רסיסי לילה – ר' צדוק – אות יד'

[יד] האור לישראל נמשך מן החושך של העכו"ם כמו שנאמר: הַחשֶׁךְ יְכַסֶּה [אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים] וְעָלַיִךְ יִזְרַח [יְדוָד וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה] (ישעיה ס', ב') [1]

ואין זו דרך נקימה, דזהו מעניני עולם הזה, אבל, בהגעת האמת מה איכפת להם ומה הנאה הוא זו כשיתגלה האמת ויתוודע דאין שייכות לאלו עם אלו כלל ואין נקמה אלא בדומים.

אבל זו מענין ודרך ההנהגה שיסד הש"י. כי הזריחה נמשך מהחושך כברייתו של עולם, בְּרִישָׁא חֲשׁוֹכָא וְהָדָר נְהוֹרָא (שבת עז, ב). והחושך הוא יצר רע דמחשיך אנפי ברייתא [על פני גודל הבריה].

ואמרו ז"ל: (ב"ר ט, ז) טוב מאוד זה יצר הרע, כי ממנו נמשך הזריחה כי יתגלה דהחושך יְכַסֶּה [אֶרֶץ] רק לעכו"ם, אבל, בישראל אין יצר רע שולט באמת כלל, בנקודה הנקראת בשם ישראל באמת לשם אין מגיע החטא שהוא דוגמת אסא דקאי ביני הוצי [הדס בין הקוצים] (סנהדרין מד, א) פירוש: הוצי הם עמים, כולם כקוצים כְּסוּחִים.

ולכל אומה מעכו"ם יש מין חַשְׁכוּת מיוחד, שבעים אומות כנגד שבעים כֹּחוֹת בנפש. ומצד הגוף, ישראל דומין לאומות כפי מראית עֵין בָּשָׂר, מזה נמשך שליטת חַשְׁכוּת זה גם בהם למראית עַיִן.

וזה ענין הגלות שיתברר שאין כן באמת, והַחשֶׁךְ [יְכַסֶּה אֶרֶץ], אבל, עָלַיִךְ [יִזְרַח יְדוָד וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה] וּבְרִישָׁא חֲשׁוֹכָא הוא אצלם לבד, ואח"כ ניכר יתרון האור דישראל מן החושך.

ותיכף לתוקף החושך דיְכַסֶּה [אֶרֶץ] מיד נגלה האור דישראל. כטעם, לפני שבר גְּאוֹן. שגְּאוֹן העכו"ם הוא כפי תוקף החושך דהיינו התגברותם ושליטותם בכל מיני חמדות עולם הזה ובכל מיני רציחה כסנחריב ונבוכדנצר והמן וטיטוס וכדומה זהו גְּאוֹנָם. ואז תיכף התחלת זריחת אור דישראל כדרך שאמרו ז"ל: (ירושלמי פ"ב דברכות ה"ד ומ"ר איכה א, נא) דבתשעה באב נולד משיח.

וְהַגָּאוֹן שלהם הוא רק לפני שבר, דכָל קַרְנֵי רְשָׁעִים אֲגַדֵּעַ תְּרוֹמַמְנָה קַרְנוֹת צַדִּיק (תהילים עה', יא'), וְלִפְנֵי כָבוֹד עֲנָוָה (משלי יח', יב'), דתוקף אור דישראל נקרא ענוה.

כטעם משה רבינו ע"ה שהוא הגדול שבישראל גדלותו היה: וְהָאִישׁ משֶׁה ענו [(עָנָיו) מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה] (במדבר יב', ג'). כי גֵּאוּת הוא לבושו דהש"י כמו שנאמר: ה' [מָלָךְ] גֵּאוּת לָבֵשׁ לָבֵשׁ [יְדוָד עֹז הִתְאַזָּר], פירוש: עולם העשיה והנגלה לְעֵין בשר ודם, זה נקרא לבוש דהש"י, כלבוש המכסה ומסתיר הגוף. ומצד הלבוש נקרא הש"י כִּי גָּאֹה גָּאָה, שבעולם הזה מלוכה וממשלה נקרא גיאות שהוא שליט בכל, זהו גיאות וגדולה.

וכפי האמת אין זה אלא שפלות כטעם (הוריות י, רע"ב) עבדות אני נותן לכם. שזה שיורד לשלוט בפחותים ושפלים הוא שפלות שנעשה ראש לשועלים. ולבני ישראל שהם מכירים האמת (מגילה לא, א) במקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו, אֲנִי אֶת דַּכָּא [,שֶׁהֲרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִנִּיחַ כׇּל הָרִים וּגְבָעוֹת, וְהִשְׁרָה שְׁכִינָתוֹ עַל הַר סִינַי וְלֹא גָּבַהּ הַר סִינַי לְמַעְלָה] (סוטה ה', א').

וכן הם דבוקים בו, תוקף אורם הוא הענוה, שעל ידי כל שלוות והתנשאות דעולם הזה הם מכירים השפלות יותר. כי זה שפלות גדול להיות מתנשא בעולם הזה. וזהו לפני כבוד, דאז ישיגו לכבוד האמיתי, דאצל הש"י באמת נקרא כבוד, ולא גְּאוֹן. וְגֵאוּת דרצה לומר גבהות והתנשאות ואינו אלא שפלות באמת, רק נקרא כבוד, כטעם כסא הכבוד, שהכבוד הוא הדום רגליו. כי על ידי מדרגות שלמטה הוא הכבוד כנזכר ואין כאן מקומו יותר.

[1] ישעיהו ס, ב: "כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאמים, ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה".