מַאֲמָר שְלִישִי
תוכן הפרק:
- עובד ה' אינו מתנתק מן החיים
- החסיד
שעבוד הדמיון לעבודת ה'
מרכז היום – תפילה. מרכז השבוע – שבת
ראש חודש, חגים ויום הכיפורים
ההתגלות תוחמת את המעשים
ערך לאומי לשבתות וחגים
- מחשבותיו, מעשיו ודרכו של החסיד
- אדם משתמש באבריו בלי לדעת כיצד הם פועלים
ברכת "אשר יצר"
- תפילין וציצית
- אהבה ויראה
- הברואים מראים על כוונת חכם וחפץ יודע כל
- הצדקת גזירות הבורא
- ברכות ותפילה
אהבת עולם – הדבקות בעניין האלוקי
תפילת העמידה
- תפילה בציבור ותפילת שמונה עשרה
חובות היחיד לציבור
מבנה תפילת העמידה
העוה"ב בתפילה
- הקראים
- רצון האלוה קובע את מיני היצורים ויטבעם
- הדקדוק במסירת התורה
חשיבות הקבלה
תורתנו קשורה בהלכה למשה מסיני, ומן המקום אשר יבחר
"לא תוסיפו" מול גזרות דרבנן
ממחרת השבת
עין תחת עין – ממון
- טומאה. טעמי המצוות ומסגרתן
אמונת הקראים
- מצוות עירוב
- מידות המצוות נקבעות ע"י ה' ומסורת הנביאים
- ההגיון אינו מבין את פעולות הטבע
- שמירת המצוות בימי המקרא
- מסורת התורה לדורותיה
- דרך דרש הפסוקים בחז"ל
עובד ה' אינו מתנתק מן החיים
א. אמר החבר: מנהג העובד אצלנו:
איננו נגזר מן העולם, שלא יהיה למשא עליו וימאס החיים שהם מטובות הבורא, וזוכר טובתו עליו בהם, כמו שנאמר: "את מספר ימיך אמלא" [שמות כ"ג כ"ו] "והארכת ימים" [דברים כ"ב ז]; אבל אוהב העולם ואריכות הימים, מפני שהוא מקנה אותו העולם הבא, וכל אשר יוסיף טובה יעלה מדרגה לעולם הבא. אך הוא מתאווה זה אלו היה מגיע למדרגת חנוך, שנאמר בו: "ויתהלך חנוך את האלוקים" [בראשית ה' כ"ד], או למדרגת אליהו זכור לטוב, ולהפנות עד שיתייחד לחברת המלאכים, ולא יהיה משתומם ביחידות ובבדידות, אבל הם צוותו. וישתומם במלא עם, מפני שנעדר ממנו ענייני העולם השפל, ונתווסף ממנו ראיה מלכות שמים, אשר לא יהיה צריך עמה למאכל ולמשתה, ולכמו אלה תהיה ראויה הבדידות השלמה, אך מתאווים המות, מפני שהגיעו אל התכלית אשר אין אחריה מדרגה שיקוו תוספתה.
ולחכמים המתפלספים אהבה בבדידות, כדי שתזדככנה מחשבותם לילד מחברותם התולדות האמיתיות, עד שיגיעו אל האמת במה שנשאר עליהם מספקות. ורוצים עם זה פגיעת תלמידים שיביאו אותם אל המחקר והזיכרון, כמי ששגה בקיבוץ הממון, והוא שונא להתעסק אלא עם מי שיסחור כדי שירוויח עמו. וזאת מדרגת סקרא"ט והדומה לו.
ואלה היחידים אין תקווה להגיע למדרגתם, אבל בהימצא השכינה בארץ הקדושה בעם המוכן לנבואה, היו אנשים נפרדים ושוכנים במדברות, מתחברים עם מי שדומה להם, לא היו מתבודדים לגמרי, אבל היו נעזרים על חכמת התורה ומעשיה המקרבים אל המדרגה ההיא בקדושה ובטהרה, והם בני הנביאים.
אך בזמן הזה ובמקום הזה והעם הזה ואין חזון נפרץ, עם מעוט החכמה הקנויה והעדר החכמה ההיא הטבעית, מי שהכניס עצמו להינזר בפרישות, כבר הכניס נפשו בייסורין וחולי נפשי וגשמי, ותראה עליו דלות החולאים, ויהיו סבורים בני אדם שהוא דלות הכניעה והשפלות, וישוב נאסר, מואס בחייו מפני קיצתו במאסריו ומכאוביו, לא מתאוותו לבדידות. ואיך לא יהיה כן, והוא איננו דבק באור אלוקי שימצא בו צוות כנביאים, ולא הגיע לחכמות שמספיקים להתעסק בהם ולמצוא עריבות בם שאר חייו כפילוסופים.
ואמור כי הוא ירא וחסיד, אוהב שיפגע אלוקיו בבדידות והעמידה והתחנה והתפלה, במה שהוא יודע מהתחנונים והבקשות, אלה החדשות אין להם עריבות כי אם ימים מעטים בעוד שהם חדשים, וכל אשר ישנו על הלשון, לא תפעל להם הנפש ולא ימצא להם כניעה ולא חנינה, ויישאר בעתי היום והלילה, ונפשו תתבענו בכוחותיה אשר נטבעה עליהם, מהשמע והראיה והדיבור והעסק והאכילה והשתייה והמשגל והריווח בממון ותקנת ביתו ועזרת דלים ועזר התורה בממונו, כשיראה שום קלקול, הלא יישאר מתחרט על מה שקשר נפשו אליו, ויוסיף בחרטתו רוחק מהעניין האלוקי אשר טרח להתקרב אליו.
החסיד
ב. אמר הכוזרי: אם כן ספר לי מעשה החסיד שבכם היום.
ג. אמר החבר: החסיד הוא הנזהר במדינתו, משער-מחלק לכל אנשיה טרפם וכל ספקם, וינהג בהם בצדק, לא יונה אחד מהם, ולא ייתן לו יותר מחלקו הראוי לו. וימצאם בעת צרכו אליהם שומעים לו, ממהרים לענותו בעת קראו, יצוום – ויעשו כמצוותו, ויזהירם – ויזהרו.
ד. אמר הכוזרי: על חסיד שאלתיך, לא על מושל.
ה. אמר החבר: החסיד הוא מי שהוא מושל, נשמע בחושיו וכוחותיו הנפשיים והגופיים, ומנהיגם ההנהגה הגופיות, כמו שנאמר [משלי ט"ז ל"ב]: 'ומושל ברוחו מלוכד עיר'. והוא המוכן לממשלה, כי אלו היה מושל במדינה היה נוהג בה בצדק כאשר נהג בגופו ונפשו, וחסם הכוחות המתאווים, ומנע אותם מן הריבוי אחר אשר נתן להם חלקם. והספיק להם מה שימלא חסרונם, מהמאכל המספיק והמשתה המספיק על הדרך השווה, והרחיצה וכל צרכיה על הדרך השוה ג"כ, וחסם הכוחות הכעסנים המבקשים לניצוח, אחר אשר נתן להם חלקם בניצחון המועיל בדברי החכמות והדעות וגערת האנשים הרעים. ונתן לחושים חלקם במה שמועיל לו, ומשתמש בידיו ורגליו ולשונו בעניין הצורך ובחפצו המועיל, וכן השמע והראות וההרגשה המשתתפת הולכת אחריהם, ואחר כן היצר והרעיון והמחשב והזיכרון, ואחר כן הכוח החפצי המשתמש בכל אלה, והם משמשים עובדים לחפץ השכל.
ולא עזב אחד מאלו הכוחות והאיברים שירבה במה שהוא מיוחד בו ויפחית הנשארים. וכאשר עשה צרכי כל אחד מהם, ונתן לטבעיים מה שיספיק להם מהמנוחה והשנה, ולחיוניים מה שיספיק להם מהיקיצה והתנועה במעשה העולם, אז יקרא אל עדתו כמושל הנשמע שקורא אל חילו השומע לעזור לו, להידבק במדרגה שהיא למעלה ממנה, רוצה לומר המדרגה האלוקית אשר היא למעלה מהמדרגה השכלית. ויסדר עדתו ויתקנה, ודומה לסדר שסידר משה עליו השלום לעדתו סביבות הר סיני. ומצווה הכוח החפצי שיהיה מקבל ושומר לאשר יבוא מאצלו צווי, ויעשהו לעתו. וישמש בכוחות ובאיברים כפי אשר יצווה מבלי המְרות. ויצווה אותו שלא יפנה אל השדים [=השטן] המחשביים והמתדמים, ולא יקבלם ולא יאמין בם, עד שיוועץ את השכל, ואם יכשיר מה שיש אצלם – יקבלם, ואם לא – ימרם, ויקבל החפצי זה ממנו ויסכים לעשותו. ומיישר כלי המחשבה, ומפנה אותו מכל אשר קדם מהמחשבות העולמיות.
שעבוד הדמיון לעבודת ה'
ומצווה המדמה להמציא ההדור שבצורות הנמצאות אצלו בעזר הזיכרון, לדמות אליו העניין האלוקי המבוקש, כמו מעמד הר סיני ומעמד אברהם ויצחק בהר המוריה, וכמו משכן משה וסדר העבודה וחול הכבוד בבית המקדש, וזולת זה הרבה. ומצווה השומר לשמור את זה ולא ישכחהו, ויגער במחשבי ושדיו מלבלבל האמת ומספקו. ויגער בכוח הכעסני והתאווני מהטות החפצי [=הרצון] והניעו והטרידו במה שיש אצלם מהכעס והתאווה. ואחר זאת ההצעה ינהיג הכוח החפצי כל האברים המשמשים אותו בזריזות וחריצות ושמחה, ויעמדו בעת העמידה מבלי עצלה, וישתחוו עת שיצוום להשתחוות, וישבו בעת הישיבה, ומביטות העיניים הבטת העבד אל אדוניו, ויעמדו הידיים ממעשיהם, ולא תתקבץ האחת עם האחת, ותשתווינה הרגלים לעמידה, ויעמדו כל האברים כנבהלים היראים לעשות מצוות מנהיגם, לא ירגישו על מיחוש ולא על הפסד אם יהיה להם, ויהיה הלשון מסכים עם המחשבה לא יוסיף עליו, ולא יבטא בתפילתו ע"ד המנהג והטבע כמו הזרזיר והגיבא [=הפפגה=התוכי] אלא עם כל מילה מחשבה וכוונה בה. ותהיה העת ההיא לב זמנו ופריו, ויהיו שאר עתותיו כדרכים המגיעים אל העת ההיא, יתאווה קרבתו שבו מתדמה ברוחניים ויתרחק מהבהמיים.
מרכז היום – תפילה. מרכז השבוע – שבת
ויהיה פרי יומו ולילו השלוש עתות (ההם) של תפלה, ופרי השבוע יום השבת, מפני שהוא מעומד להידבק בעניין האלוקי, ועבודתו בשמחה לא בכניעה כאשר התבאר זה.
והסדר הזה מהנפש כסדר המזון מהגוף, מתפלל לנפשו וניזון לגופו, ומתמדת עליו ברכת התפלה עד עת תפלה אחרת, כהתמדת כוח סעודת היום עד שיסעד בלילה, וכל אשר תרחק עת התפלה מהנפש, היא הולכת וקודרת במה שפוגע אותה מעסקי העולם, כל שכן אם יביאהו הצורך לחברת נערים ונשים ורעים, וישמע מה שיעכיר זַכּות נפשו, מדברים כעורים וניגונים שתטה הנפש אליהם ולא יוכל למשול בה.
ובעת התפלה מטהר נפשו מכל מה שקדם, ויתקנה לעתיד, עד שלא יעבור שבוע על זה הסדר, עד שיתקן הנפש והגוף, וכבר נקבצו מותרים מקדירים עם אורך השבוע לא יתכן לטהרם ולנקותם, אלא בהעמדת עבודת יום עם מנוחת הגוף, ואז ירצה הגוף בשבת את אשר חסר לו מששת הימים, ויהיה נכון לעתיד.
וכן הנפש תזכור מה שחסרה עם טרדת הגוף, וכאלו היא ביום ההוא מתרפאה מחולי שקדם ומתעתדת למה שידחה ממנה החולי בעתיד. דומה למה שהיה עושה איוב בכל שבוע בבניו, כמו שהוא אומר: [איוב א' ה] 'אולי חטאו בני'.
ראש חודש, חגים ויום הכיפורים
ואחר כן יהיה עתיד לרפואה החודשית שהיא זמן כפרה לכל תולדותם, רוצה לומר תולדות החודשים וחידושי הימים, כמו שאמר: [משלי כ"ז א] כי לא תדע מה ילד יום.
ואח"כ יהיה עתיד לשלוש רגלים.
ואחרי כן אל הצום הנכבד אשר בו ינקה מכל עוון שקדם, וישיג בו מה שחסר לו בימים ובשבועיים ובחדשים, ותנקה הנפש מהבלבולים המחשביים והכעסיים והתאווים, ותשוב מנטות אליהם תשובה גמורה, בין במחשבה בין במעשה.
ואם לא תתכן התשובה מהמחשבה בעבור גבורת הרעיונים עליה, במה שקדם לה מזיכרון מה ששמעה מימי הנעורים משירים וחידות וזולתם, תנקה מהמעשה ותתוודה על הרעיונים, ותקבל שלא תזכרם בלשונה כל שכן שתעשם, וכמו שנאמר: [תהילות י"ז ג] זמותי בל יעבר פי. וצומו ביום ההוא, צום שהוא קרוב בו להתדמות במלאכים, מפני שהוא גומרו בכניעה ובשפלות ובעמידה ובכריעות ותשבחות ותהילות, וכל כוחותיו הגופיים צמים מהעניינים הטבעיים, מתעסקים בתוריים, כאלו אין בו טבע בהמי. וכן יהיה צום החסיד בכל עת שיצום, שיענה בו הראות והשמע והלשון, ולא יטרידם בזולת מה שיקרב אותו אל האלוקים, וכן הכוחות הפנימיים מדמיון ומחשבה וזולתי זה, ועם זה יהיו המעשים הטובים.
