְרָכָה (פסחים כב:): ",אֶת-יְיָ אֱלהֶיךָ תִּירָא' (דברים ו, יב), לְרַבּות תַּלְמִידֵי חֲכָמִים" (פסחים כב, א"ע), וְהַדִּין לְמִי שֶׁהוּא בַמַּעֲלָה הַזּאת שֶׁיִּקְרָאוּהוּ אִישׁ הָאֱלהִים, תּאַר מֻרְכָּב מִן הָאֱנושׁוּת וְהָאֱלהוּת, כְּאִלּוּ אָמַר: הָ"אֱנושׁ הָאֱלהִי". וְכַאֲשֶׁר יִהְיֶה הַדִּבּוּר עִם דָּבָר אֱלהִי שֶׁרומְזִים אֵלָיו, יֵאָמַר: "אֲדנָי" (בראשית יח, ג) בְּאָלֶף דָּלֶת נוּן יוד, כְּאִלּוּ הוּא אומֵר: "אֲדונִי, אַתָּה מושְׁלִי". וְרומְזִים עַל מַה שֶּׁיֻּגְבַּל בְּמָקום דֶּרֶךְ הַעֲבָרָה, כְּמו שֶׁאָמַר: הַיושְׁבִי בַּשָּׁמַיִם (תהילות קכג) "ישֵׁב צִיּון (תהילות, ט, יב) ישֵׁב הַכְּרוּבִים (שמו"א ד, ד), שׁכֵן יְרוּשָׁלָיִם"(תהילות קלה, ג). וְרַבּוּ הַמִּדּות וְהָעֶצֶם אֶחָד, בַּעֲבוּר הִתְחַלְּפוּת הַמָּעון הַמְקַבֵּל, כְּהִתְחַלְּפוּת הַנִּיצוצות וְהַשֶּׁמֶשׁ אֶחָד, וְזֶה הַדִּמְיון אֵינֶנּוּ נָאות בַּכּל, אֶלָּא אִם הָיְתָה הַשֶּׁמֶשׁ בִּלְתִּי מֻשֶּׂגֶת וְיִמָּצְאוּ הַנִּיצוצות וְלא תֻשַּׂג סִבָּתָם אֶלָּא בְדֶרֶךְ הָרְאָיָה.

איך רומזים אל מקום מי שאין לו מקום?

וְהַצּרֶךְ מֵבִיא לְהַרְחִיב מְעַט בִּדְבָרִים בְּכָאן, בַּעֲבוּר שֶׁהוּא מְקום טַעֲנָה אֵיךְ רומְזִים אֶל מְקום-מִי שֶׁאֵין לו מָקום, וְנַאֲמִין כִּי הַנִּרְמָז אֵלָיו הוּא הַסִּבָּה הָרִאשׁונָה. וַאֲנַחְנוּ מַצִּיעִים בִּתְשׁוּבַת זֶה הַצָּעָה, וְנאמַר, כִּי הַחוּשִׁים אֵינָם מַשִּׂיגִים מִן הַמּוּחָשִׁים כִּי אִם מִקְרֵיהֶם, לא עַצְמֵיהֶם, וְאֵינָם מַשִּׂיגִים מִן הַמֶּלֶךְ, עַל הַדִּמְיון, זוּלָתִי הַמַּרְאִים וְהַתָּכְנִיּות וְהַשִּׁעוּרִים, וְאֵינֶנּוּ זֶה אֲמִתַּת הַמֶּלֶךְ שֶׁהֵם מְקַבְּלִים עֲלֵיהֶם לְרומְמו, אֲבָל אַתָּה רואֵהוּ בַמִּלְחָמָה בְּתַכְשִׁיט אֶחָד וְתִרְאֵהוּ בַמְּדִינָה בְּתַכְשִׁיט אַחֵר, וּבְבֵיתו בְּתַכְשִׁיט אַחֵר, וְתאמַר כִּי הוּא הַמֶּלֶךְ, בִּגְזֵרַת הַשֵּׂכֶל לא בִגְזֵרַת הַחוּשׁ, וְאֶפְשָׁר שֶׁתִּרְאֶה אותו נַעַר, וְאַחַר כֵּן בָּחוּר, וְאַחַר כֵּן זָקֵן, וְאַחַר כֵּן יָשִׁישׁ, וְתִרְאֶה אותו בָּרִיא, וְאַחַר כֵּן חולֶה, וּכְבָר נֶחֶלְפוּ מַרְאָיו וּמִשּׁוּשָׁיו וְלֵחותָיו וּמִדּותָיו, וְאַתָּה אומֵר שֶׁהוּא הוּא, וְגָזַרְתָּ שֶׁהוּא הַמֶּלֶךְ, בַּעֲבוּר שֶׁהוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר עִמְּךָ וְצִוְּךָ וְהִזְהִירְךָ, וְזֶה מִמֶּנּוּ אֵינֶנּוּ כִּי אִם הַשֵּׂכֶל או הַנֶּפֶשׁ הַמְדַבֶּרֶת, וּכְבָר הִתְקַיֵּם, כִּי הַחֵלֶק הַהוּא מִמֶּנּוּ עֶצֶם בִּלְתִּי נִגְדָּר וְאֵין רְמִיזָה אֵלָיו, וְאַתָּה כְבָר רָמַזְתָּ אֵלָיו וְגָזַרְתָּ שֶׁהוּא הַמֶּלֶךְ, וְכַאֲשֶׁר מֵת וְרָאִיתָ מִמֶּנּוּ מַה שֶּׁהָיִיתָ רואֶה, גָּזַרְתָּ כִּי הוּא אֵינֶנּוּ הַמֶּלֶךְ, אַךְ גּוּף יְנִיעֵהוּ מִי שֶׁיִּרְצֶה וְיִפָּעֵל עַל כַּמָּה פָנִים מֵאָפְנֵי הַהִפָּעֲלֻיּות מֵהַמִּקְרֶה וְהַחֵפֶץ, כָּעֲנָנִים הַנִּקְרִים בָּאֲוִיר, יִשָּׂאֵם רוּחַ וּתְבִיאֵם אַחֶרֶת, וּתְקַבְּצֵם רוּחַ וּתְפַזְּרֵם אַחֶרֶת, וְהָיָה קדֶם לָכֵן גֶּשֶׁם לא יִפָּעֵל כִּי אִם בְּחֵפֶץ נֶפֶשׁ הַמֶּלֶךְ הַהוּא. וְהָיָה כְּעַמּוּד הֶעָנָן הָאֱלהִי אֲשֶׁר לא יְפַזְּרוּהוּ הָרוּחות. דִּמְיון אַחֵר, הַשֶּׁמֶשׁ – נִרְאֶה אותָהּ עִגּוּל פָּשׁוּט כְּשִׁעוּר הַצִּנָּה וּבְתָאֳרָה: מַזְהִירָה, חַמָּה, נָחָה, וְהַשֵּׂכֶל גּוזֵר כִּי הוּא כַדּוּר גָּדול מִכַּדּוּר הָאָרֶץ בְּמֵאָה וְשִׁשִּׁים וְשֵׁשׁ פְּעָמִים, וְשֶׁאֵינָהּ חַמָּה וְלא נָחָה, אַךְ הִיא מִתְנועַעַת שְׁתֵּי תְנוּעות מִתְהַפְּכות: מִזְרָחִית וּמַעֲרָבִית, בִּתְנָאִים יֶאֱרַךְ פֵּרוּשָׁם.

לא החושים מבינים, אלא השכל

וְלא הוּשַׂם לַחוּשִׁים כּחַ לְהַשִּׂיג עֶצֶם הַדְּבָרִים, אַךְ כּחַ מְיֻחָד לְהַשִּׂיג מִקְרִים תְּלוּיִים בָּהֶם, יִקַּח הַשֵּׂכֶל מֵהֶם רְאָיָה עַל עַצְמָם וְסִבָּתָם, וְלא יַעֲמד עַל הַמַּהוּת וְעַל הָעִנְיָן, אֶלָּא הַשֵּׂכֶל הַשָּׁלֵם, וְכָל אֲשֶׁר הוּא שֵׂכֶל בְּפעַל כַּמַּלְאָכִים, יַשִּׂיג הָעִנְיָנִים וְהַמַּהֻיּות בְּעַצְמָם, מֵאֵין צרֶךְ אֶל הַמִּקְרִים שֶׁיִּהְיוּ בָאֶמְצַע, אֲבָל שִׂכְלֵנוּ אֲשֶׁר הוּא תְחִלָּה בְכחַ בַּהִיּוּלִי, לא יוּכַל לַעֲמד עַל אֲמִתַּת הַדְּבָרִים אֶלָּא בַּמֶּה שֶׁחֲנָנו הַבּורֵא מִכּחות מְיֻחָדִים, שָׂמָם בַּחוּשִׁים רְאוּיִים לְמִקְרֵי הַמּוּחָשִׁים דְּבֵקִים תָּמִיד בְּכָל הַמִּין, כִּי אֵין מַחְלקֶת בֵּין רְאוּת עֵינַּי וּרְאוּת עֵינֶיךָ, שֶׁהַשֶּׁטַח הַהוּא הֶעָגל הַמֵּאִיר הַמְחַמֵּם הוּא הַשָּׁמֶשׁ. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַמִּדּות הָאֵלֶּה מְרֻחָקות אֵצֶל הַשֵּׂכֶל לא יַזִּיק זֶה בַמִּין, אֲבָל הועִיל, מֵחֲמַת שֶׁלָּקַחְנוּ מֵהֶם רְאָיָה עַל חֶפְצֵנוּ, כַּאֲשֶׁר יְקַבֵּל תּועֶלֶת הַפִּקֵּחַ הַמַּשְׂכִּיל אֲשֶׁר יְבַקֵּשׁ גְּמַלּו, בְּמַאֲמַר אַלְעַמַשִׁ אַלְאַחְוַלִ (שֶׁעֵינָיו טְרוּטות וְשֶׁרואֶה מֵאֶחָד שְׁנַיִם): "אֲנִי רואֶה בְּמָקום פְּלונִי שְׁנֵי כֻּרְכִּיּות (גִּרְנִּיק); וְהַפִּקֵּחַ יֵדַע כִּי הַגָּמָל הוּא שֶּרָאָה, בַּחֲלִישׁוּת רְאוּתו נִדְמָה לו כִּי הוּא כֻּרְכִּיָּה, וּבַעֲבוּר עִוּוּת רְאוּתו נִדְמָה לו שֶׁהֵם שְׁנַיִם, וְהועִיל הַפִּקֵּחַ בְּעֵדוּתו, וְדָן אותו לְכַף זְכוּת בְּרעַ מְלִיצָתו מִפְּנֵי רעַ רְאוּתו וְכֵן הַחוּשִׁים וְהַכּחַ הַדִּמְיונִי אֵצֶל הַשֵּׂכֶל. וְכַאֲשֶׁר שָׂם הַבּורֵא בְּחָכְמָתו הָעֵרֶךְ הַזֶּה בֵּין הַחוּשׁ הַנִּרְאֶה וְהַמּוּחָשׁ הַגַּשְׁמִי, כֵּן שָׂם בְּחָכְמָה עֵרֶך בֵּין הַחוּשׁ הַנִּסְתָּר וְהָעִנְיָן שֶׁאֵינֶנּוּ גַשְׁמִי, וְשָׂם לְמִי שֶׁבָּחַר מִבְּרוּאָיו עַיִן נִסְתֶּרֶת רואָה דְבָרִים בְּעֵינֵיהֶם, לא יִתְחַלָּפוּ, וְיִקַּח מֵהֶם הַשֵּׂכֶל רְאָיָה עַל עִנְיַן הַדְּבָרִים הָהֵם וְלִבּותָם.

וּמִי שֶׁנִּבְרְאָה לו הָעַיִן הַהִיא הוּא הַפִּקֵּחַ בֶּאֱמֶת, וְיִרְאֶה כָל בְּנֵי אָדָם כְּעִוְרִים, וְיורֵם וְיַיְשִׁירֵם, וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיוּ הָעֵינַיִם הָהֵם הֵם הַכּח הַמְדַמֶּה בְּעוד שֶׁיְּשַׁמֵּשׁ הַכּחַ הַשִׂכְלִי, וְתִרְאֶינָה צוּרות גְּדולות נורָאות מורות עַל אֲמִתּות שֶׁאֵין בָּהֶם סָפֵק, וְהָרְאָיָה הַגְּדולָה עַל אֲמִתּוּתָם הַסְכָּמַת כָּל הַמִּין הַהוּא עַל הַצּוּרות הָהֵם, רְצונִי לומַר: כָּל הַנְּבִיאִים שֶׁרואִים דְּבָרִים יָעִיד בָּהֶם קְצָתָם לִקְצָתָם, כַּאֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עושִׂים בְּמוּחָשֵׁינוּ, כִּי אֲנַחְנוּ מְעִידִים בִּמְתִיקוּת הַדְּבַשׁ וּמְרִירוּת הַלַּעֲנָה, וְאִם נִרְאֶה מִי שֶׁיַּחֲלק עָלֵינוּ נאמַר שֶׁהוּא יוצֵא מֵהָעִנְיָן הַטִּבְעִי. וְאֵלֶּה מֵאֵין סָפֵק רואִים הָעולָם הַהוּא הָאֱלהִי בָּעַיִן הַנִּסְתֶּרֶת. וְרואִים צוּרות רְאוּיות לְטִבְעֵיהֶם וּמַה שֶּׁהִרְגִּילוּ, וּמְסַפְּרִים אותָם בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר רָאוּם מֻגְשָׁמות, וְהַתַּבְנִיּות הָהֵם אֲמִתִּיּות בְּהַעֲרָכָתָם אֶל מַה שֶּׁיְּבַקְשֵׁהוּ הַמֶּחְשָׁב וְבַדִּמְיון וְהַחוּשׁ, וְאֵינָם אֲמִתִּיּות בְּהַעֲרָכָתָם אֶל הָעֶצֶם אֲשֶׁר יְבַקְשֵׁהוּ הַשֵּׂכֶל, כַּאֲשֶׁר הֲבִיאונוּ הַדִּמְיון בַּמֶּלֶךְ, כִּי מִי שֶׁיּאמַר שֶׁהוּא הָאָרךְ הַלָּבָן הַלּובֵשׁ הַמֶּשִׁי אֲשֶׁר הַנֵּזֶר עַל ראשׁו וְהַדּומֶה לָזֶה, אֵינֶנּוּ כּוזֵב, וּמִי שֶׁיּאמַר שֶׁאֵינֶנּוּ כִּי אִם הַמַּשְׂכִּיל הַמַּכִּיר הַמְצַוֶה הַמַּזְהִיר בְּאֶרֶץ פְּלונִית בִּזְמַן פְּלונִי עַל אֻמָּה פְּלונִית, אֵינֶנּוּ כּוזֵב גַּם כֵּן. וּכְשֶׁרואֶה הַנָּבִיא בָּעַיִן הַנִּסְתֶּרֶת הַצּוּרָה הַתְּמִימָה שֶׁבַּצּוּרות, אֲשֶׁר רָאָה אותָהּ בִּדְמוּת מֶלֶךְ או שׁופֵט יושֵׁב עַל כִּסֵּא דִין בְּעִנְיַן צִוּוּי וְאַזְהָרָה, מְהָקִים וּמְהַעְדֵּה, יֵדַע שֶׁהִיא צוּרָה רְאוּיָה לְמֶלֶךְ נֶעֱבָד נִשְׁמָע. וְכַאֲשֶׁר יִרְאֶה דְּמוּת נושֵׂא כֵלִים או נושֵׂא כְלֵי סִפְרוּת, או חָגוּר לַעֲבד עֲבודָה, יֵדַע שֶׁהִיא צוּרָה רְאוּיָה לְעובֵד שׁומֵעַ.

דימוי האדם לבורא

וְאַל יִקְשֶׁה בְעֵינָיךָ דַמּות אָדָם לַבּורֵא, כִּי בִּבְחִינַת הַשֵּׂכֶל נְדַמֶּה לו תְחִיָּלה בָּאור, כִּי הוּא הֶחָשׁוּב שֶׁבַּמּוּחָשִׁים וְהַדַּק שֶׁבָּהֶם וְהַסּובֵב וְהַכּולֵל חֶלְקֵי הָעולָם יותֵר מִכֻּלָּם. וְכַאֲשֶׁר נַחֲשׁב בַּמִּדּות שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִדְחותָם, בֵּין עַל דֶּרֶךְ הַהַעֲבָרָה בֵּין עַל דֶּרֶךְ הָאֱמֶת, כְּמו: ,חַי' וְ,יָכול' וְ,יודֵעַ' וְ,חָפֵץ' וּ,מְסַדֵּר' וְ,נותֵן לְכָל דָּבָר מַה שֶּׁרָאוּי לו', וְ,שׁופֵט צֶדֶק', לא נִמְצָא בַּמֶּה שֶׁאָנוּ רואִים דִּמְיון קָרוב מֵהַנֶּפֶשׁ הַמְדַבֶּרֶת, וְהוּא הָאָדָם הַשָּׁלֵם, וְזֶה מִצַּד שֶׁהוּא אָדָם, לא מִצַּד שֶׁהוּא גוּף כִּי הוּא מִשְׁתַּתֵּף בָּזֶה עִם הַצֶּמַח, וְלא מִצַּד שֶׁהוּא חַי כִּי הוּא מִשְׁתַּתֵּף בָּזֶה עִם הַבְּהֵמות. וּכְבָר דִּמּוּ הַפִּילוסופִים הָעולָם בְּאָדָם גָּדול, וְהָאָדָם בְּעולָם קָטָן. וְאִם הַדָּבָר כֵּן וְהָאֱלהִים הוּא רוּחַ הָעולָם וְנַפְשׁו וְשִׂכְלו וְחַיּוּתו, כַּאֲשֶׁר נִקְרָא, חֵי הָעולָם', כְּבָר נִתְבָּרֵר הַדִּמְיון עַל דֶּרֶךְ הַשֵּׂכֶל, כָּל שֶׁכֵּן שֶׁלַּנְּבוּאָה רְאוּת יותֵר גָּלוּי מֵהַהַקָּשָׁה, וְהָרְאוּת הַהוּא הִשִּׂיג הֶהָמון הָעֶלְיון עַיִן בְּעַיִן וְרָאָה צְבָא הַשָּׁמַיִם מֵהָרוּחָנִיִּים הַקְּרובִים וְזוּלָתָם בְּצוּרַת אָדָם, וְלָהֶם רָמַז בְּאָמְרו: ,נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתִנוּ' (בראשית א, כו), וְהַטַּעַם כִּי כְבָר הִדְרַגְתִּי הַיְצִירָה וַהֲבֵאתִיהָ עַל סֵדֶר הַחָכְמָה, מִן הַיְסודות אֶל הַמֶּחְצָבִים, אֶל הַצְּמָחִים, אֶל הַחַי אֲשֶׁר בָּאֲוִיר וּבַמַּיִם, וְאַחַר כֵּן אֶל הַחַי אֲשֶׁר בָּאָרֶץ בַּעֲלֵי הַחוּשִׁים הַזַּכִּים וְהַיְדִיעות הַנִּפְלָאות, וְאֵין אַחַר הַמַּדְרֵגָה הַהִיא אֶלָּא מַדְרֵגָה שֶׁהִיא קְרובָה מִן הַסּוּג הָאֱלהִי הַמַּלְאָכִי, וּבָרָא הָאָדָם בְּצוּרַת מַלְאָכָיו וּמְשָׁרְתָיו הַקְּרובִים אֵלָיו בְּמַדְרֵגָה לא בְמָקום, כִּי הִתְעַלָּה מֵהַמָּקום.

וְעַל שְׁנֵי הַדִּמְיונִים לא יִתָּכֵן שֶׁיִּהְיֶה דְמוּתו אֵצֶל הַדִּמְיון אֶלָּא צוּרַת הַגָּדול שֶׁבִּבְנֵי אָדָם, שֶׁמִּמֶּנּוּ יוצֵא הַתּכֶן וְהַסֵּדֶר לִשְׁאָר בְּנֵי אָדָם עַל מַדְרֵגות, כַּאֲשֶׁר יוצֵא מִמֶּנּוּ יִתְבָּרֵךְ סֵדֶר הָעולָם וּמַתְכֻּנְתּו, וְרואִים אותו בְּעֵת שֶׁהוּא מְהַעְדֵּה וּמְהָקִים וְדָן אֶת הַמְּלָכִים, עַד דִּי כָרְסְוָן רְמִיו וְעַתִּיק יומִין יְתִב' (דניאל ז, ט). וּבְעֵת הַכַּעַס וְהַמַּחֲשָׁבָה לִנְסעַ,ישֵׁב עַל-כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וּשְׂרָפִים עמְדִים מִמַּעַל לו' (ישעיה ו). וּבְעֵת הַנְּסִיעָה – הַמֶּרְכָּבָה אֲשֶׁר רָאָה יְחֶזְקֵאל וּשְׁמָרָהּ כֻּלָּהּ בְּמַחֲשַׁבְתּו חוּץ לִמְקום הַנְּבוּאָה, וְהוּא כַּאֲשֶׁר שָׁת אֶת גְּבוּלו מִיַּם-סוּף עַד יָם פְּלִשְׁתִּים (שמות כג, לא), וְיִכָּנֵס בּו מִדְבַּר סִינַי וְשֵׂעִיר וּפָארָן, גַּם מִצְרַיִם, כִּי לַמָּקום הַהוּא מַעֲלָה כַּאֲשֶּׁר הִזְדַּמֵּן בּו שֶׁיִּפְגַּע הַתְּנָאִים הַתּורִיִּים וְהַמְצֻוֶּה בָּהֶם, תִּתְרָאֶינָה הַצּוּרות הָהֵם עַיִן בְּעַיִן בְּמַרְאֶה וְלא בְחִידות (במדבר), כַּאֲשֶׁר נִרְאָה לְמשֶׁה הַמִּשְׁכָּן וְסֵדֶר עֲבודָה וְאֶרֶץ כְּנַעַן וַחֲלָקֶיה (דברים לד, א-ג)ָ, וּמַעֲמַד,וַיַּעֲבר יְיָ עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא' (שמות לד, ו), וּמַעֲמַד אֵלִיָּהוּ בַּמָּקום הַהוּא בְּעַצְמו (מלכ"א יט, ח-יח). וְאֵלֶּה הָעִנְיָנִים אֲשֶׁר לא יֻשְּׂגוּ מִדֶּרֶךְ הַהַקָּשָׁה, בִּטְּלוּם פִּילוסופֵי יָוָן מִפְּנֵי שֶׁהַהַקָּשָׁה מְרַחֶקֶת מַה שֶּׁלּא נִרְאָה כָמוהוּ, וְקִיְּמוּ אותָם הַנְּבִיאִים מִפְּנֵי שֶׁלּא יָכְלוּ לְהַכְחִישׁ מַה שֶּׁרָאוּהוּ בָּעַיִן הָרוּחָנִית אֲשֶׁר נִתַּן לָהֶם יִתְרון בָּהּ, וְהָיוּ קְהִלּות, וּבְדורות נֶחֱלָקִים, – לא תַעֲבר עֲלֵיהֶם הַהַסְכָּמָה, וְהודוּ לָהֶם הַחֲכָמִים אֲשֶׁר הִשִּׂיגוּם, וְרָאוּ אותָם בְּעֵת נְבוּאָתָם, וְאִלּוּ הָיוּ רואִים פִּילוסופֵי יָוָן הַנְּבִיאִים בְּעֵת נְבוּאָתָם וּמופְתֵיהֶם, הָיוּ מודִים לָהֶם וְהָיוּ מְבַקְשִׁים פָּנִים מֵאָפְנֵי הַהַקָּשָׁה אֵיךְ יַגִּיעַ הָאָדָם לַמַּדְרֵגָה הַזּאת. וּכְבָר עָשָׂה קְצָתָם זֶה, כָּל שֶׁכֵּן הַמִּתְפַּלְסְפִים מֵאַנְשֵׁי הַתּורות. וְאֶל כְּמו זֶה יִהְיֶה הָרֶמֶז בְּאָלֶף דָּלֶת נוּן יוד לְעִנְיָן אֱלהִי נִמְצָא, כְּאִלּוּ הוּא אומֵר: ,אֲדונִי'. וּ,מַלְאֲכוּת יְיָ' (חגי א, יג) כִּנּוּי לַשְּׁלִיחוּת, וְהַמַּלְאָךְ יֵשׁ שֶׁיִּהְיֶה נִבְרָא לְעִתּו מִן הַגּוּפִים הַיְסודִיִּים הַדַּקִּים, וְיֵשׁ שֶׁיִּהְיֶה מִן הַמַּלְאָכִים הַנִּצְחִיִּים, וְשֶׁמָּא הֵם הָרוּחָנִיִּים שֶׁאומְרִים הַפִּילוסופִים, וְאֵין לָנוּ לִדְחות דִּבְרֵיהֶם וְלא לְקַבֵּל אותָם. וְהַסָּפֵק בְּמַה שֶּׁרָאָה יְשַׁעְיָהוּ וִיחֶזְקֵאל וְדָנִיֵּאל, אִם הוּא מֵהַנִּבְרָאִים לְעֵת הַצּרֶךְ או מִן הַצּוּרות הָרוּחָנִיּות הַקַּיָּמות.

כבוד ה'

וּ,כְבוד יְיָ' הוּא הַגּוּף הַדַּק הַהולֵךְ אַחֲרֵי חֵפֶץ הָאֱלהִים הַמִּצְטַיֵּר כְּפִי שֶׁיִּרְצֶה לְהֵרָאות עַל הַנָּבִיא כְּפִי הַדַּעַת הָרִאשׁונָה, אַךְ עַל הַדַּעַת הַשְּׁנִיָּה יִהְיֶה כְבוד יְיָ כְּלָל הַמַּלְאָכִים וְהַכֵּלִים הָרוּחָנִיִּים, כִּסֵּא וּמֶרְכָּבָה וְרָקִיעַ וְאופַנִּים וְגַלְגַּלִים (יחזקאל א, וי'), וְזוּלַת זֶה מִמַּה שֶּׁהוּא קַיָּם עומֵד, וְהוּא נִקְרָא כְבוד יְיָ כַּאֲשֶׁר נִקְרְאוּ שִׁמּוּשֵׁי הַמֶּלֶךְ,כְּבוּדָּה', וְאֶת הַכְּבוּדָּה לִפְנֵיהֶם (שופטים יח, לג).
וְשֶׁמָּא זאת הָיְתָה בַקָּשַׁת משֶׁה בְּאָמְרו: הַרְאֵנִי נָא אֶת-כְּבודֶךָ (שמות לג, כג), וְאָמַר לו: הֵן, עַל מְנָת שֶׁיִּזָּהֵר מֵרְאות הַפָּנִים אֲשֶׁר אֵין יְכלֶת לָאָדָם לִרְאותָם, וּכְמו שֶׁאָמַר: וְרָאִיתָ אֶת-אֲחרָי. וּבַכָּבוד הַהוּא מַה שֶּׁיּוּכַל לְסָבְלו רְאוּת הַנְּבִיאִים, וְיֵשׁ בְּעִקְּבותָיו מַה שֶּׁרְאוּתֵנוּ סובֶלֶת אותו, כְּמו הֶעָנָן וְאֵשׁ אוכֶלֶת (שמות כד, יז) מִמַּה שֶּׁהוּא רָגִיל אֶצְלֵנוּ, וְיֵשׁ אַחֲרָיו דַּק יותֵר מִדַּק עַד שֶׁיַּגִּיעַ לְמַדְרֵגָה שֶׁלּא יַשִּׂיגֶנָּה הַנָּבִיא, וְאִם יַהֲרס אֵלָיו תִּנָּתֵק הַרְכָּבָתו, כַּאֲשֶׁר אֲנַחְנוּ רואִים בְּכחוּת הָרְאוּת, כִּי מִי שֶׁרְאוּתו חֲלוּשָה לא יִרְאֶה אֶלָּא בָאורָה הַמֻּעֶטֶת שֶׁהִיא נִשְׁאֶרֶת בֵּין הָעַרְבַּיִם, כָּעֲטַלֵף, וּמִי שֶׁעֵינָיו תְּרוּטות, וַחֲלוּשֵּי הָרְאוּת לא יִרְאוּ כִּי אִם בַּצֵּל, וּמִי שֶׁרְאוּתו חֲזָקָה יִרְאֶה הַשֶּׁמֶשׁ, אֲבָל עֶצֶם הַשֶּׁמֶשׁ בְּעֵת זַכּוּתָהּ לא תוּכַל עַיִן לְהַבִּיט אֵלָיו, וְאִם יִדְחַק לָזֶה יִתְעַוֵּר. וְזֶהוּ,כְבוד יְיָ' וּ,מַלְאֲכוּת ה" וּ,שְׁכִינַּת ה" בַּשֵּׁמות הַתּורִיִּים.

אַךְ פְּעָמִים הֻשְׁאֲלוּ גַם כֵּן לַמִּשְׁפָּטִים הַטִּבְעִיִּים, וְאָמְרוּ: "מְלא כָל הָאָרֶץ כְּבודו" (ישעיה ו, ג), "וּמַלְכוּתו בַּכּל מָשָׁלָה" (תהילות קג, יט), אַךְ בֶּאֱמֶת לא יֵרָאֶה הַכָּבוד וְהַמַּלְכוּת אֶלָּא עַל בְּחִירָיו וּסְגֻלָּתו וּנְבִיאָיו, אֲשֶׁר בָּהֶם יִתְבָּרֵר לָאֶפִּיקוּרוס כִּי יֵשׁ לֵאלהִים מֶמְשָׁלָה וּמַלְכוּת קַיֶּמֶת, וִידִיעָה בְּחֶלְקֵי מַעֲשֵׂי הַיְצוּרִים, וְאָמַר בֶּאֱמֶת: ,יְיָ מָלָךְ' (ישעיה כד, כג), ,וְנִגְלָה כְּבוד יְיָ', ,יִמְלךְ יְיָ לְעולָם' (תהילות קמו, י), ,אמֵר לְצִיּון מָלַךְ אֱלהָיִךְ' (ישעיה נב, ז), ,וּכְבוד יְיָ עָלַיִךְ זָרָח' (ישעיה ס, א). וְאֵין לְהַרְחִיק כָּל מַה שֶּׁנֶּאֱמַר בִּ,תְמֻנַת יְיָ יַבִּיט' (במדבר יב, ח) , ,וַיִּרְאוּ אֶת אֱלהֵי יִשְׂרָאֵל' (שמות כד, י), וּ,מַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה' (יחזקאל א וי'), אַף לא 'שִׁעוּר קומָה' (פרקי היכלות דר"י), בַּעֲבוּר מַה שֶּׁיֵּשׁ בּו מֵהִכָּנֵס מורָאו בַנְּפָשׁות וּכְמו שֶׁאָמַר (שמות כ, כ): "וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתו עַל פְּנֵיכֶם".

הצורך בהגשמת שמות ה'

ד. אָמַר הַכּוּזָרִי: וַהֲלא כְּשֶׁאֱלהוּתו נִכְנְסָה בַדֵּעות, וְאַחְדּוּתו וִיכָלְתּו וְחָכְמָתו, וְשֶׁהַכּל מֵאִתּו, וְצרֶךְ הַכּל אֵלָיו, וְשֶׁאֵין לו צרֶךְ אֶל הַכּל, יִכָּנֵס הַמּורָא מִמֶּנּוּ וְהָאַהֲבָה לו, וְלא נִצְטָרֵךְ לַגַּשְׁמוּת הַזֶּה?

ה. אָמַר הֶחָבֵר: זאת טַעֲנַת הַפִּילוסופִים, וַאֲשֶׁר נִרְאֶה מִנֶּפֶשׁ הָאָדָם כִּי הִיא יְרֵאָה בְהִמָּצֵא הַמַּפְחִידות מֻרְגָּשׁות, מַה שֶּׁאֵינָהּ יְרֵאָה כַּאֲשֶׁר יְסֻפַּר לָהּ עֲלֵיהֶם, כַּאֲשֶׁר הִיא אוהֶבֶת הַצּוּרָה הַיָּפָה הַנִּמְצֵאת, מַה שֶּׁאֵינָהּ אוהֶבֶת כְּשֶׁיְּסֻפַּר עָלֶיהָ. וְאַל תַּאֲמִין לַמִּתְחַכֵּם, שֶּׁיּאמַר כִּי מַחֲשַׁבְתּו מִתְחַבֶּרֶת עַל סֵדֶר עַד שֶׁיַּגִּיעַ אֶל כָּל הָעִנְיָנִים הַצְּרִיכִים בָּאֱלהוּת בְּשִׂכְלו בִּלְבַד מִבִּלְתִּי שֶׁיִּסְמךְ אֶל מֻרְגָּשׁ, בִּרְאות דִּמְיון מִמִּלּות או מִכְּתָב או מִצּוּרות נִרְאות או מִתְדַּמּות. הֲלא תִרְאֶה שֶׁאֵינְךָ יָכול לִכְלל כָּל עִנְיָנֵי תְפִלָּתְךָ בַּמַּחֲשָׁבָה לְבַדָּהּ בִּלְתִּי קְרִיאָה, וְלא תוּכַל לִסְפּר עַד מֵאָה, דֶּרֶךְ מָשָׁל, בַּמַּחֲשָׁבָה לְבַדָּהּ בְּלא דִּבּוּר, כָּל שֶׁכֵּן אִם תִּהְיֶה הַמֵּאָה מִמִּנְיָנִים מִתְחַלְּפִים, וְלוּלֵא הַהֶרְגֵּשׁ שֶׁהוּא כולֵל הַסֵּדֶר הַהוּא הַשִּׂכְלִי בְּדִמְיונות וּתְנוּעות, לא הָיָה נִכְלָל. וְכֵן מִסְתַּדֶּרֶת לַנָּבִיא גְּדֻלַּת הָאֱלהִים וִיכָלְתּו וְרַחֲמָנוּתו וְחָכְמָתו וְחַיּוּתו וּתְמִידוּתו וּמַלְכוּתו, וְשֶׁאֵינֶנּוּ צָרִיךְ לַכּל וְשֶׁהַכּל צְרִיכִים לו, וּמַעֲלָתו הַמְיֻחֶדֶת וּקְדֻשָּׁתו, בְּמַה שֶּׁהוּא רואֶה פִתְאום בְּרֶגַע אֶחָד מִגְּדֻלַּת הַצּוּרָה הַהִיא הַנִּבְרֵאת לו וְהודָהּ וַהֲדָרָהּ, וְהַתְּכוּנות וְהַכֵּלִים הַמּורִים עַל הַיְכלֶת, כַּיָּד הַנְּטוּיָה וְהַחֶרֶב הַשְּׁלוּפָה וְהָאֵשׁ וְהָרוּחַ וְהַבְּרָקִים וְהָרְעָמִים הַמְשַׁמְּשִׁים בְּמַאֲמָרו, וְהַדִּבּוּר הַיּוצֵא מִבֵּינֵיהֶם בְּאַזְהָרות וּבְהודָעַת מַה שֶּׁהָיָה וְיִהְיֶה, וּמַעֲמַד בְּנֵי אָדָם, וְהַמַּלְאָכִים לְפָנָיו נִכְנָעִים, וִיצִיאַת כָּל צָרְכֵיהֶם מֵאִתּו, יַסְפִּיק לָהֶם וְלא יֶחְסַר מְאוּמָה, יַגְבִּיהַּ הַשָּׁפָל וְיַשְׁפִּיל הַגָּבהַּ, וְיִפְשׁט יְמִינו לַשָּׁבִים וְיִקְרָא אֲלֵיהֶם: מִי-יודֵעַ יָשׁוּב וְנִחַם הָאֱלהִים (יונה ג), וְיֶאֱנַף וְיִכְעַס עַל הָרְשָׁעִים, מְהַעְדֵּה מַלְכִין וּמְהָקִים מַלְכִין, וּלְפָנָיו אֶלֶף אַלְפִין יְשַׁמְּשׁוּנֵהּ וְגו' (דניאל ז,י), כָּל זֶה וְהַדּומֶה לָזֶה יִרְאֶה הַנָּבִיא בְּרֶגַע אֶחָד, וְיִכָּנֵס הַמּורָא וְהָאַהֲבָה תְּקוּעִים בְּנַפְשׁו כָּל יְמֵי חַיָּיו, וְהולֵךְ כָּל יְמֵי חַיָּיו חושֵׁק, הומֶה וּמְבַקֵּשׁ שֶׁיִּתְרָאֶה אֵלָיו פַּעַם שְׁנִיָּה או שְׁלִישִׁית. וּכְבָר נֶחְשַׁב לִשְׁלמה לְדָבָר גָּדול הַשְׁתֵּי פְעָמִים, בְּאָמְרו: ,הַנִּרְאֶה אֵלָיו פַּעֲמָיִם' (מלכים א, א). מָתַי הִגִּיעַ הַפִּילוסוף עַל כָּזֶה בִּתְבוּנָתו?

ו. אָמַר הַכּוּזָרִי: לא יִתָּכֵן זֶה, כִּי הַמַּחֲשָׁבָה אֵינֶנָּה כִּי אִם כְּסִפּוּר דְּבָרִים, לא יִתָּכֵן בָּזֶה לְתָאֵר שְׁנֵי דְבָרִים יַחְדָּו, וְאִלּוּ יִהְיֶה אֶפְשָׁר, לא יִתָּכֵן לַשּׁומֵעַ לִכְלל אותָם יָחַד, כִּי הַחֲלָקִים אֲשֶׁר נִרְאֶה אותָם מֵהַמְּדִינָה וַאֲנָשֶׁיהָ בְּשָׁעָה אַחַת, לא יִסְבְּלֵם סֵפֶר גָּדול, וְהִנֵּה נִכְנְסָה הָאַהֲבָה בַּמְּדִינָה או הַשִּׂנְאָה בְלִבִּי בְּרֶגַע אֶחָד, וְאִלּוּ הָיוּ קורְאִים עָלַי זֶה בְּסֵפֶר, לא הָיָה נִכְנָס בְּנַפְשִׁי, כָּל שֶׁכֵּן שֶׁהַמַּחֲשָׁבָה מִתְבַּלְבֶּלֶת בְּמַה שֶּׁיִּפְגָּעֶנָּה מִן הַטָּעוּת וְהַדִּמְיון וּמִדְּבָרִים שֶׁקָּדְמוּ, וְלא יִזְדַּכֵּךְ לָהּ דָּבָר שָׁלֵם.

מקומות וזמנים טובים לקשר לה'

ז. אָמַר הֶחָבֵר: אֲבָל אֲנַחְנוּ כְּבַעֲלֵי הָעֵינַיִם הַתְּרוּטות אֲשֶׁר לא יוּכְלוּ לִרְאות הָאור הַהוּא, וְצָרִיךְ שֶׁנִּסְמךְ עַל הַפִּקְחִים אֲשֶׁר קְדָמוּנוּ, אֲשֶׁר כּחַ בָּהֶם לִרְאותו. וּכְמו שֶׁהַפִּקֵּחַ לא יוּכַל לִרְאות הַשֶּׁמֶשׁ וְיורֶה עָלֶיהָ זוּלָתו, וְיַשִּׂיגֵהוּ בְהַבָּטָה אֵלֶיהָ, אֶלָּא בְעִתּות הַיּום וּבִמְקומות נִשְׁקָפִים שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ זורַחַת אֲלֵיהֶם, כֵּן הַפִּקֵּחַ בָּאור הָאֱלהִי יֶשׁ לו עִתִּים וּמְקומות, בָּהֶם רואֶה הָאור הַהוּא, וְהָעִתִּים הֵם עִתּות הַתְּפִלּות, כָּל שֶׁכֵּן בּימֵי הַתְּשׁוּבָה, וְהַמְּקומות הֵם מְקומות הַנְּבוּאָה.

היהדות על הקדשת מקומות

ח. אָמַר הַכּוּזָרִי: אִם כֵּן אֲנִי רואֶה אותְךָ שֶׁאַתָּה מודֶה בְּרַבֵּי הַשָּׁעות וְהַיָּמִים וְהַמְּקומות כַּחוזִים.

ט. אָמַר הֶחָבֵר: וְכִי אָנוּ דוחִים שֶׁיֵּשׁ לָעֶלְיונות מַעֲשֶׂה בָּאַרְצִיּות?! אַךְ נודֶה כִּי חָמְרֵי הַהֲוָיָה וְהַהֶפְסֵד מֵחֲמַת הַגַּלְגַּל, אֲבָל הַצּוּרות מֵאֵת מַנְהִיגָם וּמולִיכָם וְהַשָּׂם אותָם כֵּלִים לַהֲקָמַת כָּל אֲשֶׁר יַחְפּץ מִן הַהֲוָיות מִבִּלְתִּי שֶׁנֵּדַע לְחַלֵּק אותָם. וְהַחוזֶה טועֵן שֶׁהוּא יודֵעַ לְחַלֵּק וּלְהָבִין, וַאֲנַחְנוּ מַכְחִישִׁים אותו בָּזֶה, וְנִגְזּר שֶׁאֵין בָּשָׂר וָדָם מַשִּׂיג לָזֶה, וְאִם נִמְצָא מִן הַחָכְמָה הַהִיא דָּבָר סָמוּךְ אֶל חָכְמָה אֱלהִית תּורִיִּית, נְקַבְּלֵהוּ, וּבָזֶה תָּנוּחַ דַּעְתֵּנוּ עַל מַה שֶּׁנִּזְכַּר מֵחָכְמַת הַכּוכָבִים בְּדִבְרֵי רַבּותֵינוּ (שבת קנו.), מִפְּנֵי שֶׁאֲנַחְנוּ סְבוּרִים שֶׁהוּא מְקֻבָּל מִכּחַ אֱלהִי וְהוּא אֱמֶת, וְאִם לא הִנֵּה כֻלּו סְבָרות, וְגורָלות בַּשָּׁמַיִם, יותֵר אֲמִתִּיִּים מֵהֶם הַגּורָלות בֶּעָפָר, אִם כֵּן מִי שֶׁיִּרְאֶה הָאורות הָהֵם הוּא הַנָּבִיא בֶאֱמֶת, וְהַמָּקום אֲשֶׁר יֵרָאֶה בו הוּא מְקום הַכַּוָּנָה בֶּאֱמֶת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מָקום אֱלהִי, וְהַתּורָה אֱשֶׁר תָּבא עַל יָדו הִיא תורַת אֱמֶת.

הדתות על הקדשת מקומות

י. אָמַר הַכּוּזָרִי: אֱבָל הַתּורות אֱשֶׁר אַחֲרֵיכֶם, כַּאֲשֶׁר יודוּ בָאֱמֶת וְלא יַכְחִישׁוּהוּ, כֻּלָּם מְשִׂימִים יִתְרון לַמָּקום הַהוּא וְאומְרִים כִּי הוּא מְקום עֲלִיַּת הַנְּבִיאִים בְּשַׁעַר הַשָּׁמַיִם, וּמְקום מַעֲמַד הַדִּין, וְשֶׁהַנְּפָשׁות נִקְבָּצות אֵלָיו, וְשֶׁהַנְּבוּאָה בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אַחַר הודָאָתָם בִּגְדֻלַּת מַעֲלָה לַאֲבותָם, וְהַהודָאָה בְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית וְהַמַּבּוּל וְרב מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּורָה, וְחוגְגִים אֶל הַמָּקום הַנִּכְבָּד הַהוּא.

יא. אָמַר הֶחָבֵר: אָמְנָם הָיִיתִי מְדַמֶּה אותָם לְגֵרִים אֲשֶׁר לא קִבְּלוּ כָּל תּולְדות הַמִּצְות אַךְ שָׁרְשֵׁיהֶם, לוּלֵא שֶׁמַּעֲשֵׂיהֶם סותְרִים אֶת דִּבְרֵיהֶם וְשֶׁכְּבודָם לִמְקום הַנְּבוּאָה בִּדְבָרִים, עִם מַה שֶּׁהֵם מְכַוְּנִים אֶל מְקומות הָיוּ לָאֱלִילִים, בְּאֵיזֶה מָקום שֶׁיִּקְרֶה שֶׁיִּהְיֶה בָהֶם הֲמונָם, לא נִרְאָה בו מַעֲשֶׂה אֱלהִי, עִם הַשְׁאִירָם חֻקֵּי הָעֲבודות הַקְּדוּמות וִימֵי חַגֵּיהֶם וּמועֲדֵיהֶם, וְלא שִׁנּוּ זוּלָתִי הַצּוּרות שֶׁהָיוּ לְשָׁם, מָחוּ אותָם וְלא מָחוּ דָתותֵיהֶם. כִּמְעַט שֶׁאמַר כִּי כָל מַה שֶּׁאָמַר הַבּורֵא: "וְעָבַדְתָּ שָׁם אֱלהִים אֲחֵרִים עֵץ וָאָבֶן" (דברים כח, לו), וְנִשְׁנָה פַעֲמַיִם (דברים כח, סד), הוּא רֶמֶז אֶל אֵלֶּה אֲשֶׁר הֵם מְרומְמִים אֶת הָעֵץ וַאֲשֶׁר הֵם מְרומְמִים אֶת הָאֶבֶן. וַאֲנַחְנוּ עִם רב הַיָּמִים מִשְׁתַּוִּים אֲלֵיהֶם בַּעֲונותֵינוּ, וֶאֱמֶת הוּא שֶׁכַּוָּנָתָם אֵינָהּ אֶלָּא לֵאלהִים, כְּמו עַם אֲבִימֶלֶךְ וְאַנְשֵׁי נִינְוֵה, וּמִתְפַּלְסְפִים יִקְרְאוּ לְשֵׁם הָאֱלהִים. וּמַנְהִיג כָּל אַחַת מִשְּׁתֵי הַכִּתּות אָמַר כִּי הִשִּׂיג הָאורות הָאֱלהִיּות הָהֵם בְּמוצָאָם, רְצונו לומַר: אַדְמַת הַקּדֶשׁ, שֶׁמִּשָּׁם הֶעֱלוּהוּ אֶל הַשָּׁמַיִם וְצֻוָּה לְיַשֵּׁר אַנְשֵׁי הָעולָם כֻּלּו, וְהָיָה מְקום כַּוָּנָתָם הָאָרֶץ הַהִיא, וְלא נִתְעַכֵּב הָעִנְיָן כִּי אִם מְעָט עַד שֶׁהֵשִׁיבוּ כַוָּנָתָם אֶל הַמָּקום אֲשֶׁר הֲמונָם שָׁם. הֲלא זֶה כְּמִי שֶׁיִּרְצֶה לְיַשֵּׁר בְּנֵי אָדָם כֻּלָּם אֶל מְקור הַשֶּׁמֶשׁ, כִּי עֵינֵיהֶם תְּרוּטות וְלא יָכְלוּ לִרְאות וְלא מָצְאוּ מְקומָהּ, וְנָשָׂא אותָם אֶל קטֶב הַצָּפון או אֶל קטֶב הַדָּרום וְאָמַר לָהֶם: הַשֶּׁמֶשׁ הֵנָּה! הַקְבִּילוּהָ תִּרְאוּ אותָהּ! וְלא רָאוּ אותָהּ.

וְהַמַּנְהִיג משֶׁה, עָלָיו הַשָּׁלום, הֶעֱמִיד הֶהָמון אֵצֶל הַר סִינַי לִרְאות אֶת הָאור אֲשֶׁר רָאוּהוּ אִלּוּ הָיוּ יְכולִין עָלָיו כִּיכָלְתּו. וְאַחַר כֵּן קָרָא לְשִׁבְעִים זְקֵנִים וְרָאוּהוּ, כְּמו שֶׁאָמַר: "וַיִּרְאוּ אֶת אֱלהֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כד, י). וְאַחַר כֵּן קָבַץ הַשִּׁבְעִים זְקֵנִים הַשְּׁנִיִּים וְחָל עֲלֵיהֶם מֵאור הַנְּבוּאָה מַה שֶּׁנִּשְׁתַּנּוּ עִמּו, כְּמו שֶׁאָמַר (במדבר יא, כה): "וַיָּאצֶל מִן-הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל-שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים", וּמְעִידִים קְצָתָם לִקְצָתָם בְּמַה שֶּׁרואִים וּבְמַה שֶּׁשּׁומְעִים. וְנִתְרַחֲקוּ הַמַּחֲשָׁבות הָרָעות מִן הָאֻמָּה, שֶׁיֵּחָשֵׁב כִּי הַנְּבוּאָה טַעֲנָה מֵהַיָּחִיד שֶׁטָּעַן בָּהּ, כִּי לא יִתָּכֵן לַעֲבר הַהַסְכָּמָה עַל הַהֲמונִים הָהֵם, כָּל שֶׁכֵּן שֶׁרַבּוּ וְהָיוּ קְהִלּות, מִשְׁתַּוִּים עִם אֱלִישָׁע בִּידִיעַת יום לֻקַּח בּו אֵלִיָּהוּ, בְּאָמְרָם לו: ,הֲיָדַעְתָּ כִּי הַיּום יְיָ לקֵחַ אֶת-אֲדנֶיךָ מֵעַל ראשֶׁךָ" (מלכ"ב ב, ג וה') וְכֻלָּם עֵדִים לְמשֶׁה מְזָרְזִים עַל תּורָתו.

בין בעל התורה לפילוסוף

יב. אָמַר הַכּוּזָרִי: אֲבָל הֵם יותֵר קְרובִים אֲלֵיכֶם מֵהַפִּילוסופִים.

יג. אָמַר הֶחָבֵר: רָחוק מַה שֶּׁיֵּשׁ בֵּין בַּעַל הַתּורָה וּבֵין הַפִּילוסוף, כִּי בַעַל הַתּורָה מְבַקֵּשׁ הָאֱלהִים לְתועָלות גְּדולות, זוּלַת תּועֶלֶת יְדִיעָתו אותו, וְהַפִּילוסוף אֵינו מְבַקֵּשׁ אֶלָּא שֶׁיְּסַפְּרֵהוּ עַל אֲמִתָּתו, כַּאֲשֶׁר הוּא מְבַקֵּשׁ שֶׁיְּסַפֵּר הָאָרֶץ עַל הַדִּמְיון שֶׁהִיא בְּמֶרְכַּז הַגַּלְגַּל הַגָּדול וְאֵינֶנָּה בְּמֶרְכַּז גַּלְגַּל הַמַּזָּלות, וְזוּלַת זֶה מֵהַיְדִיעות, וְשֶׁאֵין מַזִּיק הַסִּכְלוּת בִּידִיעַת הָאֳלהִים אֶלָּא כְהַזָּקַת הַסִּכְלוּת בִּידִיעַת הָאָרֶץ לְמִי שֶׁאָמַר שֶׁהִיא מִשְׁטָח, וְהַתּועֶלֶת אֶצְלו אֵינֶנָּה כִּי אִם יְדִיעַת הַדְּבָרִים עַל אֲמִתָּתָם לְהִדַּמּות בַּשֵּׂכֶל הַפּועֵל וְיָשׁוּב הוּא הוּא, בֵּין שֶׁיִּהְיֶה צַדִּיק בֵּין שֶׁיִּהְיֶה אֶפִּיקוּרוס לא יָחוּשׁ כְּשֶׁיִּהְיֶה פִּילוסוף, וּמִשָּׁרְשֵׁי אֱמוּנָתָם שֶׁהֵם אומְרִים לא יֵיטִיב יְיָ וְלא יָרֵעַ, וְשֶׁיַּאֲמִין בְּקַדְמוּת הָעולָם, וְלא יִרְאֶה שֶׁהָיָה הָעולָם כְּלָל נֶעְדָּר עַד שֶׁנִּבְרָא, אֲבָל לא סָר וְלא יָסוּר, וְאִם יִקְרְאוּ הָאֱלהִים יִתְבָּרֵךְ ,בּורֵא' הוּא עַל דֶּרֶךְ הַעֲבָרָה לא עַל הַמּוּבָן מֵהַמִּלָּה, אַךְ הוּא רוצֶה בְּאָמְרו ,בּורֵא' וְ,יוצֵר', שֶׁהוּא סִבָּתו וְעִלָּתו, וְלא סָר הֶעָלוּל עִם הָעִלָּה, אִם תִּהְיֶה הָעִלָּה בְּכחַ – הֶעָלוּל בְּכחַ, וְאִם תִּהְיֶה בְּפעַל – הֶעָלוּל בְּפעַל, וְהַבּורֵא יִתְבָּרֵךְ עִלָּה בְּפעַל וַעֲלוּלו בְּפעַל בְּעוד שֶׁהוּא עִלָּתו. אַךְ אִם יִתְרַחֲקוּ הָרחַק הַזֶּה אֵין לְהַאֲשִׁים אותָם, מִפְּנֵי שֶׁלּא הִגִּיעוּ אֶל הַיְדִיעָה הָאֱלהִית אֶלָּא בְדֶרֶךְ הַקָּשָׁה, וְזֶה מִמַּה שֶּׁהֵבִיאָה אֵלָיו הַקָּשָׁתָם. וְהַמּודֶה מֵהֶם בֶּאֱמֶת יאמַר לְבַעֲלֵי הַתּורָה כְּמו שֶׁאָמַר סָקְרַאט אֶל הָעָם: "חָכְמַתְכֶם זאת הָאֱלהִית אֵינֶנִּי מַכְחִישָׁהּ, אַךְ אֲנִי אומֵר שֶׁאֵינֶנִּי יודְעָהּ, אָמְנָם אֲנִי חָכָם בְּחָכְמָה אֱנושִׁית". אַךְ אֵלֶּה הָאֻמּות כְּפִי אֲשֶׁר קָרְבוּ רָחֲקוּ, וְאִם לא, הִנֵּה יָרָבְעָם וְסִיעָתו יותֵר קְרובִים אֵלֵינוּ, וְהָיוּ עובְדֵי אֱלִילִים וְהֵם יִשְׂרָאֵל נִמּולִים שׁומְרֵי שַׁבָּת וּשְׁאָר הַמִּצְות, אֶלָּא מְעַט מִמָּה שֶּׁהֱבִיאָם צרֶךְ הַהַנְהָגָה לַעֲבר עֲלֵיהֶם, וְהֵם מודִים בֵּאלהֵי יִשְׂרָאֵל הַמּוצִיאָם מִמִּצְרַיִם, כְּמו שֶׁאָמַרְנוּ בְּעושֵׂי הָעֵגֶל בַּמִּדְבָּר. וְאֵין לָאֵלֶּה עֲלֵיהֶם מַעֲלָה אֶלָּא בְהַרְחָקַת הַצּוּרות, אַךְ כֵּוָן שֶׁהִטּוּ מְקום הַכַּוָּנָה וּבִקְשׁוּ הָעִנְיָן הָאֱלהִי בְּמָקום שֶׁאֵינֶנּוּ נִמְצָא, זוּלַת שַׁנּותָם רב הַמִּצְות הַשִּׁמְעִיּות, כְּבָר רָחֲקוּ עַד מְאד.

אמונת ירבעם ואמונת אחאב

יד. אָמַר הַכּוּזָרִי: צָרִיךְ שֶׁנַּבְדִּיל בֵּין סִיעַת יָרָבְעָם וּבֵין סִיעַת אַחְאָב הַבְדָּלָה גְדולָה. כִּי עובְדֵי הַבַּעַל הֵם עובְדֵי עֲבודָה זָרָה לְגַמְרֵי, וְכֵן אָמַר אֵלִיָּהוּ: "אִם-יְיָ הוּא הָאֱלהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם-הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו" (מלכ"ב י, יח), וּבָהֶם הָיוּ מְסֻפָּקִים הַחֲכָמִים (חולין ד:), אֵיךְ הָיָה אוכֵל יְהושָׁפָט מִסְּעֻדַּת אַחְאָב (דהי"ב יח, ב) וְלא אָמְרוּ כָזֶה בְּסִיעַת יָרָבְעָם, וְגַם אֵלִיָּהוּ לא דִבֵּר בַּעֲבודַת הָעֲגָלִים כַּאֲשֶׁר אָמַר: "קַנּא קִנֵּאתִי לַיָי אֱלהֵי צְבָאות" (מלכ"א יט, י,יד), כִּי סִיעַת יָרָבְעָם לַיָי אֱלהֵי יִשְׂרָאֵל הָיוּ כָל מַעֲשֵׂיהֶם, וּמַה שֶּׁהָיָה לָהֶם מֵהַנְּבִיאִים הָיוּ נְבִיאֵי יְיָ, וּנְבִיאֵי אַחְאָב נְבִיאֵי הַבָּעַל. וּכְבָר קָם יֵהוּא בֶן-נִמְשִׁי לִמְחות אֶת מַעֲשֵׂה אַחְאָב, וְהִשְׁתַּדֵּל הַהִשְׁתַּדְּלָה הַהִיא בַּתַּחְבּוּלָה הַהִיא, בְּאָמְרו: אַחְאָב עָבַד אֶת-הַבַּעַל מְעָט יֵהוּא יַעַבְדֶנּוּ הַרְבֵּה (מלכ"ב י, יח), עַד שֶׁמָּחָה זֵכֶר הַבַּעַל, וְלא שָׁלַח יָד בָּעֲגָלִים. וְעושֵׂי הָעֵגֶל הָרִאשׁון, וְסִיעַת יָרָבְעָם וּבַעֲלֵי הַבָּמות וּפֶסֶל מִיכָה לא הָיוּ מְכַוְּנִים כֻּלָּם רַק לֵאלהֵי יִשְׂרָאֵל, אַךְ עִם עֲבֵרָה שֶׁחַיָּבִין עושֶׂיהָ מִיתָה, כְּמִי שֶׁנּושֵׂא אֶת אֲחותו לְצרֶךְ או לְתַאֲוָה, אֲבָל הוּא מְקַיֵּם כָּל מִצְות הַנִּשּׂוּאִים כַּאֲשֶׁר צִוָּה בָהֶם הָאֱלהִים, או כְמִי שֶׁאוכֵל בְּשַׂר הַחֲזִיר אֲבָל הוּא נִזְהָר בַּשְּׁחִיטָה וּמִן הַדָּם וְזוּלָתו מִתְּנָאֵי הַמַּאֲכָלִים כַּאֲשֶׁר צֻוָּה בו.

שמות האלוהים

טו. אָמַר הֶחָבֵר: הִנֵּה הַעִירותָ עַל מְקום סָפֵק וְאֵין אֶצְלִי בו סָפֵק. וּכְבָר יָצָאנוּ מֵעִנְיָנֵנוּ בַּמִּדּות, וְצָרִיךְ שֶׁנָּשׁוּב אֵלָיו.
וְאוסִיף לְךָ בֵּאוּר בְּדִמְיון מֵהַשֶּׁמֶשׁ שֶׁהִיא אַחַת, אַךְ מִתְּחַלְּפִים מַעַרְכות הַגְּשָׁמִים הַמְקַבְּלִ עַל הַדִּמְיון, וְהָאֲוִיר הַצַּח וְהַמַּיִם, וְיִקָּרֵא בָזֶה,אור נוקֵב', וְיִקָּרֵא בָּאֲבָנִים הַזַּכּות וְהַשְּׁטָחִים הַקְּלָלִיִּים אור בָּהִיר, עַל הַדִּמְיון, וּבָעֵצִים וּבָאָרֶץ וְזוּלָתָם אור נִרְאֶה, וּבְכָל הַדְּבָרִים בִּכְלָלוּת אור סְתָם בִּלְתִּי שֵׁם מְיֻחָד. וְהָאור הַסְּתָם הוּא כְמו אָמְרֵנוּ ,אֱלהִים', כַּאֲשֶׁר הִתְבָּאֵר, וְהָאור הַנּוקֵב הוּא כְּמו,יְיָ' שֵׁם נודָע, מְיֻחָד בַּיַּחַס אֲשֶׁר בֵּינו וּבֵין הַשָּׁלֵם שֶׁבְּכָל בְּרִיאותָיו בָּאָרֶץ, רְצונִי לומַר: הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר נַפְשׁותָם זַכּות מְקַבְּלות לְאורו, יַעֲבר בָּהֶם כַּעֲבר אור הַשֶּׁמֶשׁ בַּשּׁהַם וּבַפְּנִינִים. וְאֵלֶּה הַנְּפָשׁות יֵשׁ לָהֶם מוצָא וּמַחְצָב מִזֶּרַע,אָדָם' כַּאֲשֶׁר הִתְבָּאֵר. וְנִמְשֶׁכֶת הַסְּגֻלָּה וְהַלֵּב דּור אַחַר דּור וּזְמַן אַחַר זְמָן, וְיֵצֵא הֲמון בְּנֵי אָדָם זוּלַת הַלֵּב הַהוּא – קְלִפּות וְעָלִים וּשְׂרָפִים וְזוּלָתָם. וְנִקְרָא אֱלוהַּ הַלֵּב הַזֶּה בִּפְרָט ,יְיָ', וּבַעֲבוּר הִדָּבְקו בָאָדָם הֻעְתַּק שֵׁם אֱלהִים אַחֲרֵי כְלות מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית אֶל ,יְיָ אֱלהִים', וּכְמו שֶׁאָמְרוּ רַבּותֵינו (ב"רּ יג, ג): "נִקְרָא שֵׁם מָלֵא עַל עולָם מָלֵא", וּשְׁלֵמוּת הָעולָם לא הָיָה כִּי אִם בָּאָדָם אֲשֶׁר הָיָה לֵב כָּל שֶׁקָּדַם לו. וְהָעִנְיָן הַנִּרְצֶה בֵּ,אלהִים' לא יַכְחִישׁ אותו מִי שֶׁיֶּשׁ לו דַעַת, אַךְ תִּפּל הַהַכְחָשָׁה בַּ,יָי', מִפְּנֵי שֶׁהַנְּבוּאָה מֻפְלָאָה נָכְרִיָּה בַּיְחִידִים כָּל שֶּכֵּן בֶּהָמון, וְעַל זֶה הִכְחִישׁ פַּרְעה וְאָמַר: "לא יָדַעְתִּי אֶת-יְיָ" (שמות ה, ב), כְּאִלּוּ הֵבִין מִמִּלַּת,יְיָ מְפרָשׁ' מַה שֶּׁיּוּבַן מֵ,הָאור הַנּוקֵב', וְהורָה אותו עַל אֱלוהַּ יִדְבַּק אורו בִּבְנֵי אָדָם וְיַעֲבָר-בָּם, וְהוסִיף לֵאמר לו: "אֱלהֵי הָעִבְרִים" (שמות ה, ג), רָמַז אֶל הָאָבות אֲשֶׁר הֵעִידוּ לָהֶם עֵדִים בַּנְּבוּאָה וּבַכָּבוד, אֲבָל ,אֱלהִים' הִנְּךָ רואֵהוּ שֵׁם נוהֵג בְּמִצְרַיִם, כַּאֲשֶׁר אָמַר פַּרְעה הָרִאשׁון לְיוסֵף (בראשית מא, לט): "אַחֲרֵי הודִיעַ אֱלהִים אותְךָ אֶת-כָּל-זאת", "אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלהִים בּו", כַּאֲשֶׁר אִם הָיָה אָדָם אֶחָד יִרְאֶה הַשֶּׁמֶשׁ לְבַדּו וְיִרְאֶה מְקומות זְרִיחָתָהּ וּמְקומות מְרוּצָתָהּ, וַאֲנַחְנוּ לא רְאִינוּהָ מֵעולָם אֲבָל אֲנַחְנוּ מִשְׁתַּמְּשִׁים בְּצֵל וּבְעָנָן, וְנִרְאֶה בֵיתו מֵאִיר יותֵר מִבָּתֵּינוּ בַּעֲבוּר יְדִיעָתו בְּמַהֲלַךְ הַשֶּׁמֶשׁ, וְיִקְבַּע לָהּ חַלּונות וְאֶשְׁנַבִּים כְּפִי רְצונו, וְכֵן נִרְאֶה זְרִיעותָיו וּנְטִיעותָיו מַצְלִיחות, וְאָמַר לָנוּ כִּי זֶה בַּעֲבוּר דַּעְתּו בַשֶּׁמֶשׁ, וְהָיינוּ מַכְחִישִׁים בָּזֶה וְאומְרִים: "מַה הִיא? אֲבָל אָנוּ יודְעִים הָאור וְתועֲלותָיו רַבּות, אַךְ הֵם בָּאות אֵלֵינוּ בְּמִקְרֶה". וְהוּא אומֵר: "יְבואֵנִי מִמֶּנָּה מַה שֶּׁאֲנִי חָפֵץ וּבְעֵת שֶׁאֶחְפָּץ, בַּעֲבוּר שֶׁאֲנִי יודֵעַ סִבָּתָהּ וְאֵיךְ מְהַלֶּכֶת, וְכַאֲשֶׁר אִזָּמֵן לָהּ וְאַצִּיעַ וְאֶשְׁמר בְּכָל מַעֲשַׂי בְּעִתִּים יְדוּעִים אֶצְלִי אֵינֶנִּי חָסֵר מִתּועַלְתָּהּ כַּאֲשֶׁר אַתֶּם רואִים". וְשֵׁם יְיָ הוּא הַמְכֻנֶּה מִמֶּנּוּ בְּ,פָנִים', בְּאָמְרו: ,פָּנַי יֵלֵכוּ' (שמות לג,יד), וְ,אִם אֵין פָּנֶיךָ הלְכִים'(שמות לג, טו), וְהוּא הָעִנְיָן הַמְבֻקָּשׁים אותָהּ. וַאֲשֶׁר יְקַבֵּל אורָהּ קִבּוּל שָׁלֵם יותֵר – הַפְּנִינִים וְהַשּׁהַם, בְּאָמְרו: "יֵלֶךְ נָא-אֲדנָי בְּקִרְבֵּנוּ"(שמות לד, ט).

וְעִנְיַן ,אֱלהִים' יֻשַּׂג בְּהַקָּשָׁה, כִּי הַשֵּׂכֶל מורֶה שֶׁיֵּשׁ לָעולָם מושֵׁל וּמְסַדֵּר, וְנֶחֱלָקִים בָּזֶה בְּנֵי אָדָם כְּפִי הַקָּשׁותָם, וְהַקָּרוב שֶׁבַּדֵּעות בּו דַעַת הַפִּילוסופִים, אֲבָל עִנְיַן יְיָ לא יֻשַּׂג בְּהַקָּשָׁה, אַךְ בָּרְאִיָּה הַהִיא הַנְּבוּאִית אֲשֶׁר בָּהּ יָשׁוּב הָאָדָם כִּמְעַט שֶׁיִּפָּרֵד מִמִּינו וְיִדְבַּק בְּמִין מַלְאָכִי וְתִכָּנֵס בּו רוּחַ אַחֶרֶת, כְּמו שֶׁאָמַר: "וְנֶהְפַּכְתָּ לְאִישׁ אַחֵר" (שמו"א י, ו), "וַיַּהֲפָךְ-לו אֱלהִים לֵב אַחֵר" (שמו"א י, ט), "וְרוּחַ לָבְשָׁה" (דבי"א יב, יח), "הָיְתָה עָלַי רוח-יְיָ" דבי"ב כ, יד), "וְרוּחַ נְדִיבָה תִסְמְכֵנִי" (תהילות נא, יד), כִּנּוּי לְרוּחַ הַקּדֶשׁ הַלּובֶשֶׁת הַנָּבִיא בְּעֵת הַנְּבוּאָה, וְהַנָּזִיר וְהַמָּשִׁיחַ כְּשֶׁנִּמְשַׁח לַכְּהֻנָּה או לַמְּלוּכָה עֵת שֶׁיִּמְשָׁחֶנּוּ הַנָּבִיא, או עֵת שֶׁיַּעַזְרֶנּוּ הָאֱלהִים וְיַיְשִׁירֵהוּ בְּדָבָר מִן הַדְּבָרִים, או בְעֵת הודָעַת הַכּהֵן בְּמַדַּע הַנֶּעֱלָם אַחַר שֶׁיִּשְׁאַל בָּאוּרִים וְתֻמִּים. וְאָז יָסוּרוּ מִלֵּב הָאָדָם הַסְּפֵקות הַקּודְמות אֲשֶׁר הָיָה מִסְתַּפֵּק בֵּאלהִים, וְיִלְעַג לַהַקָּשׁות הָהֵם אֲשֶׁר הָיוּ רְגִילות לְהַגִּיעַ בָּהֶם אֶל הָאֱלהוּת וְהַיִּחוּד, וְאָז יָשׁוּב הָאָדָם עובֵד, חושֵׁק בְּנֶעֱבָדו, וּמוסֵר נַפְשׁו לַהֲרֵגָה עַל אַהֲבָתו, לְגדֶל מַה שֶּׁהוּא מוצֵא מֵעֲרֵבוּת הַדְּבִיקָה בו וְהַנֵּזֶק וְהַצַּעַר בְּהִתְרַחֵק מִמֶּנּוּ, בְּהֵפֶךְ הַפִּילוסופִים שֶׁאֵינָם רואִים בַּעֲבודָתו כִּי אִם מוּסָר טוב וְדַבֵּר הָאֱמֶת, בְּגַדְּלו עַל שְׁאָר הַנִּמְצָאות, כְּמו שֶׁרָאוּי לְגַדֵּל הַשֶּׁמֶשׁ עַל שְׁאָר הַנִּרְאִים, וְשֶׁאֵין בַּכְּפִירָה בֵאלהִים יותֵר מִפְּחִיתוּת הַנֶּפֶשׁ הָרוצָה בְכָזָב.

בין אלוהי אברהם לאלוהי אריסטו

טז. אָמַר הַכּוּזָרִי: כְּבָר הִתְבָּאֶר לִי הַהֶפְרֵשׁ בֵּין,אֱלהִים' וְ,יָי' וַהֲבִינותִי מַה בֵּין אֱלהֵי אַבְרָהָם וֵאלהֵי אֲרִיסְטו, וְשֶׁיְיָ תִּכְספְנָה לו הַנְּפָשׁות בְּטַעַם וּרְאִיָּה, וֵאלהִים יַטֶּה אֵלָיו הַקָּשָׁה. וְהַטַּעַם הַהוּא יָבִיא מִי שֶׁיַּגִּיעַ אֵלָיו שֶׁיִּמְסר נַפְשׁו עַל אַהֲבָתו וְשֶׁיָּמוּת עָלֶיהָ, וְהַהַקָּשָׁה הַזּאת הִיא רואָה כִּי רומְמוּתו חובָה בְּעוד שֶׁלּא תַזִּיק וְלא יַגִּיעַ בַּעֲבוּרָהּ צַעַר. וְאֵין לְהַאֲשִׁים אֲרִיסְטו כְּשֶׁהוּא לועֵג עַל מַעֲשֵׂה הַנִּימוּסִים, אַחַר שֶׁהוּא מְסֻפָּק אִם יֵדַע הָאֱלהִים אותָם.

דת ישראל מחזקת מאמיניה

יז. אָמַר הֶחָבֵר: וּבֶאֱמֶת סָבַל אַבְרָהָם אוּר כַּשְׂדִּים וְהַגֵּרוּת וְהַמִּילָה וְהַרְחָקַת יִשְׁמָעֵאל וַעֲקֵדַת יִצְחָק לִשְׁחט אותו, כִּי רָאָה מִן הָעִנְיָן הָאֱלהִי מַה שֶּׁרָאָה, טַעַם לא הַקָּשָׁה, וְרָאָה שֶׁאֵין דָּבָר מִמֶּנּוּ נֶעֱלָם מֵחֶלְקֵי מַעֲשָׂיו, וְרָאָה גומֵל אותו עַל צִדְקָתו לִרְגָעִים, וּמורֶה אותו הַדֶּרֶךְ הַיְשָׁרָה בְּכָל מַעֲשָׂיו, עַד שֶׁלּא הָיָה מַקְדִּים וּמְאַחֵר כִּי אִם בִּרְשׁוּתו, וְאֵיךְ לא יִלְעַג לְהַקָּשׁותָיו הַקְּדוּמות, כַּאֲשֶׁר דָּרְשׁוּ רַבּותֵינוּ זִכְרונָם לִבְרָכָה (נדרים לב?, שבת קנו:), בְּ,וַיּוצֵא אותו הַחוּצָה' (בראשית טו, ה): אָמַר לו: "צֵא מֵאִצְטַגְנִינוּת שֶׁלָּךְ", רוצֶה לומַר, שֶׁצִּוָּהוּ לַעֲזב כָּל חָכְמותָיו הַהֶקֵּשִׁיּות מֵחָכְמַת הַכּוכָבִים וְזוּלָתָם, וְיִדְבַּק בַּעֲבודַת מִי שֶׁהִגִּיעַ אֵלָיו בְּטַעַם, כְּמו שֶׁאָמַר: "טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי-טוב יְיָ וְגו'" (תהילות לד, ט). וּבֶאֱמֶת נִקְרָא: ,אֱלהֵי יִשְׂרָאֵל' (שמות ה א) מִפְּנֵי שֶׁהָרְאוּת הַזּאת הָיְתָה נֶעְדֶּרֶת בְּזוּלָתָם, וְנִקְרָא ,אֱלהֵי הָאָרֶץ' (מלכ"ב יז, כו) בַּעֲבוּר שֶׁיֶּשׁ לָהּ כּחַ מְיֻחָד מֵאַוִּירָה וְאַרְצָהּ, וְשָׁמֶיהָ עוזְרִים עַל זֶה, עִם הַדְּבָרִים הַתְּלוּיִים בָּהּ אֲשֶׁר הֵם כַּעֲבודַת הָאֲדָמָה וְהַהַצָּעָה לְהַצְלָחַת הַמִּין הַזֶּה. וְכָל מִי שֶׁרָדַף הַנִּמּוּס הָאֱלהִי הוּא הולֵךְ אַחַר בַּעֲלֵי הָרְאוּת הַזּאת, וְיָנוּחוּ נַפְשׁותָם לְהַאֲמִין לָהֶם עִם תְּמִימוּת דִּבְרֵיהֶם וַעֲבִי מִשְׁלֵיהֶם, מַה שֶּׁלּא יָנוּחוּ לְהַאֲמִין לַפִּילוסופִים עִם דַּקּוּת חִקּוּיֵיהֶם וִיפִי סֵדֶר חִבּוּרֵיהֶם וּמַה שֶּׁנִּרְאָה עֲלֵיהֶם מֵהַמּופֵת, אַךְ אֵין הֶהָמון הולְכִים אַחֲרֵיהֶם כְּאִלּוּ הַנְּפָשׁות מִתְנַבְּאות בֶּאֱמֶת, וּכְמו שֶׁאָמְרוּ: "נִכָּרִים דִּבְרֵי אֱמֶת" (סוטה ט:).

יח. אָמַר הַכּוּזָרִי: אֲנִי רואֶה אותְךָ מְגַנֶּה הַפִּילוסופִים וּמְיַחֵס אֲלֵיהֶם הֵפֶךְ מַה שֶּׁנִּתְפַּרְסְמוּ בו, עַד שֶׁכָּל מִי שֶׁנִּבְדָּל וְנִפְרָשׁ יֵאָמֵר עָלָיו שֶׁשָּׁב פִּילוסוף או הולֵךְ עַל דַּעַת הַפִּילוסופִים, וְאַתָּה שׁולֵל מֵהֶם כָּל מַעֲשֶׂה טוב.

יט. אָמַר הֶחָבֵר: אֲבָל מַה שֶּׁאָמַרְתִּי לְךָ הוּא שׁרֶשׁ אֱמוּנָתָם, כִּי תַכְלִית הַהַצְלָחָה לָאָדָם אֵינֶנָּה כִּי אִם הַמַּדָּע הָעִיּוּנִי, וְהַגָּעַת הַנִּמְצָאות מֻשְׂכָּלות בַּשֵּׂכֶל בְּכחַ, וְיָשׁוּב שֵׂכֶל בְּפעַל, וְאַחַר כֵּן שֵׂכֶל נֶאֱצָל קָרוב לַשֵּׂכֶל הַפּועֵל, וְלא יִירָא הַכִּלָּיון. וְזֶה לא יִשְׁלַם אֶלָּא בִכְלות הַיָּמִים בְּמֶחְקָר וְהַתְמָדַת הַמַּחֲשָׁבָה, וְזֶה לא יִתָּכֵן עִם עִסְקֵי הָעולָם, עַל כֵּן הֵם רואִים שֶׁיִּפְרְשׁוּ מֵהַמָּמון וְהַגְּדֻלָּה וְהַהֲנָאָה וְהַבָּנִים, כְּדֵי שֶׁלּא יִטְרְדוּ אותָם מִן הַמַּדָּע. וְכַאֲשֶׁר יִהְיֶה הָאָדָם יודֵעַ הַתַּכְלִית הַהִיא הַמְבֻקֶּשֶׁת מֵהַמַּדָּע, לא יָחוּשׁ עַל מַה שֶּׁהוּא עושֶׂה, כִּי הֵם אֵינָם יְרֵאִים לְקַבֵּל גְּמוּל עַל הַיִּרְאָה הַהִיא, וְאֵינָם חושְׁבִים שֶׁאִם הָיוּ גוזְלִים או רוצְחִים הָיוּ נֶעֱנָשִׁים עַל זֶה, אֲבָל צִוּוּ עַל הַטּוב וְהִזְהִירוּ מִן הָרַע בְּדֶרֶךְ הָרָאוּי וְהַמְשֻׁבָּח, לְהִתְדַּמּות לַבּורֵא אֲשֶׁר סִדֵּר הַדְּבָרִים עַל דֶּרֶךְ הַטּוב, וְקָבְעוּ הַנִּמּוּסִים הַשִּׂכְלִיִּים, וְהֵם הַהַנְהָגות שֶׁאֵינָם חובות אַךְ הֵם מֻתְנִים אֶלָּא בְעֵת הַצּרֶךְ. וְאֵין הַתּורָה כֵּן אֶלָּא בַחֲלָקִים מִנְהָגִיִּים, וּכְבָר נִתְבָּאֵר בַּחָכְמָה הַתּורִיָּה מַה שֶּׁסּובֵל הַתְּנַאי וּמַה שֶּׁאֵינֶנּוּ סובְלו.

שפלות עם ישראל

כ. אָמַר הַכּוּזָרִי: שָׁקַע הָאור הַהוּא אֲשֶׁר אַתָּה מְסַפֵּר, שְׁקִיעָה שֶׁהַדַּעַת מְרַחֶקֶת שֶׁיֵּרָאֶה עוד, וְאָבַד אֲבֵדָה שֶׁהֲשָׁבָתָהּ אֵינָהּ עולָה בַּמַּחֲשָׁבָה.

כא. אָמַר הֶחָבֵר: אֵינֶנּוּ שׁוקֵעַ אֶלָּא בְעֵינֵי מִי שֶׁאֵינו רואֶה אותָנוּ בְּעַיִן פְּקוּחָה, וּמֵבִיא רְאָיָה מִדַּלּוּתֵנוּ וְעָנְיֵנוּ וּפִזּוּרֵנוּ, שֶׁנִּשְׁקַע אורֵנוּ, וּמִגְּדֻלַּת זוּלָתֵנוּ וְהַשָּׂגָתו לָעולָם וּמָשְׁלו בָנוּ, כִּי יֶשׁ לו אור.

ישראל אינם מקבלים ייסורים באהבה

כב. אָמַר הַכּוּזָרִי: לא הֵבֵאתִי מִזֶּה רְאָיָה, מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי רואֶה שְׁתֵּי הָאֻמּות הַחולְקות זו עַל זו, יֵשׁ לְכָל אַחַת מֵהֶם גְּדֻלָּה וּמֶמְשָׁלָה וְלא יִתָּכֵן שֶׁיִּהְיֶה הָאֱמֶת בִּשְׁתֵּי קַצְוות הַסּותֵר, אֶלָּא או בְאַחַת מֵהֶן או אֵינו בְאַחַת מֵהֶן.
וּכְבָר פֵּרַשְׁתָּ לִי בְּ,הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי' (ישעי' נב, יג-טו) מַה שֶּׁהורָה שֶׁהַדַּלּוּת וְהַשִּׁפְלוּת יותֵר רָאוּי בָּעִנְיָן הָאֳלהִי מֵהַגְּדֻלָּה וְהַגַּאֲוָה, וְהוּא גַם כֵּן גָּלוּי בִּשְׁתֵּי הָאֻמּות.

כִּי הַנּוצְרִים אֵינָם מִתְפָּאֲרִים בִּמְלָכִים וְלא בְגִבּורִים וְלא בַעֲשִׁירִים, אֲבָל בָּאֲנָשִׁים הָהֵם שֶׁהָלְכוּ אַחֲרֵי יֵשׁוּ כָּל הַיָּמִים הָאֲרֻכִּים אֲשֶׁר לא נִקְבְּעָה בָהֶם דָּתו, וְהָיוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵם גּולִים וְנֶחְבָּאִים וְנֶהֱרָגִים בְּכָל מָקום שֶׁנִּמְצְאוּ, וְסָבְלוּ עַל חִזּוּק אֱמוּנָתָם עִנְיָנִים מֻפְלָאִים מִן הַבּוּז וְהַהֶרֶג, וְהֵם אֲשֶׁר בָּהֶם מִתְבָּרְכִים וּמְכַבְּדִים מְקומותָם וּמְקומות הֲרִיגָתָם וּבונִים בָּמות עַל שְׁמותָם.

וְכֵן עוזְרֵי בַעֲלֵי דָת יִשְׁמָעֵאל סָבְלוּ מִן הַבּוּז הַרְבֵּה עַד שֶׁנֶּעֱזְרוּ, וּבָהֶם הֵם מִתְפָּאֲרִים, וּבְשִׁפְלוּתָם וּבמוָתם עַל עֵזֶר דָּתָם מִשְׁתַּבְּחִים, לא בַמְּלָכִים הַמִּתְגַּדְּלִים בְּמָמונָם וּגְדֻלַּת עִנְיָנָם, אַךְ באֲשֶׁר הָיוּ לובְשִׁים הַבְּלָאִים וְאוכְלִים הַשְּׂעורִים מִבְּלִי שָׂבְעָם, אֲבָל הָיוּ עושִׂין כָּל זֶה עִם תַּכְלִית הִבָּדְלָם אֶל הָאֱלהִים.

וְאִלּוּ הָיִיתִי רואֶה הַיְּהוּדִים עוּשִׂים זֶה לְשֶׁם הָאֱלהִים, הָיִיתִי אומֵר כִּי יֵשׁ לָהֶם מַעֲלָה עַל מַלְכֵי בֵית דָּוִד, מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי זוכֵר מַה שֶּׁלִּמַּדְתַּנִי בַמַּאֲמָר,אֶת-דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ' (ישעי' נז, טו) , כִּי אור הָאֱלהִים אֵינֶנּוּ חָל כִּי אִם בְּנַפְשׁות הַנִּכְנָעִים.

כג. אַָמַר החֶבֵר: הַדִּין עִמְּךָ שֶׁתְּחָרְפֵנוּ בָזֶה מִפְּנֵי שֶׁאֲנַחְנוּ סובְלִים הַגָּלוּת מִבְּלִי תולָדָה, אֲבָל חָשַבְתִּי בַחֲשׁוּבִים מִמֶּנּוּ, שֶׁהֵם הָיוּ יְכולִים לִדְחות הַבּוּז וְהָעַבְדוּת מֵעַל נַפְשׁותָם בְּמִלָּה שֶׁיּאמְרוּהָ מִבְּלִי טרַח, וְיָשׁוּבוּ בְנֵי חורִין וְתָרוּם יָדָם עַל מַעֲבִידֵיהֶם, וְאֵינָם עושִׂים זֶה אֶלָּא בַעֲבוּר שְׁמִירַת תּורָתָם, הֲלא דַי בַּקֻּרְבָה הַזּאת לְהַפְגִּיעַ וּלְכַפֵּר עֲונות רַבּות. וְאִלּוּ הָיָה מַה שֶּׁאַתָּה מְבַקֵּשׁ מִמֶּנִּי לא הָיִינוּ מִתְעַכְּבִים בַּגָּלוּת הַזֶּה, עִם מַה שֶּׁיֵשׁ לֵאלהִים בָּנוּ סוד וְחָכְמָה, כַּחָכְמָה בְגַרְגִּיר הַזֶּרַע אֲשֶׁר יִפּל בָּאָרֶץ, וְהוּא מִשְׁתַּנֶּה וּמִתְחַלֵּף בְּנִרְאֶה אֶל הָאָרֶץ וְאֶל הַמַּיִם וְאֶל הַזֶּבֶל, וְלא יִשָּׁאֵר לו שׁוּם רשֶׁם מוּחָשׁ כְּפִי מַה שֶּׁיְּדֻמֶּה לַמַּבִּיט אֵלָיו, וְהִנֵּה הִיא אֲשֶׁר תְּשַׁנֶּה הָאָרֶץ וְהַמַּיִם אֶל טִבְעָהּ וְתַעְתִּיקֵם מַדְרֵגָה אַחַר מַדְרֵגָה עַד שֶׁתָּדֵק הַיְסודות וּתְשִׁיבֵם אֶל דְּמוּת עַצְמָהּ, וְתִדְחֶה קְלִפּותֶיהָ וְעָלֶיהָ וְזוּלַת זֶה, עַד אֲשֶׁר יִזְדַּכֵּךְ הַלֵּב וְיִהְיֶה רָאוּי לָחוּל בּו הָעִנְיָן הָאֱלהִי וְצוּרַת הַזֶּרַע הָרִאשׁון, עושֶׂה הָעֵץ הַהוּא פְרִי כַּפְּרִי אֲשֶׁר הָיָה זַרְעו מִמֶּנּוּ.

ערכה של תורת ישראל

וְכֵן ,תּורַת משֶׁה' – כָּל אֲשֶׁר בָּא אַחֲרֶיהָ יִשְׁתַּנֶּה אֵלֶיהָ בַאֲמִתַּת עִנְיָנו, וְאִם הוּא בְנִרְאֶה דוחֶה אותָהּ. וְאֵלֶּה הָאֻמּות הֵם הַצָּעָה וְהַקְדָּמָה לַמָּשִׁיחַ הַמְחֻכֶּה, אֲשֶׁר הוּא הַפְּרִי, וְיָשׁוּבוּ כֻלָּם פִּרְיו כַּאֲשֶׁר יודוּ לו וְיָשׁוּב הָעֵץ אֶחָד, וְאָז יְפָאֲרוּ וְיוקִירוּ הַשּׁרֶשׁ אֲשֶׁר הָיוּ מְבַזִּים אותו, וְכַאֲשֶׁר אָמַרְנוּ בְּ,הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי'.
וְאַל תַּבִּיט אֶל רחַק אֵלֶּה מִן עובְדֵי הָאֱלִילִים וְהִשְׁתַּדְּלוּתָם בַּיִּחוּד, וּתְפָאֲרֵם וּתְשַׁבְּחֵם, וְתַבִּיט אֶל יִשְׂרָאֵל בְּעֵין הַפְּחִיתוּת בַּעֲבוּר שֶׁעָבְדוּ הַבְּעָלִים בִּימֵיהֶם, וְהִתְבּונֵן בְּמַה שֶּׁצּופִים רַבִּים מֵהֶם מֵהָאֶפִּיקוּרְסות, וְעוד – כִּי הֵם מְפַרְסְמִים אותָהּ וְאומְרִים בָּה הַשִּׁירִים הַמְפֻרְסָמִים הַנִּזְכָּרִים, שֶׁאֵין מושֵׁל עַל מַעֲשֵׂי בְנֵי אָדָם, וְלא גומֵל וְלא עונֵשׁ עֲלֵיהֶם, מַה שֶּׁלא נִזְכַּר מֵעולָם עַל יִשְׂרָאֵל, אַךְ הָיוּ הָעָם מְבַקְשִׁים תּועֲלות הַצְּלָמִים הָהֵם וְהָרוּחָנִיּות תּוסֶפֶת עַל תּורָתָם, וְהֵם שׁומְרִים תּורָתָם, בַּעֲבוּר שֶׁהָיְתָה תועֶלֶת הָעֲבודות הָהֵם גְּלוּיָה בַזְּמָן הַהוּא. וְאִם אֵינו כֵן, לָמָּה לא נִשְׁתַּנּוּ אֶל תּורות הַגּויִם אֲשֶׁר הֶגְלוּם וְשָׁבוּ אותָם, עַד שֶׁמְּנַשֶּׁה וְצִדְקִיָּהוּ וּמִי שֶׁלּא הָיוּ בְיִשְׂרָאֵל מַכְעִיסִים כְּמותָם, לא רָצוּ לַעֲזב תּורַת יִשְׂרָאֵל, אֲבָל הָיְתָה לָהֶם תַּאֲוָה לְתוסֶפֶת תּועֶלֶת מִנִּצָּחון וּבִרְכַּת מָמון בַּכּחות הָהֵם אֲשֶׁר הָיוּ אֶצְלָם מְנֻסִּים, מִמַּה שֶּׁהִזְהִיר הַבּורֵא מֵהֶם, וְאִלּוּ הָיָה לָהֶם הַיּום הַפִּרְסוּם הַהוּא הָיִיתָ רואֶה אותָנוּ וְאֶתְהֶם הַיּום נִפְתִּים לָהֶם, כַּאֲשֶׁר אֲנַחְנוּ נִפְתִּים לִשְׁאֵרִית הַהֲבָלִים מֵאִצְטַגְנִינוּת וּלְחָשִׁים וְקָמֵיעות וְנִסְיונות רְחוקות מֵהַטֶּבַע, עִם הַרְחָקַת הַתּורָה אותָם.

ספר היצירה

כד. אָמַר הַכּוּזָרִי: אֲנִי רוצֶה עַתָּה שֶׁתַּרְאֶה לִי מְעַט מִשְּׁיָרֵי הַחָכְמות הַטִּבְעִיּות אֲשֶׁר אָמַרְתָּ שֶׁהָיוּ אֶצְלְכֶם.

כה. אָמַר הֶחָבֵר: מֵהֶם,סֵפֶר יְצִירָה', וְהוּא לְאַבְרָהָם אָבִינוּ, וְהוּא עָמק וּפֵרוּשׁו אָרךְ, הורָה עַל אֱלהוּתו וְאַחֲדוּתו בִּדְבָרִים מִתְחַלְּפִים, מִתְרַבִּים מִצַּד, אֲבָל הֵם מִתְאַחֲדִים נִסְמָכִים מִצַּד אַחֶרֶת, וְהַסְכָּמָתם מִצַּד הָאֶחָד אֲשֶׁר יְסַדְּרֵם. וּמֵהֶם סְפָר וְסִפּוּר וָסֵפֶר. רְצונו בִסְפָר, הַשִּׁעוּר וְהַפִּלּוּס בַּגּוּפִים הַנִּבְרָאִים, כִּי הַשִּׁעוּר עַד שֶׁיִּהְיֶה הַגּוּף מְסֻדָּר וְעָרוּךְ רָאוּי לְמַה שֶּׁנִבְרָא לו, – לא יִהְיֶה כִּי אִם בַּמִּנְיָן. וְהַמִּדָּה וְהַמְּשׂורָה וְהַמִּשְׁקָל, וְעֶרֶךְ הַתְּנוּעות וְסִדּוּר הַמּוּסִיקָה הַכּל בַּמִּנְיָן, רְצונִי לומַר: סְפָר, כַּאֲשֶׁר אַתָּה רואֶה הַבּונֶה – לא יֵצֵא מִתַּחַת יָדו בַּיִת עַד שֶׁקָּדַם צִיּוּרו בְּנַפְשׁו. וְרָצָה בְ,סִפּוּר'. הַדִּבּוּר וְהַקּול, אֲבָל הוּא דִבּוּר אֱלהִי ,קול דִּבְרֵי אֱלהִים חַיִּים', תִּהְיֶה בּו מְצִיאוּת הַתְּכוּנָה וְהַצֶּלֶם אֲשֶׁר דֻּבַּר בָּה, כְּמו שֶׁאָמַר: "יְהִי אור וַיְּהִי אור" (בראשית א, ג), "יְהִי רָקִיעַ" (בראשית א, ו), וְלא יָצָא הַדִּבּוּר עַד שֶׁנִּמְצָא הַמַּעֲשֶׂה וְהוּא ,סֵפֶר' רוצֶה לומַר: הַמִּכְתָּב, וּמִכְתַּב אֱלהִים הוּא יְצִירותָיו, וּדְבַר הָאֱלהִים הוּא מִכְתָּבו, וְשִׁעוּר הָאֱלהִים הוּא דְבָרו. הִנֵּה – שָׁב הַסְּפָר וְהַסִּפּוּר וְהַסֵּפֶר בְּחק הָאֵל דָּבָר אֶחָד, וּבְחק הָאָדָם – שְׁלשָׁה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְשַׁעֵר בְּשִׂכְלו, וּמְדַבֵּר בְּפִיו, וְכותֵב בְּיָדו הַדִּבּוּר הַהוּא, בַּעֲבוּר שֶׁיורֶה אותְךָ בְּאֵלֶּה הַשְּׁלשָׁה עַל דָּבָר אֶחָד מִבְּרִיאות הַבּורֵא יִתְבָּרָךְ. וְיִהְיֶה שִׁעוּר הָאָדָם וְדִבּוּרו וּמִכְתָּבו, אותות מורִים עַל הַדָּבָר, לא גוּף הַדָּבָר, אֲבָל שִׁעוּר הָאֱלהִים וּדְבָרו הוּא הַדָּבָר בְּעַצְמו וְהוּא מִכְתָּבו, כַּאֲשֶׁר אִם הָיִיתָ מַעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ אורֵג בִּגְדֵי פַסִּים מְחַשֵּׁב בִּמְלַאכְתו וְהַמֶּשִׁי נַעֲשֶׂה לִרְצונו, וּמִתְגַּוֵּן בִּגְוָנִים הָעולִים עַל לִבּו, וּמִתְרַכֵּב הַהַרְכָּבות אֲשֶׁר הוּא חָפֵץ, – יִהְיֶה הַבגֶד הַהוּא בְּשִׁעוּרו מִכְתָּבו. וְאִלּוּ הָיִינוּ יְכולִים כְּשֶׁנְּדַבֵּר בְּמִלַּת,אָדָם' או כְּשֶׁנַּחֲקק גוּףּ הָאָדָם, לְהַמְצִיא צוּרָתו, הָיִינוּ יְכולִים עַל הַדִּבּוּר הָאֱלהִי וְהַכְּתָב הָאֱלהִי, וְהָיִינוּ בורְאִים, כַּאֲשֶׁר אֲנַחְנוּ יְכולִים קְצָת הַיְכלֶת עַל הַצִּיּוּר הַשִּׂכְלִי.

שלמות הלשון העברית

אַךְ הַלְּשׁונות וְהַמִּכְתָּבִים, יֵשׁ לִקְצָתָם יִתְרון עַל קְצָתָם. מֵהֶם מַה שֶּׁשְּׁמותָם נְאותִים הַרְבֵּה בַּקְּרוִּאים, וּמֵהֶם רְחוקִים מֵהֵאות לָהֶם. וְהַלָּשׁון הָאֱלהִית הַבְּרוּאָה אֲשֶׁר לִמְּדָהּ הָאֱלהִים לָאָדָם וְשָׂמָה עַל לְשׁונו וּבִלְבָבו, הִיא מִבְּלִי סָפֵק הַשְּׁלֵמָה מִכָּל הַלְּשׁונות וְהַנְּאותָה לִקְרוּאֶיהָ יותֵר מִכֻּלָּם, כְּמו שֶׁאָמַר: "וְכל אֲשֶׁר יִקְרָא-לו הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שׁמו" (בראשית ב, יט), רְצונו לומַר: שֶׁהוּא רָאוּי לַשֵּׁם הַהוּא וְנֵאות לו וּמְלַמֵּד עַל טִבְעו. וְהִתְחַיֵּב מִזֶּה לָשׂוּם מַעֲלָה וְיִתְרון לִלְשׁון הַקּדֶשׁ, וְשֶׁהַמַּלְאָכִים יותֵר חושְׁשִׁים לָהּ וּמַרְגִּישִׁים, מִזּוּלָתָהּ מֵהַלְּשׁונות, וְעַל זֶה נֶאֱמַר בַּ,מִכְתָּב' כִּי צוּרות אותִיּותָיו אֵינָם בְּלא כַוָּנָה וּבְמִקְרֶה, אֲבָל לְעִנְיָן נֵאות עִם הַמְכֻוָּן מִכָּל אות וָאות. וְאַל יְהִי רָחוק בָּעִיּוּן הַזֶּה רשֶׁם הַשֵּׁמות וְהַדּומֶה לָהֶם מִדֶּרֶךְ הַדִּבּוּר וְהַכְּתָב, וְקדֶם לָהֶם הַשִּׁעוּר, רְצונִי לומַר: מַחֲשֶׁבֶת הַנֶּפֶשׁ הַטְּהורָה הַדּומָה לַמַּלְאָכִים, וּמִתְקַבְּצִים הַשְּׁלשָׁה סְפָרִים: סְפָר וְסִפּוּר וָסֵפֶר בְּדָבָר אֶחָד, וְיִהְיֶה הַדָּבָר הַהוּא הַמְשׁעָר כַּאֲשֶׁר שִׁעֵר אותו בַּעַל הַנֶּפֶשׁ הַבָּרָה, וְכַאֲשֶׁר דִּבֵּר בּו וְכַאֲשֶׁר כְּתָבו. וְכֵן אָמַר זֶה הַסֵּפֶר עַל הָאֱלהִים יִתְבָּרֵךְ שֶׁבָּרָא אֶת עולָמו בִּשְׁלשָׁה סְפָרִים, בִּ,סְפָר וְסִפּוּר וָסֵפֶר', כֻּלָּם בְּחֻקּו, יִתְבָּרֵךְ, אֶחָד.

וְהָאֶחָד הַהוא הַתְחָלָה לִשְׁלשִׁים וּשְׁתַּיִם נְתִיבות פִּלְאות חָכְמָה, שֶׁהֵם עֶשֶׂר סְפִירות, וְעֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אותִיּות, רָמַז אֶל יְצִיאַת הַנִּמְצָאות אֶל מַעֲשֶׂה יֻכְּרוּ בְכַמּוּת וּבְאֵיכוּת. וְהַכַּמּוּת – מִסְפָּר, וְסוד הַמִּסְפָּר אֵינו כִּי אִם בָּעֲשָׂרָה, כְּמו שֶׁאָמַר: עֶשֶׂר סְפִירות בְּלִי מָה; עֶשֶׂר וְלא תֵשַׁע, עֶשֶׂר וְלא אַחַת עֶשְׂרֶה, וְלָהֶם סוד חָתוּם לָמָּה עָמַד הַחֶשְׁבּון עַל עֲשָׂרָה לא פָּחות וְלא יותֵר. וְעַל זֶה סָמַךְ לו: הָבֵן בַּחָכְמָה וַחֲכַם בַּבִּינָה – בְּחַן בָּהֶם וַחֲקר מֵהֶם וְדַע וַחֲשׁב וְצוּר וְהַעֲמֵד דָּבָר עַל בֵּרוּרו וְהָשֵׁב יוצֵר עַל מְכונו, וּמִדָּתָן עֶשֶׂר שֶׁאֵין לָהֶם סוף. וְאַחַר כֵּן זָכַר הַכָּרָתָם בָּאֵיכוּת, וְחִלֵּק הָעֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אותִיּות שְׁלשָׁה חֲלָקִים: שָׁלשׁ אִמּות וְשֶׁבַע כְּפוּלות וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֶה פְּשׁוּטות, וְאָמַר: שָׁלשׁ אִמּות – אָלֶף מֵם שִׁין, אמ"ש, סוּד גָּדול מֻפְלָא וּמְכֻסֶּה, שֶׁמִּמֶּנוּ יוצְאִין אַוִּיר וּמַיִם וָאֵשׁ, שֶׁבָּהֶן נִבְרָא הַכּל. וְשָׂם מַעֲרֶכֶת הָאותִיּות הָאֵלֶּה עִם מַעֲרֶכֶת הָעולָם הַגָּדול, וְהַקָּטן שֶׁהוּא הָאָדָם, וּמַעֲרֶכֶת הַזְּמַן, – אֶחָת, וְקָרָא אותָם,עֵדִים נֶאֱמָנִים' – עולָם וְנֶפֶשׁ וְשָׁנָה. הודִיעַ אותָנוּ כִּי הַסִּדּוּר אֶחָד מֵהַמְסַדֵּר אֶחָד יִתְבָּרָךְ; וְאִם הַנִּמְצָאות מִתְחַלְּפות וְשׁונות זו מִזּו, הִתְחַלְּפוּתָם מֵחָמְרֵיהֶם שֶׁהֵם שׁונִים, מֵהֶם עֶלְיון וּמֵהֶם תַּחְתּון, וּמֵהֶם עָכוּר וּמֵהֶם זָךְ; אֲבָל מֵחֲמַת חונֵן הַצּוּרות וְנותֵן הַתְּכוּנות וְהַסּדּוּר, הִנֵּה הַחָכְמָה בָהֶם כֻּלָּם אֶחָת, וְהַהַשְׁגָּחָה אֶחָת, הולֶכֶת עַל סֵדֶר אֶחָד בָּעולָם הַגָּדול וּבָאָדָם וּבְסִדּוּר הַגַּלְגַּלִּים. וְהוּא שֶׁאָמַר עֲלֵיהֶם שֶׁהֵם,עֵדִים נֶאֱמָנִים' עַל אַחֲדוּתו יִתְבָּרֵךְ שְׁמו, עולָם וְנֶפֶשׁ וְשָׁנָה. וְשָׂם סִדּוּרָם עַל קֵרוּב הַדִּמְיון הַזֶּה:

שָׁלשׁ אִמּות אמ"ש
בָּעולָם אַוִּיר מַיִם אֵשׁ
בַּנֶּפֶשׁ גְּוִיָּה בֶּטֶן ראשׁ
בַּשָּׁנָה רְוָיָה קר חם

שֶׁבַע כְּפוּלות ,בג"ד כפר"ת '
בָּעולָם שַׁבְּתַאי צֶדֶק מַאְדִּים חַמָּה נגַהּ כּוכָב לְבָנָה
בַּנֶּפֶשׁ חָכְמָה עשֶׁר מֶמְשָׁלָה חַיִּים חֵן זֶרַע שָׁלום
בַּשָּׁנָה שַׁבָּת חֲמִישִׁי שְׁלִישִׁי רִאשׁון שִׁשִּׁי רְבִיעִי שֵׁנִי

שְׁתֵּים עֶשְׂרֶה פְּשׁוּטות
בָּעולָם טָלֶה שׁור תְּאומִים סַרְטָן אַרְיֵה בְּתוּלָה
מאזְנַיִם עַקְרָב קֶשֶׁת גְּדִי דְּלִי דָּגִים
בַּנֶּפֶשׁ אֵבֶר לִרְאות, אֵבֶר לִשְׁמעַ, אֵבֶר לְהָרִיחַ,
אֵבֶר לְדַבֵּר, אֵבֶר לִטְעם, אֵבֶר לְתַשְׁמִישׁ,
אֵבֶר לַעֲשׂות, אֵבֶר לַהֲלך, אֵבֶר לְהַרְהֵר,
אֵבֶר לִכְעס, אֵבֶר לשְׂחק, אֵבֶר לִישׁון.
בַּשָּׁנָה נִיסָן אִיָּר סִיוָן תַּמּוּז אָב אֱלוּל
תִּשְׁרִי מַרְחֶשְׁוָן כִּסְלֵו טֵבֵת שְׁבָט אֲדָר

"אֶחָד עַל גַּבֵּי שְׁלשָׁה, וּשְׁלשָׁה עַל גַּבֵּי שִׁבְעָה, וְשִׁבְעָה עַל גַּבֵּי שְׁנֵים עָשָׂר". וּבָאֵבָרִים הָאֵלֶּה מְקום הִשְׁתַּתְּפוּת, כְּמו: כְּלָיות יועֲצות וּטְחול שׂוחֵק וְכָבֵד כּועֵס וְקֵבָה יְשֵׁנָה(ברכות ס.:). וְאֵינֶנּוּ תֵמַהּ שֶׁיִּהְיֶה לַכְּלָיות כּחַ בַּהֲטָבַת הָעֵצָה, כִּי אֲנַחְנוּ רואִים כְּמו זֶה בַּבֵּיצִים, שֶׁאֲנַחְנוּ רואִים הַסָּרִיסִים יותֵר חֲלוּשֵׁי הַשֵּׂכֶל מֵהַנָּשִׁים, וּמִפְּנֵי שֶׁנֶּעְדְּרוּ הַבֵּיצִים חָסְרוּ הַזָּקָן וְהָעֵצָה הַנְּכונָה. וּ,טְחול שׂוחֵק', בַּעֲבוּר שֶׁבַּכּחַ הַטִּבְעִי מְנַקֶּה הַדָּם וְהַמָּרָה הַשְּׁחורָה מֵהָעֲכִירוּת וְהָעבִי, וּבְהִנָּקותָם תִּהְיֶה הַשִּׂמְחָה וְהַשְּׂחוק. וְ,כָבֵד כּועֵס', בַּעֲבוּר הַמְּרִירות הַמִּתְיַלְּדות בּו. וְ,קֵבָה יְשֵׁנָה' כִּנּוּי לִכְלֵי הַמָּזון. וְלא זָכַר הַלֵּב מִפְּנֵי שֶׁהוּא הַמֶּלֶךְ, וְלא – הַקְּרוּם וְהָרֵאָה, מִפְּנֵי שֶׁהֵם שַׁמָּשִׁים מְיֻחָדִים לו, וְאֵינָם שַׁמָּשִׁים לִשְׁאָר הַגּוּף כִּי אִם בְּדֶרֶךְ הַמִּקְרֶה לא בַכַּוָּנָה הָרִאשׁונָה, וְהַמּחַ נִכְנָס בְּחֶלְקֵי הַחוּשִׁים הַנּולָדִים מִמֶּנּוּ, וְעוד יֵשׁ לָאֵבָרִים שֶׁהֵם לְמַטָּה מֵהַקְּרוּם הַחולֵק סוד, מִפְּנֵי שֶׁהֵם הַטֶּבַע הָרִאשׁון, וְהַקְּרוּם חולֵק בֵּין עולַם הַטֶּבַע וְעולַם הַחַיִּים, כְּמו שֶׁהַצַּוָּאר חולֵק בֵּין עולַם הַחַיִּים וֵּבין עולַם הַדִּבּוּר, כַּאֲשֶׁר זָכַר אַפְלָטון בְּסֵפֶר טִימֵאוּס. וְהַמּוצָאִים הָרִאשׁונִים הֵם מֵעולַם הַטֶּבַע, וְשָׁם שׁרֶשׁ הַהֲוָיָה, שֶׁמִּשָּם יֵצֵא הַזֶּרַע וְשָׁם יִבָּרֵא הָעֻבָּר בְּמַה שֶּׁבֵּין אַרְבַּעַת הַטְבָעִים, וּמִשָּׁם בָּחַר הַבּורֵא הַנְּתָחִים הַמֻּקְרָבִים: הַחֵלֶב וְהַדָּם וְיותֶרֶת הַכָּבֵד וּשְׁתֵּי הַכְּלָיות, וְלא בָחַר בַּלֵּב וְלא בַמּחַ וְלא בָרֵאָה וְלא בַקְּרוּם. וְהַסּוד עָמק לִמְאד, וְהַפֵּרוּשׁ אָסוּר, וּכְבָר נֶאֱמַר: "אֵין דּורְשִׁין בְּסֵפֶר יְצִירָה אֶלָּא בִתְנָאִים, שֶׁמְּעַט שֶׁהֵם מְזֻמָּנִים".וְאַחַר כֵּן אָמַר: "שֶׁבַע כְּפוּלות; שֵׁשׁ צְלָעות לְשִׁשָּה צְדָדִים וְהֵיכָל קָדושׁ מְכֻוָּן בָּאֶמְצַע, בָּרוּךְ כְּבוד יְיָ מִמְּקומו (יחזקאל ג, יא), הוּא מְקומו שֶׁל עולָם וְאֵין עולָמו מְקומו". רֶמֶז לָעִנְיָן הָאֱלהִי הַמְחַבֵּר בֵּין הַהֲפָכִים. וְדִמָּהוּ בַנְּקֻדָּה וְהַמֶּרְכָּז מִגּוּף בַּעַל הַשִּׁשָּׁה צְדָדִים וּשְׁלשָׁה הֶמְשֵׁכִים, וְּבעוד שֶׁלּא תִקָּבַע הַתּוךְ לא יִקָּבְעוּ הַקְּצָוות, וְהֵעִיר עַל הָעֵרֶךְ אֲשֶׁר בֵּין אֵלֶּה וּבֵין הַכּחַ הַסּובֵל לַכּל, שֶׁבּו יִתְחַבְּרוּ הַהֲפָכִים בָּעֵרֶךְ הַנִּקְבָּע בְּ,עולָם וְנֶפֶשׁ וְשָׁנָה', כִּי שָׂם לְכָל אֶחָד מֵהֶם דָּבָר כּולֵל אֶת חֲלָקָיו וּמְסַדֵּר אותו. וְאָמַר: "תְּלִי בָעולָם כַּמֶּלֶךְ בַּמִּלְחָמָה; תְּלִי שֵׁם הַתַּנִּין הַנִּזְכָּר בְּחָכְמַת הַתְּכוּנָה, הוּא בַעֲרָב,גַ'וְזַהְר', רָמַז בּו אֶל עולָם הַשֵּׂכֶל, כִּי הַתַּנִּין בּו מְכַנִּין הַדְּבָרִים הַנַּעֲלָמִים אֲשֶׁר לא יֻשְּׂגוּ בַחוּשׁ. וּרְצונו בַגַּלְגַּל – גַּלְגַּל הַשֶּׁמֶשׁ הַנּוטֶה שֶׁבּו יִסְתַּדְּרוּ חֶלְקֵי הַשָּׁנָה. וְלֵב מְסַדֵּר הַחַיִּים וּמושֵׁל בַּחֲלָקָיו, וְרוצֶה לומַר, שֶׁהַחָכְמָה בַשְּׁלשָׁה אֶחָת, וְהָעִנְיָן הָאֱלהִי אֶחָד, וְהַחִלּוּף בֵּינֵיהֶם אֵינֶנּוּ כִּי אִם בְּהִתְחַלְּפוּת הִיּוּלֵיהֶם. וְדִמָּה הָעִנְיָן הָאֱלהִי כְּשֶׁהוּא מַנְהִיג הָרוּחָנִיִּים, כַּמֶּלֶךְ עַל כִּסְאו', אֲשֶׁר יֵעָשׂוּ דְבָרָיו בְּרֶמֶז מְעַט אֵצֶל סְגֻלָּתו וְעֲבָדָיו הַמַּכִּירִים אותו מִבְּלִי תְנוּעָה מֵהֶם וּמִמֶּנוּ. וְדִמָּהוּ כְּשֶׁהוּא מַנְהִיג הַגַּלְגַּלִּים,כַּמֶּלֶךְ בַּמְּדִינָה', כִּי הוּא צָרִיךְ לְהֵרָאות בְּפִנּות הַמְּדִינָה שֶׁיֵּרָאֶה עַל כָּל חֵלֶק מִמֶּנָה מֶמְשַׁלְתּו וּמורָאו וְתועֲלותָיו. וְדִמָּהוּ כְּשֶׁהוּא מַנְהִיג הַחַיִּים, כַּמֶּלֶךְ בַּמִּלְחָמָה', שֶׁהוּא בֵין הֲפָכִים, יִשְׁתַּדֵּל לְהַגְבִּיר אוהֲבָיו וְלִגְבּר עַל אויְבָיו, וְהַחָכְמָה אֶחָת, כִּי אֵין הַחָכְמָה בַּגַּלְגַּלִּים גְּדולָה מֵהַחָכְמָה בַּקָּטן שֶׁבַּחַיִּים, אַךְ גְּדֻלַּת מַעֲלָתָם בַּעֲבוּר שֶׁהֵם מֵחמֶר זַךְ וְקַיָּם, לא יְכַלֵּם כִּי אִם בּורְאָם, וְהַחַיִּים מֵחמֶר מְקַבֵּל רשֶׁם מִתְפַּעֵל, רושְׁמִים בּו הַהֲפָכִים הַבָּאִים עָלָיו תָּמִיד מִקּר וָחם וְזוּלָתָם, וּמְכַלֶּה אותָם הַזְּמָן, לוּלֵא הַחָכְמָה אֲשֶׁר הִתְחַכְּמָה לָהֶם בְּזָכָר וּבִנְקֵבָה לְהַשְׁאִיר הַמִּין בְּהֵאָבֵד הָאִישִׁים, וְזֶה בְּסִבּוּבֵי הַגַּלְגַּל וְהַזְּרִיחָה וְהַשְּׁקִיעָה אֲשֶׁר הֵעִיר עָלָיו הַסֵּפֶר הַזֶּה, וְאָמַר שֶׁאֵין הֶפְרֵשׁ בֵּין יְצִירַת הַזָּכָר וְהַנְּקֵבָה אֶלָּא מַה שֶּׁיֵשׁ בֵּין הֵרָאות אֶבְרֵיהֶם וְהִסָּתְרָם, וּכְבָר מְבאָר זֶה בְּנִתּוּחַ, שֶׁאֶבְרֵי הַנְּקֵבָה כְּאֶבְרֵי הַזָּכָר אֶלָּא שֶׁהֵם מְהֻפָּכִים אֶל פְּנִים, כְּמו שֶׁאָמַר: "זָכָר בְּ, אֶמֶשׁ' וְּנֵקֵבָה בְ,אָשָׁם', חוזֵר הַגַּלְגַּל פָּנִים וְאָחור, אֵין בְּטובָה לְמַעְלָה מֵענֶג וְאֵין בְּרָעָה לְמַטָּה מִנֶּגַע, רְצונו לומַר שֶׁאותִיּות אֶמֶשׁ וְאָשָׁם, וְענֶג וָנֶגַע אַחַת הֵן, וְאֵין בֵּינֵיהֶם אֶלָּא הַהַקְדָּמָה וְהָאִחוּר, כְּמו שֶׁהַזְּרִיחָה וְהַשְּׁקִיעָה לַגַּלְגַּל אֶחָד בְּחֻקּו, וּבְחֻקֵּנוּ אֲנַחְנוּ – רָצוא וָשׁוב. וְרָמַז בָּאֵבָרִים שׁהֶםֵ לְמַטָּה מֵהַקְּרוּם, עַל מוצָאֵי הַטְּבָעִים הָאַרְבָּעָה, כְּמו שֶׁאָמַר: "שְׁנֵי לועֲזִים וּשְׁנֵי עַלִּיזִים, שְׁנֵי יועֲצִים וּשְׁנֵי עֲלִיצִים, עֲשָׂאָן כְּמִין מְרִיבָה, עֲרָכָן כְּמִין מִלְחָמָה, מִקְצָת אֵלּוּ מִצְטָרְפִין עִם אֵלּוּ, וְאֵלּוּ כְנֶגֶד אֵלּוּ, אִם אֵין אֵלּוּ אֵין אֵלּוּ, וְכֻלָּם אֲדוּקִים זֶה בָזֶה". וְהָרֶמֶז מוּבָן לְגַמְרֵי, וְאִם יִקְשֶׁה לְבָאֵר הַפְרָדָתו מִצרֶךְ בַּעֲלֵי חַיִּים אֶל הַהֲפָכִים, וְאֵיךְ גּורְמִין הַצָּלָתו מֵהַמִּלְחָמָה הַזּאת, וְלוּלֵא הַמִּלְחָמָה הַזּאת לא הָיְתָה הַצָּלָתו זאת. אַחַר שֶׁסִּדֵּר הַיְצִירות, וְהִקְדִּים הַדָּבָר הֶחָשׁוּב, וְהוּא רוּחַ אֱלהִים חַיִּים, אָמַר: "אַחַת,: רוּחַ אֱלהִים חַיִּים; שְׁתַּיִם: רוּחַ מֵרוּחַ; שָׁלשׁ: מַיִם מֵרוּחַ, אַרְבַּע: אֵשׁ מִמַּיִם". וְלא זָכַר הָאָרֶץ מִפְּנֵי שֶׁהִיא הַגּוּף וְהַחמֶר לַהֲוָיות, כִּי כֻלָּם אֶרֶץ, אֲבָל אומְרִים: זֶה גּוּף אִשִּׁי וְזֶה גּוּף אֲוִירִי וְזֶה גּוּף מֵימִי, עַל כֵּן הִקְדִּים שָׁלשׁ אִמּות: אֵשׁ וּמַיִם וָרוּחַ, וְהִקְדִּים רוּחַ אֱלהִים וְהוּא רוּחַ הַקּדֶשׁ, מִמֶּנָה נִבְרָאִים הַמַּלְאָכִים הָרוּחָנִיִּים, וּבָהּ מִתְחַבְּרות הַנְּפָשׁות הָרוּחָנִיּות, וְאַחֲרֶיהָ הָאַוִּיר הַמֻּשָּׂג; וְאַחֲרָיו הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ, לא הִשִּׂיגָתַם הַקָּשַת הַפִּילוסוּפִים – עַל כֵּן לא הוּדוּ בָהֶם; וְאֶפְשָׁר שֶׁיּאמַר בּו אומֵר שֶׁהוּא כַּדּוּר הַקָּרָה שֶׁקורִין בְּעַרְבֵי,זַמְהַרִיר', וּמְקום תַּכְלִית הַגָּעַת הֶעָבִים, וְאַחֲרָיו מְקום הָאֵשׁ הַטִּבְעִי שֶׁקורִין אותו בִּלְשׁון עַרְבִי,אַלְאַתִ'יר' כְּמו שֶׁאָמַר: , אֵשׁ מִמַּיִם' כַּאֲשֶׁר אומְרִים עַל,וְרוּחַ אֱלהִים מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם' (בראש' א, ב), שֶׁרְצונו בַמַּיִם הָאֵלֶּה הַחמֶר הָרִאשׁון בְּלִי אֵיכוּת אֲבָל תּהוּ וָבהו ּ(בראש' א, ב), עַד שֶׁהִתְאַיֵּךְ בְּחֵפֶץ הָאֱלהִים הַסּובֵב אותו, וְכִנָּה אותו בְּ,רוּחַ אֱלהִים'. וְדַמּות הַחמֶר הַטִּבְעִי בְּמַיִם דִּמְיון נָכון בְּיותֵר, כִּי מַה שֶּׁהוּא יותֵר דַּק מִן הַמַּיִם לא יִהְיֶה מִמֶּנוּ,עֶצֶם טִבְעִי' חָזָק, וּמַה שֶּׁהוּא יותֵר עָבֶה מִן הַמַּיִם לא יִשְׁתַּוּוּ פְּעִלּות הַטֶּבַע בְּכָל חֲלָקָיו, מִפְּנֵי שֶׁהֵם חֲזָקִים, כִּי אֵין הַגּוּף הָאַרְצִי רָאוּי כִּי אִם לִ,מְלָאכות', כִּי הַמְּלָאכָה אֵינָהּ כּולֶלֶת כִּי אִם שִׁטְחֵי הַחמֶר וְלא כָּל חֲלָקָיו, וְהַטֶּבַע הוּא כולֵל כָּל חֶלְקֵי הַדָּבָר, וְאֵין,הוֶה' אֶלָא שֶׁהָיָה כְבָר בִּתְכוּנַת הַמַּיִם: זָב נִגָּר, וְאִם אֵינו כֵן לא יִקָּרֵא הוֶה טִבְעִי אֲבָל הוּא,מְלָאכוּתִי' או,מִתְרַכֵּב' או,מִקְרִי', וְאֵין הַטֶּבַע פּועֵל בּו אֶלָא בְעודֶנּוּ בְּתכֶן הַמַּיִם יְצַיְּרֵהוּ בְחֶפְצו, וְאַחַר כֵּן יַעֲזב מַה שֶּׁהֻצְרַךְ לְהִתְקַשּות וְיִתְקַשֶּׁה. וְאָמַר עַל הַדּומֶה לָזֶה: "עָשָׂה מִתּהוּ – מֶמֶשׁ, וְעָשָׂה אֵת אֲשֶׁר אֵינו – יֶשְׁנו, וְחָצַב עַמּוּדִים גְּדולִים מֵאַוִּיר שֶׁאֵינו נִתְפָּשׂ". וְעוד אָמַר: "מַיִם מֵרוּחַ; חָקַק וְחָצַב תּהוּ וָבהוּ וְרֶפֶשׁ וָטִיט, עֲשָׂאָן כְּמִין עֲרוּגָה, הִצִּיבָן כְּמִין חומָה, סְכָכָן כְּמִין מַעֲזִיבָה, יָצַק מַיִם עֲלֵיהֶם וְנַעֲשׂוּ עָפָר". וְאָמַר עוד: " תּהוּ זֶה קַו יָרק שֶׁמַּקִּיף אֶת הָעולָם כֻּלּו, בּהוּ אֵלּוּ אֲבָנִים מְפֻלָּמות הַמְשֻׁקָּעות בִּתְהום, שֶׁמִּבֵּינֵיהֶם יוצְאִין מָיִם". וְרָמַז מְעַט מִסּוד הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד יוד הֵא וָו הֵא, שֶׁהוּא נֵאות לָעֶצֶם הָאֱלהִי הַמִּתְאַחֵד אֲשֶׁר אֵין לו מַהוּת, כִּי,מַהוּת' הַדָּבָר – ,זוּלַת מְצִיאוּת' הַדָּבָר, וְהָאֱלהִים יִתְבָּרֵךְ מְצִיאוּתו הוּא מַהוּתו, כִּי,מַהוּת' הַדָּבָר – ,גִּדְרו', וְהַגֵּדֵר מְחֻבָּר מִסּוּגו וְהֶבְדֵּלו, וְאֵין סוּג וְאֵין הֶבְדֵּל לָעִלָּה הָרִאשׁונָה, וְהִתְחַיֵּב שֶׁיִּהְיֶה הוּא…הוּא. וְכַאֲשֶׁר סִפֵּר כִּי סִבַּת רְבות הַדְּבָרִים הוּא סִבּוּב הַגַּלְגַּל, כְּמו שֶׁאָמַר: "חוזֵר גַּלְגַּל פָּנִים וְאָחור", וְדִמָּה זֶה בְּהִתְמַזֵּג הָאותִיּות הַנִּפְרָדות, "אָלֶף עִם כֻּלָּם וְכֻלָּם עִם אָלֶף, בֵּית עִם כֻּלָּם וְכֻלָּם עִם בֵּית, חוזְרות חֲלִילָה; נִמְצָא – כָּל הַדִּבּוּר יוצֵא בְּמָאתַיִם וּשְׁלשִׁים וְאֶחָד שְׁעָרִים". וְאַחַר כֵּן אָמַר אֵיךְ הִתְרַבּוּ בְשִׁלּוּשׁ הָאותִיּות וְרִבּוּעָם: "שָׁלשׁ אֲבָנִים בּונות שִׁשָּׁה בָתִּים,אַרְבַּע בּונות עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה בָתִּים, צֵא וַחֲשׁב מַה שֶּׁאֵין הַפֶּה יָכול לְדַבֵּר וּמַה שֶּׁאֵין הָאזֶן יְכולָה לִשְׁמעַ". כֵּן נִצְטָרֵךְ לַחֲקר מֵאַיִן נִתְרַבּוּ הַדְּבָרִים קדֶם סִבּוּב הַגַּלְגַּל, – וְהַבּורֵא אֶחָד הוּא, וְלַגַּלְגַּל עַל דֶּרֶךְ הַדִּמְיון שִׁשָּׁה צְדָדִים – וְהִנִּיחַ בַּדִּבּוּר הַשִּׂכְלִי שֵׁמות לַבּורֵא וּבָחַר לו בַּדִּבּוּר הַגַּשְׁמִי הָאותִיּות הַיּותֵר דַּקּות אֲשֶׁר הֵם כְּרוּחות לִשְׁאָר הָאותִיּות, וְהֵם הֵא וָו יוד, וְאָמַר כִּי הַחֵפֶץ כְּשֶׁהוּא יוצֵא בַּשֵּׁם הַנִּכְבָּד הַזֶּה יִהְיֶה מַה שֶּׁיַחְפּץ יִתְבָּרָךְ. וְאֵין סָפֵק שֶׁהוּא וְהַמַּלְאָכִים מְדַבְּרִים הַדִּבּוּר הַשִּׂכְלִי, וְיודְעִים מַה שֶּׁיִּהְיֶה בָּעולָם הַגַּשְּׁמִי קדֶם יְצִירַת הָעולָם, וְאֵיךְ יֵאָצֵל הַדִּבּוּר וְהַהֲבָרָה מִמֶּנוּ עַל הַמְדַבְּרִים שֶׁהֵם עֲתִידִים לְהִבָּרְאות בָּעולָם; וְהָיָה בְּדִין שֶׁיִּהְיֶה הָעולָם הַגַּשְּׁמִי נִבְרָא בְּעִנְיָן שֶׁהוּא נֵאות לַגַּשְׁמִיּוּת, בַּשֵּׁם הַנִּכְבָּד הַשִּׂכְלִי הַנֵּאות לַשֵּׁם הַגַּשְּׁמִי יהו,יוה, הוי, היו,ויה,והי, הִתְחַיֵּב מִכָּל אֶחָד צַד מִצִּדֵּי הָעולָם וְקָם הַגַּלְגַּל, וְזֶה מֵהַדְּבָרִים שֶׁאֵינָם מַסְפִּיקִים הַכּל, אִם מִפְּנֵי שֶׁהַמְבֻקָּשׁ עָמק מֵהַשִּׂיג או מִפְּנֵי שֶׁתְּבוּנותֵינוּ מְקֻצָּרות, או לִשְּׁנֵי הַדְּבָרִים יָחַד. וְעַל הַדּומֶה לָזֶה חָקְרוּ הַפִּילוסופִים, וֶהֱבִיאָם מֶחְקָרָם לֵאמר, כִּי מֵאֶחָד לא יִהְיֶה מִמֶּנּוּ כִּי אִם אֶחָד, וְקָבְעוּ מַלְאָךְ קָרוב נֶאֱצָל מִן הָרִאשׁון, וְאַחַר כֵּן אָמְרוּ כִּי הַמַּלְאָךְ הַזֶּה יֵשׁ לו שְׁתֵּי מִדּות, אַחַת שֶׁהוּא יודֵעַ מְצִיאוּתו בְּעַצְמוּתו, וְהַשֵּׁנִית יְדִיעָתו שֶׁיֵּשׁ לו סִבָּה, וְהִתְחַיֵּב מִמֶּנוּ שְׁנֵי דְּבָרִים: מַלְאָךְ וְגַלְגַּל הַכּוכָבִים הַקַּיָּמִים, וְזֶה גַם כֵּן: בְּמַה שֶּׁהִשְׂכִּיל מִן הָרִאשׁון הִתְחַיֵּב מִמֶּנּוּ מַלְאָךְ שֵׁנְי, וּבְמַה שֶּׁהִשְׂכִּיל מֵעַצְמוּתו הִתְחַיֵּב מִמֶּנּוּ גַּלְגַּל שַׁבְּתַאי, וְכֵן עַד הַיָּרֵחַ, וְאַחַר כֵּן אֶל הַשֵּׂכֶל הַפּועֵל. וּכְבָר קִבְּלוּ בְנֵי אָדָם זֶה וְהִתְפַּתּוּ לו, עַד שֶׁאָמְרוּ שֶׁהוּא מופֵת, מִפְּנֵי שֶׁיִּחֲסוּ אותו אֶל פִּילוסופֵי יָוָן. וְזאת טַעֲנָה גְרֵיָדא, אֵין בּהּ סִפּוּק וּמַקְשִׁים עָלֶיהָ בְּכַמָּה פָּנִים. אֶחָד מֵהֶם: לָמָּה עָמְדָה הָאֲצִילוּת הַזּאת, הַקּצֶר יָד מֵהָרִאשׁון? וְאַחַר כֵּן נאמַר: לָמָּה לא הִתְחַיֵּב מֵהַשְׂכָּלַת שַׁבְּתַאי מַה שֶּׁלְּמַעְלָה מִמֶּנּוּ – דָּבָר אֶחָד, וּמֵהַשְׂכָּלָתו הַמַּלְאָךְ הָרִאשׁון – דָּבָר אַחֵר, וְתִהְיֶינָה צוּרות אֲצִילוּת שַׁבְּתַאי אַרְבַּע? וּמֵאַיִן לָנוּ שֶׁמִּי שֶׁיַּשְׂכִּיל עַצְמו יִתְחַיֵּב מִמֶּנּוּ גַּלְגַּל, וּמִי שֶׁהִשְׂכִּיל הָרִאשׁון יִתְחַיֵּב מִמֶּנּוּ מַלְאָךְ, וּבָעֵת אֲשֶׁר יִטְעַן אֲרִיסְטו שֶׁהוּא מַשְׂכִּיל אֶת עַצְמו צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה נִתְבָּע שֶׁיֵּאָצֵל מִמֶּנּוּ גַּלְגַּל, וְאִם יִטְעַן שֶׁהִשְׂכִּיל הָרִאשׁון, שֶׁיֵּאָצֵל מִמֶּנּוּ מַלְאָךְ. אָמְנָם זָכַרְתִּי לְךָ הַהַתְחָלות הָאֵלֶּה שֶׁלּא תַבְהִילְךָ הַפִּילוסופִיָּה, וְתַחֲשׁב שׁאֶםִ תֵּלֵךְ אַחֲרֶיהָ הָיִיתָ מֵנִיחַ לְנַפְשְׁךָ בַּמּופֵת הַבָּרוּר, אֲבָל הַתְחָלותָם כֻּלָּם לא יִסְבּל אותָם שֵׂכֶל וְלא יִכָּנְסוּ תַּחַת הַהַקָּשָׁה. וְעוד כִּי אֵין בֵּין שְׁנַיִם מֵהֶם הַסְכָּמָה, אֶלָּא הַמְקַבְּלִים מֵהֶם שֶׁסומְכִים עַל רַב אֶחָד, אִם אַבּוּדָקְלִיס וְאִם פִּיתָגורִיס או אֲרִיסְטו או אַפְלָטון וְזוּלָתָם הַרְבֵּה, אֵין אֶחָד מֵהֶם מַסְכִּים עִם חֲבֵרו.

כו. אָמַר הַכּוּזָרִי: מָה הַצּרֶךְ אֶל אותִיּות ה'ו'י' או אֶל מַלְאָךְ וְגַלְגַּל וְזוּלַת זֶה, עִם הַהודָאָה בְּחֵפֶץ הַבּורֵא וּבִחִדּוּשׁ הָעולָם וְשֶׁהָאֱלהִים בָּרָא אֶת הַדְּבָרִים הָרַבִּים בְּמִנְיָנָם בְּבַת אַחַת לְמִינֵיהֶם, כַּאֲשֶׁר זָכַר בְּסֵדֶר בְּרֵאשִׁית, וְשָׂם בַּהֶם כּחַ הָעֲמִידָה וְהַתּולָדָה וּמְכַלְכְּלָם לִרְגָעִים בַּכּחַ הָאֱלהִי, כְּמו שֶׁאֲנַחְנוּ אומְרִים: מְחַדֵּשׁ טוּבו בְּכָל יום תַּמִיד מַעֲשֵׂה בְרֵאשׁיִת.

כז. אָמַר הֶחָבֵר: הֱטִיבותָ מֶלֶךְ כּוּזָר! זֶהוּ הָאֱמֶת וְהָאֱמוּנָה בֶאֱמֶת וְעֲזִיבַת מַה שֶּׁאֵין צרֶךְ אֵלָיו. אַךְ שֶׁמָּא הָיָה זֶה הָעִיוּן מֵאַבְרָהָם אָבִינוּ כְּשֶׁנִּתְבָּרְרָה לו הָאֱלהוּת וְהָאַחֲדוּת קדֶם שֶׁיְדַבֵּר עִמּו בְּמַחֲזֶה, וְאַחַר שֶׁדִּבֶּר עִמּו הִנִּיחַ כָּל הַקָּשׁותָיו וְשָׁב לְבַקֵּשׁ רְצון הָאֱלהִים מֵעִמּו אַחַר שֶׁלִמְּדו, וְאֵיךְ הוּא הָרָצון וּבְאֵיזֶה דָבָר יֻשַּׂג וּבְאֵיזֶה מָקום. וּכְבָר דָּרְשׁוּ רַבּותֵינוּ (שבת קנו:), בְּ,וַיּוצֵא אותו הַחוּצָה' (בראש' טו, ה), ,צֵא מֵאִצְטַגְנִינוּת שֶׁלָּךְ' ר"ל: צֵא מֵחָכְמַת הַכּוכָבִים וּמִכָּל חָכְמָה טִבְעִית מְסֻפֶּקֶת.וּכְבָר אָמַר אַפְלָטון מֵהַנָּבִיא שֶׁהָיָה בִזְמַן מָרִינוּס הַמֶּלֶךְ, שֶׁהוּא אָמַר לְפִילוסוף שֶׁהָיָה מִתְעַסֵּק בְּפִילוסופִיָה, בְּחָזון מֵהָאֱלהִים: "לא תַגִּיעַ אֵלַי בִּדְרָכִים הָאֵלֶּה, אַךְ בְּמִי שֶׁשַּׂמְתִּיו שָׁלִיחַ בֵּינִי וּבֵין בְּרוּאַי, רְצונו לומַר: הַנְּבִיאִים וְהַתּורות ָהֲאִמיִתיּות". וְהֻגְדַּר בַּסֵּפֶר הָזֶּה בְּסוד הָעֲשָׂרָה הָאֲחָדִים שֶׁמַסּכִּימִים עֲלֵיהֶם בַּמְזָרח וּבַמַּעֲרָב, מִבִּלְתִּי שֶׁיָבִיא אֶל זֶה טֶבַע וְלא יַכְרִיעֵם שֵׂכֶל, אֲבָל סוד אֱלהי, מַה שֶּׁאָמַר: "עֶשֶׂר סְפִירות בְּלִימָה – בְּלם פִּיךָ מִדַּבֵּר, בְּלם לִבְּךָ מִלְּהַרְהֵר, וְאִם רָץ לִבְּךָ שׁוּב לַמָּקום, שֶׁלְכָךְ נֶאֱמַר: , רָצוא וָשׁוב' (יחזקאל א, יד), וְעַל דָּבָר זֶה נִכְרְתָה בְּרִית, וּמִדָּתָן עֶשֶׂר שֶׁאֵין לָהֶם סוף, נָעוּץ סופָן בִּתְחִלָּתָן וּתְחִלָתָן בְּסופָן כְּשַׁלְהֶבֶת קְשׁוּרָה בַגַּחֶלֶת, וְדַע וְחֲשׁב יְצוּר, שֶׁהַיּוצֵר אֶחָד וְאֵין בִּלְעָדָיו; וְלִפְנֵי אֶחָד מָה אַתָּה סופֵר?" וַחֲתִימַת הַסֵּפֶר: "וּכְשֶׁהֵבִין אַבְרָהָם וְצָר וְחָקַק וְצֵרַף וְיָצַר וְחָקַר וְחָשַׁב וְעָלְתָה בְיָדו, נִגְלָה עָלָיו אֲדון הַכּל, וּקְרָאו אוהֲבִי, וְכָרַת לו בְרִית בֵּין עֶשֶׂר אֶצְבְּעות יָדָיו, וְהוּא בְרִית לָשׁון, וְבֵין עֶשֶׂר אֶצְבְּעות רַגְלָיו, וְהוּא בְרִית מִילָה, וְקָרָא עָלָיו: בְּטֶרֶם אֶצֶרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ".

אסטרונומיה

כח. אָמַר הַכּוּזָרִי: רְצונִי שֶׁתַּרְאֵנִי טַעַם מֵחָכְמות הַחֲכָמִים הַנְּאותִים לַטִּבְעִיִּים;

כט. אָמַר הֶחָבֵר: כְּבָר הַעִירותִיךָ עַל יְדִיעָתָם בַּמַּבָּטִים הַבְּרוּרִים בְּרַאֲיַת מַדָּעָם בִּתְקוּפַת לְבָנָה, אֲשֶׁר הִיא כ"ט י"ב תשצ"ג, מְקֻבָּל מִבֵּית דָּוִד וְלא נִשְׁתַּבֵּשׁ, וּתְקוּפַת חַמָּה הַבְּרוּרָה, אֲשֶׁר הָיוּ בָהּ נִזְהָרִים שֶׁלא יִפּל פֶּסַח אֶלָּא אַחַר תְּקוּפַת נִיסָן, וּכְמו שׁאֶמָרְוּ ּקְצָתָם (ר"ה כא.) כַּד חֲזֵית דְּמָשְׁכָא תְּקוּפַת טֵבֵת עַד שִׁיתְּסַר בְּנִיסָן עַבְּרָה לְהַהִיא שַׁתָּא, כְּדֵי שֶׁלּא יִפּל פֶּסַח בִּרְבִיעִית הַחרֶף, וְהָאֱלהִים צִוָּה וְהִזְהִיר: "שָׁמור אֶת-חדֶשׁ הָאָבִיב" דבר' טז, א). וְהַתְּקוּפָה הַנּוהֶגֶת אֵצֶל הֶהָמון אֵינֶנָּה בְרוּרָה, אֲבָל הִיא עַל דֶּרֶךְ הַקֵּרוּב בַּחֲלֻקַּת הַשָּׁנָה עַל אַרְבַּעַת רְבִיעִים, כָּל רְבִיעַ צ"א יום וְשֶׁבַע שָׁעות וּמֶחֱצָה, וְיֵשׁ שֶׁיִפּל פֶּסַח בְּחֶשְׁבּונָהּ בִּרְבִיעִית הַחרֶף, וּכְבָר טָעֲנו (הַנּוצְרִים) עַל הַיְּהוּדִים וְחָשְׁבוּ כִּי עִקַּר תּורָתָם אָבַד, וְשֶׁאֵינָם עַל שׁרֶשׁ אֶחָד, בַּעֲבוּר שֶׁיִּפּל לָהֶם פֶּסַח קדֶם הִכָּנֵס פֶּרֶק הָאָבִיב כְּפִי חֶשְׁבּונָם בַּתְּקוּפָה שֶׁהִיא בְּפַרְהֶסְיָא, וְלא שָׂמוּ לֵב אֶל תְּקוּפַת חַמָּה הַבְּרוּרָה הָאֲמִתִּית שֶׁהִיא בְּצִנְעָה בִּלְתִּי מְפֻרְסֶמֶת, וְשֶׁעַל חֶשְׁבּונָה לא יִפּל פֶּסַח בְּשׁוּם פָּנִים אֶלָּא עַד שֶׁתָּחוּל הַשֶּׁמֶשׁ בְּראשׁ טָלֶה וַאֲפִלּוּ יום אֶחָד.

וְלא אֵרַע בָּזֶה שׁוּם שִׁבּוּשׁ מִכַּמָּה אַלְפֵי שָׁנִים, וְהוּא חֶשְׁבּון דָּבֵק לְמַבַּט אַלְבָּתָנִי וְהוּא הַבָּרוּר שֶׁבַּקְּבוּעִים וְהָאֲמִתִּי שֶׁבָּהֶם, וְאֵיךְ יִתָּכֵן מַדַּע תְּקוּפַת חַמָּה וּתְקוּפַת לְבָנָה מְדֻקְדֶּקֶת וּבְרוּרָה אֶלָּא מֵחָכְמַת הַתְּכוּנָה עַל הָאֱמֶת וְעַל הַבָּרוּר. וּכְבָר הִקְדַּמְנוּ מִסּוד,נולַד קדֶם חֲצות' וְזוּלַת זֶה. וְנִשְׁאַר עֲדַיִן מִן הַחָכְמָה הַמְיֻחֶדֶת בָּעִנְיָן הַזֶּה סֵפֶר הַנִּקְרָא פִּרְקֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הורְקָנוס, בּו מִדַּת הָאָרֶץ וְכָל אֶחָד מֵהַגַּלְגַּלִּים וְטִבְעֵי הַכּוכָבִים וְהַמַּזָּלות, וְהַצּוּרות וּבָתֵּיהֶם וְטובָתָם וְרָעָתָם, וַעֲלִיָּתָם וִירִידָתָם, וּנְשִׂיאוּתָם וְשִׁפְלוּתָם, וּמֶשֶׁךְ תְּנוּעָתָם (ברכות נח:), וְהוּא מֵחַכְמֵי הַמִּשְׁנָה הַמְפֻרְסָמִים. וּשְׁמוּאֵל מֵחַכְמֵי הַגְּמָרָא שֶׁאָמַר: "נְהִירִין לִי שְׁבִילֵי דִרְקִיעָא כִּשְׁבִילֵי דִנְהַרְדְּעָא", וְלא הִתְעַסְּקוּ בו אֶלָּא לְעִנְיַן הַתּורָה, כִּי לא יִשְׁלַם בֵּרוּר הֲלִיַכת הַיָּרֵחַ וְהִתְחַלְפוּת הֲלִיכָתו, לְבָרֵר עֵת הִתְחַבְּרו עִם הַשֶּׁמֶשׁ וְהוּא הַמּולָד, וְעֵת הִסָּתְרו קדֶם הַמּולָד וְאַחֲרָיו, אֶלָּא בְרב חָכְמַת הַתְּכוּנָה. וְכֵן יְדִיעַת הַתְּקוּפות הָאַרְבַּע (פרקי דר' אליעזר, ו) עָל בֵּרוּר לא תִשְׁלַם אֶלָּא בִידִיעַת הַשָּׁפָל רוּם וְהַגָבהַּ רוּם וְהָעֲלִיּות עַל הִתְחַלְפַם. וּמִי שֶׁטָּרַח בָּזֶה אִי אֶפְשָׁר שֶׁלּא יִתְגַּלְגְּלוּ עִמּו שְׁאָר חָכְמות הַכּוכָבִים וְהַגַּלְגַּלִּים, אֲבָל מַה שֶּׁיִּמָּצֵא לָהֶם מִן הַחָכְמָה הַטִּבְעִית מִמַּה שֶּׁנִּגְדַּר בְּתוךְ דִּבְרֵיהֶם בְּדֶרֶךְ הַמִּקְרֶה, – לא בְכַוָּנָה לְלַמֵּד הַחָכְמָה הַהִיא, – פְּלִיאות וּתְמִיהות. וּמַה יַּחֲשׁב לִבְּךָ שֶׁהָיָה לְחַכְמֵיהֶם מִן הַסְּפָרִים בַּחָכְמָה עַצְמָהּ.

הספרים שאבדו. החכמות הטבעיות בגמרא

ל. אָמַר הַכּוּזָרִי: וְאֵיךְ אָבְדוּ הַסּפְרָיִם הָהֵם שֶׁהָיוּ בְכַוָּנָה וְנִשְׁאֲרוּ אֵלּוּ שֶׁהֵם בְּמִקְרֶה?

לא. אָמַר הֶחָבֵר: מִפְּנֵי שֶׁהַסְּפָרִים הָהֵם הָיוּ יודְעִים אותָם הַיְחִידִים מִבְּנֵי אָדָם, יִקָּרֵא זֶה חוזִה וְזֶה רופֵא וְזֶה מְנַתֵּחַ, עַל דֶּרֶךְ הַדִּמְיון, וּתְחִלַּת מִי שֶׁיּאבַד מֵהָאֻמָּה הָאֲבוּדָה אֵינָם אֶלָּא הַחֲשׁוּבִים שֶׁבָּהֶם, וְאַחַר כֵּן מִי שֶׁלְמַטָּה מֵהֶם, וְאָבְדוּ הַיְחִידִים וְאָבְדוּ חָכְמָתָם, וְלא נִשְׁאַר כִּי אִם סִפְרֵי הַתּורות אֲשֶׁר הֶהָמון צְרִיכִים אֲלֵיהֶם וְיודְעִים אותָם רב הָעָם וְכותְבִים אותָם וּמִתְעַסְּקִים בָּהֶם הַרְבֵּה. וַאֲשֶׁר נִגְדַּר בְּסִפְרֵי הַתַּלְמוּד מֵהַחָכְמות הָהֵם, נִשְׁמַר וְנִשְׁאַר בַּעֲבוּר רב יודְעֵיהֶם מֵהַחָכְמות אֲלֵיהֶם. וּמִזֶּה כָּל מַה שֶּׁנִּזְכַּר בְּהִלְכות שְׁחִיטָה וְהִלְכות טְרֵפָה, שֶׁיֵשׁ בָּהֶם מִן הַחָכְמות מַה שֶּׁנֶעֱלַם רֻבּו מִגָּלִינוּס, וְאִם אֵינו כֵן לָמָּה לא זָכַר בֶּחֳלָיִים מַה שֶּׁאָנוּ רואִים אותו בְּעֵינֵינוּ, בְּמַה שֶׁהֵעִידָה הַתּורָה עָלָיו מֵחֳלִי הָרֵאָה וְהַלֵּב, כְּמו: סָמוּךְ לַלֵּב וְסָמוּךְ לַדּפֶן (חולין מח.), וְהִדָּבֵק הָאוּנות וְחֵסְרונָם וְיִתְרונָם, וְיבֶשׁ הָרֵאָה וְהֶמְסֵסָהּ? וּמִידִיעָתָם בְּהַעֲרָכַת הָאֲבָרִים הַנַּפְשִׁיִּים עִם הַטִּבְעִיִּים, מַה שֶּׁאָמְרוּ (חולין מה.): "שְׁנֵי קְרוּמות יֵשׁ לַמּחַ וּכְנֶגְדָּן לַבֵּיצִים". וְאָמְרוּ (חולין מה.): "בְּמִין שְׁנֵי פולִים יֵשׁ מֻנָּחִים עַל פִּי הַקְּדֶרָה, מִן הַפּולִים וְלִפְנִים – מחַ, מִן הַפּולִים וּלְחוּץ – חוּט הַשִּׁדְרָה", וְאָמְרוּ (חולין מה:), "תְּלָתָא קְנֵי הֲוו, חַד ָּפִרִישׁ לָרֵאָה וְחָד פָּרִישׁ לַכַּבְדָא".וּמִידִיעָתָם בֶּחֳלָיִים הַמְּמִיתִים וְשֶׁאֵינָם מְמִיתִים, מַה שֶּׁאָמְרוּ (חולין מה:): "חוּט הַשִּׁדְרָה אִם עורו קַיָּם מחו לא מַעֲלֶה וְלא מורִיד". וְאָמְרוּ: "מִי שֶׁנִּתְמַזְמֵז מחו אֵינו מולִיד", וְאָמְרוּ: "קְרוּם שֶׁעָלָה מֵחֲמַת מַכָּה בָרֵאָה אֵינו קְרוּם" (חולין מז:), וְאָמְרוּ: "גִּיד הַנָּשֶׁה אֵינו נוהֵג בָּעוף מִפְּנֵי שֶׁאֵין לו כָּף" (משנה חולין ז, א). וּמִדִּקְדּוּקֵי דִינֵיהֶם: "כְּשֵׁרָה שֶׁיָּנְקָה מִן הַטְּרֵפָה קֵבָתָה אֲסוּרָה, טְרֵפָה שֶׁיָּנְקָה מִן הַכְּשֵׁרָה קֵבָתָהּ מֻתֶּרֶת מִפְּנֵי שֶׁהוּא כָנוּס בְּמֵעֶיהָ" (מש' חולין ח, ה). וּמִמַּה שֶּׁאָסְרוּ מֵחָכְמָה אֲמִתִּית וְהֶקֵּשֵׁנוּ יַגִּיד עָלֶיהָ (חולין צג.) "חֲמִשָּׁה קְרוּמִים אֲסוּרִים: קְרוּם שֶׁל מחַ, קְרוּם שֶׁעַל הַבֵּיצִים, קְרוּם שֶׁעַל גַּבֵּי הַטְּחול, קְרוּם שֶׁעַל הַכְּלָיות, קְרוּם שֶׁעַל הָעקֶץ, כֻּלָּם אֲסוּרִים בַּאֲכִילָה". וּמֵהַמֻּפְלָא שֶׁבְּדִינֵיהֶם בַּטְּרֵפות, שֶׁדִּקְדְּקוּ בְַהְגָּבַלת הַגּבַהּ, אֲשֶׁר אִם דוחִין הַבְּהֵמָה מִמֶּנּו לְמַטָּה תִּהְיֶה אֲסוּרָה מִשּׁוּם רִסּוּק אֵבָרִים" (חולין נא.), יִרְצֶה בְּרִסּוּק אֵבָרִים, הָרִסּוּק הַמֵּבִיא אֶל הַמָּוֶת. וְאַחַר כֵּן אָמְרוּ: הִנִּיחַ בְּהֵמָה לְמַעְלָה וּבָא וּמְצָאָהּ לְמַטָּה אֵין חושְׁשִׁין מִשּׁוּם רִסּוּק אִבָרִים, מִשּׁוּם דְּאָמְדָה אַנַּפְשַׁהּ, רְצונו לומַר, כִּי הַבְּהֵמָה מְשַׁעֶרֶת לְעַצְמָה וּמְכַוֶּנֶת לִדְלג וְלא יַזִּיקֶנָּה כַּאֲשֶׁר יַזִּיק אִם דוחִין אותָה, כִּי הַטֶּבַע בַּדִּלּוּג מְזֻמָּן וְנִמְצָא, וּבְנִפילָה בּורֵחַ וְנודֵד.

וּמִפִּלְאֵי דִינֵיהֶם עוד וְנִסְיונותָם (חולין נה:): "חֲרוּתָה בּידֵי שָׁמַיִם – כְּשֵׁרָה; בִּידֵי אָדָם – טְרֵפָה, מִשּׁוּם צִמּוּק רֵאָה, וּבְדִיקוּתָה; שְׁרִיָּתָה בְּמַיִם פּושְׁרִים מֵעֵת לְעֵת, אִי הָדְרָא בְּרִיאָה כְּשֵׁרָה, וְאִם לָאו טְרֵפָה". וּמַה שֶּׁאָמְרו (חולין מז:): "רֵאָה כַּכֻּחְלָא כְּשֵׁרָה, כַּדְּיותָא טְרֵפָה, מַאי טַעְמָא? הַאי שָׁחור אָדם הוּא אֶלָּא שֶׁלָקָה; יְרֻקָּה – כְּשֵׁרָה". וּמַה שֶּׁאָמְרוּ (חולין מו:): "רֵאָה שֶׁהֶאְדִּימָה מִקְצָתָהּ – כְּשֵׁרָה; הֶאְדִּימָה כֻלָּהּ – טְרֵפָה". וְרַבִּי נָתָן הַבַּבְלִי שֶׁהֵבִיאוּ לְפָנָיו יָלוּד שֶׁהוּא יָרק, אָמַר לָהֶם: הַמְתִּינוּ לו עַד שֶׁיִּפּל בּו דָמו, רְצונו לומַר: שֶׁלא יַמוּלוּ אותו עַד שֶׁיִּתְפַּשֵּׁט דָּמו בִּבְשָׂרו, וְעָשׂוּ כֵן וְהָיָה הַיֶּלֶד אַחֲרֵי יְלָדִים רַבִּים שֶׁהָיוּ מֵתִים לָאִשָּׁה הַהִיא ֵּתֶכך לַמִּילָה. וְעוד הֵבִיאוּ לְפָנָיו יָלוּד שֶׁהָיָה אָדם, וְאָמַר לָהֶם: הַמְתִּינוּ לו עַד שֶׁיִּבָּלַע דָּמו בו, וְעָשׂוּ כֵן וְחָיָה, וּקְרָאוּהוּ נָתָן הַבַּבְלִי עַל שְׁמו. וְאָמְרוּ (חולין מט:): " חֵלֶב טָהור סותֵם, טָמֵא אֵינו סותֵם".

וּמִדַּקּוּת דִּינֵיהֶם: "מַחַט שֶׁנִּמְצֵאת בַּעֲבִי בֵּית הַכּוסות, נִמְצָא עָלֶיהָ קרֶט דָּם בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא קדֶם שְׁחִיטָה, לא נִמְצָא עָלֶיהָ קרֶט דָּם בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא לְאַחַר שְחִיטָה, לְמַאי נָפְקָא מִנַּהּ, לְמִקָּח וּמִמְכָּר" (חולין נ:-נא.). מִפְּנֵי שֶׁלא יִתָּכֵן שֶׁיִּהְיֶה עַל הַמַּחַט קרֶט דָּם לְאַחַר שְׁחִיטָה,בַּעֲבוּר שֶׁאֵין הַדָּם נִגָּר בַּמֵּת, וְאֵין לו לִטְען עַל אותו שֶׁלָּקַח מִמֶּנּוּ, וְאִם נִמְצָא עָלָיו קרֶט דָּם יֶשׁ לו לִטְען עָלָיו וְלומַר: "מֵתָה מָכַרְתָּ לִי ". וּכְמו זֶה: "הִגְלִיד פִּי הַמַּכָּה בְּיָדוּעַ שֶׁשְּׁלשָׁה יָמִים קדֶם שְׁחִיטָה; לא הִגְלִיד – הַמּוצִיא מֵחֲבֵרו עָלַיו הָרְאָיָה" (חולין נא.).

וּמִסִּמָּנֵיהֶם בְּעוף טָהור: "מותְחִין לָעוף חוּט שֶׁל מְשִׁיחָה, אִם חולֵק אֶת רַגְלָיו שְׁתַּיִם לְכָאן וּשְׁתַּיִם לְכָאן – בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא עוף טָמֵא;שָׁלשׁ לְכָאן וְאַחַת לְכָאן – בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא טָהור" (חולין סה.). וְאָמְרוּ (חולין סה.): "כָּל עוף הַקּולֵט מִן הָאַוִּיר וְאוכֵל – טָמֵא; הַשּׁוכֵן עִם הַטְּמֵאִים וְנִדְמֶה לָהֶם – טָמֵא, כַּזַּרְזִיר אֵצֶל עורֵב". וְאָמְרוּ (מש' בכורת ג, א): "סִמֵּן הַוָּלָד: בִּבְהֵמָה דַקָּה – טִנּוּף, וּבַגַּסָּה -שִׁלְיָה, וּבָאִשָּׁה – שָׁפִיר וְשִׁלְיָה". וּמִמֻּפְלָא מֵחָכְמָתָם וְדַקּוּתָם בְּדִקְדּוּקָם בְּאֶרֶס קְצָת בַּעֲלֵי הַצִּפָּרְנַיִם הַדּורְסִים, מַה שֶּׁאָמְרוּ (חולין נב:): "דְּרוּסַת חָתוּל וּנְמִיָּה – בִּגְדָיִים וּטְלָאִים; דְּרוּסַת חֻלְדָּה – בָּעוף". וְאָמְרוּ (חולין נג.): "אֵין דְּרִיסָה לַשּׁוּעָל, אֵין דְּרִיסָה לַכֶּלֶב, אֵין דְּרִיסָה אֶלָּא מִדָּעַת, אֵין דְּרִיסָה אֶלָּא מֵחַיִּים, וְאֵין דְּרִיסָה אֶלָּא בַּצִּפּרֶן לא בַשֵּׁן, אֵין דְּרִיסָה אֶלָּא בַיָּד, לא בַרֶגֶל". רְצונו לומַר: שֶׁאֵין הַדּורֵס מַשְׁלִיךְ אַרְסו בְּבַעֲלֵי חַיִּים אֶלָּא בְצִפּרֶן הַיָּד, וּבְכַוָּנָה מֵהַבַּעַל חַיִּים, לא בְמִקְרֶה שֶׁיּאחֲזוּ צִפָּרְנָיו בִּבְשַׂר הַבְּהֵמָה מִבְּלִי כַוָּנַת הַדְּרִיסָה. וְיותֵר מֻפְלָא מִזֶּה מַה שֶּׁאָמְרוּ ,מֵחַיִּים' רְצונו לומַר: שֶׁאִם הִזְדַּמֵּן שֶׁהָיוּ חותְכִין יַד הַדּורֵס וְצִפָּרְנָיו נְעוּצִין בִּבְשַׂר בְּהֵמָה – לא הָיוּ חושְׁשִׁין לִדְרִיסָה, וְזֶהוּ מִפְּנֵי שֶׁאֵינו מַשְׁלִיךְ אַרְסו אֶלָּא בְהִפָּרְדו מִמֶּנּה וְהוצָאַת צִפָּרְנָיו מִבְּשַׂר הַבְּהֵמָה, וְעַל כֵּן אָמַר,מֵחַיִּים' אַחַר שֶׁאָמַר,מִדָּעַת'. וְאָמְרוּ (מש' חולין ג, ב): "נִטְּלָה הַכָּבֵד וְנִשְׁתַּיֵּר מִמֶּנָּה כַּזַּיִת בִּמְקום מָרָה וּבַמָּקום שֶׁהִיא חַיָּה – כְּשֵׁרָה". וְאָמְרוּ: "מֻגְלָה – כָּשֵׁר בָּרֵאָה וּפָסוּל בַּכִּלְיָה". וְאָמְרוּ: "הַגְּלוּדָה שֶׁנִּשְׁתַּיֵּר בָּה כַּסֶּלַע עַל פְּנֵי כָל הַשִּׁדְרָה – כְּשֵׁרָה". וּמַה שֶּׁיֵּשׁ בַּמִּשְׁנָה כָּתוּב מֵהִלְכות טְרֵפות וּמוּמֵי בְכורות וּמוּמֵי כהֲנִים, יֶאֱרַךְ סִפּוּרו, כָּל שֶׁכֵּן פֵּרוּשׁו. וְזִכְרון נִתּוּחַ הָעֲצָמות בִּקְצָרָה מְאד וּבִדְבָרִים מְבאָרִים בְּיותֵר וְעִנְיָן מְבאָר מְאד. וּמִדִּבְרֵיהֶם הַנָּאִים – אָמְרָם (מש' חולין ג, ד): " יָצְאוּ בְנֵי מֵעֶיהָ וְלא נִקְּבוּ – כְּשֵׁרָה". וְאַחַר כָּךְ אָמְרוּ (חולין נו:): "לא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלּא הָפַךְ בָּהֶם, אֲבָל הָפַךְ בָּהֶם – טְרֵפָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (דברי' לב, ו) הוּא עָשְׂךָ וַיְּכנְנֶךָ' – מְלַמֵד שֶׁבָּרָא הַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא כּונָנִיּות בָּאָדָם, כֵּוָן שֶׁנִּתְהַפְּכָה אַחַת מֵהֶם אֵינָם יְכולִים לִחְיות". וּמַה שֶּׁיֵּשׁ לָהֶם מִן הַהֶפְרֵשׁ בֵּין דַּם נִדָּה וּבֵּין דַּם טָהֳרָה וְזָבָה, וּבְתוּלִים, וְהַדָּם הַהוֶה מִן הַחַבּוּרות וְהַטְּחורִים וְזוּלַת זֶה, וְכַמוּת הֶקְפֵי הַנִּדּות, וְכֵן זִיבות הַזְּכָרִים. וְהַפְּלָאִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם בַּצָרַעַת, מִמַּה שֶׁיִּהְיֶה עָמק מִשִּׂכְלֵנוּ.

---

מַאֲמָר שְלִישִי

תוכן הפרק:

• עובד ה' אינו מתנתק מן החיים
• החסיד
  שעבוד הדמיון לעבודת ה'
  מרכז היום – תפילה. מרכז השבוע – שבת
  ראש חודש, חגים ויום הכיפורים
  ההתגלות תוחמת את המעשים
  ערך לאומי לשבתות וחגים
• מחשבותיו, מעשיו ודרכו של החסיד
• אדם משתמש באבריו בלי לדעת כיצד הם פועלים
  ברכת "אשר יצר"
• תפילין וציצית
• אהבה ויראה
• הברואים מראים על כוונת חכם וחפץ יודע כל
• הצדקת גזירות הבורא
• ברכות ותפילה
  אהבת עולם – הדבקות בעניין האלוקי
  תפילת העמידה
• תפילה בציבור ותפילת שמונה עשרה
  חובות היחיד לציבור
  מבנה תפילת העמידה
  העוה"ב בתפילה
• הקראים
• רצון האלוה קובע את מיני היצורים ויטבעם
• הדקדוק במסירת התורה
  חשיבות הקבלה
  תורתנו קשורה בהלכה למשה מסיני, ומן המקום אשר יבחר
  "לא תוסיפו" מול גזרות דרבנן
  ממחרת השבת
  עין תחת עין – ממון
• טומאה. טעמי המצוות ומסגרתן
  אמונת הקראים
• מצוות עירוב
• מידות המצוות נקבעות ע"י ה' ומסורת הנביאים
• ההגיון אינו מבין את פעולות הטבע
• שמירת המצוות בימי המקרא
• מסורת התורה לדורותיה
• דרך דרש הפסוקים בחז"ל

---

עובד ה' אינו מתנתק מן החיים

א. אמר החבר: מנהג העובד אצלנו:
איננו נגזר מן העולם, שלא יהיה למשא עליו וימאס החיים שהם מטובות הבורא, וזוכר טובתו עליו בהם, כמו שנאמר: "את מספר ימיך אמלא" [שמות כ"ג כ"ו] "והארכת ימים" [דברים כ"ב ז]; אבל אוהב העולם ואריכות הימים, מפני שהוא מקנה אותו העולם הבא, וכל אשר יוסיף טובה יעלה מדרגה לעולם הבא. אך הוא מתאווה זה אלו היה מגיע למדרגת חנוך, שנאמר בו: "ויתהלך חנוך את האלוקים" [בראשית ה' כ"ד], או למדרגת אליהו זכור לטוב, ולהפנות עד שיתייחד לחברת המלאכים, ולא יהיה משתומם ביחידות ובבדידות, אבל הם צוותו. וישתומם במלא עם, מפני שנעדר ממנו ענייני העולם השפל, ונתווסף ממנו ראיה מלכות שמים, אשר לא יהיה צריך עמה למאכל ולמשתה, ולכמו אלה תהיה ראויה הבדידות השלמה, אך מתאווים המות, מפני שהגיעו אל התכלית אשר אין אחריה מדרגה שיקוו תוספתה.

ולחכמים המתפלספים אהבה בבדידות, כדי שתזדככנה מחשבותם לילד מחברותם התולדות האמיתיות, עד שיגיעו אל האמת במה שנשאר עליהם מספקות. ורוצים עם זה פגיעת תלמידים שיביאו אותם אל המחקר והזיכרון, כמי ששגה בקיבוץ הממון, והוא שונא להתעסק אלא עם מי שיסחור כדי שירוויח עמו. וזאת מדרגת סקרא"ט והדומה לו.

ואלה היחידים אין תקווה להגיע למדרגתם, אבל בהימצא השכינה בארץ הקדושה בעם המוכן לנבואה, היו אנשים נפרדים ושוכנים במדברות, מתחברים עם מי שדומה להם, לא היו מתבודדים לגמרי, אבל היו נעזרים על חכמת התורה ומעשיה המקרבים אל המדרגה ההיא בקדושה ובטהרה, והם בני הנביאים.

אך בזמן הזה ובמקום הזה והעם הזה ואין חזון נפרץ, עם מעוט החכמה הקנויה והעדר החכמה ההיא הטבעית, מי שהכניס עצמו להינזר בפרישות, כבר הכניס נפשו בייסורין וחולי נפשי וגשמי, ותראה עליו דלות החולאים, ויהיו סבורים בני אדם שהוא דלות הכניעה והשפלות, וישוב נאסר, מואס בחייו מפני קיצתו במאסריו ומכאוביו, לא מתאוותו לבדידות. ואיך לא יהיה כן, והוא איננו דבק באור אלוקי שימצא בו צוות כנביאים, ולא הגיע לחכמות שמספיקים להתעסק בהם ולמצוא עריבות בם שאר חייו כפילוסופים.

ואמור כי הוא ירא וחסיד, אוהב שיפגע אלוקיו בבדידות והעמידה והתחנה והתפלה, במה שהוא יודע מהתחנונים והבקשות, אלה החדשות אין להם עריבות כי אם ימים מעטים בעוד שהם חדשים, וכל אשר ישנו על הלשון, לא תפעל להם הנפש ולא ימצא להם כניעה ולא חנינה, ויישאר בעתי היום והלילה, ונפשו תתבענו בכוחותיה אשר נטבעה עליהם, מהשמע והראיה והדיבור והעסק והאכילה והשתייה והמשגל והריווח בממון ותקנת ביתו ועזרת דלים ועזר התורה בממונו, כשיראה שום קלקול, הלא יישאר מתחרט על מה שקשר נפשו אליו, ויוסיף בחרטתו רוחק מהעניין האלוקי אשר טרח להתקרב אליו.

החסיד

ב. אמר הכוזרי: אם כן ספר לי מעשה החסיד שבכם היום.

ג. אמר החבר: החסיד הוא הנזהר במדינתו, משער-מחלק לכל אנשיה טרפם וכל ספקם, וינהג בהם בצדק, לא יונה אחד מהם, ולא ייתן לו יותר מחלקו הראוי לו. וימצאם בעת צרכו אליהם שומעים לו, ממהרים לענותו בעת קראו, יצוום – ויעשו כמצוותו, ויזהירם – ויזהרו.

ד. אמר הכוזרי: על חסיד שאלתיך, לא על מושל.

ה. אמר החבר: החסיד הוא מי שהוא מושל, נשמע בחושיו וכוחותיו הנפשיים והגופיים, ומנהיגם ההנהגה הגופיות, כמו שנאמר [משלי ט"ז ל"ב]: 'ומושל ברוחו מלוכד עיר'. והוא המוכן לממשלה, כי אלו היה מושל במדינה היה נוהג בה בצדק כאשר נהג בגופו ונפשו, וחסם הכוחות המתאווים, ומנע אותם מן הריבוי אחר אשר נתן להם חלקם. והספיק להם מה שימלא חסרונם, מהמאכל המספיק והמשתה המספיק על הדרך השווה, והרחיצה וכל צרכיה על הדרך השוה ג"כ, וחסם הכוחות הכעסנים המבקשים לניצוח, אחר אשר נתן להם חלקם בניצחון המועיל בדברי החכמות והדעות וגערת האנשים הרעים. ונתן לחושים חלקם במה שמועיל לו, ומשתמש בידיו ורגליו ולשונו בעניין הצורך ובחפצו המועיל, וכן השמע והראות וההרגשה המשתתפת הולכת אחריהם, ואחר כן היצר והרעיון והמחשב והזיכרון, ואחר כן הכוח החפצי המשתמש בכל אלה, והם משמשים עובדים לחפץ השכל.

ולא עזב אחד מאלו הכוחות והאיברים שירבה במה שהוא מיוחד בו ויפחית הנשארים. וכאשר עשה צרכי כל אחד מהם, ונתן לטבעיים מה שיספיק להם מהמנוחה והשנה, ולחיוניים מה שיספיק להם מהיקיצה והתנועה במעשה העולם, אז יקרא אל עדתו כמושל הנשמע שקורא אל חילו השומע לעזור לו, להידבק במדרגה שהיא למעלה ממנה, רוצה לומר המדרגה האלוקית אשר היא למעלה מהמדרגה השכלית. ויסדר עדתו ויתקנה, ודומה לסדר שסידר משה עליו השלום לעדתו סביבות הר סיני. ומצווה הכוח החפצי שיהיה מקבל ושומר לאשר יבוא מאצלו צווי, ויעשהו לעתו. וישמש בכוחות ובאיברים כפי אשר יצווה מבלי המְרות. ויצווה אותו שלא יפנה אל השדים [=השטן] המחשביים והמתדמים, ולא יקבלם ולא יאמין בם, עד שיוועץ את השכל, ואם יכשיר מה שיש אצלם – יקבלם, ואם לא – ימרם, ויקבל החפצי זה ממנו ויסכים לעשותו. ומיישר כלי המחשבה, ומפנה אותו מכל אשר קדם מהמחשבות העולמיות.

שעבוד הדמיון לעבודת ה'

ומצווה המדמה להמציא ההדור שבצורות הנמצאות אצלו בעזר הזיכרון, לדמות אליו העניין האלוקי המבוקש, כמו מעמד הר סיני ומעמד אברהם ויצחק בהר המוריה, וכמו משכן משה וסדר העבודה וחול הכבוד בבית המקדש, וזולת זה הרבה. ומצווה השומר לשמור את זה ולא ישכחהו, ויגער במחשבי ושדיו מלבלבל האמת ומספקו. ויגער בכוח הכעסני והתאווני מהטות החפצי [=הרצון] והניעו והטרידו במה שיש אצלם מהכעס והתאווה. ואחר זאת ההצעה ינהיג הכוח החפצי כל האברים המשמשים אותו בזריזות וחריצות ושמחה, ויעמדו בעת העמידה מבלי עצלה, וישתחוו עת שיצוום להשתחוות, וישבו בעת הישיבה, ומביטות העיניים הבטת העבד אל אדוניו, ויעמדו הידיים ממעשיהם, ולא תתקבץ האחת עם האחת, ותשתווינה הרגלים לעמידה, ויעמדו כל האברים כנבהלים היראים לעשות מצוות מנהיגם, לא ירגישו על מיחוש ולא על הפסד אם יהיה להם, ויהיה הלשון מסכים עם המחשבה לא יוסיף עליו, ולא יבטא בתפילתו ע"ד המנהג והטבע כמו הזרזיר והגיבא [=הפפגה=התוכי] אלא עם כל מילה מחשבה וכוונה בה. ותהיה העת ההיא לב זמנו ופריו, ויהיו שאר עתותיו כדרכים המגיעים אל העת ההיא, יתאווה קרבתו שבו מתדמה ברוחניים ויתרחק מהבהמיים.

מרכז היום – תפילה. מרכז השבוע – שבת

ויהיה פרי יומו ולילו השלוש עתות (ההם) של תפלה, ופרי השבוע יום השבת, מפני שהוא מעומד להידבק בעניין האלוקי, ועבודתו בשמחה לא בכניעה כאשר התבאר זה.

והסדר הזה מהנפש כסדר המזון מהגוף, מתפלל לנפשו וניזון לגופו, ומתמדת עליו ברכת התפלה עד עת תפלה אחרת, כהתמדת כוח סעודת היום עד שיסעד בלילה, וכל אשר תרחק עת התפלה מהנפש, היא הולכת וקודרת במה שפוגע אותה מעסקי העולם, כל שכן אם יביאהו הצורך לחברת נערים ונשים ורעים, וישמע מה שיעכיר זַכּות נפשו, מדברים כעורים וניגונים שתטה הנפש אליהם ולא יוכל למשול בה.

ובעת התפלה מטהר נפשו מכל מה שקדם, ויתקנה לעתיד, עד שלא יעבור שבוע על זה הסדר, עד שיתקן הנפש והגוף, וכבר נקבצו מותרים מקדירים עם אורך השבוע לא יתכן לטהרם ולנקותם, אלא בהעמדת עבודת יום עם מנוחת הגוף, ואז ירצה הגוף בשבת את אשר חסר לו מששת הימים, ויהיה נכון לעתיד.

וכן הנפש תזכור מה שחסרה עם טרדת הגוף, וכאלו היא ביום ההוא מתרפאה מחולי שקדם ומתעתדת למה שידחה ממנה החולי בעתיד. דומה למה שהיה עושה איוב בכל שבוע בבניו, כמו שהוא אומר: [איוב א' ה] 'אולי חטאו בני'.

ראש חודש, חגים ויום הכיפורים

ואחר כן יהיה עתיד לרפואה החודשית שהיא זמן כפרה לכל תולדותם, רוצה לומר תולדות החודשים וחידושי הימים, כמו שאמר: [משלי כ"ז א] כי לא תדע מה ילד יום.
ואח"כ יהיה עתיד לשלוש רגלים.
ואחרי כן אל הצום הנכבד אשר בו ינקה מכל עוון שקדם, וישיג בו מה שחסר לו בימים ובשבועיים ובחדשים, ותנקה הנפש מהבלבולים המחשביים והכעסיים והתאווים, ותשוב מנטות אליהם תשובה גמורה, בין במחשבה בין במעשה.

ואם לא תתכן התשובה מהמחשבה בעבור גבורת הרעיונים עליה, במה שקדם לה מזיכרון מה ששמעה מימי הנעורים משירים וחידות וזולתם, תנקה מהמעשה ותתוודה על הרעיונים, ותקבל שלא תזכרם בלשונה כל שכן שתעשם, וכמו שנאמר: [תהילות י"ז ג] זמותי בל יעבר פי. וצומו ביום ההוא, צום שהוא קרוב בו להתדמות במלאכים, מפני שהוא גומרו בכניעה ובשפלות ובעמידה ובכריעות ותשבחות ותהילות, וכל כוחותיו הגופיים צמים מהעניינים הטבעיים, מתעסקים בתוריים, כאלו אין בו טבע בהמי. וכן יהיה צום החסיד בכל עת שיצום, שיענה בו הראות והשמע והלשון, ולא יטרידם בזולת מה שיקרב אותו אל האלוקים, וכן הכוחות הפנימיים מדמיון ומחשבה וזולתי זה, ועם זה יהיו המעשים הטובים.

ההתגלות תוחמת את המעשים

ו. אמר הכוזרי: המעשים הידועים.

ז. אמר החבר: המעשים המנהגיים והחוקים השכליים הם הידועים, אבל האלוקיים הנוספים עליהם לחול באומה אל חי שינהיגנה, אינם ידועים עד שיבואו מאצלו מפורשים ומחולקים. ועוד כי אין המנהגיים והשכליים ההם ידועים, שאם נדעם בעצמם לא נדע שיעורם, כי אנחנו יודעים שהענקה חובה, ומוסר הנפש בכניעה ובשפלות חובה, וההונאה מגונה, והביאה על קצת הקרובות מגונה, וכבוד האבות חובה, וכדומה לאלה, אך הגבלת זה ושיעורו עד שיהיה טוב לכל, איננו כי אם לאלוקים יתברך.

אבל המעשים האלוקיים אין שכלנו מגיע אליהם נדחים אצל השכל, והם נשמעים כאשר ישמע החולה אל הרופא ברפואותיו והנהגותיו. הלא תראה המילה, כמה היא רחוקה מן ההקשה ואין לה דרך אל ההנהגה, וכבר קבל אותה אברהם, עם קושי העניין על הטבע, והוא בן מאת שנה, בנפשו ובבניו, והייתה אות ברית להידבק בו ובזרעו העניין האלוקי, כמו שאמר והקימותי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך.

ח. אמר הכוזרי: באמת קבלתם התורה הזאת כראוי, ועשיתם אותה בהשתדלות גדולה במקהלים בהזדמן אליה, לשבח עליה ולזכור שורשיה ועלתה בברכה, וזולתכם טרח להדמות אליכם, ועלה בידו הצער מבלי ההנאה אשר ימצאנה מי שהוא חושב בסיבה אשר בעבורה סובל הצער הזה.

ערך לאומי לשבתות וחגים

ט. אמר החבר: וכן שאר הדמיונים לא יכלה אומה מן האומות להתדמות אלינו בדבר. הלא תראה אשר קבעו יום למנוחה במקום יום השבת, היוכלו להדמות אלא כאשר ידמו צורות הצלמים אל צורות בני אדם החיים.

י. אמר הכוזרי: כבר חשבתי בעניינכם, וראיתי שיש לאלוקים סוד בהשאירכם, ושהוא שם השבתות והמועדים מהגדול שבסיבות בהשאיר תוארכם והדרכם, כי האומות היו מחלקות אתכם ולוקחות אתכם לעבדים בעבור בינתכם וזוך דעתכם, והיו משימים אתכם עוד אנשי המלחמה, לולא אלה העתים שאתם שומרים אותם השמירה הזאת המעולה, מפני שהם מאת האלוקים, ולעילות חזקות, כמו 'זכר למעשה בראשית', 'זכר ליציאת מצרים', 'זכר למתן תורה' – וכולם עניינים אלוקיים, אתם מוזהרים בשמירתם.
ולולא הם לא היה אחד מכם לובש בגד נקי, ולא היה לכם קבוץ לזיכרון תורתכם, מפני שפלות נפשכם בהתמדת הגלות עליכם. ולולא הם לא הייתם מתנעמים יום אחד באורך ימיכם, וכבר היה לכם בזה שישית ימיכם מנוחת הגוף ומנוחת הנפש, אין המלכים יכולים עליה, מפני שנפשותם אינם מתיישבות ביום מנוחתם, כי אם יצטרכו ביום ההוא ליגיעה ותנועה, היו נעים ויגעים, ואין נפשותם במנוחה שלמה. ולולא הם, היה כל יגיעכם לזולתכם, מפני שהוא מזומן לשלל. אם כן הוצאתכם בהם ריווח לכם בעולם הזה ולעולם הבא, שההוצאה בהם לשם שמים.

מחשבותיו, מעשיו ודרכו של החסיד

יא. אמר החבר: החסיד ממנו נזהר במצוות אלה הדברים האלוקיים, רוצה לומר המילה והשבת והמועדים ותורתם המצווים מאת האלוקים, ונשמר מן העריות, והכלאים בצמח ובבגדים ובחיים, ובשמיטה וביובל, ונשמר מעבודה זרה ומה שנתלה בה, ונשמר מדרוש ידיעת הנעלם מזולתי הנבואה, או האורים והתומים, או החלומות הנאמנים, ולא ישמע אל קוסם ואל חובר ואל מעונן ומנחש. ונשמר מהנדות והזיבות, ונשמר מבעלי החיים הטמאים במאכלו ובמגעו, ומן הצרעת, ונשמר מהדם והחלב, מפני שהם חלק אִשי ה', ושמירת מה שהוא חייב בו על כל עבירה בשוגג ומזיד מקרבן, זולת מה שהוא חייב בו מפדיון בכור והבכורות והבכורים ועל כל לידה שתהיה לו, קרבן.
ומה שנראה ממנו מזיבות וצרעת, וקרבן ומנחה, בלעדי מה שהוא חייב בו ממעשר ראשון ושני ומעשר עני, והראיון שלוש פעמים בשנה, והפסח ותורותיו שהוא קרבן ה', חייב בו כל אזרח בישראל, והסוכה והלולב והשופר, ומה שהוא צריך מהכלים וכלי הקדש הטהורים למנחות ולקורבנות האלה, ומה שהוא חייב בו מהקדושה והטהרה, ושמירת הפאה והערלה וקדש הלולים.

וכללו של דבר:
שישמור מהעניינים האלוקיים מה שיוכל, להיות נאמן באומרו "לא עברתי ממצוותיך ולא שכחתי", מלבד הנדרים והנדבות והשלמים ומה שהוא מקבל על עצמו מהנזירות, אלה והדומה להם הם התורות האלוקיות, והשלמת רובם בעבודת כוהנים.

אבל התורות המנהגיות, כמו: לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, לא תענה ברעך, וכבוד אב ואם, ואהבת לרעך כמוך, ואהבתם את הגר, ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו, והתרחק מן הנשך והרבית, והזהר במאזני צדק, אבני צדק, ואיפת צדק והין צדק, ועזיבת הלקט והעוללות והפארות, והדומה לזה.

והתורות הנפשיות והם הפילוסופיות כמו: אנכי ה' אלוקיך, ולא יהיה לך אלוהים אחרים, ולא תשא את שם ה' אלוקיך, עם תוספת מה שנתבאר בתורה הזאת, כי הוא יתברך יודע מצפוני בני אדם, כל שכן מעשיהם ודבריהם, ושהוא גומל על הטוב ועל הרע מהם, וכי עיני ה' משוטטות בכל הארץ.
ואין החסיד מתעסק ולא חושב ולא מדבר, עד שיאמין שעמו עיניים רואות וצופות וגומלות אותו על הטוב ועל הרע, ופוקדות עליו כל מעוות מדבורו ומעשהו, והוא הולך ויושב כירא וחרד המתבייש ממעשיו לעתים, כאשר הוא שמח ושש, ותיקר נפשו אצלו בעת העבודה וכאילו הוא זוכר טובתו לאלוקיו כשהוא סובל הצער בעבודתו.

אדם משתמש באבריו בלי לדעת כיצד הם פועלים

וכללו של דבר, שהוא מאמין ומקבל מה שנאמר (אבות ב, א):

הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה,
דע מה למעלה ממך
עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים.

ויראה מה שאמר במזמור דוד הטענה הנאמנה: [תהילות צ"ד ט] "הנוטע אזן הלא ישמע אם יוצר עין הלא יביט", וכל מה שאמר במזמור: [תהילות קל"ט] ה' חקרתני ותדע. יחשוב כי כל איבריו מושמים בחכמה וסדר ושיעור, ויראה אותם נשמעים לחפצו, והוא איננו יודע מה שראוי להניע מהם. על הדמיון, שירצה לקום וימצא כל האיברים כעוזרים השומעים כבר הקימו גופו והוא לא ידע האיברים ההם, וכן כשירצה ללכת או לשבת ושאר המצבים. ולזה רמז באמרו: [תהילות קל"ט ב] אתה ידעת שבתי וקומי, ארחי ורבעי זרית וכל דרכי הסכנתה. ויותר מזה, דק ועמוק ממנו, אברי הדיבור. תראה התינוק מדבר כל מה שהוא שומע, והוא אינו יודע באיזה אבר באיזה עצב ובאיזה מיתר ראוי לדבר. וכן כלי החזה בטעמי הניגון, הוא מדמה אותם ומתקנם, ואיננו יודע באיזה דבר, כאילו יוצרם ממציאם ומעבידם לו בכל העתים ובצורכו. והדבר כן או קרוב לכן, מפני שאין עניין הבריאה דומה לעניין המלאכה, כי האומן כשהוא עושה רחיים, על הדמיון, וילך לו, ויעשו הרחיים שבעבורו נעשו, והבורא יתברך בורא האיברים ונותן להם כוחות וממשיך להם עם הרגעים, ואילו היו מעלים על לב הסתלקות השגחתו והנהגתו רגע אחד – היה נפסד העולם כולו.

וכשיהיה החסיד חושב זה בכל תנועותיו, איך לא תהיינה תנועותיו כולם כבר נתן בהם חלק הבורא אשר בראם תחילה, וממשיך להם בעזר תמיד בהשלמתם, והוא לעולם כאלו השכינה עמו והמלאכים מתחברים עמו בכוח. ואם יחזק בחסידות, ויהיה במקומות הראויים לשכינה – יחברוהו בפועל, ויראה אותם עין בעין למטה ממדרגת הנבואה, כאשר היו טובי החכמים בבית שני רואים הצורות ושומעים בת קול, והיא מדרגת החסידים, ולמעלה ממנה מדרגת הנביאים. ויקבל החסיד מכבוד העניין האלוקי הנמצא עמו, מה שראוי לקבל העבד מאדוניו שבראו והטיב לו והוא צופה לגמולו או לעונשו.

ברכת "אשר יצר"

ואל יגדל בעיניך מה שאומר החסיד קודם היכנסו בבית הכסא: 'התכבדו מכובדים קדושים' (ברכות ס.), כבוד לשכינה, והתוודותו אחרי יציאתו בברכת 'אשר יצר את האדם בחכמה'. וכמה גדולה הברכה הזאת בעניינה וכמה מתוקנות מלותיה, למי שהוא מסתכל בהן בעין האמת, שהקדים תחלה ב'חכמה' וחותם 'ברופא כל בשר ומפליא לעשות', למד על פליאות מה שברא בחיים מהכוחות הדוחים והמחזיקים, וכלל כל החיים באומרו 'כל בשר'.

תפילין וציצית

וקושר מצפונו בעניין האלוקי בתחבולות, מהם מצוות כתובות ומהם מקובלות, והוא נושא התפילין על מקום המחשבה והזיכרון מהראש, ואוצל מהם רצועה מגעת אל ידו, כדי שיראה אותה עם השעות, ותפילין של יד על מבוע הכוחות, רוצה לומר הלב. ונושא הציצית כדי שלא יטרידוהו חושיו בעולם, וכמו שאמר [במדבר ט"ו ל"ט]: ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. והכתוב בתפילין, הייחוד והגמול והעונש וזכר יציאת מצרים, מפני שהיא טענה שאין בה מדחה, כי לעניין האלוקי התחברות בברואים והשגחה עליהם וידיעה במעשיהם.

אחר כן מתגלגל בכל חושיו לתת חלק האלוקים בהם, וכבר קבלנו כי המעט שבשעורים אשר יצא (האדם( [הישראלי] בהם ידי חובתו מהתשבחות הם מאה ברכות לא פחות. מהם המפורסמות, ואחר כן ישתדל במשך היום, להשלימם בריחנים ומאכלים ושמועות ומראות, יברך עליהם. וכל אשר יוסיף יהיה תוספת מקרבת אל האלוקים, וכמו שאמר דוד [תהילות ע"ט ט"ו]: פי יספר צדקתך כל היום תשועתך כי לא ידעתי ספורות, רוצה לומר כי שבחך לא יכללהו המניין, אבל אקבלנו עלי כל ימי ולא אמנע ממנו תמיד.

אהבה ויראה

והאהבה והיראה מאין ספק נכנסות בנפש עם אלה העניינים, ומשוערים בשיעור תוריי, כדי שלא תביא השמחה בשבתות וימים טובים אל מה שמביא אל השחוק והתאווה והבטלה, ולהימנע מהתפלות בעתם כראוי; ושלא תוציא היראה אל גבול שמייאש מהמחילה והסליחה, ויישאר דואג כל ימיו, ויעבור כל מה שיצווה הבורא מהשמחה במה שחננו, כמו שאמר: [דברים כ"ו יא] ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלוקיך, וימעט שבחו על טובת האלוקים, כי השבח הולך אחרי השמחה, ויהיה כמו שאמר בו: [דברים כ"ה מ"ז] תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב ועבדת את אויביך וגו', ושלא תוציאנו הקנאה ב'הוכח תוכיח את עמיתך' [ויקרא י"ט ט"ז] ובדברי החכמות, לידי הכעס והנטירה, ותטרד נפשו מהזדככות בעתות התפילות. ויישב בלבו צדוק הדין, ישוב שיהיה לו למגן ולמסתור מהפגעים והצרות ההוות בעולם, כשיתיישב בנפשו צדק בורא החיים ומטריפם ומנהיגם בחכמתו, ושאין הדעות משיגות פרטיה אבל משיגות כלליה, במה שהם רואות מתיקון הבריאה בהם.

הברואים מראים על כוונת חכם וחפץ יודע כל

ומה שכלל מהפליאות המורות על כוונת חכם וחפץ יודע ויכול, באשר שם לקטן וגדול מהם מה שהוא צריך לו מחושים נסתרים ונראים ורוחות ואיברים, ושם הכלים מפיקים ראויים לרוחות, ושם לצבועים מדת הגבורה וכלי הדריסה והטרף, ושם לארנבת ולאיל כלי הבריחה ומדת המורך.
ומי שמחשב בבריאת האיברים ותועלותיהם וערכם מן הרוחות, יראה בזה מהצדק והסדור החכמי, מה שלא יישאר בלבו ספק בצדק הבורא. ואם יבא שנון המחשבה להראות לו העוול על הארנבת באשר היא מאכל לצבועים, והזבוב לעכביש, ישיב עליו השכל ויגער בו, לומר: איך אייחס העוול אל חכם שנתברר לי צדקו ושאיננו צריך אל העוול. ואילו היה צידת הצבועים לארנבת וצידת העכביש לזבוב במקרה, הייתי אומר בטענת המקרה, אך אני רואה החכם ההוא המנהיג הצדק, הוא אשר שם כלי הציד לאריה מהגבורה ויכולת ושיניים וציפורניים, ושם לעכביש נזכר לתחבולה, ושם לו האריגה לבוש מבלי למידה, יארוג השבכים לזבוב, ושם לו כלים ראויים למלאכה הזאת, וזימן לו הזבוב למחיה ולמזון, כאשר זימן להרבה מדגי הים לדגים אחרים.

הצדקת גזירות הבורא

האומר על זה, שיהיה אלא חכמה שאינני משיגה, ואצדיק מי שנקרא הצור תמים פעלו. ומי שנתיישב על נפשו זה, יהיה כמו שאומרים על נחום איש גם זו, כל אשר תמצאהו צרה אומר 'גם זו לטובה' (תענית כא.), ויחיה חיים ערבים תמיד, ותקל עליו הצרות. אבל אפשר שישמח בהם כשירגיש לעוון שיש עליו, כמי שיפרע חובו, והוא שמח במה שהקל מעליו, וישמח לשכר ולגמול הצפון לו, וישמח במה שהוא מלמד לבני אדם מהסבל והצדקת דין הבורא, וישמח במה שיש עליו בזה מהשם הטוב והתפארת זה בצרות המיוחדות בו.
וכן יעשה בצרות הכוללות, כשיעבירו בלבולי המחשבה על לבו אורך הגלות ופיזור האומה ומה שהגיע אליה מהדלות והמיעוט, יתנחם תחילה בצידוק הדין כאשר אמרתי, ואחר כן בניכוי עונותיו, ובשכר הצפון לעולם הבא, ובהידבק בעניין האלוקי בעולם הזה, ואם ייאשנו שטנו מזה, באמרו: [יחזקאל ל"ז ג] התחיינה העצמות האלה, לגודל מה שנכחדנו מגוי ונשכח זכרנו. וכמה שנאמר: [יחזקאל ל"ז יא] יבשה עצמותינו ואבדה תקוותנו נגזרנו לנו, יחשוב באיכות יציאת מצרים ובכל מה שנאמר בכמה מעלות טובות למקום עלינו, ולא יהיה קשה בעיניו איך נשוב לקדמותנו אפילו אם לא יישאר ממנו אלא אחד, וכמו שאמר: [ישעיהו מ"א י"ד] אל תיראי תולעת יעקב, כי מה הוא הנשאר מן האדם כששב תולעת בקברו.