ההתגלות תוחמת את המעשים
ו. אמר הכוזרי: המעשים הידועים.
ז. אמר החבר: המעשים המנהגיים והחוקים השכליים הם הידועים, אבל האלוקיים הנוספים עליהם לחול באומה אל חי שינהיגנה, אינם ידועים עד שיבואו מאצלו מפורשים ומחולקים. ועוד כי אין המנהגיים והשכליים ההם ידועים, שאם נדעם בעצמם לא נדע שיעורם, כי אנחנו יודעים שהענקה חובה, ומוסר הנפש בכניעה ובשפלות חובה, וההונאה מגונה, והביאה על קצת הקרובות מגונה, וכבוד האבות חובה, וכדומה לאלה, אך הגבלת זה ושיעורו עד שיהיה טוב לכל, איננו כי אם לאלוקים יתברך.
אבל המעשים האלוקיים אין שכלנו מגיע אליהם נדחים אצל השכל, והם נשמעים כאשר ישמע החולה אל הרופא ברפואותיו והנהגותיו. הלא תראה המילה, כמה היא רחוקה מן ההקשה ואין לה דרך אל ההנהגה, וכבר קבל אותה אברהם, עם קושי העניין על הטבע, והוא בן מאת שנה, בנפשו ובבניו, והייתה אות ברית להידבק בו ובזרעו העניין האלוקי, כמו שאמר והקימותי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך.
ח. אמר הכוזרי: באמת קבלתם התורה הזאת כראוי, ועשיתם אותה בהשתדלות גדולה במקהלים בהזדמן אליה, לשבח עליה ולזכור שורשיה ועלתה בברכה, וזולתכם טרח להדמות אליכם, ועלה בידו הצער מבלי ההנאה אשר ימצאנה מי שהוא חושב בסיבה אשר בעבורה סובל הצער הזה.
ערך לאומי לשבתות וחגים
ט. אמר החבר: וכן שאר הדמיונים לא יכלה אומה מן האומות להתדמות אלינו בדבר. הלא תראה אשר קבעו יום למנוחה במקום יום השבת, היוכלו להדמות אלא כאשר ידמו צורות הצלמים אל צורות בני אדם החיים.
י. אמר הכוזרי: כבר חשבתי בעניינכם, וראיתי שיש לאלוקים סוד בהשאירכם, ושהוא שם השבתות והמועדים מהגדול שבסיבות בהשאיר תוארכם והדרכם, כי האומות היו מחלקות אתכם ולוקחות אתכם לעבדים בעבור בינתכם וזוך דעתכם, והיו משימים אתכם עוד אנשי המלחמה, לולא אלה העתים שאתם שומרים אותם השמירה הזאת המעולה, מפני שהם מאת האלוקים, ולעילות חזקות, כמו 'זכר למעשה בראשית', 'זכר ליציאת מצרים', 'זכר למתן תורה' – וכולם עניינים אלוקיים, אתם מוזהרים בשמירתם.
ולולא הם לא היה אחד מכם לובש בגד נקי, ולא היה לכם קבוץ לזיכרון תורתכם, מפני שפלות נפשכם בהתמדת הגלות עליכם. ולולא הם לא הייתם מתנעמים יום אחד באורך ימיכם, וכבר היה לכם בזה שישית ימיכם מנוחת הגוף ומנוחת הנפש, אין המלכים יכולים עליה, מפני שנפשותם אינם מתיישבות ביום מנוחתם, כי אם יצטרכו ביום ההוא ליגיעה ותנועה, היו נעים ויגעים, ואין נפשותם במנוחה שלמה. ולולא הם, היה כל יגיעכם לזולתכם, מפני שהוא מזומן לשלל. אם כן הוצאתכם בהם ריווח לכם בעולם הזה ולעולם הבא, שההוצאה בהם לשם שמים.
מחשבותיו, מעשיו ודרכו של החסיד
יא. אמר החבר: החסיד ממנו נזהר במצוות אלה הדברים האלוקיים, רוצה לומר המילה והשבת והמועדים ותורתם המצווים מאת האלוקים, ונשמר מן העריות, והכלאים בצמח ובבגדים ובחיים, ובשמיטה וביובל, ונשמר מעבודה זרה ומה שנתלה בה, ונשמר מדרוש ידיעת הנעלם מזולתי הנבואה, או האורים והתומים, או החלומות הנאמנים, ולא ישמע אל קוסם ואל חובר ואל מעונן ומנחש. ונשמר מהנדות והזיבות, ונשמר מבעלי החיים הטמאים במאכלו ובמגעו, ומן הצרעת, ונשמר מהדם והחלב, מפני שהם חלק אִשי ה', ושמירת מה שהוא חייב בו על כל עבירה בשוגג ומזיד מקרבן, זולת מה שהוא חייב בו מפדיון בכור והבכורות והבכורים ועל כל לידה שתהיה לו, קרבן.
ומה שנראה ממנו מזיבות וצרעת, וקרבן ומנחה, בלעדי מה שהוא חייב בו ממעשר ראשון ושני ומעשר עני, והראיון שלוש פעמים בשנה, והפסח ותורותיו שהוא קרבן ה', חייב בו כל אזרח בישראל, והסוכה והלולב והשופר, ומה שהוא צריך מהכלים וכלי הקדש הטהורים למנחות ולקורבנות האלה, ומה שהוא חייב בו מהקדושה והטהרה, ושמירת הפאה והערלה וקדש הלולים.
וכללו של דבר:
שישמור מהעניינים האלוקיים מה שיוכל, להיות נאמן באומרו "לא עברתי ממצוותיך ולא שכחתי", מלבד הנדרים והנדבות והשלמים ומה שהוא מקבל על עצמו מהנזירות, אלה והדומה להם הם התורות האלוקיות, והשלמת רובם בעבודת כוהנים.
אבל התורות המנהגיות, כמו: לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, לא תענה ברעך, וכבוד אב ואם, ואהבת לרעך כמוך, ואהבתם את הגר, ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו, והתרחק מן הנשך והרבית, והזהר במאזני צדק, אבני צדק, ואיפת צדק והין צדק, ועזיבת הלקט והעוללות והפארות, והדומה לזה.
והתורות הנפשיות והם הפילוסופיות כמו: אנכי ה' אלוקיך, ולא יהיה לך אלוהים אחרים, ולא תשא את שם ה' אלוקיך, עם תוספת מה שנתבאר בתורה הזאת, כי הוא יתברך יודע מצפוני בני אדם, כל שכן מעשיהם ודבריהם, ושהוא גומל על הטוב ועל הרע מהם, וכי עיני ה' משוטטות בכל הארץ.
ואין החסיד מתעסק ולא חושב ולא מדבר, עד שיאמין שעמו עיניים רואות וצופות וגומלות אותו על הטוב ועל הרע, ופוקדות עליו כל מעוות מדבורו ומעשהו, והוא הולך ויושב כירא וחרד המתבייש ממעשיו לעתים, כאשר הוא שמח ושש, ותיקר נפשו אצלו בעת העבודה וכאילו הוא זוכר טובתו לאלוקיו כשהוא סובל הצער בעבודתו.
אדם משתמש באבריו בלי לדעת כיצד הם פועלים
וכללו של דבר, שהוא מאמין ומקבל מה שנאמר (אבות ב, א):
הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה,
דע מה למעלה ממך
עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים.
ויראה מה שאמר במזמור דוד הטענה הנאמנה: [תהילות צ"ד ט] "הנוטע אזן הלא ישמע אם יוצר עין הלא יביט", וכל מה שאמר במזמור: [תהילות קל"ט] ה' חקרתני ותדע. יחשוב כי כל איבריו מושמים בחכמה וסדר ושיעור, ויראה אותם נשמעים לחפצו, והוא איננו יודע מה שראוי להניע מהם. על הדמיון, שירצה לקום וימצא כל האיברים כעוזרים השומעים כבר הקימו גופו והוא לא ידע האיברים ההם, וכן כשירצה ללכת או לשבת ושאר המצבים. ולזה רמז באמרו: [תהילות קל"ט ב] אתה ידעת שבתי וקומי, ארחי ורבעי זרית וכל דרכי הסכנתה. ויותר מזה, דק ועמוק ממנו, אברי הדיבור. תראה התינוק מדבר כל מה שהוא שומע, והוא אינו יודע באיזה אבר באיזה עצב ובאיזה מיתר ראוי לדבר. וכן כלי החזה בטעמי הניגון, הוא מדמה אותם ומתקנם, ואיננו יודע באיזה דבר, כאילו יוצרם ממציאם ומעבידם לו בכל העתים ובצורכו. והדבר כן או קרוב לכן, מפני שאין עניין הבריאה דומה לעניין המלאכה, כי האומן כשהוא עושה רחיים, על הדמיון, וילך לו, ויעשו הרחיים שבעבורו נעשו, והבורא יתברך בורא האיברים ונותן להם כוחות וממשיך להם עם הרגעים, ואילו היו מעלים על לב הסתלקות השגחתו והנהגתו רגע אחד – היה נפסד העולם כולו.
וכשיהיה החסיד חושב זה בכל תנועותיו, איך לא תהיינה תנועותיו כולם כבר נתן בהם חלק הבורא אשר בראם תחילה, וממשיך להם בעזר תמיד בהשלמתם, והוא לעולם כאלו השכינה עמו והמלאכים מתחברים עמו בכוח. ואם יחזק בחסידות, ויהיה במקומות הראויים לשכינה – יחברוהו בפועל, ויראה אותם עין בעין למטה ממדרגת הנבואה, כאשר היו טובי החכמים בבית שני רואים הצורות ושומעים בת קול, והיא מדרגת החסידים, ולמעלה ממנה מדרגת הנביאים. ויקבל החסיד מכבוד העניין האלוקי הנמצא עמו, מה שראוי לקבל העבד מאדוניו שבראו והטיב לו והוא צופה לגמולו או לעונשו.
ברכת "אשר יצר"
ואל יגדל בעיניך מה שאומר החסיד קודם היכנסו בבית הכסא: 'התכבדו מכובדים קדושים' (ברכות ס.), כבוד לשכינה, והתוודותו אחרי יציאתו בברכת 'אשר יצר את האדם בחכמה'. וכמה גדולה הברכה הזאת בעניינה וכמה מתוקנות מלותיה, למי שהוא מסתכל בהן בעין האמת, שהקדים תחלה ב'חכמה' וחותם 'ברופא כל בשר ומפליא לעשות', למד על פליאות מה שברא בחיים מהכוחות הדוחים והמחזיקים, וכלל כל החיים באומרו 'כל בשר'.
תפילין וציצית
וקושר מצפונו בעניין האלוקי בתחבולות, מהם מצוות כתובות ומהם מקובלות, והוא נושא התפילין על מקום המחשבה והזיכרון מהראש, ואוצל מהם רצועה מגעת אל ידו, כדי שיראה אותה עם השעות, ותפילין של יד על מבוע הכוחות, רוצה לומר הלב. ונושא הציצית כדי שלא יטרידוהו חושיו בעולם, וכמו שאמר [במדבר ט"ו ל"ט]: ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. והכתוב בתפילין, הייחוד והגמול והעונש וזכר יציאת מצרים, מפני שהיא טענה שאין בה מדחה, כי לעניין האלוקי התחברות בברואים והשגחה עליהם וידיעה במעשיהם.
אחר כן מתגלגל בכל חושיו לתת חלק האלוקים בהם, וכבר קבלנו כי המעט שבשעורים אשר יצא (האדם( [הישראלי] בהם ידי חובתו מהתשבחות הם מאה ברכות לא פחות. מהם המפורסמות, ואחר כן ישתדל במשך היום, להשלימם בריחנים ומאכלים ושמועות ומראות, יברך עליהם. וכל אשר יוסיף יהיה תוספת מקרבת אל האלוקים, וכמו שאמר דוד [תהילות ע"ט ט"ו]: פי יספר צדקתך כל היום תשועתך כי לא ידעתי ספורות, רוצה לומר כי שבחך לא יכללהו המניין, אבל אקבלנו עלי כל ימי ולא אמנע ממנו תמיד.
אהבה ויראה
והאהבה והיראה מאין ספק נכנסות בנפש עם אלה העניינים, ומשוערים בשיעור תוריי, כדי שלא תביא השמחה בשבתות וימים טובים אל מה שמביא אל השחוק והתאווה והבטלה, ולהימנע מהתפלות בעתם כראוי; ושלא תוציא היראה אל גבול שמייאש מהמחילה והסליחה, ויישאר דואג כל ימיו, ויעבור כל מה שיצווה הבורא מהשמחה במה שחננו, כמו שאמר: [דברים כ"ו יא] ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלוקיך, וימעט שבחו על טובת האלוקים, כי השבח הולך אחרי השמחה, ויהיה כמו שאמר בו: [דברים כ"ה מ"ז] תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב ועבדת את אויביך וגו', ושלא תוציאנו הקנאה ב'הוכח תוכיח את עמיתך' [ויקרא י"ט ט"ז] ובדברי החכמות, לידי הכעס והנטירה, ותטרד נפשו מהזדככות בעתות התפילות. ויישב בלבו צדוק הדין, ישוב שיהיה לו למגן ולמסתור מהפגעים והצרות ההוות בעולם, כשיתיישב בנפשו צדק בורא החיים ומטריפם ומנהיגם בחכמתו, ושאין הדעות משיגות פרטיה אבל משיגות כלליה, במה שהם רואות מתיקון הבריאה בהם.
הברואים מראים על כוונת חכם וחפץ יודע כל
ומה שכלל מהפליאות המורות על כוונת חכם וחפץ יודע ויכול, באשר שם לקטן וגדול מהם מה שהוא צריך לו מחושים נסתרים ונראים ורוחות ואיברים, ושם הכלים מפיקים ראויים לרוחות, ושם לצבועים מדת הגבורה וכלי הדריסה והטרף, ושם לארנבת ולאיל כלי הבריחה ומדת המורך.