יב. אמר הכוזרי: כמו זה יחיה בגלות חיים ערבים, ויראה פרי תורתו בעולם הזה ובעולם הבא, ומי שהוא סובל הגלות מתקצף, כמעט כשהוא מפסיד עולמו ואחריתו.

ברכות ותפילה

יג. אמר החבר: ומה שיוסיף לו עריבות על עריבות, שיברך תמיד על כל מה שהוא מוצא מן העולם ומה שמוצאו ממנו.

יד. אמר הכוזרי: ואיך הוא זה, והברכות טורח יותר?

טו. אמר החבר: הלא האדם השלם יותר ראוי שיסופר בהרגשת ההנאה במה שיאכל וישתה מהתינוק והבהמה, כאשר הבהמה יותר ראויה להנאה מהצמח, אע"פ שהצמח ניזון תמיד.

טז. אמר הכוזרי: כן הוא ליתרון החוש וההרגש בהנאה. כי אם היו מביאים אל השיכור כל אשר יתאווה, והוא בעניין שכרותו, ממאכל ומשתה; וישמע הניגונים ויתחבר עם מי שיאהב ותחבקהו אהובתו, ויסופר לו כל זה כשיירפא משכרותו, היה דואג על זה ויחשוב הכל הפסד ולא ריווח, מפני שלא באו לידו ההנאות ההם והוא בעניין שירגיש וינעם בהם.

יז. אמר החבר: ההזדמנות להנאה והרגשתה, ושיחשוב בהעדרה קודם לכן, כופל ההנאה. וזה מתועלת הברכות למי שהוא רגיל בהם בכוונה והבנה, מפני שהם מציירות מין ההנאה בנפש, והשבח עליה למי שחננה, וכבר היה מזומן להעדרה, ואז תגדל השמחה בה.
כמו שאתה אומר 'שהחיינו וקיימנו', וכבר היית מזומן למות, ותודה על שהחייך, ותראה זה ריווח, ויקל בעיניך החולי והמוות כאשר יבוא, מפני שכבר חישבת עם נפשך וראית שרווחת עם בוראך, שאתה ראוי להעדר ממך כל טוב בטבעך כי עפר אתה, והטיב לך בחיים וההנאות, ותודה על כן. ובעת שיסירם ממך – תודה ותעבוד ותאמר: [איוב א' כ"א] ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך, ותהיה נהנה כל ימיך. ומי שאינו אוחז הדרך הזה, אל תחשוב כי הנאתו הנאה אנושית, אך הנאה בהמית איננו מבינה, כאשר אמרנו בשכור.

וכן יעלה החסיד אל לבו עניין כל ברכה ויבין הכוונה ממנה ומה שהוא נתלה בה. הנה יצייר ביוצר המאורות, סדר עולם העליון וגודל האישים ההם, וגודל תועלותם, ושהם אצל בוראם כקטן שברמשים, ואם הם גדולים בעצמם לגודל תועלותינו בהם.
והראיה שהם אצל בוראם כאשר אמרתי, שחכמתו והנהגתו ביצירת הנמלה והדבורה אינה מקצרת מחכמתו והנהגתו לשמש וגלגלה, אך סימני החכמה וההשגחה יותר דקים ונפלאים בנמלה ובדבורה עם קטנותם. יחשוב בזה, כדי שלא יגדלו בעיניו המאורות ויסיתהו השטן בקצת דעות אנשי הרוחניות, ויעלה בלבו שהם מועילים ומזיקים בעצמם, ואיננו כן, אבל באיכותם כרוח וכאש, ויהיה כמו שאמר: [איוב ל"א כ"ו – כ"ז] אם אראה אור כי יהל ויפת בסתר לבי.

אהבת עולם – הדבקות בעניין האלוקי

וכן ייתן אל לבו ב"אהבת עולם", הידבק העניין האלוקי בעדה המוכנת לקיבולו כהדבק האור במראה הזכה, ושהתורה מאצלו התחלת חפץ ממנו להראות מלכותו בארץ כהראותה בשמים, ולא גזרה החכמה שיברא מלאכים בארץ, אבל אדם מזרע ודם מתגברים בהם הטבעים ומתנצחים בהם המידות, כפי התחלפות ההצלחה ורוע המזל, כאשר נתבאר בספר יצירה.

וכאשר ייזך מהם יחיד או קהל, יחול עליו האור האלוקי וינהיגנו בנפלאות ובנוראות יוצאות מסדר העולם הטבעי, ויקרא זה ממנו אהבה ושמחה.

ולא מצא העניין האלוקי מקבל, מסכית [=מציית] לדברו, דבק בסדר אשר צווה בו, אחרי המאורות והגלגלים, אלא חסידי בני אדם: היו יחידים מאדם ועד יעקב, ואחר כן שבו קהל, וחל עליהם העניין האלוקי לאהבה להיות להם לאלוקים, וסדרם במדבר כסדר הגלגלים, ארבעה דגלים כארבעת רבעי הגלגל, ושנים עשר שבט כשנים עשר מזלות, ומחנה הלווים בתוך המחנות, כאשר אמר בספר יצירה: "והיכל קדוש מכוון באמצע והוא נושא את כולם", וזה כולו מורה על אהבה.
ויהיה משבח עליה ויסמוך לזה קיבולו התורה בקריאת שמע. ואחר כן במה שכולל 'אמת ויציב' מהעניינים הנמרצים לקבלת התורה, – כאלו אחר שנתבאר לו כל אשר קדם והבין אותו והכירו, אסר על נפשו איסר והעיד עדים שקיבלו כאשר קבלוהו האבות לפניו, וכן יקבלוהו הבנים עד עולמי עד, כמו שהוא אומר 'על אבותינו ועלינו ועל בנינו ועל דורותינו דבר טוב וקיים חוק ולא יעבור'.

ואחר כן מסדר הקשרים אשר בהם ישלמו קשרי היהודים, והוא שיודה באלוהותו יתברך, ובקדימתו ובהשגחתו על אבותינו, ושהתורה מעמו, ובמופת על כל זה, והוא החיתום ביציאת מצרים, כמו שאמר: 'אמת שאתה הוא ה' אלוקינו', 'אמת מעולם הוא שמך', ו'עזרת אבותינו', ו'אמת ממצרים גאלתנו ה' אלוקינו'.
ומי שהשלים כל אלה בכוונה גמורה הוא ישראל אמיתי, וראוי לו שיקווה להידבק בעניין האלוקי הדבק בבני ישראל מבלעדי שאר האומות עובדי ע"ז. ויקל עליו לעמוד לפני השכינה, וישאל ויענה.

תפילת העמידה

והתחייב לסמוך גאולה לתפלה בתכלית החריצות והזריזות כאשר הקדמנו. ויעמוד לתפילה על התנאים אשר קדם זכרם בברכות הכוללות כל ישראל, כי הבקשה והתפילה במה שמתייחד בו היחיד, אינם אלא מן הרשות, וכבר קבעו לזה מקום בשומע תפילה למי שהוא רוצה.

ויתן אל לבו מהברכה הראשונה הנקראת 'אבות', מעלת האבות, ושברית האלוקים קיים להם עד עולם לא ימוש, כמו שהוא אומר 'ומביא גואל לבני בניהם'. ומהברכה השנית הנקראת 'גבורות', כי לאלוקים בעולם הזה ממשלה מתמדת, ואיננו כאשר חושבים הטבעיים שהוא על הטבעים אשר נסום [=הורם הנסיון], וייתן אל לבו שהוא מחיה המתים בעת שירצה, עם רוחק זה מהקשת הטבעים, וכן משיב הרוח וזולתו, ובחפצו מתיר אסורים וזולתו, וכבר התבאר זה מענייני בני ישראל.
ואחר שיאמין באבות וגבורות שהם מדמות שהוא יתברך נתלה בעולם הזה הגופני, ירוממהו ויקדישהו ויגדלהו שישיגהו או יתלה בו דבר מסיפורי הגופניים, בקדושת השם יתברך, והוא 'אתה קדוש'. וייתן אל לבו מהברכה הזאת כל אשר ספרוהו בו הפילוסופים מהקדושה והרוממות אחר שיקיים אלוהותו ומלכותו באבות וגבורות, כי בהם נתברר אצלנו שיש לנו מושל ומצווה, ולולא הם היינו מסופקים בדברי הפילוסופים עם אנשי הקדמות.
והתחייב להקדים אבות וגבורות על קדושת השם, ולאחר שמקדשהו ומרוממהו בזה, יתחיל בבקשת צרכיו בכלל כל ישראל, כי התפילה הנענית אינה כי אם לקהל או לאחד שיהיה במקום קהל, והוא נעדר בזמנו זה.

תפילה בציבור ותפילת שמונה עשרה

יח. אמר הכוזרי: ולמה זה, הלא שיתייחד האדם יותר טוב ותהיה נפשו זכה ומחשבתו פנויה יותר?

יט. אמר החבר: אבל היתרון לקהל מכמה פנים.
מהם כי הקהל אינם מתפללים במה שיש בו הפסד ליחיד, והיחיד אפשר שיתפלל במה שיש בו הפסד ליחידים אחרים, ואפשר שיש ביחידים ההם מי שיתפלל במה שיש בו הפסדו. ומתנאי התפלה הנענית שתהיה במה שיועיל העולם ולא יזיקהו בשום פנים.
ומהם שמעט הוא שתשלם תפלה ליחיד מבלי שגגה ופשיעה. וכן קבעו לנו שיתפלל היחיד תפילת הצבור, ושתהיה תפילתו בציבור בעוד שיוכל לא פחות מעשרה, כדי שישלים קצתם מה שיחסר בקצתם בשגגה או בפשיעה, ויסתדר מהכל תפילה שלמה בכוונה זכה, ותחול הברכה על הכל, ויגיע לכל אחד מהיחידים חלקו ממנה. כי העניין האלוקי כמטר מרווה ארץ מהארצות כשתהיה הארץ כלה ראויה לו, ואפשר שיכלול בה מי שאינו ראוי לו מהיחידים ויצלחו בעבור הרוב, ובהיפוך זה, ימנע המטר מארץ מהארצות, מפני שהארץ כולה אינה ראויה לו, ואפשר שיכלול בה יחידים היו ראויים לו, ונמנע מהם בעבור הרוב.

אלה דיניו יתברך העולמיים. ואצלו יתברך הגמול ליחידים ההם בעולם הבא. ועוד שבעולם הזה ייתן להם תמורה טובה וייטיב להם בקצת טובה יהיו בה ניכרים משכניהם, אך מעט שיינצלו מהעונש הכולל הצלה גמורה.

חובות היחיד לציבור

ומשל מי שהתפלל לצורך עצמו, כמשל מי שהשתדל לחזק את ביתו לבדו. ולא רצה להיכנס עם אנשי המדינה בהיעזרם על חיזוק חומותם, הוא מוציא הרבה ועומד על הסכנה. ואשר ייכנס במה שנכנסים בו הציבור, מוציא מעט ועומד בבטחה, כי מה שמקצר ממנו אחד משלימו אחר, ותקום המדינה בתכלית מה שיש ביכולת, ויהיו אנשיה מגיעים כולם אל ברכתה בהוצאה מועטת עם הדין וההסכמה. ועל כן קורא אפלטון מה שיוציא בצד התורה, [השתתפות ה]חלק בכל. ובעוד שיתעלם היחיד מחלק הכל והוא שיש בו תקנת ציבורו, אשר הוא חלק ממנו, וחשב כי יותירנו לעצמו, הוא חוטא על הכל וחוטא לנפשו יותר, כי היחיד בכלל הצבור כאבר האחד בכלל הגוף. אלו היה מקפיד הזרוע על דמו כשהוצרך אל ההקזה, היה נפסד הגוף כולו ותופסד הזרוע בהפסדו. אך ראוי ליחיד לסבול הצער, גם המוות בצד תקנת הכל.

והנחוץ ממה שיעיין עליו היחיד, הוא חלק הכל שיתנהו ולא יתעלם ממנו. ומפני שלא היה דבר שתשיגהו ההקשה, צווה בו הבורא במעשרות והמתנות והקורבנות וזולת זה, והוא חלק הכל מהממונות. אך מהמעשים: השבתות והמועדים והשמיטות והיובלים וכיוצא בהם; ומהמאמרים: התפילות והברכות והתשבחות; ומהמידות: האהבה והיראה והשמחה.

מבנה תפילת העמידה

והראויה להקדים מהבקשות, בקשת השכל והדעת, שבהם יגיע האדם להתקרב אל אלוקיו, על כן הקדים 'חונן הדעת', סמוכה אל מה שאחריה, רוצה לומר 'הרוצה בתשובה', כדי שתהיה החכמה והדעת והבינה ההיא בדרך התורה והעבודה, כמו שהוא אומר 'השיבנו אבינו לתורתך', ומפני שאי אפשר לאדם בלתי חטא ופשע, התחייב להתפלל על סליחת החטא במחשבה ובמעשה בברכת 'חנון המרבה לסלוח'.
וסומך אל התפלה הזאת תולדת הסליחה והאות שלה והיא הגאולה ממה שאנחנו בו, ומתחיל 'ראה נא בעניינו' וחותם 'גואל ישראל'. ואחר כן יתפלל על בריאות הגופים והנפשות, וסומך לתפלה הזאת הזדמנות מזונם לשמירת כוחם 'בברכת השנים'.
ואחר כן יתפלל על קבוץ הגלות 'במקבץ נידחי עמו ישרא'ל, ויסמוך לו הראות הצדק וחיבור העניין במה שאומר 'ותמלוך עלינו אתה ה' לבדך'.
ואחר כן יתפלל לבער הסיגים ולעקור הזדון בברכת המינים וסומך לה שמירת הסגולה הזכה, באומרו 'על הצדיקים ועל החסידים'. ואח"כ יתפלל להשיב שבות ירושלים ולשומה מקום שכינתו, ויתפלל סמוך לה על משיח בן דוד, וישלים מהצרכים העולמיים, ואחר כן יתפלל על קבול התפילות 'בשומע תפלה'.
ויתפלל סמוך לה להראות השכינה עין בעין כאשר הייתה לנביאים ולחסידים וליוצאי מצרים, באומרו 'ותחזינה עינינו בשובך לציון' ויחתום 'המחזיר שכינתו לציון', ויחשוב בלבו שהשכינה ניצבת נגדו וישתחווה לניכחה, כאשר היו ישראל משתחווים בראותם השכינה, ויכרע כריעות מודים בברכת הודאה שהיא כוללת ההודאה בטובותיו [בטובת הבורא] יתברך והשבח עליהם יחדו, וסומך לה עושה שלום שהיא החתימה שכדי שתהיה פטירתו מלפני השכינה בשלום.

העוה"ב בתפילה

כ. אמר הכוזרי: לא נשאר לי מקום שאלה, מפני שאני רואה כל העניינים מתוקנים ומסודרים.
ואשר הייתי תופשו עליכם והוא מיעוט מה שאני רואה בתפילותיכם מזיכרון העולם הבא, כבר השיבותני עליו, כי מי שהוא מתפלל להידבק באור האלוקי בחייו, עד שהוא מתפלל לראותו בעיניו, ויתפלל על מדרגת הנבואה, ואין קורבה לאדם אל האלוקים גדולה ממנה, כבר התפלל מבלי ספק על מה שהוא גדול מהעולם הבא, ואם יגיע אליו יגיע אל העולם הבא, כי מי שדבקה נפשו בעניין האלוקי והיא טרודה במקרי הגוף ומכאוביו, כל שכן שתדבק בו כשתתייחד ותעזוב אלה הכלים המלוכלכים.

כא. אמר החבר: אוסיפך ביאור בזה המשל.

אדם שבא אל המלך וקרבו המלך קורבה גדולה ונתן לו רשות לבא אליו בכל עת שירצה, והיה הוא רגיל עם המלך עד שהיה מבקש ממנו שיבוא אל ביתו ושיהיה בסעודתו, והיה עושה, ושולח אליו סגולת שריו, ועושה עמו מה שלא היה עושה עם זולתו, ובעת שהיה האדם הזה שוגג או פושע והיה המלך פוסק ממנו, לא היה מבקש ומתחנן כי אם שישוב אל מנהגו לבא אליו ושלא יפסיק שריו מלבקרו.
ואנשי המדינה כולם לא היו מתחננים, כי אם בעת שילכו בדרך רחוקה, שישלח עמם המלך, מי שיצילם מן הליסטים והחיות ופגעי הדרך, והיו בוטחים במלך שיעשה רצונם בזה, ושישגיח עליהם הליכתם, אע"פ שלא השגיח עליהם בהיותם בעיר, והיה מתפאר כל אחד מהם על חברו שהמלך ישגיח עליו יותר ממה שישגיח על זולתו, בדרך הקשתו, כי הוא מרומם המלך יותר מזולתו.
והיה האדם הזה נכרי, ולא היה זוכר הליכת הדרך, ולא היה מבקש מי שילווה אותו. וכאשר הגיע עת הליכתו, אמרו לו אנשי העיר: תדע כי אתה מת בדרך הזה המסוכן, מפני שאין לך מי שילווה אותך.
אמר להם ומי הוא המלווה אתכם?
אמרו לו: המלך, שביקשנו ממנו ושאלנו מאתו ללוותנו מיום היותנו בעיר הזאת, ולא ראינוך אתה, שהיית שואל על זה לעולם.
אמר להם: משוגעים, ומי שהוא קורא אותו בעת הבטחה, הלא כל שכן שיקווה בעת המגור, אפילו אם לא יפתח פיו בזה, והוא שעונהו בעת השלוה, הלא ראוי לו שיענהו יותר בעת הצרה. ואם אתם טוענים שהוא משגיח עליכם בעבור שאתם מרוממים אותו, היש בכם מי שקבל לו עליו מה שקבלתי אני, ומי שמרומם אותו כמוני בסבל מן הצער בעבור שמור מצוותיו מה שסבלתי, ונזהר מן הטומאה בעת זיכרון שמו מה שנזהרתי, או מי שחלק כבוד לשמו ולתורתו מה שחלקתי, וכל אשר עשיתי במצוותו ובלמודו. ואתם מרוממים אותו מהקשה וסברה, ואינו מאבד שכרכם, ואיך יעזבני בהליכתי, בעבור שלא הוצאתי הדבר בפי, כאשר עשיתם אתם, מפני שבטחתי בצדקו.

וזה הדמיון אמנם הוא למי שהתעקש ולא קבל דברי רבותינו. ואם לא, הנה תפילותינו כולם מלאות מזכר העולם הבא, ודברי רבותינו שקבלו מהנביאים [מלאים] מהגבלת גן עדן וגיהנם (עירובין יט. פסחים צד.) כאשר ביארתי לך.
וכבר ספרתי לך מה שעושה החסיד בזמננו זה, והיאך אתה סבור שהיה בזמן ההצלחה ההוא, ובמקום האלוקי, ובתוך העם ההם, ששורשם אברהם יצחק ויעקב, והם סגולתם, מוטבעים על הצניעות אנשים ונשים, אין עולה בלשונותם, והחסיד ביניהם מזדכך, ואין נפשו מתלכלכת בדברי נבלה שישמע אותם מהם, ואין נתלית בגופו ובבגדיו טומאת זיבות ונדות ושרצים ומתים וצרעת וזולת זה, בעבור שהיו דבקים בקדושה ובטהרה, וכל שכן מי שהיה שוכן בעיר השכינה, ואיננו פוגע כי אם כתות על מדרגות הקדושה, מכוהנים ולווים ונזירים וחכמים ושופטים ושוטרים, או יראה המון חוגג בקול רנה ותודה בשלוש פעמים [בשנה], ואיננו שומע כי אם שיר ה', ולא רואה כי אם מלאכת ה', וכל שכן אם יהיה כהן או לוי יחיה מלחם ה' ועומד בבית ה' מנעוריו כשמואל, ואיננו צריך לבקש המחיה ומתעסק בעבודת ה' כל ימיו, מה אתה סבור במעשהו ובזכות נפשו ותיקון מעשיו?

כב. אמר הכוזרי: זאת מדרגת התכלית, אין אחריה כי אם מדרגת המלאכים. ובדין מקוים לנבואה בכמות הקיבול הזה, כל שכן עם המצא השכינה. וכמו זאת תהיה העבודה שאין צריך עמה לפרוש ולהינזר.

הקראים

ואני מבקש ממך עתה שתבאר לי קצת ביאור במה שאצלך בקראים, כי אני רואה אותם משתדלים בעבודה יותר מהרבנים, ואני שומע טענותם יותר מכריעות ויותר מפיקות לפשט התורה.

כג. אמר החבר: הלא הקדמתי לך בדברי, כי ההתחכמות והסברה בתורה איננו מביא אל רצון האלוקים. ואם לא כן, בעלי השניות ואנשי הקדמות ובעלי הרוחניות והנגזרים בהרים ושורפי בניהם באש – משתדלים להתקרב אל האלוקים. וכבר אמרנו שאין מתקרבים אל האלוקים כי אם במצוות האלוקים עצמם, בעבור שהוא יודע שיעורם ומשקלם וזמנם ומקומותם ומה שהוא תלוי באלה הקבלות, אשר בהשלמתם יהיה הרצון והדביקה בעניין האלוקי, כמו שהיה במעשה המשכן אשר אמר בכל מלאכה ממנו: ויעש בצלאל את הארון [שמות ל"ז א] ויעש כפרת [שמות ל"ז ו] ויעש יריעות [שמות ל"ו י"ד] ובכל אחת מהם כאשר צווה ה' את משה, רוצה לומר בלא תוספת ומגרעת, ואין בדבר מהמלאכות ההם מה שהוא מסכים לדעתנו ולסברתנו, וחתם בה באומרו: [שמות ל"ט מ"ג] וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צווה ה' כן עשו ויברך אותם משה.
והיה סמוך להשלמתו חול השכינה, מפני שנשלמו בשני העניינים אשר הם עמודי התורה, האחד מהם שתהיה התורה מאת האלוקים, והשני שתהיה מקובלת בלב נאמן מהקהל. והמשכן היה ממצוות האלוקים והיה מעשהו מכל הקהל, כמו שנאמר: [שמות כ"ה ב] מאת כל איש אשר ידבנו לבו, בתכלית החפץ והרצון, והתחייב השלמת התולדות שהיא חול השכינה, כאשר אמר: [שמות כ"ה ח] ושכנתי בתוכם.

רצון האלוה קובע את מיני היצורים ויטבעם

וכבר דמיתי לך ביצירת הצמח והחיים, ואמרתי כי הצורה אשר בה יהיה עצם צמח מבלתי צמח וחי מבלתי חי, איננה מן הטבעים אך מעשה אלוקי מאת האלוקים יתברך, קוראים אותו החכמים טבע, ואמת הוא כי הטבעים מזדמנים לקבול המעשה ההוא כפי ערכם מהחום הקור והלחות והיובש, ויהיה זה תמר וזה גפן וזה סוס וזה ארי. הערכים ההם אין אנו יכולים לשער אותם, ואילו היינו יכולים לשער אותם, היינו יכולים לעשות דם וחלב דרך משל, ושכבת זרע מלחיות שנשער מזגיהם, עד שנוכל לברוא חיים שיחול הרוח בהם, או שנוכל לעשות מה שיעמוד במקום הלחם, מדברים שאינם מן המזונות, בשערנו החום והלחות והקור והיובש, כל שכן אם נדע הערכים הגלגליים ומעשיהם העוזרים, על דעת החוזים, בכל מה שרוצים להראותו בעולם הזה.
וכבר ראינו חרפת כל מי שהשתדל בהם מהדברים האלה במעלי הכימי"א ובעלי הרוחניות. בעשות הדבורים מבשר הבקר, והיתושים מהיין, כי זה איננו משיעורם וחכמתם, אבל הוא מניסיונות שמצאום, כאשר מצאו המשגל יהיה ממנו הולד. ואין לאדם בה יותר מהנחת הזרע באדמה, שהיא מזומנת לקיבולו ולהצלחתו בה, ושיעור הערכים שראויה להם הצורה האנושית, איננו כי אם ליוצרה יתברך.
וכן האומה החיה הראויה לחול העניין האלוקי בתוכה, איננו כי אם לאלוקים לבדו, וצריך לשמוע אותו השיעור והערך ממנו. ואל יתחכם אדם עם דברו, כמו שאמר: אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'. ואיך אתה רואה התחבולה שנתדמה לאבותינו ללכת אחריהם ולא נתחכם אנחנו בתורה.

כד. אמר הכוזרי: אין דרך לזה אלא בהעתקת דבריהם וסמך מעשיהם, אם ימצא מי שיאמן בזה, מרבים אחרי רבים, שלא יעבור על כמותם ההסכמה, מקבלת התורה ותולדותיה ופירושיה ממשה, ברורה בלבבות או בספרים.

הדקדוק במסירת התורה

כה. אמר החבר: ומה תאמר אם ימצא חילוף בספר אחד או בשנים ושלושה?

כו. אמר הכוזרי: יעיינו ברוב הספרים, כי הרבים לא יעבור עליהם הכזב, ויניחו היחידים, וכן במעתיקים כשיחלקו המיעוט ישובו לדעת הרוב.

כז. אמר החבר: ומה תאמר באות שתמצא בספרים בחילוף ההקשה, כמו צדו צעדינו [איכה ד' י"ח] התראה שהוא צרו, ואשר לא נשא לשוא נפשי [תהילות כ"ד ד] ישיבוהו נפשו, וזולת זה הרבה שלא נוכל לספרם.

כח. אמר הכוזרי: אם תשלוט ההקשה על אלה והדומה להם, תשנה הספרים כולם, באותיות תחילה, אחר כן במילות, ואחר כן בחיבורים, ואחר כן בניקוד, ואחר כן בטעמים, וישתנו העניינים, וכמה פסוקים יכול האדם להעתיק ענייניהם אל הפכם בהעתקת אחד מאלה המסורות, כל שכן כולם.

כט. אמר החבר: ואיך תחשוב שהניח משה ספר תורתו אל בני ישראל?

ל. אמר הכוזרי: מבלי ספק שהיה ספר פשוט, מאין נקוד וטעמים, כאשר אנחנו רואים ספרי התורה היום, שאי אפשר שיסכימו עליהם בהמון, כמו שאי אפשר שיסכימו על המצה בפסח ושאר תורותיו שהם זכר ליציאת מצרים, שמתיישבת בנפשות ישראל אמיתת יציאת מצרים במעשים ההם המתמידים, שאי אפשר להסכים עליהם בשנה מהשנים מבלתי שלא יהיה עליהם מוחה.

לא. אמר החבר: מבלי ספק שהיה שמור בלבבות בפתחא והקמ"ץ והשבר והנטייה והשו"א והטעמים: בלב הכוהנים מפני צרכם לעבודה ולהורות את בני ישראל; ובלב המלכים מפני שנצטוו [דברים י"ז י"ט] 'והייתה עמו וקרא בו כל ימי חייו'; ובלב השופטים מפני צרכם אליהם בדינים; ובלב הסנהדרין מפני צורכם אליהם במה שכתוב: [דברים ד' ו] ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם; ובלב החסידים כדי לקבל שכר; ובלב אנשי החונף להתגדר בהם.
ושמו שבע המלכים והטעמים אותות לתכונות ההם אשר העתיקום בקבלה ממשה. ומה תחשוב על אלה אשר תקנו המקרא בפסוקים תחילה, ואחר כן בניקוד, ואחר כן בטעמים, ואחר כן במסורת על שמירת המלא והחסר, עד אשר מנו אותיותיה ובררו כי וא"ו דגחון (ויק' א מב) חצי התורה, ושמירת כל נכרי מקמ"ץ ופת"ח וציר"י וסגו"ל יוצא מן ההקשה. התראה שמעשיהם בזה לריק ולבטלה, או השתדלות בדבר חובה?

לב. אמר הכוזרי: אבל השתדלות בדבר חובה, עם שמירת התורה שלא יהיה דרך לשנותה, עם החכמה המופלאה, כי נראה מקביעות הניקוד והטעמים סדר שלא יהיה אלה מחכמה נעזרת, איננה מערך חכמתנו בשום פנים, ולא יתכן שיהיה מקובל אצל ההמון אלא מרבים רצויים או מיחיד רצוי, ולא יתכן שיקבל ההמון מיחיד אלא אם יהיה נביא או נעזר בעניין האלוקי, כי החכם שאיננו נעזר, טוען מי שהוא קרוב לו בחכמתו, שיעשה כמעשהו.

לג. אמר החבר: אם כן, הקבלה אנחנו והקראים חייבים בה, וכל מי שיודה כי התורה הזאת הנמצאת, הנקראת על התכונה הזאת, היא תורת משה.

לד. אמר הכוזרי: כן אומרים הקראים, אבל אחר שמצאו התורה שלימה אינם צריכים אל הקבלה.

חשיבות הקבלה

לה. אמר החבר: והנה זה ספר (תורת) משה הפשוט הוצרכנו במלותיו ובדיבור בו אל כמה כיתות מן הקבלה, מן הניקוד, ומטעם, ומפסק, ומסורת, על אחת כמה וכמה אנו צריכים בענייניו ופירושיו, כי העניין רחב מן המילות.
התראה כאשר אמר להם: [שמות י"ב ב] החדש הזה לכם ראש חדשים, על הדמיון, לא נסתפק העם אם רצה לומר חדשי המצרים שהיו ביניהם, או חדשי הכשדים שהיו עם אברהם באור כשדים, או רצה חדשי השמש, או חדשי הירח, או שני הירח בתחבולות יסכימו עם שני השמש, כאשר בחכמת העיבור. הייתי רוצה שישיבוני הקראים תשובה מספקת על זה והדומה לו, ואשוב לדעתם. כי רצוני להשתדל, ושישיבוני תשובה מספקת כאשר אשאלם על מה שיתיר החי לאכול, ומה עניין הזביחה, ושמא היא נחירה או הרג כאשר יזדמן, ולמה נאסרו זבחי גויים, ומה הוא שיש בין זבחו והפשטו ושאר מלאכתו. והייתי רוצה שיבאר לי החֵלב האסור, והוא דבק עם המותר במעיים והקיבה; וזולת זה מניקור הבשר; ושימסור אלי הגדר שבין המותר והאסור, כדי שלא יהא אחלוק בו עם חברי; וכן האליה האסורה אצלם היש לה גדר, ושמא האחד יסיר קצת הזנב ואחד יסיר הכף כמו שהוא. והייתי רוצה שיבאר לי העוף הטהור מן הטמא, זולת המפורסמים, רצוני לומר בן יונה או תור, ומאין הוא אומר שאין התרנגולת והאווז והקורא ואלברכיא מהטמאים. והייתי רוצה שיתן לי גבול 'אל יצא איש ממקומו ביום השבת' [שמות ט"ז כ"ט], אם הוא ביתו או חצרו, או רשותו אם יהיו לו חצרים רבים, או מבואו, או שכונתו, או מדינתו, או מגרש עירו, אחר שתיבת מקום סובלת זה ויותר מזה. והייתי רוצה שיראה לי גדר המלאכה האסורה בשבת, ומה הוא המונע מהקולמוס והקסת להגיה התורה, והתיר לו לטלטל הספר הגדול והשולחן ושאר המאכלים וסעודת האורחים, ולטרוח בכל מה שיטרח האדם לאורחיו, והם במנוחה והוא ביגיעה, ויותר מזה עבדיו ונשיו, וכבר נאמר: [דברים ה' ט"ו] למען ינוח עבדך ואמתך כמוך.

ולמה נאסרה רכיבת בהמות הגויים בשבת, ולמה זה נאסרה הסחורה. והייתי רוצה שיידון בין שני בעלי דינים מסדר ואלה המשפטים וכי תצא.
והפשוט שבתורה הוא סתום, כל שכן הסתום, כי לא היו סומכים אלא על התורה שבעל פה.
והייתי רוצה שאראה דיניו ומשפטיו בכל הירושות מפרשת בנות צלפחד, או איכות המילה והציצית והסוכה. ויבאר לי מאין הוא חייב בתפילה לאל. ומאין הוא מאמין שיש בית מועד לכל חי וגמול ועונש אחר המיתה. ואיך הם דנין במצוות הדוחות זו את זו, כמילה עם השבת והפסח עם השבת, מי נדחה מפני מי. וזולת זה ממה שיארך סיפור כלליו, כל שכן פרטיו. השמעת, מלך כוזר, על חיבור לקראים בדבר ממה שזכרתיו לך, בסמך או בקבלה, שאין בו ביניהם מחלוקת, ממסורת או מנקוד או מטעמים או מאיסור והיתר או מדינין.

לו. אמר הכוזרי: לא ראיתי ולא שמעתי, אבל אני רואה אותם משתדלים בכל כוחם.

לז. אמר החבר: זה ממה שאמרתי לך מההתחכמות והסברה. והמתחכמים בעבודה למלאכת השמים יותר משתדלים מעושי מלאכת ה' המצווים עליה, מפני שאלה במנוחה במה שקבלו ממלאכת ה', ובטחה נפשם כהולך בעיר, שלא הזדמנו למחלקת חולק, ואלה כהולכים במדבר איננו יודע מה יפגע, והוא מזדמן בשלחים חלוץ למלחמה ומלומד בה. ואל ישיאך מה שאתה רואה מהשתדלותם, ואל יעצלך מה שאתה רואה מרפיון המקבלים, רוצה לומר הרבנים, כי אלה בקשו מבצרים להתבצר בהם, ואלה שוכנים על ערשותם בעיר קדומה ובצורה.

לח. אמר הכוזרי: כל מה שאמרת בדין הוא, כי התורה הזהירה על תורה אחת ומשפט אחד, כפי סברתם ירבו התורות כפי סברת כל אחד מהם.
ועוד, כי האחד לא יעמוד על תורה אחת, כי בכל יום תתחדש לו דעת ותוסיף דעתו, ויפגע מי שישיבהו בטענה וצריך שייעתק בהעתקת דעתו. ואם נמצאם מסכימים, נדע כי הם מקובלים מאחד או מרבים שקדמום, ומן הדין שנכפור עליהם ההסכמה, ונאמר להם, איך הסכמתם במצווה פלונית והדעת מכרעת בה אל פנים רבים.
ואם אמרו, כן הייתה דעת ענן או בנימין או שאול זולתם, חייבו עצמם טענת הקבלה ממי שהוא יותר קדמון ויותר ראוי להאמין, רוצה לומר רבותינו, כי הם רבים ואלה יחידים, ודעת החכמים סמוכה על הקבלה מהנביאים, ואלה סברה גרידא בלבד, והחכמים מסכימים ואלה חולקים. והחכמים דבריהם מן 'המקום אשר יבחר ה' ', ואפילו אם היו דנים מסברתם גרידא מן הדין היה לקבלם, ואלה אינם כן.
ומי ייתן שישמיעוני תשובתם בשאלת החודש הזה, ואני רואה חכמיהם הולכים אחרי הרבנים בעיבור אדר באדר, והם מקשים להם בראיית ירח תשרי, איך צמתם צום כיפור בתשעה בתשרי, הלא יבושו, והם אינם יודעים אם החודש ההוא אלול או תשרי כשיעברו, או אם הוא תשרי או מרחשוון כשאינן מעברין, והלא היו אומרים "אנחנו הטובעים ומה נפחד מהרטבת בגדיי", אנחנו לא נדע אם החודש תשרי או מרחשוון או אלול, ואיך נקשה למי שאנו הולכים בעקבותיהם ונלמד מהם, התצומו בתשיעי או בעשור לחדש.

תורתנו קשורה בהלכה למשה מסיני, ומן המקום אשר יבחר

לט. אמר החבר: תורתנו קשורה בהלכה למשה מסיני, או מן המקום אשר יבחר ה', כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים [ישעיהו ב' ג] במעמד שופטים ושוטרים וכוהנים וסנהדרין, ואנחנו מצווים שנשמע מהשופט הממונה בכל דור ודור, כמו שאמר: [דברים י"ז ט] או אל השופט אשר יהיה וגו', וסמך לו אמרו 'ועשית על פי התורה אשר יורוך, לא תסור מן הדבר, והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן ומת האיש ההוא'. השווה המרות הכהן והשופט לגדולה שבעבירות, באמרו: [דברים י"ז יב] ובערת הרע מישראל, וסמך לו וכל העם ישמעו וייראו.
וכל זה בעוד שהסדר נשאר מהעבודה, והסנהדרין ושאר הכיתות, אשר בהם ישלם הסדר וידבק בהם העניין האלוקי בלי ספק, בין בנבואה בין באומץ והודעה, כאשר היה בבית שני, ולא יתכן לעבור על כמותם ההסכמה מדעתם. ובזה נתחייבנו במצוות מגילה ופורים ומצוות חנוכה, ויכולנו לומר 'על מקרא מגלה', ו'להדליק נר חנוכה', ו'לגמור את ההלל' ו'לקרוא', ו'על נטילת ידים', ו'על מצוות עירוב', וזולת זה.

ואילו היו חוקינו יוצאים אחר הגלות לא היו נקראים מצוות, ולא היינו חייבים לברך עליהם, אך היו אומרים בהם שהם תקנה או מנהג. ורוב מצוותינו סמוכות אל משה הלכה למשה מסיני. וכן ראוי, שהיה עם שלא הוצרכו לטרוח במזונות ארבעים שנה ולא בלבוש ולא בדירה, והם כאשר היו מן הרוב, ומשה נמצא עמם, והשכינה איננה זזה מהם, והוא כבר צווה אותם בכללי המצוות. היעלה בדעת שלא ישאלו על פרטיהם ומחלוקתם, וכבר אנו רואים 'והודעתי את חקי האלוקים ואת תורותיו' [שמות יח ט"ז]. והוא כבר אמר להם באחרונה: [דברים ד' ו] 'כי היא חכמתכם ובינתכם'. ומי שהוא רוצה להכזיב הפסוק הזה יראה עניין הקראים, ומי שהוא רוצה להאמין בו, יראה חכמת המשנה והתלמוד, והם מעט מהרבה מהחכמות הטבעיות והאלוקיות והמוסריות והגלגליות, ויראה שבאמת ראוי להם להתפאר על כל העמים בחכמתם. וקצת מצוותינו מן המקום אשר יבחר ה' עם התנאים הנזכרים.

וכבר התמידה הנבואה בבית שני קרוב לארבעים שנה, וכבר שיבח ירמיהו (ירמיה כט, לב) עד מאוד בנבואתו אנשי בית שני וחסידותם וחכמתם ויראתם. ואם לא נסמוך על אלה, על מי נסמוך? וכבר אנו רואים מה שנקבע אחרי משה והייתה מצווה, כמו שעשה שלמה שקידש את תוך החצר והעלה עולות בזולת המזבח, ועשה החג שבעת ימים ושבעת ימים, ומה שכתב דוד ושמואל מסדר המשוררים בבית, והיו למצוות תמידות, ומה שעשה שלמה במה שבנה, ומה שהניח ממה שעשה משה במדבר, ומה שהעמיד עזרא בבית שני על קהלו לתת שלישית השקל [נחמיה י' לג], ומה שהעמיד במקום הארון תכונה שתלו לפניה הפרוכת, בעבור שידעו כי הארון גנוז לשם.

"לא תוסיפו" מול גזרות דרבנן

מ. אמר הכוזרי: איך יתכן זה עם "לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו"?

מא. אמר החבר: לא נאמר זה אלא להמון, כדי שלא יחדשו משכלם ויתחכמו מדעתם ויקבעו לעצמם תורות מהקשתם כמו שעושים הקראים, ומזהיר לשמוע מן הנביאים אחרי משה ומן הכוהנים והשופטים, כמו שאמר: [דברים י"ח יח] נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך וגו', ואמר בכוהנים ובשופטים שיהיו דבריהם נשמעים. והיה מאמרו: [דברים ד' ב] לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם לעשות, על מה שצוויתי אתכם על ידי משה ועל ידי נביא מקרבך מאחיך, על התנאים הנזכרים בנבואה, ומה שנקבצו עליו הכוהנים והשופטים מן המקום אשר יבחר ה', מפני שהם נעזרים בשכינה, ולא יתכן לעבור עליהם שיסכימו בדבר שחולק על התורה, בעבור רובם. ולא תעבור עליהם הטעות, לחכמתם הרחבה הירושה והטבעית הקנויה. כאשר קבלו, כי הסנהדרין היו מצווים לדעת כל החכמות, כל שכן שמעט שנסתלקה מהם הנבואה או מה שעומד במקומה מבת קול וזולת זה.

ממחרת השבת

ואמור שלא נחלוק עם הקראים במה שהם טוענים עלינו מן המובן [ממילת] ממחרת השבת שהוא מיום ראשון, ואחר כן נאמר שאחד מן הכוהנים או השופטים או המלכים הרצויים עם דעת הסנהדרין וכל החכמים, ראה כי הכוונה מן המספר ההוא, לשום חמישים יום בין בכורי קציר שעורים ובכורי קציר חטים, ושמירת שבעה שבועות שהם שבע שבתות תמימות, ונתן לנו דמיון בתחילת יום מהשבוע, לומר אם יהיה ההתחלה מהחל חרמש בקמה מיום ראשון תגיעו במספר עד יום הראשון, להקיש ממנו שאם תהיה ההתחלה מיום שני נגיע עד יום שני. ו'החל חרמש' מונח אלינו בכל עת שנראה שהוא ראוי נתחיל בו ונספור ממנו. וקבעו אותו שיהיה יום שני של פסח, ולא יהיה בזה סתירה לתורה, והתחייבנו לקבלו לתורה, מפני שהוא 'מן המקום אשר יבחר ה' ' עם התנאים הנזכרים. ושמא היה זה בנבואה מאת הבורא, ויכול להיות, ונהיה נקיים מבלבול המבלבלים.

מב. אמר הכוזרי: כבר פסקת החבר, בכללות האלה אשר לא אוכל להכחישם, מחלקים היו בלבי מטענות הקראים, הייתי סבור שאכעיסך בהם.

מג. אמר החבר: כשיתבררו הכללות אל תיתן לבך לחלקים, כי הרבה שיכנס בהם הטעות. ועוד, שאין להם תכלית, מפני שהם מסתבכים ולא ימלטו המדברים מבלבולם. וזה כמי שנתברר אצלו צדק הבורא, ושחכמתו כוללת, איננו מביט למה שהוא נראה בעולם מן העוול, וכמו שאמר: [קהלת ה' ז] אם עשק רש וגזל משפט וצדק תראה במדינה אל תתמה על החפץ. וכמי שנתברר אצלו במופת עמידת הנפש אחר כלות הגוף, בעבור שאינה גשמית, אבל עצם נפרד מהגוף במלאכים, איננו מביט אל מה שתקשהו המחשבה מהעדר פעולות הנפש בעת השינה, ועת החולי, שהוא תאבד המחשבה, ומה שהיא הולכת אחר מזג הגוף, וזולת זה מן המחשבות המבלבלות.

מד. אמר הכוזרי: עם כל זה אין מספיק לי עד שאשבע מדבר עמך על החלקים, ואם יש לתפוש עלי בזה, אחר אשר הודיתי בכללים אשר הביאותם.

מה. אמר החבר: אמור מה שתרצה.

עין תחת עין – ממון

מו. אמר הכוזרי: הלא עונש הנזק מפורש בתורה, במה שאמר [שמות כ"א כ"ד] עין תחת עין, וכאשר ייתן מום באדם כן ינתן בו? [ויקרא כ"ד כ].

מז. אמר החבר: הלא נאמר בו אחר כן; [ויקרא כ"ד יח] ומכה נפש בהמה ישלמנה נפש תחת נפש, הלא זה הכופר. והלא לא היה אומר 'מי שהכה סוסך הכה סוסו'? אבל אומר 'קח סוסו', כי אין לך תועלת בהכות סוסו, וכן מי שכרת ידך אין אומרים לך קח ידו, כי אין לך תועלת בכרות את ידו. כל שכן שהיה נכנס בדינים האלקיים מה שסותר אותו השכל, מפצע תחת פצע וחבורה תחת חבורה, איך יוכל לשער זה, שמא ימות אחד מהם מפצע, ולא ימות האחר מכמותו, ואיך נוכל לשער כמותו. ואיך ניקח עין ממי שאין לו אלא עין אחת, כופר עין מי שיש לו שתי עיניים, ויישאר האחד סומא והשני בעין אחת, והתורה אמרה כאשר ייתן מום באדם כן ינתן בו. ומה צרכי לדבר עמך על אלה החלקים, אחרי אשר הקדמתי לך צורך הקבלה עם אמיתת המקובל מהם וגדולתם וחכמתם והשתדלותם.

טומאה. טעמי המצוות ומסגרתן

מח. אמר הכוזרי: עם כל זה טוב הוא בעיני לדעת למה צווה השם השמירה מן הטומאות?

מט. אמר החבר: הטומאה והקדושה שני עניינים זה כנגד זה, לא ימצא האחד אלא בהימצא השני, ומקום שאין קדושה אין טומאה. כי עניין הטומאה איננו כי אם דבר שאסר על בעליו לנגוע בדבר מדברי הקדושה ממה שהוא מקודש לאלוקים, כמו הכוהנים ומאכלם ומלבושם והתרומות והקורבנות ובית המקדש וזולת זה הרבה. וכן עניין הקדושה דבר שאסר על בעליו לנגוע בדברים רבים ידועים ומפורסמים, ורב מהם תלויים במעמד השכינה, וכבר חסרנו אותה, ומה שאצלנו היום מאיסור שכיבת הנדה והיולדת, אינו מפני הטומאה, אבל היא מצווה גרידה מאת הבורא, וכן מה שאצלנו מהרחקת האכילה עמה ולהישמר מקרבתה, אין זה כי אם מניעות וסייגות שלא יתגלגל (העניין) לשכב עמה. אבל חובות הטומאה בטלו ממנו מפני שאנו בחו"ל. וכל שכן מה שאנו משתמשים בו מהקברות והשרצים והמצורעים והזבים והמתים וזולת זה. וכן אסורה עלינו הנבלה, ולא מפני טומאתה, אבל מצווה גרידא באיסור הנבלה. ותנאי הטומאה תוספת, ולולא שאמרו: עזרא תקן טבילה לבעלי קריין (ברכות הב), לא היינו חייבים בה מחובת התורה אך מחיוב טהרה ונקיות.

אמונת הקראים

ואם הקראים מקבלים אותה על עצמם לעניין הנקיות, אין גנאי בזה, מבלתי שיקבלוה לתורה, ואם לא, כבר הם מתחכמים מסכלות מהם ומשנים התורה וגורמים למינות, רוצה לומר חלוק הדעות, אשר הוא שורש הפסדת האומה ויציאתה מתורה אחת ומשפט אחד, כי כל אשר נקל בו אנחנו על עצמנו מהשתמש בשבתות בבתינו בעירוב, ואם הוא דבר שאינו נאה, יקל אצל מה שתסבב דעתם מהמחלוקת והמינות עד שיהיה בבית אחד עשרה אנשים בעשר דעות. ואם לא היו המצוות אצלנו קשורות בגבולים שלא יעברום, לא היה מובטח מהכנס בה מה שאין ממנה, ויוצא ממנה קצת מה שיש בה, בעבור שהוא לוקח בהיקשו וטעמו. ויקל בעיני הקראים הנאת עבודה זרה מכסף וזהב וקטורת ויין, ועל האמת המות מבלעדי זה טוב, ויקשה בעיניו שייהנה מהחזיר אפילו ברפואה, ועל האמת הוא מהעבירות הקלות, חייב בהם מלקות. וכן יקל על הנזיר אכילת הצמוקים והענבים יותר מהשכרות משכר הדבש או שכר התפוחים, והאמת הפך זה, כי האיסור אינו אלא במה שיצא מהגפן בלבד, ואין הכוונה איסור השכרות כאשר יעלה במחשבה, אבל האלוקים יודע ונביאיו ובחוריו.
ולא יתכן להחזיק בסכלים אנשי הקבלה או הסוברים בזה, כי מלת שכר גלויה וידועה, וקבלו שיין ושכר האמורה בנזיר איננו כי אם מעסיס היין.

ולמצוות גבולים מדוקדקים עליהם בחכמה, ואם לא יראו במעשים נאים, והזריז ירחק מהם מבלי שיאסור אותם, כמו בשר כוס כוס (חולין מז:), אשר הוא מותר בעבור שאינו בטוח ממות הבהמה ההיא, ולאומר שיאמר כי תרפא והותרה. והטרפה שנראית בריאה אסורה, מפני שיש לה חולי ממית מבלי ספק, ולא יתכן שתחיה ממנו ולא שתרפא, ונאסרה, ועם הסברה וההתחכמות ישובו הדינים האלו בהפך.
על כן לא תהלך אחר סברתך והקשתך בתולדות המצוות, פן תיפול בספקות יביאוך למינות, ולא תסכים דעתך עם חבריך בדבר מהם, כי לכל אחד מבני אדם סברה. אמנם צריך שתעיין בשורשים מן המקובל והכתוב וההקשות הנוהגות על הסדר המקובל להשיב התולדות אל האבות. ומה שיוציאך אליו, האמן בו, ו[גם] אם יהיה רחוק אצל סברתך ומחשבתך, כאשר תרחיק המחשבה והסברה העדר הרקות, וההקשה, השכלית מחייבת זה. וכאשר תרחיק הסברה שיכול להתחלק הגוף לאין תכלית, וההקשה השכלית מחייבת זה. וכאשר תרחיק המחשבה שהארץ כדורית, ושהיא חלק אחד ממאה וששים ושש פעמים מעגול השמש, וכל מה שיש במופתי התכונה, ממה שתרחיקהו המחשבה.

כי כל מה שהתירו חכמים לא היה לסברתם ולא במה שנראה לדעתם, אך בתולדות החוכמה הירושה והמקובלת אצלם, וכל מה שאסרו כן. ומי שנלאה להשיג חכמתם ולקח דבריהם כטעמו וסברתו, יהיו נכרים בעיניו כאשר הם דברי הטבעים והגלגלים נכרים בענייני עמי הארץ.
והם, כשמדקדקים בגבולי הדינים, ויורו ההיתר והאיסור באמיתת הדין, מראים לך מה שאינו נאה מהגבולים ההם, כאשר הם מגנים אכילת בשר כוס כוס, והוצאת ממון בתחבולת הדינים, והתרת ההליכה בשבת בתחבולות מן העירוב, והתרת הנשים בתחבולות שהנשואים מותרים בהם, והתרת השבועות והנדרים במיני הערמות, אשר הם עוברים אצל העיון הדיני מבלתי ההשתדלות התוריה. ושני העניינים צריך אליהם. כי אם תייחד העיון הדיני, יעברו בגבוליו מינים מהתחבולות, לא יתכן לספרם, ואם תעזוב הגבולים של דינים אשר הם סייג התורה ותסמוך על ההשתדלות, יהיה סיבה למינות ויאבד הכל.

נ. אמר הכוזרי: כיון שהדבר כן, אני מודה לרבני שמקבץ אלה שני הפנים, ביתרונו על הקראי בנראה ובנסתר, ויהיה עם זה טוב לב בתורתו, בעבור שהיא מקובלת מחכמים המאומתים שחכמתם מאת האלוקים, כי הקראי, ואם תגיע השתדלותו מה שתגיע, לא ייטיב לבו, מפני שהוא יודע שהשתדלותו סברה והקשה, ולא יטב לבו ולא יבטח שהמעשה ההוא, הוא הנרצה אצל הבורא, וידע כי בעמים הרבה אנשים משתדלים יותר מהשתדלותו.

מצוות עירוב

אבל נשאר לי לשאול אותך בעירוב והוא קלות במצוות השבת, איך יתיר מה שאסרו הבורא בתחבולה ההיא הנקלה והפחותה?

נא. אמר החבר: חס ושלום שיסכימו המון חסידים וחכמים על מה שיתיר קשר מקשרי התורה, אך הם מזרזים ואומרים: עשו סייג לתורה (אבות פ"א, מ"ב). ומן הסייגות שסייגו, שאסרו ההוצאה וההכנסה מרשות היחיד לרשות הרבים ובהפך, מה שלא אסרה זה התורה, ואחר כן גלגלו בסייג ההוא גלגול להרווחה, כדי שלא תחשב השתדלם בתורה, ושיהיה ריווח לבני אדם בהשתמשם, ולא יגיעו אל הריווח ההוא אלא ברשות, והרשות הוא עשות העירוב, כדי שתהיה הכרה בין המותר לגמרי ובין האסור ובין הסייג.

נב. אמר הכוזרי: כבר הספיק לי זה. אבל לא חזקה אצלי מלאכת העירוב עד שתהיה מחברת בין שתי רשויות.

מידות המצוות נקבעות ע"י ה' ומסורת הנביאים

נג. אמר החבר: אם כן לא חזקה אצלך המצווה כולה. החזק בעיניך התרת הנכסים והממון והבעלים והעבדים בלקיחת הקניין והצוואה, והתרת האישה ואיסורה אחר שהייתה מותרת באמרו: 'תהא לי מקודשת', והתרתה אחר שהייתה אסורה, באמרו: 'כתבו וחתמו ותנו גט'. וכל מה שיש בתורת כוהנים ממה שהשלמתם תלוי במעשה מן המעשים או בדבר מן הדברים, וצרעת הבגד והבית התלויה במאמר הכהן: טמא או טהור. וכן המשכן, לא חלה הקדושה עליה, אלא בהקמת משה את המשכן והמשיחה בשמן המשחה, וכן הכוהנים לא חלה הקדושה עליהם אלא במילואים ובתנופה, והלוים בטהרה והתנופה. וטיהור הטמאים במי נדה שבו אפר הפרה ואזוב ושני תולעת ועץ ארז [במדבר י"ט ו] וחיטוי הבית בשתי צפרים חיות [ויקרא י"ד מט] והמלאכה ההיא. וכיפור העונות ביום הכיפורים וטהרת מקדש מהטומאות בשעיר עזאזל עם המעשים התלוים בו, וברכת בני ישראל בנשוא אהרן את ידיו ובאמרו יברכך ה'.
והיה חל עם כל מעשה מהמעשים האלה העניין האלוקי, כי מעשי התורה כהויות הטבעיות, כולם משוערות מאת הבורא, ואין שיעורם כיכולת בשר ודם, כאשר תראה ההוויות הטבעיות משתערות ומתאזנות ונערכות בהימזגם מן הטבעים הארבעה, ובמעט דבר ישלמו ויתכנו ותחול בהם הצורה אשר היא ראויה להם מחיים וצמחים ויהיה לכל מזג הצורה שהיא ראויה לו, ובמעט דבר ייפסד.

ההגיון אינו מבין את פעולות הטבע

הלא תראה הביצה שיפסידה מקרה מעט מחום גדול או קור או תנועה, ולא תקבל צורת האפרוח, וישלימנה חימום התרנגולת אותה שלושה שבועות ותחול בו הצורה על השלמות. ומי זה אשר יוכל לשער המעשים עד שיחול בהם העניין האלוקי כי אם האלוקים לבדו. וכמו זה טעו בעלי הכימיה והרוחניים. הכימיים חשבו שישערו האש הטבעית במשקליהם, עד שיהיה העניין להם מה שירצו, ותיהפך להם העצמית, כאשר תעשה אש החום הטבעי בחיים אשר ייהפך המזון לדם ובשר ועצם ושאר האיברים, וטורחים למצוא כאש הזאת. והתעו אותם ניסיונות שמצאו אותם במקרה לא משעורם, כאשר נמצא האדם נהיה מהנחת השכבת זרע ברחם. והרוחניים כאשר שמעו מאדם עד בני ישראל מה שהיה נעשה להם בקורבנות, מהראות האותות האלוקיות, חשבו כי ההתחלה אמנם היא מהמחקר והחיפוש, ושהנביאים אמנם היו חכמים מחוכמים ומחשבים הפלאות ההם בהקשתם, וקוו שישערו הם גם כן קורבנות בעתים ידועים ומבטים כוכביים, כפי מה שהביאה אליו סברתם עם מעשים וקטורת, עד שעושים ספרים לכוכבים וזולת זה ממה שספורו אסור.

ואלה בעלי השמות, כאשר שמעו על נביא שדבר בכה וכה ונעשה לו הפלא שנעשה, חשבו כי הדיבור ההוא ואין הנעשה כמוטבע. המעשים התוריים שהם דומים לטבעיים אינך יודע תנועותם ותחשבם תוהו, עד שתראה התולדות ותרומם מנהיגם ומניעם ותייחד לו היכולת. כאשר אם לא היית שומע מעולם משגל ולא ידעתו ולא ידעת התולדה ממנו, ותראה עצמך נזקק אל הכעור שבאיברי האישה, ואתה יודע מה שיש בקרבתה מהפחיתות, ומה שיש בכניעות אל האישה מהגריעות, היית נפלא ואומר: אין התנועות האלה אלא תוהו ושיגעון, עד שתראה דמיונך נולד מן האישה, ייראה הדבר ותחשוב כי אתה עזרת היצירה, ושהיוצר כוון בכך ישוב העולם. וכן הם המעשים התוריים המשוערים מאת האלוקים, תשחט הכבש על הדמיון, ותתלכלך בדמו והפשטתו וברחיצת מעיו והדחתו וניתוחו וזריקת דמו ועריכת עציו והקדת אשו, ואילו לא היה במצוות אלוקים, היית לועג למעשים האלה, והיית חושב כי הם מרוחקים מן האלוקים לא מקורבים, עד שכאשר ישלם כראוי ותראה האש, או תמצא בעצמך רוח אחרת לא היית רגיל בה, או חלומות אמיתיות או גדולות, תדע כי הם תולדות מה שהקדמת, והדבר [הגדול] אשר בו דבקת, אליו הגעת.

ואל יקשה בעיניך אם תמות אחרי אשר דבקת בו, כי אין מותך כי אם כלות הגוף בלבד, אבל הנפש שהגיעה אל המעלה ההיא אין לה ירידה ממנה ולא רוחק מן המדרגה ההיא. ונתבאר מזה כי אין קורבה אל האלוקים אלא במצוות האלוקים, ואי אפשר לדעת מצוות אלוקים אלא מדרך נבואה, לא בהקשה ולא בסברה, ואין בינינו ובין הדברים ההם קורבה אלא בקבלה הנאמנה.
ואשר מסרו לנו המצוות ההם, לא היו יחידים, אבל היו רבים וחכמים וגדולים שהגיעו הנביאים, ואפילו לא היו כי אם הכוהנים והלוים והזקנים, אשר היו נושאים התורה, ולא פסקו ממשה.

שמירת המצוות בימי המקרא

נד. אמר הכוזרי: לא ראיתי אנשי בית שני אלא שכבר שכחו התורה ולא ידעו מצוות הסוכה [נחמיה ח' י"ד] עד שמצאוה כתובה, וכן מצוות לא יבא עמוני ומואבי [נחמיה י"ג א] ונאמר בהם: [נחמיה ח' י"ד] וימצאו כתוב בתורה, וזה ראיה על אבדן התורה.

נה. אמר החבר: אם כן אנחנו היום חכמים ויודעים יותר מהם, שאנחנו יודעים התורה כלה, כפי מחשבתנו.

נו. אמר הכוזרי: כן אני אומר.

נז. אמר החבר: אם היינו היום מצווים להקריב קורבנות ההיינו יודעים איך נשחטם, ולאיזה צד, וקבול דמו והפשטו וניתוחו, ולכמה נתחים ינתח, ואיך נקריב ואיך נזרוק הדם ומנחתו ונסכו, והשיר הראוי לומר עליו. ומה שהכוהנים חייבים בו מקדושה וטהרה ומשיחה ובגדים ותכונות, ואיך אוכלים הכוהנים הקדשים, וזמניהם ומקומותם, וזולת זה ממה שיארך סיפורו.

נח. אמר הכוזרי: לא נדע זה אלא מכהן או נביא.

נט. אמר החבר: הלא ראית אנשי בית שני איך בנו המזבח [עזרא ג' ב] עד שעזרם האלוקים על בנין הבית, ואחר כן על בנין החומה, התחשוב שהיו מקריבים מבלי סדר כפי שיזדמן.

ס. אמר הכוזרי: לא יתכן שתהיה עולה אשה ריח ניחוח, והיא מצווה שאינה שכלית, עד שישלמו כל חלקיה ברשות הבורא ומצוותו, כל שכן שכבר ידעו מצוות יום הכיפורים ומה שהוא גדול מהסוכה, וכולם צריכות לחכמה מופלאה ומלמד מזומן.

סא. אמר החבר: ומי שיודע אלה הדקדוקים בתורה, היעלם ממנו עשות הסוכה, ומצוות "לא יבוא עמוני ומואבי"?

סב. אמר הכוזרי: אם כן מה נאמר ב"וימצאו כתוב בתורה"?

סג. אמר החבר: הטעם הברור הוא שכותב המקרא לא הרגיש לנסתרות אבל כתב המפורסמות הגלויות. ולא העתיק מיהושע מחכמתו שקבל מאלוקים וממשה דבר, אבל זכר יום עמידת הירדן [יהושע ג' ט"ז] ויום עמידת השמש [יהושע י' יג] ויום המילה [יהושע ה' ב] בעבור פרסומם אצל ההמון, וכן מסיפורי שמשון ודבורה וגדעון ושמואל ודוד ושלמה לא זכר מחכמתם ולא ממה שהיה להם מהמעשים בתורה דבר, אבל זכר מדברי שלמה סעודותיו הגדולות ועשרו הגדול [מלכים א' ה], ולא זכר מכל חכמותיו הנפלאות חוץ מאז תבואנה שתים נשים זונות [מלכים א' ג' א], בעבור שהיה הדבר במעמד ההמון. אבל חכמתו עם מלכת שבא וזולתם לא זכר, כי לא הייתה כוונת הכותב לזכור כי אם הדבר המפורסם בהמון אשר נשאוהו כל העם. אך הדברים המיוחדים אשר היו מנשאים אותם היחידים, כולם אבדו ממנו, אלא המעט מהם, או המליצות הצחות מהנבואה שערבו לבני אדם לשמרם ליקרת ענייניהם וצחות דבריהם. וכן לא כתב מדברי עזרא ונחמיה אלא המפורסם בהמון.

והיה יום עשות הסוכה יום מפורסם, במה שחרדו העם ועלו להרים בעבור עלי זית ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבות (נחמי' ח טו). ומה שאמר: וימצאו כתוב, רוצה לומר ששמעו עם הארץ וההמון וחרדו לעשות הסוכות, אבל היחידים לא אבדה מהם מצווה קלה כל שכן גדולה, וכוון הכותב להגדיל עניין היום ההוא, כאשר כוון ביום שגירשו העמוניות והמואביות, מפני שהיה יום מעשה גדול לגרש העם את אמות בניהם והוא דבר קשה עד מאוד, ואינני סבור שאומה מן האומות תקבל כעבודה הזאת לאלוקיה, זולתי הסגולה הזאת. ועל פרסום המעמד הזה אמר 'וימצאו כתוב', רוצה לומר כי כאשר הגיע הקורא אל עם הארץ אל 'לא יבא עמוני ומואבי' חרדו העם, והייתה חרדה גדולה ביום ההוא.

מסורת התורה לדורותיה

סד. אמר הכוזרי: רוצה אני שתביא לי טעם מאיכות הקבלה, המורה על אמיתתה.

סה. אמר החבר: כי הנבואה התמידה עם אנשי בית שני ארבעים שנה, מהזקנים הנעזרים בכוח השכינה שהייתה בבית ראשון, שהנבואה הנקנית נסתלקה בהסתלק השכינה, ולא היו מקוים לה, אלא בעת מופלא ובעבור כוח גדול, כמו אברהם ומשה והמשיח שאנחנו מקוים ואליהו והדומים להם, אשר הם בעצמם מעון לשכינה, ובהימצאם יקנו הנמצאים מדרגת הנבואה. ונשאר לעם בשובם אל הבית חגי וזכריה ועזרא וזולתם.
ואחר הארבעים שנה היה המון החכמים הנקראים אנשי כנסת הגדולה, ולא יִסָּפְרוּ מרוב, והם שעלו עם זרובבל סמכו קבלתם אל הנביאים, כאשר אמרו: ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה (אבות פ"א, מ"א).
ואחריהם דור שמעון הצדיק כהן גדול (אבות פ"א מ"ב), ומי שהיו בסיעתו מתלמידים וחברים.
ואחריו אנטיגנוס איש סוכו מפורסם.
ומתלמידיו צדוק וביתוס שהיו שורש למינים, ובהם נקראו הצדוקים והביתוסים.
ואחריו יוסף בן יועזר חסיד שבכהונה ויוסף בן יוחנן וחבריהם, ובו אמרו: משמת יוסף בן יועזר בטלו האשכולות, שנאמר: אין אשכול לאכול (סוטה פ"ט מ"ט), מפני שלא ידעו לו עון מנעוריו עד יום מותו.
אחריו יהושע בן פרחיה, דברו מפורסם, ונתאי הארבלי היה בדורו.
ואחריו יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח וחבריהם. ובימיהם התחילה דעת הקראים, בעבור מה שאירע לחכמים עם ינאי המלך (קידושין סו.), והיה כהן והייתה אמו חשודה שהיא חללה, ורמז אליו אחד מן החכמים שאמר לו, ינאי המלך: רב לך כתר מלכות והנח כתר כהונה לזרעו של אהרן! ויעצוהו חבריו להבאיש בחכמים ולכלותם ולהגלותם ולהמיתם.
ואמר להם: כאשר נאבד החכמים ממי נלמוד התורה?
אמרו לו: הרי תורה שבכתב, כל הרוצה יבוא וילמד, ואל תרגיש בתורה שבעל פה.
והאמין להם ושמע דבריהם והגלה החכמים, ובכללם שמעון בן שטח, והיה חתנו, ונתקלקלה הרבנות זמן מועט, וטרחו להחזיק התורה בשקול דעתם והקשותם, ונלאו ולא יכולו, עד שהושב שמעון בן שטח ותלמידיו מאלכסנדריא ושבה הקבלה לאיתנה.

וכבר השרישו הקראים שורש עם אנשים שהיו דוחים תורה שבעל פה ומתחכמים בטענות, כאשר אתה רואה שעושים היום, אבל הצדוקים והביתוסים הם מינים אפיקורסים מכחישים העוה"ב, והם המינים שאנו מתפללים עליהם בתפילתנו. ואמנם ישו וחבריו הם המשומדים הנכנסים בתורת המעמדית הטבולים בירדן. אך הקראים הם משתדלים בשורשים מתחכמים בתולדות, ואפשר שיגיע הפסד אל השורשים רק מסכלותם, לא בכוונה מהם.

ואחריהם היו שמעיה ואבטליון, ומתלמידיהם הלל ושמאי. והיה מעניין הלל מה שהוא מפורסם מחכמתו וענוותנותו (שבת לא.), והוא מזרע דוד, וחיה מאה ועשרים שנה (סוף ספרי), והיו לו כמה אלפים תלמידים, ובמובחרים מהם אמרו: שמונים תלמידים היו להלל הזקן, שלושים מהם ראויים שתשרה שכינה עליהם, ושלושים מהם ראוים לעבר השנים, ועשרים בינונים, גדול שבהם יונתן בן עוזיאל, קטן שבהם רבן יוחנן בן זכאי, שלא הניח מקרא ומשנה ותלמוד והלכות והגדות וכל מדות חכמים וכל מדות סופרים וכל דבר ודבר שהוא מדברי תורה, שלא למדו, ואמרו עליו: שלא שח שיחת חולין מימיו, ולא הניח אדם בבית המדרש, , ולא ישן בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי, ולא הלך ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין, ולא מצאו אדם יושב ודומם אלא יושב ודורש, ולא פתח אדם לתלמידיו אלא הוא, לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו, ולא אמר הגיע עת לעמוד מבית המדרש (סוכה נג. אבד"נ פ"יד).
וכן היה רבי אליעזר תלמידו נוהג אחריו.
וזה רבן יוחנן בן זכאי חיה מאה ועשרים שנה (ר"ה לא) כרבו, והיה בחורבן בית שני (גיטין נו).
ומתלמידיו רבי אליעזר בן הורקנוס שיש לו פרקי רבי אליעזר המפורסמים בתכונה ומידות הגלגלים והארץ וכל דבר מופלא בחכמת הכוכבים.
ומתלמידיו רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול, והוא רבי ישמעאל של היכלות והכרת פנים ומעשה מרכבה, כי ידע סודותיהם, עד שהיה ראוי למדרגה קרובה מהנבואה, והוא האומר: פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת וראיתי אכתריאל יה ה' צבאות (ברכות ו) ושאר העניין.
ומתלמידיו רבי יהושע שאירעו לו עם רבן גמליאל הדברים הידועים (בר' כח, בכו' כא, ר"ה כה), ורבי יוסי ורבי אלעזר בן ערך שאמרו עליו: אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ורבי אלעזר בן ערך בכף שניה מכריע את כלם (אבו' פ"ב).

ובאלה הדורות זולתי אלו המפורסמים וזולת המון החכמים וזולת הכוהנים והלוים שהייתה תורתם אומנותם, לא פסקו השבעים סנהדרין וחכמתם, על פיהם היו ממנים הממונה ומעבירין המועבר, כמו שאמרו: א"ר שמעון בן יוחאי כך מקובל אני מפי שבעים זקנים ביום שהושיבו את ר"א בישיבה (זבח' יא). ונמשכים אחר השבעים מאות שלא היו כמותם, ונמשכים אחר המאות אלפים, אחר שלא יתכן להוציא שבעים שלמים אלא ממאות שהם למטה מהם, וכן על ההדרגה.

ואחרי אלה רבי עקיבא ורבי טרפון וחבריהם, וכולם אחר החורבן. והגיע רבי עקיבא אל גבול קרוב מהנבואה, עד שהיה משתמש בעולם הרוחניים, כאשר אמרו עליו:

ארבעה נכנסו לפרדס אחד הציץ ומת, אחד הציץ ונפגע, אחד הציץ וקצץ בנטיעות, אחד בא בשלום ויצא בשלום, ומנו? ר' עקיבא (חגי' יד).

והיה המת, מי שלא סבל ראיית העולם ההוא עד שנתקה הרכבתו, והשני נפגע ונטרפה דעתו הטירוף האלוקי ולא הועילו בו בני אדם, והשלישי הפסיד המעשים, מפני שהשקיף על השכלים, אמר: אלה המעשים הם כלים ומשתמשים מגיעים אל המדרגה הזאת הרוחנית, ואני כבר הגעתי אליה ולא ארגיש על מעשה התורה. ונפסד והפסיד, ותעה והתעה. ורבי עקיבא היה משתמש בשני העולמות מבלי נזק שהשיגו, וכבר נאמר עליו: ראוי הוא שתשרה עליו שכינה כמשה, אלא שאין השעה ראויה לכך. והוא מעשרה הרוגי מלכות, והוא בשעה שהרגוהו היה שואל לתלמידיו אם הוא עת קריאת שמע לקרוא אותה?

אמרו לו תלמידיו: רבנו עד כאן!
אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על מקרא זה בכל נפשך אפילו נוטל את נפשך, עכשיו שבא לידי לא אקיימנו? היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו (ברכ' סא).

סו. אמר הכוזרי: כזה יחיה החיים הערבים, וימות המיתה הערבה, ואחר כן יחיה החיים התמידיים בתענוג מתמיד.

סו. אמר החבר: ואחריהם בדור אחר רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון בן עזאי ורבי (חנניא) [חנינא] בן תרדיון וחבריהם.
ואחרי אלה רבי, והוא רבנו הקדוש, והוא רבי יהודה הנשיא, ועמו רבי נתן ורבי יהושע בן קרחה וזולתם רבים ואחריהם בעלי המשנה, הנקראים תנאים, ואין אחריהם אלא האמוראים, והם בעלי התלמוד.
וחבר רבי המשנה בשנת תק"ל לשטרות, והוא שנת ק"ן לחרבן בית שני, אחרי חמש מאות ושלושים שנה להפסק הנבואה, נתגלגל בה כל מה שזכרנו אלה רמזים מעט מהרבה מדבריהם וממעשיהם. והשתדלו במשנה כהשתדלותם בתורה, מחברם אותה וסדורה ומספר סדריה ופרקיה והלכותיה, והזהרם בשמועות, מה שהוא רחוק מהדעת שיהיה דבר מוסכם עליו, ונתגלגל בה מצחות הלשון העברית מה שאיננו נגזר מלשון המקרא הרבה, אבל קיצור דבריה ויופי חבורה ונוי ערכה וכלול אופני העניינים עם הפסק, בלי ספק בעניין, שיראה המעיין בעין האמת כי בשר ודם יקצר מחבר כמותה אלא בעזר אלוקי. ואין שונא אותה אלא מי שאינו מבינה ולא מתעסק בלמודה וקריאתה, וישמע מדברי החכמים השיחות והדרשות, ויגזור עליהם בדרך מקרה ובחסרון, כאשר גוזר על האדם בחסרון, מי שיפגענו מבלי מבחן ואורך חברה. ומדמיוני סמיכתם על הנבואה, מה שאמרו: אמר נחום הלבלר מקובל אני מפי רבי מיאשה שקבל מאבא שקבל מהזוגות שקבלו מהנביאים הלכה למשה מסיני (פאה פ"ב, מ"ו). ומהיזהרם מקבלת היחידים, מה שאמר אחד מהם לבנו שצווהו בעת מותו:

בני, חזור בך בארבעה דברים שהייתי אומר לך.
אמר לו: ואתה למה לא חזרת לך?
אמר לו: אני שמעתי מפי רבים והם שמעו מפי רבים, אני עמדתי בשמועתי והם עמדו בשמועתם אתה שמעת מפי יחיד, מוטב להניח דברי יחיד ולאחוז דברי רבים (עדויות פ"ה, מ"ז).

אלה מעט מהרבה כטיפה מן הים מן הראיות על מעלת שמועות המשנה. אבל שמועות התלמוד והמקבלים אותו, יארכו הדברים בהם ובדרכיהם ובדבריהם ובמשליהם, ואם יש בהם מה שאינו היום משובח, כבר היה בדורות ההם נהוג ומשובח.

דרך דרש הפסוקים בחז"ל

סח. אמר הכוזרי: כן אני רואה בחלקי דבריהם, מה שסותר המסופר מכללותיהם, מהוצאתם פסוקי התורה אל פנים שמרחקת אותם ההקשה, ותעיד הנפש כי לא הייתה הכוונה בפסוק ההוא מה שזכרו, פעם בדינים פעם בדרשות, וכן מה שיש להם מהגדות ומעשים רבים ממה שמרחיק אותם השכל.

סט. אמר החבר: הראית מה שיש להם מהדייקות והדקדוק בפירוש המשנה והברייתא, ומה שמגיעים בה מן המחקר והבירור מבלי יתור וחיסור במלה כל שכן בעניין.

ע. אמר הכוזרי: ראיתי מה שהוא למעלה מכל חכמת הניצחון, אבל הוא המופת אשר אין להשיב עליו.

עא. אמר החבר: הנחשוב על מי שידקדק הדקדוק ההוא שאינו יודע מהפסוק מה שנדעהו?

עב. אמר הכוזרי: זה אי אפשר, אך הדבר על אחד משני פנים, שנהיה אנחנו לא נדע דרכי פירושם לתורה, או שמפרשי ההלכה אינם מפרשי התורה. ואלה הפנים השנים אי אפשר, ומעט הוא שנראה להם פסוק שמסכים להקשה ולנראה מהמלות, כאשר אין אנחנו רואים להם כלל פירוש ההלכה אלא בתכלית ההסכמה להקשה.

עג. אמר החבר: אבל נאמר אחד משני דברים. יכול שהיה להם סודות נעלמות ממנו ובדרך פרוש התורה, היו אצלם בקבלה בהנהגת שלוש עשרה מדות, או שיהיה הבאתם לפסוקים על דרך אסמכתא, שהם שמים אותה כסימן לקבלתם, כאשר שמו פסוק: [בראשית ב' ט"ו] ויצו ה' אלוקים על האדם לאמור, סימן לשבע מצוות שנצטוו בני נח.
ויצו – אלו הדינים,
ה' – ברכת השם,
אלוקים – זו עבודה זרה,
על האדם – זו שפיכת דמים,
לאמור – זו גלוי עריות,
מכל עץ הגן – זה גזל,
אכל תאכל – זה אבר מן החי, (סנהדרין נו.).
כמה רחוק בין אלו העניינים ובין הפסוק הזה, אך אצל העם קבלה משבע המצוות האלה, סומכין אותה בפסוק הזה בסימן שמיקל עליהם זכרם.
ושמא שני הפנים יחדו יש להם בפירוש הפסוקים, או שיש שם פנים אחרים נעלמו ממנו, ומן הדין שנסמוך עליהם, מאחר שנתבררה חכמתם וחסידותם והשתדלותם והמונם הגדול אשר לא יתכן בו שום הסכמה, ואין לחשוד לדבריהם אבל נחשוד הבנתנו, כאשר נעשה בתורה ומה שנכלל בה, ממה שלא יתיישב בנפשותינו, ואין חשד אצלנו בדבר ממנו אבל נתלה הקצור בנפשנו.

אך ההגדות, מהם שנוהגים מהם דרך הצעה והקדמה לעניין שרוצים לנחצו ולאמצו, וכמו שאמרו: כשירד ריבון העולמים למצרים (שמ"ר פ"טו), לנחץ האמונה שיציאת מצרים הייתה בכוונה רבה מאת האלוקים יתברך, לא במקרים ולא במיצועים מתחבולות בני אדם וברוחניות כוכבים ומלאכים ושדים, וכל אשר יעבור בלב מחשב, אבל בדבר האלוקים לבדו, ואמרו ע"ד מה שהם אומרים 'כביכול', רוצה לומר, אם היה יכול להיות כך היה כך וכך. ואע"פ שאין זה נמצא בתלמוד ולא ימצא כי אם בקצת הסידורים, אך בעת שתמצא כמוהו, אל העניין הזה הוא נוטה, כמו שאמר מיכיהו לאחאב: [מלכים א' כ"ב יט] ראיתי את ה' יושב על כיסאו וכל צבא השמים וגו' ואומר מי יפתה את אחאב ויעל, ויצא הרוח, ושאר העניין, ולא היה בעיקר יותר מאמרו: הנה נתן ה' רוח שקר בפי כל נביאיך אלה, וזולת זה הקדמה והצעה הלציית מנחצת הדבר הזה כי הוא אמת.
ומהם סיפורים ממראות רוחניות ראום, ואין זאת פליאה על החסידים ההם שיראו צורות, מהם דמיוניות בעבור גודל מחשבותם וזכות דעותם, ומהם צורות שיש להם ממש אמיתי מחוץ כאשר ראו אותם הנביאים, וכן בת קול שלא פסקה מהם בבית שני, והיא מדרגה למטה ממדרגת החזון והדבור.

ואל יהיה רחוק אצלך מה שאמר (ר' ישמעאל) [ר' יוסי] שמעתי בת קול שמנהמת כיונה (ברכות ג) וזולת זה, שכבר נתבאר ממעמד משה ואליהו מה שישים זה באפשר, וכאשר יבוא בקבלה הנאמנה מהדין לקבלו. ונאמר במה שאמרו: 'אוי לי שהחרבתי את ביתי', כאשר נאמר ב'וינחם ה', ויתעצב אל לבו' [בראשית ו ו].
ומהם מה שהם משלים מובאים על סודות החכמות נמנע גלותם, מפני שאין להמון תועלת מהם, והם מונחים לחקור ולחפש ליחידים, כשיגיע אליהם מי שהוא ראוי להם אחד בדור או בדורות.
ומהם מה שנראים כשקר ויתבאר עניינם עם מעט עיון, כמו שאמרו: שבעה דברים נבראו קודם העולם, גן עדן ותורה וצדיקים וישראל וכסא הכבוד וירושלים ומשיח בן דוד (פסח' נד, נדר' מ"ב, בר"ר פ"א), דומה למה שאמרו החכמים: תחילת המחשבה סוף המעשה, וכאשר הייתה כוונת החכמה בבריאת העולם, התורה שהיא גוף החכמה ונושאיה הם הצדיקים, וביניהם כסא הכבוד, והצדיקים באמת לא יהיו כי אם מהסגולה והם ישראל, ואין ראוי להם כי אם הסגולה מהמקומות והיא ירושלים, ולא יחברם כי אם החשוב שבברואים והוא משיח בן דוד, ואחריתם אל גן עדן, היה בדין שיושמו אלה ברואים בכוח קודם העולם.
ומהנראים עוד שקר מה שאמרו: עשרה דברים נבראו בין השמשות: פי הארץ ופי הבאר ופי האתון וכו' (אבו' פ"ה, מ"ו), להפיק בין התורה והטבע, כי הטבע אומר במנהג, והתורה אומרת בשנוי המנהג, וההפקה ביניהם כי המנהגים שנשתנו הם בטבע, מפני שהיו בחפץ הקדמון מותנה בהם ומוסכם עליהם מששת ימי בראשית.

ואני מודה לך, מלך כוזר, שבתלמוד דברים שאינני יכול להטעימך בהם טעמים מספיקים, ולא להביאם בקשר עניין, והם שהכניסו אותם התלמידים בתלמוד מהשתדלם, מפני שהיה אצלם ששיחת החכמים צריכה לימוד (סוכה כא). ומה שהיו נזהרים במה ששמעו מרבותיהם, עם השתדלותם שיחברו כל מה ששמעו מהם, והיו נזהרים שיאמרו אותם במילותם בעצמם, ואפשר שלא היו מבינים עניינו, ויאמרו כך וכך שמענו וקבלנו, ואפשר שהיה לרבותיהם במאמר ההוא עניינים נעלמו מהתלמידים, והגיע הדבר אלינו והקלנו בו, מפני שלא ידענו ענינו.
אך כל זה במה שאינו במותר ובאסור, על כן לא נרגיש אליו ולא יפחות החיבור עם הפנים אשר זכרתים.

עד. אמר הכוזרי: כבר הטיבות לבי וחיזקת אמונתי בקבלה. ורצוני עתה שתראה לי טעם מחכמותם אחר שתוסיף לי ביאור בשמות האלוקים יתברך, ותרחיב לי בעניין מעט בעזרת אלוקים.

---

מַאֲמָר שֵנִי

תוכן הפרק:

• מבוא
• שמות הבורא לסוגיהם
  שלושה סוגים במידות האלהות
  מידות האלוהות הנראות גשמיות
• רצון ה'
• כבוד ה'
• ארץ ישראל – מקום נבחר
• ארץ ישראל ונבואה
• מעלות הארץ
  קו התאריך לפי ארץ ישראל
  מעלות הארץ בדברי חז"ל
  מדוע אינך עולה לארץ ישראל?
  הובשתני מלך כוזר
• עבודת הקורבנות
• המשכן
  עבודת הלויים
  הארון
• ישראל היום – עם ללא ראש
• העדות להשגחה – עונש
• המצוות מחברות את ה' והעם
• ישראל באומות כְּלֵב באברים
• דרישות הנבואה – הבסיס
  שמירת מצוות עדיפה מפרישות
  ה' מתפאר בישראל
  עשיית המצוות גדולה מגדולת השמש
  החברה המסוגלת למצוות
• טומאה
• צרעת הבית והבגד
• החכמות השונות ביהדות
  חכמת הגלגלים
  מוסיקה
• הלשון העברית
  השירה העברית
  טעמי המקרא
  המשקלים הזרים בשירה העברית
  מדוע מתנועעים בקריאת עברית?
  מעלת הניקוד

---

מבוא

א. ואחרי כן היה מעניין הכוזרי מה שהוא נודע בספרי כוזר, מגלותו סוד חלומו לשר צבאו. והיה החלום הנשנה עליו שיבקש המעשה הנרצה אצל אלוקים בהרי הרסאן, ולכתם שניהם – המלך ושר צבאו – אל ההרים ההם אשר במדבר על הים. והיאך הגיעו בלילה אל אותה המערה, שהיו שובתים בה אנשים מהיהודים בכל שבת, והיאך נראו אליהם ונכנסו בתורתם ונימולו במערה ההיא, ושבו אל ארצותם ולבם על דת היהודים. והיו מסתירים אמונתם עד שהתחכמו לגלות סודם מעט מעט לקצת אנשים מסגולתם, עד שרבו, וגילו מצפונם, והתחזקו על שארית הכוזרים והכניסום בתורת היהודים, והביאו החכמים והספרים מכל הארצות ולמדו התורה.
ומה שהיה מהצלחתם וגבורתם על שונאיהם וכבושם הארצות, ומה שנגלה להם מהמטמונים, ומה שהגיע אליו חילם מן הריבוי עד מאות אלפים, עם אהבתם בתורה והיכספם אל בית המקדש, עד שהקימו תבנית המשכן אשר עשה משה, והיו מכבדים אזרחי ישראל ומתברכים בהם, כאשר נזכר בספריהם.
וכאשר למד המלך התורה וספרי הנביאים, לקח החבר ההוא לרב, והיה שואל אותו שאלות על הלשון העברית. ותחילת מה ששאל אותו על השמות והמידות, המיוחסות אל הבורא יתברך, ומה שנראה בקצתם מן ההגשמה, עם הרחקת הדבר ההוא אצל השכל, וכן מרחקת אותו התורה בביאור.

שמות הבורא לסוגיהם

ב. אמר החבר: שמות הבורא, חוץ מהשם המפורש, הם מידות ותבניות טפלות לו נלקחות מהפעליות הברואים לו כפי גזירותיו ומעשיו. נקרא 'רחום' כשהוא מתקן עניין מי שהיו בני אדם מרחמים עליו לרוע עניינו. ומייחסים אל הבורא הרחמים והחנינה, ואמיתתם אצלנו חלישות הנפש והמיית הטבע, ואין זה ראוי לו יתברך. אבל אמנם הוא שופט צדק גוזר ריש על אדם אחד, ועושר על אדם אחר, מבלי שישתנה בעצמותו, ולא ירחם על אחד ולא יכעס על אחר.
ואנחנו רואים כזה בשופטי בני אדם, כששואלים אותם בדינין ודנין במה שמחייבת התורה, ויהיו אנשים זוכים בדין ואחרים חייבים, והכל תלוי בדבר השופט ודינו בלי השתנות בו שינוי. וכן השם: פעם יקרא 'אל רחום וחנון' [שמות ל"ד ו], ופעם יקרא: 'אל קנוא ונוקם' [נחום א' ב]. והוא יתברך איננו משתנה ממדה אל מידה.

שלושה סוגים במידות האלהות

וכללו של דבר:
כי המידות מתחלקות, זולתי השם המפורש יתברך, לשלושה חלקים: שתהיינה מעשיות או טפליות או שולליות.

והמעשיות נלקחות מהמעשים הבאים ממנו באמצעים טבעיים, כמו מוריש ומעשיר, משפיל אף מרומם [שמואל א' ב' ז] רחום וחנון [שמות ל"ד ו] קנוא ונוקם [נחום א' ב] גיבור נדיב [תהילות כ"ד ה] והדומים להם.

והטפליות כמו: ברוך ומבורך, מהולל, קדוש, רם ונשא, נלקחות מרוממות המדברים לו. ואלה אם הם רבות, אינם מחייבות לו ריבוי, ולא מוציאות אותו מאחדות.

אבל השולליות, כמו חי ואחד וראשון ואחרון, סופר עליו באלה, כדי לשלול ממנו הפכם. לא לקיים לו אלה על הדרך שאנחנו מבינים מהם, כי אין אנחנו מבינים 'חיים', כי אם בהרגשה ותנועה, וכבר התעלה מהם. ואנחנו אומרים עליו שהוא 'חי' – לשלול ממנו תואר המוות, מפני שמחשבת הלב קודמת, כי מי שאינו חי – הוא מת, ולא יחויב זה אצל השכל. אך כבר תשלול מהזמן, דרך משל, החיות, ולא יחויב שהוא מת, אחר שאין מדרכו קבול החיים והמות, כמו שלא תחויב ממאמרך ש'האבן איננה חכמה', שתספר עליה שהיא כסילה.
וכאשר האבן פחותה משתקבל החכמה והכסילות, כן העצם האלוקי יתברך מרומם מלקבל החיים והמות, כאשר איננו מקבל האור והחושך.
אבל אם ישאל השואל אותנו: הישנו העצם ההוא אור או חושך?
היינו אומרים על דרך העברה 'אור', מיראתנו שיקדים למחשבה שמה שאינו אור – הוא חושך. אבל על האמת יש לנו לומר שאין מקבל האור והחושך אלא הגופות הטבעיות, והעצם האלוקי איננו גוף, על כן לא יסופר באור אלא על דרך דמיון, או כדי לשלול ממנו המידה הפחותה.

וכן לא יקבל החיים והמות אלא הגופות הטבעיות, והעצם האלוקי מרומם ונעלה מהם. ואם יאמר 'חיים' – לא כחיותנו הוא כוונתנו, כי לא הבננו אנחנו מעולם חיים כי אם חיינו וכאלו אנו אומרים לא נדע מה הוא.
ומה שאומר 'אל חי' ו'אלוקים חיים', הוא מידה כנגד מידת אלוקי העמים, שהם אלוקים מתים, לא יהיה מהם מעשה.

ועל הדרך הזה נאמר 'אחד' – לשלול ממנו הריבוי, לא לקיים לו האחדות המובנת אצלנו. כי האחד אצלנו, מה שנדבקו חלקיו זה בזה והתדמו. כאשר תאמר 'עצם אחד' ו'יד אחת' ו'מים אחדים'. ותאמר בזמן על דרך הדמיון בגוף המתדבק, 'יום אחד' ו'שנה אחת'. והעצם האלוקי מרומם מהדביקה והפרידה, ונאמר אחד לשלול הריבוי, וכן ראשון לשלול ההתאחדות, לא לקיים לו ההתחלה, וכן אחרון לשלול ממנו הכיליון, ולא לקיים לו התכלה.
וכל המידות האלה אינם דבקות אל עצם כבודו ולא מתרבה בהם.
אבל המידות התלויות בשם המפורש יתברך, הם היצירות מבלי מיצועים טבעיים, כמו "יוצר אור" ו"בורא חושך" "ועושה נפלאות גדולות לבדו" [תהילות קל"ו ד] רוצה לומר בגזרתו וחפצו, מבלי מיצוע סיבה אחרת.

ואפשר שזה רצה באומרו: [שמות ו' ג] "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי" [שמות ב, ו], רוצה לומר, בדרך הכוח והניצחון, כמו שאמר: [תהילות ק"ה י"ד] "לא הניח אדם לעשקם ויוכח עליהם מלכים". ולא ברא להם מופת כאשר ברא למשה, ועל כן אמר [שמות ו' ג] "ושמי ה' לא נודעתי להם", רוצה לומר ובשמי ה', מפני שבי"ת באל שדי תשרת לשניהם.

ועשה עם משה וישראל מה שלא הניח ספק בנפשות, שבורא העולם ברא את הדברים ההם בריאה חדשה מכוונת, כמו מכות מצרים וקריעת ים סוף והמן ועמוד הענן וזולתם. לא מפני שהם גדולים מאברהם יצחק ויעקב, אך מפני שהם רבים, והיה הספק בלבבם. והאבות היו בתכלית האמונה וברי הלבב, שאפילו לא היו פוגעים כל ימותם כי אם רעה, לא הייתה אמונתם באלוקים נחלשת, ולא היו צריכים אל כל זה. ונקרא אותו "חכם לבב", מפני שהוא עצם החכמה ואין החכמה מידה לו, אבל "אמיץ כוח" מן המידות המעשיות.

מידות האלוהות הנראות גשמיות

ג. אמר הכוזרי: איך תעשה במידות שהם יותר גשמיות, כמו 'רואה' ו'שומע' ו'מדבר' ו'כותב על הלוחות' ו'יורד על הר סיני' ו'שמח במעשיו' ו'מתעצב אל לבו'?

ד. אמר החבר: הלא דימיתיו לך בשופט צדק, שאין חטאת במידותיו, ויוצא מדיניו הצְלחת עַם וכבודם, ויקרא אוהבם ושמח בהם, וגוזר על אחרים בהריסת בתיהם והחרים אותם, ויספרו עליו בהפך זה, שהוא מואס אותם וכועס עליהם, ושהאוויר וכל הגופים נפעלים לרצונו ומצטיירים בדבורו כאשר הצטיירו השמים והארץ, ונקרא כותב ומדבר. וכן מצטייר מן הגשם הדק הרוחני הנקרא רוח הקודש, הצורות הרוחניות הנקראות כבוד ה', ונקרא על דרך העברה ה' בלבד, כמו "וירד ה' על הר סיני" [שמות י"ט כ'].
ואנחנו עתידים להוסיף על העניין הזה ביאור כאשר נדבר על החכמות.

רצון ה'

ה. אמר הכוזרי: אמור שתהיה ניצול מכל המידות עד שלא נתחייב ריבוי, מה יצילך ממידת החפץ, שאתה מיחס אותה אל הבורא, והפילוסוף מרחיק אותה ממנו?

ו. אמר החבר: כבר קרבנו אל ההצלה. אם לא יטען עלינו ביותר מהחפץ, נאמר לו: אתה הפילוסוף, מה הדבר אשר שם אצלך השמים סובבים תמיד, והגלגל העליון נושא הכל ואין מקום לו, ואין נטייה בתנועתו, וכדור הארץ מרכז עומד באמצעיתו מבלי נטייה ולא סיבה, ושם סדר הכל על מה שהוא עליו מהכמות והאיכות והתמונות. ולא תוכל להימלט מהודות בדבר ההוא, כי לא בראו הדברים את עצמם ולא קצתם את קצתם. והדבר ההוא, שם האוויר מצטייר בשמע בעשרת הדברים, ושם המכתב מצטייר חרות בלוחות, קרא אותו אתה חפץ או דיבור, או כאשר תרצה.

כבוד ה'

ז. אמר הכוזרי: כבר התבאר לי סוד המידות, ונתגלה לי הבנת עניין כבוד ה' ומלאכות ה' ושכינה, ושהם שמות נופלים על דברים נראים אצל הנביאים, כמו שאמר עמוד ענן ואש אוכלת ועב וערפל, ואש ונוגה. וכאשר נאמר על האור בבוקר ובערב וביום המעונן, כי האור "ניצוץ מן השמש", אע"פ שהיא נסתרת, ונאמר שהאור והניצוץ מעצם השמש, ואינו כן, אך הגופות נפעלות בנכחם ויאורו בהם.

ח. אמר החבר: כן הכבוד, ניצוץ אור אלוקי, מועיל אצל עמו ובארצו.

ארץ ישראל – מקום נבחר

ט. אמר הכוזרי: מאמרך "אצל עמו" כבר התבאר לי, אבל מאמרך "ובארצו" קשה לקבלו.

י. אמר החבר: אל יקשה בעיניך שתתייחד ארץ בדבר מכל הארצות, ואתה רואה מקום שמצליח בו צמח מבלתי צמח, ומוצא מבלעדי מוצא, וחיה מבלעדי חיה, ומתייחדים יושביו בצורות ומידות מבלעדי זולתם ובמיצוע המזג. והנה עפ"י המזג תהיה שלמות הנפש וחסרונה.