ומי שמחשב בבריאת האיברים ותועלותיהם וערכם מן הרוחות, יראה בזה מהצדק והסדור החכמי, מה שלא יישאר בלבו ספק בצדק הבורא. ואם יבא שנון המחשבה להראות לו העוול על הארנבת באשר היא מאכל לצבועים, והזבוב לעכביש, ישיב עליו השכל ויגער בו, לומר: איך אייחס העוול אל חכם שנתברר לי צדקו ושאיננו צריך אל העוול. ואילו היה צידת הצבועים לארנבת וצידת העכביש לזבוב במקרה, הייתי אומר בטענת המקרה, אך אני רואה החכם ההוא המנהיג הצדק, הוא אשר שם כלי הציד לאריה מהגבורה ויכולת ושיניים וציפורניים, ושם לעכביש נזכר לתחבולה, ושם לו האריגה לבוש מבלי למידה, יארוג השבכים לזבוב, ושם לו כלים ראויים למלאכה הזאת, וזימן לו הזבוב למחיה ולמזון, כאשר זימן להרבה מדגי הים לדגים אחרים.
הצדקת גזירות הבורא
האומר על זה, שיהיה אלא חכמה שאינני משיגה, ואצדיק מי שנקרא הצור תמים פעלו. ומי שנתיישב על נפשו זה, יהיה כמו שאומרים על נחום איש גם זו, כל אשר תמצאהו צרה אומר 'גם זו לטובה' (תענית כא.), ויחיה חיים ערבים תמיד, ותקל עליו הצרות. אבל אפשר שישמח בהם כשירגיש לעוון שיש עליו, כמי שיפרע חובו, והוא שמח במה שהקל מעליו, וישמח לשכר ולגמול הצפון לו, וישמח במה שהוא מלמד לבני אדם מהסבל והצדקת דין הבורא, וישמח במה שיש עליו בזה מהשם הטוב והתפארת זה בצרות המיוחדות בו.
וכן יעשה בצרות הכוללות, כשיעבירו בלבולי המחשבה על לבו אורך הגלות ופיזור האומה ומה שהגיע אליה מהדלות והמיעוט, יתנחם תחילה בצידוק הדין כאשר אמרתי, ואחר כן בניכוי עונותיו, ובשכר הצפון לעולם הבא, ובהידבק בעניין האלוקי בעולם הזה, ואם ייאשנו שטנו מזה, באמרו: [יחזקאל ל"ז ג] התחיינה העצמות האלה, לגודל מה שנכחדנו מגוי ונשכח זכרנו. וכמה שנאמר: [יחזקאל ל"ז יא] יבשה עצמותינו ואבדה תקוותנו נגזרנו לנו, יחשוב באיכות יציאת מצרים ובכל מה שנאמר בכמה מעלות טובות למקום עלינו, ולא יהיה קשה בעיניו איך נשוב לקדמותנו אפילו אם לא יישאר ממנו אלא אחד, וכמו שאמר: [ישעיהו מ"א י"ד] אל תיראי תולעת יעקב, כי מה הוא הנשאר מן האדם כששב תולעת בקברו.
יב. אמר הכוזרי: כמו זה יחיה בגלות חיים ערבים, ויראה פרי תורתו בעולם הזה ובעולם הבא, ומי שהוא סובל הגלות מתקצף, כמעט כשהוא מפסיד עולמו ואחריתו.
ברכות ותפילה
יג. אמר החבר: ומה שיוסיף לו עריבות על עריבות, שיברך תמיד על כל מה שהוא מוצא מן העולם ומה שמוצאו ממנו.
יד. אמר הכוזרי: ואיך הוא זה, והברכות טורח יותר?
טו. אמר החבר: הלא האדם השלם יותר ראוי שיסופר בהרגשת ההנאה במה שיאכל וישתה מהתינוק והבהמה, כאשר הבהמה יותר ראויה להנאה מהצמח, אע"פ שהצמח ניזון תמיד.
טז. אמר הכוזרי: כן הוא ליתרון החוש וההרגש בהנאה. כי אם היו מביאים אל השיכור כל אשר יתאווה, והוא בעניין שכרותו, ממאכל ומשתה; וישמע הניגונים ויתחבר עם מי שיאהב ותחבקהו אהובתו, ויסופר לו כל זה כשיירפא משכרותו, היה דואג על זה ויחשוב הכל הפסד ולא ריווח, מפני שלא באו לידו ההנאות ההם והוא בעניין שירגיש וינעם בהם.
יז. אמר החבר: ההזדמנות להנאה והרגשתה, ושיחשוב בהעדרה קודם לכן, כופל ההנאה. וזה מתועלת הברכות למי שהוא רגיל בהם בכוונה והבנה, מפני שהם מציירות מין ההנאה בנפש, והשבח עליה למי שחננה, וכבר היה מזומן להעדרה, ואז תגדל השמחה בה.
כמו שאתה אומר 'שהחיינו וקיימנו', וכבר היית מזומן למות, ותודה על שהחייך, ותראה זה ריווח, ויקל בעיניך החולי והמוות כאשר יבוא, מפני שכבר חישבת עם נפשך וראית שרווחת עם בוראך, שאתה ראוי להעדר ממך כל טוב בטבעך כי עפר אתה, והטיב לך בחיים וההנאות, ותודה על כן. ובעת שיסירם ממך – תודה ותעבוד ותאמר: [איוב א' כ"א] ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך, ותהיה נהנה כל ימיך. ומי שאינו אוחז הדרך הזה, אל תחשוב כי הנאתו הנאה אנושית, אך הנאה בהמית איננו מבינה, כאשר אמרנו בשכור.
וכן יעלה החסיד אל לבו עניין כל ברכה ויבין הכוונה ממנה ומה שהוא נתלה בה. הנה יצייר ביוצר המאורות, סדר עולם העליון וגודל האישים ההם, וגודל תועלותם, ושהם אצל בוראם כקטן שברמשים, ואם הם גדולים בעצמם לגודל תועלותינו בהם.
והראיה שהם אצל בוראם כאשר אמרתי, שחכמתו והנהגתו ביצירת הנמלה והדבורה אינה מקצרת מחכמתו והנהגתו לשמש וגלגלה, אך סימני החכמה וההשגחה יותר דקים ונפלאים בנמלה ובדבורה עם קטנותם. יחשוב בזה, כדי שלא יגדלו בעיניו המאורות ויסיתהו השטן בקצת דעות אנשי הרוחניות, ויעלה בלבו שהם מועילים ומזיקים בעצמם, ואיננו כן, אבל באיכותם כרוח וכאש, ויהיה כמו שאמר: [איוב ל"א כ"ו – כ"ז] אם אראה אור כי יהל ויפת בסתר לבי.
אהבת עולם – הדבקות בעניין האלוקי
וכן ייתן אל לבו ב"אהבת עולם", הידבק העניין האלוקי בעדה המוכנת לקיבולו כהדבק האור במראה הזכה, ושהתורה מאצלו התחלת חפץ ממנו להראות מלכותו בארץ כהראותה בשמים, ולא גזרה החכמה שיברא מלאכים בארץ, אבל אדם מזרע ודם מתגברים בהם הטבעים ומתנצחים בהם המידות, כפי התחלפות ההצלחה ורוע המזל, כאשר נתבאר בספר יצירה.
וכאשר ייזך מהם יחיד או קהל, יחול עליו האור האלוקי וינהיגנו בנפלאות ובנוראות יוצאות מסדר העולם הטבעי, ויקרא זה ממנו אהבה ושמחה.
ולא מצא העניין האלוקי מקבל, מסכית [=מציית] לדברו, דבק בסדר אשר צווה בו, אחרי המאורות והגלגלים, אלא חסידי בני אדם: היו יחידים מאדם ועד יעקב, ואחר כן שבו קהל, וחל עליהם העניין האלוקי לאהבה להיות להם לאלוקים, וסדרם במדבר כסדר הגלגלים, ארבעה דגלים כארבעת רבעי הגלגל, ושנים עשר שבט כשנים עשר מזלות, ומחנה הלווים בתוך המחנות, כאשר אמר בספר יצירה: "והיכל קדוש מכוון באמצע והוא נושא את כולם", וזה כולו מורה על אהבה.
ויהיה משבח עליה ויסמוך לזה קיבולו התורה בקריאת שמע. ואחר כן במה שכולל 'אמת ויציב' מהעניינים הנמרצים לקבלת התורה, – כאלו אחר שנתבאר לו כל אשר קדם והבין אותו והכירו, אסר על נפשו איסר והעיד עדים שקיבלו כאשר קבלוהו האבות לפניו, וכן יקבלוהו הבנים עד עולמי עד, כמו שהוא אומר 'על אבותינו ועלינו ועל בנינו ועל דורותינו דבר טוב וקיים חוק ולא יעבור'.
ואחר כן מסדר הקשרים אשר בהם ישלמו קשרי היהודים, והוא שיודה באלוהותו יתברך, ובקדימתו ובהשגחתו על אבותינו, ושהתורה מעמו, ובמופת על כל זה, והוא החיתום ביציאת מצרים, כמו שאמר: 'אמת שאתה הוא ה' אלוקינו', 'אמת מעולם הוא שמך', ו'עזרת אבותינו', ו'אמת ממצרים גאלתנו ה' אלוקינו'.
ומי שהשלים כל אלה בכוונה גמורה הוא ישראל אמיתי, וראוי לו שיקווה להידבק בעניין האלוקי הדבק בבני ישראל מבלעדי שאר האומות עובדי ע"ז. ויקל עליו לעמוד לפני השכינה, וישאל ויענה.
תפילת העמידה
והתחייב לסמוך גאולה לתפלה בתכלית החריצות והזריזות כאשר הקדמנו. ויעמוד לתפילה על התנאים אשר קדם זכרם בברכות הכוללות כל ישראל, כי הבקשה והתפילה במה שמתייחד בו היחיד, אינם אלא מן הרשות, וכבר קבעו לזה מקום בשומע תפילה למי שהוא רוצה.
ויתן אל לבו מהברכה הראשונה הנקראת 'אבות', מעלת האבות, ושברית האלוקים קיים להם עד עולם לא ימוש, כמו שהוא אומר 'ומביא גואל לבני בניהם'. ומהברכה השנית הנקראת 'גבורות', כי לאלוקים בעולם הזה ממשלה מתמדת, ואיננו כאשר חושבים הטבעיים שהוא על הטבעים אשר נסום [=הורם הנסיון], וייתן אל לבו שהוא מחיה המתים בעת שירצה, עם רוחק זה מהקשת הטבעים, וכן משיב הרוח וזולתו, ובחפצו מתיר אסורים וזולתו, וכבר התבאר זה מענייני בני ישראל.
ואחר שיאמין באבות וגבורות שהם מדמות שהוא יתברך נתלה בעולם הזה הגופני, ירוממהו ויקדישהו ויגדלהו שישיגהו או יתלה בו דבר מסיפורי הגופניים, בקדושת השם יתברך, והוא 'אתה קדוש'. וייתן אל לבו מהברכה הזאת כל אשר ספרוהו בו הפילוסופים מהקדושה והרוממות אחר שיקיים אלוהותו ומלכותו באבות וגבורות, כי בהם נתברר אצלנו שיש לנו מושל ומצווה, ולולא הם היינו מסופקים בדברי הפילוסופים עם אנשי הקדמות.
והתחייב להקדים אבות וגבורות על קדושת השם, ולאחר שמקדשהו ומרוממהו בזה, יתחיל בבקשת צרכיו בכלל כל ישראל, כי התפילה הנענית אינה כי אם לקהל או לאחד שיהיה במקום קהל, והוא נעדר בזמנו זה.
תפילה בציבור ותפילת שמונה עשרה
יח. אמר הכוזרי: ולמה זה, הלא שיתייחד האדם יותר טוב ותהיה נפשו זכה ומחשבתו פנויה יותר?
יט. אמר החבר: אבל היתרון לקהל מכמה פנים.
מהם כי הקהל אינם מתפללים במה שיש בו הפסד ליחיד, והיחיד אפשר שיתפלל במה שיש בו הפסד ליחידים אחרים, ואפשר שיש ביחידים ההם מי שיתפלל במה שיש בו הפסדו. ומתנאי התפלה הנענית שתהיה במה שיועיל העולם ולא יזיקהו בשום פנים.
ומהם שמעט הוא שתשלם תפלה ליחיד מבלי שגגה ופשיעה. וכן קבעו לנו שיתפלל היחיד תפילת הצבור, ושתהיה תפילתו בציבור בעוד שיוכל לא פחות מעשרה, כדי שישלים קצתם מה שיחסר בקצתם בשגגה או בפשיעה, ויסתדר מהכל תפילה שלמה בכוונה זכה, ותחול הברכה על הכל, ויגיע לכל אחד מהיחידים חלקו ממנה. כי העניין האלוקי כמטר מרווה ארץ מהארצות כשתהיה הארץ כלה ראויה לו, ואפשר שיכלול בה מי שאינו ראוי לו מהיחידים ויצלחו בעבור הרוב, ובהיפוך זה, ימנע המטר מארץ מהארצות, מפני שהארץ כולה אינה ראויה לו, ואפשר שיכלול בה יחידים היו ראויים לו, ונמנע מהם בעבור הרוב.
אלה דיניו יתברך העולמיים. ואצלו יתברך הגמול ליחידים ההם בעולם הבא. ועוד שבעולם הזה ייתן להם תמורה טובה וייטיב להם בקצת טובה יהיו בה ניכרים משכניהם, אך מעט שיינצלו מהעונש הכולל הצלה גמורה.