יא. אמר הכוזרי: אינני שומע על השוכנים בארץ ישראל יתרון על שאר אנשי העולם.

יב. אמר החבר: כן הרכם זה, שאתם אומרים שמצליח בו הכרם, אילו לא היו נוטעים בו הגפנים ועובדים העבודה הראויה להם, לא היה עושה ענבים. והמעלה המיוחדת הראשונה, היא לעם שהוא סגולה ולב כאשר זכרתי. ויש לארץ עזר בזה עם המעשים והתורות התלויות בה, אשר הם כעבודה לכרם, אבל לא יתכן לסגולה הזאת להגיע אל העניין האלוקי בבלעדי המקום הזה, כאשר לא יתכן שיצליח הכרם בבלעדי ההר הזה.

יג. אמר הכוזרי: ואיך הוא זה, וכבר ניבאו מאדם הראשון ועד משה בארץ אחרת: אברהם באור כשדים, ואחר כן יחזקאל ודניאל בבבל, וירמיה במצרים.

ארץ ישראל ונבואה

יד. אמר החבר: כל מי שנתנבא, לא נתנבא כי אם בה או בעבורה. הנה נתנבא אברהם כדי שיעבור בה, ויחזקאל ודניאל מפניה, וכבר היו נמצאים בבית ראשון וראו בו השכינה אשר בהמצאה היה מגיע לנבואה כל המוכן לה מהסגולה.
אבל אדם הראשון, היא הייתה אדמתו ובה מת כאשר קבלנו, כי במערה ארבעה זוגות: אדם וחווה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה (ערובין נג.). והיא הארץ הנקראת: "לפני ה'", הנאמר עליה: תמיד עיני ה' אלוקיך בה (דבר' יא, יב); ועליה נפלה הקנאה והחמדה בין הבל וקין בתחילה, כשרצו לדעת איזה מהם הרצוי להיות במקום אדם וסגולתו ולבו, לנחול את הארץ ולהידבק בעניין האלוקי, ויהיה זולתו כקליפה. ואירע מה שאירע מהריגת הבל ונשאר קין ערירי ונאמר: [בראשית ד' ט"ז] ויצא קין מלפני ה', שיצא מגורש מהארץ הזאת שבה היו, והיה נע ונד בארץ. וכן נאמר ביונה: [יונה א' ג] ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה'. לא ברח כי אם ממקום הנבואה, והשיב אותו האלוקים ממעי הדגה ונבא בה.

וכאשר נולד שת בדמות אדם כמו שאמר: ויולד בדמותו כצלמו [בראשית ה' ג] היה במקום הבל, כמו שאמר: [בראשית ד' כ"ה] כי שת לי אלוקים זרע אחר, והיה ראוי שיקרא בן אלוקים כאדם. וזכה לארץ ההיא, שהיא מדרגה למטה מגן עדן. ועליה נתקנאו יצחק וישמעאל, ונדחה ישמעאל כקליפה, אע"פ שנאמר בו: [בראשית י"ז כ] הנה ברכתי אותו במאד מאד, בטובה העולמית. ונאמר ליצחק אחרי כן: ואת בריתי אקים את יצחק [בראשית י"ז כ"א] רוצה לומר הידבקו בעניין האלוקי והטובה בעולם הבא. ואין לישמעאל ברית ולא לעשו, ואם הצליחו.

ועל הארץ הזאת נפלה הקנאה בין יעקב ועשו בבכורה ובברכה, עד שנדחה עשו עם חזקתו מפני יעקב עם חולשתו. ונבואת ירמיה במצרים, בה ובעבורה. וכן נבואת משה ואהרן ומרים בפארן, כי סיני ופארן מגבול ארץ כנען, מפני שהם מן ים סוף. כמו שאמר יתברך [שמות כ"ג ל"א] ושתי את גבולך מים סוף ועד ים פלשתים וממדבר עד הנהר. ומדבר, הוא מדבר פארן, והוא הנאמר בו: [דברים א' י"ט] המדבר הגדול והנורא ההוא, כי הוא גבולה הדרומי; והנהר הוא נהר פרת גבולה הצפוני, ובהם המזבחות שהיו לאבות אשר נענו בהם באש העליונה והאור האלוקי.

וכבר הייתה עקדת יצחק אבינו בהר שלא היה בו ישוב, הוא הר המוריה. ונתגלה הדבר בימי דוד כשהיה מיושב, כי הוא המקום המיוחד המוכן לשכינה, וארוונה היבוסי עובד וחורש בו [שמואל ב' כ"ד י"ח] כמו שכתוב: [בראשית כ"ב י"ד] ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה. וביאר בדברי הימים [דברי הימים ב' ג' א] כי בית המקדש בנוי בהר המוריה.

ושם, מבלי ספק, המקומות שראויים להיקרא 'שערי השמים' (בראש' כח, יז). הלא תראה יעקב אבינו, שלא תלה המראות אשר ראה, לא בזכות נפשו ולא באמונתו ובר לבבו, אבל תלה אותם במקום, כמו שאמר: [בראשית כ"ה יז] ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה, ועליו אמר קודם לזה: ויפגע במקום, רוצה לומר המקום המיוחד.

והלא תראה כי הועתק אברהם מארצו כאשר הצליח והיה ראוי להידבק בעניין האלוקי, והיה לב הסגולה ההיא, וההעתק היה אל המקום אשר בו תיגמר השלמתו. כאשר ימצא עובד האדמה אילן שפריו טוב במדבר, ומעתיקו אל אדמה נעבדת מטבעה, שיצליח בה בשורש ההוא, ומגדלו שם, וישוב פרדסי אחר שהיה מדברי, וירבה – אחר שהיה מעט, שלא היה נמצא אלא בעת שיזדמן ובמקום שיזדמן. וכן שבה הנבואה בזרעו בארץ כנען, רבו אנשיה כל ימי עומדם בארץ כנען, עם העניינים העוזרים מהטהרות והעבודות והקורבנות, כל שכן בהימצא השכינה.

והעניין האלוקי, כמו צופה למי שראוי להידבק בו, שיהיה לו לאלוקים, כמו הנביאים והחסידים, כאשר השכל צופה למי שנשלמו טבעיו ונשתווה נפשו ומידותיו שיחול בו על השלמות כפילוסופים, וכמו שהנפש צופה למי שנשלמו כוחותיו הטבעיים השלמה מזומנת למעלה יתירה, ותחול בו כבעלי חיים, וכמו שהטבע צופה למזג השוה באיכויותיו שיחול בו ויהיה צמח.

מעלות הארץ

טו. אמר הכוזרי: אלה כללי החכמה שצריכים לפרוט, ואין זה עתה מקומו, ואחר זה אשאל אותך עליהם במקום החכמה. והשלם עתה דבריך בסיפור מעלות ארץ ישראל.

טז. אמר החבר: הייתה מועמדת להישיר כל העולם, מוכנת לשבטי בני ישראל מעת הפרד הלשונות, כמו שנאמר: [דברים ל"ב ח] בהנחל עליון גוים, ולא נתכן לאברהם שידבק בעניין האלוקי, ושיכרות עמו הברית, אלא אחר שהיה בארץ הזאת במעמד בין הבתרים.

ומה תאמר בהמון סגולה, היו ראויים להיקרא עם ה' בארץ מיוחדת, נקראת [שמואל א' כ"ו י"ט] נחלת ה', ובעתים קבועים ממנו יתברך, לא מהסכמה עליהם, ולא נלקחת מחכמת הכוכבים ולא מזולתה, נקראו: מועדי ה' [ויקרא כ"ג ב], בטהרות ועבודות ודברים ומעשים משוערים מאצלו יתברך, נקראים: מלאכת ה' ועבודת ה'.

יז. אמר הכוזרי: בסדר הזה ראוי שיראה כבוד ה' לאומה הנקראת עם ה'.

יח. אמר החבר: הלא תראה איך קבלה הארץ שבתות, כמו שאמר: [ויקרא כ"ה ו] שבת הארץ, ושבתה הארץ שבת לה' [ויקרא כ"ה ב] ולא נתן רשות למוכרה לצמיתות, כמו שאמר: [ויקרא כ"ה כ"ג] והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ. ודע, כי שבתות ה' ומועדי ה' אמנם הם תלויים בנחלת ה'.

יט. אמר הכוזרי: הלא תחילת קביעות הימים מן הצין, מפני שהוא תחילת המזרח ליישוב.

קו התאריך לפי ארץ ישראל

כ. אמר החבר: והלא התחלת השבת אינה כי אם מסיני, ומאלוש קודם לכן, שירד המן בו תחילה. ואין השבת נכנס אלא על מי שבא עליו השמש אחר סיני על המדרגה עד אחרית המערב, ואח"כ עד אשר תחת לארץ, ואחר כך עד הצין אשר הוא מזרח הישוב. ויקרא השבת לצין אחר ארץ ישראל בשמונה עשרה שעות, מפני שארץ ישראל באמצע לישוב, וכאשר בא השמש לארץ ישראל, הוא חצי הלילה בצין; וחצי היום לארץ ישראל הוא בוא השמש לצין. וזה הוא סוד הקבוע אשר הוא נבנה על שמונה עשרה שעות, כמו שאמרו: נולד קודם חצות בידוע שנראה סמוך לשקיעת החמה, והכוונה היא לארץ ישראל שהיא מקום התורה.

והוא המקום שהורד בו אדם מגן עדן בליל שבת, וממנו תחילת המניין סמוך לששת ימי בראשית, והתחיל אדם לקרוא שם לימים, וכל אשר נושבה הארץ ורבו בני אדם היו סופרים הימים כאשר יסד אותם אדם, ועל כן לא יחלקו בני אדם בשבעת ימי השבוע. ואל תטען עלי באלו שהתחילו מחצות יום סוף הישוב במערב, והוא בוא השמש בארץ ישראל, ובו נברא האור הראשון ואחר כך השמש, מפני שהיה אור ובא לעתו והיה לילה לישוב, והלך הסדר להקדים הלילה על היום, כמו שאמר: ויהי ערב ויהי בקר (בראש' א, ה), וכן הזהירה התורה: מערב עד ערב תשבתו שבתכם (ויק' כג, לב).

ואל תטען עלי באלה התוכנים המביטים, גונבי החכמה, ולא הייתה כוונתם לגנוב אבל מצאו חכמות מסופקות מעת שנפסקה הנבואה, והתחכמו משכלם וחיברו חיבורים אשר נתנה סברתם. ומכלל זה ששמו הצין תחילה לימים בהפך התורה. לא בהפך גמור, מפני שהם מסכימים עם אנשי התורה בתחילת היום שהוא מהצין, אך המחלוקת שבינינו ובינם בהקדימנו הלילה על היום.
וצריך שתהיינה השמונה עשרה שעות עיקר בקריאת ימי השבוע, מפני שארץ ישראל שהיא מקום התחלה לקריאת שמות הימים, בינה ובין השמש, בעת שהוחל לקרוא בשם – שש שעות. ואיננו זז להתמיד שם השבת על הדמיון על היום אשר התחילה השמש לסובב מסוף המערב, וראה אותה אדם שוקעת והוא בארץ ישראל וקרא תחילת השבת, עד שהגיעה אל עומת ראשו אחר שמונה עשרה שעות והייתה ערב לתחילת הצין, ונקרא שם תחילת השבת, והיה סוף גדרי הקריאה, מפני שמה שיש אחריו אמנם הוא נקרא בשהוא מזרח למקום שממנו מתחילים הימים, ואין להימלט ממקום משתתף שתהיה תחילת מזרחו אחרית מערבו, והוא לארץ ישראל תחילת הישוב.

ואין זה בדין התורה לבד, אבל בדין הטבע גם כן. כי לא יתכן שיהיו הימים השבועיים נקראים בשם אחד בעצמו לישוב כולו, אלא אם נקבע מקום שיהיה תחלה לקריאה, ומקום [לקריאה] מתקרב, שלא יהיה קצתו מזרח לקצתו, אבל קצתו מזרח גמור וקצתו מערב גמור. ואם לאו לא תשלם לימים קריאת שם ידוע, מפני שכל מקום מסיבוב אמצע הארץ מזרח ומערב יחד, ותהיה הצין מזרח לארץ ישראל ומערב לתחתית הארץ, ותחתית הארץ מזרח לצין ומערב למערב, והמערב מזרח לתחתית הארץ ומערב לארץ ישראל. ואין מזרח ואין מערב ולא תחילה ולא סוף ולא שמות ידועים לימים. והסדר הנזכר נתן שמות ידועים לימים והתחיל מארץ ישראל, אך לקריאת השם רוחב עכ"פ, מפני שלא יתכן לזכור מקומות כל נקודה ונקודה מהארץ, כי בירושלים עצמה מזרחים ומערבים רבים, ושמזרח ציון דרך משל איננו מזרח בית המקדש ועיגולי אופקיהם משונים על דרך האמת אשר לא ישיגום החושים, כל שכן דמשק מירושלים. ואי אפשר שלא נאמר ששבת דמשק קודם שבת ירושלים, ושבת ירושלים קודם שבת מצרים. ועכ"פ נודה ברוחב. והרוחב אשר נחלקים בו הקטרים בקריאת יום בעצמו הוא י"ח שעות, לא פחות ולא יותר, קוראים אנשי הקוטר הזה בשם שבת, וכבר יצאו אנשי קוטר אחר מן השבת קוטר אחר קוטר, עד שתשלמנה שמונה עשרה שעות מן העת שהתחילה בו קריאת השבת, עד שתהיה השמש לעומת ראש ארץ ישראל, ותסתלק הקריאה מהיום ההוא, ולא יישאר אדם שיקרא היום ההוא שבת, אבל מתחיל בקריאת שם שאחר.

ועל כן אמרו: "נולד קודם חצות בידוע שנראה סמוך לשקיעת החמה", כאילו אמר נולד קודם חצות יום שבת בירושלים, בידוע שראה ביום שבת סמוך לשקיעת החמה, והוא ששם יום השבת התמיד שמנה עשרה שעות אחרי שנפסקה קריאת מקום ההתחלה, עד ששבה השמש לעומת ראש ארץ ישראל אחר יום ולילה, והתחיל להראות הירח למי שהיה בתחילת הצין בשבת בערב. והסכים עם מה שאמרו רבותינו "שצריך שיהיה לילה ויום מן החדש". וכבר נסתלק שם השבת מן הישוב והתחיל יום ראשון, אע"פ שיושבי ארץ ישראל יצאו משם יום השבת ושבו בתוך יום ראשון, כי אמנם הכוונה השם השביעי הפושט בכל הישוב, שיאמר למי שהיה בצין ולמי שהיה במערב באיזה יום קבעתם ראש השנה? ואמרו יום השבת על הדמיון, אע"פ שאחד מהם כבר היה יוצא מהמועד, כשהיה האחד במועד כפי מקומות מארץ ישראל, אבל בקריאת ימי השבוע היה להם המועד ביום אחד בעצמו.

והנה ידיעת שבתות ה' ומועדי ה' תלויה בארץ שהיא נחלת ה', עם מה שקראתו, מאשר נקראת הר קדשו [תהילות ב' ו] והדום רגליו [תהילות צ"ט ה] ושער השמים [בראשית כ"ה יז] וכי מציון תצא תורה [ישעיהו ב' ג].

ומה שהיה מזריזות האבות לדור בה, והיא בידי עובדי עבודה זרה, והכספם לה, והעלותם עצמותם אליה כיעקב [בראשית מ"ז ל] ויוסף [בראשית נ' כה] ותחינת משה לראותה, ונמנעה ממנו והיה קצף, והראתה לו מראש הפסגה והיה חסד; ומה שהיה מבקָשת האומות פרס והודו ויוון וזולתם להקריב עליהם ולהתפלל בעדם בבית ההוא הנכבד; ומה שהוציאו ממונם על המקום ההוא, ואם היו מחזיקים בחוקים אחרים, מפני שלא קבל אותם הנימוס האמיתי; ומה שהם מרוממים אותו עם העדר הראות השכינה עליו; ושכל האומות חוגגים אליו ומתאווים לו זולתנו, מפני גלותנו ולחצנו.

וממה שזכרו רבותינו ממעלתם, יארך סיפורו.

כא. אמר הכוזרי: השמיעני קצת מה שיזדמן לך מדבריהם.

מעלות הארץ בדברי חז"ל

כב. אמר החבר: ממה שאמרו בעניין זה: הכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מורידין, ודנו האישה שאינה רוצה לעלות עם בעלה לארץ ישראל שתצא שלא בכתובה (כתובות ק:), והפכו כאשר האיש אינו רוצה לעלות עם אשתו בארץ, שיוציא ויתן כתובה.
ואמרו:

"לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה גויים ואל ידור בחוצה לארץ אפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל דומה למי שאיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ דומה למי שאין לו אלוה" (כתובות תוס' ע"ז פ"ה).
וכן בדוד הוא אומר: "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמור לך עבוד אלוקים אחרים" [שמואל א' כ"ו י"ט] יש לומר לך שכל הדר בחוצה לארץ כאילו עובד אלוקים אחרים.

וכבר שמו לארץ מצרים מעלה על שאר הארצות האחרות, ושפטו על זולתה מקל וחומר, ואמרו:

"ומה מצרים שנכרתה עליה ברית אסור,
שאר ארצות לא כל שכן" (ספרי וילקוט שופטים).

ואמרו:

"כל הקבור בארץ ישראל כאילו קבור תחת המזבח", ומשבחים מי שמת בה יותר ממי שנשוא אליה מת, ממה שאמרו. "אינו דומה קולטתו מחיים לקולטתו אחר מיתה" (כתו' קיא).

אבל אמרו במי שהיה יכול לדור בה ולא דר בה וצווה לשאת אותו אליה לאחר מותו: בחייכם ונחלתי שמתם לתועבה, ובמיתתכם ותבואו ותטמאו את ארצי" (ירוש' סוף כלאים).
והיה מהקפדת רבי חנינא כאשר שאלו אותו אם מותר שילך פלוני לחוצה לארץ לייבם אשת אחיו, שאמר: "אחיו נשא ע"א ומת ברוך המקום שעקרו והוא ירד אחריו" כתו' קיא).
ושאסרו מכירת קרקע לנכרי (ע"ז יט:).
ושאסרו מכירת קורות הבית (ע"ז כא), והניחו חרב.
ושאמרו "אין דנין דיני קנסות אלא בארץ ישראל" (סנהד' יד.), וש"לא יצא העבד לחוצה לארץ" (גיטין מג), וזולת זה הרבה.
ועוד אמרו: "אווירא דארץ ישראל מחכים" (גיטין מד).
ומאהבתם אותה אמרו: "כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן העולם הבא" (כתו' קיא.).
ואמר רבי זירא למין שרצה לעבור עמו בנהר מבלי מקום מעבר, מתאוותו לעבור בארץ ישראל: "דוכתא דמשה ואהרן לא זכו ליה מי יימר דזכינא ליה" (כתו' קיב.).

מדוע אינך עולה לארץ ישראל?

כג. אמר הכוזרי: אם כן אתה מקצר בחובות תורתך, שאין אתה משים מגמתך המקום הזה ותשמינו בית חייך ומותך, ואתה אומר: "רחם על ציון כי היא בית חיינו", ותאמין כי השכינה שבה אליו, ואלו לא היה לה מעלה אלא התמדת השכינה בה באורך תת"ק שנה, היה מן הדין שתכסופנה הנפשות היקרות לה ותזכנה בה, כאשר יקרה אותנו במקומות הנביאים והחסידים, כל שכן היא שהיא שער השמים.
וכבר הסכימו כל האומות על זה:
הנוצרים אומרים: שהנפשות נקבצות אליה וממנה מעלין אותן אל השמים.
והישמעאלים אומרים: כי היא מקום עליית הנביאים אל השמים, ושהיא מקום מעמד יום הדין, והוא לכל מקום כוונה וחג.
אני רואה, שהשתחוותך וכריעתך נגדה חונף, או מנהג מבלתי כוונה, וכבר היו אבותיכם הראשונים בוחרים לדור בה יותר מכל מקומות מולדתם, ובוחרים הגרות בה יותר משהיו אזרחים במקומותם. כל זה עם שלא הייתה בעת ההיא נראית השכינה בה, אבל הייתה מלאה זימה ועבודה זרה, ועם כל זה לא הייתה להם תאווה אלא לעמוד בה, ושלא לצאת ממנה בעתות הרעב אלא במצוות האלוקים, והיו מבקשים לנשוא עצמותם אליה.

הובשתני מלך כוזר

כד. אמר החבר: הובשתני מלך כוזר, והעון הזה הוא אשר מנענו מהשלמת מה שיעדנו בו האלוקים בבית שני, כמה שאמר: [זכריה ב' י"ד] "רני ושמחי בת ציון", כי כבר היה העניין האלוקי מזומן לחול כאשר בתחילה אלו היו מסכימים כולם לשוב בנפש חפצה, אבל שבו מקצתם ונשארו רובם וגדוליהם בבבל, רוצים בגלות ובעבודה, שלא ייפרדו ממשכנותיהם וענייניהם.

ושמא על זה אמר שלמה: [שיר השירים ה' ב] 'אני ישנה ולבי ער', כינה הגלות בשינה והלב הער התמדת הנבואה ביניהם. 'קול דודי דופק', קריאת האלוקים לשוב. 'שראשי נמלא טל', על השכינה שיצאה מצללי המקדש, ומה שאמר: 'פשטתי את כתנתי', על עצלותם לשוב. 'דודי שלח ידו מן החור', על עזרא שהיה פוצר בהם ונחמיה והנביאים, עד שהודו קצתם לשוב הודאה בלתי גמורה, ואמרו כשל כוח הסבל (נחמיה ד, ד) ונתן להם במצפון לבם, ובאו העניינים מקוצרים מפני קיצורם, כי העניין האלוקי איננו חל על האיש אלא כפי הזדמנותו לו, אם מעט – מעט ואם הרבה – הרבה. ואילו היינו מזדמנים לקראת אלוקי אבותינו בלבב שלם ובנפש חפצה, היינו פוגעים ממנו מה שפגעו אבותינו במצרים.
ואין דיבורנו 'השתחוו להר קדשו', ו'השתחוו להדום רגליו', ו'המחזיר שכינתו לציון' וזולת זה, אלא כצפצוף הזרזיר והדומה לו , שאין אנחנו חושבים על מה שנאמר בזה וזולתו, כאשר אמרת מלך כוזר.

עבודת הקורבנות

כה. אמר הכוזרי: יספיק לי זה בעניין הזה, וארצה עתה שתקרב לי מה שקראתיו בקורבנות, ממה שיקשה על השכל לקבלו, ממה שאמר: [במדבר כ"ה ב] "את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי", ואמר על הקורבנות, כי הם קרבן ה' ולחמו וריחו.

כו. אמר החבר: מה שאמר: "לאשי" מישר כל קשה. הוא אומר כי הקורבן ההוא והלחם וריח הניחוח אשר הם מיוחסים אלי, אמנם הם לאשי, רוצה לומר האש הנפעלת לדברו ית', אשר מאכלה הקורבנות, ואחר כן יאכלו הכוהנים שאר חלקה, והכוונה בזה תיקון הסדר כדי שיחול בו המלך חול גדולה לא חול מקום. ושום דמיון העניין האלוקי הנפש המדברת, החלה בגוף טבעי בהמי, כאשר נשתוו טבעיו ונסדרו כוחותיו העליונים והראשיים סידור נכון לעניין יותר נעלה מעניין הבהמות, היה ראוי שיחול מלך השכל אצלו להורות אותו וליישרו ולהתחבר אצלו כל עת אשר יישאר הסדר ההוא, וכאשר ייפסד הסדר – ייפרד ממנו. ודומה לכסיל, כי השכל צריך למאכל ולמשתה ולריח, בעבור שרואה אותו כי הוא מתמיד בהתמדתם נפרד בהיפרדם, ואיננו כן, אכן העניין האלוקי מטיב לכל רוצה הטוב (לכל), ובעת שיסודר דבר ויכוון לקבל הנהגתו, לא ימנע ממנו לאצול עליו אור וחכמה ודעת, וכאשר ייפסד סדרו, לא יקבל האור ההוא ויהיה הפסדו. והתעלה העניין האלוקי מהשיג אותו שינוי או הפסד.

וכל מה שיש בסדר עבודה מהעבודה והקורבנות והקטורת והזמירות והמאכל והמשתה על תכלית הטהרה והקדושה, נאמר בהם: "עבודת ה'" ו"לחם אלוקיך" וזולתי זה, והכל כינוי לרצונו בסדר הטוב באומה והכוהנים, וקיבולו מנחתם על דרך הדמיון, וחולו אצלם לכבוד להם, והוא נעלה ונקדש מן ההנאה במאכלם ובמשתיהם, אך מאכלם לנפשותם, כמו שעיכול האצטומכא והכבד כאשר היה נתקן, ואח"כ יתקן הצלול ממנו בלב, והצלול שבצלול ברוח, יתוקן הלב והרוח והמוח במזון ההוא, ויתוקנו גם כן כלי העיכול ושאר האברים ברוחות ההולכות אחריהם דרך הדפקים והעצבים והוורידים.

וכללו של דבר: שיהיה המזג כולו מתוקן ומזומן לקבול הנהגת הנפש המדברת, אשר היא עצם נפרד קרוב לעצם המלאכים שנאמר בהם: [דניאל ב' יא] "די מדרהון עם בשרא לא איתוהי", ויחול בגוף חול מלכות והנהגה, לא חול מקום, והיא לא נהנית מהמזון ההוא מאומה, כי היא נעלה ממנו.
והעניין האלוקי לא יחול כי אם בנפש מקבלת השכל, והנפש לא תתחבר כי אם ברוח חם טבעי, אי אפשר לו בלתי מקום שיקשר, כהקשר הלהב בראש הפתילה. דמיון הפתילה היא הלב, והלב צריך אל משך דם, והדם לא יתהווה כי אם בסיבת כלי העיכול, על כן הוצרך אל האצטומכא הכבד ושמשיהם. וכן נצטרך הלב אל הריאה והגרון והאף והקרום, והמיתר המניע למיתר החזה לעבודת הנשימה, להשוות מזג הלב באוויר הנכנס ובעשן היוצא, והוצרך לבער מותרי המזונות אל כלים מכוחות דוחות וכלי היציאה והשתן, והיה הגוף מכל אשר זכרנו. והוצרך אל העתקת הגוף ממקום למקום לבקשת מה שצריך אליו, ולברוח ממה שיזיקהו, וכלים שיביאו אליו וידחו מעליו, והוצרך אל ידים ורגלים, והוצרך אל יועצים מתרים במה שיירא ממנו ויקווה אותו, יודעים מה שהיה, כותבים ומזכירים מה שעבר להיזהר מכמוהו לעתיד או לקוותו.

המשכן

והוצרך אל החושים הנראים והנסתרים, והיה הראש מחניהם, בעזרת הלב והמשכתו, והיה הגוף כלו מסודר, אחר שב אל הנהגת הלב אשר הוא מחנה הראשון לנפש, ואם תחול במוח הוא חול שני במיצוע הלב. וכן נסדר החיות האלוקי, כאשר אמר יהושע. "בזאת תדעון כי אל חי בקרבכם" (יהושע ג), נפעלה האש בחפץ האלוקים ברצותו באומה, והייתה אות קבול מנחתם ותשורתם, כי האש הוא הדק והנעלה מכל אשר תחת גלגל הירח מהגופות. והיה מקום חולה, שומן חלבי הקורבנות ועתרם ועשן ענן הקטורת והשמנים, בדרך האש אשר איננה נתלית, כי אם בחלב בשומן ובשמן, כחום הטבעי אשר הוא נתלה בדק השמן מהדם. וצווה האל יתברך במזבח העולה ובמזבח הקטורת והמנורה, ואחר כן העולות וקטורת הסמים ושמן המאור ושמן המשחה, אולם מזבח העולה להידבק בו האש הגלויה, ומזבח הזהב לאש, היא יותר קלה ודקה. אבל [אש] המנורה (הייתה יותר קלה ודקה) להידבק בה אור החכמה והדעת, והשולחן להידבק בו הטובות הגופיות, כמו שאמרו רבותינו: "הרוצה להתחכם ידרים, הרוצה להתעשר יצפין" [וסימנך שולחן בצפון, ומנורה בדרום] (ב"ב כה.).

וכל אלה עבודת לארון ולכרובים אשר הם במדרגת הלב והריאה מרחפת עליו. והוצרך לאלה כלים ומשמשים, כמו הכיור וכנו ומלקחים ומחתות וקערות וכפות ומנקיות וסירות ומזלגות וזולת זה, והוצרך אל דבר שישמור אותם: המשכן והאהל ומכסהו, ולשמור הכל: חצר המשכן וכליו.

עבודת הלויים

והוצרך לנושאים לכל אלה, ובחר האלוקים לזה בני לוי שהם הקרובים, כל שכן מעת העגל שנאמר: [שמות ל"ב כ"ו] "ויאספו אליו כל בני לוי".
ובחר לנכבד שבהם והוא אלעזר הכהן, [והוא נושא] לנכבד שבדברים והדק שבהם, כמו שאמר: [במדבר ד' ט"ז] "ופקודת אלעזר בן אהרן הכהן שמן המשחה וקטורת הסמים ומנחת התמיד ושמן המאור", כל אלה אשר נתלית בהם האש הרכה והדקה, ואור החכמה והדעת ואור הנבואה באורים ותומים.

ולנכבדת שבכתות הלוים אחריו, והם בני קהת, לשאת האברים הפנימים: כמו הארון והשולחן והמנורה והמזבחות וכלי הקדש אשר ישרתו בהם, ובהם נאמר: [במדבר ז' ט] "כי עבדת הקדש עליהם בכתף ישאו", כאשר אין לאברים הפנימים עצמות שעוזרים על נשיאתם, אבל הכוחות והרוחות נושאים אותם במה שדבק בהם.

ולמי שתחתם מהלוים, והם בני גרשון, נשיאת האברים הרכים החיצוניים: והם יריעות המשכן ואהל מועד מכסהו ומכסה התחש.

ולמי שתחתם והם בני מררי לשאת האברים הקשים: קרסיו קרשיו בריחיו עמודיו ואדניו.

ונעזרו שתי הכתות בנשיאתם בעגלות, כמו שאמר: "שתי העגלות לבני גרשון וארבע העגלות לבני מררי כפי עבודתם" [במדבר ז' ז]. כל זה בסדר ותכונת חכמת אלוקית.

ואינני גוזר חלילה שהכוונה מהעבודה הזאת הוא הסדר הזה אשר זכרתיו, אבל מה שהוא יותר נפלא ונעלה ושהיא תורה מאת האלוקים יתברך, ומי שקבלה קבול שלם מבלי שיתחכם בה בשכלו, הוא מעולה ממי שיתחכם בה וחקר, אך מי שנטה מהמדריגה העליונה ההיא אל המחקר, טוב שיוציא בהם מוצאי החכמה משיעזבם לסברות רעות ולספקות מביאות אל אבדון.

הארון

כז. אמר הכוזרי: הפלית החבר במה שדמית! אלא שהראש וחושיו לא שמעתי לו דמיון, ולא לשמן המשחה.

כח. אמר החבר: אמת הוא, ששורש החכמה מופקד בארון אשר הוא במדרגת הלב, והם עשרת הדברים ותולדותיהם והיא התורה מצדו, כמה שאמר: "ושמתם אותו מצד ארון ברית ה'", ומשם תצאנה שתי החכמות חכמת התורה ונושאיה הכוהנים, וחכמת הנבואה ונושאיה הנביאים, והם היו כמו היועצים המכירים המזהירים את האומה והמזכירים והכותבים והם ראש האומה.

ישראל היום – עם ללא ראש

כט. אמר הכוזרי: אם כן אתם היום גוף בלא ראש ובלא לב.

ל. אמר החבר: כן הוא, כאשר אמרת, ועוד ולא גוף, אבל עצמות מפוזרות כמו העצמות היבשות אשר ראה יחזקאל (יחז' לו, א) , ועם כל זה מלך כוזר, העצמות אשר נשאר הם טבע מטבעי החיים, וכבר היו כלים לראש וללב ורוח ונפש ושכל, טובים מגופות מצויירות מאבן וסיד בראש ועיניים ואוזניים וכל האברים, ולא חלה בהם מעולם רוח חיה ואי אפשר שיחול בהם, אך המה צורות דומות לצורות אדם ואינם אדם.

לא. אמר הכוזרי: כדברך כן הוא.

העדות להשגחה – עונש

לב. אמר החבר: כי האומות המתות, אשר חשבו להידמות לאומה החיה, לא יכלו [להשיג] אל יותר מן הדמיון הנראה: הקימו בתים לאלוקים – ולא נראה בהם לאלוקים אות, הפרשו והינזרו להראות עליהם הנבואה – ולא נראתה, החניפו והכעיסו ובעטו – ולא ירדה עליהם אש מן השמים, ולא מגפת פתאום כדי לברר אצלם שהוא עונש מאת האלוקים. ועל העניין ההוא נפגע לבם, רוצה לומר הבית ההוא שהם מכוונים אליו, ולא נשתנה עניינם, אבל עניינם משתנה כפי רובם ומעוטם וחזקתם וחולשתם ומחלקותם וחיבורם על דרך הטבע והמקרה.

ואנחנו כשימצא פגע את לבנו אשר הוא בית מקדשנו, אבדנו, וכאשר ירפא נרפא אנחנו, בין שנהיה רב או מעט ועל איזה עניין שיהיה, כי מנהיגנו ומלכנו והמושל בנו והמחזיק אותנו בעניין הזה שאנחנו בו מהפזור והגלות, אל חי.

לג. אמר הכוזרי: כן הוא, כי לא יעלה במחשבה שאומה מן האומות יקרה בגלות הזאת שלא תשתנה לאומה אחרת, כל שכן עם אורך הזמן הזה, וכמה אומות אבדו שחיו אחריכם לא נשאר להם זכר, מהם אדום ומואב ובני עמון וארם ופלשת וכשדים ומדי ופרס והברהמיים והצביים, וזולתם רבים.

המצוות מחברות את ה' והעם

לד. אמר החבר: ואל תחשוב כי מה שסייעתיך בדבריך, הודאה ממנו שאנחנו כמו הדבר המת, אבל יש לנו התחברות בעניין ההוא האלוקי בתורות אשר שמם ברית בינינו ובינו, כמילה שנאמרה בה: [בראשית י"ז י"ג] "והייתה בריתי בבשרכם לברית עולם", והשבת שנאמר בה: [שמות ל"א י"ג] "כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם", מלבד ברית אבות וברית התורה אשר כרת אתנו פעם אחת בחורב ושניה בערבות מואב, עם הגמול והעונש התלויים בה, הנזכרים בפרשת כי תוליד בנים [דברים ד' כ"ה] וכמו פרשת והיה כי יבאו עליך [דברים ל' א] ושירת האזינו וזולתי זה. ואין אנחנו במעלת המת, אך אנחנו במעלת החולה הנשחף, שיתייאשו מרפואתו כל הרופאים, והוא מקווה רפואה מצד המופת ושינוי המנהג. כמו שאמר הכתוב: [יחזקאל ל"ז ג] "התחיינה העצמות האלה". ונשלם המאמר ב"הנה ישכיל עבדי" (ישעיה נג-נד) מן "לא תאר לו ולא הדר וכמסתר פנים ממנו נבזה ולא חשבנוהו". רוצה לומר משינוי הנראה ורוע מראהו, כמו הדברים המטונפים שיש לאדם אסטניסות להביט עליהם ומסתיר פניו מהם, נבזה וחדל אישים איש מכאובות וידוע חולי.

ישראל באומות כְּלֵב באברים

לה. אמר הכוזרי: ואיך יהיה זה משל לישראל, והוא אמר: "אכן חליינו הוא נשא" וישראל לא מצא אותם מה שמצאם כי אם בעוונותם.

לו. אמר החבר: ישראל באומות כלב באברים, הוא רב חולאים מכולם ורב בריאות מכלם.

לז. אמר הכוזרי: הוסיף לי עוד ביאור.

לח. אמר החבר: שהוא בחוליים מתמידים, ופוגעים אותו בכל עת, מדאגות ויגונות ופחד ונטירה ושנאה ואהבה וסכנות, ומזגו עם העתים בהיפוך ובשינוי מתוספת ומגרעת הנשימה, מבלעדי המאכלים הרעים והמשתה הרע והתנועות והטרחים והשינה והקיצה, כולם פועלים בו, וזולתו מן האברים במנוחה.

לט. אמר הכוזרי: כבר נתבאר לי איך הוא רב חולאים מכל האברים. באר לי איך הוא רב בריאות מכולם.

מ. אמר החבר: הייתכן שתתעכב בו ליחה, שתעשה בו מורסה, או סרטן או תבלול או חבורה או בטול ההרגשה או רפיון, כאשר יתכן בשאר האברים?

מא. אמר הכוזרי: זה לא יתכן, כי ביותר מעט מזה יהיה המות. ושהלב בזכוך הרגשתו מפני זכות דמו ורוב כוחו הוא מרגיש בדבר המועט שיפגעהו, ודוחה אותו מעליו בעוד שתישאר בו יכולת לדחות, וזולתו איננו מרגיש בהרגשתו, ומתעכבת בו הליחה עד שיעשו ממנה החולאים.

מב. אמר החבר: אם כן צערו והרגשתו הם מביאים עליו רוב החולאים, והם הסיבה לדחותם מעליו בהתחלת פגיעתם קודם שיתיישבו.

מג. אמר הכוזרי: כן הוא.

מד. אמר החבר: וכן העניין האלוקי ממנו, כמעלת הנפש מן הלב, על כן אמר: [עמוס ג' ב] "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם", ואלה הם החולאים. אבל הבריאות מה שאמרו רבותינו (ר"ה יא): "מוחל לעונות עמו ישראל, מעביר ראשון ראשון", כי איננו מניח עונותינו להתעכב עלינו, והיו גורמים לאבדנו לגמרי, כאשר עשה לאמורי שאמר עליו: [בראשית ט"ו ט"ז] "כי לא שלם עון האמורי עד הנה", והניחו עד שהתחזק חולי עונותיו והמית אותו.
וכאשר הלב משורשו ועצמו מיושר המזג להדבק בו הנפש החיה, כן ישראל מצד שרשם ועצמם ידבק בהם העניין האלוקי. וכאשר ישיג הלב משאר האברים חולאים מתאוות הכבד והאצטומכא והביצים מרוע מזגם, כן ישראל ישיגום החולאים מהתדמות בגוים, וכמו שאמר: [תהילות ק"ו ל"ה] "ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם". ואל יהי רחוק בעיניך שיאמר בכמות זה: "אכן חליינו הוא נשא", ואנחנו בצרה והעולם במנוחה, והצרות המוצאות אותנו סיבה לתקנת תורתנו ובור הבר ממנו ויציאת הסיגים מתוכנו, ובבורנו ותקוננו ידבק העניין האלוקי בעולם.
כמו שידעת כי היסודות נהיו להיות מהם המחצבים, ואח"כ הצמח, ואח"כ החיים, ואח"כ האדם ואח"כ סגולת האדם, והכל נהיה בעבור הסגולה ההיא להידבק בה העניין האלוקי, והסגולה ההיא בעבור סגולת הסגולה, כמו הנביאים והחסידים.
ועל זה הדרך נסדר מאמר האומר: "תן פחדך ה' אלוקינו על כל מעשיך", ואחר כן "תן כבוד לעמך" ואחר כן "צדיקים יראו וישמחו", מפני שהם סגולת הסגולה.

דרישות הנבואה – הבסיס

מה. אמר הכוזרי: כבר העירות החבר ודמית, והטבת להעיר ולדמות, אבל היה צריך שנראה בכם מהפרושים והעובדים יותר ממה שהם בזולתכם.

מו. אמר החבר: כמה קשה עלי שכחתך מה שהקדמתי לך מן השורשים והודית אתה בהם. הלא הסכמנו, כי לא יתכן להתקרב אל האלוקים כי אם במעשים מצווים מאת האלוקים, התחשוב כי הקורבה היא השפלות והכניעה והדומה להם?

מז. אמר הכוזרי: כן עם הצדק. וכן אני חושב, וכן קראתי בספריכם, כמו שאמר: [דברים י' יב] "מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה". ואמר. [מיכה ו' ח] "מה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד" (מיכה ו, יד) וזולת זה הרבה.

מח. אמר החבר: אלה והדומה להם, הם החוקים השכליים, והם הקדמות והצעות לתורה האלוקית, קודמות לה בטבע ובזמן, אי אפשר בלעדיהם בהנהגת איזו קהלה שתהיה מבני אדם. עד שקהל הליסטים, אי אפשר שלא יקבלו הצדק ביניהם, ואם לא, לא הייתה מתמדת חברתם. וכאשר הגיע המרי מבני ישראל אל עניין שהקלו בתורות השכליות והמנהגיות, אשר אי אפשר מבלעדיהם לכל קהלה, כאשר אין אפשר לכל יחיד מבלעדי הדברים הטבעיים מאכילה ושתייה ותנועה ומנוחה ושינה ויקיצה, והחזיקו עם זה בעבודות הקורבנות וזולתם מן התורות האלוקיות השמעיות, הסתפק מהם בפחות, ואמר: ולוואי שתשמרו התורות ששומרים אותם הפחות שבקהילות, מקבלת הצדק והדרך הטובה וההודאה בטוב הבורא. כי התורות האלוקיות לא תשלמנה אלא אחר השלמת התורות המנהגיות והשכליות. ובתורות השכליות קבלת הצדק וההודאה בטוב הבורא.
ומי שלא החזיק באלה, איך מחזיק בקורבנות ובשבת והמילה וזולתם, ממה שאין השכל מחייבו ולא מרחיקו, והם התורות אשר בהם התייחדו בני ישראל תוספת על השכליות, ובהם היה להם יתרון העניין האלוקי. ולא ידעו איך יתחייבו אלו התורות, כאשר לא ידעו איך ירד כבוד ה' ביניהם ואש ה' על קורבנותם, ואיך שמעו דבור האל, ואיך אירע להם כל מה שאירע, ממה שאין הדעות מקבלות אותו, לולא המעמדות וראות העין אשר אין בו מדחה.

ועל הדרך הזה נאמר להם: [דברים י' יב] "ומה ה' דורש ממך", "ועולותיכם ספו על זבחיכם" [ירמיהו ז' כ"א] וזולת זה ממה שדומה לו. הייתכן שיחזיק הישראלי ב"עשות משפט ואהבת חסד", ויעזוב המילה והשבת ותורות הפסח ושאר התורות, ויצליח?!

מט. אמר הכוזרי: לא, כפי אשר הקדמת. אבל על דעת הפילוסופים יהיה אדם חסיד ולא ירגיש באיזו דת שיתקרב, אם בהתייהד או בהתנצר או בזולת זה, או בדבר שיבדה לעצמו. וכבר שבנו אל ההקשה והסברה השכלית וההתחכמות, ויהיו כל בני אדם משתדלים לקבוע תורה במה שמביאה אליו הקשתם, וזה בטל.

שמירת מצוות עדיפה מפרישות

נ. אמר החבר: והתורה האלוקית לא העבידה אותנו בפרישות, אך בדרך השווה, ולתת לכל כוח מכוחות הנפש והגוף חלקו בצדק, מבלי ריבוי בכוח אחד, קיצור בכוח אחר. ומי שנטה עם כוח התאווה קיצר בכוח המחשבה, ובהפך. ומי שנטה עם הניצחון, קיצר בזולתו. ואין רוב התענית עבודה למי שתאוותיו חלושות וכוחותיו חלושים וגופו רזה, אבל טוב שיעדן גופו. ולא המעטת הממון עבודה, כאשר יזדמן מן המותר מבלי יגיעה ולא יטרידהו קנותו מן החכמה והמעשים הטובים, כל שכן למי שיש לו טפול ובנים, ומאויו להוציא לשם שמים, אך הריבוי יותר נכון לו.

וכללו של דבר:
כי תורתנו נחלקת בין היראה והאהבה והשמחה, תתקרב אל אלוקיך בכל אחת מהנה, ואין כניעתך בימי התענית יותר קרובה אל האלוקים משמחתך בימי השבתות והמועדים, כשתהיה שמחתך בכוונה ולב שלם. וכמו שהתחנונים צריכים מחשבה וכונה, כן השמחה במצוותו ובתורתו צריכים מחשבה וכוונה, שתשמח במצווה עצמה מאהבתך המצָווה בה, ותכיר מה שהטיב לך בה, וכאילו אתה בא באכסנייתו קרוא אל שולחנו וטובו, ותודה על זה במצפון ובגלוי. ואם תעבור בך השמחה אל הניגון והריקוד – היא עבודה ודבקה בעניין האלוקי.

ואלה הדברים לא הניחה אותם התורה מופקרים, אבל כולם תחת מסורת, מפני שאין ביכולת בני אדם לחלק תקנות כוחות הנפש והגוף, ושיעור מה שראוי להם מהמנוחה והתנועה, ושיעור מה שתוציא הארץ עד שתשבות בשמיטה ויובל ויינתן ממנה המעשרות, וזולתי זה.

וצווה על שביתת השבת ושביתת המועדים ושביתת הארץ, והכל זֵכר ליציאת מצרים וזיכרון למעשה בראשית, מפני ששני העניינים דומים, מפני שנעשו בחפץ האלוקים, לא במקרה ולא בטבע.
וכאשר אמר יתברך: [דברים ד' ל"ב] "כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך", "השמע עם קול אלוקים", "או הנסה אלוקים". והייתה שמירת השבת היא בעצמה ההודאה באלוהות, אבל כאלו היא הודאה בדבור מעשי, כי מי שמקבל מצוות שבת בעבור שבה היה כלות מעשה בראשית, כבר הודה בחידוש מבלי ספק, ומי שהודה בחידוש הודה במחדש העושה יתברך, ומי שלא קיבלה – ייפול בספקות הקדמות, ולא תיזך אמונתו לבורא העולם.

אם כן שמירת מצוות השבת מקרבת אל הבורא יותר מהפרישות והנזירות. וראה היאך שב העניין האלוקי הדבק באברהם, ואחר כן בהמון סגולתו ובארץ הקדושה, מביא העניין מדרגה אחר מדרגה, ונזהר עד שלא נמלט מהם אחד, והניח אותם בטוב שבמקומות והפרם והרבם הריבוי ההוא המופלא, עד שהעתיק אותם ונטעם באדמה הראויה לסגולה, ונקרא אלוקי אברהם ואלוקי יצחק, כאשר נקרא יושב הכרובים שוכן ציון ושוכן ירושלים, לדמותם בשמים, כמו שאמר: [תהילות קכ"ג א] "היושבי בשמים", מפני הראות אורו באלה כהראות בשמים, אך במיצוע (עם) ראוים לקבל האור ההוא, והוא מאציל אותו עליהם, ונקרא זה ממנו אהבה.

והיא אשר נקבעה לנו ונתחייבנו להאמינה ולהודות עליה ב"אהבת עולם אהבתנו", כדי שנשים אל לבנו שההתחלה ממנו לא ממנו, כמו שנאמר בבריאת החי על דרך הדמיון שהוא לא ברא את עצמו, אך האלוקים יצרו והתקינו כאשר ראה חומר שראוי לצורה ההיא; כן הוא יתברך המתחיל להוציאנו ממצרים להיות לו לעם סגולה ויהיה לנו למלך, כאשר הוא אומר ושונה: [ויקרא כ"ב ל"ג] "אני ה' אלוקיכם המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוקים", ועוד שאמר: [ישעיהו מ"ט ג] "ישראל אשר בך אתפאר".

נא. אמר הכוזרי: כמה יצא המאמר במקום הזה יציאה גדולה, ומחלה המליצה מחילה רבה שיהיה הבורא מתפאר בבשר.

ה' מתפאר בישראל

נב. אמר החבר: ההיה זה קל בעיניך בבריאת השמש?

נג. אמר הכוזרי: כן, מפני גודל מעשיה, מפני שהיא אחר הבורא הסיבה בהוויה, ובה ובעבורה מסתדר הלילה והיום ופרקי השנה וההווים המוצאים והצמח והחיים, ובאורה הבהיר תהיה הראות והמראים הנראים, ואיך לא יהיה בריאתה תפארת לעושה אצל המדברים?

נד. אמר החבר: והלא אור הלבבות יותר דק ומעולה מאור הראות, והלא היו כל אנשי העולם בעוורון ובטעות קודם בני ישראל, זולתי היחידים אשר זכרנום.

והיה מהם עם שאומרים: שאין בורא ושאין חלק מן העולם יותר ראוי שיהיה נברא משיהיה בורא, אך הכל קדמון;

ועם אחר אומרים: שהגלגל הוא הקדמון ובורא הכל, ויעבדוהו;

ועם אחר טועים: שהאש הוא עצם האור והמעשים החזקים והמופלאים, והיא שראויה לעבודה, ושהנפש היא אש;

ועם אחד עובדים זולת זה משמש וירח וכוכבים וצורות בעלי חיים נתלות בצורות הגלגל;

ועם אחר עובדים מלכיהם או חכמיהם.

וכולם מסכימים שאין נראה בעולם דבר יוצא מן המנהג והטבע, עד אשר הפילוסופים אשר דק עיונם וזכה מחשבתם והודו בסיבה ראשונית, אינה דומה לשאר הדברים, נטו בהקשתם, שאין לו מעשה בעולם כל שכן בחלקיות, שמרוממים אותו ומבדילים אותו מידיעתם, וקל וחומר שיחדש בהם חידוש, עד שנזדככה הקהילה ההיא שהייתה ראויה לחול עליה האור ולעשות לה המופתים הנוראים ולשנות להם המנהגים, ונראה עין בעין כי יש לעולם מושל ושומר ומסדר ויוצר, יודע הקטון והגדול שבו וגומל על הטוב ומעניש על הרע, והייתה סיבה להיישרת הלבבות. וכל מי שבא אחריהם לא יוכל לצאת מיסודותיהם, עד ששבו היום כל יושבי העולם מודים בחידוש העולם ובקדמות לבורא העולם. ומופתם על זה בני ישראל ומה שנעשה להם ומה שנגזר עליהם.

נה. אמר הכוזרי: זה פאר גדול, ויש באור שהוא פלא, ובאמת נאמר: [ישעיהו ס"ג יב] "לעשות לו שם עולם", "ותעש לך שם כהיום הזה" [נחמיה ט' י] לתהלה לשם ולתפארת [דברים כ"ו י"ט].

עשיית המצוות גדולה מגדולת השמש

נו. אמר החבר: הלא תראה איך הציע דוד בשבח התורה כשהקדים סיפור השמש במזמור: [תהילות י"ט ב] "השמים מספרים כבוד אל", וזכר אורה הכולל וזכות עצמה ויושר דרכה ויופי מראיה, וסמך לזה: "תורת ה' תמימה משיבת נפש", והתלוי בו, כאלו אמר אל תתמהו מן הסיפורים האלה כי התורה יותר בהירה וגלויה ומפורסמת ומועילה ומעולה, ולולא בני ישראל לא הייתה התורה, ועוד כי לא הייתה מעלתם בעבור משה, אבל מעלת משה הייתה בעבורם, כי האהבה לא הייתה כי אם בהמון זרע אברהם יצחק ויעקב, ובחר במשה להגיע הטוב אליהם על ידו.
ואנחנו אין אנו נקראים עם משה אלא עם ה', כמו שאמר: [יחזקאל ל"ו כ] "עם ה' אלה", ו"עם אלוקי אברהם" [תהילות מ"ז י']. ואין ראיות החוקים האלוקיים דקות המלות ונשיאות גביני העיניים והעלם הבבות בתחנה ובתפלה, ובתנועות ובמאמרים שאין אחריהם מעשים, כי אם המחשבות הזכות אשר ראייתם מעשים, מטבעם שהם קשים על נפש האדם, אך הוא עושה אותם בתכלית התאווה והאהבה, בהליכה אל מקום מהמקומות לחוג שלוש פעמים בשנה, ומה שדומה מן ההוצאות והטורח, והוא עושהו בתכלית השמחה והגילה, ובהוצאת מעשר ראשון ומעשר שני ומעשר עני והראיון, ועזיבת תבואות הארץ בשמיטות ויובלים, והוצאות השבתות והמועדים ושביתתם, ומתנות בכורים ובכורות ומתנות כהונה וראשית הגז וראשית עריסות, מבלעדי הנדרים והנדבות, ומלבד מה שהוא חייב בו על כל זדון ושגגה, והשלמים, ומה שהוא חייב בו מן הקורבנות על המקרים אשר יפגעוהו מן הטומאות, על כל לידה שתהיה לו וכל זיבה וכל צרעת, וזולת זה הרבה.
כל זה במצווה מאת האלוקים, לא משכל בני אדם והתחכמותו. ואין ביכולת הבשר לשער את זה על סדרו ומנהגו וערכו, לא יירא להיכנס בו מכשול, כאלו שיער ישראל ושיער תבואת ארץ כנען צמחיה ובהמתה, ושיער שבט לוי. וצווה במדבר בערכים האלה, מפני שידע כי כשיסתדר הערך הזה, יישארו ישראל עשירים ולא יחסר ללווים דבר, ולא יגיע העניין לדלות שבט או משפחה, כאשר צווה בשנת היובל לשוב הכל כאשר הייתה בשנה ראשונה מחלוק הארץ, בחלוקים ודקדוקים, יצרו הספרים מהכילם. ומי שהתבונן בהם יכיר שאינם ממחשבת בשר. ישתבח ויתרומם חושבם, לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום. ונשאר הסדר הזה בשני הבתים כמו אלף ות"ק שנה, ואלו הלכו העם על הדרך הנכונה, היה מתמיד כימי השמים על הארץ.

החברה המסוגלת למצוות

נז. אמר הכוזרי: אתם היום במבוכה גדולה מאלה החובות הגדולות, ואיזו עדה תוכל לשמור כל הסדר הזה.

נח. אמר החבר: העדה שצופה ועונשה לעתה בתוכה, רוצה לומר השכינה. הלא תראה מה שאמר יהושע: [יהושע כ"ד י"ט] "לא תוכלו לעבוד את ה' אלוקים קדושים הוא", וזה עם מה שהייתה בו עדתו מן החסידות והזהירות, בעניין שלא נמצא בהם עובר בחרם יריחו זולת עכן לבדו משש מאות אלף איש, והיה מעניש הכל לעתו מה שהיה, ומה שהיה מעונש מרים בצרעת (במדבר יב. י) ועונש נדב ואביהוא (במדבר יז) ועונש עוזא (שמו"ב ו) ועונש אנשי בית שמש כי ראו בארון ה' (שמו"ב ו, י), ומה שהיה ממופתי השכינה שיראה מעט מן העוונות לעתם, בקירות והבגדים, וכאשר ירבה העניין, יראה בגופים על מדרגות מן החוזק והדלות, והכוהנים מועמדים לחכמה הזאת הדקה, להכיר מה ממנה אלוקי, ומצפים בו שבועיים כאשר צפו במריים, ומה ממנו מזגי, מתיישב ובלתי מתיישב, והיא חכמה מופלאה הזהיר עליה הבורא יתברך במה שאמר: [דברים כ"ד ח] "השמר בנגע הצרעת לשמור מאוד ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכוהנים הלוים".

נט. אמר הכוזרי: היש אצלך בזה דברים מספיקים ומקרבים אותם לשכל?

טומאה

ס. אמר החבר: כבר אמרתי לך שאין ערך בין שכלנו ובין העניין האלוקי, וראוי שלא נטרח לבקש עילת אלה הגדולות והדומה לזה. אבל אני אומר אחר בקשת המחילה מבלתי שאגזור שהוא כן, שאפשר שתהיה הצרעת והזיבות תלויות בטומאת המת, כי המות הוא ההפסד הגדול, והאבר המצורע כמת והזרע הנפסד כן, מפני שהיה בעל רוח טבעי מוכן להיות טיפה שיהיה ממנה אנוש, והפסדו כנגד כוח החיות והרוח, ואיננו משיג בהפסד הזה לרב דקותו אלא בעלי הרוחות הדקות והנפשות החשובות, המשתדלות להידבק באלוהות והנבואה או בחלומות האמיתיות והמראות הברורות. ועוד יש עם שימצאו כובד בעצמם בעוד שלא רחצו מקריים, וכבר נוסה, שמפסידים במגעם הדברים הדקים, כפנינים והיינות, ורובנו משתנה מקרבת המתים והקברות, ומתבלבלת נפשנו זמן מה בבית אשר היה בו מת, ומי שהוא עב הטבע אינו משתנה לזה. כאשר אנחנו רואים דמיון זה בשכליות, מי שהוא מבקש לזכות נפשו ומחשבתו בחכמות המופתיות, או זכות נפשו לתחנה ולתפלה מוצא נפשו למזונות העבים ולתוספת המאכל והמשתה היזק וכן ימצא היזק מישיבת הנשים, וחברת הליצנים והתעסק בשירי האהבה והשחוק.

סא. אמר הכוזרי: זה מספיק לי בהסתפק הנפש למה זה מטמא זה המותר העצמי, רוצה לומר הזרע, וכלו רוח, מה שאיננו מטמא השתן והצואה עם כיעור ריחו ומראהו ועם רובו, ונשאר עלי ספק צרעת הבית והבגד.

צרעת הבית והבגד

סב. אמר החבר: כבר אמרתי לך, כי זה מריחוק כוחות השכינה, כי הייתה בישראל במעלת הרוח בגוף האדם, מועילה אותם החיות האלוקית, ונותנה להם זיו והדר בגופותם ובתכונותם ובמשכניהם. ובעת שמתרחק מהם, מסתכלות עצתם ויתבערו גופיהם וישתנה יופיים. וכשהיא מתרחקת מיחידים, נראה על אדמת האיש ההוא סימן יתרחק אור השכינה ממנו, כאשר נראה התרחק הרוח פתאום בעבור פחד או דאגה משנות הגוף, ונראה בנשים ובנערים בעבור חלישות רוחם, שיעשו בגופותם מקומות שחורים וירוקים מהיציאה בלילה, והם מייחדים זה אל השדים, ואפשר שיקרה מזה ומראות המתים וההרוגים חוליים קשים בגוף ובנפש.

סג. אמר הכוזרי: אני רואה תורתכם נכלל בה כל דק ועמוק מהחכמות, מה שאין כן בזולתה.

החכמות השונות ביהדות

סד. אמר החבר: והסנהדרין היו מצווים שלא תעלם מהם חכמה מהחכמות האמיתיות והדמיוניות וההסכמיות, עד שהכשופים והלשונות היו יודעים. ואיך ימצאו תדיר שבעים זקנים חכמים, אם לא תהיינה החכמות מתפשטות קיימות באומה, ובעת שימות זקן אחד, יעמוד אחר תחתיו כמוהו. ואיך לא יהיה זה, וכולם צריכים אליהם בתורה: הטבעיות, מהם צריכים אליהם בעבודת הארץ, לדעת הכלאים ולהיזהר מהשביעית והערלה, ובהכרת הצמח ומיניו (כלאים פ"א), כדי שיישארו על מה שנבראו עליו ולא יתערב מין במין. חכמה גדולה, אם השעורה הנקראת כנדרוס – דרך משל – ממין השעורה, או השיפון ממין חטה, או הכרבתור ממין הכרוב, וידיעת כוחות שורשיהם ושיעור התפשטם בארץ, ומה שיישאר לשנה אחרת ומה שאינו נשאר, לדעת כמה יונח בין מין למין במקום ובזמן, ובהכרת מיני החיים לעניין הזה, ולעניין אחר, במה שיש לו ארס ומה שאין לו ארס, וידיעת הטרפות אשר היא יותר דקה מכל מה שזכר אותו אריסטו מידיעת ממיתי החיים, להרחיק מאכילת המתה, ובמעט אשר נשאר בידינו מן החכמה הזאת מה שהדעות תמהות עליו. ובידיעת המומים אשר בעבורם מתעכבים הכוהנים מעבודה ומומי הבהמות, שאינן ראויים קרבן, והבדלת מיני הזיבות לאיש ולאישה, [וכמות] הקפי הנדות, ובחלקי החכמות ההם, מה שאין בשר ודם יכול עליו בדרך סברתו מבלי עזר אלוקי.

חכמת הגלגלים

ובחכמת הגלגלים והליכותם, מה שהעיבור קצת תולדותיה, וגדולת מעלת תוכן העיבור ידועה, ומה שנקבע בה לאומה זאת דלת החומר חזקת הצורה. ואיך איננה כן, והיא איננה מורגשת בין האומות ממיעוטה ודלותה וגלותה, ומחברת אותה שארית התורה האלוקית חיבור שהם בו כאחד. ומן המופלא שבה, העיבור על העיקר המקובל מבית דוד מתקופת לבנה שלא נשתנה מכמה אלפים ומאות שנים, וכבר נשתנו קבועי הקובעים מיוון וזולתם והוצרך בהם לתיקון ותוספת אחר מאה שנה, וזה נשאר על אמיתתו, מפני שהוא נתלה בנבואה. ואלו היה נכנס שום שנוי בחלק אחד בעיקר, היה היום ההפסד גדול מאוד לרוחק מה שימצא בין המולד והראיה, וכן מבלי ספק הייתה אצלם תקופת החמה וזולתה מהכוכבים.

מוסיקה

אבל חכמת המוסיקה, חשוב באומה שהיא מחלקת הניגונים ומעמדת אותם על הגדולים שבעם, והם בני לוי, מתעסקים בניגונים בבית הנכבד בעתים הנכבדים, ולא הוצרכו להתעסק בצרכי הפרנסה במה שהיו לוקחים מהמעשרות ולא היה להם עסק זולתי המוסיקה. והמלאכה נכבדת אצל בני אדם, כאשר היא בעצמה אינה גרועה ולא פחותה, והעם מחשיבות השרש וזכות הטבע כאשר הם, ומראשיהם במלאכה: דוד ושמואל (דבהי"א ט, כב). ומה תחשוב במוסיקה ההיו יודעים אותה על אופניה אם לא?

סה. אמר הכוזרי: שמה בלי ספק נגמרה ושמה הייתה מעוררת הנפשות, כאשר יאמר עליה, שהיא מעתקת את הנפש ממידה אל הפכה, ולא יתכן שתהיה היום בערך ממה שהייתה, מפני ששבה פחותה בהתעסקות בה השפחות והמכוערים מבני אדם, אך ירדה עם חשיבותה כאשר ירדתם אתם עם חשיבותכם.

הלשון העברית

סו. אמר החבר: ומה תאמר בחכמת שלמה, וכבר דבר על כל החכמות בכוח אלוקי ושכלי וטבעי, והיו אנשי העולם באים אליו להעתיק חכמתו אל האומות עד הודו, וכל החכמות הועתקו שורשיהן וכללם מאתנו אל הכשדים תחילה ואחר כך אל פרס ומדי ואחר כך אל יוון ואחר כך אל רומי, ובאורך הזמן ורוב המוצעים לא נזכר בחכמות שהם הועתקו מן העברים אך מן היונים והרומים, והמעלה לעברית בעצם הלשון ובמה שנכלל בה מהעניינים.

סז. אמר הכוזרי: היש לעברית מעלה על לשון הערב, היא יותר שלמה ורחבה ממנה, ואנחנו רואים את זה בעינינו.

סח. אמר החבר: מצא אותה מה שמצא נושאיה, נתדלדלה בדלותם וצרה במיעוטם. והיא בעצמה החשובה שבלשונות מקבלה וסברה.
הקבלה, שהיא הלשון אשר דבר בה ה' ית' עם אדם וחוה, ובה דברו שניהם, כאשר יורה על זה היגזר אדם מ'אדמה', ואישה מ'איש', וחוה מ'חי', וקין מ'קניתי', ושת מ'שת', ונח מ'ינחמנו', עם עדות התורה וקבלת דור אחר דור עד עבר עד נח עד אדם, ושהיא לשון עבר ובעבורו נקראת עברית, מפני שנשאר עליה עת הפלגה ובלבול הלשונות.
וכבר היה אברהם מדבר בארמית באור כשדים שהארמית היא לשון כשדים, והייתה לו העברית לשון מיוחדת לשון הקדש, והארמית לשון חול, וכן נשא אותה ישמעאל אל הערב, והיו אלו שלוש לשונות משותפות מתדמות, הארמית והערבית והעברית, בשמותיהם ובתהלוכותיהם ובשימושיהם. והייתה הלשון העברית לבדה המעולה שבהם.
ומעלתה מדרך הסברה לפי העם המשתמשים בה, ומה שהיה צריך אליו מהמליצה כל שכן עם הנבואה הפושטת ביניהם, והצורך אל האזהרה ואל הניגונים והזמירות ומלכיהם משה ויהושע ודוד ושלמה, הייתכן שיחסר להם מליצה בעת שהיו צריכים אליה לדבר, כאשר תחסר לנו היום, בעבור שאבד הלשון ממנו?
הראית סיפור התורה, המשכן והאפוד והחושן וזולתם כשהוצרכו אל שמות נכריות היאך מצאו אותם עד תומם, וכמה נאה סדר הסיפור ההוא, וכן שמות העמים ומיני העופות והאבנים, וזמירות דוד, והתרעם איוב והתווכחו עם רעיו ותוכחות ישעיה ונחמותיו, וזולתם.

סט. אמר הכוזרי: תכליתך בזה ובזולתו שתשווה אותה עם זולתה מהלשונות בשלמות, ואיה המעלה היתירה בה, אבל יש יתרון לזולתה עליה בשירים המחוברים הנבנים על הניגונים.

השירה העברית

ע. אמר החבר: כבר התבאר לי כי הניגונים אינם צריכים אל משקל הדבור, ושבריק והמלא יכולים לנגן: 'הודו לה' כי טוב' בניגון 'לעושה נפלאות גדולות'. זה בניגונים בעלי המעשים, אבל בשירים הנקראים אנשארי"א והם החרוזים האמורים אשר בהם הוא נאה החבור, לא הרגישו עליהם, בעבור המעלה שהיא מועילה ומעולה יותר.

עא. אמר הכוזרי: ומה הוא?

טעמי המקרא

עב. אמר החבר: כי המכוון מן הלשון, היכנס מה שיש בנפש המדבר בנפש השומע, וזאת הכוונה לא תיגמר על תומה אלא פנים אל פנים, מפני שלדברים פנים אל פנים מעלה על הדברים שבכתב, וכאשר אמרו: "מפי סופרים ולא מפי ספרים", מפני שנעזרים בדברים שבעל פה בעמידה במקום ההפסקה, ובהתמדה במקום הסמוך, ובחוזק הדבור ורפיונו, וברמיזות ובקריצות מתמיהה ושאלה והגדה ויחול והפחד ותחנה, ותנועות, שמקצרת מהם המליצה הפשוטה. ואפשר שייעזר המדבר בתנועות עיניו וגבותיו ובכל ראשו ובידיו להבין הכעס והרצון והתחנון והגאווה על השיעור שהוא רוצה.
ובשארית הזאת אשר נשארה מלשוננו הנוצרת הברואה ימצאו עניינים דקים ועמוקים, נטבעו בה להבין העניינים ולהיותם במקום המעשים ההם שהם פנים בפנים, והם הטעמים אשר יקרא בהם המקרא, מציירים בהם מקום ההפסק והסמוך, ומפריד מקום השאלה מן התשובה, וההתחלה מן ההגדה, והחיפזון מן המתון, והציווי מן הבקשה, שיחובר בהם חיבורים. ומי שזה כוונתו מבלי ספק שהוא דוחה המחובר, כי המחובר לא יתכן לאומרו אלא על דרך אחת, והוא סומך ברוב במקום הנפרד ועומד במקום הסמוך, ולא יתכן להיזהר מזה אלא בטורח גדול.

המשקלים הזרים בשירה העברית

עג. אמר הכוזרי: באמת נדחתה מעילה שמעית בעבור מעילה עניינית, כי החבור מהנה הנשמע, והמסורת הזאת כוללת העניינים. אבל אני רואה אתכם קהל היהודים שאתם טורחים להגיע אל מעלת החיבור ולהדמות בזולתכם מהאומות, ותכניסו העברית במשקליהם.

עד. אמר החבר: וזה מתעותנו ומריינו. לא די לנו הנחתנו המעלה הזאת, אלא שאנחנו מפסידים תוכן לשוננו, שהוא מושם לחברה ונשיבהו למחלוקת.

עה. אמר הכוזרי: ואיך הוא זה?

עו. אמר החבר: הלא ראית מאה אנשים קוראים במקרא כאלו הם איש אחד, פוסקים בעת אחת ומחברים קריאתם כאחד.

עז. אמר הכוזרי: כבר התבוננתי בזה ולא ראיתי כמוהו לא באדום ולא בערב, ולא יתכן זה במקרא השירים. הודיעני, מאין הייתה המעלה הזאת ללשון הזאת, ואיך הפסיד אותו המשקל.

עח. אמר החבר: מפני שקיבצו בה בין שני נחים ולא קבצנו בין שלוש תנועות אלא על ידי הדחק, ובא הדיבור נוטה אל הנח, והועילה זאת המעלה – רוצה לומר החברה והחריצות – על הקריאה, והקל בעבורה הזיכרון והיכנס העניינים בנפש. ותחילת מה שיפסיד במקצר השיר עניין אלה השני נחים, ויניח המלעיל והמלרע וישוב 'אוכלה' 'ואכלה' שווה, ו'אָמרו' ואמרו, ו'אומֵר' ו'אומֶר'. וכן יהיה 'שבתי' ו'שבתי' שווה, על מה שיש ביניהם מן ההפרש העבר והעתיד. וכבר היה לנו רוחב בדרכי הפיוט אשר איננו מפסיד לשון, כששומרים בה. אבל השיגנו באמירת המחובר מה שהשיג את אבותינו, במה שנאמר עליהם: [תהילות ק"ו ל"ה] "ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם".

מדוע מתנועעים בקריאת עברית?

עט. אמר הכוזרי: אשאל אותך – התדע למה מתנועעים היהודים בקריאת העברית?

פ. אמר החבר: אמרו, כי בעבור העיר החום הטבעי. ואינני סבור שהוא אלא מצד העניין שאנחנו בו, מפני שיכולים לקרוא רבים מהם כאחד, היה יכול שיקבץ עשרה מהם או יותר על ספר אחד, ובעבור זה היו ספרינו גדולים, ויצטרך כל אחד מהעשרה שיִטֶה בכל עת לעיין התיבה, וישוב, והוא נוטה ושב תמיד מפני שהספר בארץ, והיה זה הסיבה הראשונה.
ואחר כן שב מנהג מפני ההסתכלות והראיה בדירם תדיר, ולהדמות למי שרואים אותם כאשר בטבעי בני אדם. וזולתנו קורא כל אחד בספרו, ומקרבו אל עיניו או יקרב הוא אליו כפי רצונו, מבלי שיצר עליו חברו, ואיננו צריך שיטה וישוב.

מעלת הניקוד

ואחרי זה מעלת הניקוד ומסורת השבעה מלכים, ומה שיש לנו מהדיוק ומהדקדוק והתועלות היוצאות מההפרש אשר בין הקמ"ץ והפת"ח ובין הציר"י והסגו"ל, ותועלותם בעניינים להבדיל בין העובר והעתיד בהם, כמו 'שמתי' 'ושמתי', וכמו 'וָאברכהו' 'וַאברכהו', ויבדיל בין פועל לתואר, כמו 'חָכַם' ו'חָכָם', ובין ה"א השאלה וה"א הידיעה, כמו [קהלת ג' כ"א] "הָעולה היא למעלה", וזולת זה ממה שהם מועילים מיופי סדר גלגול הדיבור בקבוץ השני נחים, עד שתבוא בדיבור העברי קריאה יהיו שוין בה קהילה מבלי טעות.

ולטעמים עוד תנאים אחרים, כי צדדי הדבור בעברית בדרך החלוקה, משיגים קמוץ ופתיחה ושבר, ובחלוקה אחרת קמוץ גדול והוא קמ"ץ, וקמוץ בינוני והוא חול"ם, וקטן והוא שור"ק, ופתיחה גדולה והוא פת"ח, וקטנה והוא סגו"ל, ושבר גדול והוא חיריק, ושבר קטן הוא צרי והשו"א מונעת באלה כלם בתנאים, והיא התנועה לבדה בלי תוספת, מביאה נח אחריה. והקמ"ץ יהיה סמוך לו נח משוך ולא יהיה סמוך לו דגש בתכונה הראשונה, ואם יבוא סמוך לו דגש יהיה בעבור דוחק בתכונה השנית או השלישית. ונחו המשוך ה"א או אל"ף, כמו ברא וקנה, ויכול שיבוא אחר הנח משוך, נח נראה, כמו [הושע י' י"ד] "וקאם שאון". החולם יבוא אחריו נח משוך, והנח שלו וא"ו או אל"ף כמו 'לא' 'לו', ואפשר שיבוא אחריו נח נראה, כמו 'שור' ו'שמאל'. הציר"י יבא אחריו נח משוך, ונחו אל"ף או יו"ד, כמו 'יוצא' ו'יוצאי'. אבל הה"א איננה באה אחרי הציר"י בטבע בתכונה הראשונה, אך באה בתכונה השנית.
השור"ק מתנועע על השלוש תכונות יבוא אחריו המשוך, ויבוא אחריו הדגש, והנח הנראה, ונחו הוא"ו לבדו, כמו 'לו' 'ללון' ו'לוקח'.
החיר"ק כמו השור"ק, כמו לי ולין ולכי. הפת"ח והסגו"ל לא יבוא אחריהם נח משוך בתכונה הראשונה, אבל תמשכם בתכונה שנית להישען עליה, או לטעם או למקום הפסק הפרק.

והתכונה הראשונה תקבל תנאיה כשאתה מעיין באות אות ותיבה תיבה, ולא תרגיש על תקנת גילגול הדברים המחוברים מחיבור והפסק ומילה גדולה וקטנה וזולת זה, ואז יכוננו לך השבעה מלכים על תכונתם הראשונה מבלי חלוף, והשב"א על ערכה מבלי געיה.

והתכונה השנית מעיינת ביופי חבור המלות וגלגולם, ואפשר שישונה מן התכונה הראשונה לתקן השנית.

והתכונה השלישית מבלי הטעמים, ואפשר שישונה משתי התכונות הקודמות.

ואינני נכרי בתכונה הראשונה רדיפת שלוש תנועות שלא יכנס ביניהם נח ולא דגש, אבל באה תנועה שבאי"ת אחר תנועה שבאי"ת שלוש ויותר, כאשר יעבור זה בערבי, אבל זה נכרי בתכונה השנית. ובעת שיזדמנו שלושת תנועות בתכונה הראשונה, תמשך אחת מהם בתכונה השנית בשיעור נח, כי העברית קשה לה רדיפת שלוש תנועות אלא בפגישת הכפל, כמו 'שררך' (שיה"ש ז, ג), או אותיות אהח"ע, כמו 'נהרי' 'נחלי' (איוב כ יז) ואם תרצה תמשוך ואם תרצה תמהר.

וכן תכשיר התכונה הראשונה קיבוץ שתי תנועות זאת אחר זאת נמשכות כשיעור שני נחים, וראתה התכונה השנית כי הדבור בזה לא יהיה נאה, והפילה אחד משני המשכים והשאיר השני, כמו שמתי ושמתי וכל הדומה לו.

הלא תראה פעל וחבריו הדבור בו בהפך הנקוד, תמשך העי"ן והיא פת"ח, ותנוח הפ"א והיא קמ"ץ, ומשיכת העי"ן איננה כי אם להישען לא לנח רפה, ועל כן השאירו "אמר לי" ו"עשה לי" על התכונה הראשונה, מפני שנשענו אל המלה הקטנה.

וכן אנו רואין פעל בשני קמצי"ן והוא פעל עבר. ונבקש עילת זה ונמצאהו באתנח או בסוף פסוק. ונאמר שזה הנח נתיישב בתכונה השנית בעבור העמידה וההפסק. ונמצא העניין הזה הולך כן, עד שנמצא עוד פעל בשני קמצים בזקף, ונבקש עילתו ונמצאהו מקום הפסק בעניין, והיה דינו שיהיה אתנח או סוף פסוק, לולא דחקים אחרים הצריכו שלא ייפול באתנח ולא בסוף פסוק, כאשר נמצא גם כן שני פתחים באתנח ובסוף פסוק על זולת ההילוך ההוא, כמו וילך, ויאמר, וזקנתי, ותשברנה. ונמצא עילת ויאמר, מפני ההקפדה על העניין, מפני שאין דין 'ויאמר' לעמוד בו, מפני צרכו אל מה שאחריו בהשלמת העניין, אלא המעט, כמו 'כאשר אמר', כי ענינו שלם בהשבה על מה שקדם, והוא ראוי לקמ"ץ מפני שהוא מקום הפסק. אך 'וילך' 'ותשברנה' – מפני שקשה להעתיק השבר אל פתחא גדולה מבלי גלגול, אבל העתיקוהו אל פת"ח. ושמא 'זקנתי' מהדרך הזה, בעבור ששרשו 'זקן' והעתיקו הציר"י בעמידה אל פתח.

וכן נתמה מפעל וכל אשר בא על משקלו מלעיל, משוך הפ"א והוא בסגו"ל, עד שנחשוב שאם לא משכו הפ"א היה מביא צורך הדבור העברי למשוך העי"ן וישוב מלרע, ויהיה בין העי"ן והלמ"ד נח רפה אחר סגו"ל, וזה דבר תמה. ואין תמה בפ"א כי אפשר להבליע נח, ומקום הנח ריק, והמשך ההוא שהוא מלעיל, אמנם הוא במקום נח נראה כנגד פן על, לא כנגד פן על, אמנם כאשר יבוא באתנח ובסוף פסוק שב פעל כנגד פן על וראינו צורך המשך כאשר אמרנו ב'שמתי' ו'שמתי'.

וכן נתמה מ'שער' ו'נער' וחבריהם על המשך הפ"א שלהם והוא פת"ח, ונחשוב ונראה שהוא במקום פעל, ואמנם נפתחו בעבור אהח"ע, ועל כן לא נשתנה בסמוך כאשר ישתנה נהר וקהל וזהב בסמוך, כי הוא על משקל דבר.

'אעשה' – 'יעשה', 'אבנה', 'אקנה' בסגו"ל עם נח רפה, ונחשוב בדמיון הראשון שהוא אפעל יפעל, ונראה שעי"ן הפעל לא נבנה על משך, אבל על נח נראה עם פת"ח לעולם, ויש לנו אמתלא על שלא נוקד בפת"ח גדול והיו אומרים אעשה, בעבור שלא תיפול פתחא על ה"א נחה אלא בקמ"ץ, והקמ"ץ משוך, ועי"ן הפעל איננו משוך כל עקר אלא אם תעתק אליו תנועה או תיפול על אל"ף כמו אצא. וראוי להעתיק אעשה אל סגו"ל מפני שהוא המעט שבתנועות, ישוב וישתתף עם הציר"י כשיצטרך בתכונה השנית ליישבו תמורתו בעמידה, וכמעט שלא יראה לה"א באעשה מקום אלא בהפסק או בטעם, ויקל הדגש עמה, אעשה לך אבנה לי [שמות ל"ג ה] עד שלא תראה, מה שאין כן באצא ואבא ויבא לי, ולא יבא אחריו דגש ויבא לפניו ציר"י בעבור הראות האל"ף. והלא תראה קלותם בה"א עד שהפילוה מן הכתב והלשון בויבן ויקן ויעש, ואיך תתישב בציר"י, אבל היא נותנת המעטה שבתנועות והיא הסגו"ל. זה בתכונה הראשונה עד שתעתיקנה בתכונה השנית אל הציר"י בהפסק. וכן נתמה ממראה וממעשה ומקנה וחבריהם, מפני שנראה אותם בסמוך בציר"י, ובלתי סמוך בסגו"ל, ונהיה סבורים שהאמת בהפך זה. וכאשר נחשוב על למ"ד הפועל הנחה והיא הה"א, כי היא נחשבה כאין, וכאילו השמות האלה אינם כי אם מרא מעש מקן, לא הייתה ראויה לזולת הסגו"ל, עד שיבא צורך להראותה בנח רפה במראה ומעשה, ומראיהן ומעשיהן, הושב הסגו"ל ציר"י לעמוד בעת הסמוך במקום הפת"ח במראם ומעשם.

ואשר בא על התכונה הראשונה ולא שינתה אותה התכונה השנית בנקוד אלא בדבור, "בן", כשהוא נפרד בציר"י וסמוך בסגו"ל. ואפשר שימשכהו הטעם, כמו בן יאיר בן שמעי, והוא על תכונתו הראשונה בסגו"ל. ואפשר שיחפזנו הטעם מלרע שהוא בצרי.

ולמחבר החכמה הדקה הזאת סודות נעלמים ממנו, ואפשר שעמדנו על קצתם. וכוון בהם להעיר על הפרושים, כאשר אמרנו בהעולה היא למעלה, ובמה שמבדיל בין העובר והעתיד ובין הנפעל העומד והנפעל העובר, וינקדו נאסף אל עמי (בראש' מט, כט) בקמ"ץ, וכאשר נאסף (במד' כז, יג) בפת"ח, וינקדו וישחט בקמ"ץ ואם אינם במקום הפסק דבור, זה היה במקום הפסק עניין, והרבה שמנהיגים הסגו"ל הבא אחר הזרקא מנהג האתנח והסוף פסוק והזקף וישתנה מהתכונה הראשונה.

ואילו הייתי מרחיב בשער הזה הייתי מאריך הספר. ולא הראיתי לך כי אם מעט מהחכמה הזאת הדקה, ושאינה מופקרת אבל היא בעלות ובמסורות.

פא. אמר הכוזרי: די לי בזה לחבוב הלשון אצלי. ואני מחלה פניך שתעתק עמי אל תואר העובד אלוקים אצלכם, ואחר כן אשאל אותך על טענתכם על הקראים, ואח"כ אבקש ממך בדעות ובאמונות שרשים, ואחר כן אשאלך על מה שנשאר בידכם מן החכמות הראשונות.

---

מַאֲמָר רִאשׁון

תוכן הפרק:

• חלום המלך
• שיטת הפילוסוף
• תשובה לפילוסוף
• אמונת הנצרות
• תשובה לנוצרי
• אמונת המוסלמי
• תשובה למוסלמי
  האם הקשר עם הבורא אפשרי
• החבר היהודי
• משל מלך הודו
• ההבדל בין היהודי והגוי
• ערכה של הקבלה (המסורת)
• הלשונות קדומות
• השבוע בן שבעה ימים
• המספר עשרה
• מנין אלפי שנים לבריאה
• הפילוסופים לא נחלו חכמה
• התורה מסכימה לשכל
• מהו "טבע"?
• איך התפשטה היהדות?
• התגלות ה'
• חטא העגל
  גדולת ישראל
  משמעות העגל
• ערכם של מעשי מצוות
• הקרבנות והמשכן
• רק. יהודים מצווים לקיים את התורה
• ייעודי היהודי והגוי
• סבל היהודים
• גרים
• ייעודי העולם הבא

---

חלום המלך

א. אָמַר יְהוּדָה בֶן שָׁאוּל ז"ל, אָמַר הַמְחַבֵּר:
שָׁאול שָׁאֲלוּ אותִי עַל מַה שֶּׁיֵשׁ אִתִּי מִן הַטְּעָנות וְהַתְּשׁוּבות עַל הַחולְקִים עָלֵינוּ מִן הַפִּילוסופִים וְאַנְשֵׁי הַתּורות, וְעַל הַמִּינִים הַחולְקִים עַל הֲמון יִשְׂרָאֵל.

וְזָכַרְתִּי מַה שֶּׁשְּׁמַעְתִּיו כְּבַר מִטַּעֲנות הֶחָבֵר אֲשֶׁר הָיָה אֵצֶל מֶלֶךְ כּוּזָר הַנִּכְנַס בְּדַת הַיְּהוּדִים הַיּום כְּאַרְבַּע מֵאות שָׁנָה כַּאֲשֶׁר נִזְכָּר וְנודָע בְּסִפְרֵי דִבְרֵי הַיָּמִים, כִּי נִשְׁנָה עָלָיו חֲלום פְּעָמִים רַבּות כְּאִלּוּ מַלְאָךְ מְדַבֵּר עִמּו וְאומֵר לו: "כַּוָּנָתְךָ רְצוּיָה אֵצֶל הַבּורֶא אֲבָל מַעַשְׂךָ אֵינָנּוּ רָצוּי".

וְהוּא הָיָה מִשְׁתַּדֵּל מְאד בְּתורַת הַכּוּזָר עַד שֶׁהָיָה מְשַׁמֵּש בַּעֲבודַת הַהֵיכָל וְהַקָּרְבָּנות בְּעַצְמו בְּלֵב שָׁלֵם, וְכָל אֲשֶׁר הָיָה מִשְׁתַּדֵּל בַּמַּעֲשִׂים הָהֵם, הָיָה הַמַּלְאָךְ בָּא אֵלָיו בַּלַּיְלָה וְאומֵר לו: "כַּוָּנָתְךָ רְצוּיָה וּמַעַשְׂךָ אֵינֶנּוּ רָצוּי", וְגָרַם לו זֶה לַחֲקר עַל הָאֱמוּנות וְהַדָּתות וְהִתְיַהֵד בַּסּוף הוּא וְעַם רָב מֵהַכּוּזָרִים.

וְהָיוּ מִטַּעֲנות הֶחָבֵר מַה שֶּׁנִּתְיַשְּׁבָה נַפְשִׁי עֲלֵיהֶם וְהִסְכִּימוּ לְדַעְתִּי. וְרָאִיתִי לִכְתּב הַדְּבָרִים הָהֵם כַּאֲשֶׁר נָפְלוּ וְהַמַּשְׂכִּילִים יָבִינו.

– אָמְרוּ: כִּי כַאֲשֶׁר רָאָה מֶלֶךְ כּוּזָר בַּחֲלומו כִּי כַוָּנָתו רְצוּיָה אֵצֶל הַבּורֵא אֲבָל מַעֲשֵׂהוּ אֵינו נִרְצֶה, וְצִוָּהוּ בַחֲלום לְבַקֵּשׁ הַמַּעֲשֶׂה הַנִּרְצֶה אֵצֶל הַבּורֵא, שָׁאַל פִּילוסוף אֶחָד עַל אֱמוּנָתו.

שיטת הפילוסוף

וְאָמַר לו הַפִּילוסוף: אֵין אֵצֶל הַבּורֵא לא רָצון וְלא שִׂנְאָה, כִּי הוּא נַעֲלֶה מִכָּל הַחֲפָצִים וּמִכָּל הַכַּוָּנות. כִּי הַכַּוָּנָה מורָה עַל חֶסְרון הַמְכַוֵּן, וְכִי הַשְׁלָמַת כַּוָּנָתו שְׁלֵמוּת לו, וּבְעוד שֶׁלּא תִשְׁלַם הוּא חָסֵר.
וְכֵן הוּא נַעֲלֶה אֵצֶל הַפִּילוסופִים מִידִיעַת חֶלְקֵי הַדְּבָרִים, מִפְּנֵי שֶּהֵם מִשְׁתַּנִּים עִם הָעִתִּים, וְאֵין בִּידִיעַת הַבּורֵא שִׁנּוּי.
וְהוּא אֵינו יודֵעַ אותְך,ָ כָּל שֶׁכֵּן שֶׁיֵּדַע כַּוָּנָתְךָ וּמַעֲשֶׂיך,ָ וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁיִּשְׁמַע תְּפִיָלְתָך וְיִרְאֶה תְנוּעותֶיך.

וְאִם יאמְרוּ הַפִּילוסופִים שֶׁהוּא בְרָאֲך, הֵם אומְרִים זֶה עַל דֶּרֶךְ הַעֲבָרָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא עִלַּת הָעִלּות בִּבְרִיאַת כָּל נִבְרָא, לא מִפְּנֵי שֶׁהוּא בְּכַוָּנָה מֵאִתּו. וְלא בָרָא מֵעולָם אָדָם, כִּי הָעולָם קַדְמון וְלא סָר הָאָדָם נולָד מֵאָדָם שֶׁקְּדָמו, מִתְרַכְּבות בּו צוּרות וּמְזָגִים וּמִדּות מֵאָבִיו וּמֵאִמּו וּקְרובָיו, וְאֵיכֻיּות מִן הָאַוִּירִים וְהָאֲרָצות וְהַמְּזונות וְהַמֵּימות עִם כּחות הַגַּלְגַּלִּים וְהַמַּזָּלות וְהַחֲיָלִים בָּעֲרָכִים הַהוִים מֵהֶם. וְהַכּל שָׁב אֶל הַסִּבָּה הָרִאשׁונָה, לא בַעֲבוּר כַּוָּנָה מִמֶּנָּה, אֲבָל הוּא אֲצִילוּת, נֶאֱצֶלֶת מִמֶּנָּה סִבָּה שֵׁנִית וְאַחַר כָּךְ שְׁלִישִית וּרְבִיעִית, וְהִתְדַּבְּקוּ הַסִּבּות וְהַמְסובָבות וְהִשְׁתַּלְשְלוּ כַאֲשֶׁר אַתָּה רואֶה אותָם. וְהַדְּבֵקוּת קַדְמון כַּאֲשֶׁר הַסִּבָּה הָרִאשׁונָה קַדְמונִית, אֵין לָהּ תְּחִלָּה.

וּלְכָל אִישׁ מֵאִישֵׁי הָעולָם סִבּות שֶׁבָּהֶם יִגָּמֵר, וְיֵשׁ אִישׁ שֶׁנִּשְׁלְמוּ סִבּותָיו וּבָא שָׁלֵם, וְאִישׁ שֶׁחָסְרוּ סִבּותָיו וּבָא חָסֵר. כַּכּוּשִׁי אֲשֶׁר לא הוּכַן לְיותֵר מִקִּבּוּל צוּרַת הָאָדָם וְהַדִּבּוּר בְּתַכְלִית הַחִסָּרון, וְהַפִּילוסוף אֲשֶׁר לו נִתְכְּנוּ תְּכוּנות יְקַבֵּל בָּהֶם הַמַּעֲלות הַמִּדּותִיּות וְהַמַּדָּעִיּות וְהַמַּעֲשִׂיּות, וְלא חָסֵר מְאוּמָה מִן הַשְּׁלֵמוּת. אֲבָל הַשְּׁלֵמוּת הַזֶּה בְכחַ צָרִיךְ בְּהוצָאָתו לִידֵי מַעֲשֶׂה אֶל לִמּוּד וּמוּסָר, עַד שֶׁתֵּרָאֶה הַהֲכָנָה עַל הָעִנְיָן אֲשֶׁר הוּכְנָה לו מִן שְׁלֵמוּת וְחִסָּרון וְאֶמְצָעִיִּים אֵין לָהֶם תַּכְלִית.

וְהַשָּׁלֵם – יִדְבַּק בּו מִן הַמִּין הָאֱלהִי אור שֶׁהוּא נִקְרָא הַשֵּׂכל הַפּועֵל, יִדְבַּק בּו שִׂכְלו הַנִּפְעָל דְּבֵקוּת-הִתְאַחֲדוּת, עַד שֶׁיֵּרָאֶה הָאִישׁ הַהוּא כְּאִיּלּו הוּא הַשֵּׂכֶל הַהוּא הַפּועֵל אֵין בֵּינֵיהֶם שִׁינּוּי. וְיָשׁוּבוּ כֵלָיו – רְצונִי לומַר אֶבְרֵי הָאִישׁ הַהוּא – לא יִשְׁתַּמְּשׁוּ אֶלָּא בַמַּעֲשִׂים הַיּותֵר שְׁלֵמִים וּבָעִתִּים הַיּותֵר נְכונִים וּבַטּוב שֶׁבָּעִנְיָנִים, וּכְאִלּוּ כָל כֵּלָיו הֵם כֵּלִים לַשֵּׂכֶל הַפּועֵל, לא לַשֵּׂכֶל הַהִיּוּלִי הַנִּפְעָל שֶׁהָיָה בַתְּחִלָּה מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם, וְהָיָה מִטִיב פַּעַם וְחוטֵא פְעָמִים, וְזֶה מֵטִיב תָּמִיד.

וְהַמַּדְרֵגָה הַזּאת הִיא תַכְלִית הַהַגָּעָה הַמְקֻוָּה לָאָדָם הַשָּׁלֵם. אַחֲרֵי אֲשֶׁר תָּשׁוּב נַפְשׁו מְטהָרָה מִן הַסְּפֵקות, מְבִינָה הַחָכְמות עַל אֲמִתָּתָם, וְתָשוּב כְּאִלּוּ הִיא מַלְאָךְ וְתָשׁוּב גַּם בַּמַּדְרֵגָה הַמַּלְאֲכוּתִית הַתַּחְתּונָה הַנִּפְרֶדֶת מִן הַגּוּפות. וְהִיא מַדְרֵגַתַ הַשֵּׂכֶל הַפּועֵל, וְהוּא מַלְאָךְ מַדְרֵגָתו לְמַטָּה מִן הַמַּלְאָךְ הַמְמֻנֶּה בְגַלְגַּל הַיָּרֵחַ. וְהֵם שְׂכָלִים מָפְשָׁטִים מֵחֳמֳרִים קְדוּמִים עִם הַסִּבָּה הָרִאשׁונָה. וְאֵינָם יְרֵאִים הַכִּלָּיון לְעולָם.
וְתָשׁוּב נֶפֶשׁ הָאָדָם הַשָּׁלֵם וְהַשֵּׂכֶל הַהוּא הַפּועֵל דָּבָר אֶחָד, וְלא יָחוּש לְכִלְיון גּוּפו וַאֲבָרָיו, מִפְּנֵי שֶׁשָּׁב הוּא וְאותו, דָּבָר אֶחָד וְנָחָה נַפְשׁו בַּחַיִּים, מִפְּנֵי שֶׁשָּׁב בְּכַת הֶרְמֵס וְאֶסְקְלַבִּיּוּס וְסָקְרַט וְאַפְלָטון וַאֲרִיסְטו, כִּי הוּא וָהֵם וְכָל מִי שֶׁיַעֲלֶה אֶל מַדְרֵגָתָם וְהַשֵּׂכֶל הַפּועֵל, דָּבָר אֶחָד. וְזֶהוּ אֲשֶׁר יְכֻנֶּה בִ"רְצון אֱלהִים" עַל דֶּרֶךְ הַעֲבָרָה או עַל דֶּרֶךְ הַקֵּרוּב.

רָדְפֵהוּ, וּבַקֵּשׁ יְדִיעַת אֲמִתַּת הַדְּבָרִים, עַד שֶׁיָּשׁוּב שִׂכְלְךָ פועֵל לא נִפְעָל, וְהִדָּבֵק בְּדַרְכֵי הַצַּדִּיקִים בְּמִדּות וּבְמַעֲשִׂים, כִּי הֵם עֵזֶר בְּצִיּוּר הָאֱמֶת וּדְבֵקוּת הַלְּמִידָה וְהַהִדַּמּוּת לַשֵּׂכֶל הַהוּא הַפּועֵל. וְתֵכֶף לָזֶה תַּעֲלֶה בְיָדְךָ מִדַּת הַהִסְתַּפְּקוּת וְהַשִּׁפְלוּת וְהַכְּנִיעָה וְכָל מִדָּה מְעֻלָּה, עִם הַהַגְדָּלָה לַסִּבָּה הָרִאשׁונָה. לא כְדֵי שֶׁיָּחְנְךָ רְצונו וְלא לְהָסִיר מֵעָלֶיךָ קִצְפּו, אֲבָל בַּעֲבוּר הַהִדַּמּוּת אֶל הַשֵּׂכֶל הַפּועֵל בִּבְחִינַת הָאֱמֶת, וְסִפּוּר כָּל דָּבָר בְּמַה שֶּׁהוּא רָאוּי לו, וְהַאֲמָנָתו כַּאֲשֶׁר הוּא, וְאֵלֶּה הֵם מִמִּדּות הַשֵּׂכֶל.

וְכַאֲשֶׁר תִּהְיֶה עַל הַתְּכוּנָה הַזּאת מִן הָאֱמוּנָה, אַל תָּחוּשׁ עַל אֵיזה תורָה תִּהְיֶה, וּבְאֵיזה דָת וּבְאֵיזֶה מַעֲשֶׂה וּבְאֵיזֶה דִבּוּר וּבְאֵיזֶה לָשׁון אַתָּה מְרומֵם. או בְדֵה לְעַצְמְךָ דָת לְעִנְיַן הַכְּנִיעָה, וּלְרומֵם וּלְשַׁבֵּחַ וּלְהַנְהָגַת מִדּותֶיךָ וּבֵיתְךָ וְאַנְשֵׁי מְדִינָתְךָ, אִם הֵם סומְכִים עָלֶיהָ, או קַח לְךָ לְדָת הַנִּמּוּסִים הַשִּׂכְלִיִּים אֲשֶׁר חִבְּרוּ הַפִּילוסופִים, וְשִׂים מְגַמָּתְךָ וְכַוָּנָתְךָ זךְ נַפְשֶׁךָ. וּכְלָלו שֶׁל דָּבָר – בַּקֵּשׁ זךְ הַלֵּב בְּאֵיזֶה אפֶן שֶׁיִּתָּכֵן לְךָ, אַחֲרֵי אֲשֶׁר תָּבִין כְּלָלֵי הַחָכְמות עַל אֲמִתָּתָם. וְאָז תַּגִּיעַ אֶל בַּקָּשָׁתְךָ, רְצונִי לומַר: הַהִדָּבֵק בָּרוּחָנִי, רְצונִי לומַר – הַשֵּׂכֶל הַפּועֵל. וְאֶפְשָׁר שֶׁיְּנַבֵּא אותְךָ וְיודִיעֲךָ הָעֲתִידות בַּחֲלומות אֲמִתִּיִּים וּמַרְאות נֶאֱמָנות.

תשובה לפילוסוף

ב. אָמַר הַכּוּזָרִי: רואֶה אֲנִי דְבָרֶיךָ מַסְפִּיקִים, אַךְ אֵינָם מְפִיקִים לִשְׁאֵלָתִי, מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי יודֵעַ בְּעַצְמִי כִּי נַפְשִׁי זַכָּה וּמַעֲשַׂי יְשָׁרִים לִרְצון הַבּורֵא, וְעִם כָּל זֶה הָיְתָה תְשׁוּבָתִי כִּי הַמַּעֳשֶׂה הַזֶה אֵינֶנּוּ נִרְצֶה, אַף עַל פִּי שֶׁהַכַּוָּנָה רְצוּיָה, וְאֵין סָפֵק שֶׁיֵשׁ מַעֲשֶׂה שֶׁהוּא נִרְצֶה בְעַצְמוּתו לא כְפִי הַמַּחֲשָׁבות. וְאִם אֵינֶנּוּ כֵן, מַה לֶּאֱדום וּלְיִשְׁמָעֵאל שֶׁחִלְּקוּ הַיִּשּׁוּב נִלְחָמִים זֶה בָזֶה, וְכָל אֶחָד מֵהֶם זִכָּה נַפְשׁו וְכַוָּנָתו לֵאלהִים וְנִבְדָּל וְנִפְרָשׁ וְצָם וּמִתְפַּלֵּל וְהולֵךְ, וּמְגַמָּתו לַהֲרג אֶת חֲבֵרו, וְהוּא מַאֲמִין שֶׁהֲרִיגָתו צְדָקָה גְדולָה וְקוּרְבָה אֶל הַבּורֵא יִתְבָּרַךְ. וְנִלְחָמִים זֶה בָּזֶה, וְכָל אֶחָד מַאֲמִין כִּי הֲלִיכָתו אֶל גַּן עֵדֶן. וְהַאֲמֵן לִשְׁנֵיהֶם זֶה דָבָר שֶׁלּא יִתָּכֵן אֵצֶל הַשֵּׂכֶל.

ג. אָמַר הַפִּילוסוף: אֵין בְּדַת הַפִּילוסופִים הֲרִיגַת אֶחָד מֵאֵלּוּ, מִפְּנֵי שֶׁמְּגַמָּתָם הַשֵּׂכֶל.

ד. אָמַר הַכּוּזָרִי: וְאֵיזֶה דָבָר שֶׁהוּא נוטֶה מִן הָאֱמֶת אֵצֶל הַפִּילוסופִים, גָּדול מֵאֱמוּנָתָם שֶׁהָעולָם חָדָשׁ, וְשֶׁהוּא נִבְרָא בְשֵׁשֶׁת יָמִים, וְשֶׁהַסִּבָּה הָרִאשׁונָה מְדַבֶּרֶת עִם אֶחָד מִבְּנֵי אָדָם, עִם הָרומְמוּת שֶׁמְּרומְמִים אותו הַפִּילוסופִים מִידִיעַת הַחֶלְקִיּות. וְעִם זֶה הָיָה רָאוּי כְּפִי מַעֲשֵׂה הַפִּילוסופִים וְחָכְמָתָם וַאֲמִתָּתָם וְהִשְׁתַּדְּלוּתָם, שֶׁתִּהְיֶה הַנְּבוּאָה יְדוּעָה בָהֶם וְנִמְצֵאת בֵּינֵיהֶם, מִפְּנֵי הִדָּבְקָם בָּרוחֲנִיּות, וְשֶׁיְּסֻפַּר עֲלֵיהֶם נִפְלָאות וְנורָאות וְכָבוד וּגְדֻלָּה. וַאֲנַחְנוּ רואִים הַחֲלומות הַנֶּאֱמָנִים לְמִי שֶׁלּא הִתְעַסֵּק בְּחָכְמָה וְלא בְּזִכּוּךְ נַפְשׁו, וְנִמְצָא הֵפֶךְ זֶה בְּמִי שֶׁטָּרַח בָּהּ. וְזֶה מורֶה כִּי יֵשׁ לַדָּבָר הָאֱלהִי וְלַנְּפָשׁות סוד אַחֵר זוּלַת מַה שֶּׁזָּכַרְתָּ, אַתָּה הַפִּילוסוף:

אַחַר כָּךְ אָמַר הַכּוּזָרִי בְלִבּו: אֶשְׁאַל אֱדום וְיִשְׁמָעִאל, כִּי אֶחָד מִשְּׁנֵי הַמַּעֲשִׂים הוּא הַנִּרְצֶה מֵאֵין סָפֵק. אֲבָל הַיְּהוּדִים דַּי לִי בְמַה שֶׁהוּא נִרְאֶה מִשִּׁפְלוּתָם וּמִעוּטָם, וְשֶׁהַכּל מואֲסִים אותָם.

אמונת הנצרות

וְקָרָא לְחָכָם מֵחַכְמֵי אֱדום וְשָאַל אותו עַל חָכְמָתו וּמַעֲשֵׂהוּ.
וְאָמַר לו: "אֲנִי מַאֲמִין בְּחִדּוּשׁ הַנִּבְרָאות, וּבְקַדְמוּת הַבּורֵא יִתְבָּרָךְ, וְשֶׁהוּא בָרָא הָעולָם כֻּלּו בְשֵׁשֶׁת יָמִים.
וְשֶׁכָּל הַמְדַבְּרִים צֶאֱצָאֵי אָדָם וְאַחֲרֵי כֵן צֶאֱצָאֵי נחַ, וְאֵלָיו הֵם מִתְיַחֲסִים כֻּלָּם.
וְשֶׁיֵּשׁ לַבּורֵא הַשְׁגָּחָה עַל הַבְּרוּאִים וְהִדַּבְּקוּת בַּמְדַבְּרִים, וְקֶצֶף וְרַחֲמִים וְדִבּוּר וְהֵרָאות וְהִגָּלות לִנְבִיאָיו וַחֲסִידָיו, וְהוּא שׁוכֵן בְּתוךְ רְצוּיָיו מֵהֲמונֵי בְנֵי אָדָם.

וּכְלָלו שֶׁל דָּבָר, בְּכָל מַה שֶׁבָּא בַּתּורָה וּבְסִפְרֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר אֵין סָפֵק בַּאֲמִתָּתָם, בַּעֲבוּר פִּרְסוּמָם וְהַתְמָדָתָם וְהִגָּלותָם בַּהֲמונִים גְּדולִים.
וּבְאַחֲרִיתָם וּבְעִקְּבותָם נִגְשְׁמָה הָאֱלהוּת, וְהָיָה עֻבָּר בְּרֶחֶם בְּתוּלָה מִנְּשִׂיאות בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיָלְדָה אותו אֱנושִׁי-הַנִּרְאֶה, אֱלהִי-הַנִּסְתָּר, נָבִיא שָׁלוּחַ בַּנִּרְאֶה, אֱלוהַּ שָׁלוּחַ בַּנִּסְתָּר, וְהוּא הַמָּשִׁיחַ הַנִּקְרָא בֶּן-אֱלהִים, וְהוּא הָאָב וְהַבֵּן וְהוּא רוּחַ הַקּדֶשׁ, וַאֲנַחְנוּ מְיַחֲדִים אֲמִתָּתו, וְאִם נִרְאֶה עַל לְשׂונֵנוּ הַשִּׁלּוּשׁ. נַאֲמִין בּו וּבְשִׁכְנו בְתוךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָבוד לָהֶם, כַּאֲשֶׁר הָיָה הָעִנְיָן הָאֱלהִי נִדְבָּק בָּהֶם, עַד שֶׁמָּרוּ הֲמונֵיהֶם בַּמָּשִׁיחַ הַזֶּה וְתָלוּהוּ, וְשָׁב הַקֶּצֶף מַתְמִיד עֲלֵיהֶם וְעַל הֲמונָם, וְהָרָצון – לַיְחִידִים הַהולְכִים אַחֲרֵי הַמָּשִׁיחַ, וְאַחֲרֵי כֵן לָאֻמּות הַהולְכִים אַחֲרֵי הַיְחִידִים הָאֵלֶּה, וְאֲנַחְנוּ מֵהֶם.
וְאִם לא נִהְיֶה מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲנַחְנוּ יותֵר רְאוּיִים שֶׁנִּקָרֵא בְנֵי יִשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי שֶׁאֲנַחְנוּ הולְכִים אַחֲרֵי דִבְרֵי הַמָּשִׁיחַ. וַחֲבֵרָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר, בִּמְקום הַשְּׁבָטִים. וְאַחֲרֵי כֵן הָלְכוּ עַם רַב מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַחַר הַשְּנֵים עָשָׂר הָהֵם וְהָיוּ כְּמַחְמֶצֶת לְאֻמַּת הַנּוצְרִים, וְהָיִינוּ אָנוּ רְאוּיִים לְמַעֲלַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיְתָה לָנוּ הַגְּבוּרָה וְהָעָצְמָה בָאֲרָצות. וְכָל הָאֻמּות נִקְרָאות אֶל הָאֱמוּנָה הַזּאת, וּמְצֻוִּים לְהִדָּבֵק בָּה וּלְגַדֵּל וּלְרומֵם לַמָּשִׁיחַ וּלִגַדֵּל אֶת עֵצו אֲשֶׁר נִתְלָה עָלָיו וְהַדּומֶה לָזֶה. וְדִינֵינוּ וְחֻקֵּינוּ מִמִּצְות שִׁמְעון הֶחָבֵר, וְחֻקִּים מִן הַתּורָה אֲשֶׁר אָנוּ לומְדִים אותָה וְאֵין סָפֵק בַּאֲמִתָּתָה. וְשֶׁהִיא מֵאֵת הָאֱלהִים, וּכְבָר בָּא בָּאֶוַנְגִּליון בְּדִבְרֵי הַמָּשִׁיחַ:

"לא בָאתִי לִסְתּור מִצְוָה מִמִּצְות בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמשֶׁה נְבִיאָם
אֲבָל בָּאתִי לְחַזְּקָם וּלְאַמְּצָם".

תשובה לנוצרי

ה. אָמַר הַכּוּזָרִי: אֵין בְּכָאן מָקום לִסְבָרָא, אַךְ הַסְּבָרָא מְרַחֶקֶת רב הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. אַךְ כַּאֲשֶׁר תִּתְאַמֵּת הָרְאָיָה וְהַנִּסָּיון, עַד שֶׁיַּאֲמִין בּו כָל הַלֵּב וְלא יִמְצָא דֶרֶךְ אַחֶרֶת לְהַאֲמִין בְּזוּלַת מַה שֶּׁנִּתְבָּרֵר אֶצְלו, יִתְחַכֵּם לַהַקָּשָׁה וִינַהֲלָה לְאַט עַד שֶׁיְּקָרֵב הָרִחוּק הַהוּא, כַּאֲשֶׁר יַעֲשׂוּ הַטִּבְעִיִּים בַּכּחות הַמֻּפְלָאִים אֲשֶׁר הֵם רואִים, שֶׁאִם יְסֻפַּר לָהֶם עֲלִיהֶם מִבְּלִי רְאותָם, מַכְחִישִׁים אותָם, וְכַאֲשֶׁר רואִים אותָם, מִתְחַכְּמִים וְשָׂמִים לָהֶם סִבּות מִן הַכּוכָבִים וְהָרוּחֲנִיּות וְלא יִדְחוּ הָרְאוּת. אֲבָל אֲנִי אֵינֶנִּי מוצֵא דַעְתִּי נוחָה לְקַבֵּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, מִפְּנֵי שֶׁהֵם חֲדָשִׁים לִי וְלא גֻדַּלְתִּי עֲלֵיהֶם, וְחובָה עָלַי לַחֲקר בִּשְׁלֵמוּת.

אמונת המוסלמי

וְאַחַר כָּךְ קָרָא לְחָכָם מֵחַכְמֵי יִשְׁמָעֵאל וְשָׁאַל אותו עַל חָכְמָתו וּמַעֲשֵׂהוּ.

וְאָמַר לו: אֲנַחְנוּ מְקַיְּמִים הָאַחְדּוּת וְהַקַּדְמוּת לֵאלהִים ית', וְהַחִדּוּשׁ לָעולָם, וְהַיַּחַס אֶל אָדָם וְנחַ, וְנַרְחִיק הַגַּשְׁמוּת בִּכְלָל, וְאִם יֵרָאֶה מִמֶּנּוּ שׁוּם דָּבָר בִּדְבָרֵינוּ, נְפָרְשֵׁהוּ וְנאמַר כִּי הוּא דֶרֶךְ הַעֲבָרָה וְקֵרוּב, עִם הודָאָתֵנוּ, כִּי סֵפֶר תּורָתֵנוּ דִבְרֵי אֱלהִים, וְהוּא בְעַצְמו מופֵת, הִתְחַיַּבְנוּ בְקִבּוּלו בַּעֲבוּר עַצְמו, מִפְּנֵי שֶׁאֵין אָדָם יָכול לְחַבֵּר סֵפֶר אַחֵר כָּמוהוּ, וְלא כְּפַרְשָׁה אַחַת מִפַּרְשָׁיותָיו.
וְשֶׁנְּבִיאֵנוּ הוּא חותַם הַנְּבִיאִים וּמְבַטֵּל כָּל תּורָה שֶׁקָּדְמָה, וְקורֵא כָל הָאֻמּות אֶל תּורַת יִשְׁמָעֵאל, וּגְמוּל הַשּׁומְעו הֲשָׁבַת רוּחו אֶל גּוּפו בְגַן עֵדֶן, וּנְעִימות, לא יֶחְסַר מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה וּמִשְׁגָּל וְכָל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשׁו, וְענֶשׁ הַמַּמְרֶה הֲלִיכָתו אֶל אֵשׁ, וְלא יִתַּמּוּ יִסּוּרָיו לְעולָם.

תשובה למוסלמי

ו. אָמַר לו הַכּוּזָרִי: מִי שֶׁרוצִין לְיַשֵּׁר אותו בִדְבַר הָאֱלהִים וּלְבָרֵר אֶצְלו כִּי הָאֱלהִים מְדַבֵּר עִם בָּשָׂר וָדָם וְהּוא מַרְחִיק זֶה, צָרִיךְ לְבָרֵר אֶצְלו דְבָרִים מְפֻרְסָמִים שֶׁאֵין מִדְחֶה לָהֶם, וּבְיותֵר רָאוּי שֶׁיְּאֻמַּת אֶצְלו כִּי הַבּורֵא דִבֵּר עִם אָדָם. וְאִם סֵפֶר תּורַתְכֶם מופֵת לָכֶם, וְהוּא בִלְשון עַרְבִי, אֵין מַכִּיר מופְתו וְהָאות שֶׁלּו לועֵז כָּמונִי. וְכַאֲשֶׁר יִקָּרֵא בְאָזְנַי, אֵינֶנִּי מַבְדִּיל בֵּינו וּבֵין זוּלָתו מִלְּשׁון הָעַרְבִי.

האם הקשר עם הבורא אפשרי

ז. אָמַר לו הֶחָכָם: וּכְבָר נִרְאוּ עַל יָדו מופְתִים, אַךְ לא הוּשְׂמוּ לְאות בְּקִבּוּל תּורָתו.

ח. אָמַר הַכּוּזָרִי: אֵין הַדַּעַת נוחָה לְהודות שֶׁיֵּשׁ לַבּורֵא חֶבְרָה עִם בָּשָׂר וָדָם, כִּי אִם בְּמופֵת שֶׁמְּהַפֵּךְ בּו טֶבַע הַדְּבָרִים, כְּדֵי שֶׁיִּוָּדַע כִּי זֶה לא יוּכלַ עָלָיו אֶלָּא מִי שֶׁבָּרָא הַדְּבָרִים מֵאַיִן, וְשֶׁיִּהְיֶה הָעִנְיָן הַהוּא לִפְנֵי הֲמונִים, יִרְאוּהוּ בְעֵינֵיהֶם וְלא יַגִּיעֵם בְּסִפּוּר וּבְקַבָּלָה, וְשֶׁיַּחְקְרוּ עַל הַדָּבָר וְיִבְחָנוּהוּ בְחִינָה אַחַר בְּחִינָה, עַד שֶׁלּא יִפּל בְּלֵב אָדָם סָפֵק כִּי יֶשׁ-בּו צַד דִּמְיון או צַד כְּשָׁפִים, וְיותֵר רָאוּי שֶׁתְּקַבֵּלְנָה הַנְּפָשׁות הַדָּבָר הַגָּדול הַזֶּה, שֶׁבּורֵא הָעולָם הַזֶּה וְהָעולָם הַבָּא וְהַשָּׁמַיִם וְהַמְּאורִים יִתְחַבֵּר אֶל הַחמֶר הַנִּבְזֶה הַזֶּה, רְצונִי לומַר: הָאָדָם, וְשֶׁיְּדַבֵּר עִמּו וִימַלֵּא מִשְׁאֲלותָיו וְיַעֲשֶׂה בַקָּשׁותָיו.

ט. אָמַר הֶחָכָם: וַהֲלא סֵפֶר תּורָתֵנוּ מָלֵא מְדִּבְרֵי משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאֵין מִדְחֶה בְּמַה שֶׁעָשָׂה בְּפַרְעה וְשֶׁבָּקַע אֶת הַיָּם וְהִצִּיל אֶת בְּחִירָיו, וְטִבַּע אֵת אֲשֶׁר קָצַף עֲלֵיהֶם, וְהורִיד לָהֶם הַמָּן וְהַשְּׂלָיו אַרְבָּעִים שָׁנָה, וְשֶׁדִּבֵּר עִם משֶׁה בְּהַר סִינַי וְהֶעֱמִיד הַשֶּׁמֶש לִיהושֻׁעַ וְעָזַר אותו עַל הַגִּבּורִים, וּמַה שֶׁנַּעֲשָׂה קדֶם לָכֵן מִן הַמַּבּוּל וּמַהְפֵּכַת סְדום וַעֲמורָה.
הֲלא זֶה דָבָר יָדוּעַ וּמְפֻרְסָם וְאֵין בְּכָל זֶה צַד סְבָרָא שֶׁהָיָה בְתַחְבּוּלָה, וְלא בְדִמְיון.

י. אָמַר הַכּוּזָרִי: אֲנִי רואֶה שֶׁצָּרִיךְ אֲנִי לִשְׁאל לַיְּהוּדִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵם שְׁאֵרִית בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי רואֶה שֶׁהֵם הַטְּעָנָה כִּי יֵשׁ לַבּורֵא תּורָה בָאָרֶץ.

החבר היהודי

אַחַר כֵּן קָרָא חָכָם מֵחַכְמֵי הַיְּהוּדִים וְשָׁאַל אותו עַל אֱמוּנָתו.
יא. אָמַר לו הֶחָבֵר: אֲנַחְנוּ מַאֳמִינִים בֵּאלהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקב הַמּוצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם בְּאותות וּבְמופְתִים וּבְמַסּות, וְהַמְכַלְכְּלָם בַּמִּדְבָּר, וְהַמַּנְחִילָם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן, אַחַר אֲשֶׁר הֶעֱבִירָם אֶת הַיָּם וְהַיַּרְדֵּן בְּמופְתִים גְּדולִים, וְשָׁלַח משֶׁה בְתורָתו, וְאַחַר כָּךְ כַּמָּה אַלְפֵי נְבִיאִים אַחֲרָיו מַזְהִירִים עַל תּורָתו, מְיַעֲדִים בִּגְמוּל טוב לְשׁומְרָהּ, וְענֶשׁ קָשֶׁה לַמַּמְרֶה אותָהּ. וַאֲנַחְנוּ מַאֲמִינִים בְּכָל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּורָה, וְהַדְּבָרִים אֲרֻכִּים.

יב. אָמַר הַכּוּזָרִי: מַסְכִּים הָיִיתִי שֶׁלּא אֶשְׁאַל יְהוּדִי מִפְּנֵי שֶׁיָּדַעְתִּי אִבּוּד זִכְרָם וְחֶסְרון עֲצָתָם, כִּי הַשִּׁפְלוּת וְהַדַּלּוּת לא עָזְבוּ לָהֶם מִדָּה טובָה.
וַהֲלא הָיָה לְךָ לומַר, הַיְּהוּדִי, כִּי אַתָּה מַאֲמִין בְּבורֵא הָעולָם, וּמְסַדְּרו וּמַנְהִיגו, וּבְמִי שֶׁבְּרָאֲךָ וְהִטְרִיפְךָ וְהַדּומֶה לַסִּפּוּרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר הֵם טַעֲנַת כָּל מִי שֶׁיֶּשׁ-לו דָת, וּבַעֲבוּרָהּ הוּא רודֵף הָאֱמֶת, לְהִדַּמּות לַבּורֵא בְּצִדְקו וּבְחָכְמָתו:

יג. אָמַר הֶחָבֵר: זֶה שֶׁאַתָּה אומֵר, הִיא הַדָּת הַהֶקֵּשִׁית הַמִּנְהָגִית, מֵבִיא אֵלֶיהָ הָעִיּוּן, וְנִכְנָסִים בָּהּ סְפֵקות רַבּות. וְאִם תִּשְׁאַל הַפִּילוסופִים עָלֶיהָ אֵינְךָ מוצֵא אותָם מַסְכִּימִים עַל מַעֲשֶׂה אֶחָד וְלא עַל דַּעַת אֶחָת, מִפְּנֵי שֶׁהֵם טְעָנות, יֵשׁ מֵהֶם מַה שֶּׁהֵם יְכולִים לְהַעֲמִיד מופֵת, וּמֵהֶם מַה שֶּׁיַּסְפִּיקוּ בָם, וּמֵהֶם מַה שֶּׁלּא יַסְפִּיקוּ בָם, כָּל שֶׁכֵּן שֶׁיַעֲמִידוּ בָם מופֵת.

יד. אָמַר הַכּוּזָרִי: רואֶה אֲנִי דְבָרֶיךָ, הַיְּהוּדִי, טוב מִפְּתִיחָתו, וַאֲנִי רוצֶה עַתָּה שֶׁאוסִיף לְדַבֵּר עִמָּךְ.

טו. אָמַר הֶחָבֵר: אֲבָל פְּתִיחַת דְּבָרַי הִיא הַמּופֵת, וְעוד כִּי הִיא הָרְאָיָה אֵין צָרִיךְ עִמָּהּ לא רְאָיָה וְלא מופֵת.

טז. אָמַר הַכּוּזָרִי: וְאֵיךְ הוּא זֶה?

יז. אָמַר הֶחָבֵר: תֵּן לִי רְשׁוּת לְהַקְדִּים לְךָ הַקְדָּמות, כִּי אֲנִי רואֶה דְבָרַי כְּבֵדִים עָלֶיךָ וְנִקְלִים בְּעֵינֶיךָ:

יח. אָמַר הַכּוּזָרִי: הַקְדֵּם הַקְדָּמותֶיךָ וְאֶשְׁמָעֵם.

משל מלך הודו

יט. אָמַר הֶחָבֵר: אִלּוּ הָיוּ אומְרִים לְךָ כִּי מֶלֶךְ הדּוּ אִישׁ חֶסֶד, רָאוּי לְרומְמו וְלָתֵת כָּבוד לִשְׁמו וּלְסַפֵּר מַעֲשָׂיו בְּמַה שֶּׁיַּגִּיעַ אֵלֶיךָ מִצֶּדֶק אַנְשֵׁי אַרְצו וּמִדּותָם הַטּובות, וְשֶׁמַּשָּׂאָם וּמַתָּנָם בֶּאֱמוּנָה, הֶהָיִיתָ חַיָּב בָּזֶה?

כ. אָמַר הַכּוּזָרִי: וְאֵיךְ הָיִיתִי חַיָּב בּו, וַאֲנִי מְסֻפָּק אִם צֶדֶק אַנְשֵׁי הדּוּ מֵעַצְמָם וְאֵין לָהֶם מֶלֶךְ, או צִדְקָתָם מֵחֲמַת מַלְכָּם, או אִם מִשְּׁנֵי הַפָּנִים יָחַד.

כא. אָמַר הֶחָבֵר: וְאִם הָיוּ בָאִים אֵלֶיךָ שְׁלוּחָיו בִּתְשׁוּרות הֻדִּיּות, אֵינְךָ מִסְתַּפֵּק שֶׁאֵינָם נִמְצָאִים אֶלָּא בְאֶרֶץ הדּוּ בְּאַרְמְנות הַמְּלָכִים, בִּכְתָב מְפֻרְסָם שֶׁהוּא מֵאִתּו, וְעִמּו רְפוּאות שֶׁהֵן רופְאות אותְךָ מֵחָלְיְךָ, וְשׁומְרות עָלֶיךָ בְּרִיאוּתְךָ, וְסַמֵּי הַמָּוֶת לְשׂונְאֶיךָ וְהַנִּלְחָמִים בְּךָ, שֶׁאַתָּה יוצֵא לָהֶם בָּהֶם וּמֵמִית אותָם מִבְּלִי כְלֵי מִלְחָמָה, הֶהָיִיתָ חַיָּב לִהְיות סָר אֶל מִשְׁמַעְתּו וְאֶל עֲבודָתו?

כב. אָמַר הַכּוּזָרִי: כֶּן-הוּא, וְהָיָה הַסָּפֵק הָרִאשׁון סָר מִמֶּנִּי אִם יֵשׁ לְאַנְשֵׁי הדּוּ מֶלֶךְ אִם לא, וְהָיִיתִי אָז מַאֲמִין שֶׁמַּלְכוּתו וּדְבָרו נוגְעִים אֵלָי.

כג. אָמַר הֶחָבֵר: וְאִם יִשְׁאָלְךָ הַשּׁואֵל עָלָיו בְּמַה תְּתָאֵר אותו?

כד. אָמַר הַכּוּזָרִי: בִּתְאָרִים אֲשֶׁר הִתְבָּרְרוּ אֶצְלִי לָעָיִן, וַאֲחַבֵּר אֲלֵיהֶם אֲשֶׁר הָיוּ סָפֵק אֶצְלִי וְהִתְבָּרְרוּ בְאֵלֶּה הָאַחֲרונִים.

כה. אָמַר הֶחָבֵר: עַל הַדֶּרֶךְ הַזֶּה הֲשִׁיבותִיךָ כַאֲשֶׁר שְׁאִלְתַּנִי. וְכֵן פָּתַח משֶׁה לְדַבֵּר עִם פַּרְעה כְּשֶׁאָמַר לו: אֱלהֵי הָעִבְרִים שְׁלָחַנִי אֵלֶיך (שמות ז,טז), רְצונו לומַר: אֱלהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקב מִפְּנֵי שֶׁהָיָה אַבְרָהָם מְפֻרְסָם אֵצֶל הָאֻמּות, וְכִי הִתְחַבֵּר אֲלֵיהֶם דְּבַר הָאֱלהִים וְהִנְהִיג אותָם וְעָשָׂה לָהֶם נִפְלָאות, וְלא אָמַר: אֱלהֵי הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ. וְלא: בּורְאִי וּבורַאֲךָ, וְכֵן פָּתַח אֱלהִים דְּבָרָיו אֶל הֲמון יִשְׂרָאֵל: "אָנכִי יְיָ אֱלהֶיךָ אֲשֶׁר הוצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שמות כ, ב), וְלא אָמַר: "אֲנִי בּורֵא הָעולָם וּבורַאֲכֶם".
וְכֵן פָּתַחְתִּי לְךָ מֶלֶךְ הַכּוּזָר כַּאֲשֶׁר שְׁאִלְתַּנִי עַל אֱמוּנָתִי, הֲשִׁיבותִיךָ מַה שֶּׁאֲנִי חַיָּב בּו וְחַיָּבִין בּו כָל קְהַל יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הִתְבָּרֵר אֶצְלָם הַמַּעֲמָד הַהוא בִּרְאוּת עֵינֵיהֶם וְאַחַר כֵּן הַקַּבָּלָה הַנִּמְשֶׁכֶת שֶׁהִיא כְמַרְאֵה הָעָיִן:

ההבדל בין היהודי והגוי

כו. אָמַר הַכּוּזָרִי: אִם כֵּן אֲנִי רואֶה שֶׁתּורַתְכֶם אֵינָה נְתוּנָה כִּי אִם לָכֶם.

כז. אָמַר הֶחָבֵר: כֶּן-הוּא, וְכָל הַנִּלְוָה אֵלֵינוּ מִן הָאֻמּות בִּפְרָט יַגִּיעֵהוּ מִן הַטּובָה אֲשֶׁר יֵיטִיב הַבּורֵא אֵלֵינוּ, אַךְ לא יִהְיֶה שָׁוֶה עִמָּנוּ. וְאִלּוּ הָיָה חִיּוּב הַתּורָה מִפְּנֵי שֶׁבְּרָאָנוּ הָיָה שָׁוֶה בָּהּ הַלָּבָן וְהַשָּׁחור, כִּי הַכּל בְּרִיאותָיו. אַךְ הַתּורָה מִפְּנֵי שֶׁהוצִיאָנוּ מִמִּצְרַיִם, וְהִתְחַבְּרוּת כְּבודו אֵלֵינוּ, מִפְּנֵי שֶׁאֲנַחְנוּ נִקְרָאִים הַסְּגֻלָּה מִבְּנֵי אָדָם.

כח. אָמַר הַכּוּזָרִי: אֲנִי רואֶה אותְךָ מִתְהַפֵּךְ, הַיְּהוּדִי, וּכְבָר שָׁב דְּבָרְךָ רָזֶה אַחַר שֶׁהָיָה שָׁמֵן:

כט. אָמַר הֶחָבֵר: בֵּין רָזֶה בֵין שָׁמֵן – הַרְחֶב-לִי לִבְּךָ עַד שֶׁאֲפָרֵשׁ אותו.

ל. אָמַר הַכּוּזָרִי: אֱמר מַה שֶּׁתִּרְצֶה.

לא. אָמַר הֶחָבֵר: בְּדִין הָעִנְיָן הַטִּבְעִי נִתְחַיֵּב לְקִיחַת הַמָּזון, וְהַגִּדּוּל וְהַהולָדָה, וְכחותָם וְכָל תְּנָאֵיהֶם. וְהִתְיַחֵד בָּזֶה הַצֶּמַח וּבַעֲלֵי הַחַיִּים מִבַּלְעֲדֵי הָאֲדָמָה וְהָאֲבָנִים וְהַמּוצָאִים וְהַיְסודות:

לב. אָמַר הַכּוּזָרִי: זֶה כְלָל שֶׁצָּרִיךְ לִפְרט אותו, אֲבָל אֱמֶת הוּא.

לג. אָמַר הֶחָבֵר: וּבָעִנְיָן הַנַּפְשִׁי הִתְיַחֲדוּ בַעֲלֵי הַחַיִּים כֻּלָּם, וְנִתְחַיְּבוּ מִמֶּנּוּ תְנוּעות וַחֲפָצִים וּמִדּות וְחוּשִׁים נִרְאִים וְנִסְתָּרִים וְזוּלַת אֵלֶּה.

לד. אָמַר הַכּוּזָרִי: גַּם זֶה אֵין דֶּרֶךְ לִדְחותו.

לה. אָמַר הֶחָבֵר: וּבְדִין הָעִנְיָן הַשִּׂכְלִי הִתְיַחֵד הַמְדַבֵּר מִכָּל הַחַיִּים. וְהִתְחַיֵּב מִמֶּנּוּ תִקּוּן הַמִּדּות וְהַמָּעון וְהַמְּדִינָה וְהָיוּ הַנְהָגות וְנִמּוּסִים מִנְהָגִיִּים.

לו. אָמַר הַכּוּזָרִי: גַּם זֶה אֱמֶת.

לז. אָמַר הֶחָבֵר: וְאֵיזו מַדְרֵגָה אַתָּה חושֵׁב לְמַעְלָה מִזּאת?

לח. אָמַר הַכּוּזָרִי: מַעֲלַת הַחֲכָמִים הַגְּדולִים.

לט. אָמַר הֶחָבֵר: אֵינִי רוצֶה לומַר אֶלָּא מַעֲלָה תַפְרִיד אֶת בְּעָלֶיהָ פְּרִידָה עַצְמִית, כְּהִפָּרֵד הַצֶּמַח מִן הַדּומֵם וְהִפָּרֵד אָדָם מִן הַבְּהֵמָה, אֲבָל הַפְּרִידָה בְּרב וּמְעַט אֵין לָהּ תַּכְלִית, מִפְּנֵי שֶׁהִיא פְּרִידָה מִקְרִית, וְאֵינָה מַעֲלָה עַל דֶּרֶךְ אֱמֶת.

מ. אָמַר הַכּוּזָרִי: אִם כֵּן אֵין מַעֲלָה בַמֻּרְגָּשִׁים יְתֵרָה עַל מַעֲלַת בְּנֵי אָדָם.

מא. אָמַר הֶחָבֵר: וְאִם יִמָּצֵא אָדָם שֶׁיָּבא בָאֵשׁ וְלא יֻזַּק בּו, וְיַעֲמד מִבְּלִי מַאֲכָל וְלא יִרְעַב, וְיִהְיֶה לְפָנָיו זהַר שֶׁאֵין הָעַיִן יְכולָה לְהִסְתַּכֵּל בּו, וְלא יֶחֱלֶה וְלא יֶחֱלַשׁ, וְכַאֲשֶׁר יַגִּיעַ אֶל תַּכְלִית יָמָיו, יָמוּת לִרְצונו, כְּמִי שֶׁיַּעֲלֶה עַל מִטָּתו לִישׁון, וְיִישַׁן בְּעֵת יָדוּעַ וּבְשָׁעָה יְדוּעָה, עִם יְדִיעַת הֶעָבַר וְהֶעָתִיד, מַה שֶּׁהָיָה וּמַה שֶּׁיִּהְיֶה, הֲלא הַמַּעֲלָה הַזּאת נִפְרֶדֶת בְּעַצְמָהּ מִמַּעֲלַת בְּנֵי אָדָם.

מב. אָמַר הַכּוּזָרִי: אֲבָל הַמַּעֲלָה הַזּאת אֱלהִית מַלְאֲכוּתִית אִם הִיא נִמְצֵאת, וְזֶה מִדִּין הָעִנְיָן הָאֱלהִי לא מִן הַשִּׂכְלִי וְלא מִן הַנַּפְשִׁי וְלא מִן הַטִּבְעִי.

מג. אָמַר הֶחָבֵר: אֵלֶּה קְצָת תָּאֳרֵי הַנָּבִיא אֲשֶׁר אֵין עָלָיו חולֵק, אֲשֶׁר נִרְאָה עַל יָדו לֶהָמון הִתְחַבְּרוּת הַדָּבָר הָאֱלהִי בָהֶם וְשֶׁיֵּשׁ לָהֶם אֱלוהַּ מַנְהִיגָם כִּרְצונו וּכְפִי עֲבודָתָם וְהַמְרותָם, וְהִגִּיד לָהֶם הַנֶּעְלָם, וְהודִיעַ אֵיךְ הָיָה חִדּוּשׁ הָעולָם וְיַחַס בְּנֵי אָדָם קדֶם הַמַּבּוּל, הֵיאַךְ נִתְיַחֲסוּ אֶל אָדָם וְהֵיאַךְ הָיָה הַמַּבּוּל וְיַחַס הַשִּׁבְעִים אֻמּות אֶל שֵׁם חָם וְיֶפֶת בְּנֵי נחַ, וְהֵיאַךְ נִפְרְדוּ הַלְּשׁונות, וְאֵיפה שָׁכְנוּ, וְהֵיאַךְ צָמְחוּ הַמְּלָאכות וּבִנְיַן הַמְּדִינות וּשְׁנֵי הָעולָם מֵאָדָם וְעַד עָתָּה.

ערכה של הקבלה (המסורת)

מד. אָמַר הַכּוּזָרִי: גַּם זֶה תֵמַהּ, אִם יֵשׁ אֶצְלְכֶם מִנְיָן בָּרוּר מִבְּרִיאַת הָעולָם.

מה. אָמַר הֶחָבֵר: בּו אָנּו מונִים, וְאֵין בֵּין הַיְּהוּדִים בָּזֶה מַחֲלקֶת מֵהדּוּ וְעַד כּוּשׁ.

מו. אָמַר הַכּוּזָרִי: וְכַמָּה אַתֶּם מונִים הַיּום?

מז. אָמַר הֶחָבֵר: אַרְבַּעַת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאות. וּפְרָטָם מְבאָר מִימות אָדָם וְשֵׁת וֶאֱנוש עַד נחַ, עַד שֵׁם וְעֵבֶר אֶל אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקב עַד משֶׁה. וְאֵלֶּה מִפְּנֵי הִתְחַבְּרוּתָם הָיוּ לֵב אָדָם וּסְגֻלָּתו, וּלְכָל אֶחָד מֵהֶם הָיוּ בָנִים כַּקְּלִיּפות, אֵינָם דּומִים לָאָבות וְלא הִתְחַבֵּר בָּהֶם הָעִנְיָן הָאֱלהִי, וְנִמְנָה הַמִּנְיָן לְאֵלֶּה הָאֱלהִיִּים וְהָיוּ יְחִידִים וְלא רַבִּים, עַד שֶׁהולִיד יַעֲקב אָבִינוּ שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים כֻּלָּם רְאוּיִים לָעִנְיָן הָאֱלהִי, וְשָׁבָה הָאֱלהוּת בְּקָהָל רַב וּבָהֶם הָיָה הַמִּנְין. וַאֲנַחְנוּ קִבַּלְנוּ מִנְיַן שְׁנֵי הַקַּדְמונִים מִמּשֶׁה, וְנֵדַע מַה שֶּׁיֵשׁ מִמּשֶׁה וְעַד עָתָּה.

מח. אָמַר הַכּוּזָרִי: זֶה הַפְּרָט מַרְחִיק הַמַּחֲשָׁבָה הָרָעָה מִן הַלֵּב מֵהַכָּזָב וְהַהַסְכָּמָה. כִּי דָבָר כָּזֶה אִי אֶפְשָר שֶׁיַּסְכִּימוּ עָלָיו עֲשָׂרָה מִבְּלִי שֶׁיִּתְבַּלְבְּלוּ וִיגַלּוּ סוד הַסְכָּמָתָם, או יִדְחוּ דִבְרֵי מִי שֶׁיִּרְצֶה לְבָרֵר אֶצְלָם דָּבָר כָּזֶה, כָּל שֶׁכֵּן הֲמונִים רַבִּים, וְהַמִּנְיָן קָרוב, אֵין הַכָּזָב וְהַשֶּׁקֶר יָכול לְהִכָּנֵס עָלָיו.

מט. אָמַר הֶחָבֵר: אֲבָל אַבְרָהָם אָבִינוּ עַצְמו הָיָה בְדור הַפְּלָגָה, וְנִשְׁאַר הוּא וּקְרובָיו בִּלְשׁון עֵבֶר אֲבִי אָבִיו וְלָזֶה נִקְרָא עִבְרִי. וּבָא משֶׁה אַחֲרָיו לְאַרְבַּע מֵאות שָׁנָה, וְהָעולָם מָלֵא מֵחָכְמַת שָׁמַיִם וָאָרֶץ, וּבָא אֶל פַּרְעה, וְחַכְמֵי מִצְרַיִם וְחַכְמֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הַמַּסְכִּימִים לו וְהַחוקְרִים עָלָיו, עַל אֲשֶׁר לא הֶאֱמִינוּ לו אֱמוּנָה שְׁלֵמָה כִּי הַבּורֵא מְדַבֵּר עִם אָדָם, עַד שֶׁהִשְׁמִיעָם דְּבָרָיו בַּעֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים. כֵּן הָיוּ עַמּו עִמּו, וְלא מִסִּכְלוּתָם אֲבָל מֵחָכְמָתָם, מִיִּרְאָתָם תַּחְבּוּלוּת הַחָכְמות הַשָּׁמַיְמִיּות וְזוּלָתָם, מֵאֲשֶׁר לא יַעַמְדוּ לַמֶּחְקָר, מִפְּנֵי שֶׁהֵם כְּמו הַדָּבָר הַמְזֻיָּף, וְהָעִנְיָן הָאֱלהִי כַּזָּהָב הַמְזֻקָּק הולֵךְ וּמוסִיף, דִּינָר אַחַר דִּינָר. וְאֵיךְ יַעֲלֶה בַדַּעַת שֶׁיְּדֻמֶּה אֶצְלָם כִּי הַלְּשׁונות אֲשֶׁר הָיוּ לִפְנֵיהֶם כַּחֲמֵשׁ מֵאות שָׁנָה הָיוּ לְשׁון עֵבֶר לְבַדָּהּ וְנִפְלְגָה בְּבָבֶל בִּימֵי פֶלֶג, וְיַחַס אֻמָּה כָךְ וְכָךְ אֶל שֵׁם, וְאֻמָּה כָךְ וְכָךְ אֶל חָם, וְאַרְצותָם כָּךְ. הֲיִתָּכֵן לְאָדָם הַיּום לְאַמֵּת אֶצְלֵנוּ כָזָב בְּיַחַס אֻמּות מְפֻרְסָמות וּבְדִבְרֵיהֶם וּבִלְשׁונותָם וְיִהְיֶה הַדָּבָר פָּחות מֵחֲמֵשׁ מֵאות שָׁנָה?

נ. אָמַר הַכּוּזָרִי: זֶה לא יִתָּכֵן, וְאֵיךְ יִתָּכֵן זֶה וַאֲנַחְנוּ מוצְאִים הַחָכְמות בִּכְתָב יְדֵי מְחַבְּרֵיהֶם מֵחֲמֵשׁ מֵאות שָׁנָה, וְסִפּוּר מִי שֶׁהָיָה הַיּום חֲמֵשׁ מֵאות שָׁנָה לא יַעֲבר הַכָּזָב עַל נִגְלותָיו, כְּמו הַיְחָסִים וְהַלְּשׁונות וְהַכְּתִיבות.

נא. אָמַר הֶחָבֵר: וְהֵיאַךְ לא הָיוּ חולְקִים עַל משֶׁה בְּמַה שֶּׁאָמַר, וְהָיוּ עַמּו תובְעִים אותו. כָּל שֶׁכֵּן זוּלָתָם.

נב. אָמַר הַכּוּזָרִי: אֵלֶּה דְבָרִים מְקֻבָּלִים חֲזָקִים וּמְיֻסָּדִים.

הלשונות קדומות

נג. אָמַר הֶחָבֵר: הַאַתָּה רואֶה שֶׁהַלְּשׁונות קְדוּמות אֵין לָהֶן תְּחִלָּה.

נד. אָמַר הַכּוּזָרִי: אֲבָל הֵם חֲדָשׁות מֻסְכָּם עֲלֵיהֶם; מורֶה עַל זֶה חִבּוּרָם מִן הַשֵּׁמות וְהַפְּעָלִים וְהַמִּלּות, וְהֵם מִן הָאותִיּות הַלְּקוּחות מִמּוצָאֵי הַדִּבּוּר.

נה. אָמַר הֶחָבֵר: הֲרָאִיתָ בּודֶה לָשׁון מִלִּבּו, או שָׁמַעְתָּ עָלָיו?

נו. אָמַר הַכּוּזָרִי: לא רָאִיתִי וְלא שָׁמַעְתִּי. וְאֵין סָפֵק שֶׁהִגִּיעוּ אֵלֶיהָ בְּדור מֵהַדּורות, וְלא הָיְתָה קדֶם לָשׁון שֶׁהִסְכִּימוּ עָלֶיהָ מֵהַסְכָּמַת עַם מִבִּלְתִּי עָם, עַל לָשׁון.

השבוע בן שבעה ימים

נז. אָמַר הֶחָבֵר: הֲשָׁמַעְתָּ עַל אֻמָּה שֶׁחולֶקֶת בַּשָּׁבוּעַ הַיָּדוּעַ, שֶׁהַתְחָלָתו מִיּום רִאשׁון וְהַשְׁלָמָתו בַשַּׁבָּת? הֲיִתָּכֵן שֶׁיִּשְׁווּ בָזֶה אַנְשֵׁי הַצִּין עִם אַנְשֵׁי אִיֵּי הַמַּעֲרָב מִבְּלִי הַתְחָלָה וְהַקְהֵל וְהַסְכָּמָה?

נח. אָמַר הַכּוּזָרִי: לא יִתָּכֵן זֶה אֶלָּא בְהַסְכָּמָה מִן הַכּל, וְזֶה רָחוק; או שֶׁיִּהְיוּ הַמְדַבְּרִים כֻּלָּם בְּנֵי אָדָם או בְנֵי נחַ או זוּלָתָם, וְיִהְיֶה הַשָּׁבוּעַ אֶצְלָם מְקֻבָּל מֵאֲבִיהֶם.

המספר עשרה

נט. אָמַר הֶחָבֵר: זֶה רָצִיתִי. וְכֵן מִנְיַן הָעֲשָׂרָה, הִסְכִּים כָּל אָדָם עָלָיו בַּמִּזְרָח וּבַמַּעֲרָב, אֵי זֶה טֶבַע יָבִיא לַעֲמד בָּעֲשָׂרָה, אֶלָּא שֶׁהוּא מְקֻבָּל מִמַּתְחִיל בּו.

מנין אלפי שנים לבריאה

ס. אָמַר הַכּוּזָרִי: וְאֵיךְ לא יַפְגִּים עָלֶיךָ אֱמוּנָתְךָ זאת, מַה שֶּׁאומְרִים עַל אַנְשֵׁי הדּוּ, כִּי מְקומות יֵשׁ אֶצְלָם וּבִנְיָנִים, וּבָרוּר אֶצְלָם כִּי יֵשׁ לָהֶם אֶלֶף אַלְפֵי שָׁנָה.

סא. אָמַר הֶחָבֵר: הָיָה זֶה מַפְגִּים עַל אֱמוּנָתִי אִלּוּ נִמְצְאָה אֱמוּנָה מֻחְזֶקֶת, או סֵפֶר שֶׁמַּסְכִּימִים עָלָיו הַכּל מִבְּלִי מַחֲלקֶת בַּמִּנְיָן. וְלא יִמָּצֵא זֶה, אַךְ הֵם אֻמָּה מֻפְקֶרֶת וְאֵין אֶצְלָם דָּבָר בָּרוּר, וְהֵם מַכְעִיסִים אֶת אַנְשֵׁי הַתּורות בִּכְמו אֵלֶּה הַדְּבָרִים כַּאֲשֶׁר הֵם מַכְעִיסִים אותָם בְּצַלְמֵיהֶם וֶאֱלִילֵיהֶם וְתַחְבּוּלותָם, וְאומְרִים כִּי הֵם מועִילִים לָהֶם, וּבוזִים לְמִי שֶׁאומֵר כִּי יֵשׁ אֶצְלו סֵפֶר מֵאֵת הָאֱלהִים. וְחִבְּרוּ בָזֶה סְפָרִים מְעַטִּים, חִבְּרוּם יְחִידִים מִבְּנֵי אָדָם, נִפְתֶּה בָהֶם מִי שֶׁדַּעְתּו קַלָּה, כִּקְצָת סִפְרֵי הַחובְרִים שֶׁכּותְבִים בָּהֶם מִנְיָנֵי עֲשָׂרות אַלְפֵי שָׁנִים, או כְמו סֵפֶר הָעֲבודָה הַנְּבָטִית שֶׁזּוכְרִים שָׁם שֵׁמות יַנְבּוּשָׁר וְצַגְרִית וְדוּאַנִי, וְאָמְרוּ כִּי הֵם הָיוּ קדֶם אָדָם, וְשֶׁיַּנְבּוּשָׁר הָיָה רַבּו שֶׁל אָדָם הָרִאשׁון, וְהַדּומֶה לָזֶה.

הפילוסופים לא נחלו חכמה

סב. אָמַר הַכּוּזָרִי: אֱמר, כִּי טָעַנְתִּי עָלֶיךָ בְּאֻמָּה מֻפְקֶרֶת וּבְעָם שֶׁאֵינָם מַסְכִּימִים עַל דַּעַת אֶחָת, וְהֵיטַבְתָּ הַתְּשׁוּבָה בָזֶה. וּמַה תּאמַר בַּפִּילוסופִים, וְהֵם בַּאֲשֶׁר הֵם מִן הַמֶּחְקָר וְהַדִּקְדּוּק, וְהִסְכִּימוּ עַל הַנִּצְחוּת וְהַקַּדְמוּת לָעולָם, וְאֵין זֶה עֲשָׂרות אֲלָפִים וְלא אַלְפֵי אֲלָפִים אֶלָּא דָבָר שֶׁאֵין לו תַכְלִית?

סג. אָמַר הֶחָבֵר: הַפִּילוסופִים אֵין לְהַאֲשִׁים אותָם, מִפְּנֵי שֶׁהֵם עָם לא נָחֲלוּ חָכְמָה וְלא תורָה, מִפְּנֵי שֶׁהֵם יְוָנִים, וְיָוָן מִבְּנֵי יֶפֶת הַשּׁוכְנִים בַּצָּפון, וְהַחָכְמָה שֶׁהִיא יְרֻשָּׁה מֵאָדָם, וְהִיא הַחָכְמָה הַמֻּחְזֶקֶת בְּכחַ אֱלהִי, אֵינֶנָּה כִּי אִם בְּזֶרַע שֵׁם שֶׁהוּא סְגֻלַּת נחַ, לא פָסְקָה הַחָכְמָה וְלא תִפְסק מִן הַסְּגֻלָּה הַהִיא מֵאָדָם. וְלא הָיְתָה הַחָכְמָה בְיָוָן, אֶלָּא מֵעֵת שֶׁגָּבְרוּ וְנֶעְתְּקָה הַחָכְמָה אֲלֵיהֶם מִפָּרַס וְאֶל פָּרַס מִכַּשְׂדִּים, וְקָמוּ בָהֶם הַפִּילוסופִים הַמְפֻרְסָמִים בַּיָּמִים הָהֵם, לא קדֶם לָכֵן וְלא לְאַחַר מִכֵּן, וּמֵעֵת שֶׁשָּׁבָה הַמַּלְכוּת לָרומִיִּים לא קָם בָּהֶם פִּילוסוף מְפֻרְסָם.

סד. אָמַר הַכּוּזָרִי: וְכִי זֶה מְחַיֵּב שֶׁלּא נַאֲמִין לַאֲרִיסְטו בְחָכְמָתו?

סה. אָמַר הֶחָבֵר: כֵּן, מִפְּנֵי שֶׁהִטְרִיחַ אֶת שִׂכְלו וּמַחֲשַׁבְתּו בַּעֲבוּר שֶׁלּא הָיְתָה בְיָדו קַבָּלָה מִמִּי שֶׁיַּאֲמִין בְּהַגָּדָתו וְחָשַׁב בִּתְחִלַּת הָעולָם וְסופו, וְהָיָה קָשֶׁה עַל מַחֲשַׁבְתּו לְצַיֵּר הַהַתְחָלָה, כַּאֲשֶׁר הָיָה קָשֶׁה גַם כֵּן הַקַּדְמוּת. אַךְ הִכְרִיעַ הַקָּשׁותָיו הַנּוטִים אֶל הַקַּדְמוּת בְּמַחֲשַׁבְתּו הַמָּפְשֶׁטֶת, וְלא רָאָה לִשְׁאל עַל מִנְיַן שְׁנֵי מִי שֶׁהָיָה לְפָנָיו, וְהֵיאַךְ נִתְיַחֲסוּ בְנֵי אָדָם. וְאִלּוּ הָיָה הַפִּילוסוף בְּאֻמָּה שֶׁיִּנְחַל מְקֻבָּלות וּמְפֻרְסָמות שֶׁאֵינו יָכול לִדְחות אותָם, הָיָה מִתְעַסֵּק בְּהַקָּשׁותָיו וּמופְתָיו לְהַחֲזִיק הַחִדּוּש עִם קָשְׁיו. כַּאֲשֶׁר הֶחֱזִיק הַקַּדְמוּת אֲשֶׁר הוּא יותֵר קָשֶׁה לְקַבֵּל.

התורה מסכימה לשכל

סו. אָמַר הַכּוּזָרִי: וְכִי יֵשׁ בַּמּופֵת הַכְרָעָה?

סז. אָמַר הֶחָבֵר: וּמֵאַיִן לָנוּ מופֵת בַּשְּׁאֵלָה הַזּאת?
חָלִילָה לָאֵל שֶׁתָּבוא הַתּורָה בְּמַה שֶּׁיִדְחֶה רְאָיָה או מופֵת, אַךְ תָּבא בְנִפְלָאות וְשַׁנּות הַמִּנְהָגִים לִבְרִיאַת דְּבָרִים או לַהֲפךְ דָּבָר אֶל דָּבָר אַחֵר, לְהורות עַל חָכְמַת בּורֵא הָעולָם וִיכָלְתּו לַעֲשׂות מַה שֶּׁחָפֵץ, בְּעֵת שֶׁיַּחְפּץ. וּשְׁאֵלַת הַחִדּוּשׁ וְהַקַּדְמוּת עֲמֻקָּה, וְרַאֲיות שְׁתֵּי הַטְּעָנות שָׁוות, עַד שֶׁתַּכְרִיעַ הַחִדּוּשׁ הַקַּבָּלָה מֵאָדָם וְנחַ וּמשֶׁה בַנְּבוּאָה, אֲשֶׁר הִיא יותֵר נֶאֱמֶנֶת מִן הַהַקָּשָׁה. וְאִם הָיָה מִצְטָרֵךְ בַּעַל תּורָה לְהַאֲמִין וּלְהודות בְּהִיּוּלִי קַדְמון וְעולָמות רַבִּים קדֶם הָעולָם הַזֶּה, לא הָיָה בָּזֶה פְּגָם בֶּאֱמוּנָתו, כִּי הָעולָם הַזֶּה הוּא חָדָשׁ מִזְּמָן יָדוּע,ַ וּתְחִלַּת הָאָדָם: אָדָם וְנח.

מהו "טבע"?

סח. אָמַר הַכּוּזָרִי: דַּי לִי בְּאֵלֶּה הַטְּעָנות הַמַּסְפִּיקות בַּשַּׁעַר הַזֶּה, וְאִם תֶּאֱרַךְ חֶבְרָתִי עִמְּךָ, אַטְרִיחֲךָ לְהַרְאות לִי הַטְּעָנות הַמַּפְסִיקות.
אֲבָל שׁוּב אֶל גִּלְגּוּל דְּבָרֶיךָ. וְהֵיאַךְ הִתְחַזֵּק בְּנַפְשְׁכֶם הַדָּבָר הַגָּדול הַזֶּה, שֶׁיִּהְיֶה לַבּורֵא הַגּוּפות וְהָרוּחות וְהַנְּפָשׁות וְהַשְּׂכָלִים וְהַמַּלְאָכִים, אֲשֶׁר נִתְעַלָּה וְהִתְקַדֵּשׁ וְהִתְגַּדֵּל מֵהַשָּׂגַת הַשְּׂכָלִים, כָּל שֶׁכֵּן מֵהַחוּשִׁים, חִבּוּר עִם הַבְּרִיאָה הַזּאת הַנִּבְזָה הַמְגֻנָּה בְחָמְרָהּ. וְאִם הִיא נִפְלָאָה בְצוּרָתָה, כִּי בַקָּטן שֶׁבָּרְמָשִׂים מִפְּלִיאַת חָכְמָתו, מַה שֶּׁאֵין הַדַּעַת מַשֶּׂגֶת אותו.

סט. אָמַר הֶחָבֵר: בִּדְבָרְךָ זֶה לא הִצְרַכְתַּנִי אֶל דְּבָרִים רַבִּים לַהֲשִׁיבֶךָ. הַאַתָּה מְיַחֵס זאת הַחָכְמָה הַנִּמְצֵאת בִּבְרִיאַת הַנְּמָלָה, דֶּרֶךְ מָשָׁל, אֶל גַּלְגַּל או אֶל כּוכָב או לְזוּלָתו מִבִּלְתִּי הַבּורֵא הַיָּכול, הַמְשַׁעֵר' אֲשֶׁר נָתַן לְכָל דָּבָר חֻקּו מֵאֵין תּוסֶפֶת וְחִסָּרון?

ע. אָמַר הַכּוּזָרִי: וְזֶהוּ הַמְיֻחָס אֶל פּעַל הַטֶּבַע.

עא. אָמַר הֶחָבֵר: וּמַה הוּא הַטֶּבַע?

עב. אָמַר הַכּוּזָרִי: הוּא כח מֵהַכּחות עַל מַה שֶּׁשָּׁמַעְנוּ בַחָכְמות, וְאֵין אָנוּ יודְעִים מַה-הוּא אֲבָל הַחֲכָמִים יודְעִים אותו בְּלִי סָפֵק.

עג. אָמַר הֶחָבֵר: אֲבָל יְדִיעָתָם בּו כִידִיעָתֵנוּ. גָּדַר אותו הַפִּילוסוף כִּי הוּא הַהַתְחָלָה וְהַסִּבָּה אֲשֶׁר בָּהּ יָנוּחַ וְיָנוּעַ הַדָּבָר אֲשֶׁר הוּא בו בְּעֶצֶם וְלא בְּמִקְרֶה.

עד. אָמַר הַכּוּזָרִי: כְּאִלּוּ הוּא אומֵר, כִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יָנוּעַ מֵעַצְמו וְיָנוּחַ מֵעַצְמו יֶשׁ-לו סִבָּה מָה, בָּהּ יָנוּחַ וְיָנוּעַ, וְהַסִּבָּה הַהִיא – הִיא הַטֶּבַע.

עה. אָמַר הֶחָבֵר: זֶה הוּא שֶׁרָצָה לומַר עִם דִּיּוּקוּת רַב וְדִקְדּוּק וְהֶפְרֵשׁ בֵּין מַה שֶּׁיִּפְעַל בְּמִקְרֶה מִמַּה שֶּׁיִּפְעַל בְּטֶבַע, וְהַדְּבָרִים מַבְהִילִים הַשּׁומְעִים, אֲבָל הָעולֶה מִידִיעָתָם בַּטֶּבַע – זֶה הוּא.

עו. אָמַר הַכּוּזָרִי: אִם כֵּן אֲנִי רואֶה שֶׁהִתְעוּנוּ בְשֵׁמות אֵלֶּה' וְשָׂמוּנוּ מְשַׁתְּפִים עִם הַבּורֵא, בְּאָמְרֵנוּ: "הַטֶּבַע. חָכָם פּועֵל" וְאֶפְשָׁר שֶׁנָּבוא לומַר: "בּורֵא" עַל טַעַם דִּבְרֵיהֶם.

עז. אָמַר הֶחָבֵר: כֶּן-הוּא. אֲבָל יֵשׁ לַיְסודות וְלַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ וְלַכּוכָבִים פְּעָלִים עַל דֶּרֶךְ הַחִמּוּם וְהַקֵּרוּר, וְהַהַרְטָבָה וְהַיּבֶשׁ וְהַתְּלוּיִים בָּהֶם, מִבְּלִי שֶׁנְּיַחֵס לָהֶם חָכְמָה רַק עֲבודָה, אֲבָל הַצִּיּוּר וְהַשִּׁעוּר וְהַהַזְרָעָה וְכָל אֲשֶׁר בּו חָכְמָה לְכַוָּנָה, לא יִתְיַחֵס כִּי אִם לְחָכָם הַיָּכול הַמְשַׁעֵר. וּמִי שֶׁקּורֵא אֵלֶּה שֶׁמְּתַקְּנִים הַחמֶר בְּחִמּוּם וּבְקֵרוּר טֶבַע, לא יַזִּיק, כְּשֶׁמַּרְחִיק מֵהֶם הַחָכְמָה, כַּאֲשֶׁר יַרְחִיק מֵהָאִישׁ וְהָאִשָּׁה יְצִירַת הַוָּלָד בְּהִתְחַבְּרָם, אַךְ הֵם עוזְרִים לַחמֶר הַמְקַבֵּל צוּרַת הָאָדָם, מֵאֵת הַמְצַיֵּר הֶחָכָם. וְאַל יִהְיֶה רָחוק בְּעֵינֶיךָ הֵרָאות רָשְׁמֵי עִנְיָנִים אֱלוהִיִּים נִכְבָּדִים בָּעולָם הַזֶּה הַתַּחְתּון, כְּשֶׁיִּהְיוּ הֶחֳמָרִים הָהֵם נְכונִים לְקַבֵּל אותָם. וְזֶהוּ שׁרֶשׁ הָאֱמוּנָה וְשׁרֶשׁ הַמֶּרִי.

עח. אָמַר הַכּוּזָרִי: וְאֵיךְ יִהְיֶה שׁרֶשׁ הָאֱמוּנָה הוּא שׁרֶשׁ הַמֶּרִי?

עט. אָמַר הַכּוּזָרִי: כֵּן, כִּי הַדְּבָרִים אֲשֶׁר יָכִינוּ לְקַבֵּל הָרְשָׁמִים הָהֵם הָאֱלהִיִּים אֵינָם בִּיכלֶת אָדָם וְלא יוּכְלוּ לְשַׁעֵר כַּמוּתָם וְאֵיכוּתָם, וְאִם יֵדְעוּ עַצְמָם לא יֵדְעוּ זְמַנֵּיהֶם וּמְקומותָם וְחִבּוּרָם וְהַזִּמּוּן לָהֶם, צָרִיךְ בָּזֶה אֶל יְדִיעָה שְׁלֵמָה מְפרֶשֶׁת תַּכְלִית הַבֵּאוּר מֵאֵת הָאֱלהִים. וּמִי שֶׁהִגִּיעו הַדָּבָר הַזֶּה וְקִיֵּם אותו עַל גְּבוּלָיו וּתְנָאָיו בְּלֵב שָׁלֵם, הוּא הַמַּאֲמִין. וּמִי שֶּהִשְׁתַּדֵּל לְתַקֵּן הַדְּבָרִים לְקַבֵּל הָעִנְיָן הַהוּא בְּמֶחְקָר וּסְבָרות וְהֶקֵּשׁות מִמַּה שֶּׁיִּמָּצֵא בְסִפְרֵי הַחוזִים, הורָדַת הָרוּחֲנִיּות וַעֲשִׂיַּת הַטְּלַסְמָאות, הוּא הַמַּמְרֶה, כִּי הוּא מַקְרִיב הַקָּרְבָּנות וּמַקְטִיר הַקְּטורות מֵהַקָּשָׁה וּסְבָרָא, וְאֵינֶנּוּ יודֵעַ אֲמִתַּת מַה שֶּׁרָאוּי, וְכַמָּה, וְאֵיך, וּבְאֵיזֶה מָקום, וּבְאֵיזה עֵת וּמִי מִבְּנֵי אָדָם, וְאֵיךְ רָאוּי לְהִתְעַסֵּק בָּעִנְיָן הַהוּא וְעִנְיָנִים רַבִּים סִפּוּרָם יֶאֱרָךְ.

וְהָיָה כַכְּסִיל, אֲשֶׁר נִכְנַס בְּאוצַר רופֵא מְפֻרְסָם כִּי רְפוּאותָיו מועִילות וְהָרופֵא אֵינֶנּוּ בו, וּבְנֵי אָדָם הָיוּ מְכַוְּנִים אֶל הָאוצָר הַהוּא לְבַקֵּשׁ הַתּועֶלֶת, וְהַכְּסִיל הַהוּא הָיָה נותֵן לָהֶם מִן הַכֵּלִים הָהֵם וְהוּא לא הָיָה מַכִּיר הָרְפוּאות, וְלא כַמָּה רָאוּי לְהַשְׁקות מִכָּל רְפוּאָה לְכָל אִישׁ וָאִישׁ, וְהֵמִית בָּרְפוּאות הָהֵם אֲשֶׁר הָיוּ מועִילות לָהֶם, וְאִם יִזְדַּמֵּן שֶׁיְּקַבֵּל תּועֶלֶת אֶחָד מֵהֶם בִּכְלִי מִן הַכֵּלִים הָהֵם יִטּוּ בְנֵי אָדָם אֵלָיו וְיאמְרוּ כִּי הוּא הַמּועִיל, עַד אֲשֶׁר יַטְעֵם או יִרְאוּ לְזוּלָתו תועֶלֶת בְּמִקְרֶה יִטּוּ אֵלָיו וְלא יֵדְעוּ כִּי הַמּועִיל בְּעַצְמוּתוּ אָמְנָם הוּא עֲצַת הָרופֵא הַהוּא הֶחָכָם אֲשֶׁר חִבֵּר הָרְפוּאות הָהֶם וְהָיָה מַשְׁקֶה אותָם כָּרָאוּי וְהָיָה מְצַוֶּה הַחולֶה שֶׁיְּזַמֵּן מַה שֶּׁצָּרִיךְ לְכָל רְפוּאָה וּרְפוּאָה מִמַּאֲכָל וּמַשְׁקֶה וּתְנוּעָה וּמְנוּחָה וְשֵׁנָה וְקִיצָה וְאַוִּיר וּמִשְׁכָּב וְזוּלָתָם.

וְעַל הַדֶּרֶךְ הַזֶּה הָיוּ בְנֵי אָדָם קדֶם משֶׁה, זוּלָתִי מְעַט מִזְעָר, נִפְתִּים בְּנִמּוּסֵי הַכוכָבִים וְהַטְּבָעִים וְנֶעְתָּקִים מִנִּמּוּס אֶל נִמּוּס וּמֵאֱלוהַּ אֶל אֱלוהַּ, וְאֶפְשָׁר שֶׁמַּחֲזִיקִים בְּרַבִּים מֵהֶם וְשׁוכְחִים מַנְהִיגָם וּמְנַהֲלָם, וּמְשִׂימָם סִבָּה לְתועָלות, וְהֵם בְּעַצְמָם סִבָּה לִנְזָקִים, כְּפִי הַהֲכָנָה וְהַזִּמּוּן. אֲבָל הַמּועִיל בְּעַצְמו הוּא הָעִנְיָן הָאֱלהִי, וְהַמַּזִּיק בְּעַצְמו הוּא הֵעָדְרו.

איך התפשטה היהדות?

פ. אָמַר הַכּוּזָרִי: נָשוּב אֶל עִנְיָנֵנוּ וְהודִיעֵנִי, אֵיךְ קָמָה תורַתְכֶם וְאֵיךְ פָּשְׁטָה וְנִרְאֲתָה, וְאֵיךְ נִתְחַבְּרוּ הַדֵּעות אַחֲרֵי אֲשֶׁר הָיוּ חֲלוּקות, וּבְכַמָּה שָׁנִים נִתְיַסְּדָה הָאֱמוּנָה וְנִבְנְתָה עַד שֶׁנִּתְחַזְּקָה וְנִשְׁלְמָה, כִּי הַתְחָלות הַדָּתות מִבְּלִי סָפֵק לא תִהְיֶינָה כִּי אִם בִּיחִידִים, שֶׁמִּתְגַּבְּרִים לַעֲזר הַדָּבָר אֲשֶׁר יִרְצֶה הָאֱלהִים לְהַרְאותו, וְהֵם הולְכִים וְרַבִּים וְנֶעֱזָרִים בְּעַצְמָם, או שֶׁיָּקוּם לָהֶם מֶלֶךְ עוזֵר וְיַכְרִיחַ הֶהָמון עַל הַדָּבָר הַהוּא.

פא. אָמַר הֶחָבֵר: לא יָקוּם וְיִגְדַּל עַל הַדֶּרֶךְ הַזֶּה אֶלָּא הַנִּמּוּסִים הַשִּׂכְלִיִּים אֲשֶׁר הַתְחָלָתָם מִן הָאָדָם, וְכַאֲשֶׁר יִגָּמֵר וְיֵעָזֵר, יֵאָמֵר כִּי הוּא נֶעֱזַר מִן הַבּורֵא וּמְלֻמָּד וְהַדּומֶה לָזֶה. אֲבָל הַנִּמּוּס אֲשֶׁר הַתְחָלָתו מֵהַבּורֵא, הוּא קָם פִּתְאם. נֶאֱמַר לו: הֱיֵה וַיְּהִי, כִּבְרִיאַת הָעולָם.

פב. אָמַר הַכּוּזָרִי: הִבְהַלְתָּ אותָנוּ בִדְבָרֶיךָ הֶחָבֵר!

פג. אָמַר הֶחָבֵר: אֲבָל הָעִנְיָן מַבְהִיל יותֵר, כִּי הָיוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מְשֻׁעְבָּדִים בְּמִצְרַיִם שֵׁשׁ מֵאות אֶלֶף רַגְלִי מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה, מִתְיַחֲסִים אֶל שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים, לא נִמְלַט מֵהֶם אִישׁ וְלא בָרַח אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת וְלא נִכְנַס בֵּינֵיהֶם נָכְרִי, מְיַחֲלִים הַמּועֵד אֲשֶׁר יָעַד בּו אֶל אֲבותָם אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקב שֶׁיַּנְחִילֵם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן. וְאֶרֶץ כְּנַּעַן הָיְתָה בָעֵת הַהִיא בִּידֵי שֶׁבַע אֻמּות בְּתַכְלִית הָרב וְהַחָזְקָה וְהַהַצְלָחָה, וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתַכְלִית הַדַּלּוּת וְהָעִנּוּי בְּיַד פַּרְעה; הורֵג אֶת בְּנֵיהֶם שֶׁלּא יִרְבּוּ. וְשָׁלַח משֶׁה וְאַהֲרן עִם חֻלְשָׁתָם, וְעָמְדוּ כְנֶגֶד פַּרְעה עִם חֶזְקָתו בְּאותות וּבְמופְתִים וּבְשִׁנּוּי הַמִּנְהָגִים. וְלא יָכל לְהִסָּתֵר מֵהֶם וְלא לְצַוּות עֲלֵיהֶם בְּרָע, וְלא לִמְנעַ עַצְמו מֵעֶשֶׂר מַכּות אֲשֶׁר חָלוּ בְמִצְרַיִם, בְּמֵימֵיהֶם וּבְאַרְצָם וּבְאַוִּירָם וּבְצִמְחֵיהֶם וּבִבְהֶמְתָּם וּבְגוּפָם וּבְנַפְשׁותָם, שֶׁמֵּת מֵהֶם בְּרֶגַע אֶחָד בַּחֲצות הַלַּיְלָה הַיָּקָר שֶׁהָיָה בְּבָתֵּיהֶם וְהֶחָבִיב לָהֶם, כָּל בְּכור, וְאֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת, זוּלָתִי בָתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל. וְכָל הַמַּכּות הָאֵלֶּה הָיוּ בָאות בְּאַזְהָרָה וּבְהַתְרָאָה וּבְמועֵד וּמִסְתַּלְּקות בְּאַזְהָרָה וּבְהַתְרָאָה, כְּדֵי שֶׁיִתְבָּרֵר כִּי הֵם בְּכַוָּנָה מֵאֵת אֱלוהַּ חָפֵץ עושֶׂה חֶפְצו בְעֵת שֶׁיַּחְפּץ, לא מִצַּד הַטֶּבַע וְלא מִצַּד הַכּוכָבִים וְלא בְמִקְרֶה. וְאַחַר יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר הַשֵּׁם בַּלַּיְלָה הַהוּא בְּעֵת שֶׁמֵּתוּ בְכורֵיהֶם, מֵעַבְדוּת פַּרְעה, וְהָלְכוּ דֶרֶךְ יַם-סוּף, וּמְנַהֲלָם עַמּוּד עָנָן וְעַמּוּד אֵשׁ, הולְכִים לִפְנֵיהֶם וּמַנְהִיגִים אותָם. וּנְגִידֵיהֶם וְכהֲנֵיהֶם שְׁנֵי הַזְּקֵנִים הָאֱלהִיִּם, משֶׁה וְאַהֲרן, הָיוּ בְעֵת שֶׁנִּתְנַבְּאוּ בְנֵי שְׁמונִים שָׁנָה וְיותֵר. וְעַד הָעֵת הַהִיא לא הָיוּ לָהֶם מִצְות כִּי אִם מְעַט, מורָשָׁה מִן הַיְחִידִים הָהֵם מֵאָדָם וְנחַ, וְלא בִטְּלָם משֶׁה אֲבָל הוסִיף עֲלֵיהֶם. וְאַחַר כֵּן רָדַף אַחֲרֵיהֶם פּרְעה וְלא נִצְטָרְכוּ אֶל כְּלֵי מִלְחָמָה וְלא הָיוּ מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה, וּבָקַע אֶת הַיַּם וְעָבְרוּ בְתוכו וְטָבַע בּו פַרְעה וְחֵילו וְהִשְׁלִיכָם הַיָּם מֵתִים לְעֵינֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל. וְהַדָּבָר אָרךְ וְיָדוּעַ.

פד. אָמַר הַכּוּזָרִי: זֶהוּ הָעִנְיָן הָאֱלהִי בֶאֱמֶת, וּמַה שֶּׁנִּתְלָה בּו מִן הַמִּצְות רָאוּי לְקַבְּלו כִּי אֵין נִכְנָס בַּלֵּב מֵחֲמָתו סָפֵק לא מִכְּשָׁפִים וְלא מִתַּחְבּוּלָה וְלא מִדִּמְיון, וְאִלּוּ נִדְמָה לָהֶם הִבָּקַע הַיָּם וְעָבְרָם בְּתוכו, יְדֻמֶּה לָהֶם הַצָּלָתָם מִן הָעַבְדוּת וּמות מַעֲבִידֵיהֶם וְקַחְתָּם שְׁלָלָם וְהִשָּׁאֵר מָמונָם אֶצְלָם, וְזֶה עִקְּשׁוּת מֵאֶפִּיקוּרְסִים.

פה. אָמַר הֶחָבֵר: וְאַחֲרֵי זֶה שֶׁעָמְדוּ בַּמִּדְבָּר מְקום אֵין זֶרַע, וְהורִיד לָהֶם לֶחֶם נִבְרָא יום יום מִלְּבַד הַשַּׁבָּת, אֲכָלוּהוּ אַרְבָּעִים שָׁנָה:

פו. אָמַר הַכּוּזָרִי: גַּם אֵלֶּה אֵין בָּהֶם מִדְחֶה, מַה שֶּׁמַּתְמִיד אַרְבָּעִים שָׁנָה לְשֵׁשׁ מֵאות אֶלֶף אִישׁ וְהַנִּלְוִים אֲלֵיהֶם, יֵרֵד שִׁשָּׁה יָמִים וְיִסְתַּלֵּק יום הַשַּׁבָּת, אִם כֵּן חובָה לְקַבֵּל הַשַּׁבָּת מִפְּנֵי שֶׁהָיָה הָעִנְיָן הָאֱלהִי כְּמו נִדְבָּק בּו.

התגלות ה'

פז. אָמַר הֶחָבֵר: הַשַּׁבָּת מֻזְהָר עָלָיו מִזֶּה וּמִבְּרִיאַת הָעולָם בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית וּמִמַּה שֶּׁאֲנִי עָתִיד לְזָכְרו, וְהוּא שֶׁהָעָם, עִם מַה שֶּׁהֶאֱמִינוּ בְמַה שֶּׁבָּא בּו משֶׁה אַחַר הַמּופְתִים הָאֵלֶּה, נִשְׁאַר בְּנַפְשׁותָם סָפֵק, אֵיךְ יְדַבֵּר הָאֱלהִים עִם הָאָדָם. כְּדֵי שֶׁלּא תִהְיֶה הַתְחָלַת הַתּורָה מֵעֵצָה וּמַחֲשָׁבָה מִחֲמַת אָדָם וְאַחַר יְחַבְּרֵהוּ עֵזֶר וְאמֶץ מֵאֵת הָאֲלהִים, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה רָחוק הַדִּבּוּר בְּעֵינֵיהֶם מִזּוּלַת אָדָם, בַּעֲבוּר שֶׁהַדִּבּוּר גַּשְׁמִי.
וְרָצָה יְיָ לְהָסִיר הַסָּפֵק הַזֶה מִלִּבּותָם, וְצִוָּה אותָם לְהִתְקַדֵּשׁ הַקְּדֻשָּׁה הַצְּפוּנָה וְהַגְּלוּיָה, וְשָׂם הַדָּבָר הַנָּחוּץ בָּהּ: פְּרִישׁוּת מִן הַנָּשִׁים וְהַזִּמּוּן לִשְׁמעַ דִּבְרֵי הָאֱלהִים. וְהִתְקַדֵּשׁ הָעָם, וְנִזְדַּמֵּן לְמַדְרֵגַת הַנְּבוּאָה, אַף לִשְׁמעַ דִּבְרֵי הָאֱלהִים פָּנִים בְּפָנִים. וְהָיָה זֶה אַחַר שְׁלשָׁה יָמִים בְּהַקְדָּמות אותות גְּדולות מִקּולות וּבְרָקִים וּרְעָמִים וְאֵשׁ שֶׁסָּבְבָה אֶת הַר סִינָי, וְנִשְׁאֲרָה הָאֵשׁ הַהִיא אַרְבָּעִים יום רואִים אותָה הָעָם, וְרואִים אֶת משֶׁה בָא בְתוכָה וְיוצֵא מִמֶּנָּה, וְשָׁמַע הָעָם דִּבּוּר צַח בַּעֲשֶׂרֶת דְּבָרִים, הֵם אֻמּות הַתּורות וְשָׁרְשֵׁיהֶן. אֶחָד מֵהֶם מִצְוַת שַׁבָּת, וּכְבָר קָדְמָה מִצְוָתו עִם הורָדַת הַמָּן.
וְאֵלֶּה עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים לא קִבְּלָם הֶהָמון מֵאֲנָשִׁים יְחִידִים וְלּא מִנָּבִיא, כִּי אִם מֵאֵת הָאֱלהִים נִתָּנוּ, אֲבָל לא הָיָה בָהֶם כּחַ כְּמשֶׁה לִרְאות הַדָּבָר הַגָּדול הַהוּא. וְהֶאֱמִינוּ הָעָם מִן הַיּום הַהוּא, כִּי משֶׁה מְדֻבָּר בּו בְּדִבּוּר הַתְחָלָתו מֵאֵת הַבּורֵא, לא קָדְמָה לְמשֶׁה בו מַחֲשָׁבָה וְלא עֵצָה, – שֶׁלּא תִהְיֶה הַנְּבוּאָה, כַּאֲשֶׁר חָשְׁבוּ הַפִּילוסופִים מִנֶּפֶשׁ יִזְדַּכְּכוּ מַחְשְׁבותֶיהָ וְתִדְבַּק בַּשֵּׂכֶל הַפּועֵל, הַנִּקְרָא רוּחַ הַקּדֶשׁ או בְּגַבְרִיאֵל וְיַשְׂכִּילֵהוּ, וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּתְדַּמֶּה לו בָעֵת הַהִיא בַּחֲלום או בֵּין שֵׁנָה וְקִיצָה שֶׁאִישׁ מְדַבֵּר עִמּו וְשׁומֵעַ דְּבָרָיו בְּנַפְשׁו לא בְאָזְנָיו, וְרואֶה אותו בְמַחֲשַׁבְתּו לא בְעֵינָיו, וְאָז יאמַר כִּי הַבּורֵא דִבֶּר-בּו. וְסָרוּ אֵלֶּה הַסְּבָרות בַּמַּעֲמָד הַגָּדול הַהוּא.
וּמַה שֶּׁנִּלְוֶה אֶל הַדִּבּוּר הָאֱלהִי מִן הַמִּכְתָּב הָאֱלהִי, שֶׁחָקַק עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרות הָאֵלֶּה בִּשְׁנֵי לוּחות אֲבָנִים יְקָרות, וְנָתַן אותָם אֶל משֶׁה, וְרָאוּ אותָם מִכְתָּב אֱלהִי כַּאֲשֶׁר שָׁמְעוּ אותָם דִּבּוּר אֱלהִי. וְעָשָׂה לָהֶם משֶׁה בְּמִצְוַת הָאֱלהִים אָרון וְהֵקִים עָלָיו הַמִּשְׁכָּן הַיָּדוּעַ, וְנִשְׁאַר זֶה בֵּין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל יְּמֵי הַנְּבוּאָה כִּתְשַׁע מֵאות שָׁנָה, עַד שֶׁמָּרוּ הָעָם וְנִגְנַז הָאָרון וְגָבַר עֲלֵיהֶם נְבוּכַדְנֶצַּר וְהִגְלָם.

פח. אָמַר הַכּוּזָרִי: מִי שֶׁשּׁומֵעַ דִּבְרֵיכֶם, כִּי הָאֱלהִים דִּבֵּר עִם הֲמונְכֶם וְכָתַב לָכֶם לוּחות וְזוּלַת זֶה, הַדִּין עִמּו שֶׁיְּיַחֵס אֲלֵיכֶם דַּעַת הַהַגְשָׁמָה. גַּם אַתֶּם אֵין לְהַאֲשִׁימְכֶם, כִּי אֵין מִדְחֶה לַמַּעֲמָדות הַגְּלוּיִים הַגְּדולִים הָאֵלֶּה, וְיֵשׁ לָדוּן אֶתְכֶם לִזְכוּת בְּהַשְּלָכַת הַהַקָּשָׁה וְהָעִיּוּן הַשִּׂכְלִי.

פט. אָמַר הֶחָבֵר: חָלִילָה לָאֵל מִן הַשֶּׁקֶר וּמַה שֶּׁהַשֵּׂכֶל מַרְחִיק אותו וִישִׂימֵהוּ שֶׁקֶר. וּתְחִלַּת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים הוּא הַצִּוּוּי שֶׁנַּאֲמִין בֵּאלהִים, וְהַשֵּׁנִי הָאַזְהָרָה מֵעֲבד אֱלהִים אֲחֵרִים חוּץ מֵיְיָ וּמִשַּׁתֵּף לו וּמֵעֲשׂות פֶּסֶל וּתְמוּנָה וְתַבְנִית, וּכְלָלו שֶׁל דָּבָר – מֵהַגְשִׁים.
וְאֵיךְ לא נְרומְמֵהוּ מֵהַגַּשְׁמוּת וַאֲנַחְנוּ מְרומְמִים קְצָת מִבְּרִיאותָיו מֵהַגַּשְׁמוּת, כַּנֶּפֶש הַמְדַבֶּרֶת, אֲשֶׁר הִיא הָאָדָם בֶּאֱמֶת, כִּי אֲשֶׁר יְדַבֵּר עִמָּנוּ מִמּשֶׁה וְיַשְׂכִּיל וְיַנְהִיג, אֵינֶנּוּ לְשׁונו וְלא לִבּו וְלא מוחו, אַךְ אֵלֶּה כֵּלִים לְמשֶׁה וּמשֶׁה נֶפֶשׁ מְדַבֶּרֶת מַכֶּרֶת, אֵינֶנָּה גֶּשֶׁם וְאֵינֶנָּה נִגְבֶּלֶת בְּמָקום, וְלא יֵצַר מִמֶּנָּה מָקום, וְלא תֵצַר הִיא מֵהִכָּלֵל בָּהּ צוּרות כָּל הַבְּרוּאִים, וַאֲנַחְנוּ מְתָאֲרִים אותָהּ בִּתְאָרִים מַלְאֲכוּתִיִּים רוּחֲנִיִּים, כָּל שֶׁכֵּן בּורֵא הַכּל יִתְבָּרָךְ.
אָמְנָם הַדִּין עָלֵינוּ שֶׁלּא נִדְחֶה מַה שֶּׁקִּבַּלְנוּ מִן הַמַּעֲמָד הַהוּא, וְנאמַר שֶׁאֵין אֲנַחְנוּ יודְעִים אֵיךְ נִגְשַׁם הָעִנְיָן עַד שֶׁשָּׁב דִּבּוּר וְקָרַע אֶת אָזְנֵינוּ, וְלא מַה שֶּׁבָּרָא לו יִתְבָּרֵךְ מִמַּה שֶׁלּא הָיָה נִמְצָא, וְלא מַה שֶּׁהֶעֱבִיד לו מִן הַנִּמְצָאִים, כִּי לא יֶחְסַר לו יְכלֶת, כַּאֲשֶׁר בָּרָא אֶת הַשָּׁמַיִם וְהַכּוכָבִים בִּרְצונו בִלְבָד, וְרָצָה יִתְבָּרֵךְ וְנִגְשַׁם עַל הַשִּׁעוּר אֲשֶׁר חָפֵץ, וְנֶחֱרַת בָּהֶם הַכְּתָב בַּעֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים, כַּאֲשֶׁר נּאמַר, כִּי קָרַע אֶת הַיָּם וְשָׂמָהוּ לְחומות עומְדות מִימִין הָעָם וּמִשְּׂמאלָם, וּמְסִלּות מְסֻדָּרות וּרְחָבות וְאֶרֶץ יְשָׁרָה, יֵלְכוּ בָהּ מִבְּלִי טרַח וְלא עִכּוּב. וְכֵן הַקְּרִיעָה וְהַבִּנְיָן וְהַתִּקּוּן מְיֻחָס אֵלָיו יִתְבָּרָךְ, לא נִצְטָרֵךְ בּו אֶל כְּלִי וְלא אֶל סִבּות אֶמְצָעִיּות כַּאֲשֶׁר יִצְטָרֵךְ בְּפעַל הַבְּרוּאִים, כִּי הַמַּיִם עָמְדוּ בְמַאֲמָרו וְנִצְטַיְּרוּ בְּחֶפְצו, וְכֵן יִצְטַיֵּר הָאַוִּיר הַמַּגִּיעַ אֶל אזֶן הַנָּבִיא בְּצוּרות הָאותִיּות שֶׁהֵם מורות עַל הָעִנְיָנִים שֶׁהוּא חָפֵץ לְהַשְׁמִיעָם אֶל הַנָּבִיא או אֶל הֶהָמון.

צ. אָמַר הַכּוּזָרִי: זאת הַטְּעָנָה מַסְפֶּקֶת.

צא. אָמַר הֶחָבֵר: וְאֵינֶנִּי גוזֵר שֶׁהָיָה הָעִנְיָן עַל הַדֶּרֶךְ הַזֶּה וְאוּלַי הָיָה עַל דֶּרֶךְ יותֵר עָמק מִמַּה שֶּׁיַּעֲלֶה בְמַחֲשַׁבְתִּי, אַךְ הָעולֶה מִזֶּה, הַאֲמָנַת מִי שֶׁרָאָה הַמַּעֲמָדות הָאֵלֶּה כִּי הָעִנְיָן הַהוּא מֵאֵת הַבּורֵא מִבְּלִי מִצּוּעַ, מִפְּנֵי שֶׁהֵם דּומות לַבְּרִיאָה הָרִאשׁונָה וְהַיְצִירָה הָרִאשׁונָה, וְתַאֲמִין הַנֶּפֶשׁ בַּתּורָה הַנִּתְלֵית בָּהֶם עִם הָאֱמוּנָה כִּי הָעולָם חָדָשׁ וְכִי יְיָ בְּרָאו כְּמו שֶׁהִתְבָּאֵר, שֶׁבָּרָא הַלּוּחות וְהַמָּן וְזוּלָתו, וְיָסוּרוּ מִלֵּב הַמַּאֲמִין סְפֵקות הַפִּילוסופִים וּבַעֲלֵי הַקַּדְמוּת.

חטא העגל

צב. אָמַר הַכּוּזָרִי: הִזָּהֵר הֶחָבֵר שֶׁלּא תִטֶּה בְסִפּוּר שִׁבְחֵי עַמְּךָ וְתַעֲזב מַה שֶּׁנִּתְפַּרְסֵם מִמִּרְיָם עִם אֵלֶּה הַמַּעֲמָדות, כִּי שָׁמַעְתִּי שֶׁבְּתוךְ זֶה עָשׂוּ עֵגֶל וַעֲבָדוּהוּ מִבִּלְתִּי הָאֱלהִים.

צג. אָמַר הֶחָבֵר: חֵטְא שֶׁהִגְדִּילוּהוּ עֲלֵיהֶם לִגְדֻלָּתָם וְהַגָּדול מִי שֶׁחֲטָאָיו סְפוּרִים.

צד. אָמַר הַכּוּזָרִי: וְזֶה מִנְּטותְךָ וַעֲזָרְךָ לְעַמְּךָ, וְאֵי זֶה עָון גָּדול מִזֶּה, וְאֵי זֶה מַעֲשֶׂה יִשָּׁאֵר אַחַר זֶה?