חובות היחיד לציבור
ומשל מי שהתפלל לצורך עצמו, כמשל מי שהשתדל לחזק את ביתו לבדו. ולא רצה להיכנס עם אנשי המדינה בהיעזרם על חיזוק חומותם, הוא מוציא הרבה ועומד על הסכנה. ואשר ייכנס במה שנכנסים בו הציבור, מוציא מעט ועומד בבטחה, כי מה שמקצר ממנו אחד משלימו אחר, ותקום המדינה בתכלית מה שיש ביכולת, ויהיו אנשיה מגיעים כולם אל ברכתה בהוצאה מועטת עם הדין וההסכמה. ועל כן קורא אפלטון מה שיוציא בצד התורה, [השתתפות ה]חלק בכל. ובעוד שיתעלם היחיד מחלק הכל והוא שיש בו תקנת ציבורו, אשר הוא חלק ממנו, וחשב כי יותירנו לעצמו, הוא חוטא על הכל וחוטא לנפשו יותר, כי היחיד בכלל הצבור כאבר האחד בכלל הגוף. אלו היה מקפיד הזרוע על דמו כשהוצרך אל ההקזה, היה נפסד הגוף כולו ותופסד הזרוע בהפסדו. אך ראוי ליחיד לסבול הצער, גם המוות בצד תקנת הכל.
והנחוץ ממה שיעיין עליו היחיד, הוא חלק הכל שיתנהו ולא יתעלם ממנו. ומפני שלא היה דבר שתשיגהו ההקשה, צווה בו הבורא במעשרות והמתנות והקורבנות וזולת זה, והוא חלק הכל מהממונות. אך מהמעשים: השבתות והמועדים והשמיטות והיובלים וכיוצא בהם; ומהמאמרים: התפילות והברכות והתשבחות; ומהמידות: האהבה והיראה והשמחה.
מבנה תפילת העמידה
והראויה להקדים מהבקשות, בקשת השכל והדעת, שבהם יגיע האדם להתקרב אל אלוקיו, על כן הקדים 'חונן הדעת', סמוכה אל מה שאחריה, רוצה לומר 'הרוצה בתשובה', כדי שתהיה החכמה והדעת והבינה ההיא בדרך התורה והעבודה, כמו שהוא אומר 'השיבנו אבינו לתורתך', ומפני שאי אפשר לאדם בלתי חטא ופשע, התחייב להתפלל על סליחת החטא במחשבה ובמעשה בברכת 'חנון המרבה לסלוח'.
וסומך אל התפלה הזאת תולדת הסליחה והאות שלה והיא הגאולה ממה שאנחנו בו, ומתחיל 'ראה נא בעניינו' וחותם 'גואל ישראל'. ואחר כן יתפלל על בריאות הגופים והנפשות, וסומך לתפלה הזאת הזדמנות מזונם לשמירת כוחם 'בברכת השנים'.
ואחר כן יתפלל על קבוץ הגלות 'במקבץ נידחי עמו ישרא'ל, ויסמוך לו הראות הצדק וחיבור העניין במה שאומר 'ותמלוך עלינו אתה ה' לבדך'.
ואחר כן יתפלל לבער הסיגים ולעקור הזדון בברכת המינים וסומך לה שמירת הסגולה הזכה, באומרו 'על הצדיקים ועל החסידים'. ואח"כ יתפלל להשיב שבות ירושלים ולשומה מקום שכינתו, ויתפלל סמוך לה על משיח בן דוד, וישלים מהצרכים העולמיים, ואחר כן יתפלל על קבול התפילות 'בשומע תפלה'.
ויתפלל סמוך לה להראות השכינה עין בעין כאשר הייתה לנביאים ולחסידים וליוצאי מצרים, באומרו 'ותחזינה עינינו בשובך לציון' ויחתום 'המחזיר שכינתו לציון', ויחשוב בלבו שהשכינה ניצבת נגדו וישתחווה לניכחה, כאשר היו ישראל משתחווים בראותם השכינה, ויכרע כריעות מודים בברכת הודאה שהיא כוללת ההודאה בטובותיו [בטובת הבורא] יתברך והשבח עליהם יחדו, וסומך לה עושה שלום שהיא החתימה שכדי שתהיה פטירתו מלפני השכינה בשלום.
העוה"ב בתפילה
כ. אמר הכוזרי: לא נשאר לי מקום שאלה, מפני שאני רואה כל העניינים מתוקנים ומסודרים.
ואשר הייתי תופשו עליכם והוא מיעוט מה שאני רואה בתפילותיכם מזיכרון העולם הבא, כבר השיבותני עליו, כי מי שהוא מתפלל להידבק באור האלוקי בחייו, עד שהוא מתפלל לראותו בעיניו, ויתפלל על מדרגת הנבואה, ואין קורבה לאדם אל האלוקים גדולה ממנה, כבר התפלל מבלי ספק על מה שהוא גדול מהעולם הבא, ואם יגיע אליו יגיע אל העולם הבא, כי מי שדבקה נפשו בעניין האלוקי והיא טרודה במקרי הגוף ומכאוביו, כל שכן שתדבק בו כשתתייחד ותעזוב אלה הכלים המלוכלכים.
כא. אמר החבר: אוסיפך ביאור בזה המשל.
אדם שבא אל המלך וקרבו המלך קורבה גדולה ונתן לו רשות לבא אליו בכל עת שירצה, והיה הוא רגיל עם המלך עד שהיה מבקש ממנו שיבוא אל ביתו ושיהיה בסעודתו, והיה עושה, ושולח אליו סגולת שריו, ועושה עמו מה שלא היה עושה עם זולתו, ובעת שהיה האדם הזה שוגג או פושע והיה המלך פוסק ממנו, לא היה מבקש ומתחנן כי אם שישוב אל מנהגו לבא אליו ושלא יפסיק שריו מלבקרו.
ואנשי המדינה כולם לא היו מתחננים, כי אם בעת שילכו בדרך רחוקה, שישלח עמם המלך, מי שיצילם מן הליסטים והחיות ופגעי הדרך, והיו בוטחים במלך שיעשה רצונם בזה, ושישגיח עליהם הליכתם, אע"פ שלא השגיח עליהם בהיותם בעיר, והיה מתפאר כל אחד מהם על חברו שהמלך ישגיח עליו יותר ממה שישגיח על זולתו, בדרך הקשתו, כי הוא מרומם המלך יותר מזולתו.
והיה האדם הזה נכרי, ולא היה זוכר הליכת הדרך, ולא היה מבקש מי שילווה אותו. וכאשר הגיע עת הליכתו, אמרו לו אנשי העיר: תדע כי אתה מת בדרך הזה המסוכן, מפני שאין לך מי שילווה אותך.
אמר להם ומי הוא המלווה אתכם?
אמרו לו: המלך, שביקשנו ממנו ושאלנו מאתו ללוותנו מיום היותנו בעיר הזאת, ולא ראינוך אתה, שהיית שואל על זה לעולם.
אמר להם: משוגעים, ומי שהוא קורא אותו בעת הבטחה, הלא כל שכן שיקווה בעת המגור, אפילו אם לא יפתח פיו בזה, והוא שעונהו בעת השלוה, הלא ראוי לו שיענהו יותר בעת הצרה. ואם אתם טוענים שהוא משגיח עליכם בעבור שאתם מרוממים אותו, היש בכם מי שקבל לו עליו מה שקבלתי אני, ומי שמרומם אותו כמוני בסבל מן הצער בעבור שמור מצוותיו מה שסבלתי, ונזהר מן הטומאה בעת זיכרון שמו מה שנזהרתי, או מי שחלק כבוד לשמו ולתורתו מה שחלקתי, וכל אשר עשיתי במצוותו ובלמודו. ואתם מרוממים אותו מהקשה וסברה, ואינו מאבד שכרכם, ואיך יעזבני בהליכתי, בעבור שלא הוצאתי הדבר בפי, כאשר עשיתם אתם, מפני שבטחתי בצדקו.
וזה הדמיון אמנם הוא למי שהתעקש ולא קבל דברי רבותינו. ואם לא, הנה תפילותינו כולם מלאות מזכר העולם הבא, ודברי רבותינו שקבלו מהנביאים [מלאים] מהגבלת גן עדן וגיהנם (עירובין יט. פסחים צד.) כאשר ביארתי לך.
וכבר ספרתי לך מה שעושה החסיד בזמננו זה, והיאך אתה סבור שהיה בזמן ההצלחה ההוא, ובמקום האלוקי, ובתוך העם ההם, ששורשם אברהם יצחק ויעקב, והם סגולתם, מוטבעים על הצניעות אנשים ונשים, אין עולה בלשונותם, והחסיד ביניהם מזדכך, ואין נפשו מתלכלכת בדברי נבלה שישמע אותם מהם, ואין נתלית בגופו ובבגדיו טומאת זיבות ונדות ושרצים ומתים וצרעת וזולת זה, בעבור שהיו דבקים בקדושה ובטהרה, וכל שכן מי שהיה שוכן בעיר השכינה, ואיננו פוגע כי אם כתות על מדרגות הקדושה, מכוהנים ולווים ונזירים וחכמים ושופטים ושוטרים, או יראה המון חוגג בקול רנה ותודה בשלוש פעמים [בשנה], ואיננו שומע כי אם שיר ה', ולא רואה כי אם מלאכת ה', וכל שכן אם יהיה כהן או לוי יחיה מלחם ה' ועומד בבית ה' מנעוריו כשמואל, ואיננו צריך לבקש המחיה ומתעסק בעבודת ה' כל ימיו, מה אתה סבור במעשהו ובזכות נפשו ותיקון מעשיו?
כב. אמר הכוזרי: זאת מדרגת התכלית, אין אחריה כי אם מדרגת המלאכים. ובדין מקוים לנבואה בכמות הקיבול הזה, כל שכן עם המצא השכינה. וכמו זאת תהיה העבודה שאין צריך עמה לפרוש ולהינזר.
הקראים
ואני מבקש ממך עתה שתבאר לי קצת ביאור במה שאצלך בקראים, כי אני רואה אותם משתדלים בעבודה יותר מהרבנים, ואני שומע טענותם יותר מכריעות ויותר מפיקות לפשט התורה.
כג. אמר החבר: הלא הקדמתי לך בדברי, כי ההתחכמות והסברה בתורה איננו מביא אל רצון האלוקים. ואם לא כן, בעלי השניות ואנשי הקדמות ובעלי הרוחניות והנגזרים בהרים ושורפי בניהם באש – משתדלים להתקרב אל האלוקים. וכבר אמרנו שאין מתקרבים אל האלוקים כי אם במצוות האלוקים עצמם, בעבור שהוא יודע שיעורם ומשקלם וזמנם ומקומותם ומה שהוא תלוי באלה הקבלות, אשר בהשלמתם יהיה הרצון והדביקה בעניין האלוקי, כמו שהיה במעשה המשכן אשר אמר בכל מלאכה ממנו: ויעש בצלאל את הארון [שמות ל"ז א] ויעש כפרת [שמות ל"ז ו] ויעש יריעות [שמות ל"ו י"ד] ובכל אחת מהם כאשר צווה ה' את משה, רוצה לומר בלא תוספת ומגרעת, ואין בדבר מהמלאכות ההם מה שהוא מסכים לדעתנו ולסברתנו, וחתם בה באומרו: [שמות ל"ט מ"ג] וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צווה ה' כן עשו ויברך אותם משה.
והיה סמוך להשלמתו חול השכינה, מפני שנשלמו בשני העניינים אשר הם עמודי התורה, האחד מהם שתהיה התורה מאת האלוקים, והשני שתהיה מקובלת בלב נאמן מהקהל. והמשכן היה ממצוות האלוקים והיה מעשהו מכל הקהל, כמו שנאמר: [שמות כ"ה ב] מאת כל איש אשר ידבנו לבו, בתכלית החפץ והרצון, והתחייב השלמת התולדות שהיא חול השכינה, כאשר אמר: [שמות כ"ה ח] ושכנתי בתוכם.
רצון האלוה קובע את מיני היצורים ויטבעם
וכבר דמיתי לך ביצירת הצמח והחיים, ואמרתי כי הצורה אשר בה יהיה עצם צמח מבלתי צמח וחי מבלתי חי, איננה מן הטבעים אך מעשה אלוקי מאת האלוקים יתברך, קוראים אותו החכמים טבע, ואמת הוא כי הטבעים מזדמנים לקבול המעשה ההוא כפי ערכם מהחום הקור והלחות והיובש, ויהיה זה תמר וזה גפן וזה סוס וזה ארי. הערכים ההם אין אנו יכולים לשער אותם, ואילו היינו יכולים לשער אותם, היינו יכולים לעשות דם וחלב דרך משל, ושכבת זרע מלחיות שנשער מזגיהם, עד שנוכל לברוא חיים שיחול הרוח בהם, או שנוכל לעשות מה שיעמוד במקום הלחם, מדברים שאינם מן המזונות, בשערנו החום והלחות והקור והיובש, כל שכן אם נדע הערכים הגלגליים ומעשיהם העוזרים, על דעת החוזים, בכל מה שרוצים להראותו בעולם הזה.
וכבר ראינו חרפת כל מי שהשתדל בהם מהדברים האלה במעלי הכימי"א ובעלי הרוחניות. בעשות הדבורים מבשר הבקר, והיתושים מהיין, כי זה איננו משיעורם וחכמתם, אבל הוא מניסיונות שמצאום, כאשר מצאו המשגל יהיה ממנו הולד. ואין לאדם בה יותר מהנחת הזרע באדמה, שהיא מזומנת לקיבולו ולהצלחתו בה, ושיעור הערכים שראויה להם הצורה האנושית, איננו כי אם ליוצרה יתברך.
וכן האומה החיה הראויה לחול העניין האלוקי בתוכה, איננו כי אם לאלוקים לבדו, וצריך לשמוע אותו השיעור והערך ממנו. ואל יתחכם אדם עם דברו, כמו שאמר: אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'. ואיך אתה רואה התחבולה שנתדמה לאבותינו ללכת אחריהם ולא נתחכם אנחנו בתורה.
כד. אמר הכוזרי: אין דרך לזה אלא בהעתקת דבריהם וסמך מעשיהם, אם ימצא מי שיאמן בזה, מרבים אחרי רבים, שלא יעבור על כמותם ההסכמה, מקבלת התורה ותולדותיה ופירושיה ממשה, ברורה בלבבות או בספרים.
הדקדוק במסירת התורה
כה. אמר החבר: ומה תאמר אם ימצא חילוף בספר אחד או בשנים ושלושה?
כו. אמר הכוזרי: יעיינו ברוב הספרים, כי הרבים לא יעבור עליהם הכזב, ויניחו היחידים, וכן במעתיקים כשיחלקו המיעוט ישובו לדעת הרוב.
כז. אמר החבר: ומה תאמר באות שתמצא בספרים בחילוף ההקשה, כמו צדו צעדינו [איכה ד' י"ח] התראה שהוא צרו, ואשר לא נשא לשוא נפשי [תהילות כ"ד ד] ישיבוהו נפשו, וזולת זה הרבה שלא נוכל לספרם.
כח. אמר הכוזרי: אם תשלוט ההקשה על אלה והדומה להם, תשנה הספרים כולם, באותיות תחילה, אחר כן במילות, ואחר כן בחיבורים, ואחר כן בניקוד, ואחר כן בטעמים, וישתנו העניינים, וכמה פסוקים יכול האדם להעתיק ענייניהם אל הפכם בהעתקת אחד מאלה המסורות, כל שכן כולם.
כט. אמר החבר: ואיך תחשוב שהניח משה ספר תורתו אל בני ישראל?
ל. אמר הכוזרי: מבלי ספק שהיה ספר פשוט, מאין נקוד וטעמים, כאשר אנחנו רואים ספרי התורה היום, שאי אפשר שיסכימו עליהם בהמון, כמו שאי אפשר שיסכימו על המצה בפסח ושאר תורותיו שהם זכר ליציאת מצרים, שמתיישבת בנפשות ישראל אמיתת יציאת מצרים במעשים ההם המתמידים, שאי אפשר להסכים עליהם בשנה מהשנים מבלתי שלא יהיה עליהם מוחה.
לא. אמר החבר: מבלי ספק שהיה שמור בלבבות בפתחא והקמ"ץ והשבר והנטייה והשו"א והטעמים: בלב הכוהנים מפני צרכם לעבודה ולהורות את בני ישראל; ובלב המלכים מפני שנצטוו [דברים י"ז י"ט] 'והייתה עמו וקרא בו כל ימי חייו'; ובלב השופטים מפני צרכם אליהם בדינים; ובלב הסנהדרין מפני צורכם אליהם במה שכתוב: [דברים ד' ו] ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם; ובלב החסידים כדי לקבל שכר; ובלב אנשי החונף להתגדר בהם.
ושמו שבע המלכים והטעמים אותות לתכונות ההם אשר העתיקום בקבלה ממשה. ומה תחשוב על אלה אשר תקנו המקרא בפסוקים תחילה, ואחר כן בניקוד, ואחר כן בטעמים, ואחר כן במסורת על שמירת המלא והחסר, עד אשר מנו אותיותיה ובררו כי וא"ו דגחון (ויק' א מב) חצי התורה, ושמירת כל נכרי מקמ"ץ ופת"ח וציר"י וסגו"ל יוצא מן ההקשה. התראה שמעשיהם בזה לריק ולבטלה, או השתדלות בדבר חובה?
לב. אמר הכוזרי: אבל השתדלות בדבר חובה, עם שמירת התורה שלא יהיה דרך לשנותה, עם החכמה המופלאה, כי נראה מקביעות הניקוד והטעמים סדר שלא יהיה אלה מחכמה נעזרת, איננה מערך חכמתנו בשום פנים, ולא יתכן שיהיה מקובל אצל ההמון אלא מרבים רצויים או מיחיד רצוי, ולא יתכן שיקבל ההמון מיחיד אלא אם יהיה נביא או נעזר בעניין האלוקי, כי החכם שאיננו נעזר, טוען מי שהוא קרוב לו בחכמתו, שיעשה כמעשהו.
לג. אמר החבר: אם כן, הקבלה אנחנו והקראים חייבים בה, וכל מי שיודה כי התורה הזאת הנמצאת, הנקראת על התכונה הזאת, היא תורת משה.
לד. אמר הכוזרי: כן אומרים הקראים, אבל אחר שמצאו התורה שלימה אינם צריכים אל הקבלה.
חשיבות הקבלה
לה. אמר החבר: והנה זה ספר (תורת) משה הפשוט הוצרכנו במלותיו ובדיבור בו אל כמה כיתות מן הקבלה, מן הניקוד, ומטעם, ומפסק, ומסורת, על אחת כמה וכמה אנו צריכים בענייניו ופירושיו, כי העניין רחב מן המילות.
התראה כאשר אמר להם: [שמות י"ב ב] החדש הזה לכם ראש חדשים, על הדמיון, לא נסתפק העם אם רצה לומר חדשי המצרים שהיו ביניהם, או חדשי הכשדים שהיו עם אברהם באור כשדים, או רצה חדשי השמש, או חדשי הירח, או שני הירח בתחבולות יסכימו עם שני השמש, כאשר בחכמת העיבור. הייתי רוצה שישיבוני הקראים תשובה מספקת על זה והדומה לו, ואשוב לדעתם. כי רצוני להשתדל, ושישיבוני תשובה מספקת כאשר אשאלם על מה שיתיר החי לאכול, ומה עניין הזביחה, ושמא היא נחירה או הרג כאשר יזדמן, ולמה נאסרו זבחי גויים, ומה הוא שיש בין זבחו והפשטו ושאר מלאכתו. והייתי רוצה שיבאר לי החֵלב האסור, והוא דבק עם המותר במעיים והקיבה; וזולת זה מניקור הבשר; ושימסור אלי הגדר שבין המותר והאסור, כדי שלא יהא אחלוק בו עם חברי; וכן האליה האסורה אצלם היש לה גדר, ושמא האחד יסיר קצת הזנב ואחד יסיר הכף כמו שהוא. והייתי רוצה שיבאר לי העוף הטהור מן הטמא, זולת המפורסמים, רצוני לומר בן יונה או תור, ומאין הוא אומר שאין התרנגולת והאווז והקורא ואלברכיא מהטמאים. והייתי רוצה שיתן לי גבול 'אל יצא איש ממקומו ביום השבת' [שמות ט"ז כ"ט], אם הוא ביתו או חצרו, או רשותו אם יהיו לו חצרים רבים, או מבואו, או שכונתו, או מדינתו, או מגרש עירו, אחר שתיבת מקום סובלת זה ויותר מזה. והייתי רוצה שיראה לי גדר המלאכה האסורה בשבת, ומה הוא המונע מהקולמוס והקסת להגיה התורה, והתיר לו לטלטל הספר הגדול והשולחן ושאר המאכלים וסעודת האורחים, ולטרוח בכל מה שיטרח האדם לאורחיו, והם במנוחה והוא ביגיעה, ויותר מזה עבדיו ונשיו, וכבר נאמר: [דברים ה' ט"ו] למען ינוח עבדך ואמתך כמוך.
ולמה נאסרה רכיבת בהמות הגויים בשבת, ולמה זה נאסרה הסחורה. והייתי רוצה שיידון בין שני בעלי דינים מסדר ואלה המשפטים וכי תצא.
והפשוט שבתורה הוא סתום, כל שכן הסתום, כי לא היו סומכים אלא על התורה שבעל פה.
והייתי רוצה שאראה דיניו ומשפטיו בכל הירושות מפרשת בנות צלפחד, או איכות המילה והציצית והסוכה. ויבאר לי מאין הוא חייב בתפילה לאל. ומאין הוא מאמין שיש בית מועד לכל חי וגמול ועונש אחר המיתה. ואיך הם דנין במצוות הדוחות זו את זו, כמילה עם השבת והפסח עם השבת, מי נדחה מפני מי. וזולת זה ממה שיארך סיפור כלליו, כל שכן פרטיו. השמעת, מלך כוזר, על חיבור לקראים בדבר ממה שזכרתיו לך, בסמך או בקבלה, שאין בו ביניהם מחלוקת, ממסורת או מנקוד או מטעמים או מאיסור והיתר או מדינין.
לו. אמר הכוזרי: לא ראיתי ולא שמעתי, אבל אני רואה אותם משתדלים בכל כוחם.
לז. אמר החבר: זה ממה שאמרתי לך מההתחכמות והסברה. והמתחכמים בעבודה למלאכת השמים יותר משתדלים מעושי מלאכת ה' המצווים עליה, מפני שאלה במנוחה במה שקבלו ממלאכת ה', ובטחה נפשם כהולך בעיר, שלא הזדמנו למחלקת חולק, ואלה כהולכים במדבר איננו יודע מה יפגע, והוא מזדמן בשלחים חלוץ למלחמה ומלומד בה. ואל ישיאך מה שאתה רואה מהשתדלותם, ואל יעצלך מה שאתה רואה מרפיון המקבלים, רוצה לומר הרבנים, כי אלה בקשו מבצרים להתבצר בהם, ואלה שוכנים על ערשותם בעיר קדומה ובצורה.
לח. אמר הכוזרי: כל מה שאמרת בדין הוא, כי התורה הזהירה על תורה אחת ומשפט אחד, כפי סברתם ירבו התורות כפי סברת כל אחד מהם.
ועוד, כי האחד לא יעמוד על תורה אחת, כי בכל יום תתחדש לו דעת ותוסיף דעתו, ויפגע מי שישיבהו בטענה וצריך שייעתק בהעתקת דעתו. ואם נמצאם מסכימים, נדע כי הם מקובלים מאחד או מרבים שקדמום, ומן הדין שנכפור עליהם ההסכמה, ונאמר להם, איך הסכמתם במצווה פלונית והדעת מכרעת בה אל פנים רבים.
ואם אמרו, כן הייתה דעת ענן או בנימין או שאול זולתם, חייבו עצמם טענת הקבלה ממי שהוא יותר קדמון ויותר ראוי להאמין, רוצה לומר רבותינו, כי הם רבים ואלה יחידים, ודעת החכמים סמוכה על הקבלה מהנביאים, ואלה סברה גרידא בלבד, והחכמים מסכימים ואלה חולקים. והחכמים דבריהם מן 'המקום אשר יבחר ה' ', ואפילו אם היו דנים מסברתם גרידא מן הדין היה לקבלם, ואלה אינם כן.
ומי ייתן שישמיעוני תשובתם בשאלת החודש הזה, ואני רואה חכמיהם הולכים אחרי הרבנים בעיבור אדר באדר, והם מקשים להם בראיית ירח תשרי, איך צמתם צום כיפור בתשעה בתשרי, הלא יבושו, והם אינם יודעים אם החודש ההוא אלול או תשרי כשיעברו, או אם הוא תשרי או מרחשוון כשאינן מעברין, והלא היו אומרים "אנחנו הטובעים ומה נפחד מהרטבת בגדיי", אנחנו לא נדע אם החודש תשרי או מרחשוון או אלול, ואיך נקשה למי שאנו הולכים בעקבותיהם ונלמד מהם, התצומו בתשיעי או בעשור לחדש.
תורתנו קשורה בהלכה למשה מסיני, ומן המקום אשר יבחר
לט. אמר החבר: תורתנו קשורה בהלכה למשה מסיני, או מן המקום אשר יבחר ה', כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים [ישעיהו ב' ג] במעמד שופטים ושוטרים וכוהנים וסנהדרין, ואנחנו מצווים שנשמע מהשופט הממונה בכל דור ודור, כמו שאמר: [דברים י"ז ט] או אל השופט אשר יהיה וגו', וסמך לו אמרו 'ועשית על פי התורה אשר יורוך, לא תסור מן הדבר, והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן ומת האיש ההוא'. השווה המרות הכהן והשופט לגדולה שבעבירות, באמרו: [דברים י"ז יב] ובערת הרע מישראל, וסמך לו וכל העם ישמעו וייראו.
וכל זה בעוד שהסדר נשאר מהעבודה, והסנהדרין ושאר הכיתות, אשר בהם ישלם הסדר וידבק בהם העניין האלוקי בלי ספק, בין בנבואה בין באומץ והודעה, כאשר היה בבית שני, ולא יתכן לעבור על כמותם ההסכמה מדעתם. ובזה נתחייבנו במצוות מגילה ופורים ומצוות חנוכה, ויכולנו לומר 'על מקרא מגלה', ו'להדליק נר חנוכה', ו'לגמור את ההלל' ו'לקרוא', ו'על נטילת ידים', ו'על מצוות עירוב', וזולת זה.
ואילו היו חוקינו יוצאים אחר הגלות לא היו נקראים מצוות, ולא היינו חייבים לברך עליהם, אך היו אומרים בהם שהם תקנה או מנהג. ורוב מצוותינו סמוכות אל משה הלכה למשה מסיני. וכן ראוי, שהיה עם שלא הוצרכו לטרוח במזונות ארבעים שנה ולא בלבוש ולא בדירה, והם כאשר היו מן הרוב, ומשה נמצא עמם, והשכינה איננה זזה מהם, והוא כבר צווה אותם בכללי המצוות. היעלה בדעת שלא ישאלו על פרטיהם ומחלוקתם, וכבר אנו רואים 'והודעתי את חקי האלוקים ואת תורותיו' [שמות יח ט"ז]. והוא כבר אמר להם באחרונה: [דברים ד' ו] 'כי היא חכמתכם ובינתכם'. ומי שהוא רוצה להכזיב הפסוק הזה יראה עניין הקראים, ומי שהוא רוצה להאמין בו, יראה חכמת המשנה והתלמוד, והם מעט מהרבה מהחכמות הטבעיות והאלוקיות והמוסריות והגלגליות, ויראה שבאמת ראוי להם להתפאר על כל העמים בחכמתם. וקצת מצוותינו מן המקום אשר יבחר ה' עם התנאים הנזכרים.