גדולת ישראל

צה. אָמַר הֶחָבֵר: הַרְפֵּה לִי מְעַט, עַד שֶׁאֲבָאֵר אֶצְלְךָ גְדֻלַּת הָעָם, וְדַי לִי לְעֵד, שֶׁהַשֵּׁם בְּחָרָם לְעָם וּלְאֻמָּה מִבֵּין אֻמּות הָעולָם, וְחוּל הָעִנְיָן הָאֱלהִי עַל הֲמונָם עַד שֶׁהִגִּיעוּ כֻלָּם אֶל מַעֲלַת הַדִּבּוּר. וְעָבַר הָעִנְיָן אֶל נְשֵׁיהֶם וְהָיוּ מֵהֶן נְבִיאות, אַחַר שֶׁלּא הָיָה חָל הָעִנְיָן הָאֱלהִי כִּי אִם בִּיחִידִים מִבְּנֵי אָדָם אַחַר אָדָם הָרִאשׁון.
כִּי אָדָם הָיָה שָׁלֵם מִבִּלְתִּי תְּנָאי, כִּי אֵין טְעָנָה בִּשְׁלֵמוּת מַעֲשֶׂה, מֵעושֶׂה חָכָם יָכול, מֵחמֶר בְּחָרו לַצּוּרָה אֲשֶׁר חָפֵץ בָּהּ, וְלא מָנַע מונֵעַ מִמֶּזֶג שִׁכְבַת זֶרַע הָאָב וְלא מִדַּם הָאֵם וְלא מֵהַמְּזונות וְהַהַנְהָגָה בִשְׁנֵי הַגִּדּוּל וְהַיַּנְקוּת וְהִתְחַלְּפוּת הָאַוִּיר וְהַמַּיִם וְהָאָרֶץ, כִּי יְצָרו כְמַגִּיעַ לְתַכְלִית יְמֵי הַבַּחֲרוּת הַשָּׁלֵם בִּיצִירותָיו וּבְמִדּותָיו. וְהוּא אֲשֶׁר קִבֵּל הַנֶּפֶשׁ עַל תֻּמָּהּ, וְהַשֵּׂכֶל עַל תַּכְלִית מַה שֶּׁבִּיכלֶת הָאֱנושִׁי, וְהַכּחַ הָאֱלהִי אַחַר הַשֵּׂכֶל, רְצונִי לומַר: הַמַּעֲלָה אֲשֶׁר בָּהּ יִדְבַּק בֵּאלהִים וּבְרוּחֲנִיִּים, וְיֵדַע הָאֲמִתּות מִבְּלִי לִמּוּד, אֲבָל בְּמַחֲשָׁבָה קַלָּה, וּכְבָר נִקְרָא אֶצְלֵנוּ בֶּן-אֱלהִים, וְכָל הַדּומִים לו מִזַּרְעו – בְּנֵי אֱלהִים (בראשית ו, ב).
וְהולִיד בָּנִים רַבִּים וְלא הָיָה מֵהֶם רָאוּי לִהְיות בִּמְקום אָדָם אֶלָּא הֶבֶל, כִּי הוּא הָיָה דומֶה לו. וְכַאֲשֶׁר הֲרָגו קַיִן אָחִיו מִפְּנֵי קִנְאָתו בו עַל הַמַּעֲלָה הַזּאת, נָתַן לו תַחְתָּיו שֵׁת, וְהָיָה דומֶה לְאָדָם, וְהָיָה סְגֻלָּה וָלֵב וְזוּלָתו כִקְלִיפָּה. וּסְגֻלַּת שֵׁת אֱנושׁ. וְכֵן הִגִּיעַ הָעִנְיָן עַד נחַ: בִּיחִידִים הָיוּ לְבָבות, דּומִים לְאָדָם וְנִקְרָאִים בְּנֵי אֱלהִים, שְׁלֵמִים בִּבְרִיאָתָם וּבְמִדּותָם וּבַאֲרִיכוּת הַיָּמִים וּבְחָכְמות וּבִיכלֶת, וּבִימֵיהֶם אָנוּ מונִים מֵאָדָם וְעַד נחַ וְכֵן מִנּחַ וְעַד אַבְרָהָם. וְאֶפְשָׁר שֶׁהָיָה מֵהֶם מִי שֶׁלּא דָבַק בּו הָעִנְיָן הָאֱלהִי כְתֶרַח, אֲבָל אַבְרָהָם בְּנו הָיָה תַּלְמִיד לַאֲבִי אָבִיו עֵבֶר, וְעוד – שֶׁהִשִּׂיג נחַ בְּעַצְמו. וְהָיָה הָעִנְיָן הָאֱלהִי דָבֵק בָּהֶם מֵאֲבות אֲבותָם אֶל בְּנֵי בָנִים.
וְאַבְרָהָם סְגֻלַּת עֵבֶר וְתַלְמִידו וְעַל כֵּן נִקְרָא עִבְרִי, וְעֵבֶר הָיָה סְגֻלַּת שֵׁם וְשֵׁם הָיָה סְגֻלַּת נחַ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא יורֵשׁ הָאַקְלִימִים הַשָּׁוִים, אֲשֶׁר אֶמְצָעִיתָם וְחֶמְדָּתָם אֶרֶץ כְּנַעַן אַדְמַת הַנְּבוּאָה, וַיֵּצֵא יֶפֶת אֶל צָפון וְחָם אֶל דָּרום. וּסְגֻלַּת אַבְרָהָם מִכָּל בָּנָיו – יִצְחָק, וְהִרְחִיק כָּל בָּנָיו מֵהָאָרֶץ הַזּאת הַמְסֻגֶּלֶת כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה מְיֻחֶדֶת לְיִצְחָק, וּסְגֻלַּת יִצְחָק – יַעֲקב, וְנִדְחָה עֵשָׂו אָחִיו מִפְּנֵי שֶׁזָּכָה יַעֲקב בָּאָרֶץ הַהִיא, וּבְנֵי יַעֲקב כֻּלָּם סְגֻלָּה, כֻּלָּם רְאוּיִים לָעִנְיָן הָאֱלהִי, וְהָיָה לָהֶם הַמָּקום הַהוּא הַמְיֻחָד בָּעִנְיָן הָאֱלהִי, וְזֶה הָיָה תְחִלַּת חוּל הָעִנְיָן הָאֱלהִי עַל קָהָל, אַחֲרֵי אֲשֶׁר לא הָיָה נִמְצָא כִּי אִם בִּיחִידִים.
וַיִּשְׁמְרֵם הָאֱלהִים וַיַּפְרֵם וַיַּרְבֵּם וַיְגַדְּלַם בְּמִצְרַיִם, כַּאֲשֶׁר יְגֻדַּל הָאִילָן אֲשֶׁר שָׁרְשׁו טוב, עַד שֶׁהוצִיא פְּרִי שָׁלֵם דּומֶה לַפְּרִי הָרִאשׁון אֲשֶׁר נִטַּע מִמֶּנּוּ, רְצונִי לומַר: אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקב וְיוסֵף וְאֶחָיו. וְהָיָה מִן הַפְּרִי משֶׁה וְאַהֲרן וּמִרְיָם, וּכְמו בְּצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב, וּכְמו רָאשֵׁי הַמַּטּות וְשִׁבְעִים הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר הָיוּ רְאוּיִים לִנְבוּאָה מַתְמֶדֶת, וְכִיהושֻׁעַ וְכָלֵב וְחוּר וְזוּלָתָם רַבִּים. וְאָז הָיוּ רְאוּיִים לְהֵרָאות הָאור עֲלֵיהֶם וְהַהַשְׁגָּחָה הַהִיא הָרִבּונִית. וְאִם הָיוּ בֵינֵיהֶם מַמְרִים הָיוּ נִגְעָלִים, אַךְ הֵם בְּלִי סָפֵק סְגֻלָּה, כַּאֲשֶׁר הֵם בְּתולַדְתָּם וְטִבְעָם מִן הַסְּגֻלָּה וַיּולִידוּ מִי שֶּהָיָה סְגֻלָּה וְנִזְהָרִים בְּאָב הַמַּמְרֶה בַּעֲבוּר מַה שֶּׁיִּתְעָרֵב בּו מִן הַסְּגֻלָּה אֲשֶׁר תֵּרָאֶה בִּבְנו או בְּבֶן בְּנו כְּפִי מַה שֶּׁתִּזְדַּכֵּךְ הַטִּפָּה, כְּמו שֶׁאָמַרְנוּ בְּתֶרַח וְזוּלָתו מִמִּי שֶׁלּא נִדְבַּק בּו הָעִנְיָן הָאֱלהִי אַךְ בְּשׁרֶשׁ תּולַדְתּו שֶׁיּולִיד סְגֻלָּה, מַה שֶּׁלּא הָיָה כֵן בְּתולֶדֶת כָּל הַנּולַד מֵחָם וָיָפֶת. וְנִרְאֶה כָזֶה בָּעִנְיָן הַטִּבְעִי, כִּי כַמָּה יֵשׁ מִבְּנֵי הָאָדָם שֶׁאֵינו דומֶה לָאָב כְּלָל אַךְ הוּא דומֶה לַאֲבִי אָבִיו?! וְאֵין סָפֵק כִּי הַטֶּבַע הַהוּא וְהַדִּמְיון הַהוּא הָיָה צָפוּן בָּאָב וְאַף עַל פִּי שֶׁלּא נִרְאָה לַהַרְגָּשָׁה, כַּאֲשֶׁר הָיָה צָפוּן טֶבַע עֵבֶר בְּבָנָיו עַד שֶׁנִּרְאָה בְאַבְרָהָם.

משמעות העגל

צו. אָמַר הַכּוּזָרִי: זאת בֶּאֱמֶת הִיא הַגְּדֻלָּה הַנִּמְשֶׁכֶת מֵאָדָם, וְאָדָם הָיָה הַגָּדול שֶׁבִּבְרִיאות הָאָרֶץ, וְנִתְחַיְּבָה לָכֶם הַגְּדֻלָּה עַל כָּל הַנִּמְצָאִים בָּאָרֶץ. אֲבָל אַיֵּה הַגְּדֻלָּה הַזּאת מִן הַחַטָּאת הַזּאת?

צז. אָמַר הֶחָבֵר: כִּי הָאֻמּות כֻּלָּם בַּזְּמָן הַהוּא הָיוּ עובְדִים צוּרות. וְאִלּוּ הָיוּ הַפִּילוסופִים, מְבִיאִים מופֵת עַל הַיִּחוּד וְעַל הָאֱלהוּת לא הָיוּ עומְדִים מִבְּלִי צוּרָה שֶׁמְּכַוְּנִים אֵלֶיהָ, וְאומְרִים לַהֲמונָם, כִּי הַצּוּרָה הַזּאת יִדְבַּק בָּהּ עִנְיָן אֱלהִי, וְכִי הִיא מְיֻחֶדֶת בְּדָבָר מֻפְלָא נָכְרִי. וּמֵהֶם מִי שֶׁמְּיַחֵס זֶה אֶל הָאֱלהִים, כַּאֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עושִׂים הַיּום בַּמְּקומות הַמְכֻבָּדִים אֶצְלֵנוּ, עַד שֶׁאָנוּ מִתְבָּרְכִים בָּהֶם וּבַעֲפָרָם וְאַבְנֵיהֶם, וּמֵהֶם מִי שֶׁמְּיַחֵס אותו אֶל רוּחֲנִיּוּת כּוכָב מִן הַכּוכָבִים או חַיִל מִן הַחֲיָלִים או מַעֲרֶכֶת מַזָּל וְזוּלַת זֶה, וְלא הָיוּ מַסְכִּימִים הֶהָמון עַל תּורָה אֶחָת, אֶלָּא בְצוּרָה מֻרְגָּשָׁה שֶׁמְּכַוְּנִים אֵלֶיהָ.
וְהָיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מְצַפִּים לְמַה שֶּׁיָּעַד אותָם משֶׁה שֶׁיּורִיד לָהֶם עִנְיָן מֵאֵת יְיָ שֶׁיִּרְאוּ אותו וְיַקְבִּילוּהוּ כַאֲשֶׁר הָיוּ מַקְבִּילִים עַמּוּד הֶעָנָן וְעַמּוּד הָאֵשׁ בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם, אֲשֶׁר הָיוּ מַבִּיטִים אֵלָיו וּמַקְבִּילִים וּמְגַדְּלִים אותו וּמְשֶׁתַּחֲוִים נִכְחו לֵאלהִים. וְכֵן הָיוּ מַקְבִּילִים עַמּוּד הֶעָנָן אֲשֶׁר הָיָה יורֵד עַל משֶׁה בְּדַבֵּר אִתּו הָאֱלהִים וְהָיוּ עומְדִים בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִשְׁתַּחֲוִים נִכְחו לֵאלהִים.
וְכַאֲשֶׁר שָׁמְעוּ הָעָם דִּבְרֵי עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים וְעָלָה משֶׁה עַל הָהָר לְהורִיד לָהֶם הַלּוּחות כְּתוּבִים וְלַעֲשׂות לָהֶם אָרון לִהְיות לָהֶם דָּבָר נִרְאֶה שֶׁיְּכַוְּנוּ נֶגְדּו, שֶׁבּו הַבְּרִית לֵאלהִים וְהַבְּרִיאָה הָרִבּונִית, רְצונִי לומַר: הַלּוּחות, זוּלַת מַה שֶּׁדָּבַק בָּאָרון מֵהֶעָנָן וְהַכָּבוד וּמַה שֶּׁנִּרְאָה בַעֲבוּרו מֵהַמּופְתִים, וְנִשְׁאֲרוּ הָעָם מְצַפִּים לְרֶדֶת משֶׁה, וְהֵם עַל עִנְיָנָם לא שִׁנּוּ תָאֳרָם וְעֶדְיָם וּבִגְדֵיהֶם, אֲשֶׁר עָמְדוּ בָהֶם יום מַעֲמַד הַר סִינַי אַךְ נִשְׁאֲרוּ בִתְכוּנָתָם מַמְתִּינִים לְמשֶׁה לְעִתִּים. וּבושֵׁשׁ מֵהֶם אַרְבָּעִים יום, וְהוּא לא לָקַח צֵידָה וְלא נִפְרַד מֵהֶם אֶלָּא עַל מְנָת שֶׁיָּשׁוּב לְיומו, אָז גָבְרָה הַמַּחֲשָׁבָה הָרָעָה עַל קְצָת הֶהָמון הַהוּא הַגָּדול, וְהִתְחִילוּ הֲמון הָעָם לְהֵחָלֵק מַחְלְקות, וּמַרְבִּים הָעֵצות וְהַמַּחֲשָׁבות, עַד שֶׁנִּצְטָרְכוּ מֵהֶם אֲנָשִׁים לְבַקֵּשׁ נֶעֱבָד מֻרְגָּשׁ יְכַוְּנוּ נֶגְדּו כִשְׁאָר הָאֻמּות, מִבְּלִי שֶׁיְּכַחֲשׁוּ בֶאֱלהוּת מוצִיאָם מִמִּצְרַיִם, אֲבָל שֶׁיִּהְיֶה מֻנָּח לָהֶם לְהַקְבִּיל אֵלָיו, כְּשֶׁיְּסַפְּרוּ נִפְלְאות אֱלהֵיהֶם. כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ הַפְּלִשְׁתִּים בָּאָרון שֶׁאָמְרוּ כִּי הָאֱלהִים שָׁם, וְכַאֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עושִׂים בַּשָּׁמָיִם וּבְכָל דָּבָר שֶׁאָנוּ יודְעִים שֶׁתְּנוּעָתו אָמְנָם הִיא בְחֵפֶץ הָאֱלהִים מִבְּלִי מִקְרֶה וְלא רְצון אָדָם וְלא טֶבַע.
וְחַטָּאתָם הָיְתָה בַצִּיּוּר אֲשֶׁר נֶאֱסַר עֲלֵיהֶם וְשֶׁיִּחֲסוּ עִנְיָן אֱלהִי אֶל מַה שֶּׁעָשׂוּ בְיָדָם וּרְצונָם מִבְּלִי מִצְוַת הָאֱלהִים, וְיֵשׁ לָהֶם הִתְנַצְּלוּת – בְּמַה שֶּׁקָּדַם מֵהַמַּחֲלקֶת בֵּינֵיהֶם. וְלא הִגִּיעוּ עובְדָיו אֶל שְׁלשֶׁת אַלְפֵי אִיש מִכְּלָל שֵׁשׁ מֵאות אֶלֶף שֶׁהָיוּ. אֲבָל הִתְנַצְּלוּת הַגְּדולִים שֶׁסִּיְּעוּ בַעֲשׂותו הָיָה – בַּעֲבוּר שֶׁיֵּרָאֶה הַמַּמְרֶה מֵהַמַּאֲמִין, כְּדֵי לַהֲרג הַמַּמְרֶה הָעובֵד אותו. וְנֶחְשַׁב לָהֶם לְעָון מִפְּנֵי שֶׁהוצִיאוּ הַמְּרִי מִן הַכּחַ וְהַמַּצְפּוּן אֶל גְּבוּל הַמַּעֲשֶׂה.
וְלא הָיָה הֶעָון הַהוּא יְצִיאָה מִכְּלָל עֲבודַת מוצִיאָם מִמִּצְרַיִם, אַךְ הָיָה מְרִי לִקְצָת מִצְותָיו, כִּי הוּא יִתְבָּרַךְ הִזְהִיר מִן הַצּוּרות, וְהֵם עָשׂוּ צוּרָה. וְהָיָה לָהֶם לְהַמְתִּין שֶׁלּא יִקְבְּעוּ לְעַצְמָם דָּבָר שֶׁיַּקְבִּילוּהוּ וְיִמָּשְׁכוּ אַחֲרָיו, וּמִזְבֵּחַ וְקָרְבָּנות.
וְזֶה הָיָה מֵעֲצַת מִי שֶׁהָיָה בֵינֵיהֶם מִן הַחוזִים וְהָאִצְטַגְנִינִים, חָשְׁבוּ שֶׁיִּהְיוּ פְעֻלּותָם הַסְּבָרִיּות קְרובות מִן הַמַּעֲשִׂים הָאֲמִתִּיִּים, וְהָיָה עִנְיָנָם בָּזֶה כְּעִנְיַן הַכְּסִיל, אֲשֶׁר זָכַרְנוּ, שֶׁנִּכְנַס בַּחֲנוּת הָרופֵא וְהֵמִית הָאֲנָשִׁים, אֲשֶׁר הָיָה מועִילָם בָּרְפוּאות הָהֵם קדֶם לָכֵן. עִם שֶׁלּא הָיְתָה כַוָּנַת הָעָם לָצֵאת מֵעֲבודַת הָאֱלהִים, אַךְ הָיוּ חושְׁבִים שֶׁהֵם מִשְׁתַּדְּלִים בָּעֲבודָה. וְעַל כֵּן בָּאוּ אֶל אַהֲרן, וְאַהֲרן חָפֵץ לְגַלּות מַצְפּוּנָם, וְעַל כֵּן סִיַּע בַּעֲשׂותו וְנֶאֱשַׁם בְּהוצָאָתו מִרְיָם מִן הַכּחַ אֶל הַמַּעֲשֶׂה. וְהַדָּבָר הַהוּא הוּא מְרֻחָק וּמְגֻנֶּה אֶצְלֵנוּ, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בַּזְּמָן הַזֶּה צוּרות נֶעֱבָדות בְּרב הָאֻמּות וְהָיָה קַל בַּזְּמָן הַהוּא, מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ עושִׂים כָּל הָאֻמּות צוּרות לַעֲבד אותָם.

וְאִלּוּ הָיְתָה חַטָּאתָם שֶׁעָשׂוּ בַּיִת בִּרְצונָם לַעֲבודָה, לְכַוֵּן אֵלָיו וּלְהַקְרִיב בּו הַקָּרְבָּנות וּלְכַבְּדו, לא הָיָה דָבַר גָּדול בְּעֵינֵינוּ, מִפְּנֵי מַה שֶּׁאֲנַחְנוּ נוהֲגִים בּו הַיּום, מֵעֲשׂות בָּתִּים בִּבְחִירָתֵנוּ וְגַדְּלֵנוּ לָהֶם וְהִתְבָּרְכֵנוּ בָהֶם, וְאֶפְשָׁר שֶׁנּאמַר שֶׁהַשְּׁכִינָה חָלָה בָהֶם וְהַמַּלְאָכִים חונִים סְבִיבותֵיהֶם. וְלוּלֵא הַצּרֶך לְהִתְחַבְּרוּת קְהָלֵנוּ, הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה נָכְרִי, כַּאֲשֶׁר הָיָה בִימֵי הַמְּלָכִים, שֶׁהָיוּ מוחִים בַּאֲנָשִׁים מִשְׁתַּדְּלִים, שֶׁהָיוּ עושִׂים בָּתִּים לַעֲבודָה, הָיוּ נִקְרָאִים בָּמות, וְהָיוּ חֲסִידֵי הַמְּלָכִים הורְסִין אותָם, כְּדֵי שֶׁלּא יְגַדְּלוּ זוּלָתִי הַבַּיִת אֲשֶׁר בָּחַר בּו הָאֱלהִים וְהַתְּכוּנָה אֲשֶׁר צִוָּה בָהּ. וְלא הָיָה הַדָּבָר נָכְרִי בַצּוּרות, אֲשֶׁר צִוָּה הוּא בָהֶם מֵהַכְּרוּבִים.
וְעִם כָּל זֶה נֶעֶנְשׁוּ הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָבְדוּ הָעֵגֶל בַּיּום הַהוּא וַהֲרָגוּם, וְהָיָה מִסְפַּר כֻּלָּם שְׁלשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ מִכְּלָל שֵׁשׁ מֵאות אֶלֶף, וְלא פָסַק הַמָּן לָרֶדֶת לִמְזונָם, וְהֶעָנָן לְסוכֵךְ עֲלֵיהֶם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לְהַנְחתָם, וְהַנְּבוּאָה מַתְמֶדֶת וְנוסֶפֶת בֵּינֵיהֶם. וְלא נֶעְדַּר מֵהֶם דָּבָר מִכָּל אֲשֶׁר נִתַּן לָהֶם זוּלַת שְׁתֵּי הַלּוּחות, אֲשֶׁר שְׁבָרָם משֶׁה, וְהִתְפַּלֵּל לְהֲשִׁיבָם וְהוּשְׁבוּ לָהֶם וְכֻפַּר לָהֶם הֶעָון הַהוּא.

ערכם של מעשי מצוות

צח. אָמַר הַכּוּזָרִי: כְּבָר עָזַרְתָּ עֲצָתִי בְּמַה שֶּׁעָלָה בְדַעְתִּי וּבְמַה שֶּׁרְאִיתִיו בַּחֲלומִי, כִּי אֵין הָאָדָם מַגִּיעַ אֶל הָעִנְיָן הָאֱלהִי אֶלָּא בְדָבָר אֱלהִי, רְצונִי לומַר: בְּמַעֲשִׂים שֶׁיְּצַוֵּם הָאֱלהִים. וְאִם לא – הִנֵּה רב בְּנֵי אָדָם מִשְׁתַּדְּלִים, אֲפִילוּ הַחוזֶה וְהַקּוסֵם וְעובֵד הָאֵשׁ וְעובֵד הַשֶּׁמֶשׁ וְהַמַּשְׁנִים וְזוּלָתָם.

צט. אָמַר הֶחָבֵר: כֶּן-הוּא, וְכֵן כָּל תּורותֵינוּ כֻלָּם כְּתוּבות בַּתּורָה מִדִּבּוּר הָאֱלהִים עִם משֶׁה, וּמִמַּה שֶּׁכָּתַב משֶׁה וְנָתַן לֶהָמון הַגָּדול הַהוּא בְקִבּוּצָם בַּמִּדְבָּר, לא נִצְטָרְכוּ בָהּ לְקַבָּלָה וְלא לְהורָאַת פַּרְשָׁה פַּרְשָׁה וּמִצְוָה מִצְוָה.

הקרבנות והמשכן

וּתְכוּנַת הַקָּרְבָּנות וְאֵיךְ מַקְרִיבִים אותָם, וּבְאֵיזֶה מָקום וּלְאֵיזֶה צַד, וְאֵיךְ נִשְׁחָטִים וְאֵיךְ עושִׂים בְּדָמָם וְנִתְחֵיהֶם מִמְּלָאכות חֲלוּקות, כֻּלָּם בְּבֵאוּר מֵאֵת הָאֱלהִים שֶׁלּא יֶחְסַר מֵהֶם דָּבָר קָטָן וְיִפָּסֵד הַכּל, כְּמו הַהֲוָיות הַטִּבְעִיּות, אֲשֶׁר הֵם מִתְחַבְּרות מִיחָסִים דַּקִּים לא תַשִּׂיגֵם הַמַּחֲשָׁבָה לְדַקּוּתָם, אֲשֶׁר אִם יֶאֱרַע מִכְשׁול מְעַט בַּיְחָסִים הָהֵם הָיְתָה נִפְסֶדֶת הַהֲוָיָה הַהִיא וְלא הָיָה בַּצֶּמַח הַהוּא או הַחַי הַהוּא או הָאֵבֶר הַהוּא דֶרֶךְ מָשָׁל אֶלָּא מֻפְסָד או נֶעְדָּר. וְכֵן נִזְכַּר אֵיךְ תְּנֻתַּח הַבְּהֵמָה הַנִּקְרֶבֶת, וּמַה יֵּעָשֶׂה בְאֵבֶר אֵבֶר, וּמַה שֶּׁיֵּשׁ לַאֲכִילָה וּמַה שֶּׁיֵּשׁ לִשְׂרֵפָה וּמִי יאכַל וּמִי יִשְׂרוף וּמִי יַקְרִיב מִכִּתּות, מִצְוָה בָהֶם לא יַעַבְרוּם, וְאֵיךְ תִּהְיֶה תְכוּנַת הַמַּקְרִיבִים, שֶׁלּא יִהְיֶה בָהֶם פְּגָם – עַד תַּכְשִׁיטֵיהֶם וּמַלְבּוּשֵׁיהֶם, וְכָל שֶׁכֵּן מַלְבּוּשׁ כּהֵן גָּדול אֲשֶׁר נִתַּן לו רְשׁוּת לָבא אֶל מְקום הָעִנְיָן הָאֱלהִי, מְקום הַשְּׁכִינָה וְהָאָרון וְהַתּורָה. וּמַה שֶּׁנִּתְלָה בָזֶּה מִן הַקְּדֻשָּׁה וְהַטָּהֳרָה וּמַדְרֵגות הַטְּהָרות וְהַקְּדֻשּׁות וְהַתְּפִלּות, דָּבָר שֶׁיֶּאֱרַךְ סִפּוּרו, אַךְ סומְכִים בּו עַל קְרִיאַת הַתּורָה וּמַה שֶּׁהֶעְתִּיקוּ רַבּותֵינוּ, וְהַכּל מִדִּבְרֵי אֱלהִים עִם משֶׁה.
וְכֵן תְּכוּנַת הַמִּשְׁכָּן כֻּלָּהּ הָרְאֲתָה לְמשֶׁה בְהַר סִינָי: הַמִּשְׁכָּן, וְהָאהֶל, וְהַשֻּׁלְחָן, וְהַמְּנורָה, וְהָאָרון, וַחֲצַר הַמִּשְׁכָּן, וְעַמּוּדָיו, וּמִכְסָיו וְכָל מַלְאֲכותָיו, הָרְאוּ לו רוּחֲנִיּות וְצִיֵּר אותָם גַּשְׁמִיּות כַּאֲשֶׁר הֻתְווּ לו. וְכֵן הַבַּיִת הָגָּדול אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלמה, הָרְאָה לְדָוִד צוּרָתו רוּחֲנִיּות, וְהַבַּיִת הָעולָמִי הַקָּדוש אֲשֶׁר יֻעַדְנוּ בּו, הָרְאָה לַנָּבִיא יְחֶזְקֵאל צוּרָתו וּתְכוּנָתו.
וְאֵין בַּעֲבודַת הָאֵל סְבָרָא וְלא הַקָּשָׁה וְלא הִתְחַכְּמוּת, וְאִלּוּ הָיָה כֵן,- הָיוּ הַפִּילוסופִים מַגִּיעִים בְּרב חָכְמָתָם וְשִׂכְלָם לְכֵפֶל מַה שֶּׁהִגִּיעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל.

ק. אָמַר הַכּוּזָרִי: בִּכְמו זֶה תָנוּחַ הַנֶּפֶשׁ לְקַבֵּל הַתּורָה מִבְּלִי סָפֵק וְלא פִקְפּוּק, שֶׁיָּבא נָבִיא לַעֲבָדִים מְשֻׁעְבָּדִים לְחוּצִים, וְיִיעַד אותָם שֶׁיֵּצְאוּ מֵעֲבודָתָם בָּעֵת הַהִיא מִבְּלִי אִחוּר עַל הַתְּכוּנָה הַהִיא, וְשֶׁיַּכְנִיסֵם אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן וְהִיא בְיַד שֶׁבַע אֻמּות כָּל אַחַת חֲזָקָה מֵהֶם, וְהודִיעַ לְכָל שֵׁבֶט חֶלְקו מֵהָאָרֶץ קדֶם שֶׁיַּגִּיעוּ אֵלֶיהָ, וְהִתְקַיֵּם הַכּל בִּזְמַן מֻעָט בְּמופְתִים נורָאִים, זֶה מאַמֵּת גְּדֻלַּת הַשּׁולֵחַ וּכְבוד הַשָּׁלוּחַ וְגדֶל מַעֲלַת אֲשֶׁר אֲלֵיהֶם לְבַדָּם שֻׁלָּח. וְאִלּוּ הָיָה אומֵר כִּי אֲנִי שָׁלוּחַ לְיַשֵּׁר כָּל הָעולָם, וְלא הָיָה דְבָרו מַגִּיעַ עַד חֶצְיו – הָיָה פְּגָם בִּשְׁלִיחוּתו, מִפְּנֵי שֶׁלּא נִשְׁלְמָה כַוָּנַת הַבּורֵא בִשְׁלִיחוּתו. וְהָיָה מונֵעַ הַשְׁלָמָתָהּ הֱיות סֵפֶר תּורָתו עִבְרִי, וְהָיָה מַעֲמָס עַל אֻמּות שְׁבָא וְהדּוּ וְכוּזָר לַהֲבִינו וְלַעֲשׂות מַה שֶּׁכָּתוּב בּו, אֶלָּא אַחֲרֵי מֵאות שָׁנִים, או שֶׁיִּקְרֶה לָהֶם לְהִשְׁתַּנּות אֲלֵיהֶם בַּעֲבוּר נִצָּחון או שְׁכוּנָה לא בִרְאִיַּת הַנָּבִיא בְעַצְמו, או נָבִיא אַחֵר שֶׁמֵּעִיד וּמַזְהִיר עַל תּורָתו.

רק יהודים מצווים לקיים את התורה

קא. אָמַר הֶחָבֵר: לא קָרָא משֶׁה לְתורָתו זוּלָתִי עַמּו וְאַנְשֵׁי לְשונו, וְיָעַד אותָם הַבּורֵא לְהַזְהִיר עַל תּורָתו כָּל הַיָּמִים עַל יְדֵי הַנְּבִיאִים, וְעָשָׂה כֵן כָּל יְמֵי הָרָצון וְהַזְּמָן שֶׁהָיְתָה הַשְּׁכִינָה בֵינֵיהֶם.

קב. אָמַר הַכּוּזָרִי: וַהֲלא הָיָה יותֵר טוב שֶׁיְּיַשֵּׁר הַכּל, וְהָיָה זֶה יותֵר נָכון וְרָאוּי בַּחָכְמָה.

קג. אָמַר הֶחָבֵר: וַהֲלא הָיָה יותֵר טוב שֶׁיִּהְיוּ הַחַיִּים כֻּלָּם מְדַבְּרִים. אִם כֵּן כְּבָר שָׁכַחְתָּ מַה שֶּׁקָּדַם בְּהֶמְשֵׁךְ זֶרַע אָדָם, וְהֵיאַךְ חָל הָעִנְיָן הָאֱלהִי בָּאִישׁ, שֶׁהָיָה לֵב הָאַחִים וּסְגֻלַּת הָאָב, מְקַבֵּל לָאור הַהוּא, וזוּלָתו כַקְּלִפָּה אֵינֶנּוּ מְקַבֵּל אותו. עַד שֶׁבָּאוּ בְנֵי יַעֲקב כֻּלָּם סְגֻלָּה וָלֵב, נִבְדָּלִים מִבְּנֵי אָדָם בְּעִנְיָנִים מְיֻחָדִים אֱלהִיִּים, שָׂמִים אותָם כְּאִלּוּ הֵם מִין אַחֵר מַלְאֲכוּתִי, מְבַקְשִׁים כֻּלָּם מַעֲלַת הַנְּבוּאָה וְרֻבָּם מַגִּיעִים אֵלֶיהָ. וּמִי שֶׁלּא יַגִּיעַ אֵלֶיהָ, קָרוב לָהּ בַּמַּעֲשִׂים הַנִּרְצִים וְהַקְּדֻשָּׁה וְהַטָּהֳרָה וּפְגִיעַת הַנְּבִיאִים.
וְדַע, כִּי כָל אֲשֶׁר יִפְגַּע נָבִיא בְעֵת פָּגְעו אותו וְשָׁמְעו דְבָרָיו הָאֱלהִיִּים, מִתְחַדֶּשֶׁת לו רוּחֲנִיּוּת וְנִפְרָד מִסּוּגו בְזַכּוּת הַנֶּפֶשׁ וְהִשְׁתּוקְקָהּ אֶל הַמַּדְרֵגות הָהֵם וְהִדָּבְקו בָעֲנָוָה וּבַטָּהֳרָה. זאת תִּהְיֶה אֶצְלָם הָרְאָיָה הַנִּרְאֵית וְהָאות הַבָּהִיר בִּגְמוּל הָעולָם הַבָּא, כִּי הַמְבֻקָּשׁ מִמֶּנּוּ אֵינֶנּוּ, אֶלָּא שֶׁתָּשׁוּב נֶפֶשׁ הָאָדָם אֱלהִית, תִּפָּרִד מֵחוּשָׁיו וְתִרְאֶה הָעולָם הַהוּא הָעֶלְיון וְתֵהָנֶה בִרְאִיַּת הָאור הַמַּלְאֲכוּתִי וּשְׁמִיעַת הַדִּבּוּר הָאֱלהִי, כִּי הַנֶּפֶשׁ הַהִיא תִהְיֶה בְטוּחָה מִן הַמָּוֶת כְּשֶׁיִּכְלוּ כֵלֶיהָ הַגּוּפִיִּים. וְכַאֲשֶׁר תִּמְצָא תּורָה שֶׁמַּגִּיעִים בִּידִיעָתָהּ וּמַעֲשֶׂיהָ אֶל הַמַּדְרֵגָה הַזּאת בַּמָּקום אֲשר צִוְּתָה וְעִם הָעִנְיָנִים אֲשֶׁר צִוְּתָה בָהֶם, הִיא מִבְּלִי סָפֵק הַתּורָה שֶׁמֻּבְטָח בָּהּ לְהַשְׁאִיר הַנְּפָשׁות אַחַר כְּלות הַגּוּפות.

ייעודי היהודי והגוי

קד. אָמַר הַכּוּזָרִי: אֲנִי רואֶה שֶׁיִּעוּדֵי זוּלַתְכֶם שְׁמֵנִים וּדְשֵׁנִים מִיִּעוּדֵיכֶם.

קה. אָמַר הֶחָבֵר: אֲבָל הֵם כֻּלָּם אַחֲרֵי הַמָּוֶת, וְאֵין בַּחַיִּים בָּהֶם דָּבָר שֶׁיּורֶה עֲלֵיהֶם.

קו. אָמַר הַכּוּזָרִי: וְלא רָאִיתִי אֶחָד מִן הַמַּאֲמִינִים בַּיִּעוּדִים הָהֵם שֶׁהוּא מִתְאַוֶּה לִמְהִירוּתָם, אֲבָל אִם הָיָה בִיכָלְתּו לְאַחֲרָם אֶלֶף שָׁנִים וְיִשָּׁאֵר בְּמַסּרֶת הַחַיִּים וּבְעל הָעולָם וְעִצְּבונו, הָיָה בוחֵר בָּזֶה.

קז. אָמַר הֶחָבֵר: וּמַה תּאמַר בְּמִי שֶׁהוּא רואֶה אֵלֶּה הַמַּעֲמָדִים הַגְּדולִים הַמַּלְאֲכוּתִיִּים.

קח. אָמַר הַכּוּזָרִי: מִבְּלִי סָפֵק שֶׁהוּא מִתְאַוֶּה שֶׁתַּתְמִיד נַפְשׁו עַל הַפְּרִידָה מֵחוּשָׁיו וְתִשָּׁאֵר נֶהֱנֵית בָּאור הַהוּא, יהוּא מִי שֶׁמִּתְאַוֶּה הַמָּוֶת.

קט. אָמַר הֶחָבֵר: אֲבָל יִעוּדֵינוּ הִדָּבְקֵנוּ בָּעִנְיָן הָאֱלהִי בַנְּבוּאָה, וּמַה שֶּׁהוּא קָרוב לָהּ, וְהִתְחַבֵּר הָעִנְיָן הָאֱלהִי בָנוּ בַגְּדֻלָּה וּבַכָּבוד וּבַמּופְתִים. וְעַל כֵּן אֵינֶנּוּ אומֵר בַּתּורָה, כִּי אִם תַּעֲשׂוּ הַמִּצְוָה הַזּאת, אֲבִיאֲכֶם אַחֲרֵי הַמָּוֶת אֶל גַּנּות וַהֲנָאות. אֲבָל הוּא אומֵר: וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלהִים מַנְהִיג אֶתְכֶם, וְיִהְיֶה מִכֶּם מִי שֶׁיַּעֲמד לְפָנַי, וּמִי שֶׁיַּעֲלֶה לַשָּׁמַיִם כַּאֲשֶׁר הָיוּ הולְכִים בֵּין הַמַּלְאָכִים, וְיִהְיוּ נַם כֵּן מַלְאָכַי הולְכִים בֵּינֵיכֶם בָּאָרֶץ, וְתִרְאוּ אותָם יְחִידִים וְרַבִּים, שׁומְרִים אֶתְכֶם וְנִלְחָמִים לָכֶם, וְתַתְמִידוּ בָאָרֶץ אֲשֶׁר הִיא עוזֶרֶת עַל הַמַּעֲלָה הַזּאת, וְהִיא אַדְמַת הַקּדֶש. וְיִהְיֶה שָׂבְעָהּ וְרַעֲבונָהּ וְטובָתָה וְרָעָתָה – בָּעִנְיָן הָאֱלהִי כְּפִי מַעֲשֵׂיכֶם, וְיִהְיֶה נוהֵג כָּל הָעולָם עַל הַמִּנְהָג הַטִּבְעִי – זוּלַתְכֶם. כִּי תִרְאוּ, עִם שְׁכִינָתִי שֶׁתִּהְיֶה בְתוכְכֶם, מִטּוּב אַדְמַתְכֶם וְסֵדֶר גִּשְׁמֵיכֶם שֶׁלּא יַעַבְרוּ עִתֵּיהֶם הַצָּרִיךְ לָהֶם, וְשֶׁתִּגְבְּרוּ עַל אויְבֵיכֶם בִּמְתֵי מִסְפָּר – הַמִּנְהָג, מַה שֶׁתַּכִּירוּ בו, כִּי אֵין עִנְיַנְכֶם נוהֵג עַל הַמִּנְהָג הַטִּבְעִי, אֲבָל הָרְצונִי: כַּאֲשֶׁר תִּרְאוּ אִם תַּמְרוּ מֵהַבַּצּרֶת וְהַנֶּגֶף וְהַחַיָּה הָרָעָה – וְהָעולָם כֻּלּו בְשַׁלְוָה, וְאָז תֵּדְעוּ כִּי עִנְיַנְכֶם מַנְהִיג אותו דָבָר שֶׁהוּא גָדול מִן הָעִנְיָן הַטִּבְעִי.
וְהָיָה כָל זֶה וְהַתּורָה הַזּאת וְכָל יִעוּדֶיהָ מֻבְטָחִים, לא יִפּל מֵהֶם דָּבָר; וְיִעוּדֶיהָ כֻלָּם כּולֵל אותָם שׁרֶש אֶחָד וְהוּא יִחוּל קִרְבַת אֱלהִים וּמַלְאָכָיו. וּמִי שֶׁיַּגִּיעַ אֶל הַמַּעֲלָה הַזּאת לא יִירָא מִן הַמָּוֶת, וְתורָתֵנוּ כְבָר הֶרְאֵית לָנוּ זֶה עַיִן בְּעַין.

וְהַמָּשָׁל בָּזֶה, חֲבֵרִים שֶׁהָיוּ עומְדִים בַּמִּדְבָּר, וְהָלַךְ אֶחָד מֵהֶם אֶל הדּוּ וּפָגַע מִמֶּלֶךְ הדּוּ כָּבוד וּגְדֻלָּה מִפְּנֵי שֶׁיָּדַע, שֶׁהוּא מִן הַחֲבֵרִים הָהֵם, וְהָיָה יודֵעַ אֲבותֵיהֶם מִקֶּדֶם וְהָיוּ מֵאוהֲבָיו, וְנָתַן לו מַתָּנות יְקָרות שֶׁנָּשָׂא אותָם אֶל חֲבֵרָיו, וְהִלְבִּישׁו בִגְדֵי חֲמוּדות וְשָׁלַח עִמּו מֵעֲבָדָיו אֲנָשִׁים, – וְלא עָלָה עַל לֵב אִישׁ שֶׁיֵּצְאוּ מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְלא שֶׁיֵּלְכוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַהוּא, – וְצִוָּהוּ בְמִצְות וְכָרַת עִמּו בְרִית לְקַבֵּל עֲבודָתו. וּבָא אֶל חֲבֵרָיו עִם הַשְּׁלוּחִים הָהֵם הַהֻדִּיִּים וְשָׂמְחוּ בָהֶם הַחֲבֵרִים הָהֵם וְהִשְׁתַּדְּלוּ בִכְבודָם וּבָנוּ לָהֶם אַרְמון שֶׁהושִׁיבוּם בּו, וְשָׁבוּ הַחֲבֵרִים הָהֵם שׁולְחִים שְׁלוּחִים לְהַגִּיעַ אֶל אֶרֶץ הדּוּ וְלִרְאות פְּנֵי הַמֶּלֶךְ מִבְּלִי טרַח בְּעֵזֶר אֵלֶּה הַשְּׁלוּחִים שֶׁהָיוּ מורִים אותָם הַדֶּרֶךְ הַקְּרובָה וְהַיְשָׁרָה. וַיֵּדְעוּ כֻלָּם, כִּי מִי שֶׁרוצֶה לָלֶכֶת אֶל אֶרֵץ הדּוּ הוּא קַל עָלָיו מְאד כְּשֶׁיִּדְבַּק בַּעֲבודַת הַמֶּלֶךְ וִיכַבֵּד שְׁלוּחָיו הַמַּגִּיעִים אותו אֵלָיו, וְלא הֻצְרְכוּ לִשְׁאל לָמָּה נַעֲבד הָעֲבודָה הַזּאת, כִּי הָעִלָּה נִרְאֵית לָעַיִן – כְּדֵי לְהִתְחַבֵּר בַּמֶּלֶךְ, וְחֶבְרָתו הִיא הַטּובָה.

וְהַחֲבֵרִים – הֵם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְהַהולֵךְ הָרִאשׁון – הוּא משֶׁה, וְהַהולְכִים הָאֲחֵרִים – הֵם שְׁאָר הַנְּבִיאִים, וְהַשְּׁלוּחִים הַהֻדִּיִּים – הֵם הַשְּׁכִינָה וְהַמַּלְאָכִים, וְהַבְּגָדִים הַחֲמוּדות – הֵם הָאור הַמֻּשְׂכָּל אֲשֶׁר חָל בְּנַפְשׁו מֵהַנְּבוּאָה וְהָאור הַמֻּרְגָּשׁ אֲשֶׁר חָל עַל פָּנָיו, וְהַמַּתָּנות הַיְקָרות הַשְּׁלוּחות – הֵם שְׁנֵי הַלּוּחות עִם עֳשֶׂרֶת הַדְּבָרִים.
וּבַעֲלֵי הַנִּמּוּסִים הָאֲחֵרִים לא רָאוּ מִכָּל זֶה מְאוּמָה, אַךְ אָמְרוּ לָהֶם: קַבְּלוּ עֲבודַת מֶלֶךְ הדּוּ, כַּאֲשֶׁר קִבְּלוּ עֲלֵיהֶם הַחֲבֵרִים הָהֵם, וְאַחֲרֵי הַמָּוֶת תַּגִּיעוּ אֶל הַמֶּלֶךְ, וְאִם לא, – יַרְחִיק אֶתְכֶם וְיַעֲנשׁ אֶתְכֶם אַחֲרֵי מותְכֶם. וּמֵהֶם מִי שֶׁאָמַר: לא בָא אֵלֵינוּ אָדָם שֶׁיַּגִּיד לָנוּ שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרֵי מותו בְּגַן עֵדֶן או בְגֵיהִנּם. וְרֻבָּם הֵגְבִּירוּ סִדּוּר עִנְיָנָם וְחִבּוּר עֲצָתָם וְקִבְּלוּ הָעֲבודָה וְיִחֲלוּ נַפְשׁותָם בַּמַּצְפּוּן יִחוּל חָלוּשׁ, אַךְ בַּנִּרְאֶה יִחוּל חָזָק וְנֶאֱמָן, וּמִתְגַּדְּלִים וּמִתְפָּאֲרִים עַל עַמֵּי הָאָרֶץ שֶׁבָּהֶם בָּאֱמוּנָה. וְאֵיךְ יִתְפָּאֲרוּ אֵלֶּה בְּטַעֲנַת מַה שֶּׁיַּגִּיעוּ אֵלָיו אַחֲרֵי מותָם עַל מִי שֶׁיַּגִּיעַ זֶה אֵלָיו בְּחַיָּיו, וַהֲלא טֶבַע הַנְּבִיאִים וְהַחֲסִידִים קָרוב אֶל הַקַּיָּמִים בָּעולָם הַבָּא יותֵר מִטֶּבַע מִי שֶׁלּא קָרַב אֶל הַמַּדְרֵגָה הַזּאת.

קי. אָמַר הַכּוּזָרִי: כַּמָּה הוּא רָחוק מִן הַדַּעַת שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם כָּלֶה בְטִבְעו אָבֵד גּוּפו וְנַפְשׁו כַבְּהֵמות זוּלָתִי הַפִּילוסופִים, עַל דַּעְתָּם.
וְעוד יאמְרוּ אַנְשֵׁי הַתּורות שֶׁהוּא יָשׁוּב חַי לָעַד בִּנְעִימות, בַּעֲבוּר מִלָּה שֶׁהוּא אומֵר בְּפִיו, וְאֶפְשָׁר שֶׁלּא יָבִין עִנְיָנָהּ. כַּמָּה גְדולָה מַעֲלַת הַמִּלָּה שֶׁתַּעְתִּיק מִמַּדְרֵגַת הַבְּהֵמות אֶל מַעֲלַת הַמַּלְאָכִים, וּמִי שֶׁאֵינו אומֵר הַמִּלָּה הַהִיא יָשׁוּב בְּהֵמָה אֲפִלּוּ אִם יִהְיֶה פִּילוסוף חָכָם עושֶׂה טוב כָּל יָמָיו כּוסֵף אֶל הַמַּעֲלות הָהֵם.

קיא. אָמַר הֶחָבֵר: אֵין אֲנַחְנוּ שׁולְלִים מִשּׁוּם אָדָם גְּמוּל מַעֲשָׂיו הַטּובִים מֵאֵיזו אֻמָּה שֶׁיִּהְיֶה, אֲבָל אֲנַחְנוּ רואִים הַטּובָה הַגְּמוּרָה לָעָם הַקְּרובִים בְּחַיֵּיהֶם, וְאָנוּ עורְכִים מַעֲלותָם אֵצֶל הָאֱלהִים אַחֲרֵי מותָם בָּעֵרֶךְ הַהוּא.

סבל היהודים

קיב. אָמַר הַכּוּזָרִי: וְהַתְמֵד הַדִּמְיון הַזֶּה בְהֶפֶךְ, וַעֲרך מַעֲלָתָם בָּעולָם הַבָּא כְּמַעֲלָתָם בָּעולָם הַזֶּה הַיּום.

קיג. אָמַר הֶחָבֵר: אֲנִי רואֶה שֶׁאַתָּה מְגַנֶּה אותָנוּ בְּדַלּוּת וּמִסְכֵּנוּת, – וּבָהֶם הָיוּ מִתְפָּאֳרִים גְּדולֵי הָאֻמּות הָאֵלָּה! כִּי אֵין מִתְפָּאֲרִים אֶלָּא בְמִי שֶׁאָמַר:

"מִי שֶׁהִכָּה עַל לֶחְיְךָ הַיְמָנִי הָכֵן לו הַשְּׂמָאלִי, וּמִי שֶׁלּוקֵחַ טַלִּיתְךָ תֵּן לו חֲלוּקֶךָ",

וְהִגִּיעַ הוּא וַחֲבֵרָיו וְהַהולְכִים אַחֲרָיו אַחֲרֵי מֵאות מִן הַשָּׁנִים מִן הַבּוּז וְהַיִּסּוּרִים וְהַהֶרֶג, אֶל עִנְיָנִים נִפְלָאִים וִידוּעִים, וְהֵם הֵם הַפְּאֵר.
וְכֵן בַּעֲלֵי תורַת יִשְׁמָעֵאל וַחֲבֵרָיו, עַד שֶׁגָּבְרוּ. וּבָאֲנָשִׁים הָהֵם הָיוּ מִתְפָּאֲרִים וּמִתְגַּדְּלִים, לא בַמְּלָכִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר גָּבַהּ שִׂיאָם וְרָחֲבָה מַלְכוּתָם וְנִפְלְאוּ מַרְכְּבותָם; אִם כֵּן עֶרְכֵּנוּ אֶל הָאֱלהִים יותֵר קָרוב מִמַּה שֶּׁאִם הָיְתָה לָנוּ גְדֻלָּה בָעולָם הַזֶּה.

קיד. אָמַר הַכּוּזָרִי: כֶּן-הוּא אִלּוּ הָיְתָה כְנִיעַתְכֶם בְּרָצון. אֲבָל הִיא בְהֶכְרֵחַ, וְכַאֲשֶׁר תִּמְצָא יֶדְכֶם תַּהַרְגוּ.

קטו. אָמַר הֶחָבֵר: מָצָאתָ מְקום חֶרְפָּתִי מֶלֶךְ כּוּזָר. כֶּן-הוּא, אִלּוּ הָיָה רֻבֵּנוּ מְקַבֵּל הַדַּלּוּת כְּנִיעָה לֵאלהִים וּבַעֲבוּר תּורָתו, לא הָיָה מַנִּיחֵנוּ הָעִנְיָן הָאֱלהִי כָּל הַזְּמָן הָאָרךְ הַזֶּה. אֲבָל הַמְעַט מִמֶּנּוּ עַל הַדַּעַת הַזּאת, וְיֵשׁ שָׂכָר לָרב – מִפְּנֵי שֶׁהוּא נושֵׂא על הַגָּלוּת בֵּין הֶכְרֵחַ וְרָצון, כִּי אִלּוּ הָיָה רוצֶה הָיָה חָבֵר לַנּוגֵשׂ אותו – בְּמִלָּה שֶׁיּאמַר בְּלִי טרַח, וּכְמו זֶה אֵינֶנּוּ אָבֵד אֵצֶל הַשּׁופֵט הַצַּדִּיק, וְאִלּוּ הָיִינוּ סובְלִים הַגָּלוּת הַזֶּה וְהַדַּלּוּת לְשֵׁם הָאֱלהִים כָּרָאוּי, הָיִינוּ לִפְאֵר הַדּור שֶׁאָנוּ מְצַפִּים עִם הַמָּשִׁיחַ וְהָיִינוּ מְקָרְבִים עֵת הַיְשׁוּעָה הָעֲתִידָה שֶׁאָנוּ מְיַחֲלִים אותָה.

גרים

וַאֲנַחְנוּ – אֵין אֲנַחְנוּ מַשְׁוִים עִם נַפְשׁותֵינוּ כָּל הַנִּכְנָס בְּתורָתֵנוּ בְמִלָּה בִּלְבַד, אֲבָל בְּמַעֲשִׂים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם טרַח עַל הַנֶּפֶשׁ, מִטָּהֳרָה וְלִמּוּד וּמִילָה וּמַעֲשִׂים תּורִיִּים רַבִּים וְשֶׁיִּנְהַג בְּמִנְהָגֵינוּ, וּמִתְּנַאי הַמִּילָה וְסִבּותֶיהָ שֶׁיִּזְכּר תָּמִיד כִּי הִיא אות אֱלהִית, שָׂמָהּ הָאֱלהִים בְּאֵבֶר הַתַּאֲוָה הַגּובֶרֶת, לִגְבּר עָלֶיהָ וְלא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ אֶלָּא כָּרָאוּי, בְּהַנָּחַת הַזֶּרַע בַּמָּקום הָרָאוּי וּבָעֵת שֶׁרָאוּי וְכַאֲשֶׁר רָאוּי, – אוּלַי יִהְיֶה זֶרַע מַצְלִיח, יִצְלַח לְקִבּוּל הָעִנְיָן הָאֱלהִי. וּמִי שֶׁדָּבַק בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה יִהְיֶה לו וּלְזַרְעו חֵלֶק גָּדול מִן הַקִּרְבָה אֶל הָאֵל יִתְבָּרָךְ. וְעִם כָּל זֶה לא יִשְׁתַּוֶּה הַגֵּר הַנִּכְנָס בְּתורָתֵנוּ עִם הָאֶזְרָח, כִּי הָאֶזְרָחִים לְבַדָּם הֵם רְאוּיִים לַנְּבוּאָה, וְזוּלָתָם, – תַּכְלִית עִנְיָנָם שֶׁיְּקַבְּלוּ מֵהֶם וְשֶׁיִּהְיוּ חֲכָמִים וַחֲסִידִים אַךְ לא נְבִיאִים.

ייעודי העולם הבא

וְהַיִּעוּדִים הָהֵם אֲשֶׁר עָרְבוּ לְךָ, כְּבָר קָדְמוּ חֲכָמֵינוּ לְסַפֵּר גַּן עֵדֶן וְגֵיהִנּם, וּמָדְדוּ אותָם לָארֶךְ וְלָרחַב, וְסִפְּרוּ הַנְּעִימות וְהַיִּסּוּרִין בְּיותֵר מִמַּה שֶׁסִּפְּרוּ שְׁאָר הָאֻמּות הַקְּרובות. וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ עַד עַתָּה עַל מַה שֶּׁבָּא בַּמִּקְרָא בְדִבְרֵי הַנְּבִיאִים, כִּי לא נִזְכַּר בָּהֶם, יִעוּדֵי הָעולָם הַבָּא הַרְבֵּה בְּבֵאוּר, כַּאֲשֶׁר נִזְכַּר הַרְבֵּה בְּדִבְרֵי הַחֲכָמִים.
אֱמֶת הוּא, כִּי בְדִבְרֵי הַנְּבוּאָה – שֶׁיָּשׁוּב הֶעָפָר שֶׁבְּגוּף הָאָדָם אֶל הָאָרֶץ וְתָשׁוּב הָרוּחַ אֶל הָאֱלהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ (קהלת יב,ז), וּבְדִבְרֵי הַנְּבוּאָה, – תְּחִיַּת הַמֵּתִים לֶעָתִיד וּשְׁלִיחַת נָבִיא שְּמו אֵלִיָּהו (מלאכי ג, כג)ּ, כְּבָר שֻׁלַּח בַּזְּמָן הָעובֵר וּלְקָחו הָאֱלהִים כַּאֲשֶׁר לָקַח זוּלָתו. וְאָמְרוּ, שֶׁהוּא לא טָעַם טַעַם מִיתָה. וְיֵשׁ בַּתּורָה תְפִלַּת מִי שֶׁהִתְנַבֵּא בְרוּחַ הָאֱלהִים, שֶׁהִתְפַּלֵּל עַל עַצְמו שֶׁיָּמוּת מות יְשָׁרִים וְתִהְיֶה אַחֲרִיתו כְּאַחֲרִית בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר כג, י). וּכְבָר שָׁאַל אֶחָד מֵהַמְּלָכִים נָבִיא מֵת וְהִתְנַבֵּא לו בְּכָל מַה שֶּׁיָּבא עָלָיו כַּאֲשֶׁר הָיָה מִתְנַבֵּא לו בְחַיָּיו (שמו"א כח). וְאִם הָיָה מַעֲשֵׂה הַמֶּלֶךְ הַהוּא אָסוּר בְּתורָתֵנוּ, רְצונִי לומַר: הַדְּרִישָׁה אֶל הַמֵּתִים, הוּא מורֶה כִּי הָיוּ הָעָם מַאֲמִינִים בִּימֵי הַנְּבִיאִים, כִּי הַנְּפָשׁות נִשְׁאָרות אַחַר כְּלות הַגּוּפות, וְעַל כֵּן הָיוּ שׁואֲלִים הַמֵּתִים.
וּפְתִיחַת תְּפִלָּתֵנוּ שֶׁיּודְעִים אותָה הַנָּשִׁים כָּל שֶׁכֵּן הַחֲכָמִים:

"אֱלהַי, נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהורָה. אַתָּה בְּרָאתָהּ וְאַתָּה יְצַרְתָּהּ. אַתָּה נְפַחְתָּהּ בִּי וְאַתָּה מְשַׁמְּרָהּ בְּקִרְבִּי וְאַתָּה עָתִיד לִטְּלָהּ מִמֶּנִּי וּלְהַחֲזִירָהּ בִּי לֶעָתִיד לָבא. כָּל-זְמַן שֶׁהַנְּשָׁמָה בְקִרְבִּי – מודֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ, יְיָ אֱלהַי, שָׁאַתָּה הוּא רִבּון כָּל הַמַּעֲשִׂים. בָּרוּךְ הַמַּחֲזִיר נְשָׁמות לִפְגָרִים מֵתִים".

וְגַן עֵדֶן עַצְמו, אֲשֶׁר הִרְבּוּ בְנֵי אָדָם לְזָכְרו, לא לָקְחוּ אותו כִּי אִם מִן הַתּורָה, וְהִיא הַמַּדְרֵגָה אֲשֶׁר הוּכְנָה לְאָדָם, וְלוּלֵא שֶׁחָטָא הָיָה עומֵד בָּהּ לָנֶצַח. וְכֵן גֵּיהִנּם הוּא מָקום יָדוּעַ קָרוב לִירוּשָׁלַיִם, גַּיְא שֶׁאֵין הָאֵשׁ נִכְבֵּית מִמֶּנּוּ, הָיוּ שׂורְפִים בּו עַצְמות הַטֻּמְאָה וְהַנְּבֵלות וּשְׁאָר הַטֻּמְאות, וְהַמִּלָּה עִבְרִית מֻרְכָּבֶת.

קטז. אָמַר הַכּוּזָרִי: אִם כֵּן אֵין חִדּוּשׁ אַחֲרֵי תּורַתְכֶם אֶלָּא חֶלְקִיּות מִדִּבְרֵי גַן עֵדֶן וְגֵּיהִנּם וּתְכוּנָתָם וְהַכְפָּלַת דְּבָרִים וְהַרְבּותָם.

קיז. אָמַר הֶחָבֵר: גַּם זֶה אֵינֶנּוּ חָדָשׁ, כִּי הַחֲכָמִים הִרְבּוּ בָזֶה מְאד עַד שֶׁלּא תִשְׁמַע מִמֶּנּוּ מְאוּמָה שֶׁלּא תִּמְצָאֶנּוּ לַחֲכָמִים כַּאֲשֶׁר תְּבַקְּשֶׁנּוּ.

רסיסי לילה – ר' צדוק – אות נח'

[נח] ענין קריאת ימי הפורים על שם הפור והוא הגורל אלא שבלשון פרסי נקרא פור והוצרך הכתוב לזכור שמו בלשון פרסי ולתרגמו ללשון הקודש לפי שהימים קראו כשם הפרסי שכפי הנראה היה נקרא כן בפי בני ישראל אז. וזה טעם על כן קראו וגו' ולא פירש מי דרצה לומר המון בני ישראל קראו כן שכך הוא מפורסם שם ימים הללו אז. כי הפור הוא שגרם לימים אלו כי לולי נפל להמן הפור על חודש זה שבו יצליח לא היה מתחיל לעשות כלום. והנה הגורל אינו מקרה כמו שנאמר ומה' כל משפטו כי הכל הנהגת הש"י וכל האומות גם כן האמינו בגורלות אלא שכל העמים ילכו איש בשם אלהיו הם שרי האומות המנהיגים אותם שכל פעולותיהם נמשך מהם. וכמו שהם רק לשעה כך כל פעולתם וכן הוראת גורלותיהם הוא כפי מה שהענין לשעה ולא כמו שהענין באמת לאמיתו כגורלות בני ישראל שהם מהש"י הם מורים האמת הקיים לעד כחלוקת הארץ בגורל שהוא חלקו ונחלתו לעולמי עד. אבל גורל המן אף דגם כן לא היה דבר ריק הוראתו היתה רק כפי מה שיהיה למראית העין לשעה, וכפי מחשבת הדמיון שחשבו כן הוא, שהם מוכנים ח"ו ליום הריגה לאותו חודש. אבל באמת לאמיתו נהפוך הוא כי האי עלמא שהוא עולם הדמיון כמו שנאמר בשוב וגו' היינו כחולמים נקרא עלמא דשיקרא שהוא היפך האמת וכל שליטת השרים ועניניהם הוא רק בהאי עלמא המראה הכל דמיון היפך האמת וכן כל הוראותיהם. כי כל השגתם הוא כפי הדמיון והרי בדמיון פעל המן גזירה רעה. וידוע כי הם זה לעומת זה הקליפה והחיצוניות מלבשת את הפנימיות והקדושה אבר נגד אבר ובכל ענין דמיון האמת דבני ישראל בגוים הוא גם כן דוגמתן רק שהוא בהיפך. ועל כן כפי האמת היה גם כן אותו ענין דהרוג ואבד ובין יהודים וגוים אלא שהיה נהפוך מהוראת הדמיון ולכן המשכילים יבינו האמת מתוך הדמיון. וזה טעם פור הוא הגורל כי פור הפרסי ושל אומות העולם נפילתו הוא כפי הדמיון ומברר רק איך הדבר מצד הדמיון של שעה. מכל מקום הוא עצמו הגורל שבלשון הקודש שהוא המודיע האמת לאמיתו. והמון בני ישראל אם אינם נביאים בני נביאים הם קראו לימים על שם הפור והוראתו הדמיון כי זה כל קדושת ימי הפורים לברר האמת הגנוז ונעלם תוך הדמיון עד שהדמיון שב להיות כלי להאמת שבתוכו ונטפל אליו. וכמו שהיה בנס דפורים ההריגה באויבים היתה רק על ידי גזירת המן להיות היהודים עתידים ליום הזה הוכרחו להפוך הדבר שיהיו עתידים להרוג באויבים. ונמצא הדמיון הוא הוא הגורם הישועה ביתר שאת ועל כן הוכרח להיות הדמיון גם כן לצורך האמת שאח"כ ונמצא גם הדמיון הוא מכלל הנס והישועה שאח"כ כי היה רק לצורך ישועה. ועל כן חייב לבסומי כי השיכור הוא מלא דמיון ואין לו מחשבת אמת כלל אבל אצל בני ישראל גם הדמיון הוא אמת. ועל כן קראו לימים פורים להורות כי הפור הוא עצמו הגורל והוא גם כן בכלל הנס. ועל כן המגילה מתחלת באות ו' ומסיימת בו' שהוא אות אמת כידוע בזוהר (ר"פ ויקרא) והוא מדת האמת ליעקב שכולו זרע אמת דזהו מדת האמת כאשר כולו כך מבריח מקצה אל הקצה ואין בו דבר מלבר כי שפת אמת תכון לעד. וכאשר נהפך הדמיון להיות גם כן אמת זהו שלימות אות אמת שהוא הבריח התיכון המבריח מקצה אל הקצה. ותחלתו ויהי שהוא מורה צרה כמדתן של צדיקים תחלתן יסורים וסופן שלוה (ב"ר פ' סו) ועל ידי היסורין הקודמין גם כן השלוה יותר גדולה והם ההכנה לשלוה שאח"כ. ועל כן גם זה מתחיל באות אמת והוא מדת יעקב אבינו ע"ה שביקש לישב בשלוה וקפצו עליו היסורין לא לנגד לרצונו של הישיבה בשלוה על ידי זה כי כל רצונותיו לשם שמים ורצון יראיו יעשה. רק למלאות רצונו ומבוקשו לישב בשלוה והשלוה שלו היינו חיים שלא בצער וביצר הרע שזכה לו כמו שאמרו בתנא דבי אליהו רבה (פ' ה) והיינו באותם שנים שישב במצרים שנאמר עליהם ויחי יעקב שאז היה לו שלימות החיות. ולעשות מבוקשו קפץ עליו רגזו של יוסף שעל ידי זה בא למצרים. וסופו מסיימת בזרעו לזכות לזרע אמת גם כן כאשר שמעתי כי על ידי מחיית עמלק שמצותו לאבד כל זכר למו אז בזה לעומת זה כשזה נופל זה קם ניתוסף ריבוי בנפשות דישראל וזוכה לזרע מי שצריך לה. ולדעתי נרמז זה בסיום המגילה במלת זרעו כי לעולם המלה שבהתחלה הוא שורש הדבר מצד ההתחלה והמלה האחרונה הוא שורש סוף ותכלית המכוון בדבר זה. והמכוון במחיית עמלק להיות השם שלם ונודע כי שתי אותיות ראשונות של שם הם האבות ואחרונות הם הצאצאים. וכאשר השם שלם הוא שהאבות זוכים לראות צאצאים סמוכים להם [ועי' זוהר פ' ויקרא ז' א' ע"ש] וזוכין לזה במחיית עמלק. ועל כן אדר מזלו דגים הרומז על וידגו לרוב וכן שמעתי כי חודש זה מסוגל להוליד בו יותר מבשאר חדשים על פי מה שאמרו בפרק קמא דראש השנה (ח, א) בצאן מתעברות באדר וכן בצאן ישראל. ועל ידי הריבוי דישראל ממילא בא המיעוט לזרע עמלק דכשזה קם זה נופל ועל כן חודש זה מסוגל למחיית עמלק ולאבד כל זכר למו. והמן חשב אדרבא להיפך כי אז יאבד ח"ו כל זכר מישראל מצד כח הדמיון שלו המראה לו כן ודמיון זה גרם אדרבא לרבוי על דרך כאשר יענו אותו וחשבו למעטם כן ירבה וגו'. כי כן הוא מדת הריבוי של ישראל להיות נמשך דוקא על ידי הדמיון המראה היפך מקודם. כמו צור חצבם אברהם אבינו ע"ה דאמר לו צא מאצטגנינות שלך כו' (שבת קנו, סע"א) והוא הוראת הדמיון שתחת השמים דכל הוראת האצטגנינות הוא מצד הדמיון עולם הזה שתחת השמים. וכל עסק אברהם אבינו ע"ה ובנין אומה הישראלית הוא לצאת מהדמיון שהם כל הבלי העולם הזה שתחת השמש דהכל הבל ודמיון ורק עד ארגיעה. ושורש ישראל הוא לבקש שפת אמת אשר תכון לעד ודבר זה נעלם בעולם הזה שכך היתה ברייתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא (שם עז, ב) שאין האור נגלה מיד רק מתוך החושך וההעלם נגלה האור למבקשיו והם בני ישראל. אבל אומות העולם נשארים בחושך אשר יכסה ארץ ולאומים ורק עליך יזרח וגו' דכי אשב בחושך ה' אור לי.

וביציאת מצרים שהיא תחלת בנין האומה וידוע דכל קומה שלימה נחלק לעשר והיו צריכים להשתלם בעשר מדותיהם שיהיו כולו זרע אמת נבדל מהעמים. היו הבירור בעשר מכות שבאו על המצריים ובכל מכה הפליא ה' בין מצרים ובין בני ישראל. וידוע מה שאמרו קמאי דבביאת המכות היה פחד גם לבני ישראל דנתייראו שמא יהיה גם עליהם וכך היה ראוי כפי הדמיון הכוזב, ושהם יצאו מהדמיון וידבקו באמת ואז יכירו האמת שאין להם שייכות עם המכות כלל. ומכת חושך הוא התשיעי נגד היסוד ששם עיקר זוהמת מצרים ערות הארץ ועל כן במדה זו החושך יכסה ארץ שם ולכל בני ישראל היה אור במושבותם כי הם היו גדורים בעריות ושמו מעיד עליהם נגד המצרים לעדות השם י"ה (שהש"ר ד, יב) שהם שתי ראשונות המורות על הנסתרות כידוע. כי מצד הנגלה היתה טענה ואומות העולם מונין אותם וכפי גודל שיקועם במצרים עד שנקראים גוי מקרב גוי כעובר בבטן אמו (שוחט מז' קז) היה נראה כאלו גם הם מזוהמים ח"ו כמוהם. אבל באמת שם דייקא נתבררה טהרת בני ישראל וזכו לפסיקת הזוהמא לגמרי על ידי ההכנה בגלות מצרים דוקא שהיה החשוכא דברישא ומזה זכו לנהורא במושבותם אח"כ ובכל מקום שהיה הישראל הולך היה האור ממשמש ובא עמו. והוא כטעם בחושך ועומק השיקוע ה' אור להם ואי אפשר לחושך להחשיך להם כלל. ומכת בכורות הוא נגד מדת המלכות שהוא שורש החיות דכנסת ישראל שנקראים בני בכורי ומזה נמשך המיתה והביטול לבכורי מצרים בזה לעומת זה. ובזה היה הפחד יותר גדול על בני ישראל שהרי הוזהרו שלא לצאת מפתח ביתם והוצרכו לדם פסח להגן בעדם נראה שהיה מקום למשחית לשלוט ח"ו באמת גם בהם. ולכאורה אם מצרים חטאו שלא רצו להוציא בני ישראל, ישראל מה חטאו. וגם אותה מכה היתה על ידי הש"י בעצמו כמו שנאמר אני ולא מלאך כו' והכיתי כו' ולא שייך כיון שניתן רשות למשחית כו'. אבל ענין מכות בכורות שהיה על ידי הש"י בעצמו אף דמפי העליון לא תצא הרעות על כרחך דאין זה רעתם אלא טובתם. כי ענין מיתתם היה על ידי תוקף התגלות מורא גדול דגילוי שכינה נפל פחד עצום על המצריים. והבכורות שבהם ראשית ועיקר האון והכח של האומה דעל כן קודם מתן תורה היה ההקרבה בבכורות שהם הנבחרים שבאומה עליהם היה הפחד ביתר תוקף עד שיצאה נשמתם מגודל הפחד. וזה ענין קדושת פטר חמור שהוקדשו מאז נגד מצרים שנמשלו לחמור כמו שאמרו ז"ל (ב"ר פר' צו) כי מכה שלהם היה על ידי הרגשת קדושה אלא שהם טמאים בעצם על כן אין שייך בהם קדושה בעצם כלל רק קדושתם לפדותם בשה או לערפם. ובמצרים היה שניהם שהם נערפו והקדושה נכנס בשה ישראל כמו שנאמר כי לי כל בכור בבני ישראל וגו' ביום הכותי וגו' ולא שהיו פדיונם רק שהם קדשו גם כן באותו פרק שהיה גילוי שכינה ונתגלית קדושה גם להם אלא שהם קדושים בעצם ויכלו לסבול ולא יצאה חיותם אדרבא נתדבקו על ידי זה באלהים חיים להיות שייך לו. וכטעם השמע עם קול וגו' כאשר וגו' ויחי כי על ידי תוקף השגה כשמיעת קול ה' מסתלק החיות על דרך כי לא יראני האדם וחי אבל בשעת מיתתן רואין (ספרי בהעלותך פיס' קג) ומסתלק החיות. ובני ישראל שחיותם הוא גם כן חלק אלוה ממעל הם יוכלו לשמוע ולחיות וכן בגילוי שכינה דמצרים. אבל ידוע למאן דעיילי ונפקי כי דבר זה כפי מדריגת האדם וצריך ליכנס בהדרגה ממדרגה למדרגה אבל אם ישיג השגה שלמעלה ממדריגתו יוכל לצאת נפשו כענין (חגיגה יד, ב) בן עזאי הציץ ומת מתוקף ההשגה. וכן מיתת נדב ואביהוא היתה על דרך זה ובמתן תורה גם כן בדבור ראשון יצאה נשמתם (שבת פח, ב) שלא היו מוכנים כולם למדריגת נבואה אלא שהוריד טל של תחיה היינו שפע חיות חדש שנעשו בריה חדשה וכן בכל השגה שלמעלה ממדריגה. והבעל תשובה שזוכה בשעתא חדא ברגעא חדא לתכלית השלימות כידוע גם כן כשקונה עולמו בשעה אחת תצא נפשו כרבי אלעזר בן דורדייא בעבודה זרה (יז, א). וידוע דביציאת מצרים השיגו ברגעא חדא שלא בהדרגה רק בדילוג וקיפוץ על המדרגות ובחפזון ועל כן הוצרכו להגנת דם פסח על המשקוף ומזוזות כי הדם הוא הנפש וכאשר מקריב נפשו להש"י זהו דינא למצרים ורחמי לישראל כמו שאמרו בזוהר בא ל"ו א' כי על הפתח פירשו שם פתח הגוף זו מילה, שזהו התחלת בנין הגוף ולידת איש הישראלי להיות מסור להש"י מלידה מבטן. ודבר זה לאומות העולם הוא סילוק חיות שאי אפשר להם למסור עצמם לגמרי להש"י וכמו שאמרו בשבת (פח, א) ברישא איבעיא לכו למישמע אי מציתו כו' כי לא יכלו לקבל על עצמם עול הש"י בכל אשר יאמר רק אחר שישמעו אם הוא ביכולתם. ועל כן כשהראה הש"י לישמעאל לא תנאף ולאדום לא תרצח וכדומה כל אומה במה שהם משוקעים שכל חיותם תלוי בזה לא רצו לקבל (זח"ג קצב, ב) כי אם יניחו זה יניחו חיותם לגמרי כי כל חיותם הוא מתאוה זו. ועל כן הערלה נקרא על שמם שאי אפשר להם להיות נימולים כלל כי המילה הוא חותם הברית שהיהודי כורת עם הש"י להיות נאמן לאלהיו במסירת כל כחות גופו ונפשו אליו לגמרי מלידה מבטן שלמעלה מהדעת וההבנה והכרת השכל רק שבטבעו ותולדתו הוא כן. דעל כן אפילו ערלי ישראל נקראו מולים (נדרים לא, ב) והיינו אפילו מומר לערלות שאינו שומר הברית ומטמא עצמו בכל מיני טומאות אי אפשר לינתק שם ישראל ממנו שהוא כח היהדות שיש בו בתולדתו מורשה מהאבות ומיד כשירצה לשוב כחו יפה למסור כל כחות נפשו לגמרי להש"י. וכנודע בדורות השמד אפילו הרבה מפושעי ישראל מסרו עצמם על קידוש השם וכן בבראשית רבה (סו"פ סה) גבי יקום איש צרורות וכיוצא. וזהו רשימת הדם על הפתח דאף דבריש כל מרעין אנא דם (ב"ב נח, ב) שהוא הנפש הבהמית שמכחה כל מיני רע שבגוף, מכל מקום הם מוסרים ומקריבים זה להש"י. וזהו העצה שיוכל לקבל גילוי שכינה ולא תצא נפשו, אדרבא ימשיך חיות חדש ותוספת חיות על ידי הדביקות באלהים חיים, והוא על ידי הקרבת כל כחות וחיות נפשו הטבעיים המושרשים בו כולם להש"י. שזהו שורש קדושת הכנסת ישראל והוא שורש חיותם דכל חיות איש היהודי הוא רק כאשר מכיר זה בבירור גמור שאין לו שום כח עצמו רק כל כחותיו מהש"י ומסרם אליו. וזהו היציאת מצרים שנעשה לאומה שלימה מיוחדת להש"י ולהאומות זהו מיתתן ומצרים ביחוד הם הקליפה הסובבת התגלות אומה הישראלית לעם בפני עצמו דעל כן הם שיעבדום ורצו לעכב התגלות זה. ודייקא שם נבנו לעם בפני עצמו וכאשר יענו כן ירבה. ובגילוי שכינה שהוא התגלות שורש מדת כנסת ישראל והחיות של אומה הישראלית שהוא על ידי שהש"י שוכן בתוכם על ידי זה נגרם ממילא מיתה לבכורי מצרים דשורש חיותם הוא היפך מגילוי זה. והובטחו בקריעת ים סוף שלא יוסיפו לראותם עד עולם היינו שכבר נבחרו ונקבעו לכנסיה מיוחדת ועם מיוחד ואי אפשר להם לראות עוד ענין מצרים שהוא הקליפה המעלמת התגלות עם בני ישראל לגמרי. דזה לא יהיה עוד עד עולם דבכל הגליות לא נתערבו בין הגוים כדרך שנאמר במצרים גוי מקרב גוי וכל רואיהם יכירום לעם בפני עצמו מצויין ומובדל. וכאשר הוסרה קליפה זו המעלמת גילוי האמת ליעקב נתייראו כל אומות העולם מהם דראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. עד שבא עמלק וקיררה בפניהם כי הוא ראשית גוים שורש הדמייון החושב ומדמה הדמיון לאמת והוא שורש הפשיטות טלפיים דעשו לומר טהור אני. ועל כן הוא הראשון הנלחם עם בני ישראל אחר יציאת מצרים שנתגלה התחלת בנין כנסת ישראל נתגלה גם כן זה לעומת זה התחלת האשת זנונים המתדמות לאשת חיל כקוף בפני אדם (זח"ב קמח, ב). והתפשטות כחות הדמיון אפשר להכניסם לקדושה כי כל כח פרטי בפני עצמו הוא כח מכחות הנפש הבהמיית והיהודי שמוסר כל נפשו להש"י משתמש באותן הכחות בקדושה כרצון הש"י. ואותן מצעות שהציעה באיסור בגיות אפשר להציען בהיתר ביהדות (מנחות מד, א). אבל שורש הדמיון שהוא ההתדמות הדמיון לאמת שהוא שורש עמלק זה אין לו תקנה אלא למחותו, ובזה נעשה אצל בני ישראל גם הדמיון אמת, והוא על ידי שנהפוך הוא, כידוע דיש שני מיני מיתוק ליצר לאכפייא ולאהפכא, ולאכפייא היינו שישנו במציאות עדיין אלא שאינו שומע לו לעשות איסור וכופהו להיות נשמע לעצת התורה והיצר טוב. וזהו כח היצר שישאר גם לעתיד רק דנקרא לבן דאתלבן כמו שאמרו במדרש הנעלם (זח"א קלז, א) שאין צריך לבטלו לגמרי. אבל שורש היצר רע ועיקרו יבוטל לגמרי לעתיד וזהו החלק ממנו שההשתדלות בו בעולם הזה לאהפכא שיעשה ממנו טוב ויתבטל הרע לגמרי מהעולם מעט מעט עד שיגיעו לזביחת היצר לעתיד לבא שיהיה כשימחה זרעו של עמלק מן העולם לגמרי. דהכל אחד כי ממנו הוא שורש היצר רע בעולם הנמשך גם ללבבות בני ישראל שצריכים למחותו ולהיות נהפוך שישלטו היהודים המה בשונאיהם הם שונאי הנפש דיהדות שהוא מסירת הנפש להש"י. ועמלק שונא זה כמו שאמרו (ב"ר פ' סג) על פסוק דם שנאת, דם הפסח ודם המילה דשניהם מיוחדים בבני ישראל לבד המבטלים כל כחות נפשם להש"י. ועמלק שהוא ראשית גוים הוא שורש השנאה לכח זה, כי שורש הדמיון שהוא הדמיון שהדמיון אמת, מדמה שזה אמת שהארץ נתן לבני אדם להיות כחות נפרדים מהש"י. וזהו שאין השם שלם דהיינו יחוד עולמות עליונים עם התחתונים כי כל חפץ עמלק להפריד הארץ ומלואה וכחות הנבראים כולם מהבורא. ועל כן חשב לאבד היהודים שהם המורידים שכינה בתחתונים ומחברים הבורא עם הנבראים ומיחדים הכל והוא שונא יחוד זה של ביטול הנפש הבהמית גם כן במקורה להיות יחוד גמור גם משנברא העולם כעד שלא נברא העולם. דבזה אין מקום להתפשטותו והתפארותו בכבוד עושרו ורוב בניו ואשר גדלו המלך שזה כל האדם הגשמי בעולם הזה מצד גופניותו כל השתדלותו ומאויו לזכות לעושר שבזה יוכל להגיע לכל מיני תאות, ולכבוד ובכללו גם הסרת הקנאה כי כלום מתקנא גדול בקטן, ולבנים שבזה חושב שיש לו הנצחיות גם כן והקיום במין אחר שימות עדיין ישאר גזעו בעולם הזה. וזהו תכלית שלימות העולם הזה לבני עולם הזה. וההתפארות בשלימות זה הוא רק להמשוקע בעולם הזה ונפרד לגמרי מהש"י כגויי הארצות אשר הם יתהללו החכם בחכמתו שזכה לכבוד אשר חכמים ינחלו, והגבור בגבורתו שזכה לבני הנעורים אשר הם כחצים ביד גבור וכאיש גבורתו, והעשיר בעשרו. אבל הנביא אמר שלא יתהללו בזה כי אם בהשכל וידוע אותי דהיינו שמכיר דהכל מהש"י כל חכמתו וגבורתו ועשרו וכבודו ורוב בניו הכל לפי שהש"י רצה לתת לו ולית ליה מגרמיה כלום וכך יוכל לתת לאחר כמו לו ובמה יתהלל רק הוא תהלתו מה שהוא מכיר שהוא מהש"י. ועל ידי זה הוא שליטת היהודים בשונאיהם ושליטת מרדכי על בית המן וניתן לו כל הכבוד והעושר וכן מסתמא גם לרוב בנים דעל כן אמר דובר שלום לכל זרעו כי זכה לזרע רב גם כן. כי בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא אלא במזלא (מו"ק כח, א) וידוע דמזלא היינו שורש הנפש במקורה המזיל ונטיף חיות לכל התפשטות הנפש, ואין מזל לישראל ידוע הפירוש שהאין הוא מזלם, רצה לומר ששורש חיותם וכח נפשם הוא שהם אין ואפס מגרמייהו רק מה שהש"י משפיע. וזהו המזיל והמטיף להם השפע דבני חיי ומזוני. אבל מצד פרידתם בישות כאלו הם יש ודבר נפרד אין להם מציאות ושפע דבני חיי ומזוני כלל כי אינם תחת המזל דישות, שהוא תחת השמים ממשלת הכוכבים ומזלות שהוא המזל דעכו"ם, שהם יש להם שפע בני חיי ומזוני דישות שמצד המזל שתחת השמים. ועמלק שהוא הראשית גוים הוא המזלא דאומות העולם שעל ידו נמשך השפע דבני חיי ומזוני לכל האומות וכשימחה זרעו מן העולם יתבטל כל השפע מאומות העולם ויהיו גרים גרורים לעתיד לבא. כי כל שפע שלהם הוא רק מצד הדמיון ושפע דהאי עלמא דשקרא שהוא רק עד ארגיעה. והוא חשב שזה אמת ובעת תכלית תקפו וגדולתו שחשב לתלות מרדכי ולמי יחפוץ המלך לעשות יקר כו' דעתה יגדל כבודו עוד יותר שירכיבוהו ברחוב וגו' נהפוך הוא, ונתגלה לו תכלית שפלותו וסופו לתלותו על ידי זה. וראה כי כל כבודו דמיון, ומחשבתו שהדמיון שלו אמת זה שקר גמור, כי האמת שאין עוד מלבדו ואתה מחיה את כולם, שאין חיות לשום בריה ודבר שבעולם אלא מחיותו יתברך, ואי אפשר להפריד כלל הנבריאם מהבורא דאז לא היתה להם מציאות כלל. והוא נמחה מן העולם לגמרי כאשר פוסק קבלת חיותו מבוראו.

אבל דבר זה נעלם בעולם הזה הנמשך ללילה וכאשר נתגלה זה בלבבות בני ישראל להכיר בבירור גמור דגם כל הנהגת עולם הזה ממנו יתברך ומלכותו בכל משלה כמו שהיה אז כמו שאמרו במגילה (יא, א) אימתי ראו כל אפסי ארץ כו' בימי מרדכי ועד שרבים מעמי הארץ מתייהדים מעין דוגמא דלעתיד, אז כמו דלעתיד בשוב ה' וגו' היינו כחולמים יהיו כל עניני עולם הזה כחלום ודמיון בעלמא כך ראו אז שכל הגזירה והפחד שהיה על היהודים מקודם היה רק חלום ודמיון. אלא שדמיון זה הועיל להשיב לבבות בני ישראל לאביהם שבשמים כמו שאמרו (שם יד, א) גדולה הסרת טבעת מארבעים ושמונה נביאים וכן אמרו בסנהדרין (צז, ב) לעתיד מעמיד מלך קשה כהמן והם שבים בתשובה ודייק כהמן דכיון דהכונה רק להשיבם בתשובה כל קשיותו אינו אלא דמיון כוזב בעלמא כמו שהיה בהמן מאחר שבאמת אין רצון הש"י כלל לזה. ונמצא הדמיון גרם לביטול הדמיון והתגלות האמת ועל ידי זה שב הדמיון להיות אמת לא שהדמיון עצמו אמת כמות שהוא דזה שקר רק שמצד ההתהפכות נעשה ממנו הכנה לטוב אשר ישלטו היהודים וגו' והוא על ידי שיתגלה להם על ידי זה האמת וישלטו על הדמיון המעלים האמת. ולפי שלעולם שליטת האדם באדם לרע לו לאדם בליעל כידוע הוא דרך הלבשה חלק בחלק ואבר באבר זה לעומת זה כקליפה הסובבת לפרי כידוע וכאשר הוא חוזר לשלוט בו הוא דוגמת שליטתו כי הוא כנגדו ממש. על כן כמו שהוא חשב לאבד כי זהו כח הרע דעמלק שרוצה להרוג ולאבד אח"כ נהפך שהיהודים הרגו ואבדו בהם. וזהו הפור שהוא הוראת הדמיון, דהיינו המקור של הדמיון והראשית שלו טרם שנתגלה לפועל שזהו שורש עמלק הראשית דגוים שהם כללות עולם הזה הדמיוני והוא המזל של רוממות אומות העולם נגד ישראל כפי הדמיון. נהפך לפורינו להיות אדרבא אז רוממות קרן ישראל נגד אומות העולם כי נמחה זרעו של עמלק ונעשה מהיש אין והאין הוא המזל לישראל. ופור זה עצמו אדרבא הזיל והטיף שפע לישראל כי הוא הגורל אשר מה' כל משפטו והוא אלהי ישראל לבד. וכמו שכלל הבריאה דששת ימי בראשית היה בשביל ישראל כן כלל קיום הבריאה דששת אלפי שני הכל בשביל ישראל וכל מה שנעשה ונפעל בעולם הכל לצורך ישראל וכמו שאמרו ביבמות (סג, א) אפילו ספינה הבאה מגליא כו'. ועל כן הפיל פור מיום ליום ומחודש לחודש שלא רצה שום חודש ויום לקבל פור להרע לישראל כמו שכתב בתרגום כי הזמן גם כן נברא מכלל הבריאה והוא גם כן לצורך ישראל וכמו שנאמר החודש הזה לכם ואיך יקבל על עצמו להרע בו לישראל וכל שכן לאבדן מן העולם לגמרי ח"ו כי אם כן יאבד כל הבריאה ויאבד גם הזמן והיום והחודש עצמו מן העולם גם כן עד שהגיע לחודש אדר שבו נפל הפור ושמח לפי שבו מת משה רבינו ע"ה. הענין כי כל חודש יש בו אור מיוחד בפני עצמו כפי האותיות שנבראו בו כמו שאמרו בספר יצירה דשתים עשרה פשוטות נגד שנים עשר חודש וניסן באות הה' הרומז לשכינה כי בו התחלת גילוי שכינה בתחתונים. ועל כן הוא ראש חדשים שזהו תכלית המכוון דחדשים שישראל מונין ללבנה שעתידים להתחדש כמותה. בכל חודש השגת התגלות מיוחד מה שכנסת ישראל מקבלת מדודה כלבנה המקבלת מהחמה כנודע. ובניסן הוא התגלות גמור להאיר גם בחשכת לילה וראתה שפחה על הים כו' בראיה גמורה על ידי שמאיר כל הלילה ולכל בני ישראל היה אור גמור במושבותם. ונודע דיתרון האור הוא מן החושך דכאשר הוא אור בהיר בשחקים אין רבותא כל כך רק כאשר יש חושך ומאיר אז ניכר היתרון ושלימות האור, על זה תכלית בריאת העולם להיות ברישא חשוכא ואח"כ דייקא נהורא. וזהו כל השתלשלות החדשים מראשית השנה בניסן שהוא הגילוי הגמור אבל בראיה בעלמא עד שיקבע בקנין גמור באחרית השנה להכיר הגילוי גם מתוך תוקף ההעלם. וזהו באדר שנברא באות הק' הרומז לקדושה כמו שאמרו בשבת (קד, א) ק' קדוש, דהוא במקום גדר ערוה כמו שאמרו ביבמות (ירוש' פ"ב ה"ד). כי הקדושה הוא היחוד שאדם מייחד ומוסר עצמו וכל כחותיו להש"י דוגמת קדושי אשה שהיא נקנית בזה לבעלה להיות מותרת לו. וזה נמצא רק במקום שנמצא גדר ערוה היינו בישראל, דעכו"ם אע"פ שגדרו עצמם בעריות מימות המבול מכל מקום אין הערלה נקראת אלא על שמם (נדרים לא, ב). כי המילה הוא החותם של הש"י על גדר הערוה שגם אבר זה מיוחד להש"י דבאבר זה הוא תוקף התאוה והכונה לגרמיה שיש בזה באדם מחטא אדם הראשון ואילך כמו שאמרו (מ"ר ר"פ תזריע) דאפילו חסיד שבחסידים כו' והוא ישי שמת בעטיו של נחש דזהו עטיו של נחש וחטא אדם הראשון דעל ידי זה נמשך בכל זרעו כן. והתיקון הוא המילה דעל כן אמרו (סנהדרין לח, ב) אדם הראשון משוך בערלתו היה דנוצר מהול אבל על ידי החטא נמשך. ועל כן לא מל אברהם אבינו ע"ה את עצמו קודם שנצטוה כמו שקיים כל התורה כולה עד שלא ניתנה כי לתקן לגמרי אי אפשר עד עת קץ שאז יבולע באמת המות לנצח, אבל בעולם הזה העלים הקב"ה דרך עץ החיים ולא רצה שיתוקן תיכף לגמרי עד שיכלו כל הנשמות שבגוף. ואם כן המילה מעצמו אינו כלום אלא כערבי וגבעוני מהול דמכל מקום נקרא ערל ואי אפשר כלל להיות בזה אין מצווה ועושה דכל שאין מצווה אין כאן עשיה גם כן דהרי באמת בעולם הזה עדיין יש בו כונה להנאת עצמו. אלא שלאותם שהש"י ציוה למול היינו שהוא חתם שמו עליהם דהם באמת עומק אמיתות כונת הנאת עצמם גם כן הוא רק לשמים כי חלק ה' עמו. ועל כן אמרו באברהם וכרות עמו כו' שהש"י אחז עמו (ב"ר פ' מט) ומצא עצמו מהול (שם סו"פ מז) לא שהוא מל את עצמו כאלו השתדלותו פעל זה. וזה טעם דאין בזה ענין השתדלות אדם כבשאר מצוות ועל כן נימול בעודו תינוק שלא ידע כלום כי אין בזה השתדלותו רק שהש"י החתימו חותמו שהוא מוגדר מערוה ואפילו שלמראית עין אינו כן. ועכו"ם בהיפוך אפילו המולים רצה לומר המראים עצמן בפועל בתכלית ההגדרה באמת אינו כן וכמו בלעם שהיה נביא אומות העולם אדרבא פרץ גדר ערוה. ועמלק חתך מילותיהן ואמר טול מה שבחרת (מד"ת תצא ט) כי אומות העולם קוראים להש"י שונא זימה כמו שאמרו בסנהדרין (צג, א) גבי נבוכדנצר וגבי בלעם (שם קו, א) וחשבו דזהו מה שבחר בישראל המולים לפי שהם מלים וגודרים עצמן וכשראה אותם הנחשלים דהיינו שאינן כן וכמו שאמרו (מד"ת שם) על פסוק אשר קרך שנעשו בעלי קריין שהביאן בנסיון ולא עמדו בו על כן אמר טול מה שבחרת כי הנה ככל הגוים בית ישראל. אבל באמת יעקב בחר לו י"ה ישראל לסגולתו כידוע הפירוש על והייתם לי סגולה מכל העמים דרצה לומר כמו סגולה שהוא בלא טעם נגלה רק כך הדבר מסוגל בסגולה כך מה שבני ישראל לו יתברך מכל העמים הוא בלא טעם בהתגלות בעולם הזה כלל. דהגם דשניהם שוין למראית העין בעולם הזה, ואוהב את יעקב שהוא היפך הזימה שהש"י שונא, ואת עשו שנאתי שהוא מלא זימה אף דלמראית העין אינו כן מכל מקום הש"י מכיר שרשם הנעלם מעיני בני אדם בעולם הזה הרואה לעינים. והמילה הוא עדות על השורש דבני ישראל הנעלם בעולם הזה דשורשם גדורים בעריות ועמך כולם צדיקים וקדושים ומה שאין נראה כן הוא רק מצד דמיון עולם הזה דהיינו כחולמים.

וזהו קדושת חודש אדר שהוא נגד זרעא דיוסף שומרי הברית שגדר עצמו מערוה ושם אתה מוצא קדושה. על כן נברא באות הק' ואין עמלק נופל אלא בידם כי כל טענתו הוא נגד קדושה זו דעל כן אמרו ויזנב וגו' כידוע. ועל כן בו נולד משה רבינו ע"ה שהוא שורש הקדושה דבני ישראל עד שפירש לגמרי מן האשה ובו מת גם כן כי עדיין אין התגלות הקדושה דבני ישראל גלוי לכל בפועל גמור והאמת היא נעלמת. וזהו גם כן מצד אותו חודש מצד הדמיון שבו, דבכל דבר אמת יש דמיון כנגדו זה לעומת זה, וגם בקדושה וגדר ערוה יש קדושים באמת וזהו אצל כלל בני ישראל ולא עשה כן לכל גוי, ויש שכפי דמיון העולם הזה נראה מוגדר וקדוש וזה יש גם באומות העולם כידוע שמצוי אצלם גם כן הפרושים מעריות לגמרי ויחשבום לקדושים. ובאמת הוא דמיון כוזב וכמו שבישראל אפילו הפרוץ פרצתו אינו אלא מצד ההוצי הסובבים לאסא כמו שאמרו בסנהדרין (מד, א) וכדרך שאמרו בשיר השירים רבה על פסוק ששזפתני השמש דברחיצה מועטת מתלבנים. כן בעכו"ם להיפך הם שחורים ממעי אמם ומה שמתלבנים ומראים עצמם קדושים הוא רק למראית העין וברחיצה מועטת מתגלה שחרותם העצמי. ומכל מקום מצד הדמיון גם זה נראה קדושה ובעולם הזה כל זמן שלא בלע המות לא נגלה עדיין קדושה האמיתית על כן בו מת משה רבינו ע"ה וגם באותו קדוש פגעה מדת הדין, וכל מיתה הוא רק מצד חסרון הקדושה הגמורה, ואצלו לא היה שום חסרון קדושה כלל, על כן לא ידע איש את קבורתו ומת רק על פי ה' בנשיקה (ב"ב יז, א) שהוא אדרבא מצד תוקף הקדושה. אלא שבזה גרם חסרון למראית העין בקדושה דבני ישראל שאצלם לא היה מורגש בפועל קדושה כל כך ומצד הזה נחשב החסרון בו כי פרנס הוא הדור. וזהו החטא דמי מריבה יען לא האמנתם להקדישני, ויקדש בם, כי ה' צילך ובקדושת האדם גם הש"י לעומתו נקדש בתוך בני ישראל והיינו על ידי קדושת בני ישראל. דידוע מים רומז לתאוה ומשה רבינו ע"ה היה מרוחק לגמרי מכל מיני תאוה וחמדות עולם הזה וכמו שאמר מאין לי בשר דזה אין שייכות לו למדריגתו רק להמטיר לחם מן השמים והוליכם במדבר המנוגב מכל טובה והוציא מים מצור החלמיש המנוגב לגמרי. והש"י אמר שידבר אל הסלע ונתן מימיו היינו שגם לו יש מים כי באמת הש"י ברא התאוה ואינו לבטלה רק כשלא יחמוד ויתאוה למה שאינו שלו. ואין לך בריה שאין לו חשק ותאוה לאיזה דבר השייך לו וזהו מימיו השייכים לו. ועל ידי הדבור לשם ה' יהיה הנתינה לשם שמים וזהו קדושת התאות דבני ישראל שאע"פ שגם בהם יש תאוה, אמיתות תאותם של ישראל הוא הש"י וכל תאותם לשם שמים. ומשה רבינו ע"ה הכה בסלע הכאה רומז ליסורין וביטוש קשיות הגוף שלא ישקע בתאותיו כי הוא חפץ להרחיק בני ישראל מתאות גם למראית העין כי חשב מה שלמראית העין תאוה הוא גם כן היפך הקדושה. וזה גרם חסרון בקדושה דהש"י שהוא תלוי בקדושה דבני ישראל, ועל כן נגזר עליהם מיתה, ויקדש בם במיתתם דבזה נתגלה הקדושה שבתאות בני ישראל דמחמתו נענשו ונוסף התגלות קדושתו יתברך. כי זהו קדושתו יתברך כאשר ישראל קדושים שגם כל תאותיהם לשם שמים וכמו שאמרו (נדה לא, א) ומספר רובע ישראל דאותו רשע אמר מי שהוא קדוש ומשרתיו קדושים יסתכל בדבר זה שהוא לא ידע אפשרות קדושה בדבר זה. אבל באמת אצל בני ישראל הכל קדושה.