וכבר התמידה הנבואה בבית שני קרוב לארבעים שנה, וכבר שיבח ירמיהו (ירמיה כט, לב) עד מאוד בנבואתו אנשי בית שני וחסידותם וחכמתם ויראתם. ואם לא נסמוך על אלה, על מי נסמוך? וכבר אנו רואים מה שנקבע אחרי משה והייתה מצווה, כמו שעשה שלמה שקידש את תוך החצר והעלה עולות בזולת המזבח, ועשה החג שבעת ימים ושבעת ימים, ומה שכתב דוד ושמואל מסדר המשוררים בבית, והיו למצוות תמידות, ומה שעשה שלמה במה שבנה, ומה שהניח ממה שעשה משה במדבר, ומה שהעמיד עזרא בבית שני על קהלו לתת שלישית השקל [נחמיה י' לג], ומה שהעמיד במקום הארון תכונה שתלו לפניה הפרוכת, בעבור שידעו כי הארון גנוז לשם.
"לא תוסיפו" מול גזרות דרבנן
מ. אמר הכוזרי: איך יתכן זה עם "לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו"?
מא. אמר החבר: לא נאמר זה אלא להמון, כדי שלא יחדשו משכלם ויתחכמו מדעתם ויקבעו לעצמם תורות מהקשתם כמו שעושים הקראים, ומזהיר לשמוע מן הנביאים אחרי משה ומן הכוהנים והשופטים, כמו שאמר: [דברים י"ח יח] נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך וגו', ואמר בכוהנים ובשופטים שיהיו דבריהם נשמעים. והיה מאמרו: [דברים ד' ב] לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם לעשות, על מה שצוויתי אתכם על ידי משה ועל ידי נביא מקרבך מאחיך, על התנאים הנזכרים בנבואה, ומה שנקבצו עליו הכוהנים והשופטים מן המקום אשר יבחר ה', מפני שהם נעזרים בשכינה, ולא יתכן לעבור עליהם שיסכימו בדבר שחולק על התורה, בעבור רובם. ולא תעבור עליהם הטעות, לחכמתם הרחבה הירושה והטבעית הקנויה. כאשר קבלו, כי הסנהדרין היו מצווים לדעת כל החכמות, כל שכן שמעט שנסתלקה מהם הנבואה או מה שעומד במקומה מבת קול וזולת זה.
ממחרת השבת
ואמור שלא נחלוק עם הקראים במה שהם טוענים עלינו מן המובן [ממילת] ממחרת השבת שהוא מיום ראשון, ואחר כן נאמר שאחד מן הכוהנים או השופטים או המלכים הרצויים עם דעת הסנהדרין וכל החכמים, ראה כי הכוונה מן המספר ההוא, לשום חמישים יום בין בכורי קציר שעורים ובכורי קציר חטים, ושמירת שבעה שבועות שהם שבע שבתות תמימות, ונתן לנו דמיון בתחילת יום מהשבוע, לומר אם יהיה ההתחלה מהחל חרמש בקמה מיום ראשון תגיעו במספר עד יום הראשון, להקיש ממנו שאם תהיה ההתחלה מיום שני נגיע עד יום שני. ו'החל חרמש' מונח אלינו בכל עת שנראה שהוא ראוי נתחיל בו ונספור ממנו. וקבעו אותו שיהיה יום שני של פסח, ולא יהיה בזה סתירה לתורה, והתחייבנו לקבלו לתורה, מפני שהוא 'מן המקום אשר יבחר ה' ' עם התנאים הנזכרים. ושמא היה זה בנבואה מאת הבורא, ויכול להיות, ונהיה נקיים מבלבול המבלבלים.
מב. אמר הכוזרי: כבר פסקת החבר, בכללות האלה אשר לא אוכל להכחישם, מחלקים היו בלבי מטענות הקראים, הייתי סבור שאכעיסך בהם.
מג. אמר החבר: כשיתבררו הכללות אל תיתן לבך לחלקים, כי הרבה שיכנס בהם הטעות. ועוד, שאין להם תכלית, מפני שהם מסתבכים ולא ימלטו המדברים מבלבולם. וזה כמי שנתברר אצלו צדק הבורא, ושחכמתו כוללת, איננו מביט למה שהוא נראה בעולם מן העוול, וכמו שאמר: [קהלת ה' ז] אם עשק רש וגזל משפט וצדק תראה במדינה אל תתמה על החפץ. וכמי שנתברר אצלו במופת עמידת הנפש אחר כלות הגוף, בעבור שאינה גשמית, אבל עצם נפרד מהגוף במלאכים, איננו מביט אל מה שתקשהו המחשבה מהעדר פעולות הנפש בעת השינה, ועת החולי, שהוא תאבד המחשבה, ומה שהיא הולכת אחר מזג הגוף, וזולת זה מן המחשבות המבלבלות.
מד. אמר הכוזרי: עם כל זה אין מספיק לי עד שאשבע מדבר עמך על החלקים, ואם יש לתפוש עלי בזה, אחר אשר הודיתי בכללים אשר הביאותם.
מה. אמר החבר: אמור מה שתרצה.
עין תחת עין – ממון
מו. אמר הכוזרי: הלא עונש הנזק מפורש בתורה, במה שאמר [שמות כ"א כ"ד] עין תחת עין, וכאשר ייתן מום באדם כן ינתן בו? [ויקרא כ"ד כ].
מז. אמר החבר: הלא נאמר בו אחר כן; [ויקרא כ"ד יח] ומכה נפש בהמה ישלמנה נפש תחת נפש, הלא זה הכופר. והלא לא היה אומר 'מי שהכה סוסך הכה סוסו'? אבל אומר 'קח סוסו', כי אין לך תועלת בהכות סוסו, וכן מי שכרת ידך אין אומרים לך קח ידו, כי אין לך תועלת בכרות את ידו. כל שכן שהיה נכנס בדינים האלקיים מה שסותר אותו השכל, מפצע תחת פצע וחבורה תחת חבורה, איך יוכל לשער זה, שמא ימות אחד מהם מפצע, ולא ימות האחר מכמותו, ואיך נוכל לשער כמותו. ואיך ניקח עין ממי שאין לו אלא עין אחת, כופר עין מי שיש לו שתי עיניים, ויישאר האחד סומא והשני בעין אחת, והתורה אמרה כאשר ייתן מום באדם כן ינתן בו. ומה צרכי לדבר עמך על אלה החלקים, אחרי אשר הקדמתי לך צורך הקבלה עם אמיתת המקובל מהם וגדולתם וחכמתם והשתדלותם.
טומאה. טעמי המצוות ומסגרתן
מח. אמר הכוזרי: עם כל זה טוב הוא בעיני לדעת למה צווה השם השמירה מן הטומאות?
מט. אמר החבר: הטומאה והקדושה שני עניינים זה כנגד זה, לא ימצא האחד אלא בהימצא השני, ומקום שאין קדושה אין טומאה. כי עניין הטומאה איננו כי אם דבר שאסר על בעליו לנגוע בדבר מדברי הקדושה ממה שהוא מקודש לאלוקים, כמו הכוהנים ומאכלם ומלבושם והתרומות והקורבנות ובית המקדש וזולת זה הרבה. וכן עניין הקדושה דבר שאסר על בעליו לנגוע בדברים רבים ידועים ומפורסמים, ורב מהם תלויים במעמד השכינה, וכבר חסרנו אותה, ומה שאצלנו היום מאיסור שכיבת הנדה והיולדת, אינו מפני הטומאה, אבל היא מצווה גרידה מאת הבורא, וכן מה שאצלנו מהרחקת האכילה עמה ולהישמר מקרבתה, אין זה כי אם מניעות וסייגות שלא יתגלגל (העניין) לשכב עמה. אבל חובות הטומאה בטלו ממנו מפני שאנו בחו"ל. וכל שכן מה שאנו משתמשים בו מהקברות והשרצים והמצורעים והזבים והמתים וזולת זה. וכן אסורה עלינו הנבלה, ולא מפני טומאתה, אבל מצווה גרידא באיסור הנבלה. ותנאי הטומאה תוספת, ולולא שאמרו: עזרא תקן טבילה לבעלי קריין (ברכות הב), לא היינו חייבים בה מחובת התורה אך מחיוב טהרה ונקיות.
אמונת הקראים
ואם הקראים מקבלים אותה על עצמם לעניין הנקיות, אין גנאי בזה, מבלתי שיקבלוה לתורה, ואם לא, כבר הם מתחכמים מסכלות מהם ומשנים התורה וגורמים למינות, רוצה לומר חלוק הדעות, אשר הוא שורש הפסדת האומה ויציאתה מתורה אחת ומשפט אחד, כי כל אשר נקל בו אנחנו על עצמנו מהשתמש בשבתות בבתינו בעירוב, ואם הוא דבר שאינו נאה, יקל אצל מה שתסבב דעתם מהמחלוקת והמינות עד שיהיה בבית אחד עשרה אנשים בעשר דעות. ואם לא היו המצוות אצלנו קשורות בגבולים שלא יעברום, לא היה מובטח מהכנס בה מה שאין ממנה, ויוצא ממנה קצת מה שיש בה, בעבור שהוא לוקח בהיקשו וטעמו. ויקל בעיני הקראים הנאת עבודה זרה מכסף וזהב וקטורת ויין, ועל האמת המות מבלעדי זה טוב, ויקשה בעיניו שייהנה מהחזיר אפילו ברפואה, ועל האמת הוא מהעבירות הקלות, חייב בהם מלקות. וכן יקל על הנזיר אכילת הצמוקים והענבים יותר מהשכרות משכר הדבש או שכר התפוחים, והאמת הפך זה, כי האיסור אינו אלא במה שיצא מהגפן בלבד, ואין הכוונה איסור השכרות כאשר יעלה במחשבה, אבל האלוקים יודע ונביאיו ובחוריו.
ולא יתכן להחזיק בסכלים אנשי הקבלה או הסוברים בזה, כי מלת שכר גלויה וידועה, וקבלו שיין ושכר האמורה בנזיר איננו כי אם מעסיס היין.
ולמצוות גבולים מדוקדקים עליהם בחכמה, ואם לא יראו במעשים נאים, והזריז ירחק מהם מבלי שיאסור אותם, כמו בשר כוס כוס (חולין מז:), אשר הוא מותר בעבור שאינו בטוח ממות הבהמה ההיא, ולאומר שיאמר כי תרפא והותרה. והטרפה שנראית בריאה אסורה, מפני שיש לה חולי ממית מבלי ספק, ולא יתכן שתחיה ממנו ולא שתרפא, ונאסרה, ועם הסברה וההתחכמות ישובו הדינים האלו בהפך.
על כן לא תהלך אחר סברתך והקשתך בתולדות המצוות, פן תיפול בספקות יביאוך למינות, ולא תסכים דעתך עם חבריך בדבר מהם, כי לכל אחד מבני אדם סברה. אמנם צריך שתעיין בשורשים מן המקובל והכתוב וההקשות הנוהגות על הסדר המקובל להשיב התולדות אל האבות. ומה שיוציאך אליו, האמן בו, ו[גם] אם יהיה רחוק אצל סברתך ומחשבתך, כאשר תרחיק המחשבה והסברה העדר הרקות, וההקשה, השכלית מחייבת זה. וכאשר תרחיק הסברה שיכול להתחלק הגוף לאין תכלית, וההקשה השכלית מחייבת זה. וכאשר תרחיק המחשבה שהארץ כדורית, ושהיא חלק אחד ממאה וששים ושש פעמים מעגול השמש, וכל מה שיש במופתי התכונה, ממה שתרחיקהו המחשבה.
כי כל מה שהתירו חכמים לא היה לסברתם ולא במה שנראה לדעתם, אך בתולדות החוכמה הירושה והמקובלת אצלם, וכל מה שאסרו כן. ומי שנלאה להשיג חכמתם ולקח דבריהם כטעמו וסברתו, יהיו נכרים בעיניו כאשר הם דברי הטבעים והגלגלים נכרים בענייני עמי הארץ.
והם, כשמדקדקים בגבולי הדינים, ויורו ההיתר והאיסור באמיתת הדין, מראים לך מה שאינו נאה מהגבולים ההם, כאשר הם מגנים אכילת בשר כוס כוס, והוצאת ממון בתחבולת הדינים, והתרת ההליכה בשבת בתחבולות מן העירוב, והתרת הנשים בתחבולות שהנשואים מותרים בהם, והתרת השבועות והנדרים במיני הערמות, אשר הם עוברים אצל העיון הדיני מבלתי ההשתדלות התוריה. ושני העניינים צריך אליהם. כי אם תייחד העיון הדיני, יעברו בגבוליו מינים מהתחבולות, לא יתכן לספרם, ואם תעזוב הגבולים של דינים אשר הם סייג התורה ותסמוך על ההשתדלות, יהיה סיבה למינות ויאבד הכל.
נ. אמר הכוזרי: כיון שהדבר כן, אני מודה לרבני שמקבץ אלה שני הפנים, ביתרונו על הקראי בנראה ובנסתר, ויהיה עם זה טוב לב בתורתו, בעבור שהיא מקובלת מחכמים המאומתים שחכמתם מאת האלוקים, כי הקראי, ואם תגיע השתדלותו מה שתגיע, לא ייטיב לבו, מפני שהוא יודע שהשתדלותו סברה והקשה, ולא יטב לבו ולא יבטח שהמעשה ההוא, הוא הנרצה אצל הבורא, וידע כי בעמים הרבה אנשים משתדלים יותר מהשתדלותו.
מצוות עירוב
אבל נשאר לי לשאול אותך בעירוב והוא קלות במצוות השבת, איך יתיר מה שאסרו הבורא בתחבולה ההיא הנקלה והפחותה?
נא. אמר החבר: חס ושלום שיסכימו המון חסידים וחכמים על מה שיתיר קשר מקשרי התורה, אך הם מזרזים ואומרים: עשו סייג לתורה (אבות פ"א, מ"ב). ומן הסייגות שסייגו, שאסרו ההוצאה וההכנסה מרשות היחיד לרשות הרבים ובהפך, מה שלא אסרה זה התורה, ואחר כן גלגלו בסייג ההוא גלגול להרווחה, כדי שלא תחשב השתדלם בתורה, ושיהיה ריווח לבני אדם בהשתמשם, ולא יגיעו אל הריווח ההוא אלא ברשות, והרשות הוא עשות העירוב, כדי שתהיה הכרה בין המותר לגמרי ובין האסור ובין הסייג.