והמן כשראה שבו מת משה רבינו ע"ה שמח חשב דבאמת אז הוא העלם הקדושה דבני ישראל ולא ידע דהעלם זה הוא אדרבא תוספות גדול בהתגלות קדושתם. ולא ידע דבו נולד משה ובו אדרבא התגלות קדושה דבני ישראל וגם מיתתו הוא תוקף גילוי גם בהעלם. וזהו כל קדושת החודש אדר להראות קדושת בני ישראל גם בתוך תוקף החשכות וההעלם דעל כן חייב לבסומי עד דלא ידע (מגילה ז, ב) ובלא דעת [שזהו מיתת משה רבינו ע"ה סוד הדעת כנודע] ניכר גם כן ההבדל בין ישראל לעמים. והגם דקם רבה ושחטיה לרב זירא למחר החייהו והרציחה שלו היתה רק למראית העין ומצד הדמיון ולא כרציחה דעכו"ם, כי אין אצל בני ישראל רציחה באמת כלל. ושתיית יין עצמו היא התאוה שבו היה חטא אדם הראשון למאן דאמר ענבים סחטה לו וכן חטא נח וישכר וחטא דעשרת השבטים השותים במזרקי יין וכמו שאמרו בשבת (קמז, ב) ובויקרא רבה (פ' ה) מחמרא דפרוגיתא. אבל בפורים חייב לבסומי והשתיה כדת של תורה ואע"פ ששותה ומשתכר וזה בכלל אשר שנא ה' כמו שאמרו (פסחים קיג, ב) שלושה הקב"ה אוהבן שאינו משתכר ומכלל הן נשמע לאו לכל לץ היין הומה שכר. אבל בפורים אין רע דזהו עיקר קדושת הפורים שנתברר שכל התאות דבני ישראל הם בקדושה והכל להש"י וכל מה שעשו נגד זה לא עשו אלא לפנים ולמראית העין ולא עינה מלבו. ועל כן על ידי זה זוכין לבנים כי אברהם אבינו ע"ה ראש אומה הישראלית לא זכה לבנים שיקרא לו זרע בהם אלא אחר שנימול כי המילה הוא השתנות עצם הגוף שנעשה גוף אחר ואז יוכל להוליד בדומה לו כיון שנשתנה עצמיותו להיות כך. וכמו שהאדם מוליד אדם ובהמה מוליד בהמה כך ישראל מוליד ישראל ועכו"ם מוליד עכו"ם ואי אפשר לעכו"ם לצאת מישראל או ישראל מעכו"ם כי מלידה מבטן הם נפרדים ושונים זה מזה. ולא רצה הש"י שיוליד בנים אלא הראוים ליקרא בני אל חי וזרע אמת, ובבני ישראל עצמם כל מי שיש בו קדושה והגדרת ערוה יותר זוכה לריבוי בנים יותר וכמו שאמרו בבני משה רבו למעלה משישים רבוא (ברכות ז, סע"א) ובזרעא דיוסף נאמר עם רב אתה. ובכלל בני ישראל בימי שלמה המלך ע"ה ובנין בית המקדש להתגלות שכינה בתחתונים בקביעות, שהיו אז בתכלית תוקף הקדושה נאמר יהודה וישראל רבים כחול. כי הריבוי דבני ישראל נמשך מהקדושה והגדרת הערוה דוקא, שהוא למראית העין גורם מיעוט הריבוי, אבל אצל בני ישראל אדרבא על ידי זה כן ירבה. כי הקדושה הוא שאין לו אלא לב להוציא בשר כמו לעתיד כמו שאמרו ז"ל (זח"א קלז, סע"ב) על פסוק ונתתי לכם לב בשר והש"י נותן להם כן. ואמרו ז"ל בזוהר כת"י על פסוק מי ילד את אלה הובא בספר חסדי אבות דאין שום טיפה מבני ישראל לבטלה והכל נעשים נפשות קדושות לעתיד לבא. וזהו רק בבני ישראל ולא עשה כן לכל גוי, שהם כונתם האמיתית העצמיות הוא רק לתאות עצמם לבד ואפילו מתכוין להוליד בן אין זה כונתו האמיתית כלל. ואמר חכם פילוסופי מחכמי אומות העולם רוב הבנים רקב הממון הרי כל חכמתם למאוס ברבוי בנים, שאין מאמינים דמאן דיהיב חיי יהיב מזוני, והבורא נפשות רבות בורא פרנסתן להחיות בהן. וכן שמעתי על מה שאמרו בתנא דבי אליהו (סא"ר סו"פ כ) על אגג שנאנח שיכלה זרעו ועל ידי זה זכה להוליד המן היינו מה שבני בניו למדו תורה כי אנחה זו אינה אצל אומות העולם שאין דואגין כלל על השארת בנים לאחר מותו. רק הוא מצד שרשו מעשו שנקרא ישראל מומר בקידושין (יח, א) שהיה בו שורש יהדות מאבותיו וזו אנחה של יהדות ועל כן זכה להיות ממנו השארה בין ישראל. וכן המן שנתפאר ברוב בניו נראה שהוא גם כן מצד הטוב הגנוז בו קצת שורש מבני ישראל להכיר שיש בזה התפארות וטובה. אבל מכל מקום אחז לשון אבותיו דעשו אמר יש לי רב ויעקב אמר יש לי כל וכן המן אמר רוב בניו ואצל מרדכי נאמר לכל זרעו. כי מי שיש לו מדת הסתפקות כל מה שיש לו הוא אצלו שיש לו כל, מה שאין כן מי שהומה ומהמה בתאות אפילו יש לו הרבה מאד אומר שיש לו רב אבל לא כל, כי אין אדם מת וחצי תאותו בידו (קה"ר פ' א) וכן ריבוי הבנים שנתפאר שב אצלו לתאוה וחמדה ככל חמדת העולם הזה כי לא כיוון לשם שמים וכל מה שהיה לו לא היה מספיק לו עדיין. ועל כן סופו עשרה נהרגו ועשרה נתלו ועשרה מחזרים על הפתחים (מגילה טו, ב) ולא היה לו במה להתפאר רק כמו רגע. ומה שנשאר ממנו לעולמי עד מבני בניו שלמדו תורה, ועל כן נכתב התפארותו זו במגילה כי לא היה דבר ריק לגמרי, זה לא נקרא באמת על שמו כי גר שנתגייר כקטן שנולד ואין לו עוד יחס אבות. ואצל בני ישראל להיפך כי ממה שנאמר במרדכי לקחה לו לבת נראה דלא היה לו בנים כלל ועל כן לקח יתומה לגדל שתהיה לו לבת ליקרא שמו עליה. כי כל זמן שזה קם זה נופל ואחר שזה נפל אז זה קם וזכה להיות גם כן דובר שלום לכל זרעו. וידוע דשלום רומז למדת היסוד שלום בית, ודובר לשון הנהגה כמו ידבר עמים, שהנהיג והכניס מדת השלום בכל זרעו שיהיה זרע קודש וזרועי זרע למינם בקדושה ובשלימות. ואע"פ שהיה רצוי לרוב אחיו ולא לכל אחיו שפירשו ממנו סנהדרין (מגילה טז, ב) ואם כן כפי הנראה לא היה בכלל תלמידי חכמים המרבים שלום בעולם על זה אמרו כי מכל מקום היה דובר שלום לכל זרעו ורב שלום בניך, ואין צריך לאל תקרא אלא בוניך רק בניך כפשטיה, כי זהו עיקר השלום וכמו שנאמר וראה בנים לבניך שלום על ישראל.

ותחלה ניתן זה להמן כפי הדמיון דעד ארגיעה וכדרך שאמרו בזוהר ויקרא ט' ריש עמוד א' כד בעא קב"ה לאתפרעא מרשיעיא ולאובדא להו יהיב להו שלום עיין שם. ואע"ג דאין שלום אמר ה' לרשעים, השלום שניתן להם כדי להאבידם הוא באמת אין שלום מאחר שהכל הולך אחר התכלית והמכוון, וכיון שהגאון הוא לפני שבר גם הוא מכלל השבר. וכשנתגלה דנהפוך הוא אז לישראל ניתן שלום אמיתי ופורים בגימטריה של"ו וחסר המ' סתומה הרומז על הסתימה וההעלמה בעולם הזה. והוא סוף כל הנסים כמו שאמרו ביומא (כט, א) וסוף כל קדושת הזמנים שבני ישראל קבעי לה דישראל מקדשי [לאפוקי שבת דקביעא וקיימא] אין אחריו עוד קדושת זמן עד ראש חודש ניסן שהוא ראשון לחדשי השנה והתחלת סדר חדש, כמו שלום שהוא חותם כל הברכות בברכת כהנים ובתפלת שמונה עשרה. ובויקרא רבה סוף פרשה ט' דכל הברכות טובות ונחמות חותמין בו, כי הוא הסוף והתכלית המכוון מכל הברכות לייחד כנסת ישראל עם דודה, ואז יהיה שלום הכל שלום, ושם דכל הברכות כלולות בשלום, וכן אמרו בסוף עוקצין דרק הוא הכלי המחזיק ברכה. וכן הוא קדושת ימי הפורים כלי מחזיק ברכה וכולל כל מיני ברכות דעל כן אמרו בתיקונים (תי' כא) על יום הכפורים דרצה לומר כפורים כמו פורים וידוע מי נתלה במי קטן בגדול (תענית ז, א) כי פורים הוא ימי רצון הרבה יותר מיום הכפורים כי הוא רב שלום האמיתי חותם כל הברכות. ואין כאן מקום להאריך יותר.

סליק ספר רסיסי לילה מכתי"ק.

רסיסי לילה – ר' צדוק – אות נז'

[נז] ענין מצות נר חנוכה לזכר נס דחנוכה ובאמת עיקר הנס היה הצלתם משמד היונים והנס דשמן זה היה אח"כ ענין בפני עצמו דלכאורה אין לו שייכות לגוף ישועת ההצלה שהוא העיקר. ובנוסח על הנסים לא נזכר כלל נס זה שהיה בשמן רק דאח"כ באו כו' והדליקו נרות. אבל כל ישועה שנקבע ממנה זכר לדורות היינו שכבר נושעו הנפשות דישראל באותו ענין שהיה להם איזה חסרון מה דמחמתו היו הגזירות והצרות מקודם דהכל במשפט. וכשנתעוררו בני ישראל לתקן לאותו החסרון בלבבם אז נושעו מהצרה. וכאשר תיקנו לגמרי אותו ענין עד השורש של כללות כנסת ישראל בענין שמהיום והלאה כל נפשות דבני ישראל הם מתוקנים בפרט זה אז נקבעה ישועה זו זכר לדורות. וקבעו איזה מצוה להיות לאתערותא דלתתא באותו זמן להמשיך עליהם קדושת תיקון זה. דכל דבר של קדושה אין בא בעצמו ללב אלא על ידי איזה אתערותא דלתתא ופתיחה כחודה של מחט מלמטה וקבעו מצוה הראויה לפתיחת אותו האור והקדושה בלב. וידוע מטעם האריז"ל דמתתיהו תיקן ההוד שהיה מקודם הודי נהפך עלי למשחית [ומקרא זה אמור בדניאל י' כאשר נתגלה לו דהנה שר יון בא ע"ש] ועל כן תיקנו על הנסים בהודאה ועל כן הם שמונה ימים כי הוד הוא ספירה שמינית וממשיכים לה על ידי הדלקת הנרות אור משמונה ספירות הקודמת עד הכתר. וביאור זה כידוע דנצח והוד הם תרין ירכין או תרין ביעין דדכורא ורצה לומר כחות ההשפעה להזולת. ושם היה נגיעת שרו של עשו ביעקב אבינו ע"ה כי לא יכול לו לעצמותו שכולו אמת ומטתו שלימה ואין בו פסולת כלל אבל נגע בכף יריכו ואמרו בבראשית רבה סוף פרשה ע"ז בצדיקים וצדקניות נביאים ונביאות שיצאו ממנו ואיזה זה דורו של שמד. ובאמת בזמן השמד שהתחיל מהיונים כבר פסקה נבואה מישראל אבל אע"פ שאינן נביאים בני נביאם הם (פסחים סו, א) ויש בהם כח הנבואה כי מהירכין נצח והוד שם יניקת הנביאים כידוע ועל כן קראום כאן נביאים. ויעקב אבינו ע"ה העמיד קומה שלימה של כנסת ישראל כולם זרע אמת אבל ידוע דמדת המלכות שהיא רזא דכנסת ישראל רגליה יורדות מות. והענין דבכל קומה השלוש תחתונות הם כחות המשפיעים לזולת וגם בכנסת ישראל יש כח זה להשפיע לזולת גם כן ומה שזולת כנסת ישראל היינו אומות העולם כמו שמקריבים שבעים פרי החג נגד שבעים אומות. וכמו שיהיה לעתיד דמשיח יבוא ליתן קצת מצוות וללמד תורה גם לאומות העולם (ב"ר פ' צח) ונהרו אליו וגו' עמים רבים וגו' ואז אהפוך אל עמים שפה ברורה. וזהו הרגלין היורדות מות מקום הקליפות והרע שהוא כחות האומות להוציא גם הניצוצות קדושה שבהם ולהחזירם אל הקדושה. ועל ידי כח זה שבכנסת ישראל שרוצים להחזיר גם כחות העמים לקדושה על ידי כח זה שברע דזה לעומת זה עשה אלהים נתעורר באומות הכח והרצון לגזור שמד ח"ו על ישראל להחזיר אדרבא כנסת ישראל ח"ו להם. אבל כל זמן שכנסת ישראל בשלימותה היינו שאין כונתם בהתחברותם עם אומות העולם אלא לשם שמים להוציא הניצוצות קדושה שבהם, דהירכין מחוברין עם הגוף, אז אע"פ שצופה רשע לצדיק וגו' ה' לא יעזבנו בידו. אבל באמת נאמר בהתחברך עם אחזיהו וגו' ואע"פ שנתכוין לשם שמים בתחילתו מכל מקום העוסק עם מנוול מתנוול וכמו הגורף ביבין שאי אפשר שלא יתלכלך גופו בטיט וצואה. וצריך לזה זריזות וגבורה גדולה שלא להניח שום טינופת לידבק בו ולא כל אדם זוכה. ובהאבקו עמו אז ניתק כף הירך מהגוף היינו שלא היה נמשך ההשפעה לזולת עוד מהגוף שהוא האמת לאמיתו רק איזה כונה זרה וחיצונית וזה גרם נגיעתו בו. ובזה לבד יש לו נגיעה בכנסת ישראל כאשר הם רוצים להתחבר עמם אף שהוא כדי להאבק בם ולהכניסם לקדושה מכל מקום חבור זה גורם איזה חסרון ונתיקה מכונת האמת ליעקב ועל ידי זה הם באים כנגדם לנתקם לגמרי בגזירת שמד שחושבים שיוכלו לנתק ולעקור הירך לגמרי מהגוף. ובאמת זה אי אפשר כלל כי היתה רק נתיקה לפי שעה בעת חשכת ליל שלא ידע להזהר וכשזרח לו השמש והאירו עיניו נתרפא מצלעתו ושב הירך לאיתנו בגוף. ואפילו המשומדים שבישראל לא ידח מהם נדח לעת קץ כשיבוא היום, עולם הבא הדומה ליו,ם וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה, וכל ישראל נקראים יראי שמי שהוא דרגא דכנסת ישראל כנודע. וכל זמן שהיו ישראל בארץ ישראל לא היה להם שום התחברות לעמים רק אחר הגלות התחילו לחבר עמהם ועד שחטאו בנשיאת נשים נכריות אלא ששבו על זה בתשובה שלימה על ידי עזרא ונחמיה. ומכל מקום כמדומה בעיני דהבנים שהשימו הן הם או צאצאיהם שנשתמדו בימי היונים ועוררו השמדות שהיה על ידי משומדים מבני ישראל ככתוב ביוסיפון. והראשונים שנזכרו בזה בכתוב הם בני יהושע בן יהוצדק כהן גדול וכשהעבירו עוונו בזה לפני המלאך אמר לו בזכריה ג' שמע נא וגו' ורעיך היושבים לפניך וגו' מביא את עבדי צמח. ואמרו ז"ל (סנהדרין צג, א) דריעיו הם חנניה משאל ועזריה שנעשה להם מופת דגם הם כל עסקם עם העמים לברר אמיתות אמונתינו לעיני כל הגוים. ועל כן דניאל הוא שאמר הודי נהפך וגו' כי הוא היתה לו שלימות מדת ההוד. והם היושבים לפני יהושע בן יהוצדק שהוא מזרעא דאהרן וכהן גדול במקומו שהוא שורש מדת ההוד כנודע. והוא שהיה כהן גדול הראשון בבית שני מסתמא נתחזק ונתאמץ במדה זו בשלימות ועל כן נקראים הם ריעיו היושבים לפניו דזהו שלימות ההוד כענין קרני הוד דמשה רבינו ע"ה שמאיר ויוצא הוד ממנו לזולתו. ועל ידי זה נתפס הצואה בבגדיו אלא ששבו בניו בתשובה וזכה ללבוש מחלצות. ונראה לי פירוש מחלצות היינו מלבוש שיוכלו לחלצו ולפשטו תמיד כי לא יעזוב מדריגתו אלא שכשמתלכלך קצת יוכל לפושטו מיד ובזה יוכל להתחזק במידתו. והבטיחוהו בביאת משיח שהוא יגמור התיקון לכל העולם כולו. אולם קודם זה הודי דייקא ההוד דקדושה הוא עצמו נהפך למשחית, דעל ידי הופעתו להיות מורגש גם לאומות העולם באו להתחבר עמהם עד שנהפך על ידי זה למשחית. והתחלת שמד יונים היה על ידי העתקת התורה יונית שזה היה על ידי הרגשת ההוד דכנסת ישראל עד שגם מלכי עמים הודו להם. כי בקשת העתקת התורה היתה בשביל שהכירו מעלתה, וכבוד גדול כיבדם תלמי על זה ועל כן היתה ההעתקה על ידי כהנים. אבל חכמי ישראל הרגישו שזה היה הפיכת ההוד למשחית וגזרו תענית על זה וכמו שאמרו במגילת תענית דהחושך בא לעולם אז שלושה ימים שהוא היפך ההוד שהוא זיו ואור המאיר לכל באי עולם.

ומשה רבינו ע"ה כתב התורה על האבנים באר היטב בשבעים לשון (סוטה לה, ב וע' ירושלמי הובא בתוס') אלא שמצד מידתו שהוא בניצוח לעמים ומה שקירב ערב רב היה רק על ידי שגיירם לא הזיק זה. כי הוא לא הלך למסור להם רק כתב על האבנים והניח הפקר והם מעצמם שגרו נוטירין והעתיקו. כי כן הוא המדה ימין דוחה ושמאל מקרבת והוא מדת אהרן ע"ה אוהב שלום ועל כן אף דמאחוריה אתא ונשייה לתרווייהו כמו שאמרו בחולין (צא, א) עיקר התחלת השליטה היה מצד השמאל שהוא נגד הימין דזה לעומת זה שבו האדם בליעל חפץ לנצח ולפשט אדרבא הודו. ועל ידי שליטתו בהעלמת ההוד דקדושה על ידי זה רוצה אח"כ להתגבר גם על מדת הניצוח שלהם כל זמן חשכת הלילה עד זריחת השמש לרפאות שהיה גם כן על ידי הכהנים בני חשמונאי שהשיבו אור ההוד למקומו על ידי קידוש שם שמים דאותן שמסרו עצמן על קידוש השם. ואלעזר הכהן ראש המעתיקים התורה יונית גם כן תיקן את עצמו בזה שזכה ליהרג אח"כ על קידוש השם ככתוב ביוסיפון. שבזה נתגלה ההוד דבני ישראל שאין יכולת ביד האדם בליעל לנצחם כלל. ועל ידי זה זכו לנס דשמן שהראה להם הש"י שהם ראוים להאיר לפניו בבית המקדש שמשם האורה יוצאה לעולם. (מ"ר ר"פ בהעלותך) וזהו ענין מצות נרות דבית המקדש שהוא להאיר לפניו במבואות האפלים כי העולם הזה הוא מבואות האפלים מאור הש"י על ידי האומות העולם. וכמו שאמרו בבראשית רבה (סו"פ ל) על אברהם אבינו ע"ה שבא והאיר לפניו כביכול במבואות האפלים היינו במה שפירסם אלהותו יתברך לכל האומות. וזה היה גם כן כל העבודות דבית המקדש שהיה שם גילוי שכינה לפרסם אלהותו. והדלקת הנרות הוא להאיר לכל באי עולם גם לאותם שבתכלית החשכות. ועל כן בנוסח על הנסים פרט מכל העבודות מה שהדליקו נרות שזהו עיקר שלימות מדת ההוד שתקנו אז. ולא נזכר הנס שהיה להם בזה דאין זה מענין הנס והישועה דחנוכה רק הוא מה שגילו להם מן השמים שנתרצו לפניו יתברך ושתיקנו בשלימות עד שמן השמים סייעום להאיר לפניו יתברך. ומזה הבינו לקבוע ימי חנוכה לדורות עולם להדליק נרות גם שלא בבית המקדש בגבולין. ואחר החורבן יש גם כן נר לכל אחד ואחד או לאיש וביתו על כל פנים להאיר בו לכל באי עולם. דעל כן עיקר מצותה להעמיד מחוץ להאיר לעולם ורק משנתערבו בגוים אור זה נעלם ועל כן אנו מדליקין בבית כבשעת הסכנה דהוא גם כן זמן התעוררות העמים בגזירת שמד שבא מצד התחברות ישראל להם. וכן אנו עתה תמיד בעוונותינו הרבים בהתחברות ביותר ביניהם עד שאמרו בעבודה זרה (ח, א) דישראל בחוץ לארץ עובדי עבודה זרה בטהרה ועד שהתירו משא ומתן אידיהן וכיוצא ואין האור בהתגלות בחוץ אבל מכל מקום הוא מאיר מבפנים כי באמת במעמקי הלב הוא מאיר אור זה דהוד וכל התחברות שלהם הוא בטהרה דכבר נתקן זה על ידי מתתיה שהיה מיד בשמד הראשון שנגזר על בני ישראל ונתברר זה דמעמקי לבבות בני ישראל דבוק לעולם בהש"י וכל חבורם עם האומות באמת לאמיתו הוא רק לקלוט ניצוצות קדושה מהם. וכמו שאמרו (פסחים פז, ב) לא גלו ישראל אלא שיתוספו עליהם גרים ולאו דוקא גרים בפועל רק הוספת קליטת כחות העמים להחזירם אל הקדושה לאט לאט עד בוא עת קץ שישוב הכל לקדושה. ואף שבהתגלות אין זה גילוי עדיין מכל מקום בפנימיות הלב אור זה גלוי ומאיר היטב ופועל פעולתו מכל מקום. וכל המומרים מבני ישראל שנתחברו להם לגמרי בעולם הזה ידוע דברי הרמב"ן שהוא על ידי איזה שורש פורה ראש בתולדתו מערבוב בני נכר. וזה סוד ששמעתי על מה שאמרו (שבת כא, ב) בהדלקת נר חנוכה עד דכליא ריגלא דתרמודאי דרצה לומר שיכלה עירבוב הפסולים מבני נכר במשפחות ישראל שהיה על ידי התרמודאי כמו שאמרו ביבמות (יז, א) והיינו דנר חנוכה מאיר גם להם עד שיכלה גם זה הפסולת המעורבב ולא יהיה עוד שום חיבור גם למראית עין. דחיבור זה נמשך על ידי ערבוביא זה שבמשפחות ישראל כי מזה נעשה חיבור עצום להיות לבשר אחד. ונר חנוכה מאיר בתוקף כל כך עד שיפריד גם חיבור זה ויברר שגם זה היה רק לקלוט אל הקודש מה שראוי לקלוט ולא זולת זה.

ותחלת התעוררות החשמונאים כפי מה שאומרים ביוצר לחנוכה היה על זה שלא תבעל אחותם להגמון. וגם רש"י בשבת (כג, א) על שאף הן היו באותו נס פירש בגזירה דתבעל להגמון שזה היה עיקר נס דחנוכה לבטל עירוב וחבור זה. על כן כשבא הורדוס לידבק בזרעם לא עלתה בידו כמו שאמרו בריש בבא בתרא כי זה כל שורש קדושת החשמונאים המתפשט בכל זרעם אחריהם מאחר שפעלו הקדושה לישאר קבוע לדורות עולם שלא יניחו להתערב עמהם זרע נכר. ולפי שהש"י רצה להניח ערבוביא זה עדיין בעולם עד עת קץ על כן נתעלם זרע החשמונאים כמו שאמרו (שם) דמאן דאמר מבית חשמונאי אתינא עבדא הוא. וברור בעיני דמה שאמרו דלא אשתייר מינייהו כו' אין רצה לומר דלא נשאר לגמרי מהם וחלילה מי שעשה התשועה הגדולה הזאת בישראל יכלה זרעו מן העולם. ואף דהרמב"ן פרשת ויחי נתן טעם לזה מפני שנטלו מלוכה אין זה מספיק להסיר השאלה למה יגיע עונש זה לחשמונאי הצדיק שלא נטל מלוכה שלא ישאר כלום מזרעו. אבל ברור בעיני דהכונה שלא נשתייר מזרעו בפירסום ומי שיתייחס אחריו. וקטלינהו לכולהי מרותיה היינו כל אותם שמצא והם נענשו בעוונם והשאר נחבאו והעלימו עצמם ולא פירסמו יחוסם. ולפי שמשכה מלכות הורדוס וזרעו מאה שנה שכל אותם הימים היה ירא לפרסם עצמו מי שהיה מבית חשמונאי על כן נשתקע ונשתכח זכר יחוסם מן העולם. ולא נשאר מי שמתייחס אחריהם אלא אותם העבדים בני הורדוס שאמרו שנשא מבנותם כדי לייחס זרעו אחריהם ועל כל פנים גם זה היה מן השמים שישתקע וישתכח יחוסו מן העולם. כי שורש יחוסו הוא בתכלית הריחוק מעירוב בני נכר ואע"פ שזה אמת בכל זרע יעקב גם כן מכל מקום בעולם הזה הוא בתכלית ההעלם בפרט אחר החורבן. ומהתחלת התעוררות החורבן שהיה מתחלת מלכות הורדוס שהיה עבד ומבני נכר ומשל על ידי כח מלכות רומי וניטלה המלכות מישראל. ועל כן על ידו היה התעלמות יחס החשמונאים שהם המשתדלים לכלות רגלא דתרמודאי וערבוב בני נכר מישראל. ונראה לי דזה ענין סמיכות הדרשות בשבת כ"ב ריש עמוד א' נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים כו' והבור רק אין בו מים כו' וכפי הנראה דרשינהו כך יחד בשבת חנוכה פרשת וישב. ודרש הלכה מענין היום ואגדה מאותה פרשה ושייכי להדדי כי יוסף שהוא היסוד ושורש ההשפעה לזולת והוא המשביר בר לכל עמי הארץ הוא היה בתכלית הריחוק מבני נכר כאשר נתנסה בפוטיפר וכן לא רצה למכור להם עד שימולו כמו שאמרו ז"ל (מד"ת מקץ) ולא רצה להשפיע לערלים כלל. כי הנגיעה היתה רק בירכין שהם המכינים ההשפעה ולא ביסוד שהוא גמר יציאת ההשפעה לפעל, זה ודאי אינו אלא במקום הראוי כרצון הש"י. ומה שהשבטים מכרוהו היה גם כן לברר זה כי הם לא האמינו בצדקתו ושהוא היסוד עולם וחשבו במכירה בין האומות יתברר זה שאם הוא באמת כמדתו אי אפשר שיתערב בגוים להיות כמוהם כלל. ואם לאו כל זמן שהוא בבית יעקב ולמד מאביו היה טוב וכשיבוא לבין הגוים לא יהיה כן. וזה היה גם כן ההשלכה לבור שאין בו מים זו תורה כמו שאמרו בבראשית רבה (פ' פד) על פסוק זה והוא גם כן לענין יוסף דכל נסיון שהוא לברר עצמיותו הוא כאשר יעלימו ממנו דברי תורה המצילים מהחטא רק שהוא בלבו ובעצמו יעשה כרצונו וזהו הנסיון לברר מה שבלבו כנודע. והשליכוהו לבור ריק מדברי תורה אבל נחשים ועקרבים המסיתים לכל מיני רע שזהו שורש הנחש יש שם ובזה נתברר שהוא מרוחק מרע בשרשו. וזהו שורש קדושת היסוד דכנסת ישראל שאין צריכים לעצות דדברי תורה כי הם מתקשרים בהש"י לגמרי ביסוד קבוע וקיים שלא ינתק בין על ידי מסיתים ומפתים כנחש ושאור שבעיסה בין על ידי כפיה וגזירות ויסורין כעקרבים ושעבוד מלכויות לא יוכלו לערבבו עמהם גם בלי שום סיוע דתורה תבלין שהוא נגד הסתת פרטיות דיצר הרע. אבל נגד שורש היהדות שלא יתערב בגוים בזה בני ישראל נבדלים משרשם מלידה מבטן ונימולים לשמונה טרם ידע הנער כלום בא בברית חותמו של הש"י שהוא המבדיל בין ישראל לעמים דאין הערלה נקראת אלא על שם העכו"ם (נדרים לא, ב) ואפילו פושעי ישראל עמי הארץ מובדלים מהם וכמו שאמרו (גיטין נז, א) תא חזי מה בין פושעי ישראל לנביאי אומות העולם כו'. וזהו קדושת הפורים עד דלא ידע בין כו' דאין צריך ידיעה כלל ואין עמלק נופל אלא ביד זרעה של רחל ועל שם זה נקראים כל ישראל שארית יוסף (ב"ר פ' עא). ודבר זה הוא בהתגלות בפעל כידוע מדורו של שמד הרבה פושעי ישראל וריקים שמסרו עצמם על קידוש השם ולא רצו להתערב בגוים. ועל כן נס דפורים ניתן לכתוב והוא סוף כל הנסים נגד מדת יסוד ומלכות סיומא דגופא והוא ההכנה לנס דחנוכה שהוא לבדו מהנסים שלא ניתנו לכתוב שנקבעו לדורות כי הנסים שלא ניתנו לכתוב אין להם התגלות בפועל עדיין ואי אפשר שיקבעו לדורות כל אחד בפרט. רק נס חנוכה הוא כללות כל הנסים דעת הגלות שלא ניתנו לכתוב שיש בו קביעות לדורות רק בהארת נר שהוא הארה זו דהתגלות קדושת היסוד שבחיצוניות בפעל ממש להיות מאיר גם בפנימיות דהיינו בכל מיני ערבובם. ואחר שנתברר בפעל שלא על ידי דברי תורה הוא הולך ומתגלה בכל פרטי הכחות בכל זמן המשך הגלות. ודבר זה הוא רק על ידי דברי תורה ומצוותיה כי נר מצוה ותורה אור שהם המאירים לאדם. וזהו ישועה דחנוכה שיוכלו לעסוק בתורה ולקיים מצוותיה ונעשה על ידי הכהנים שהם שורש התורה דבני ישראל כמו שנאמר יורו משפטיך וגו' ונאמר שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו שהדעת שהוא דרגא דמשה רבינו ע"ה ודור המדבר דור דעה מקבלי התורה גניז בפומיה. שהפה הוא התגלות מה שבלב להזולת ועל ידו הוא ההתגלות דברי תורה להזולת ולכל באי עולם.

וזהו ההארה דנר חנוכה שנקבע לדורות לכלות על ידי אור זה כל מיני ערבוביא מישראל הנמשך על ידי עירבוב פנימיות הכחות דבני ישראל ברצונות מעורבות שאינם מבוררים שהם רק לשם שמים ולא לשום מחשבה ופניה אחרת כראוי לשורש היהדות דכנסת ישראל אשר הם דבוקים לגמרי באלהים חיים. ובאמת כל כח היסוד נמשך רק מהנצח והוד ואם היסוד מבורר גם נצח והוד מבוררים. אלא שאצל היסוד הוא בהתגלות בפועל ואצל הנצח והוד הוא עדיין בכח והיציאה לפעל נעלם עדיין. ומצד ההעלם יש מקום לטעות וצריך נר להאיר ועל כן למעלה מעשרים פסולה דלא שלטא ביה עינא ועדיין הוא בהעלם. ועיקר נר חנוכה להוציא מן ההעלם לגילוי ובזה כליא ריגלא הם הרגלין דנצח והוד דתרמודאי שהוא זה לעומת זה נגד ירושלים. ועל כן הם נפנו על בנות ירושלים כמו שאמרו ז"ל (יבמות טז, ב) ובא על ידי זה ערבוביא ביחוסין דישראל הגורמת חשכת עין כמו שאמרו בפסחים (סב, ב) דמשנגנז ספר יוחסין חשכו עיניהם היינו האור רוח הקודש המאיר את העינים וכמו שאמרו (קידושין ע, סע"ב) דאין השכינה שורה אלא על משפחות המיוחסות. וכל ישראל אם אין נביאים בני נביאים לכוון גם בהעלם לאמת וזהו רק המיוחסים. וגם בפורים ליהודים היתה אורה אלא שהיתה אז לפי שעה ואח"כ חזר ונעלם. כי עיקר הפורים הוא עד דלא ידע ובהעדר אורה זו תורה. אבל בחנוכה עיקר זכר הנס הוא על ידי האור הנשאר קבוע לדורות להאיר במבואות האפלות לדעת כי ה' בדד ינחנו ואין עמו ערבוביא דאל נכר. וזהו כסוכה וכמבוי, דבסוכה נאמר כל האזרח בישראל ונאמר זאת וגו' וחטאת כל הגוים אשר לא יבואו לחוג חג הסוכות. וכמו שאמרו בריש עבודה זרה דהנסיון יהיה במצות סוכה דזה שייך רק לישראל היושבים במחיצה לבדם תחות צלא דמהימנותא. וכן מבוי הוא העושה מחיצה לבדו ורשות היחיד יחידו של עולם ולא רשות הרבים מסיטרא דפירודא כעשו שכתוב בו נפשות רבים מה שאין כן בית יעקב נפש לשון יחיד שהכל רשות היחיד. ובשניהם פסול למעלה מעשרים דליכא היכרא כי מחיצה מגדרת בין ישראל לעמים צריכא היכרא שלא יהיה ערבוביא וכן לנר חנוכה. וזהו בירור הנצח והוד באור ניכר ועל ידי זה ממילא היסוד מבורר גם בתכלית ההעלם שהבור ריק כו' אבל כו' עם כל זה הוא בקדושתו עומד.

רסיסי לילה – ר' צדוק – אות נו'

[נו] ענין הנס דחנוכה שהוא לבדו מהנסים שלא ניתנו לכתוב ומכל מקום נקבע זכרונו לדורות. וביומא כ"ט א' מה שחר סוף כל הלילה אף אסתר סוף כל הנסים והאיכא חנוכה ניתנה לכתוב קאמרינן. ולכאורה מה בכך דלא נכתב, סוף סוף היה נס ועדיין אין אסתר הסוף כשחר. וגם מה דהמשיל כל הנסים ללילה ואסתר לשחר אם הנס הוא אור הרי כל הנסים גם כן היו מאירים עוד יותר דבפסח יצאו מעבדות לחירות ובפורים אכתי עבדי אחשורוש אנן כמו שאמרו במגילה (יד, א). אבל הענין כי אמרו בריש פסחים דעולם הזה נמשל ללילה ועולם הבא ליום היינו דבעולם הזה זה שמי לעלם כתיב (שם נ, א) דהכרת האמת לאמיתו דשם ההויה שהיא מדת האמת ליעקב אבינו ע"ה נעלם מאוד בעולם הזה שהוא עלמא דשיקרא דכל עניניו עד ארגיעה כמדת לשון שקר. והם המאפילים ומעלימים הכרת האמת דאין עוד מלבדו ממש שום מציאות כלל. ודבר זה אין ניכר בעולם הזה רק דרך אמונה כטעם ואמונתך בלילות ולא כשאני נכתב אני נקרא רצה לומר מושג בפי הנבראים רק דרך שם האדנות רצה לומר הכרת אדנותו יתברך ושהוא מלך העולם ומלכותו בכל משלה. ואף דבאור פני מלך חיים מכל מקום הוא דרך כמה צמצומים ומסכים ואספקלריאות שאין מאירות לראות האמיתות ממש ורק נכתב בכתיבה שהיא גם כן לבוש המגשים אותיות הדבור ומלבישם בצורת אותיות גשמיות של דיו על גבי קלף ונייר ואין בהם עוד חיות שיש בדבור, שהוא רוחני ויוצא מפה חי מדבר ובלא חיות אי אפשר לדבר ואין מורגש לשומע אלא בעת הדבור שיוצא עם החיות שבו. ונאמר כי לא יראני האדם וחי דבהרגשת אמיתותו יתברך מיעוט חיות הנפש שהוא חלק אלוה ממעל מסתלקת ומתכללת במקורה כמו אור נר באבוקה הסמוך לו כידוע. וכן במתן תורה בדבור אחד שזכה לראיה באספקלריא המאירה כמשה רבינו ע"ה כי היו רואים את הקולות דהיה אצלם הראיה והשמיעה הכל אחד כמו שהם מיוחדים מקורם ומה שהיה נשמע היה נראה גם כן. וכן השגה דשם הויה שהוא נראה בעולם הזה רק בכתב היה אז נשמע ומושג האמיתות לגמרי ועל ידי זה יצאה נשמתם (שבת פח, ב). אע"פ שבאמת באור פני מלך חיים על ידי שדבקים באלהים חיים אבל אין זה חיות העולם הזה בלבוש גופני דעולם הזה רק כטעם (תענית ה, ב) יעקב אבינו ע"ה לא מת אף דקברו קבריא. רק כל חיותו בעולם הזה כפי מדתו בהכרת אמיתותו יתברך לא היתה חיות דעולם הזה כלל. וזה שאמרו בתנא דבי אליהו רבה (פ' ה) דזכה לחיים שלא בצער ושלא ביצר הרע וזהו מעין עולם הבא וכמו שזכו לזה גם כן ישראל בשעת מתן תורה אחר שהוריד הקב"ה טל של תחיה להחיותם וזכו לאותו חיות שיהיה אחר תחית המתים שהוא חירות מיצר הרע ומשעבוד גליות עד שאמרו בעבודה זרה ה' א' אלמלא אבותינו שחטאו אנו כמי שלא באנו לעולם דגם כן לא היו מתים כלל. כי חיות האמת הוא חיים נצחיים ולא עד ארגיעה כחיי עולם הזה. ויעקב אבינו ע"ה שהוא שורש מדת האמת ודאי זכה לכך ואף שהיה מלובש עוד בלבוש הגופני דעולם הזה לא היה מרגיש ענין הגוף אלא כמו שאדם מרגיש המלבוש שהוא לבוש. ולא כחיות עולם הזה שהגוף הוא מקושר ממש עם הנפש בעצם החיות וכפי תוקף הקישור כך הוא גודל צער המיתה בפרידתם כמו שאמרו פרק קמא דברכות (ח, א) דתתק"ג מיתות וקשה שבכולם אסכרה שהוא בעון לשון הרע כמו שאמרו בשבת (לג רע"ב). שעיקר חיות הגופני הוא בדבור וכמו שתרגם אונקלוס על לנפש חיה לרוח ממללא וכאשר מקלקל הדבור ונמשך בו לרע שהוא מצד הגוף הרי החיות מקושר ביותר בגופניותו על כן פרידתם קשה ביותר. וניחא שבכולם נשיקה שהוא המיתה שעל פי ה' דבמיתתם רואים (ספרי בהעלותך פיס' קג) ומתכללים במקורם וזהו על ידי טהרת הפה ורוח ממללא שזוכה לידבק ולינשק בפי ה' יתברך. ומכל מקום אף משה רבינו ע"ה מת אף שהיה על פי ה'. ובחטאו מת חטא הדבור דשמעו נא המורים דעל ידי זה בא הרגש מיתה לגוף כיון שיש צד גופני עדיין הממשיך חיות נפשי אליו ומצידו הוא הרגש מיתה. אבל יעקב אבינו ע"ה לא הרגיש שום הרגש מיתה אף כמשחל בניתא מחלבא גם כן כי לא היה אצלו שום שייכות לחיותו האמיתי עם הגוף כלל. ופטירתו היתה רק כפושט מלבוש זה ולובש מלבוש אחר של עולם העליון ומלבוש זה נקבר אבל אין בזה ענין וגדר מיתה כלל. ועל כן לא חש להשיבו כלל שם בתענית ה' ב' על שאלת בכדי קברו רק כיון דמקרא אני דורש מה איכפת לי מה שמצד העולם הזה היה קבורה לגוף מכל מקום כפי האמת לא מת כלל. ולעתיד לבא יתברר גם בכל זרעו כן דלא מתו באמת רק כפי דמיון העולם הזה. ודבר זה רמוז בתיקוני זוהר סוף תיקון ס"ו (דפוס מנטובה, והוא סו' תי' מ) בסוד אבני שיש טהור יעויין שם כפי מה שקבלתי בביאורו ואין כאן מקומו. ואצל יעקב היה זה מבורר בעולם הזה גם כן מצידו שהיה דבוק באמת לאמיתו מדת יום. וזהו מקיש הוא לזרעו מקרא דזרעך בארץ שבים מה שיהיה לעתיד בזרעו כשיזכו גם כן לאותם חיים. אבל מצד העולם הזה אי אפשר להרגיש בחיות כזה דעל ידי זה אדרבא יוצא החיות. והרגשת השגה דשם הויה בעולם הזה הוא רק בכתב שהכתב הוא גם כן מלבושי העולם הזה שאין בו חיות.

וזהו ענין תורה שבכתב שניתנה בכתב כי הוא דבור הש"י דנפשי יצאה בדברו ואין מושג בעולם הזה אלא על ידי הכתב. וכן כל נביאים וכתובים הוא הדבר אשר דיבר ה' ובדבר ה' שמים נעשו היינו עשייה גופנית שמדבוריו יתברך מתהוה גם כן לבושים הגופנים דעולם הזה גם כן. דכלפי מעלה הדבור הוא גם כן דבר נבדל מהמקור ועל ידי זה נמשך התהוות לבושים המעלימים ומראים שיש דבר נפרד. ובאמת גם בהם גנוז חיות חי העולמים יתברך דלולי כן לא היה לו שום מציאות אלא שהוא בתכלית ההעלם. וזה ענין המכתב מכתב אלהים, היינו כי כתב בשר ודם הוא ככל פעולת בשר ודם שאין בו חיות של הפועל כלל, מה שאין כן פעולת הש"י כחו בנפעל לעולם והוא המקיימו רק שהוא בהעלם. וזה שכתב שם אלהים שהוא שם הצמצום והוא שם הנזכר בכל מעשה בראשית כי על ידי אותו כח היתה כל התהוות מעשה בראשית בעולם עשיה הגופני. וכן כתב לוחות הוא מכלל מעשה בראשית שנברא בין השמשות כמו שאמרו פ"ה דאבות ודברים שנבראו בין השמשות היינו ענינים שאינם בריאה מיוחדת אלא גמר של כלל הבריאה. כי הש"י יודע עתיו ורגעיו ואין אצלו בין השמשות זמן ספק, רק רגע סוף היום. וההרף עין שזה נכנס וזה יוצא הוא הנקרא בין השמשות והוא רגע סיום של כלל הבריאה שהיה בדבר ה' יצא לפועל נגלה בעולם הזה דבר ה' עצמו בכתב הלוחות שהוא עצמות דבר ה' עם החיות שבדבור דזהו רואים את הקולות שראו הקול בכתב הלוחות הנראה לעין שהוא עצמו קול ה' ממש. ורש"י בפסחים נ"ד א' פירש על כתב ומכתב כל כתב דעלמא אבל הרמב"ם והרב עובדיה ברטנורא באבות פירשו על כתב לוחות, והכל אחד כי שורש מציאות הכתב בעולם הוא על ידי מה שברא הש"י כתב דלוחות, וכל כתבי הקודש קדושתם לקוח מהכתב דלוחות דעל כן אין לשנות צורת האותיות מאותיות שבלוחות. ואף שאינו בכתב אלהים להיות בו חיות אלהי ממש כבדבר ה', מכל מקום כיון שנכתב על פי ה' שציוה לכתוב וניתן לכתוב הרי הסופר כשלוחו יתברך כביכול. וכמו במצות כתבו לכם יוצאין בכתיבת סופר בשליחותו והוא שלוחא דרחמנא כי הכל בכתב מיד ה' השכיל. וכשכותב לשמה יש בו מחיות שיש בדבר ה' ועל כן דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה (גיטין ס, ב). כי כל דבר שבכתב הם דבר הש"י שנאמרו ברוח הקודש והנביא או המדבר ברוח הקודש שרוח ה' דבר בו כל השומע ממנו היה שומע דבר ה' וחיותו יתברך שבתוכם, אבל אדם אחר שיאמרם בפיו אין בדבורו אותו חיות כלל של דבר ה'. ורק מתוך הכתב יכול להשיג אותו חיות שהוא גנוז תוך הכתב כי אותן כתובים הם לבושים גופנים לדבר ה'. כמו גוף האדם המלביש לנפש שהוא רוחניות וחלק אלוה שאי אפשר להשיגה ערומה בעולם הזה אבל מתוך לבוש הגוף היא מושגת. כן דבר ה' הוא מושג על ידי לבוש הכתב וצורת אותיות המחכימות להשיג על ידי זה חיות דבר ה' שבתוכן. אבל דברים שבעל פה הוא להיפך אי אפשר רשאי לאמרם בכתב כי דברים שבעל פה הוא חכמת חכמי ישראל ועל ידי דיבור החכם בפה יש בו חיותו מה שאין כן בכתב אין בו חיות עוד. כי פעולת אדם ומעשה בשר ודם אינו כמעשה הש"י ואין יכול להמשיך חיותו בנפעל ורק הדבור שהוא מכח רוח חיים שבו יש בו מחיותו ולא בכתב. ועל כן תורה שבעל פה שהוא מה שמסר הש"י התורה לתחתונים שיהיה בכחם לחדש חידושין דאורייתא משלהם ולהיות ממש דברי תורה לנטוע שמים וליסוד ארץ כמו שאמרו בזוהר (ח"א ד, סע"ב) דנברא על ידי זה שמים וארץ רוחניים כמו דבדבר ה' שמים נעשו. ובאורייתא ברא קוב"ה עלמא אלא שעל ידי דבורו יתברך נעשה עולם עשיה גופני שמצד תוקף החיות גם בהתלבשו בגופנית אין מתטנף ומתגלם. כטעם הירידה למצרים אני ולא מלאך כו' שלתוקף הטומאה לא היה אפשר לשום מלאך ושרף לירד שם רק הש"י בכבודו ובעצמו דמלכותו בכל משלה גם בכל מדרגות התחתונות ושבתכלית השפלות יוכל להתלבש ניצוץ חיות המחיה ומקיים אותו דבר כי הוא חי העולמים ומקור החיים ואין עוד מלבדו שום חיות וקיום לשום דבר. אבל חיות האדם הוא חיות פרטי שחלק לו הש"י ואין לו תפיסה והתלבשות בכלי גופני אלא באותו כלי שקבע והגביל לו הש"י ואי אפשר לו ליכנס לכלי ולבוש אחר להחיות כלל [שלא ברצון הש"י]. ועל כן על פי התורה אסור לכתוב דברים שבעל פה כי בכתיבה מסתלק חיות האדם המדבר אותם דברים ואין משיג אלא גשמיות הדבר בלא חיות. ורק משום עת לעשות לה' הפרו תורתיך התירו לכתוב כדי שלא ישתכח הדברים דמכל מקום על ידי הכתב נודע הדבר כפי הלבוש שבעולם הזה, והמבין יבין מתוך הלבוש גם כן על ידי חיות עצמו המתלבש באותו הלבוש הנתפס במוחו ושכלו. וזהו עת לעשות עשיה גופנית לה' ואע"פ שהוא הפרת התורה היינו משפט התורה שבכתב שהוא רצון הש"י ודבורו המתגלה בעולם שכפי רצונו אין תורה שבעל פה מתקבל אלא פה אל פה ואין להלבישו בכתב מכל מקום אדרבא זהו קיום התורה. כי גם זה דעת לעשות וגו' מכלל התורה דפעמים ביטולה של תורה זהו יסודה ואמרוהו במנחות צ"ט ריש עמוד ב' על שבירת לוחות והאבדת מכתב אלהים. וממש דוגמת זה היה גם כן כתיבת תורה שבעל פה שהוא בהיפך לכתוב מכתב בשר ודם שאין בו חיות. אך כיון דיש כח זה גם כן ביד חכמי ישראל להפר תורה שהוא כטעם (מו"ק טז, ב) הקב"ה גוזר וצדיק מבטל שכך מסר הש"י התורה לגמרי לתחתונים וכן הנהגת העולם שהוא בתורה. על כן גם דבר זה שאי אפשר לכתוב דברים שבעל פה היה בידם לבטל וממילא ישתנה הדבר גם בענין הנהגת העולם שיהיה בכח להמשיך חיות בדבריהם הנכתבים. ואף שאין החיות המתלבש בעצם הכתב דוגמת החיות שבתורה שבכתב שהוא דומה לחיות הנפש המתלבש בגוף בעולם הזה דעל כן צריך שיהיה כתובה אשורית על הספר ובדיו דוקא ואם חסר אות אחד נפסל הכל וכן שאר פיסולי ספר תורה דוגמת איזה קלקול שאירע בגוף הגורם סילוק לחיות הנפש שבו. מה שאין כן כתיבת התורה שבעל פה שאין בו התלבשות חיות על דרך זה, אין תנאים בכתיבתו ולא שייך בו פיסול בכתיבה. אבל מכל מקום יש בו התלבשות חיות דרך כלל בענין הנכתב שיהיה מושג גם עצם החיות שבדבורים ההם לשכל האדם המשיגם כאשר הדברים מתעצמים בשכלו.

וזהו החילוק שידוע שאין דומה שמועה מפי חכם לראיה בספרים כי דברים היוצאים מלב חכם יש בהם חיות גמור המתלבש באותן דבורים דרך התלבשות גמור מחיות המדבר עצמו. ועל כן יש בהם כח לפעול בלב השומע כידוע דדברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב. מה שאין כן בכתיבה ההתלבשות אינו מצד חיות פרטי של חכם המחדש הדבר ההוא דאותו חיות אין יכול להתלבש בכתב, רק מצד התכללותו חיותו במקור החיים יתברך שמו שהוא חלק ממנו וגם חכמת בני אדם הכל הוא מהש"י. וזהו התכללות תורה שבעל פה בתורה שבכתב כי באמת הכל רמוז בתורה שבכתב וגם כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נאמר למשה מסיני (ויק"ר ר"פ כב) והכל הוא דבר ה' מצד שרשו ומקורו כי משם לוקח, והכל הוא דבר תורה גמור והדבר אשר דיבר ה'. ומצד הזה של החיות הכללי שיש בתורה שבעל פה שהוא מצד דבר ה' שאמר על פי התורה אשר יורוך וגו' ולא תסור מן הדבר וגו' ושאל אביך וגו' דעל כן מברכין אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצוות דרבנן כמו שאמרו בשבת (כג, א) דגם זה מצות ה' דרך כלל. חיות זה יוכל להיות נתפס בכתב ככל דברים שבכתב אלא שהיא מתפשטת בכתב פרטי באותו דבר פרטי שחידשו סופרים. וכאשר נכנס לשכל המשיג מצד התדבקותם במקור החיים דדבר ה' הכללי הגנוז בו, יוכל להשיג כל פרטי החיות שיש באותו דבר כאלו שמע פה אל פה מבעל שמועה העומד לנגדו (ירושלמי סו"פ ב' דשקלים). אלא שצריך לזה השתדלות שכל המשיג גם כן יותר מבשמיעה פה אל פה. ואלמלא נשתברו לוחות לא היו שוכחים דברי תורה כידוע (עירובין נד, א) לא היה צריך לכתוב תורה שבעל פה. אבל זה גם כן מכלל יסודה שעל ידי ביטולה, דעל ידי שבירת לוחות שעל ידי זה החזירו תורה שבעל פה להיות כמו תורה שבכתב שיוכל להתלבש בעולם הזה. וזה דבר גדול ויסוד התורה כי באמת עיקר התורה הוא תורה שבעל פה כי מה שבכתב אין לאדם תפיסה בו אלא על ידי תורה שבעל פה וכמו שאמרו במדרש (תנחומא תשא לד) שעתידין אומות העולם לומר אנו ישראל כו' מי שמסטורין שלי בידו כו' דמצד תורה שבכתב שהוא הלבוש גשמי דעולם הזה יוכלו גם אומות העולם לומר שיש להם תפיסה ואחיזה בדברי תורה. ובאמת לא עשה כן לכל גוי ואפילו יקיימו כל התורה כולה אינו כלום אם לא יתגיירו ובשם ישראל יכנו כי לא ניתנה תורה אלא לישראל שנתגלו להם המסטורין שבה בתורה שבעל פה. וכמו שאמרו בפרקי היכלות (פ' כז) דאע"פ שלא שרתה שכינה בבית שני מכל מקום עיקר התורה וזיוה והדרה לא היה אלא בבית שני שלא רצו לבנות עד שהבטיחם הש"י לגלות להם רזי התורה יעויין שם באורך. והיינו כי התחלת תורה שבעל פה היתה בבית שני מאנשי כנסת הגדולה שהם מייסדי הבית הם יסדו גם כן התורה שבעל פה כמו שאמרו בירושלמי דשקלים (ר"פ ה). ובימי מרדכי דקיימו מה שקבלו כבר, שחזרו לקבל התורה מאהבה שלא על ידי כפיית הר כגיגית כמו שאמרו ז"ל (שבת פח, א) אז זכו לכך. כי עיקר הכפיית הר היה על תורה שבעל פה כמו שאמרו בתנחומא פרשת נח עיין שם באורך וכל זמן שלא קבלוה מרצונם לא נמסרה עדיין להם לגמרי והיו מתנהגים על פי נביאים הכל בכתב מיד ה'. ואף שהנבואה הוא גילוי מפורש מראות ה' יותר מהשגת החכמים מכל מקום אמרו בבבא בתרא י"ב א' דחכם עדיף מנביא ועיין שם ברמב"ן דיכול להשיג מעמקים יותר. וכידוע מהאריז"ל שהגיד דברים בעולמות עליונים שכפי דעת עצמו הוא למעלה מהשגת כל הנביאים ואפילו השגת משה רבינו ע"ה כנודע להוגי בכתבי האריז"ל. אלא שהם השיגו דרך ראיה ואי אפשר לראות בעולם הזה יותר כפי התלבשות גופניות דעולם הזה דעל כן דבריהם נתנו לכתוב בלבוש גמור בעולם הזה, אבל הוא השיג דרך השגה בשכל שזהו השגת רוח הקודש כמו שכתב רמב"ן שם ושלא דרך ראיה אפשר להשיג הרבה. וזה מה שאמרו במנחות (כט, ב) דמשה רבינו ע"ה לא הבין דברי רבי עקיבא ובמדרש רבה (חקת) דראתה עינו של רבי עקיבא מה שלא ראה משה רבינו ע"ה ואף דלא קם כמוהו היינו מצד השגתו דרך ראיה ולו נתגלה גם כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ואפילו מה שרבי עקיבא עתיד לחדש. אלא שהכל היה התגלות נבואה דרך ראיה ולא דרך השגה שכליות כמו שמשיגים אותם המחדשים הדברים שדבר זה לא נתנו לכתוב כי דבר זה אי אפשר להלביש בכתב כלל רק מה שלב חכם ישכיל פיהו ועיקר ההשגה הוא סוד נעלם בלב המשיג. ועל כן כל הנסים שנעשו לישראל שנתנו לכתוב הם ישועות גופניות שניצולו מעבדות לחירות וממות לחיים כי כולם ישועות הש"י שהוא הושיעם ברחמיו וברוב חסדיו בנס גלוי לכל שהוא העוזר ומושיע. וישועות הש"י עובר בכל העולמות עד שמתלבש גם בעולם העשיה הגופני ובא הצלה לגופות גם כן. ועל כן הרושם הנשאר קבוע וקיים לדורות עולם ניתן לכתוב גם כן ולהתלבש באותיות הכתב וכן נקבע מהם ימים טובים שהוא בעונג הגוף ושמחתו ושביתתו ממלאכה כי נפעל הישועה גם לגוף. וזהו הכל מצד העולם הזה הגופני צריכים הנסים גם כן להתלבש בלבושי העולם הזה ועל כן נמשלו הכל ללילה עד אסתר שהיא סוף כל הנסים הניתנו לכתוב והיא כמו התחלה לתורה שבעל פה כי הוא המצוה הראשונה מדברי סופרים שנתחדשה למצוה קבועה לדורות על ידי סופרים ואנשי כנסת הגדולה. ועל כן איכא למאן דאמר דלא ניתנה לכתוב (מגילה ז, א) ושהוא באמת מכלל תורה שבעל פה ולמאן דאמר דניתנה לכתוב מכל מקום היא הסוף ממדרגת הכתב ולעולם סוף מדרגה העליונה הוא התחלה וכתר למדריגה שאחריה. והיינו דנס דפורים לא היה עוד נס נגלה על ידי הש"י עצמו ולמראה עין היה קצת דרך הטבע כי לאהבת אסתר עשה אחשורוש. וזה טעם ותלבש אסתר מלכות ואמרו ז"ל (שם יד, ב) שלבשתה רוח הקודש והיינו מדת מלכותו יתברך נעשית היא לבוש לאותה מידה שהלבישה היא את המלכות. וכל נסים הנגלים כיציאת מצרים והדומה אף שנעשה על ידי משה ואהרן וכדומה היה גלוי לכל כי הש"י הוא הפועל לפי שנעשו בשם ההויה שהוא הגילוי שהוא המהוה הכל. ועל כן אמר פרעה מי ה' וגו' רצה לומר שם הויה דזה לא עשה כן לכל גוי ואין להם השגה בשם זה כלל. מה שאין כן מצד שם האדנות מדת מלכותו יתברך דבכל משלה וגם הגוים קרו ליה אלהא דאלהא כמו שאמרו סוף מנחות אלא שמסר הנהגת העולם לכוכבים ומזלות והנהגת הטבע. ונס דפורים היה מלובש בדרך הטבע אבל מכל מקום באמת היתה הכרה מפורשת בזה בכל העולם כולו כי הש"י משגיח על עמו.

וזה טעם מה שאמרה אסתר קבעוני לדורות והשיבו קנאה את מעוררת כתבוני כו' (שם ז, א) שהכתיבה מורה על נס מפורש וניכר גם בעולם הזה לישועת ה' והם חשבו דאומות העולם סוברים דהיה סבה טבעית. והיא השיבתם כבר כתובה כו' רצה לומר דגם הם כתבו זה לנס וישועת ה' וכמו שאמרו במגילה י"א א' אימתי ראו כל אפסי ארץ כו' דבנס גלוי הרי גלוי לכל, אבל זה שהיה אפשר למתעקשים לתלות בדרך טבעי. אלא שמכל מקום כפי הסבות והמסובבים הנסמכים הבינו הכל דהוא פועל ה' וישועת אלהינו זה נקרא ראיית אפסי ארץ רצה לומר שהבינו שגם בפעולות הארץ שהם פעולות הטבעיים יש דרך נסיי וישועת ה'. וזהו קצה הקומה דישועת הש"י וניסיו הנגלים בעולם הזה שמדת המלכות הוא מדה האחרונה בכל קומה שלימה כנודע והיא להראות מלכותו בתחתונים ובהנהגת הארץ הזו בעולם הזה. ועל כן גם היא היתה ישועה גופנית ממיתה לחיים ולכן קבעום ימי משתה ושמחה להנאת הגוף גם כן. ומכל מקום יום טוב לא קבילו עלייהו להיות שביתה גמורה לגוף משום דאכתי עבדי אחשורוש אנן ולא היתה גאולה גמורה לגוף משעבוד גם כן דמכל מקום העיקר בישועה דאז היה דליהודים היתה אורה וגו' דפירשו בסוף פרק קמא דמגילה זו תורה ויום טוב ומילה ותפילין עיין שם. והיינו דגלות מצרים וסנחריב ונבוכדנצר כולם לא באו על ישראל מצד אמונתם דוקא שאפילו יעזבו אמונתם גם כן היו משתעבדים בהם ומגלים אותם. וכן כל הצרות דעד בית שני שהיה מהאומות לא מצינו גזירת שמד דלא איכפת להו באמונה רק באו לכבשם וללחום בם כמו באומה אחרת והוא רק צער הגופני כמו שהם כל יעודי התורה שבכתב בשכר ועונש גופני. וכל הקדמונים נתקשו בזה על שלא נתפרש בתורה שבכתב שכר ועונש הרוחני ובאמת אין זה קושיא כלל כי תורה שבכתב הכתב הוא לבוש הגופני של התורה בעולם הזה וכך היא התורה בכל עולם מתלבש בלבוש השייך לאותו עולם ובעולם הרוחני שם אותן יעודים עצמם הם ברוחניות ובעולם הזה הם בגשמיות. ודבר זה של שכר ועונש הרוחני אינו אלא דרך פירוש על שכר ועונש הגופני שבכתב, לחכמי ישראל בתורה שבעל פה, שהם משיגים מסטוריות שבתורה שבכתב וכפי מה שהיא בכל עולמות העליונים. אבל בתורה שבכתב עצמה שהיא לבושה הנגלה בעולם הזה אין לכתוב כלל אלא הנגלה בעולם הזה. ומצד התורה שבכתב דהיינו מצד הש"י היה ראוי כן באמת להיות בא בעולם הזה תיכף השכר ועונש כיעודי התורה. כי כל דבר הש"י הוא פועל בשוה בעולמות העליונים כמו בעולם עשיה הגופני כי אצלו הכל שוה והנהגת כל העולמות אינו אלא על פי התורה, אלא שבאמת נעו מעגלותיה של תורה ואע"פ דכתיבא ומנחא אי אפשר לידע כלום ממנה אם לא על ידי תורה שבעל פה וארוכה מארץ מידה דהתורה שבעל פה אין לה קץ ובכל יום אפשר לתלמיד ותיק לחדש חדשות, וכאותו תלמיד שהיה יודע לטהר השרץ ואין זה פלפול של הבל כקושיית התוספות (עירובין יג, ב) דהרי באמת אמרו ז"ל (שוח"ט מז' קמו) ה' מתיר אסורים דעתיד הקב"ה להתיר אסורים. וח"ו שהתורה תשתנה כי היא נצחית. רק כמו שאמרו ז"ל (ויק"ר פר' יג) חידוש תורה מאתי תצא שיתגלה איזה חידוש בתורה להתיר דברים שהיה אסור בעולם הזה ואז כשיתגלה החידוש יכירו הכל וידעו שגם זה עצמו מכלל התורה ואינו חידוש בתורה. והרי כמה דברים חידשו סופרים לעקור דברי תורה כשופר ולולב שאין דוחה שבת וכהיתר כתיבת תורה שבעל פה וכדומה וזה חידוש מדברי סופרים. ויש גם כן חידוש בדברי תורה עצמה ואותו תלמיד ותיק היה משיג איזה השגה איך לטהר שרץ כמו שיהיה לעתיד ויש בזה עמוקות הרבה שאין כאן מקום ביאורם. רק על כל פנים זה גלוי לכל עתה שנתגלית תורה שבעל פה לכל, כי בתורה שבכתב אין נודע כלום פירוש שום מצוה ושום אזהרה ואי אפשר לדעת ממנה כלום. ועל כן אי אפשר לעמוד על הנהגת הש"י עולמו שהוא על פי התורה כיון שהתורה עצמה גם כן נעלמה. ואף שנגלו מסטוריה לחכמי ישראל היינו כפי השגת כל חכם כפי מה שאפשר לו להשיג ממנה בעולם הזה, ועדיין אין שיעור לנעלמות וכמו שאמרו ז"ל (קה"ר יא, ח) דתורה שבעולם הזה הבל הוא לפני תורתו של משיח שאז יהיה שלימות התגלות תורה שבעל פה כפי מה שאפשר להתגלות לנפשות בני ישראל. ואז יבינו הכל הנהגות הש"י בעולם הזה איך היה תמים פעלו ולא עולתה בו ח"ו כטענת כל הנביאים מדוע דרך רשעים צלחה וכדומה. ורז"ל וחכמי האמת ישבו הרבה שאלות כאלה על פי התורה שבעל פה הנגלה להם שעדיין לא נתגלה בימי הנביאים. כי התחלת גילוי תורה שבעל פה היה מעת חתימת הנבואה וסילוק גילוי השכינה בישראל שלא היה בבית שני. כי כל דבר נבואה שהוא דבר ה' הם מתלבשים גם כן בכתב כי הם מתגלים כפי לבוש העולם הזה גם כן ורוח ה' דובר בו בכל מדבר בנבואה ורוח הקודש וממילא הוא מוגדר ומוגבל כפי הכלי והלבוש המגבילו ואין יכולים להשיג רק מה שרצה הש"י להראות להם בנבואה. ואע"פ שהיו חכמים גם כן מכל מקום מפאת שפע הנבואה וגילוי שכינה שהיה אז בישראל לא היה נחשב השגה דרך חכמה מעצמו לכלום כי זה השגה מסופקת ואפלה מצד העולם הזה שאין יודעים אם היא השגה אמיתית דעל כן אמרו בסנהדרין (כד, א) במחשכים הושיבני על תלמוד בבלי. וזהו כל חכמת תורה שבעל פה להשיג האמת מצד האופל וההעלם. וזהו בזמן ההעלם אבל בזמן שהיתה השראת שכינה בישראל לא היו נכנסים להשגות של מחשכים כלל כי היתה אז כל ההנהגה על פי נבואה דהיו נביאים כפלים כיוצאי מצרים מלבד בעלי רוח הקודש לאין שיעור אלא שנבואה שלא צריכה לדורות לא נכתבה (מגילה יד, א). אבל כל ההנהגה דלפי שעה היה על פי נביאים ועל כן אמרו בריש אבות זקנים מסרו לנביאים ונביאים לאנשי כנסת הגדולה ולא חשבו סדר המקבלים גם בהם דור אחר דור כמו אח"כ וכמו שכתב הרמב"ם בהקדמת חבורו להמציא סדר קבלה גם בהם. אף דיש לומר דהתנא לא סידר מה שנאמר בכתובים מכל מקום אם כן לא היה לו להזכיר כלל זקנים ונביאים כל שכן משה ויהושע. אלא דבאמת בנביאים לא שייך קבלה מפה אל פה בענין הנבואה אף דהיו תלמידי נביאים היינו קודם שהגיעו למדריגת הנבואה אבל משזכה לנבואה בעצמו הרי היה שומע מפי הש"י בעצמו. רק חשיב דרך כלל מסירת הנהגה על פי התורה בישראל, בתחלה משה רבינו ע"ה הוא שקיבל תורה מסיני והוא הנהגת תורה שבכתב ממש. ואח"כ יהושע שהאציל משה רבינו ע"ה מהודו עליו והוא כממוצע בין משה רבינו ע"ה לשאר נביאים ואח"כ לזקנים והם שהאריכו ימים אחר יהושע והיו גם כן מדור המדבר תלמידיו של משה רבינו ע"ה שהשיגו עדיין הנהגת תורה שבכתב דמשה רבינו ע"ה. כי מסתמא לא הנהיגו ולמדו אלא כפי קבלתם ממשה רבינו ע"ה ועל כן נקראים זקנים שהיתה ידיעתם רק מצד מה שהם זקנים שהכירו את משה רבינו ע"ה. והקרוב דהיו גם בעת מתן תורה אלא שהיו פחותים מבני עשרים או יתירים על ששים דלא היו בכלל הגזירה. ואח"כ לנביאים בהנהגת הנבואה ואח"כ לאנשי כנסת הגדולה בהנהגת תורה שבעל פה ומהם והלאה שייך הקבלה פה אל פה דדברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב (גיטין ס, ב) שאי אפשר להשיג האמיתות שבלב החכם אלא בקבלה מפה אל פה. ולעולם כפי הנהגת התורה בישראל כן הוא הנהגתו יתברך כל העולמות ואף האומות מתנהגים כן בזה לעומת זה. וכל ריבוי עבודה זרה אצלם וחרטומים ומכשפים היה כל זמן שהיה גילוי שכינה ונבואה בישראל ומשנסתלקה והתחיל תורה שבעל פה התחיל גם כן אצלם חכמת יונית שהיא חכמה אנושית. כי התחלת אנשי כנסת הגדולה היתה בתחלת מלכות יון שאז היתה חתימת הנבואה ועל כן יון הם שהתחילו בגזירת שמד וכל גזירות וצרות שהיו על ישראל מאז והלאה וגם גלות אדום הכל היה נגד האמונה שאם היו רוצים להתערב בגוים ולהיות לעמא חד לא היו סובלים שום גלות וצער כלל. כי הנהגת תורה שבעל פה היא ההנהגה שעל פי מסטוריו של הקב"ה שלא נתגלה ונתלבש בלבוש גופני בעולם הזה דעל כן לא נכתב שאין יכול להתלבש באותיות גופניות בכתב. ודבר זה אין יכולים האומות לסבול שאין להם שום שייכות ותפיסה בזה, כבתורה שבכתב שיש גם להם תפיסה מצד הלבוש הגופני עד שיכולים לומר אנו ישראל. ולכן לא היתה להם טענה נגד תורה שבכתב רק נגד תורה שבעל פה. ואז היתה הגזירה על הגופות כי התלבשות התורה היתה בלבוש הגופני ממש. אבל תורה שבעל פה אין מתלבשת אלא בשכל על כן אין הגזירות שלהם עוד על הגוף אלא על האמונה. וגזירת המן אף שהיתה סתם להשמיד ולהרוג מכל מקום עיקר טענתו אצל אחשורוש היתה ישנו עם אחד וגו' וכמו שאמרו ז"ל במגילה ובמדרש שהיה מצד אמונתם וכמו שנאמר ודתיהם שונות מכל עם. ואף שהגזירה בפועל היתה סתם וגם המן כיון דוקא לגזור סתם כי היה שונא למרדכי ועמו בעצם, מכל מקום התעוררותו לאחשורוש היתה מצד שינוי הדת והתורה. כי כבר התחיל התעוררות התורה שבעל פה בנפשות דישראל שיצאה לפועל אחר הנס דקיימו וקיבלו. ואז ליהודים היתה אורה זו תורה היינו התחדשות גילוי תורה שבעל פה דאע"פ שאוכמא היא לגבי השגת הנבואה ונקרא במחשכים היינו לענין אותו דבר הפרטי שנגלה לנביא שהוא ברור ואין בו ספק מה שאין כן כשמשיג בחכמה יוכל חכם אחר לחלוק עליו, וגם השגת הנביא עצמו הוא בראיה ממש. אבל לענין השגת כלל התורה אצל כלל ישראל חכם עדיף מנביא דסנהדרין נקראים עיני העדה שהם המאירים עיני ישראל ומורים להם הדרך בתורת ה' ולהיות מתגלה האור לכל, שיוכל כל אחד להשיג בתורה ולהבין מתוכה בכל פרט מעשה, זהו רק על ידי תורה שבעל פה. דעל ידי נבואה היה צריך בכל פרט לילך אל הרואה והוא היה צריך מראה נבואה חדשה באותו פרט. אבל השגת החכמה היא כוללת בכל פרט ולכל נפש בכל עת וזמן מאחר שמשיג מסטורי התורה לא כפי לבוש הגופני לבד.

וזהו האור שבתורה שנתגלה אחר הנס דהמן וזהו עיקר המבדיל בין ישראל לעמים, כי תורה שבעל פה הוא מה שנובע מלבבות חכמי ישראל ומה שהם מחדשים הוא תורה שלימה. מה שאין כן מה שחכמי העכו"ם מחדשים אף שיש חכמה באומות העולם אין תורה באומות העולם (מ"ר איכה פ' ב ט) ואי אפשר להם להמציא דבר חכמה שיהיה דברי תורה כלל. וכן יום טוב הוא מה דישראל מקדשי לזמנים וגם כן ניתן רק לישראל החודש הזה לכם כמו שאמרו בשמות רבה פרשה ט"ו. ואלו השניים הוא מצד פעולתם וזהו האתערותא דלתתא, ומילה ותפילין הוא מה שמקדשים אותו הרבה מלמעלה. ומילה הוא שורש החילוק בין ישראל לעמים מתולדה קודם להשתדלותו שהרי נימול לשמונה דלא ידע כלום ואין הערלה נקרא אלא על שמם כמו שאמרו בנדרים (לא, ב) ודאפילו ערלי ישראל נקראו מולים והיינו אפילו ערל במזיד מכל מקום שורשו יהודי ונקרא מהול. ותפילין הוא התקשרות הש"י עם ישראל אחר השתדלותם דראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך. וכל זה זכו אחר הנס דפורים שנתגלה האור דתורה בתורה שבעל פה, שעל ידי זה נתפרסם כל שרשי מעלת ישראל, שעל ידי זה נתעוררו כל אומות העולם נגדם בפרסום בעניני אמונה. אבל בימי המן היתה רק התחלת התעוררות מענין אמונה אבל מכל מקום בפרסום היה סתם ועל כן ניתן לכתוב כי היה הנס עדיין מתלבש בגופנית בעולם הזה כפי מה שהיה בפעל אלא שבכח היה העיקר בענין התורה. ועל כן נמשל לשחר הבא בסוף הלילה שכבר מתחיל האורה דתורה שבעל פה. אבל הנס דחנוכה שהיה הצלה משמד לבד לא נקבעו אלא להלל ולהודות ולא שום עונג גופני כי לא היתה הצלת גופות. והמצוה שבו בהדלקת הנר כי זהו עיקר הישועה באורה זו תורה ועל כן לא ניתנה לכתוב כי אין בו התלבשות בלבוש גופני בעולם הזה והוא ככל תורה שבעל פה שאי אתה רשאי לאומרם בכתב. שישועה זו שנשארה קבוע וקיים לדורות ככל קדושת הזמנים שנשאר באותו זמן לעולם קדושה זו, אינה אלא ישועת הנפש והשכל שלא יטמא בחכמת בני נכר שהוא נגד חכמת חכמי ישראל בתורה שבעל פה. וידוע דיש שבע חכמות והמספר שבע היא אמתי כי הכל הוא זה לעומת זה וידוע דכל דבר של קדושה חלוק לשבע שכנגדם שבעת ימי השבת ושבע שני שמיטה כנודע. אלא שבחלוקת השבע מיני חכמות נבוכו המתחכמים ואינו כמו שאמרו הם סדרם והם חשבו גם חכמת הגיון שהוא שורש החכמה איך לחשוב דבר חכמה ואיך להמציא הקשי הפילוסופים וכל מיני חכמות מכלל שבע חכמות. ובאמת זה חוץ מהם ולמעלה מהם כי היא אם הבנים המולידה כל החכמות ועמה הם שמונה ונגדם הם שמונת ימי חנוכה שישראל יצאו מכל אותם חכמת חיצוניות לחכמת האמת. והנס היה רק בשבעה ימים כי על יום ראשון היה לדלוק רק אותו יום היה דוגמת אם הבנים שבו ועל ידו היה הנס על כל שאר השבעה ימים ועיקר הנס היה בו שנוסף בו שפע להמשיך עוד לשבעה ימים זולתו. ובו הוא עיקר ההבדל בין חכמת ישראל לחכמת אומות העולם בענין התחלת המצאת החכמה, שאצל אומות העולם גם זה מלבם מתחכמים איך להמציא חכמות ועל כן הכל הבל. אבל בני ישראל כל חכמתם הוא מהש"י ומתורתו שהוא היסוד לכל חכמת תורה שבעל פה וממנה לוקח הכל, והשורש של כל החכמה הוא חכמת הש"י על כן גם התולדות שממציאים מעצמם דבוק בהשורש שהוא מהש"י והכל ממנו.

וזה ענין מילה בשמיני הרומז לשורש היהדות שבתולדה הוא גם כן ביום שמיני שהוא רומז לאם הבנים המוליד שבעת ימי הבנין דהם כל מיני השתדלות אדם בין בפעולה בששת ימי המעשה בין בשביתה ביום השבת. ויום שמיני הוא שורש הבינה שבלב שממנו תוצאות חיים בכל מיני כחות הנפש המוציאים כל הענינים לפועל באברים. ובאים בברית חותמו יתברך ביום זה לומר כי שורש התחלת כל כחות איש הישראלי הוא רק לה' לבדו. וזהו מצד המעשים שזהו מיד בתולדה הגופנית. וימי חנוכה הם מצד החכמה כידוע דשמן רומז לחכמה בכל מקום דשמן מחכים כמו שאמרו ז"ל (מנחות פה, ב) דעל כן שלח יואב אחר אשה חכמה לתקוע שהיא אלפא לשמן. ופך השמן שנמצא מן המוכן הוא שורש החכמה שהוא אצל ישראל מן המוכן בתורה שבכתב. ובזה לא יכלו יונים ליגע לטמאו כי בחכמה הנובע מלבות בני ישראל בתורה שבעל פה יוכלו לטמא ח"ו כמו שאמרו (חגיגה טו, ב) על אחר על ידי דזמר יוני לא פסק מפיו יצא לתרבות רעה והמשיך חכמתו לחיצוניות. אבל שורש החכמה בתורה שבכתב זה לא היו יכולים לשנות וליגע כלל. אף דבדורות האחרונים התחכמו לפרש גם התורה שבכתב כולה על פי חכמת יונית כמו שצווח נגדם בתשובות הרשב"א וזולתו כנודע אלו היה זה ח"ו אז, היה כמו במצרים שאלמלי נכנסו לשער החמישים שבטומאה שם לא היו יכולים לצאת ח"ו. וכן אז אלו היה התגברות יונים נגדם ח"ו על דרך זה כמו שגברה האפיקורסות בדור אחרון להמשיך גם התורה לכונת הבליהם היה קשה לצאת. אבל הנס היה שהם כפרו בתורה שבכתב לגמרי ונשאר הפך על יום אחד חתום בחותמו של כהן גדול ענין כהן גדול רומז על שורש החכמה דישראל כי על הכהנים נאמר יורו משפטיך וגו' ונאמר ובאת אל הכהנים וגו' שהם עיקר חכמי ישראל המורים. והכהן גדול הוא הגדול והראש שבהם וחותמו הוא המעיד שלא נגעו בשורש החכמה עדיין שנשארה נקיה ועל ידי זה המשיכו אח"כ ממנה השפע לשבעת ימי קומת המשכת החכמה ועל כן היה הנס על ידי כהנים. וזהו ענין הפלוגתא (שבת כא, ב) דבית שמאי ובית הלל אי פוחת והולך כנגד פרי החג דידוע דהם נגד שבעים אומות ועל כן מתמעטים והולכים וכל כונתינו למעטם. וכן בזה לבית שמאי שהם מצד מדת הדין והצמצום כנודע (זח"ג רמה, א) דעל כן הם מחמירים בכל מקום, כל הכונה בהדלקת נר חנוכה הוא לצמצם עצמינו ולהבדילנו מחכמת העמים ולמעטם ועל כן פוחת והולך. וזהו כנגד ימים הנכנסים כי למעט חכמת האומות לא איכפת לן במה שכבר יצאו ונסתלקו דאין לנו עסק עוד עמהם רק עם אותן שאנו צריכים עדיין לראות לסלקם מאתנו. אבל לבית הלל דהלכה כותייהו עיקר הכונה להמשיך חכמת האמת דתורה שבעל פה בלבבינו, ועל ידי אור האמת ממילא מסתלק החושך והשקר וכלה מאליו. ועל כן צריך נגד ימים היוצאים דכל חכמה שכבר השיג צריך לראות לקבעה ולהשרישה בלבו ומעלין בקודש מאחר שהוא רומז לחכמת הקודש. ונודע על דרך האמת דקודש רומז לחכמה עילאה (זח"ג קעו, ב וש"מ) וחכמה תתאה דתורה שבעל פה יונקת ממנה וצריך העלאה ולילך ממדריגה למדריגה מעלה מעלה. ועל כן מוסיף והולך כל פעם במדרגה דגם ימים היוצאים לא יצאה מדריגתם ונסתלקה ממנו אדרבא הם עמו כשהולך למדרגה עליונה יותר.

ולפי שעיקר החכמה דבני ישראל אינו כחכמה אנושית בעניני עולם הזה כחכמת אומות העולם כלל רק כל חכמתם הוא בהשגת אמיתותו יתברך ודרך עבודתו שהוא ידיעת התורה על בוריה, על כן עיקר קביעות הימים האלו להודות ולהלל לשמך הגדול שזהו עיקר תכלית מכוון הבריאה כולה כל פעל למענהו לקילוסו (שוח"ט מז' יט). ומזמור של יום השבת אחר גמר ששת ימי הבנין ונהנה בכל מה שעשה ושבת ממלאכתו יום השביעי משבח ואומר טוב להודות לה' שזהו תכלית הנעשה והנברא בכל מעשה בראשית. וזהו עיקר שורש היהדות דנקראים כל ישראל באסתר ובכל תורה שבעל פה יהודים על שם יהודה (ב"ר פ' צח) דנקרא על שם אודה את ה' שזהו שורש המכוון דכל ישראל. וכל התחכמות דתורה שבעל פה להגיע מזה להודות ולהלל לשמו יתברך. אלא שבתורה שבכתב ובכתובים נתפרש השם הוי"ה ככתבו ובנוסח על הנסים שהוא דברים שבעל פה דזה שמי לעלם כתיב על כן אומרים לשמך הגדול ולא בכינוי האדנות. כי עיקר ההודאה שהוא תכלית המכוון בפעל ה' אינו אלא לשם הוי"ה ברוך הוא להכיר אמיתותו יתברך בלי לבושים וצמצומים ומסכים. ואע"פ שאין הכרה ברורה בזה בעולם הזה מכל מקום ההודאה הוא רק כלפי מדת אמיתותו יתברך דעל כן נקרא יהודה כולו על שם הוי"ה (סוטה י, ב) ובהוספת הד' הרומז לכנסת ישראל כמו שאמרו ז"ל (ב"ר ר"פ עא) דבכל מקום דלים בישראל מדבר, שהם מונים ללבנה דלית לה מגרמה כלום רק עתידים להתחדש כמותה כשמקבלים מהש"י ואז נעשה מד' ה' בתר דקבילת עוברה כידוע. וזה טעם מה שכתב בהגהות רמ"א דנוהגין לומר זמירות ותשבחות בסעודות שמרבין בחנוכה ועל ידי זה הוא סעודת מצוה. כי על ידי הסעודה בבשר ויין דאין שמחה אלא בהם הלב שמח ועל ידי זה הלב הישראלי מתעורר לומר שירות ותשבחות, וכמו שאמרו ז"ל (מגילה יב, ב) דזהו החילוק בין ישראל לעמים דכשישראל אוכלים ושותים ושמחים אומרים שירות ומצד הזה הסעודה סעודת מצוה שהיא מביאה להלל ולשבח וזה היה עיקר קביעות הימים. ודעת אחרונים רש"ל וט"ז ויש אומרים שברמ"א דהסעודות עצמן מצוה דקבעום לשמחה גם כן וכדבריהם הוא גם כן בפייט לחנוכה ובתשובות מהר"י ברונא לגלג עליו בזה. ובאמת בגמרא ודברי רז"ל לא נמצא זכר קביעות שמחה. אבל נראה דתחלת קביעות הנס דלא ניתן לכתוב, היינו שאין לו התלבשות בלבוש גופני, לא נקבע לשמחת הגוף. אבל אחר שהותר הכתיבה וניתן לכתוב גם נס זה משום עת לעשות לה' כבר יש לו התלבשות גופני בעולם הזה. והגם דאין זה עיקר הנס דעל כן כל הנסים שלא נתנו לכתוב לא נשאר מהם קביעות לדורות ואחר החורבן בטלה מגילת תענית (ר"ה יח, ב), דרק הישועות שנתנו לכתוב, היינו שנשאר הישועה קבוע וקיימא בלבוש גופני, לא נתבטלה אותה ישועה גם אחר החורבן. אבל שאר ישועות דלא נתנו לכתוב אין בהם קביעות עולמי בגלוי בעולם הזה רק חנוכה לבדו דהישועה בו אינה לגופות רק לנפשות, והחורבן ביטל ישועות הגופניות מה שבגלוי ולא ישועת השכל הנפשי. וזה נשאר קבוע וקיים בנפשות דבני ישראל שאף שהתעום אפקורסים בדורות אחרונים למה שהתעום לא יכלו להועיל כלום לבטל ח"ו תורה שבעל פה והם אבדו מן העולם וחכמת חכמי ישראל נשארה ותשאר קיימת לעולם. וזהו עיקר מה שנשאר קבוע לדורות עולם בזרע ישראל מנס דחנוכה. מכל מקום הרי הקביעות היה גם כן דלא למספד ולא להתענאה דהיינו מניעת צער מגוף על כל פנים, דמאחר שהנפש מלובשת בגוף, לב שמח ייטיב גהה, וגם הגוף מרגיש בשמחת הנפש. וחכמת אדם תאיר פניו והחכמה תעוז לחכם ומסירה על כל פנים הצער והעינוי מהגוף גם כן מיד. אף שאין הגוף עצמו מרגיש עדיין ההנאה בגופניות מכל מקום מרגיש מיהת הנאת הנפש מצד טפילתו לה. וכל הנפשות דישראל הם מאותיות התורה כידוע דאורייתא וישראל חד. וכמו שהתורה שבכתב מלובשת בלבוש גופני של הכתב כן הוא התלבשות הנפשות דבני ישראל בגופות. כל גוף מקביל ומכוון לאור אותו הנפש שהוא נגד איזה אות או חלק אות מיוחד בתורה שבכתב. והתורה שבעל פה אינה תורה אחרת כלל ח"ו רק היא פירוש התורה שבכתב וכולה רמוזה בתורה שבכתב ומיוחדת בה. וכל זמן שלא ניתנה לכתוב תורה שבעל פה היינו כי לא נתעצמה עדיין בנפש בגילוי גמור בענין שיהיה שורש הנפש כולו מאור התורה שבעל פה המתלבשת בתוך הגוף כי עד שנחתם התלמוד לא היתה עדיין תורה שבעל פה על שלימותה בהתגלות כולה בעולם הזה. ועל כן היו אז כל שרשי הנפשות דישראל כפי התגלותם והתלבשותם בגופות רק בתורה שבכתב ולא היה עדיין התלבשות גופני לתורה שבעל פה בעולם הזה ועל כן לא ניתנה לכתוב. ובחתימת התלמוד אז נשלם כל התורה שבעל פה וכמו דהתורה שבכתב כתיבא ומנחא כן תורה שבעל פה אחר חתימת התלמוד בו כלול כל תורה שבעל פה וכל מה שחידשו חכמי הדורות אחר התלמוד הכל מה שהוציאו בפלפולם וחכמתם מתוך התלמוד והכל רמוז בו [וכן בכל ספרי דאגדתא מרז"ל שכולם נסדרו עוד לפני התלמוד וכן הותר כתיבתם עוד מקודם] ועל כן אז הותר כתיבת תורה שבעל פה כמו שכתבתי במקום אחר דמשמע בכמה דוכתי דבחתימת התלמוד אז התחילו לכתוב גם כן [ועי' בהקדמת ס' ע"ח על משניות] כי אז כבר נגמר התגלות כל קומה השלימה דתורה שבעל פה והאירה בנפשות דבני ישראל להיות מקורם ושרשם תקוע ואחוז בתורה שבעל פה גם כן בהתגלות. וממילא גם הגופות המלבישים הנפשות שהם דוגמת אותיות הכתב הם מקבילות לאותיות התורה שבעל פה ובאה גם התורה שבעל פה בהתלבשות גופני בעולם הזה ועל כן ניתנה לכתוב גם כן. וממילא מאז והלאה גם קדושת ימי החנוכה שהוא הארת התורה שבעל פה נתלבשה ההארה גם בגוף. ועל כן התחילו דורות אחרונים לנהוג שמחה גופנית וסעודות גם כן ואע"פ שאינן נביאים בני נביאים הם דכבר הגיעה ההארה להיות מורגשת בפעל בגוף גם כן מאחר שהוא המלבוש וכלי הקיבול להאור דתורה שבעל פה. ומה שכתב המנהג לאכול מאכלי חלב הוא דוגמת מנהג מאכלי חלב בשבועות בקבלת תורה שבכתב כי החלב יונקים משדי האם ועיקר קבלת התורה הוא להכיר נותן התורה יתברך שמו שממנו יונק הכל. ועל דרך זה בחנוכה בתורה שבעל פה העיקר הוא הכרת היניקה מאם הבנים כנזכר לעיל.

רסיסי לילה – ר' צדוק – אות נה'

[נה] ענין ברכה וקדושה דיום השבת ובבראשית רבה פרשה י"א א' שניהם באור פניו של אדם כי חכמת אדם תאיר פניו. שהארת הפנים הוא מצד חיזוק הלב ותקיפתו שלא ידאג ויצטער משום דבר. לב שמח ייטיב גהה והחכמה תעוז לחכם נותנת לו עוז וחיזוק ועל ידי זה מאיר פניו. וכל מיני דאגות הם רק מצד ששת ימי המעשה דיצירת כל עניני עולם הזה שהוא עולם המלא צער ודאגה. אבל משבא שבת בא מנוחה שהוא כאלו כל מלאכתו עשויה ולא יוסיף עצב עמה פניו מאירים. כי מנוחה דיום השבת היינו שמכיר באמת ששוא כל השתדלות אדם ואין שום דבר חוץ מהש"י כמו שאמרו (זח"ב פח, ב) מהו שבת שמא דקוב"ה כמו שהיה עד שלא נברא העולם הוא ושמו לבד, כן גם עתה אין כל הבריאה חוצצת בפניו. ומכיר שכל הפעולות שפעל בששת ימי המעשה הם באמת פעולת הש"י וכמו שנאמר גם כל מעשינו פעלת לנו דלכן אינו פועל רק בעת שהש"י פועל וכשהש"י שובת גם הוא שובת. וממילא על ידי הכרה זו מסתלקים כל מיני הדאגות ועצבות מהלב, וזהו הברכה באור פנים דענין ברכה הוא הוספה, כי שבת הוא מתנה טובה שנתן לישראל, ועכו"ם ששבת חייב כו' דלא כל הרוצה לקפוץ קופץ ולומר שמכיר זה דכל השתדלות אדם אינו כלום ואדרבא אצל העולם נקרא שזה אינו בדרך ארץ ואינו מן הישוב כשאין רוצה להשתדל בעניני עולם הזה. ואצל העכו"ם הוא באמת כן וכמו שאמרו בבראשית רבה פרשה ל"ט ראה אותם עסוקין בניכוש בשעת הניכוש כו' אמר יהא חלקי בארץ הזאת כידוע סוד ארץ ישראל נגד יום השבת וכשישראל עושין רצונו של המקום עמדו זרים ורעו צאנכם (ברכות לה, ב) ואמרו אדרבא אם אדם חורש בשעת חרישה כו' תורה מה תהא עליה. וגם לכלל ישראל אף כשאינם במדרגה זו ציותה תורה לשבות יום השבת בימים ושנה השביעית בשנים שבתה הארץ שבת לה' להכיר כי לה' הארץ. וזהו קדושת הארץ שהאומות העולם שהיו בה קודם היו כעין דרך ארץ שקדמה לתורה שהיו בכלל דרך ארץ וישוב העולם. ועכו"ם העוסק בתורה חייב מיתה (סנהדרין נט, א) כי התורה הוא היפך ישוב העולם והעסק במדת דרך ארץ ולא ניתנה לגוים ואצלם נקרא זה היציאה ממדת דרך ארץ הראויה להם. וכשבאה לחלקו של זרע אברהם זכו בה לתורה שהוא ההכרה דלה' הארץ וכל עניני עולם הזה גם כן מהש"י. ועל כן התורה נקראת עוז (זבחים קטז, א) וכשנתעורר ענין מתן תורה בעולם נתעורר החשק דישוב העולם ומדת דרך ארץ באומות העולם. כי כאשר ישראל בתכלית השלימות דתורה אז גם כל העולם בתכלית השלימות ושלימות דאומות העולם הוא כאשר עוסקים בדרך ארץ וישוב העולם לצורך ישראל כמו שיהיה לעתיד. ועל כן כשהחזיר הקב"ה התורה על כל האומות לא רצו לקבלה כי ראו שהיא המפריעה אותם ממדת דרך ארץ שזה כל שלימותם. אבל ישראל דסגו בתמימותא הקדימו פה לאוזן כמו שאמרו בשבת (פח, א) דזהו מדת יעקב איש תם למסור עצמו לגמרי להש"י ולא לחקור כלל אחריו ולשמוע מה יאמר אם יוכל לקבל. דזהו מי שמחשב עצמו לדבר נפרד ויכולת בפני עצמו, אבל מדת אמת ליעקב הוא להכיר האמת לאמיתו שאין עוד מלבדו ואין לאדם שום יכולת אלא למה שהש"י נותן לו יכולת, ואם כן מה שייך אם יוכל לקבל כיון דהש"י יצוה יוכל לקבל גם כן. כי האדם אין לו אלא ההכנה מה שהוא מוכן לעשות רצון הש"י וה' הטוב בעיניו יעשה. וזהו תומת ישרים אשר תנחם וכמו שנאמר אורך ואמתך המה ינחוני יביאוני אל וגו' אורה זו שבת כמו שאמרו בבראשית רבה (פ' יא) ברכו באורה, ואמת זו תורה כמו שאמרו בברכות (ה, ב). והכרת התורה הוא הכרת החכמה שבמוח, והכרת השבת הוא ההכרה שמצד הבינה שבלב. ושניהם לא עשה כן לכל גוי כי הם נחלת יעקב כמו שאמרו בבראשית רבה סוף פרשה י"א דיעקב הוא ששבת על כן זכה לנחלה בלא מצרים והוא נחלת יעקב שזוכים לה שומרי שבת כמו שנאמר והאכלתיך וגו' וכמו שאמרו בשבת (קיח, ב) והיינו כי נחלת האומות הוא מצד השתדלותם ועל כן יש לה גבול כפי ההשתדלות אבל נחלת ישראל אינו מהשתדלותו כלל רק מה שהש"י נותן ועל כן הוא בלי גבול כמדת הש"י שאין גבול לנתינתו. וזהו השבת שזכה לו ולבניו אחריו עד דבמרה אפקוד על זה להיות עוד מצווים ועושים. אע"פ שזה מתנה גדולה שנתן להם שיוכלו להכיר זה שהכל בידי שמים וכאשר הש"י פועל הוא פועל וכאשר הש"י שובת הוא שובת. מכל מקום לא נתנה הש"י המתנה בחנם לישראל מה שלא עשה כן לכל גוי ועל דרך שאמרו בכמה דוכתי (מגילה כו, ב וש"נ) דמתנה כמכר דאי לאו דהיה לו הנאה מיניה לא יהיב ליה. וגם אצל הש"י כן וכמו שנאמר בתורה לקח טוב נתתי לכם שאע"פ שהוא מתנה מכל מקום נקרא לקח כאלו הם לקחוה בהשתדלותם. ואף יום השבת אף דקדושתו קבוע וקיימא מכל מקום ציוה בדרך מצוה לישראל ושהם מצווים לקדשו בקידוש היום כאלו הם מקדשי ליה. כי באמת הם זכו לקדושה זו בהשתדלות האבות אברהם יצחק ויעקב ממדרגה למדרגה עד מדריגת יעקב הבחור שבאבות שזכה להכרה השלימה דה' אחד. והכרה זו נשרשה בכל בניו אחריו בשרשם ועל כן נקרא רק ברכה באור פנים דשורש האור פנים ישנו גם בששת ימי המעשה אלא שבשבת הוא מתברך. ואומות העולם שאין להם שום הארת פנים כי שרשם מצד החושך שהוא השיקוע בעניני עולם הזה הדומה לחושך ולילה כמו שאמרו בריש פסחים אי אפשר להם להשיג אור פנים גם ביום השבת כי אין להם שייכות לזה כלל רק בבני ישראל שהם דבוקים בעצם האורה ושחרוריתם הוא רק ששזפתני השמש כל עניני עולם הזה שתחת השמש ובמעט ליבון מתלבנים כמו שאמרו בשיר השירים רבה, ולעולם יש בהם שורש אור גם בזמן החושך. בשבת שהוא מעין עולם הבא אותו אור הנעלם מתברך ומתוסף עד שבא לכלל גילוי להיות בהתגלות לבו דבר זה כי הכל מהש"י והוא הנותן כח לעשות חיל וממילא פניו מאירים משמחת לבבו. ועל ידי זה ממילא מתברכים גם כל פעולותיו דששת ימי המעשה מאחר שמכיר שהם מהש"י שהוא מקור הברכות. וזהו הברכה דיום השבת היינו שבו יהיה התגלות הכרה זו דאין עוד מלבדו בהתשפטות כי ענין ברכה הוא התפשטות השפע. והקדושה הוא היפך מזה דעיקר הוראתו על ההבדלה וההפרשה להיות הדבר מוגדר ומובדל מדבר אחר. וגם זה דרגא דיעקב שנקרא קדוש כי הוא המובדל מכל העמים דממנו התחלת קדושת ישראל בכל זרעו אחריו שמטתו שלימה. לפי שעל ידי הכרה זו דהש"י הפועל הכל ודשוא השתדלות אדם יוכל לבוא להתפשטות לכל הבלים שירצה, ויחשוב כי הכל מהש"י והוא עמו, והגם דהאמת כן דגם כי אלך בגיא וגו' אתה עמדי, היינו אחר שאירעו מה שאירעו אל יתייאש מן הרחמים ואל יפריד עצמו מהש"י וכמו שאמרו בשבת (לא, ב) על פסוק אל תרשע הרבה מי שאכל כו' שלא יחשוב שכבר נפרד מהש"י ח"ו ולהיות ככל הגוים רק באמת לעולם אתה עמדי אבל חלילה לילך מפני כן בגיא כו' ח"ו דאדרבא כיון שאתה עמדי הרי זה כמכניס ח"ו מלך מלכי המלכים עמו למקום הטינופת. ועל כן עם הברכה צריך קדושה גם כן להיות מוגדר ומובדל באור פנים שלא יהיה שמחה של הוללות דעל כן לא ניתנה לגוים שהם יבואו מזה לקלות ראש להיות אוכלים ושותים ופוחזים כמו שאמרו בבראשית רבה שם על גוים שבחוץ לארץ וקודם שבא אברהם אבינו ע"ה לארץ ישראל. וקדושה בכל מקום הוא גדר ערוה והגדרה מתאות עולם הזה וזהו הקדושה שאחר הברכה להתקדש באור פנים זה. כי אצל אומות העולם ברכה זו היה מוליד פחזות ופריקות עול והשתקעות בתאות עולם הזה ואצל בני ישראל אדרבא מולידה קדושה בלב. ואור הפנים המעיד על העוז שבלב אינו מכח שלוה של הוללות רק מכח שלוה המליאה קדושה והגדרה מכל מיני שלוה של עולם הזה. וברכת יום השבת מקבלים בתפלה שהוא ברכותיו של הש"י ומברכותיו יבורכו בית עבדיו. והקדושה בקידוש על היין שהוא ישמח לב ומוליד שמחה של הוללות לשוגים בה, אבל יין דמצוה אדרבא מוליד קדושה בלב והגדרה משמחת הוללות דעולם הזה.