נב. אמר הכוזרי: כבר הספיק לי זה. אבל לא חזקה אצלי מלאכת העירוב עד שתהיה מחברת בין שתי רשויות.
מידות המצוות נקבעות ע"י ה' ומסורת הנביאים
נג. אמר החבר: אם כן לא חזקה אצלך המצווה כולה. החזק בעיניך התרת הנכסים והממון והבעלים והעבדים בלקיחת הקניין והצוואה, והתרת האישה ואיסורה אחר שהייתה מותרת באמרו: 'תהא לי מקודשת', והתרתה אחר שהייתה אסורה, באמרו: 'כתבו וחתמו ותנו גט'. וכל מה שיש בתורת כוהנים ממה שהשלמתם תלוי במעשה מן המעשים או בדבר מן הדברים, וצרעת הבגד והבית התלויה במאמר הכהן: טמא או טהור. וכן המשכן, לא חלה הקדושה עליה, אלא בהקמת משה את המשכן והמשיחה בשמן המשחה, וכן הכוהנים לא חלה הקדושה עליהם אלא במילואים ובתנופה, והלוים בטהרה והתנופה. וטיהור הטמאים במי נדה שבו אפר הפרה ואזוב ושני תולעת ועץ ארז [במדבר י"ט ו] וחיטוי הבית בשתי צפרים חיות [ויקרא י"ד מט] והמלאכה ההיא. וכיפור העונות ביום הכיפורים וטהרת מקדש מהטומאות בשעיר עזאזל עם המעשים התלוים בו, וברכת בני ישראל בנשוא אהרן את ידיו ובאמרו יברכך ה'.
והיה חל עם כל מעשה מהמעשים האלה העניין האלוקי, כי מעשי התורה כהויות הטבעיות, כולם משוערות מאת הבורא, ואין שיעורם כיכולת בשר ודם, כאשר תראה ההוויות הטבעיות משתערות ומתאזנות ונערכות בהימזגם מן הטבעים הארבעה, ובמעט דבר ישלמו ויתכנו ותחול בהם הצורה אשר היא ראויה להם מחיים וצמחים ויהיה לכל מזג הצורה שהיא ראויה לו, ובמעט דבר ייפסד.
ההגיון אינו מבין את פעולות הטבע
הלא תראה הביצה שיפסידה מקרה מעט מחום גדול או קור או תנועה, ולא תקבל צורת האפרוח, וישלימנה חימום התרנגולת אותה שלושה שבועות ותחול בו הצורה על השלמות. ומי זה אשר יוכל לשער המעשים עד שיחול בהם העניין האלוקי כי אם האלוקים לבדו. וכמו זה טעו בעלי הכימיה והרוחניים. הכימיים חשבו שישערו האש הטבעית במשקליהם, עד שיהיה העניין להם מה שירצו, ותיהפך להם העצמית, כאשר תעשה אש החום הטבעי בחיים אשר ייהפך המזון לדם ובשר ועצם ושאר האיברים, וטורחים למצוא כאש הזאת. והתעו אותם ניסיונות שמצאו אותם במקרה לא משעורם, כאשר נמצא האדם נהיה מהנחת השכבת זרע ברחם. והרוחניים כאשר שמעו מאדם עד בני ישראל מה שהיה נעשה להם בקורבנות, מהראות האותות האלוקיות, חשבו כי ההתחלה אמנם היא מהמחקר והחיפוש, ושהנביאים אמנם היו חכמים מחוכמים ומחשבים הפלאות ההם בהקשתם, וקוו שישערו הם גם כן קורבנות בעתים ידועים ומבטים כוכביים, כפי מה שהביאה אליו סברתם עם מעשים וקטורת, עד שעושים ספרים לכוכבים וזולת זה ממה שספורו אסור.
ואלה בעלי השמות, כאשר שמעו על נביא שדבר בכה וכה ונעשה לו הפלא שנעשה, חשבו כי הדיבור ההוא ואין הנעשה כמוטבע. המעשים התוריים שהם דומים לטבעיים אינך יודע תנועותם ותחשבם תוהו, עד שתראה התולדות ותרומם מנהיגם ומניעם ותייחד לו היכולת. כאשר אם לא היית שומע מעולם משגל ולא ידעתו ולא ידעת התולדה ממנו, ותראה עצמך נזקק אל הכעור שבאיברי האישה, ואתה יודע מה שיש בקרבתה מהפחיתות, ומה שיש בכניעות אל האישה מהגריעות, היית נפלא ואומר: אין התנועות האלה אלא תוהו ושיגעון, עד שתראה דמיונך נולד מן האישה, ייראה הדבר ותחשוב כי אתה עזרת היצירה, ושהיוצר כוון בכך ישוב העולם. וכן הם המעשים התוריים המשוערים מאת האלוקים, תשחט הכבש על הדמיון, ותתלכלך בדמו והפשטתו וברחיצת מעיו והדחתו וניתוחו וזריקת דמו ועריכת עציו והקדת אשו, ואילו לא היה במצוות אלוקים, היית לועג למעשים האלה, והיית חושב כי הם מרוחקים מן האלוקים לא מקורבים, עד שכאשר ישלם כראוי ותראה האש, או תמצא בעצמך רוח אחרת לא היית רגיל בה, או חלומות אמיתיות או גדולות, תדע כי הם תולדות מה שהקדמת, והדבר [הגדול] אשר בו דבקת, אליו הגעת.
ואל יקשה בעיניך אם תמות אחרי אשר דבקת בו, כי אין מותך כי אם כלות הגוף בלבד, אבל הנפש שהגיעה אל המעלה ההיא אין לה ירידה ממנה ולא רוחק מן המדרגה ההיא. ונתבאר מזה כי אין קורבה אל האלוקים אלא במצוות האלוקים, ואי אפשר לדעת מצוות אלוקים אלא מדרך נבואה, לא בהקשה ולא בסברה, ואין בינינו ובין הדברים ההם קורבה אלא בקבלה הנאמנה.
ואשר מסרו לנו המצוות ההם, לא היו יחידים, אבל היו רבים וחכמים וגדולים שהגיעו הנביאים, ואפילו לא היו כי אם הכוהנים והלוים והזקנים, אשר היו נושאים התורה, ולא פסקו ממשה.
שמירת המצוות בימי המקרא
נד. אמר הכוזרי: לא ראיתי אנשי בית שני אלא שכבר שכחו התורה ולא ידעו מצוות הסוכה [נחמיה ח' י"ד] עד שמצאוה כתובה, וכן מצוות לא יבא עמוני ומואבי [נחמיה י"ג א] ונאמר בהם: [נחמיה ח' י"ד] וימצאו כתוב בתורה, וזה ראיה על אבדן התורה.
נה. אמר החבר: אם כן אנחנו היום חכמים ויודעים יותר מהם, שאנחנו יודעים התורה כלה, כפי מחשבתנו.
נו. אמר הכוזרי: כן אני אומר.
נז. אמר החבר: אם היינו היום מצווים להקריב קורבנות ההיינו יודעים איך נשחטם, ולאיזה צד, וקבול דמו והפשטו וניתוחו, ולכמה נתחים ינתח, ואיך נקריב ואיך נזרוק הדם ומנחתו ונסכו, והשיר הראוי לומר עליו. ומה שהכוהנים חייבים בו מקדושה וטהרה ומשיחה ובגדים ותכונות, ואיך אוכלים הכוהנים הקדשים, וזמניהם ומקומותם, וזולת זה ממה שיארך סיפורו.
נח. אמר הכוזרי: לא נדע זה אלא מכהן או נביא.
נט. אמר החבר: הלא ראית אנשי בית שני איך בנו המזבח [עזרא ג' ב] עד שעזרם האלוקים על בנין הבית, ואחר כן על בנין החומה, התחשוב שהיו מקריבים מבלי סדר כפי שיזדמן.
ס. אמר הכוזרי: לא יתכן שתהיה עולה אשה ריח ניחוח, והיא מצווה שאינה שכלית, עד שישלמו כל חלקיה ברשות הבורא ומצוותו, כל שכן שכבר ידעו מצוות יום הכיפורים ומה שהוא גדול מהסוכה, וכולם צריכות לחכמה מופלאה ומלמד מזומן.
סא. אמר החבר: ומי שיודע אלה הדקדוקים בתורה, היעלם ממנו עשות הסוכה, ומצוות "לא יבוא עמוני ומואבי"?
סב. אמר הכוזרי: אם כן מה נאמר ב"וימצאו כתוב בתורה"?
סג. אמר החבר: הטעם הברור הוא שכותב המקרא לא הרגיש לנסתרות אבל כתב המפורסמות הגלויות. ולא העתיק מיהושע מחכמתו שקבל מאלוקים וממשה דבר, אבל זכר יום עמידת הירדן [יהושע ג' ט"ז] ויום עמידת השמש [יהושע י' יג] ויום המילה [יהושע ה' ב] בעבור פרסומם אצל ההמון, וכן מסיפורי שמשון ודבורה וגדעון ושמואל ודוד ושלמה לא זכר מחכמתם ולא ממה שהיה להם מהמעשים בתורה דבר, אבל זכר מדברי שלמה סעודותיו הגדולות ועשרו הגדול [מלכים א' ה], ולא זכר מכל חכמותיו הנפלאות חוץ מאז תבואנה שתים נשים זונות [מלכים א' ג' א], בעבור שהיה הדבר במעמד ההמון. אבל חכמתו עם מלכת שבא וזולתם לא זכר, כי לא הייתה כוונת הכותב לזכור כי אם הדבר המפורסם בהמון אשר נשאוהו כל העם. אך הדברים המיוחדים אשר היו מנשאים אותם היחידים, כולם אבדו ממנו, אלא המעט מהם, או המליצות הצחות מהנבואה שערבו לבני אדם לשמרם ליקרת ענייניהם וצחות דבריהם. וכן לא כתב מדברי עזרא ונחמיה אלא המפורסם בהמון.
והיה יום עשות הסוכה יום מפורסם, במה שחרדו העם ועלו להרים בעבור עלי זית ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבות (נחמי' ח טו). ומה שאמר: וימצאו כתוב, רוצה לומר ששמעו עם הארץ וההמון וחרדו לעשות הסוכות, אבל היחידים לא אבדה מהם מצווה קלה כל שכן גדולה, וכוון הכותב להגדיל עניין היום ההוא, כאשר כוון ביום שגירשו העמוניות והמואביות, מפני שהיה יום מעשה גדול לגרש העם את אמות בניהם והוא דבר קשה עד מאוד, ואינני סבור שאומה מן האומות תקבל כעבודה הזאת לאלוקיה, זולתי הסגולה הזאת. ועל פרסום המעמד הזה אמר 'וימצאו כתוב', רוצה לומר כי כאשר הגיע הקורא אל עם הארץ אל 'לא יבא עמוני ומואבי' חרדו העם, והייתה חרדה גדולה ביום ההוא.
מסורת התורה לדורותיה
סד. אמר הכוזרי: רוצה אני שתביא לי טעם מאיכות הקבלה, המורה על אמיתתה.
סה. אמר החבר: כי הנבואה התמידה עם אנשי בית שני ארבעים שנה, מהזקנים הנעזרים בכוח השכינה שהייתה בבית ראשון, שהנבואה הנקנית נסתלקה בהסתלק השכינה, ולא היו מקוים לה, אלא בעת מופלא ובעבור כוח גדול, כמו אברהם ומשה והמשיח שאנחנו מקוים ואליהו והדומים להם, אשר הם בעצמם מעון לשכינה, ובהימצאם יקנו הנמצאים מדרגת הנבואה. ונשאר לעם בשובם אל הבית חגי וזכריה ועזרא וזולתם.
ואחר הארבעים שנה היה המון החכמים הנקראים אנשי כנסת הגדולה, ולא יִסָּפְרוּ מרוב, והם שעלו עם זרובבל סמכו קבלתם אל הנביאים, כאשר אמרו: ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה (אבות פ"א, מ"א).
ואחריהם דור שמעון הצדיק כהן גדול (אבות פ"א מ"ב), ומי שהיו בסיעתו מתלמידים וחברים.
ואחריו אנטיגנוס איש סוכו מפורסם.
ומתלמידיו צדוק וביתוס שהיו שורש למינים, ובהם נקראו הצדוקים והביתוסים.
ואחריו יוסף בן יועזר חסיד שבכהונה ויוסף בן יוחנן וחבריהם, ובו אמרו: משמת יוסף בן יועזר בטלו האשכולות, שנאמר: אין אשכול לאכול (סוטה פ"ט מ"ט), מפני שלא ידעו לו עון מנעוריו עד יום מותו.
אחריו יהושע בן פרחיה, דברו מפורסם, ונתאי הארבלי היה בדורו.
ואחריו יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח וחבריהם. ובימיהם התחילה דעת הקראים, בעבור מה שאירע לחכמים עם ינאי המלך (קידושין סו.), והיה כהן והייתה אמו חשודה שהיא חללה, ורמז אליו אחד מן החכמים שאמר לו, ינאי המלך: רב לך כתר מלכות והנח כתר כהונה לזרעו של אהרן! ויעצוהו חבריו להבאיש בחכמים ולכלותם ולהגלותם ולהמיתם.
ואמר להם: כאשר נאבד החכמים ממי נלמוד התורה?
אמרו לו: הרי תורה שבכתב, כל הרוצה יבוא וילמד, ואל תרגיש בתורה שבעל פה.
והאמין להם ושמע דבריהם והגלה החכמים, ובכללם שמעון בן שטח, והיה חתנו, ונתקלקלה הרבנות זמן מועט, וטרחו להחזיק התורה בשקול דעתם והקשותם, ונלאו ולא יכולו, עד שהושב שמעון בן שטח ותלמידיו מאלכסנדריא ושבה הקבלה לאיתנה.