 

רסיסי לילה – ר' צדוק – אות נד'

[נד] ענין ראש השנה שהוא חג שהחודש מתכסה בו (ביצה טז, א). פירוש חודש – הלבנה, שהיא סימן לכנסת ישראל שעתידין להתחדש כמותה. כי בגלות הם בהעלם וכיסוי האור ולפי שכל אור הלבנה אינו מעצמה רק מהחמה נקרא בכל פעם חידוש אור חדש. כי מי שיש לו אור מצד עצמו כשמתכסה ומתגלה לא שייך שמתגלה אור חדש שהרי הוא עצמו אור הקודם רק שהיה מכוסה ונתגלה. אבל בקיבול אור מהזולת אע"פ שבעת ההעלם נקרא גם כן רק מכוסה לא שנעדר האור לגמרי כי שם במקומה מקבלת לעולם מהחמה רק לעיני שוכני ארץ הוא מכוסה. מכל מקום כשמתגלה אחר הכיסוי נקרא גילוי אור חדש כי המקבל מהזולת הרי כל קבלה אצלו מצד המקבל הוא דבר מחודש שאין זה הקודם שהרי מה שקיבל קודם לא היה מאיר עכשיו רק מה שהוכרח לקבל מחדש. אלא שאם לא היה העלם וכיסוי לא היה מורגש החידוש לעיני הרואין מאחר שהיה האור תמידי היה נדמה כאותו אור עצמו ועל ידי ההעלם ניכר חידושו. וכן כנסת ישראל ממש דוגמתו לית לה מגרמה רק מה שמקבלים מהש"י ומבקשים ממנו האר פניך ונושעה והאר עינינו בתורתיך. כי כל השגת אור בנפשות הוא על ידי התורה כמו שנאמר כי נר מצוה ותורה אור כי התורה הוא אור פני מלך חיים דאורייתא וקוב"ה חד ובכל יום יהיו בעיניך כחדשים. היינו כשידע דאע"פ דהתורה כתיבא ומנחא אין יודע בה כלום אלא מה שהש"י מאיר לו בה וכמו שאמרו בשוחר טוב מזמור קי"ט על פסוק דרך פקודיך הבינני אל תאמר הרי הם לפניך התבונן אתה לעצמך אם אין אתה מבינני איני יודע כלום ושם אח"כ על פסוק הוריני ה' דרך חוקיך אל תאמר לי הרי הם לפניך למוד מעצמך אלא אתה הורני שנאמר הבינני וגו' ובכל רגע מקבל אור מחודש. ועל זה ברא השי"ת יצר רע כמו שאמרו (קידושין ל, ב) בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין היינו שיהיה כח ההעלם דעל ידי זה יהיה ניכר החידוש כטעם והיה אם שכוח תשכח וגו' דאמר והיה שהוא מורה שמחה בכל מקום כמו שאמרו ז"ל (ב"ר פ' מב) דעל ידי זה הוא תוקף השמחה כשמתעורר הזכרון מתוך השכחה כנודע המשל מבן מלך שבא מארץ שביו למלך וגם כשאינו בארץ שביו לגמרי רק שגר בעיר אחרת או אפילו רק בבית אחר או אפילו רק בחדר אחר כי תענוג תמידי אינו תענוג וכמו שאמרו ז"ל (נדה לא, ב) בטעם ימי נידות כדי לחבבה על בעלה. וזה כל ענין הגליות שהם הכנה לגאולה וגאולת מצרים הוא הראשונה נאמר בה החודש הזה לכם ראש חדשים וגו' ניתן אז להם מצות קידוש החודש שאז היה ראשית התגלות החידוש דכנסת ישראל אחר ההעלם והוא החידוש הראשון שנתגלה בעולם שעל זה נקבע חג הפסח. כי כל המועדות הוא הרגשת השמחה שמצד חידוש אור הש"י המתגלה ושופע בנפשות בני ישראל. וגילוי הראשון הוא זמן חירותינו היינו השגת אור זה שאדם הישראלי הוא בן חורין שאינו משועבד לשום כח ולשום דבר לומר שאין יכול לינצל מזה כאשר חושבים המשוקעים בתאות וכדומה. כי אין לך משוקעים יותר ממה שהיו אז במצרים כמו שאמרו ז"ל (ויק"ר פ' כג) שהיה גוי מקרב גוי ממש הללו כו' וכעובר במעי אם (שוח"ט מז' קיד) שהוא ירך אמו ממש ועד שאמרו שאלו היו עוד שעה אחת היו ח"ו נשקעים לגמרי עד שאי אפשר לצאת. אלא שזה אי אפשר לנפש מישראל ובהכרח היה שיצאו אותה שעה מהשיקוע לגמרי. ואז נתחדש אור זה בלבבות דבני ישראל והוא ההכנה למתן תורה שאמרו ז"ל (עירובין נד, א) אל תקרא חרות אלא חירות ממלכיות ויצר רע דהכל אחד זה בחיצוניות והתגלות בעולם הזה וזה בפנימיות. ויציאת מצרים היתה קודם מתן תורה שהוא התחלת החירות בקטנות כענין לידת הולד שהוא יוצא כרגע מאפילה לאור גדול ומכל מקום הוא עדיין בקטנות וצריך להתגדל לאט לאט עד שבא לכלל דעת. וזה נקרא בחודש השלישי ביום הזה כי החידוש האמצעי אינו מורגש שהוא לאט לאט אבל התגלות הדעת בלב הוא החידוש המורגש וניכר בכל יום תמיד לעין כמראה באצבע. וזהו חג השבועות דמתן תורה אחר ההעלם דימי הספירה שאלמלי זכו והיה עת הרצון היה כבר נשלם החירות הגמור ולא יכנף עוד מוריך שלא יהיה העלם עוד כי יוכלו להרגיש החידושים כן על דרך זה גם בכל רגע על ידי ההתעלות ממדרגה למדרגה עד שהקודמת יהיה אוכמא לגבי שאחריה ולא יצטרכו להעלם גמור עוד. אלא שגרם החטא והוצרכו ללוחות שניות שניתנו ביום הכפורים דהיינו הכפרה שאחר החטא ובזה הוא השמחה ביתר שאת כאשר שב מארץ שביו לבית המלך. ועל ידי זה זוכים לחג הסוכות זמן שמחתינו שאז מקריבים שבעים פרים נגד שבעים אומות שהם כחות הרע שבעולם הזה וגם הם נכללו בישראל לטוב. ועל כן כל האזרח בישראל ישבו בסוכות מאן דהוא משרשא וגזעא קדישא דרק בבני ישראל לא ידח מהם נדח ועמך כולם צדיקים דאע"פ שחטא ישראל הוא ולא ניתק משורש היהדות וגזעא קדישא דיליה. וזהו הישיבה בסוכות שהוא אור מקיף שהש"י מקיפו מכל צד דמצד המקיף הוא שורש קדושת ישראל דחלק ה' עמו שאין ניתק כלל כי המקיף הוא מה שלמעלה משכל והשגת אדם. וזהו חסד נעוריך דישראל לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה דבני ישראל נמשכים אחר הש"י מה שלמעלה מהשגתם ולא חקרו כלל מה יאכלו ומה ישתו במדבר. וזהו כי בסוכות הושבתי וגו' הם ענני כבוד המקיפים אותם שזכו על ידי זה להשגת אור המקיף שלמעלה מהשכל. וזהו על ידי התורה שהוא נובלות חכמה העליונה (ב"ר פ' יז) ולוחות אחרונות שקבלו ביום הכפורים ולא עשה כן לכל גוי. וכמו שאמר ההוא מינא בשבת (פח, א) עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו כו' אי מציתו כו' כי האומות אין רוצים לימשך ולקבל על עצמם מה שלמעלה משכלם ושכפי שכלם לא יכלו לקבל זה ועל כן יהיה זה חטאת כל הגוים אשר לא יבואו לחוג חג הסוכות. ובמצוה זו יהיה בירור הגוים לעתיד וכמו שאמרו בריש עבודה זרה דהקב"ה מקדיר חמה עד שלא יספיק סיכוך מועט זה. ואין זה בא בטרוניא דגם אצל ישראל פעמים הוא כך היינו דגם אצל בני ישראל לא בכל פעם שבוטחים בהש"י וסוככים בו עולה בידם להיות מגין בעדם. וחסד נעורם היה תחלת הקבלה וההמשכה אחריו אף דלא ידעו אם יעזרום ואז עלתה בידם אבל אם היה תמיד כן אין רבותא עוד מה שנמשכים אחריו. וגם העמים אז יחשבו כן ויאמרו תנה לנו מראש ונעשנה. ותחלה לא רצו כי לא האמינו לימשך אחריו עד שראו אז האחרית ותקוה טובה של ישראל איך עלתה בידם יתרצו גם הם לעשות. ואז יראה להם הש"י כי אינם בכלל האזרח בישראל הראוים לישב בסוכות כי לא תמיד הש"י סוכך לגמרי. וזהו החילוק בין ישראל לעמים כמו שאמרו בראש השנה ד' א' עיין שם ברש"י דבור המתחיל כאן בישראל דגם אם מריעין לו אין קורא תגר מה שאין כן עכו"ם תוהא על הראשונות ובועט בסוכתו ויוצא. ומכל מקום יהיו גם כן מכל אומות גרים גרורים ועבדים לישראל דמצד העבדות שהעבד טפל לרבו יהיה להם מציאות להיות נטפלים לאזרח בישראל אותם שיכירו מעלת ישראל ויתרצו להיות עבדים להם. וזה מצד העולם הזה דהסוכה שהוא דירת עראי רומז לעולם הזה דנקרא אושפיזך במועד קטן ט' ב' ובעולם הזה צריך האדם לישב רק בדירת עראי ולא להשתקע. וזהו זמן שמחתינו שבעולם הזה כאשר אנו יושבים בו רק בדירת עראי ובזה אנו קולטים כל הטוב שבשבעים אומות שהם כל מיני כחות העולם הזה. אבל אין זה תכלית השמחה עדיין רק בשמיני עצרת דאז ה' בדד ינחנו וכמו שאמרו ז"ל (מד"ת פנחס טז) דעל כן פר אחד שאמר להם נשמח אני ואתם לבד ויוצאין מסוכה לישב בדירת קבע. והוא דוגמת חג השבועות שאחר הפסח כמו שאמרו ז"ל (שם) דמפני טורח הגשמים לא הרחיקו היינו לא עשה כלל העלם בינתים רק ילכו מחיל אל חיל. כי כן יהיה לעתיד שיתבטל יצר הרע שאינו כעולם הזה דבכל עליה ממדרגה למדרגה צריך העלם וירידה שצורך עליה בינתים כנודע לאנשי חיל המתקרבים ועולים אל ה'. וזה אפשר בקל בעולם הזה שאדם הישראלי בו כאכסנאי באושפיזא ודירת עראי כי אין עניניו מתייחסים עם עצם נפש הישראלי אשר היא חלק אלוה ממעל וכאכסנאי בהאי עלמא. ואם יעורר את לבבו לשוב אל ה' בקל יהיה ננער מעליו כל מעמסת עולי עולם הזה וכמו שאמרו בשיר השירים רבה על פסוק ששזפתני השמש כי בריחוץ קל מתלבנים. אבל אלו היה כן ח"ו גם לעתיד שאז יהיה ענין ההעלם מתייחס בעצם כי כבר יכלו כל דמיונות העולם הזה שהם לבושים בעלמא ויהיה טורח ולא בקל כל כך לשוב ולצאת מההעלם. וזה ענין טורח הגשמים דאע"פ שעיקר קורת רוח הוא בעולם הבא כמו שאמרו (אבות פ"ד) יפה שעה אחת כו' מכל מקום אמרו גם כן יפה שעה אחת בתשובה בעולם הזה מכל חיי עולם הבא. ועיקר השתדלות אדם לאסוף ולכנוס ולהכין לנפשו כל טוב הוא רק בעולם הזה שהוא זמן ההשתדלות כמו שאמרו (ע"ז ג, א) היום לעשותם ולא למחר. והוא דוגמת ימי הקיץ שאוגרים בו מאכלם ואוספים לבית להכין לימות החורף ומי שלא הכין אין לו מה לאכול. וסוכות הוא חג האסיף שאז נשלם האסיפה והשתדלות האדם להכין לנפשו צרכיו בכל ימי הקיץ שאז הוא זמן ההליכה בדרכים. ועל כן אמרו (סוטה כא, א) על פסוק בהתהלכך תנחה אותך בעולם הזה שאז הוא זמן הילוך האדם ממדרגה למדרגה והתורה מנחה אותו כמו שנאמר נר לרגלי דבריך וגו'. דאע"פ שהעולם הזה לבוש עב המאפיל האור מכל מקום על ידי האפלה זו דוקא הוא שיוכל לזכות לצאת לאור גדול כי יתרון האור מתוך החושך ועל ידי זה הוא תוקף השמחה והתענוג כאשר בא מתוך צער. וזהו תכלית הטובה כמו שאמרו (ס' יצירה פ"ב) אין בטובה למעלה מעונג והצער והריחוק אי אפשר רק בעולם הזה מתוך שהוא מנוגב מכל טובה ואור על כן הוא טוב להילוך שהוא הנידוד, והריחוק בא על ידי הניגוב. אבל הגשמים נקראים אור בלשון הכתוב כי אז הוא זמן ירידת השפע מהשמים וביאת אורה לעולם. ועל כן אז אינו זמן ההילוך ומחר לקבל שכרם לא לעשותם ועל כן לא נתרחק כלל שמיני עצרת מסוכות כי העליות אז הם תכופים זה לזה בלי ריחוק והילוך בינתים כלל.

ונמצא כלל המועדות שתים שהן ארבע כי כלל קדושת הזמנים הוא מה דישראל מקדשי לזמנים. היינו שהם בהשתדלותם בעולם הזה זוכים להביא קדושה על עצמם מעין עולם הבא שהוא יום השבת הרומז לעולם הבא שהוא הקדושה דקביעא וקיימא מימות עולם מצד הקב"ה בעצמו והוא נתנה במתנה לישראל. אבל קדושת הזמנים הוא על ידי השתדלות בני ישראל. והשבת נקרא מנוחה שלימה שאתה רוצה בה היינו מנוחה לגמרי וכמו בעולם הבא שלא יהיה מקום להשתדלות כלל וזהו השעה של קורת רוח שהוא רצון הש"י. אבל רצון בני ישראל הוא אדרבא בהשתדלות ובשעה אחת של תשובה ומעשים טובים וכל הצדיקים מבקשים על חיי עולם הזה ואין רוצים ליפרד ממנו ומבקשים ליחרב ביתך וליתב אושפיזך אע"פ שיודעים שזה רק אושפיזא וישיבת עראי חפצים בכך כי חפצים בהשתדלות ועבודת הש"י. ועל כן קדושת יום טוב אינה מנוחה שלימה כשבת שהרי הותר בה מלאכת אוכל נפש היינו מה שלצורך האדם שזהו רצון האדם יותר כשיוכל לעשות גם כן מה שהוא לצורך נפשו. וכך מקדשי לזמנים שיהיה שביתה מכל ל"ט מלאכות דעולם הזה חוץ ממה שלצורך שמחת יום טוב. כי ההשתדלות הוא דייקא על ידי עניני עולם הזה ומהם יקחו לעבוד את ה'. והנה כלל השתדלות אדם הם בשלושה כחות מחשבה דבור ומעשה וכמו שנאמר בפיך ובלבבך לעשותו. והמחשבה גם כן חלוק לשניים מחשבה ושכל שבמוח והרצון וחשק שבלב אלא שנודע דמוחא ולבא תרין רעין דלא מתפרשין היינו דלעולם מחוברים יחד מה שמחשב בו רוצה ובמה שרוצה מחשב על כן נכללים גם כן ביחד בלב וכמו שנאמר מכל משמור נצור לבך וגו'. כי בו הוא התגלות המחשבה וגמרה להוציא לפועל דעין רואה ולב חומד וכלי המעשה גומרים. עין הוא בראש נגד המוח ורומז לעיני השכל והמחשבה וחלקם פעמים לשניים כמו שנאמר לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם ונאמר תנה בני לבך לי ועיניך וגו' ואמרו בירושלמי דברכות (פ"א ה"ה) אי את יהיב עינא ולבא לי אנא ידע דאת דילי. כי עיקר האדם הוא המחשבה שבמוח ולב ומחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה (קידושין מ, א) ומיד בנתינת עינא ולבא אנא ידע וכו'. מה שאין כן מחשבה רעה דאין מצרפה למעשה נאמר רק לא תתורו אחרי וגו' שלא ימשכו אחרי המחשבה רעה שבמוח ולב להוציא לפועל המעשה אבל כל זמן שלא יצא למעשה אינו כלום. וזהו גם כן ההבדל בין ישראל לעמים כמו שאמרו בירושלמי פרק א' דפאה כי אצלם הוא להיפך כי הקב"ה לבם של ישראל כמו שאמרו בשיר השירים רבה על פסוק ולבי ער מקרא דצור לבבי וגו' היינו שמעמקי לבבם באמת דבוק בו יתברך. וכמו שאמרו בפרק ב' דברכות גלוי וידוע שרצונינו לעשות רצוניך ומי מעכב שאור שבעיסה הוא יצר רע השוכן על שני מפתחי הלב (שם סא, א) רק במקום הפתיחה והתגלות הלב. ולפיכך אם הוא גם בלב טוב ודאי לית טב מינה שאין מניחו בהתחלה להתפשט כלל. וגם אם שם לא כן כל זמן שלא יצא בפועל והתגלות הרי שם בעודו בלב עדיין מחובר למקורו שבמעמקי הלב וכל זמן שהוא בהעלם עדיין דבוק בשורש הנעלם שכולו טוב על כן לא נחשב רע עדיין אלא כשיצא לפועל בהתגלות ונפרד מההעלם. ואצל אומות העכו"ם הוא להיפך כי הם שרשם ברע ועומק לבם כולו רע. רק כאשר המעשה בהתגלות כשנפרדת מההעלם, טוב נחשב טוב, אבל מה שבהעלם טוב כל זמן שלא יצא לפועל הרי עדיין מחובר בשרשו הרע ולא נתברר ונפרד עדיין שיחול עליו שם טוב. ומה שבהעלם רע ודאי רע גמור שדבוק גם בשרשו הרע. ולכן כל השתדלות העמים אינו אלא במעשה הנגלית לבד ועל כן אוכלים שכרם בעולם הזה לבד שהוא עולם הנגלה ונקרא מצוות קלות בבבא בתרא דף י' ב' כי חיש קל יעופו ואינם מאחר שאין להם שורש טוב. מה שאין כן בבני ישראל היום לעשותם ומחר לקבל שכרם (ע"ז ג, א) ושכר מצוה בהאי עלמא ליכא (קידושין לט, ב) אף על מעשה הנגלית בעולם הזה. כי עכו"ם כל מעשיהם אינו אלא מצד ההתגלות וכמו שאמרו בבבא בתרא שם שאין עושים אלא להתייהר ובפשיטות טלפיים דעשו ראו שאני טהור. ומכל מקום אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה ולפי שרוצה להראות עצמו בעולם הזה כפי ההתגלות טוב על כן שכרו כן רק בעולם הזה כפי ההתגלות לבד. שבאמת גם בעולם הזה עושר שמור לבעליו לרעתו ומרבה נכסים מרבה דאגה ולבו מלא יגון ואנחה אלא שמצד ההתגלות הוא קבול שכר טוב. אבל בני ישראל עיקר כונתם על הנעלמות ולעשות רצון קונם לבד ומה שעושים נגלות גם כן הוא רק מפני שכן רצון הש"י. ואפילו מי שיש לו איזה כונה שלא לשמה אינו אלא כמחשבה רעה דבני ישראל שאין מצטרפות למעשה כי עומק המחשבה הנעלמת אינו כן כי מעמקי לבם באמת דבוק באלהים חיים וזה כל מגמת מעשיהם והשתדלותם באמת. ולכן אינו בדין שיהיה קבול השכר בעולם הזה שהוא שכר שמצד ההתגלות לבד בלי שום דיבוק בפנימיות. כי מה יתרון לאדם בכל רכושו דעולם הזה שהוא רק כמו רגע. ואף דכל התורה מלאה מברכות עולם הזה גם כן בשכר המצוות אין זה שילום השכר רק הוא מה שהש"י בא לסייע לאדם שטוב. כמשפט הבא לטהר מסייעין אותו (שבת קד, א) דעל ידי שיהיה לו פרנסה בריווח ושאר טובות עולם הזה יוכל להוסיף בעבודתו יתברך. ומצד הזה יש חיבור לטובת עולם הזה עם טובה האמיתית המתקיימת לעולמי עד כאשר על ידי זה עובד הש"י. ונמצא אין השכר טובת העולם הזה כלל רק כמו שאמרו (אבות פ"ד) שכר מצוה מצוה שהש"י מסייעו לעשות מצוה אחרת ונמצא עדיין הוא בכלל היום לעשותם. וזהו הקיבול שכר שמצד העולם הזה דיפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי עולם הבא ומאחר שהש"י מסייעו ומעוררו עוד לתשובה ולמעשים טובים הרי שכרו בשעות שבעולם הזה. אבל אין זה עיקר השכר עדיין שהרי גם על אותן שעות עוד עתיד להוסיף לקבל שכר. ועיקר השכר הוא הקורת רוח דעולם הבא שבפנימיות הלב שבו הוא עיקר שלימות העבודה דבני ישראל. ופירוש קורת רוח קרירות רוח אחר שנתחמם בהשתדלות דעולם הזה שם שנח נפשיה הוא מתנפש ומתקרר מחמימות ההשתדלות וזהו הנייחא כיום השבת שבו שבת וינפש ממלאכתו דששת ימי המעשה. וזהו תכלית העונג כשמתענג אח"כ ממלאכתו ורואה דלא לריק יגע וכל אשר עשה הנה טוב מאוד ושכבר נשלם כל מלאכתו כולה ולא חסר כלום זהו תכלית שלימות העונג דעולם הבא שאמרו ז"ל (שמו"ר פ' נב) על פסוק הולך האדם לבית עולמו שכל אחד יש לו עולם בפני עצמו היינו מדת נפשו. דהאדם נקרא עולם קטן וכאשר השלים כל בנין קומתו על תיקונה ושלימותה הרי התקין לו כל מלאכת עולמו בשלימות וזוכה לשביתה ונייחא השלימה בעולם הבא דאין בו כו' אלא צדיקים יושבים (ברכות יז, א). היינו לא מהלכים כבעולם הזה כי על אז נאמר טוב מראה עינים מהלך נפש שבעולם הזה הוא הילוך הנפש ומאותו מהלך נבנה העולם הבא. ושם אין בו עוד הילוך אלא ראות עיניו כענין וירא אלהים את כל אשר עשה דמעשה בראשית והנה טוב מאוד. ועטרותיהם בראשיהם הם העטרות שלהם שעשו לעצמם בעולם הזה והם שתי עטרות כמו שאמרו בשבת (פח, א) דבמתן תורה עיטרו לכל אחד שתי עטרות נגד נעשה ונשמע. היינו כלל העבודה בעולם הזה בנגלות ובנסתרות דגם הדבור כמעשה כמו שאמרו שם (קיט, ב) ועקימת שפתיו הוי מעשה והוא מכלל הנגלות לזולת. והם שתי מדרגות בנגלות כשתיים שבנסתרות במוח ולב ששניהם כלולים בנשמע. והעטרה הוא שלמעלה מהראש היינו בשביל שהיו נמשכים אחר הש"י למעלה משכלם. ואע"פ שזה בשביל הקדמת נעשה לנשמע אם כן היה רק על ידי הנעשה לבד, האמת הוא להיפך דודאי אלו היו עושים זה בבהילות בלי התבוננות בלב כלל ושום התיישבות הדעת לא היה זה נחשב בשבח דנעשה גם כן כיון שבא מצד חסרון ישוב הדעת שלהם. וכך קראם ההוא מינא עמא פזיזא דקדמיתו כו' דחשב זה למעשה מבוהל ונמהר שאין מתבונן על דרכיו. אבל רבא השיבו אנן דסגינן בתמימותא כתיב בן תומת ישרים תנחם שלא מצד המהירות היה רק מצד התמימות דהתבוננו יפה והעלו על לבם דאפשר שהוא דבר כבד וקשה מאוד לקבל. אבל דחו מחשבות לבבם והלכו בתמימות עם הש"י ועל ידי זה הקדימו הנעשה. וזהו תנחם כענין בהתהלכך תנחה היינו הילוך הנעשה, ותומת ישרים הוא התמימות שבלב, והישרות הוא בלב כמו שנאמר ולישרי לב שמחה. ואמרו בתענית (טו, א) לא הכל לאורה כו' צדיקים לאורה וישרים לשמחה נראה לי כי אורה ושמחה הוא עינוגים הנמשכים מכח העטרות הנזכרות שאע"פ שהעטרות הם שתיים לכל אחד העינוג הוא מאותה המבהקת ביותר. ובזה אין הכל שוים, וצדיקים הם עובדי ה' בפועל במעשה הנגלית, ועטרת הנעשה העיקר אצלם, זוכים לאורה שהוא גם כן עונג הגלוי כי האור הוא גם כן דבר הגלוי ונראה. מה שאין כן השמחה הוא בלב ואין נגלה לזולת כמו שנאמר בשמחתו לא יתערב זר וזהו לישרי לב. ואלו ההעטרות הוא משלהם מהשתדלותם בעולם הזה אבל שכרם בעולם הבא הוא. ונהנין מזיו השכינה וידוע דשכינה הוא מה שהש"י שוכן בתוך לבבות בני ישראל דעל כן היא נקראת כנסת ישראל דזהו מה שהקב"ה לבן של ישראל דכלל מעמקי לבבות דבני ישראל שהוא כלל הכנסיה הוא כלל שכינתו יתברך מה ששוכן בתוכם גם בעולם הזה. אלא שבעולם הזה הוא בהעלם עצום במעמקי לבבו ובעולם הבא הוא מבהיק ויוצא ממעמקי הלב של כל אחד אל הגילוי להיות נהנה מזיוו. והנאה זו היא עצם הנאת עולם הבא שמצד השביתה ונייחא שאין צריך לשום השתדלות ואין בו שום חילוף והשתנות מדריגות. אבל המדריגות הם מצד העטרות שהם באים מצד ההשתדלות שבזה אין כל אחד דומה לחבירו. וכן אצל כל אחד אין זמן אחד דומה לחבירו ועל זה נאמר והיה מידי חודש וגו' יבוא כל בשר וגו' גם לעתיד והוא על דרך שאמרו סוף ברכות צדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא שנאמר ילכו מחיל אל חיל. ואף ששם הם יושבים לא מהלכים היינו מצד עצמיותם אבל מצד הלבושים ועטרות שסיגלו בעולם הזה מה דישראל מקדשי הם אין חפיצים בקדושה של נייחא גמורה רק שיהיה לעולם קצת הליכה והשתדלות וזהו ההליכה מחיל אל חיל. ודרשו שם גם על בית הכנסת ובית המדרש הרמוזים גם כן לשתי עטרות דאורה ושמחה, אורה זו תורה, ושמחה זו תפלה ועבודה שבלב וכמו שנאמר ושמחתים בבית תפלתי ונאמר עבדו את ה' בשמחה. כי ההליכה אז יהיה רק בשתי עטרות אלו בענין הבהקתם יהיה להם הליכה מחיל אל חיל וממדריגה למדריגה מידי חודש בחדשו ושבת בשבתו כפי שינוי הזמנים. דגם השבת אע"פ שהוא קדושה דקבוע וקיימא מכל מקום הש"י נהג בו מדה טובה ונתנו לישראל שיהיה גם זה שייך להם ובכלל מה דאינהו מקדשי. שהרי קידוש היום דאורייתא שהם צריכים לקדש השבת כאלו הם בהשתדלותם זכו לזה וכן אומרים ושמרו וגו' לעשות את השבת קרי עשייה בשבת שאינה אלא שביתה מעשייה. אלא שמסרה להם להיות הם עושים את יום השבת על ידי השתדלותם בששת ימי המעשה בשלושה ימים דמקמי שבתא ושלושה דלבתר שבתא בקדושת הנר"נ (נפש רוח נשמה) על ידי זה הם עושים את יום השבת ונשמה יתירה שבו. ודבר זה הוא על ידי קדושת המעשה בפועל ובהשתדלות להיות כל מעשיהם לשם שמים על ידי זה זוכים להיות גם מצות השביתה קרוי על שמם. ובאמת עיקר השתדלות האדם הוא בעבודה שבלב וכדרך שנאמר מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה והיראה היא בלב כמו שאמרו ביומא ע"ב ב' על פסוק ולב אין על תלמיד חכם שאין בו יראת שמים. והתורה היא עבודה הנגלית דבר זה עיקרו מן השמים וכדרך שאמרו במגילה ו' ב' לאוקמי גירסא סייעתא דשמיא. ואמרו בנידה (טז, ב) דנכרז בתולדה חכם או טיפש והיינו חכם בתורה. אלא שמכל מקום גם לזה צריך יגיעה והשתדלות. ואדרבא רוב מצוות התורה הוא במעשה בפועל. אלא שמכל מקום בכולם אחר כונת הלב הן הדברים והוא העיקר בעבודה. ועל ידי זה הוא עיקר קדושת החודש דישראל מקדשי להיות מתחדש כל יום תמיד אחר ההעלם. כי הרגשת החידוש וההעלם הוא בלב וגם ראש חודש בכלל שמחה כמו שנאמר וביום שמחתכם ובראשי חדשיכם, כי קדושת העבודה שבלב מביאה שמחה ללב. אבל בשבת לא נזכר שמחה רק אורה אמרו בבראשית רבה (פ' יא) על פסוק ויברך אלהים את יום השביעי ברכו במאור פניו וכן לא נאמר בו ויהי ערב כי כולו אור. כי בקדושת המעשה זוכה לאור תורה המאירה לאדם ודכולי עלמא בשבת נתנה תורה (שבת פו, ב) דזהו עיקר קדושת השבת השפעת אור התורה לישראל.

וכלל קדושת הזמנים גם כן חלוקים לשתי אלו בפסח יצאו מאפילה לאור גדול ועל ידו זכו לאורה זו תורה בשבועות. ובענין הספירה למתן תורה מיום הפסח נקרא פסח בשם שבת ממחרת השבת כי זהו מצד קדושת השבת שבו ניתנה תורה ועל ידו הוא הזכיה למתן תורה. כי ביום טוב נכלל שתי הקדושות דחודש ושבת כי ישראל מקדשי ליה וגם הש"י הוסיף בהם קדושה קביעא וקיימא משלו על ידי הנס שעשה להם בהם. ועל כן כל הימים טובים קרוים שבת גם כן והפסח ביחוד שבו קדושה זו גוברת. וכן היה ענין יציאת מצרים גוי מקרב גוי כאלו הש"י עשה כן מעצמו ורצונו בלי השתדלות שלהם כלל. וכל השתדלותם שזכו לזה היה על ידי עבודה בחומר ולבנים וגו' וכמו שאמרו בזוהר (ח"א כז, א) בחומר דא קל וחומר ובלבנים לבון הלכתא כו' שעל ידי זה זכו לקבלת תורה. והרי העבודה היתה בעל כרחם ולא מרצונם והשתדלותם. וכן הוא כל שלימות המעשים באמת הוא רק מה שהש"ית אומר שהוא מפעולת והשתדלות אדם אבל באמת גם כל מעשינו פעלת לנו והוא הנותן כח לעשות חיל. ואז יצאו לחירות בשלימות המעשה והדבור שהיו בגלות מצרים שהעבד בכל מעשיו ודבוריו הנגלים משועבד לאדונו. ועל ידי זה זכו לקדושת פסח ושבועות שהם נגד מעשה ודבור פסח עיקרו במצוות מעשיות ושבועות בדברות דתורה. וסוכות הוא זמן השמחה שבלב שזכו על ידי הישרת לב דתמימותם בהקדמת נעשה לנשמע והתשובה שאחר החטא דעיקרה בלב כמו שנאמר ולבבו יבין ושב. וגם כן חלוק לשניים נגד מוחא ולבא סוכות נגד הרצון שבלב ששם משכן היצר ויש אחיזה ושייכות קצת לקלוט גם מהרע ושבעים עממין להפכו לטוב. ושמיני עצרת נגד מחשבה שבמוח דשם הוא התחלת ההתגלות יש מאין ויציאת ראשית המחשבה הנמשכת מקדמות המחשבה שלמעלה מהשגת אדם דשם אין שייכות לרע כלל כטעם נשמה שנתת בי טהורה היא הרומזת לנשמה שבמוח. וזהו (מד"ת פנחס טז) אני ואתם לבד ועל כן אין שם פירוד כבין פסח לשבועות כי הם ריעין דלא מתפרשין ונמשכים תכופים זה אחר זה. וראש השנה ויום הכפורים אף שהם גם כן מה דישראל מקדשי ומכלל קדושת הזמנים הנתלה בימי החודש ולא ביום קבוע כשבת מכל מקום אינן בכלל המועדים כי משונים מהם שהמועדים נקבעו על נסים שכבר זכו ישראל בהשתדלותם לאותם נסים ונקבע אותה קדושה בקרב לבבם לדורות עולם. אבל ראש השנה שהוא זמן הרת עולם והבריאה יש מאין שלא היה עדיין אדם להשתדל על זה הרי לא היה בהשתדלות אדם כלל. אלא שהש"י מסרו לבני אדם להיות נעשה על ידיהם ושהם יקדשו לו וכמו שאמרו (מ"ר ואתחנן) אני ואתם נלך לבית דין שלמטה לשאול מתי קידשו ראש השנה. והיינו כי עיקר הבריאה היה כדי שישתדל ויעבוד ה' וכמו שאמרו דנברא בשביל ישראל והם עלו במחשבה תחלה ובשביל ההשתדלות שראה שישתדלו אח"כ ויזכו במעשיהם בראם תחלה. נמצא גם תחלת הבריאה היתה בשביל השתדלותם אלא שהיה בשביל השתדלות דאח"כ ואדרבא אז היתה תחלת יצירת בריה להשתדל בעבודתו והוא התחלת ההשתדלות היפך המועדים הבאים אחר ובסוף ההשתדלות שזוכה בהשתדלותו לקבוע לו יום שביתה הבא אחר ההשתדלות. אבל ראש השנה הוא אדרבא התחלת השתדלות שהוא היפך השביתה ומכל מקום נקבע גם כן יום שביתה כי סוף מעשה במחשבה תחלה ותחלת הבריאה הוא בשביל מה שיזכו בסוף על ידי השתדלותם לקדש לזמנים ועל ידי שעלה זה במחשבה לפניו יתברך מתחלה בראם. ונמצא תחלת הבריאה היה בשביל העלאת מחשבה שיהיו ישראל הזוכים בהשתדלותם לשביתה על ידי זה נקבע אותו יום גם כן ליום קדוש דישראל מקדשי ליה. אבל אינו מה שהם קדשוהו בפועל בבחירתם בטוב רק הש"י קידשו על שמם מצד הידיעה שידע שיבחרו בטוב. והרי מצד הידיעה אין מקום לבחירה ולא שייך ליקרא על שמם מכל מקום הש"י קראו על שמם וכדרך שכתבתי למעלה בענין קדושת המעשה בעבר גם כן. אשר על כן אמרו בחגיגה (טו, א) ובבבא בתרא (טז, א) ובסוטה (כב, א) בראת צדיקים בראת רשעים אף דאלו צדיק ורשע לא קאמר (נדה טז, א) דעל זה הוא הבחירה. מכל מקום באמת הוא מתחלת הבריאה כן לענין גמר המעשה דצדיק ורשע שהרי יש צדיקים שמגיע אליהם פעמים כמעשה הרשעים ואין יכול למלוט כמעט מהמכשול וכטעם אדם אין צדיק אשר יעשה וגו' ואף דהוא צדיק ונשמר בכל כחו. וזה ענין עבדים רוכבים על סוסים ושרים הולכים כעבדים שפירשו בתיקונים (תי' ס) על הנפשות שאינן לערך הגופות. ושם בבבא בתרא א' דאיוב בקש על ידי זה לפטור כל העולם כולו מן הדין והם השיבוהו דברא תורה תבלין ולשון תבלין משמע שאין מסיר הדבר לגמרי רק שמתבלו. וזהו שבועות שאחר הפסח וימי הספירה להיות צדיק מעיקרו על ידי התורה תבלין. ובתחלה נקרא תורת ה' כי הכל מן השמים ואח"כ תורתו (ע"ז יט, א) דהש"י קורא הכל על שמו. ואמרו ז"ל בראש השנה (יז, ב) אני ה' קודם שיחטא ואני ה' אחר שיחטא וישוב כי לעולם הש"י עוזרו בכל מיני סייעתות וקורא הכל על שמו. וזהו יום הכפורים שאחר ראש השנה שנתנו אז לוחות שניות אחר שיחטא וישוב ונתכפר הכל ועל ידי זה זוכה לשמחה דסוכות דהיינו שלימות הנסתרות שבלב. ונקרא יום הכפורים שבת שבתון דגם זה קדושה קביעא וקיימא כי כפרה זו אחר שיחטא אינו אלא מצד הש"י ברוב רחמיו וחסדיו שנותן יד לפושעים וכמו שאמרו (פסחים קיט, א) על פסוק וידי אדם וגו' פשוטות לקבל פושעי ישראל בתשובה שהוא בא במחתרת לקבלם. ועל כן לוחות שניות ניתנו בחשאי שאינו כפי מדת הדין. ואע"פ שוודאי מדת בני אדם גם כן אם יתחרט החוטא נגדו ויבקש ממנו מחילה שימחול ולא יהיה אכזר ומדת הדין אינה מדת אכזריות ח"ו רק מה שהוא מדת המשפט הראוי. אבל זהו אלו היה האדם עצמו מתנחם ומתחרט אבל שיבוא המלך הגדול לבקש מהחוטא נגדו שיבוא לבקש מחילתו זה ודאי אינו כמדת בני אדם ולא במדת המשפט. וכל תשובת בעל תשובה הוא מה שהש"י מעורר לבו לשוב בהרהורי תשובה הנופלים בלב ולולא זה לא היה ביד האדם לעורר עצמו אחר שכבר נלכד ברשת היצר. שאם מתחלה קודם שגבר עליו לא יכול לעמוד נגדו כל שכן אח"כ אחר שנעשה איש (סוכה נב, ב) אלא שהקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו לא יעזבנו בידו ומעוררו בכל יום לשוב. ונמצא העיקר מן השמים אלא שהש"י קוראו על שם האדם ודישראל מקדשי ליום הכפורים והוא צווח שובו בנים שובבים ופתחו לי כחודה של מחט ואני כו' (שהש"ר ה, ב) אע"פ שבאמת גם הפתיחה כחודה של מחט הוא ממנו ועל ידי הבת קול דשובו וגו' נתעורר הרהורי תשובה בלב כידוע זה בספרים.

ולרבי דיום הכפורים מכפר בלא תשובה זה ודאי קדושה קביעא וקיימא ומכל מקום הרי אינו מכפר אלא לישראל ובתנא דבי אליהו רבה ריש פרק א' ימים יוצרו ולו אחד בהם זה יום הכפורים לישראל ושם גם כן על יום השבת לישראל דגם כן לא ניתנו אלא לישראל וגוי ששבת חייב כו'. אבל זהו לענין השתדלות בני אדם להיות שובתים להדמות ליוצרם זה לא עשה כן לכל גוי דלהם לא ניתן שביתה כלל. אבל מצד שביתת הש"י בו שהיא הקדושה קבוע וקיימא דשבת, זה גם בגוים כמו שאמרו (בסנהדרין סה, ב) דאביו של טורנוסרופוס לא עלה עשן מקברו בשבת דגם לגוים אין דנין בשבת וכן בעלת אוב אף בגוים אין עולה בשבת. כי שביתת השבת וקדושתו הוא מתחילת בריאת עולם ועצם קדושת היום מצד עצמו היא שוה לכל באי עולם רק הש"י נתנו מתנה טובה לישראל. אבל יום הכפורים עיקר כפרתו אינו אלא לישראל לבד והצור תמים פעלו וכל דרכיו משפט ובודאי כן הוא מדת המשפט לכפר לבני ישראל עוונותיהם ואפילו לשאין שבים כי גלוי וידוע לפניו יתברך שרצונינו האמיתי לעשות רצונו ורק השאור שבעיסה ושעבוד כו' גורמים וכל החטאים רק מסיבתם ודומים רק להוצי הסובבים לאסא ועצם האסא זך ונקי. ועל כן ביום הכפורים נשא השעיר כל עונותם אל ארץ גזירה הוא ארץ לא עבר בה איש כי משם הם באים ולשם הם שבים ללכת. והשעיר הרומז לעשו איש שעיר רצה לומר שעבוד מלכיות נושאם עמו אל ארצו אשר שם משכן השאור המחמיץ לכל באי עולם. כי שניהם חד והא בהא תליא כשיבואו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו אז יהיה לה' המלוכה על כל מעשיו שלא יהיה שום שליטה אחרת בשום כח מכחות הלב שזהו עיקר המלוכה האמיתית. וכל זמן שעמלק קיים אין הכסא שלם רצונו לומר כידוע דנשמתין דישראל אתגזרון מכורסיא (תקו"ז תי' ו) ואין טהרתן שלימה להיות הש"י יושב על כסאו כדרך שאמרו (ב"ר פ' מז) האבות הן המרכבה וכן כלל ישראל מרכבו יתברך עליהם. והא' הנעלמת בסוף מלת כסא רומזת לקוב"ה אלופו של עולם דגניז בגוייהו והיא חסרה גם בכתב כל זמן שזרעו של עמלק בעולם. כי אותיות כ' ס' הכ' רומזת לכתר וכן הוא דמות הכתר וכן מושחין מלכים כמין כ' והוא כתר מלכות של היושב על הכסא שהוא הרצון העליון שלמעלה מרצון האדם שממנו נשפע ונמשך המחשבה למוח האדם. והס' רומז ליצר הרע כמו שאמרו בבראשית רבה (פ' יז) על פסוק ויסגור בשר דבא ביצירת האשה רומז ליצר התאוה שזהו היצר שברא הש"י כי יש בו צורך לרבוי נפשות כמו שאמרו ביומא ס"ט ב' דעל כן לא בטלוהו לגמרי וכן אמרו בזוהר (ח"א קלז) דעל כן נקרא לבן דגם לעתיד יהיה רק דאתלבן והיינו כמו שאמרו (שם) על פסוק ונתתי לכם לב בשר לב להוציא בשר. וחלל הלב הוא עשוי דמות ס' ושם משכן היצר ואלופו של עולם גנוז בגויה דבאמת הוא טוב מאוד. רק על ידי השעיר הרומז ליצרא דכעס שהוא ישחט ולא ישאר ממנו שורש וענף לעתיד לבא. כי זה נחלת עשו לבד ברציחה והאשה הביאה מיתה לעולם על ידי יצר התאוה שנטה לצד הרע ונתאחד עם יצרא דרציחה שמזה בא מה שהרג קין להבל ועל ידי זה גרם המיתה. וזהו הגורם לשעבוד מלכיות וכן הם הגורמים לשאור שבעיסה הכל חד כל אחד נמשך מחבירו. ועל כן נשא השעיר כל עונותם לעזאזל ואמרו ז"ל (יומא סז, ב) לכפר על מעשה עוזא ועזאל שהוא בתאות ועריות והוא ארץ גזירה דארץ הוא רומז לנוקבא כידוע שהוא המקום המקבל ליושבים וארץ גזירה אינו מקבל כלום רומז לאשת זנונים. אף שמצד הדמיון נראה שאדרבא היא מקבלת הכל, באמת אינה מקבלת כלום. וכן הם כל ארצות העמים צור וחברותיה דתמן שובעא תמן זולא וחושבים בעולם הזה שהם תכלית הישוב ועיקרו. ובאמת הם עיקר ארץ גזירה ומדבר שממה מכל מאחר שאין שם ישוב האמיתי הקיים לעד. וזהו מדבר העמים כי הם לבבם כמדבר שאינן בכלל ישוב ובדרך ארץ שקדמה לתורה דאותם שבדרך ארץ הם מכירים מעלת ישראל ואביהם שבשמים ועתידים להיות עבדים להם וזהו עיקר הדרך ארץ להכיר ערכו ומעלת מי שגדול ממנו. אבל שעבוד מלכויות הוא מצד השעיר אשר לא ישא פנים לזקן ואינו בדרך ארץ ומשכנו בארץ גזירה ולשם נושא כל עוונות בני ישראל כי אינו משלהם בעצם כלל רק משם הם באים. מה שאין כן אומות העכו"ם אפילו שבים לא נתנו תשובה אלא לישראל (מד"ת האזינו ד) אבל להם אין כפרה כלל כי אצלם החטא בעצם. ועל כן גם לרבי נקרא יום הכפורים דישראל מקדשי, שעל ידי דמקדשי עצמם עד שהם קדושים בעצם דדבר זה בא על ידי השתדלות האבות לבניהם אחריהם וכל הדורות, על ידי זה זכו לקדושת יום הכפורים. ואע"פ שמכפר גם לשאין שבים דעל כן נקרא שבת מכל מקום הש"י קוראו על שמם דהם מקדשי ליה אע"פ שהקדושה בעצם להיות קדוש מלידה ובטן והריון ודאי הוא רק על ידי הש"י וכטעם אשר בחרת באברהם. אע"פ שהוא הראשון להשתדלות מעצמו דעל כן נקרא בריש חגיגה תחלה לגרים. מכל מקום אחר שזכה לשם האזרחי להיות נבנה ממנו אומה ישראלית נעשה גם הוא אזרח בישראל ולא גר רק כאלו היה מלידה כן. כי באמת כל התעוררותו והשתדלותו היו על ידי הש"י שעוררו לכך כדרך שאמרו ז"ל (ב"ר פ' ב) על פסוק מי העיר ממזרח. וזה גם כן נתלה בסוד הידיעה והבחירה שאע"פ שהש"י מסר הבחירה לבני אדם הרי מצד הידיעה הכל של הש"י. והידיעה דראש השנה הוא קודם ההשתדלות מה שעתיד להיות טוב וצדיק מעיקרו. ויום הכפורים הוא אחר ההשתדלות וגם אחר שיחטא מכל מקום כשלג ילבינו לפי שהם כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית היינו קבוע וקיים מעולם מצד אמיתות רצון הש"י ונמצא מעולם לא חטאו ולא סרו כלום מאמיתות רצונו. ועל כן אינם בכלל המועדים שהם מה דישראל מקדשי מצד הבחירה וההשתדלות הנעשה. אבל ראש השנה ויום הכפורים הוא מה דישראל מקדשי מצד הידיעה ועל כן לא שייך בהם שמחה נגלית כיון דאינו מצד השתדלותם הנגלות.

ובראש השנה ההתגלות הוא פחד ואנו מבקשים ובכן תן פחדך על כל מעשיך כי זהו ההבדל בין ישראל לעמים שהם רוצים בשלוה ובורחים מפחד ואפילו מפחד הש"י. אבל בני ישראל רוצים בפחד הש"י כי זהו אמיתות השלוה והשמחה והסרת כל מיני פחד. וכמו שאמרו בעבודה זרה (סה, א) אתון אית לכו אימתא דמלכותא, דבתכלית השמחה ושלות תענוגי עולם הזה שהיה להם, בא פחד מלך בשר ודם ועירבב את הכל. אבל אנן לית לן אימתא דמלכותא מאחר שאין לנו מלך אלא אתה, ומה שאימתו יתברך מוטלת עלינו זהו תכלית שלותינו ואנו מצפים ומבקשים על זה ויחד לבבינו לאהבה וליראה את שמך. וזה סוד ראש השנה שהשמחה מסותרת בפחד כי הידיעה שקודם ההשתדלות מצד ההתגלות עומד בפחד על כל פסיעה שלא יטה מרצון הש"י. וכמו שאמרו (ברכות ס, א) אשרי אדם מפחד תמיד ההוא בדברי תורה כתיב. וראש השנה שהוא זמן בריאת עולם הוא זמן ירידת הספינה ללמין שהיא בפחד שאינו יודע איזה רוחות יעברו עליה. אלא שאנו נכון לבנו בטוח בה' שיוציא כאור משפטינו ועל כן הוא חג שהחודש מתכסה בו היינו חידוש אור דכנסת ישראל נעלם ומכוסה עדיין אלא שאנו בטוחים בהש"י שיהיה אור לנתיבתינו. וזה שאמרו (ויק"ר פ' כא) על פסוק אורי וישעי אורי בראש השנה שאז החודש מתכסה ואין אור גלוי עדיין כלל. רק מצד הידיעה דהש"י הוא אומר דגם בכיסוי כזה יש אור והוא אורי להאיר ההשתדלות דלזה צריך אור מאיר לרגלו ונתיבו לדעת באיזה דרך מהלך. והאור בא על ידי תוקף היראה שהוא אותיות ראיה דעל ידי זה זוכה להיות מחוי להו יצחק [דרגא דפחד יצחק כידוע] הקב"ה בעיניהו (שבת פט, ב) ויזכה להארת פניו יתברך שיאיר לו לראות באיזה דרך מהלך ויאיר לו בחשכת לילה והחודש המתכסה. וישעי ביום הכפורים זהו הישועה אחר שחטא וכבר נכשל במבואות האפלות ונפל בגיא צלמות ח"ו למקום שנפל. הש"י מושיעו בעת צרה ומצילו ופודאו מכל מיני רע ח"ו שזהו תכלית הישועה עד שמעתה ממי אירא. כי כבר נשלם שלימות היראה דראש השנה שאינו ירא אלא מהש"י ואין לי לירא עוד משום בריה ומשום דבר בעולם לא משאור שבעיסה ולא משעבוד מלכויות כי כבר הוא צדיק ונושע. ולכך אז השמחה בהתגלות יותר כמו שאמרו (תענית כו, ב) לא היו ימים טובים לישראל כו' שבהן בנות ישראל יוצאות וחולות כו' אע"פ שהמצוה הנגלית בו הוא אדרבא לענות נפש היינו לפי שזהו תכלית השמחה של בני ישראל לא על ידי אכילה ושתיה ועינוגי עולם הזה. ואחר שיחטא ויתכפר אז זוכה למקום שבעלי תשובה עומדים שהוא גדול יותר כי הצדיק גמור שלא חטא עדיין בעולם הזה משיג שמחה על ידי עניני עולם הזה כשלוקחם לשם שמים, וזהו קדושת המועדות וכן קדושת השבת דקבוע וקיימא כי באמת עמך כולם צדיקים גם כן דיש בכל אחד מישראל כל המדרגות ועל דרך שכתבו הראשונים בנידה (יד, א) על מה שאמרו הגמלין כולם רשעים ורובן כשרים דהא והא איתנהו ולגבי דהא נקרא צדיקים ובהא רשעים. וכן כל פושעי ישראל מלאים מצוות כרמון ומצד אותן מצוות נקראו צדיקים ומצד החטאים הם בעלי תשובה ואין יכולים להשיג עוד כל כך שמחה על ידי עניני עולם הזה שכבר נתגשמו אצלם וגם כי אין קטיגור נעשה סניגור. אבל הנה הם מצד הזה אחר התשובה והכפרה משיגים לאור יותר גבוה והשגת שמחה גמורה שמעין עולם הבא ולא מצד הנאת עולם הזה וחמודותיו. ולהיות דומין למלאכים. ובזמן שבית המקדש קיים היו הקרבנות פועלים כן בלב בני ישראל שהיו באמת כן דומים למלאכי השרת כי השטן הוא יצר רע (ב"ב טז, א) וביום הכפורים דלית ליה רשות לאסטוני (יומא כ, א) היה נשלף גם כן יצר רע מלבבות בני ישראל. ועל כן אז היו בנות ישראל חולות ואומרות בחור שא עיניך כו' שזה נראה כפריצות גדולה ואיך לא מיחו בהם חכמים ואדרבא סיפרו לשבח ולמנהג הגון בישראל. אבל באמת אז ביום הכפורים היו הכל מרגישים בעצמם לב בשר בענין שהיה ניכר לכל שאין בדבר זה שום פריצות כלל. ועל כן לענין הנעירה בליל יום הכפורים אמרו (שם יט, ב) דגם בגולה היו עושין כן אלא שחוטאין אבל בזמן הבית לא היו חוטאין כלל ביום הכפורים. רק משחרב בית המקדש אע"פ שמכל מקום עצמו של יום מכפר וקדושתו לא סרה ובשמים ממעל הוא ממש כמקדם ועל כן לית ליה רשות לאשטוני שההשטנה למעלה אין בכחו, מכל מקום ההסתה למטה לא ניטלה ממנו. לפי שמצד ההתגלות למטה בטלו המעשים דעבודת היום בפועל ונשיאת השעיר העוונות ועל כן חטאו. והש"י אמר על זה לפתח חטאת רובץ שהוא מהסתת היצר ושאין להעניש כלל על זה דזה כל ענין כפרת יום הכפורים שהש"י אומר שכל העוונות המה על ראש השעיר ובארץ גזירה. אלא שבכל השנה הוא רובץ על מפתחי הלב וביום הכפורים הש"י משלחו לדרכו שעירה. ועל כן אנו אומרים סדר עבודה לשלם פרים שפתינו כי באמת הכל נעשה גם היום בשמים ממעל והכפרה שלימה גם בהתגלות בעולם הזה, אלא שאינו בפועל ממש במעשה רק בדבור שגם הוא גילוי אלא שאינו גילוי מורגש כל כך בפועל. עד יערה עלינו רוח ממרום להיות מורגש בפועל גמור ביום הכפורים בכל לבבות בני ישראל סילוק וביטול היצר רע מן הלב לגמרי על ידי שילום פרים שפתינו ואז נזכה לגאולה שלימה במהרה בימינו אמן. ושחיטת היצר רע אשר כפי דעתי אם ניתן רשות לומר בזה על דרך השערת הדעת תורה ודעת נוטה יהיה זה ביום הכפורים וכבר בשמים ממעל הוא קדושה קביעא וקיימא דלית ליה רשות לאסטוני. וכן בזמן הבית על ידי עבודתינו ועבודת כהן גדול שהיה שלוחינו ושליח בית דין היה גם סילוק היצר בלב אבל הכל רק לשעה ובאותו יום לבד ולא בכל הימים אשר יוצרו. ועל כן אף באותו יום ודאי לא היה עדיין סילוק יצר לגמרי כמו לעתיד ממש דאם כן לא היה יכול לשוב עוד אח"כ רק על דרך שהיו בשעת מתן תורה חרות מיצר רע והכל לפי מה שהוא אדם. אבל כשיזכו לזה בימי הגלות בלא עבודת קרבנות בפועל אז יזכו לסילוק גמור ונצחיי. ובכל יום הכפורים על ידי השתדלותינו לשוב אל הש"י אנו מקרבים דבר זה כחודה של מחט והולך ומתרחב עד שהש"י יפתחנו לנו כפתחו של אולם בזביחת היצר רע לגמרי במהרה בימינו אמן.

רסיסי לילה – ר' צדוק – אות נג'

[נג] ענין משנכנס אדר מרבין בשמחה (תענית כט, א) והרי בניסן עיקר גאולת ישראל ובסיון קבלת התורה ובסוכות זמן שמחתינו ולא נאמר על ידי זה על כלל החודש מרבין בשמחה. וגם מה הלשון מרבין משמע דיש שמחה תמיד אלא דאז מרבין בה ואיזה שמחה תמידית יש לישראל בהיותם בגלות ונאמר אל תשמח ישראל אל גיל וגו'. אבל ודאי הכונה על שמחת ישראל בה' מעוזם כמו שנאמר שמחו בה' וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב והוא שמחה של מצוות ותורה כמו שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב דהישרנות מוליד שמחה בלב כי תומת ישרים תנחם והולך בתם ילך בטח ואין חסר כלום ועל כן לישרי לב שמחה. ובתענית (טו, א) אמרו לא הכל לאורה ולא הכל לשמחה צדיקים לאורה וישרים לשמחה כו' פירוש צדיק הוא המוגדר במעשיו אף שהלב אינו שלם וישר עדיין מכל מקום מגביר שכלו על יצרו לבלי יגרר אחריו וזהיר במעשה בפועל כל רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה. והמעשים מביאים קדושה ללב דעל כן מברכין אשר קדשנו במצותיו פירוש קדושה בכל מקום הוא הבדלה להבדיל ולהפריש הלב מחמדות עולם הזה ועל ידי זה זוכה לאור הזרוע שהוא השגת חידושין דאורייתא מתורה שבעל פה המאירים ללב. כי אורה זו תורה ותורה שבכתב היא האמת אשר מארץ תצמח שהיא כזריעה בלבבות בני ישראל להצמיח מתוך לבבם הרבה מאוד תוספות מרובה על העיקר. וכמאן דאמר בגיטין (ס, ב) רוב תורה בעל פה וגם מאן דאמר רובה בכתב לא פליג אמציאות רק סבירא ליה כיון דליכא מידי דלא רמיזי באורייתא והכל נדרש מתוך הכתובים וכיון דאתיהיב למידרש כמאן דכתיב מפורש דמי, קרי ליה רוב בכתב, וכיוצא בזה כתבו המפרשים. אבל ודאי עצמות הכתב דבר מועט מאוד ועיקר מה שנאמר ארוכה מארץ מדה הוא מצד ביאורה שבעל פה הנצמח מלבבות בני ישראל על ידי אור שבכתב הזרוע בהם. ואמיתות תורה שבעל פה מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש יהיה בו כדי להאיר הלב מאפלתה אינו אלא לצדיקים דלרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי ואם אין דומה למלאך אל יבקשו תורה מפיהו. ורבי מאיר דגמר תורה מפומיה דאחר תוכו אכל כו' (חגיגה טו, ב) היינו דפנימיות ישראל עמך כולם צדיקים וכמו שאמרו (ברכות יז, א) גלוי וידוע שרצונינו כו' ומי מעכב כו'. וכמו שכתב הרמב"ם בטעם כופין עד שיאמר רוצה אני דעצם רצונו באמת כן וכופין רק למנוע הסתת היצר שהוא חוץ מאמיתות רצונו והוצי הסובבים לאסא. ועל כן גם בהשגת התורה שבעל פה דאחר היה תוך הראוי להיות נאכל מצד הפנימיות שבו שהוא צדיק. דכל רשעותו רק מהשפה ולחוץ מצד היצר הרע וזהו קליפתו שזרק. ולעצמו לא האירה תורתו מפני ריבוי הקליפה הסובבתה. אבל רבי מאיר היה יכול להבדיל ולהפריד התוך מהקליפה כי הוא היה מלא אור כשמו שעל כן בתורתו כתוב כתנות אור בא' (ב"ר סו"פ כ) שגם הלבוש של עור מלא אור והוא כמו אור האבוקה שמושך אליו כל אור קטן שמתקרב לו כך היה יכול למשוך אור הפנימי שהיה באחר אליו. ועל כן יש להרהר בתשובה קודם הלימוד דאז נקרא צדיק כמו שאמרו בקידושין מ"ט ב' וזוכה לאור הזרוע שיהיה נזרע מה שילמוד בקרב לבבו להצמיח אורה מרובה בקרבו להיות על כל דרכיו נוגה אור שלא יכשל מעתה. ולעולם אין הלב מאיר לגמרי אלא מתוך השגת דברי תורה אמיתים המתחדשים בלבו וחכמת אדם תאיר פניו. וכן האור שנברא בששת ימי בראשית גנוז לצדיקים ורצה לומר אור ההשגה שהיה ראוי לאדם קודם החטא יוכל לזכות לה גם כן אחר שיחטא וישוב. ואף דעיקר שם צדיק היינו צדיק מעיקרו מכל מקום גם בעל תשובה נקרא צדיק גמור כנזכר לפי שהתשובה עוקרת החטא למפרע דוגמת התרת נדר על ידי החכם והוא כאלו לא חטא מעולם. וכדרך שאמרו בימים ההם וגו' יבוקש את עון ישראל ואיננו וגו'. וכל השגה מכונה אור שהוא מאיר לאדם בכל ענינים כמהלך במקום אורה שרואה בטוב דרכו שלא יכשל מה שאין כן במבואות האפלות. וזהו הראוי לצדיקים אשר זה מדרגתם בהגדרת מעשיהם לשמור רגלם מלכד. אבל השמחה אינו אלא בהש"י מה שהוא דבוק בו ואפילו עדיין אינו דבוק ואפילו מרוחק לגמרי רק שמכל מקום מבקשו וחפץ לידבק בו נאמר ישמח לב מבקשי ה'. ועל ידי אור תורה ונר מצוה יוכל לזכות לשמחה זו גם כן כי מאן דאחיד באורייתא אחיד בגופא דמלכא והמאור שבה מחזירו למוטב אפילו אותו עזבו ח"ו כמו שאמרו במדרש איכה. דעל ידי זה מעורר לבבו לבקש ה' אלהיו ואז זוכה לישרת לב. דכל הישרות שבלב אינו אלא התמימות עם ה' אלהיו דיודע שיש בורא ומנהיג ושאין שום דבר חוץ ממנו וזה מפשט כל עקמומיות שבלב. ואף אם עדיין היצר כרוך בעקבו ואיננו מוגדר במעשיו כצדיק גמור על זה אמרו (ברכות סג, א) בכל דרכיך דעהו אפילו לדבר עבירה והוא יישר ארחותיך. ובעין יעקב שם הגירסא היינו דאמרי אינשי גנבא אפום מחתרתא רחמנא קרי רצה לומר דרוב גנבי ישראל הם בכלל נקראים ישרים כמו שאמרו בפרק רבי עקיבא (פח, ב) אנן כתיב בן תומת ישרים. כי כולם מאמינים בני מאמינים והאמונה התקועה בקרב כל איש ישראלי דהכל מהש"י היא הגורמת לו ישרת לב. ואפילו שהיצר רע גוברו ומחטיאו במעשה הוא לא זז מאמונתו וגם שם רחמנא קרי אלא שהיצר מעוור עיניו ולא ידע שזה דבר עבירה. ואף דסוף סוף הוא תועה מדרך הישר מכל מקום על ידי זה הש"י מיישר אורחותיו והוא הנקרא ישרי לב הזוכה לשמחה. אף על פי שאינו זוכה לאורה זו תורה שתהא מאירה עיניו ולבבו כל זמן שלא נטהר במעשיו. מכל מקום זוכה לשמחה בה' על ידי התורה מה שלא זכה לה הצדיק גמור שאין לו ישרות לב שלבו דואג בקרבו תמיד.

ואע"פ שהם שתי מדרגות שונות מכל מקום הם באמת נמשכים זה מזה וכלולים יחד. ואיחר ישרי לב דמתחלה כל אחד צדיק ואח"כ בא לישרת לב. ומה דכל ישראל ישרים הוא לפי שכולם צדיקים גם כן. אלא שמכל מקום מדרגות מדרגות הם ויש שזה גובר בו והוא העיקר אצלו להיות צדיק במעשיו. ויש שהישרות לב גובר בו ומכל מקום סוף סוף גם הצדיק זוכה לישרת לב. ועל כן אחר שזכר מדרגת ישרי לב חזר להזכיר הצדיק ואמר שמחו צדיקים בה' וגו', דגם הם מגיעים למדריגת השמחה אלא שאינו מצד עצמם רק על ידי המאור שמחזירם למוטב ולשמוח בה'. כי זהו תכלית ועיקר הכל וכל המכוון בכל התורה כולה ותרי"ג מצוותיה להיות דבוק על ידם באלהים חיים ולהשיג אמיתות דבור הראשון ששמענו מפי הגבורה אנכי ה' אלהיך וגו' ונאמר ואתם הדבקים בה' וגו' דכולם יש להם שייכות בדבקות זה דחלק ה' עמו. וזהו השמחה תמידית שיש לאיש הישראלי מה שנוצר יהודי וניטע תוך מטע ה' להתפאר זרע יעקב דזו שמחה שאין עצב עמה ואין שום דבר החוצץ ומעכב בעד שמחה זו מה שזכה להיות לו חלק באלהים חיים. ואפילו נשתקע במקום שנשתקע והגדיל עוונות לאין שיעור עדיין לא ניתק ונכרת דביקות שרשו במקורה שהוא דבר שאי אפשר בזרע יעקב אבינו ע"ה שהיתה מטתו שלימה ולא ידח ממנו נדח. והוא על דרך שאמר דוד המלך ע"ה בשם כלל הכנסיה בהיותם בתכלית הירידה והשפלות גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי. שאפילו הולך בדיוטא התחתונה שבמבואות האפלות דהשתקעות חמדות עולם הזה והבליו שהם דמיונות של תוהו ועד ארגיעה ומכונים בגיא צלמות, לא אירע רע כלל מאחר דאתה עמדי אפילו אפום מחתרתא, אם כן הוא יישר אורחותיו. וזהו השמחה שצריך להיות לאדם בעבודתו כמו שנאמר עבדו את ה' בשמחה אע"פ שצריך להיות גם כן ביראה וגילו ברעדה מכל מקום לא יזוז שמחה זו גם כן מנגד עיניו מה שהוא זוכה לעבוד להש"י והיש שמחה גדולה מזו. והצדיקים עושין מאהבה ושמחין ביסורין גם כן (שבת פח, ב) מאחר שמכירין שהכל מהש"י ולא במקרה ח"ו רק כאב המכה את בנו להיישירו או הרופא שעושה דברים מייסרים להחולה כדי להחיותו דודאי אע"פ שמיצר הוא עכשיו שמח לאחר זמן. והמבין ומכיר גם בשעת מעשה הוא שמח. ובשמחה זו שנוהגת אצל איש היהודי תמיד ואין זז ממנו בין בטיבו בין בעאקו ובכל חילופי הזמנים, בה מרבין משנכנס אדר שהוא החודש שנהפך מיגון לשמחה דהמן חשב לעקור שורש היהדות לגמרי שלא יזכר שם ישראל עוד מה שלא היה כן לפניו בגלות מצרים ובבל ופרס דרק שעבדום. דזהו שורש עמלק שנצטוינו למחותו ולאבד כל זכר לו מדה כנגד מדה. כי הוא גם כן שנזדווג לישראל ברפידים שיצא עליהם ללחום עמהם מה שלא עשו כן אז עדיין שום אומה. דמצרים היו ביניהם ושעבדום ומלחמת סיחון ועוג והשאר הוא מה שקרבו עליהם ונלחמו כנגדם. אבל הוא יצא כנגדם וחשב כי עתה שכבר יצאו ממצרים והם כולם יחד במקום אחד יוכל ח"ו לעקור את הכל. שזה היה רצון עשו זקינו גם כן נגד יעקב. ולא עלתה בידם, דאע"פ שצופה רשע לצדיק וגו' הקב"ה לא יעזבנו בידו. ומכל מקום מדנצטוינו למחותו שמע מינה דפעל איזה דבר דאם לא עלתה בידו כלום כמו לעשו מה שייך זכור את אשר עשה וגו'. ואף דבאומות העולם מחשבה רעה הקב"ה מצרף למעשה (כמ"ש ירושלמי פ"א דפאה) היינו להענישם אבל לצוות לישראל לזכור על כרחך דעשה איזה דבר נגדם. והיינו מה שנאמר אשר קרך ודרשו רז"ל (מד"ת תצא ט) אע"פ דנכוה בה קיררה בפני אחרים. היינו דלולא מלחמתו אז לא היה שום אומה ולשון מתעוררים להתגרות בישראל כי רעדה אחזתם ונפל פחדם עליהם. רק על ידי התעוררותו ללחום והוא ראשית גוים ושורש של כל האומות נולד התעוררות זה בכל האומות. ואף דהוא נכוה כי בא בזמן שהיו בתכלית המעלה מוכנים לקבל תורה ואף דלשעה רפו ידיהם ברפידים לא היה אלא כרגע ותיכף שבא עליהם שעבדו לבם לאביהם שבשמים ועל כן הוא נכוה. אבל מכל מקום פעל התקררות אצל אחרים שלא ייראו עוד ללחום והם באו בזמן מאוחר בימי השופטים ואז לא נכוו עוד ועל כן נצטוינו לזכור זה למחותו.

ואמרו ז"ל (מד"ת תצא ד) אתם זוכרין אותו מלמטה ואני מוחה מלמעלה דעל ידי הזכירה הוא נמחה. כי כל כח עמלק שפעל באומות הוא בהתעוררות בהיות הוא הראשית על ידי אתערותא דיליה נתעוררו כל העמים כולם. כמו באדם על ידי התעוררות מחשבה שבמוחו אברי המעשה מתעוררים לפעול כמחשבתו. וראשית דישראל הוא הש"י כי אתה אבינו אלא שאמרו ז"ל (שמו"ר פ' נב) לא זז מחבבה עד שקראה אמי והיינו כטעם תנו עוז לאלהים דכך היה רצון הש"י שיהיה האדם באתערותא דלתתא מוליד אתערותא דלעילא וכאלו הוא הראשית והאם המולידה אתערותא דלעילא אח"כ שמתעורר למעלה כמו שהוא מתעורר. והזכירה הוא התעוררות המחשבה ועל ידי זה נגמר הפעולה מלמעלה כי על ידי זה נעשים ישראל הראשית דלמעלה כאשר יש בהם אתערותא זו למחות זכר עמלק היינו שלא יהיה שום ראשית והתעוררות לרע כלל בעולם שזהו ביטול היצר דלעתיד. וכל זמן שעמלק קיים דיש מציאות ליצר אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו ואם כן הש"י הוא הראשית. וכמו ביציאת מצרים ומתן תורה דקול דודי בא באתערותא דלעילא ובעולם הזה לא היה מציאות הראשית ויש עדיין מציאות לראשית דרע. ומחיית הראשית דרע הוא גאולה העתידה אמרו ז"ל (סנהדרין צז, ב) דאינו אלא בתשובה היינו באתערותא דלתתא דוקא ועל ידי גודל השתוקקותם למחות שורש היצר דהוא ענין הזכירה דעמלק על ידי זה יפעלו למעלה שהש"י כן כי על ידי זה נעשו הם הראשית דטוב בעולם הזה. וממילא שוב אין מציאות לראשית דרע כלל וכל הגוים נעשים גרים גרורים. וכמו בימי המן רבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד וגו' על ידי שאבד הראשית שלהם. והמן הוא נתגבר יותר מעמלק שכבר הוציא גזירה כתובה וחתומה ואמרו ז"ל (אסת"ר פר' ז) דנחתם בטבעת מלכו של עולם גם כן רק שהיה בחותם של טיט. והיינו כמו שאמרו ז"ל (סנהדרין שם) אלעתיד דאם אין עושין תשובה הקב"ה מעמיד מלך קשה כהמן וכמו שאמרו (מגילה יד, א) דגדולה הסרת טבעת מארבעים ושמונה נביאים דעל ידי זה שבו. והנביאים שבאו בדברי ה' זהו אתערותא דלעילא שהש"י בא לעוררם בהיות הוא הראשית שלהם ולא הועיל כי הש"י ברא הבחירה על ידי כח היצר המעלים דבר זה שהש"י הוא הראשית ועדיין לא הוטהרו מיצר רע החפץ להפרידם מדיבוקם באלהים חיים. ואין מניח שיצא לפועל ממש במעשה כפי מה שהוא במחשבת עומק ראשית שלהם עד הסרת הטבעת דכבר אמרו ז"ל (זח"ג קט, א) דהמלך סתם במלכו של עולם מדבר שהוא כביכול הסיר טבעתו ונתנה להמן. היינו דודאי חלילה שיעלה על הדעת העליון יתברך שמו להשמיד שורש ישראל אשר בחר לו לסגולתו. ועל כן אמרו ז"ל (מגילה יב, א) על זה דהיה רק לפנים והיינו דהחותם שלמעלה לא היה מלבו ועל ידי פמליא של מעלה רק שמסר טבעתו להמן שהוא יחתום מה שירצה. כידוע מה שאמר המן אלהיהים ישן (מ"ר שם) שהיה אז בגלות בבל דוגמת שינה כאלו נסתלק עינא פקיחא דהשגחתו ח"ו בתחתונים דעל זה נאמר עורה למה תישן וגו' והרי זה כאלו הסיר טבעתו ונתן הממשלה להמן לעשות כרצונו כי הוא סילק השגחתו. וזה נקרא חותם של טיט היינו חותם שמצד עולם הזה עפר מן האדמה. מה שאין כן חותם שלמעלה כשנגזר ח"ו הוא חותם של דם דהוא הנפש דבו משכן נפש הרוחנית שמעליונים אבל טיט הוא חותם גופני לומר דנחתם רק בעולם הזה. ומצד דכביכול היה אז במדריגת שינה וכאלו ח"ו עזב את הארץ היה נחשב זה גם כן לחותם. וזה החותם אפשר להיות נשבר בקל כאשר יעירו ויעוררו את האהבה דבאתערותא דלתתא לעורר אתערותא דלעילא ומתגלה כי אין עוד מלבדו ומלכותו בכל משלה ואין עוד מקום לחותם טיט כלל. ונמצא דהסרת הטבעת הוא ממש ההיפך מארבעים ושמונה נביאים שהיו אתערותא דלעילא לעורר אתערותא דלתתא ולא הועיל והסרת טבעת הוא סילוק האתערותא דלעילא לגמרי. ואז בזמן הסרת הטבעת היה תכלית תוקף השינה דעל ידי זה נתעורר המן לומר ישנו עם אחד וגו' כדברי רז"ל (מגילה יג, ב) ישנים מהמצוות. דאף דפושעי ישראל מלאים מצוות כרמון הוא רק מצד שורש נשמתם חלק אלהי ממעל המעוררם וכאשר זה היה בשינה היו הם ישנים מהמצוות. והיה בהכרח לאתערותא דלתתא לגרום אתערותא דלעילא וזה הועיל יותר דעל ידי הריחוק מתעורר שורש האהבה יותר כידוע דכאשר הבן עם אביו יחד בתמידות האהבה כבר בהרגל ולפעמים יוכל לוותר קצת נגדו. אבל כאשר הוא בריחוק ומתעורר בלבו זכרון אהבת אביו הוא בתוקף עצום יותר שמצד הריחוק העצום צעק לבם אל ה' להתקרב יותר. וזהו ענין מלך קשה כהמן המעורר בתשובה שהוא תכלית תוקף עומק ראשית דרע המשכיח לגמרי הראשית דטוב בגדר שינה גמורה. ואז ויקץ כישן ה' כגבור מתרונן מיין כי כל שיקועים דעולם הזה נקרא שכרות מיין כמו שהיה באדם הראשון למאן דאמר (ב"ר פ' יט) ענבים סחטה, ובנח, וכמו שנאמר כוס ביד ה' וגו' שמשקה כל האומות ומשכרם. אלא שהם נשארים כך בשכרותם אבל ישראל הם מתעוררים משכרותם ומתפתים ביינם כי יש בהם מדעת קונם (עירובין סה, א) ודעת נקרא ההשגה שבפנימיות והעלם כטעם משה מלגאו דעל כן דעת זה רוח הקודש כמו שכתב רש"י פרשת תשא שהוא השגה נעלמת שמצד דיבוק הנשמה במקורה וראשיתה ואף בעת השינה והשכרות הם דבוקים באמת בראשיתם רק שהוא בהעלם בעולם הזה.

וזה ענין חודש אדר שבו נולד ומת משה רבינו ע"ה שהוא שורש הדעת דישראל ולידתו הוא התגלות הדעת בעולם ומיתתו הוא הסתלקותו שנשאר בהעלם. כנודע דכל אורות שנתגלו בעולם הזה אף דנתסלקו היינו מן הגילוי אבל לא נסתלקו לגמרי רק נשארו בהעלם. ושנים עשר חודש הם שנים עשר מיני התחדשות שיש ללבנה הרומזת לכנסת ישראל כנודע וניסן הוא ראשית התחדשותם שבו היתה ראשית התגלות אומה הישראלית שיצאו מעבדות לחרות להיות לעם מיוחד בפני עצמו. ואדר הוא האחרון שבמיני התחדשות אחר שכבר עברו כל מיני שינויים דתקופת השנה הוא מעותד לחזור להתחלה ונקודה הראשונה ולא פעלו בו כל השינוים כלום. ואדר הוא המחזיר לניסן שבו הוא כח זה דהחזרה אחר שעבר כל מה שעבר ונתרחק מההתחלה תכלית הריחוק האפשרי ובקצה האחרון, הוא מחזירו שנית לההתחלה ורחוקים נעשו קרובים בתכלית הקירוב עד שחוזר להתחלה עצמה. וזהו בכח הדעת המחבר חכמה ובינה ריעין דלא מתפרשין אע"פ שבתולדותיהן הם מתפרשין ומתרחקין לפעמים זהו מצד ההתגלות בעולם הזה דאין השם שלם כל זמן שעמלק קיים להיות ניכר התכללות התולדות באבות איך כולו חד. ונראין אותיות י"ה שהם אבא ואמא לשם נפרד בפני עצמו שאין לו חיבור עם זכר ונקבה וזה שמי לעלם כתיב דבעולם הזה הוא נעלם איך כולו חד באמת כמו שיהיה לעתיד ה' אחד ושמו אחד דיהיה כנסת ישראל וה' אחרונה דבוקים לגמרי בעומק ראשית הרמוז בקוצו של י' (זח"ג סה, ב) וכולו חד. ובאדר הוא כח ההגעה לזה על ידי המלך קשה כהמן ולפיכך טעה המן וחשב שיצליח אז כי ראה שגזירתו מצלחת בחודש זה. וההצלחה האמיתית מגזירה הוא כאשר פועלת בקרב לבבות בני ישראל תשובה ומביאה ישועה וביטול הגזירה דזה טעם (כתובות ג, ב) גזירה עבידא דבטלה ששמעתי פירושו דעשויה לכך כדי שיבטלוה. והוא חשב דמיתת משה הוא הסתלקות הדעת לגמרי ונשארו בשינה גמורה וכשכרות האומות שאי אפשר לעוררם. ובאמת הרי בו נולד גם כן ואם כן אדרבא חודש זה מוכן להתגלות הדעת ועל כן גם מיתתו לא היתה הסתלקות דאיך אפשר שהחודש המוכן להתגלות יהיה מוכן להפכו גם כן. ועל כרחך דגם הסתלקותו אינו הסתלקות גמור רק מצד מראה עיני בשר אבל באמת אדרבא גם זה התגלות ועוד יותר שאין צריך להיות נגלה בפועל גמור עוד דדי גם שיהיה בהעלם כי כבר נחקק דבר זה במעמקי לבבות בני ישראל כטעם שביק חיים לכל חי שמניח חיותו להם אלא שאצלם הוא בהעלם. אבל מכל מקום הוא בהתפשטות יותר ושאף בהעלם יש בו דעת הגמור. וזה טעם חייב לבסומי עד דלא ידע והעדר הדעת ונקרא ביסום ולא שכרות דעל ידי שכרות כל שלחנות מלא קיא צואה כהתעות שיכור בקיאו. אבל ביסום אדרבא משמעו ריחו טוב ובושם, וחמרא וריחני פקחין (יומא עו, ב) לא כשכור שהוא כשוטה לכל דבר. ואף דלא ידע בין כו' מכל מקום הדעת הוא בהעלם וכפי תוקף הריחוק שיש מניסן עד אדר נדמה לריחוק גמור אבל באמת הוא אדרבא חוזר על ידי זה לעומק ראשית בסוד נעוץ סופן בתחלתן. ועל כן אז הוא ריבוי השמחה כידוע שהשמחה הבא מבן שהיה בריחוק הרבה מאביו ונתקרב אליו ששמחתו עצומה הרבה יותר מהבן שהוא עמו תמיד. וזהו הריבוי שמחה דאדר שהוא מיד שנכנס כי כל קדושת הזמנים הוא שבאיזה זמן נקבע אותו אור וקדושה שהאיר בו מאז דנשאר הרשימו שבו בהעלם קבוע וקיים כל ימי עולם. כמו בנפש בהסתלקות הצדיק מכל מקום אורו נשאר עוד בהתפשטות יותר. כן בשנה ובזמן כל יום שנקבע בו פעם אחת אף שנסתלק אורו נשאר בהעלם עוד בהתפשטות יותר בכל נפשות מישראל כולם. והתגלות אור דפורים הוא התגלות זה שגם בהעלם יש אור.

וזהו ענין שדרשו (מגילה טז, ב) ושמחה זה יום טוב דעל ידי פורים זכו לקדושת כל הימים טובים בשלימות יותר ולשמוח בהם יותר. כי ענין כל היום טוב הוא שיש באותו יום בהעלם האור שהיה בו כבר בגילוי ופורים הוא גילוי דבר זה שיש אור בהעלם אף שאינו מגולה ועל כן התחיל הרגשת שמחת פורים מתחלת החודש. כי חודש זה הוא תכלית ההעלם ובו וממנו נצמח תכלית הגילוי דבכל שנה ניסן שאחר אדר הוא הגילוי הנצמח מן ההעלם שמתגלה עוד יותר. וגילוי דאדר הוא שגם ההעלם אינו העלם. ועיקר התגלות זה הוא בי"ד וט"ו דאז קיימא סיהרא באשלמותא אבל על ידי אור זה דנתגלה דאין העלם אם כן גם מיד שנכנס החודש בהיותו באתכסיא גם כן מרבין בשמחה והולכין עד יום י"ד שהוא תוקף השמחה והתגלות הגמור להעלם שבהעלם. ולמוקפים הוא בט"ו דאז הוא עיקר אשלמותא דסיהרא וכמו שנקבע פסח וסוכות בט"ו דכל קדושת המועדות תליא בסיהרא וישראל מקדשי לזמנים בקידוש החודש ועל כן עיקרם באשלמותא. ופורים גם כן מכלל קדושת הזמנים רק לפי שהוא קדושת ישראל שמצד ההעלם דהוא ההתגלות דגם כל מעשינו פעלת לנו ושאין ישראל ניתקים לעולם ואפילו רגע אחד מהש"י וגם קדושתם קביעא וקיימא. ולכן אמרו בפורים לשון ונוח וגו' שקראו מנוחה ונייחא כמו שבת כי כל זמן שאדם צריך השתדלות ופעולה אין לו נייחא ועל כן עולם הזה הוא מלא טרדא וכשמת נח נפשיה ועולם הבא הוא יום שכולו שבת ומנוחה דצדיקים יושבים כו' דהיום לעשותם ומחר לקבל שכרם (ע"ז ג, א) ושבת הוא מעין עולם הבא ופורים גם כן אין צריך שום השתדלות דגם כשמבוסם ועד דלא ידע דבוק בהש"י כי יש להם נייחא מאוביהם היצר הרע על ידי מחיית עמלק. ומכל מקום אינו דומה דמצותו השביתה וזהו עיקר קדושתו הקביע וקיימא על כן אינו נתלה בסיהרא כלל. אבל פורים אדרבא עיקרו נתלה בסיהרא רק שהוא העושה מסיהרא שמשא שגם היא אור קבוע וקיים ואין בה העלם. וידוע דעשרים וארבע שעי מיכסי סיהרא לגמרי (ר"ה כ, ב) ויום ט"ו הוא אמצע החודש מכ"ט י"ב תשצ"ג ואם ננכה שעות ההעלם דמכסי כאשר אין שם העלם יום י"ד הוא האמצע. ועל כן היהודים הפרזים שהם רוב ישראל דלא מיגניין מעמלק (מגילה ה, ב) מקדימין לענין הנייחא בי"ד שכבר יש להם מנוחה כי יתרון האור מן החושך וכפי תוקף החושך כן תוקף האור. והתגלות אור שבהעלם כפי גודל ריחוקם מתגדל השמחה ומתרבה ביותר עד שאין העלם ועל כן י"ד הוא האמצע ואשלמותא דסיהרא. אבל המוקפים דמגניין ומוגדרים משורש היצר רע דעמלק ואינם כעיר פרוצה אין חומה אשר אין מעצור לרוחו הם צריכים מלחמה יתירה נגדו כי הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו לפי שהוא יכול לנצחו דאין הקב"ה מנסה אלא קנקנים שלימים (ב"ר פ' לב). ולפי שהם אין להם לב יודע מרת נפש כל כך על כן אין ממהרים כל כך בהרגשת השמחה עד אחר ניצוחם כפי מדרגתם. ולפי שלא היה להם העלם גמור מקודם גם כן לא נתברר אצלם אור זה שאין העלם ונשאר ט"ו אמצעי ומכל מקום יש להם מעלה יתירה במה שהם מחו עמלק ביותר. ובכל מקום מספר ט"ו הוא נגד שם י"ק שהם הרעין דלא מתפרשין וה' ד' הוות רק בתר דקבילת עוברה הוא הנקודה שבתוכה נעשה ה' (זח"ב ספרא דצניעותא קעח, ב). וי"ד הוא חבורם קודם קבלת העובר היינו הולדתן זכר ונקבה שהוא יציאת הדבר לפועל בשלימות שזהו בט"ו. ועל כן כולם צריכים להיות עושים שני הימים רק אצל אלו י"ד עיקר ובו עושין מצוות היום שהם ארבע נגד אותיות השם משלוח מנות ומתנות לאביונים נגד שני ההי"ן שרומזים למקבלים המקבלים שפע מהמשפיע ה' ראשון הוא רעהו מתרין רעין וה' שני היא דלה ואביונה ובכל מקום דל ואביון בכנסת ישראל הכתוב מדבר כידוע (ב"ר פ' עא). והמגילה הוא הרשום בכתב אמת היא מדת אמת ליעקב דהיא סוד ספר התורה וכן מגילה נקראת ספר כאמיתה של תורה (מגילה טז, ב) ועל כן מתחלת בו' ומסיימת בו' והוא הבריח התיכון המבריח מקצה אל הקצה שבו הוא עיקר התגלות האור שמתוך החושך. ועל כן מתחיל במלת ויהי המורה צער כצדיקים שתחלתן יסורין (ב"ר פ' סו) וסופן שלוה הוא מלת זרעו שזהו תכלית השלוה כמו שנאמר וראה בנים לבניך שלום על ישראל ושלום רומז למדת היסוד שממנה השפעת הזרע והוא סוף השישה קצוות שרומזת אליו אות הו'. והמן נתפאר ברוב בניו וחשב להאביד בני ישראל והיה להיפך כי עקרה ילדה שבעה היא חבור אותיות ו"ק ורבת בנים אומללה. ועל כן יוכלו לפעול פיקוד עקרים ועקרות בפורים אותם שהיו להם כבר ימים של צער הרבה על ידי שנעוץ סופן בתחלתן להחזיר הכל למקורן זוכין לבנים. כי כל עקרים ועקרות דישראל נמשך משורש עמלק שהיה מחתך מילותיהם ואומר טול מה שבחרת (מד"ת תצא) דמקטרג על מה שהש"י בוחר בזרע ישראל והבחירה הוא מצד שרשם ותולדה דמספר את רובע ישראל ובהיותו בן שמונה יום דאין יודע עדיין כלום נימול להש"י ונבחר לחלקו. ועמלק שהוא הראשית דגוים ושורש הנעלם דרע טרם שיצא לפועל והתגלות הוא נגד שורש הנעלם דטוב. וכל ריבוי דישראל שהם חלקו ונחלתו יתברך אינו כריבוי דעכו"ם שהוא התרבות גופות כריבוי דסוסים וחמורים רק הם ריבוי נפשות קדושות השייכים לחלקו יתברך. ועל ידי קטרוג עמלק מונע ריבוי זה וזהו שאין השם שלם שמונע הולדת התולדות מהאבות. ועל ידי מצוות היום שמתחברים ארבע אותיות השם זוכה להולדה. ומקדימין המגילה עוד מבערב שהיא העיקר ואח"כ משלוח מנות ומתנות לאביונים שהם שני ההי"ן המקבלים כי הו' כלול בו כל מיני השפעות היוצא לפועל בכלי הקיבול והי' הוא השפעה הנעלמת מחכמה עליונה וזהו אח"כ במצות הסעודה במשתה ושמחה ועד דלא ידע בלא הרגש ידיעה מושגת בשכל אדם. ורק אחר שנשתלם בשלוש אחרונות שהם בפעולה אז מתגלה בשלימות האור שבהעלם בלי פעולת מצוה גורמת אור ככל מצוות מעשיות. דפעולת משתה אדרבא גורמת העדר ידיעה אלא שאין צריך עוד לשום ידיעה כלל כי קדושת ישראל הוא מהריון ומבטן עוד בטרם ידע מאוס ברע ובחור בטוב. ועל ידי זה הלך לו לגמרי קטרוג עמלק וגורם ההולדה. ואע"פ שקבלת העובר הוא בט"ו מכל מקום אצל הפרזים כבר יש להם כל הנייחא בי"ד אע"פ שעדיין לא קיבלו המילוי והעובר בפועל כבר יש להם כל הנייחא כי נכון לבם בטוח בה' שהמילוי דט"ו יבוא ממילא ונמשך מעצמו אחר הי"ד. אבל המוקפים המגדירים עצמם ביותר אין להם נייחא אלא כשרואים המילוי לעיניהם. וזה טעם (תענית טו, א) לא הכל לאורה כו' צדיקים לאורה וישרים לשמחה כי השמחה הוא כששמח בחלקו יהיה איך שיהיה וגם כי אלך וגו' ח"ו אתה עמדי ושומח בה' ובוטח בו. אבל הצדיקים הם משיגים אורה יותר אבל אין להם נייחא ושמחה בחלקם כטעם (ויק"ר פר' כב) אוהב מצוות לא ישבע מצוות. והשמחה שלהם הוא רק אחר קבלת המילוי לגמרי בפועל שרואה נוכח עיניו איך הש"י עמו. וזהו בט"ו והי"ד טפל אליו דמכל מקום יש להם הרגשת שמחה קצת בי"ד ובהשגת אור שבהעלם גם כן לפי שבאמת אדם אין צדיק בארץ אשר וגו' ואצל כל אחד יש גם כן העלם ומצד ההעלם הוא משיג שמחת י"ד רק שעיקרו עושין בט"ו לפי שהאור שבהם מרובה על החושך וההעלם, והוא העיקר ואין להאריך כעת יותר.