וכבר השרישו הקראים שורש עם אנשים שהיו דוחים תורה שבעל פה ומתחכמים בטענות, כאשר אתה רואה שעושים היום, אבל הצדוקים והביתוסים הם מינים אפיקורסים מכחישים העוה"ב, והם המינים שאנו מתפללים עליהם בתפילתנו. ואמנם ישו וחבריו הם המשומדים הנכנסים בתורת המעמדית הטבולים בירדן. אך הקראים הם משתדלים בשורשים מתחכמים בתולדות, ואפשר שיגיע הפסד אל השורשים רק מסכלותם, לא בכוונה מהם.
ואחריהם היו שמעיה ואבטליון, ומתלמידיהם הלל ושמאי. והיה מעניין הלל מה שהוא מפורסם מחכמתו וענוותנותו (שבת לא.), והוא מזרע דוד, וחיה מאה ועשרים שנה (סוף ספרי), והיו לו כמה אלפים תלמידים, ובמובחרים מהם אמרו: שמונים תלמידים היו להלל הזקן, שלושים מהם ראויים שתשרה שכינה עליהם, ושלושים מהם ראוים לעבר השנים, ועשרים בינונים, גדול שבהם יונתן בן עוזיאל, קטן שבהם רבן יוחנן בן זכאי, שלא הניח מקרא ומשנה ותלמוד והלכות והגדות וכל מדות חכמים וכל מדות סופרים וכל דבר ודבר שהוא מדברי תורה, שלא למדו, ואמרו עליו: שלא שח שיחת חולין מימיו, ולא הניח אדם בבית המדרש, , ולא ישן בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי, ולא הלך ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין, ולא מצאו אדם יושב ודומם אלא יושב ודורש, ולא פתח אדם לתלמידיו אלא הוא, לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו, ולא אמר הגיע עת לעמוד מבית המדרש (סוכה נג. אבד"נ פ"יד).
וכן היה רבי אליעזר תלמידו נוהג אחריו.
וזה רבן יוחנן בן זכאי חיה מאה ועשרים שנה (ר"ה לא) כרבו, והיה בחורבן בית שני (גיטין נו).
ומתלמידיו רבי אליעזר בן הורקנוס שיש לו פרקי רבי אליעזר המפורסמים בתכונה ומידות הגלגלים והארץ וכל דבר מופלא בחכמת הכוכבים.
ומתלמידיו רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול, והוא רבי ישמעאל של היכלות והכרת פנים ומעשה מרכבה, כי ידע סודותיהם, עד שהיה ראוי למדרגה קרובה מהנבואה, והוא האומר: פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת וראיתי אכתריאל יה ה' צבאות (ברכות ו) ושאר העניין.
ומתלמידיו רבי יהושע שאירעו לו עם רבן גמליאל הדברים הידועים (בר' כח, בכו' כא, ר"ה כה), ורבי יוסי ורבי אלעזר בן ערך שאמרו עליו: אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ורבי אלעזר בן ערך בכף שניה מכריע את כלם (אבו' פ"ב).
ובאלה הדורות זולתי אלו המפורסמים וזולת המון החכמים וזולת הכוהנים והלוים שהייתה תורתם אומנותם, לא פסקו השבעים סנהדרין וחכמתם, על פיהם היו ממנים הממונה ומעבירין המועבר, כמו שאמרו: א"ר שמעון בן יוחאי כך מקובל אני מפי שבעים זקנים ביום שהושיבו את ר"א בישיבה (זבח' יא). ונמשכים אחר השבעים מאות שלא היו כמותם, ונמשכים אחר המאות אלפים, אחר שלא יתכן להוציא שבעים שלמים אלא ממאות שהם למטה מהם, וכן על ההדרגה.
ואחרי אלה רבי עקיבא ורבי טרפון וחבריהם, וכולם אחר החורבן. והגיע רבי עקיבא אל גבול קרוב מהנבואה, עד שהיה משתמש בעולם הרוחניים, כאשר אמרו עליו:
ארבעה נכנסו לפרדס אחד הציץ ומת, אחד הציץ ונפגע, אחד הציץ וקצץ בנטיעות, אחד בא בשלום ויצא בשלום, ומנו? ר' עקיבא (חגי' יד).
והיה המת, מי שלא סבל ראיית העולם ההוא עד שנתקה הרכבתו, והשני נפגע ונטרפה דעתו הטירוף האלוקי ולא הועילו בו בני אדם, והשלישי הפסיד המעשים, מפני שהשקיף על השכלים, אמר: אלה המעשים הם כלים ומשתמשים מגיעים אל המדרגה הזאת הרוחנית, ואני כבר הגעתי אליה ולא ארגיש על מעשה התורה. ונפסד והפסיד, ותעה והתעה. ורבי עקיבא היה משתמש בשני העולמות מבלי נזק שהשיגו, וכבר נאמר עליו: ראוי הוא שתשרה עליו שכינה כמשה, אלא שאין השעה ראויה לכך. והוא מעשרה הרוגי מלכות, והוא בשעה שהרגוהו היה שואל לתלמידיו אם הוא עת קריאת שמע לקרוא אותה?
אמרו לו תלמידיו: רבנו עד כאן!
אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על מקרא זה בכל נפשך אפילו נוטל את נפשך, עכשיו שבא לידי לא אקיימנו? היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו (ברכ' סא).
סו. אמר הכוזרי: כזה יחיה החיים הערבים, וימות המיתה הערבה, ואחר כן יחיה החיים התמידיים בתענוג מתמיד.
סו. אמר החבר: ואחריהם בדור אחר רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון בן עזאי ורבי (חנניא) [חנינא] בן תרדיון וחבריהם.
ואחרי אלה רבי, והוא רבנו הקדוש, והוא רבי יהודה הנשיא, ועמו רבי נתן ורבי יהושע בן קרחה וזולתם רבים ואחריהם בעלי המשנה, הנקראים תנאים, ואין אחריהם אלא האמוראים, והם בעלי התלמוד.
וחבר רבי המשנה בשנת תק"ל לשטרות, והוא שנת ק"ן לחרבן בית שני, אחרי חמש מאות ושלושים שנה להפסק הנבואה, נתגלגל בה כל מה שזכרנו אלה רמזים מעט מהרבה מדבריהם וממעשיהם. והשתדלו במשנה כהשתדלותם בתורה, מחברם אותה וסדורה ומספר סדריה ופרקיה והלכותיה, והזהרם בשמועות, מה שהוא רחוק מהדעת שיהיה דבר מוסכם עליו, ונתגלגל בה מצחות הלשון העברית מה שאיננו נגזר מלשון המקרא הרבה, אבל קיצור דבריה ויופי חבורה ונוי ערכה וכלול אופני העניינים עם הפסק, בלי ספק בעניין, שיראה המעיין בעין האמת כי בשר ודם יקצר מחבר כמותה אלא בעזר אלוקי. ואין שונא אותה אלא מי שאינו מבינה ולא מתעסק בלמודה וקריאתה, וישמע מדברי החכמים השיחות והדרשות, ויגזור עליהם בדרך מקרה ובחסרון, כאשר גוזר על האדם בחסרון, מי שיפגענו מבלי מבחן ואורך חברה. ומדמיוני סמיכתם על הנבואה, מה שאמרו: אמר נחום הלבלר מקובל אני מפי רבי מיאשה שקבל מאבא שקבל מהזוגות שקבלו מהנביאים הלכה למשה מסיני (פאה פ"ב, מ"ו). ומהיזהרם מקבלת היחידים, מה שאמר אחד מהם לבנו שצווהו בעת מותו:
בני, חזור בך בארבעה דברים שהייתי אומר לך.
אמר לו: ואתה למה לא חזרת לך?
אמר לו: אני שמעתי מפי רבים והם שמעו מפי רבים, אני עמדתי בשמועתי והם עמדו בשמועתם אתה שמעת מפי יחיד, מוטב להניח דברי יחיד ולאחוז דברי רבים (עדויות פ"ה, מ"ז).
אלה מעט מהרבה כטיפה מן הים מן הראיות על מעלת שמועות המשנה. אבל שמועות התלמוד והמקבלים אותו, יארכו הדברים בהם ובדרכיהם ובדבריהם ובמשליהם, ואם יש בהם מה שאינו היום משובח, כבר היה בדורות ההם נהוג ומשובח.
דרך דרש הפסוקים בחז"ל
סח. אמר הכוזרי: כן אני רואה בחלקי דבריהם, מה שסותר המסופר מכללותיהם, מהוצאתם פסוקי התורה אל פנים שמרחקת אותם ההקשה, ותעיד הנפש כי לא הייתה הכוונה בפסוק ההוא מה שזכרו, פעם בדינים פעם בדרשות, וכן מה שיש להם מהגדות ומעשים רבים ממה שמרחיק אותם השכל.
סט. אמר החבר: הראית מה שיש להם מהדייקות והדקדוק בפירוש המשנה והברייתא, ומה שמגיעים בה מן המחקר והבירור מבלי יתור וחיסור במלה כל שכן בעניין.
ע. אמר הכוזרי: ראיתי מה שהוא למעלה מכל חכמת הניצחון, אבל הוא המופת אשר אין להשיב עליו.
עא. אמר החבר: הנחשוב על מי שידקדק הדקדוק ההוא שאינו יודע מהפסוק מה שנדעהו?
עב. אמר הכוזרי: זה אי אפשר, אך הדבר על אחד משני פנים, שנהיה אנחנו לא נדע דרכי פירושם לתורה, או שמפרשי ההלכה אינם מפרשי התורה. ואלה הפנים השנים אי אפשר, ומעט הוא שנראה להם פסוק שמסכים להקשה ולנראה מהמלות, כאשר אין אנחנו רואים להם כלל פירוש ההלכה אלא בתכלית ההסכמה להקשה.
עג. אמר החבר: אבל נאמר אחד משני דברים. יכול שהיה להם סודות נעלמות ממנו ובדרך פרוש התורה, היו אצלם בקבלה בהנהגת שלוש עשרה מדות, או שיהיה הבאתם לפסוקים על דרך אסמכתא, שהם שמים אותה כסימן לקבלתם, כאשר שמו פסוק: [בראשית ב' ט"ו] ויצו ה' אלוקים על האדם לאמור, סימן לשבע מצוות שנצטוו בני נח.
ויצו – אלו הדינים,
ה' – ברכת השם,
אלוקים – זו עבודה זרה,
על האדם – זו שפיכת דמים,
לאמור – זו גלוי עריות,
מכל עץ הגן – זה גזל,
אכל תאכל – זה אבר מן החי, (סנהדרין נו.).
כמה רחוק בין אלו העניינים ובין הפסוק הזה, אך אצל העם קבלה משבע המצוות האלה, סומכין אותה בפסוק הזה בסימן שמיקל עליהם זכרם.
ושמא שני הפנים יחדו יש להם בפירוש הפסוקים, או שיש שם פנים אחרים נעלמו ממנו, ומן הדין שנסמוך עליהם, מאחר שנתבררה חכמתם וחסידותם והשתדלותם והמונם הגדול אשר לא יתכן בו שום הסכמה, ואין לחשוד לדבריהם אבל נחשוד הבנתנו, כאשר נעשה בתורה ומה שנכלל בה, ממה שלא יתיישב בנפשותינו, ואין חשד אצלנו בדבר ממנו אבל נתלה הקצור בנפשנו.
אך ההגדות, מהם שנוהגים מהם דרך הצעה והקדמה לעניין שרוצים לנחצו ולאמצו, וכמו שאמרו: כשירד ריבון העולמים למצרים (שמ"ר פ"טו), לנחץ האמונה שיציאת מצרים הייתה בכוונה רבה מאת האלוקים יתברך, לא במקרים ולא במיצועים מתחבולות בני אדם וברוחניות כוכבים ומלאכים ושדים, וכל אשר יעבור בלב מחשב, אבל בדבר האלוקים לבדו, ואמרו ע"ד מה שהם אומרים 'כביכול', רוצה לומר, אם היה יכול להיות כך היה כך וכך. ואע"פ שאין זה נמצא בתלמוד ולא ימצא כי אם בקצת הסידורים, אך בעת שתמצא כמוהו, אל העניין הזה הוא נוטה, כמו שאמר מיכיהו לאחאב: [מלכים א' כ"ב יט] ראיתי את ה' יושב על כיסאו וכל צבא השמים וגו' ואומר מי יפתה את אחאב ויעל, ויצא הרוח, ושאר העניין, ולא היה בעיקר יותר מאמרו: הנה נתן ה' רוח שקר בפי כל נביאיך אלה, וזולת זה הקדמה והצעה הלציית מנחצת הדבר הזה כי הוא אמת.
ומהם סיפורים ממראות רוחניות ראום, ואין זאת פליאה על החסידים ההם שיראו צורות, מהם דמיוניות בעבור גודל מחשבותם וזכות דעותם, ומהם צורות שיש להם ממש אמיתי מחוץ כאשר ראו אותם הנביאים, וכן בת קול שלא פסקה מהם בבית שני, והיא מדרגה למטה ממדרגת החזון והדבור.
ואל יהיה רחוק אצלך מה שאמר (ר' ישמעאל) [ר' יוסי] שמעתי בת קול שמנהמת כיונה (ברכות ג) וזולת זה, שכבר נתבאר ממעמד משה ואליהו מה שישים זה באפשר, וכאשר יבוא בקבלה הנאמנה מהדין לקבלו. ונאמר במה שאמרו: 'אוי לי שהחרבתי את ביתי', כאשר נאמר ב'וינחם ה', ויתעצב אל לבו' [בראשית ו ו].
ומהם מה שהם משלים מובאים על סודות החכמות נמנע גלותם, מפני שאין להמון תועלת מהם, והם מונחים לחקור ולחפש ליחידים, כשיגיע אליהם מי שהוא ראוי להם אחד בדור או בדורות.
ומהם מה שנראים כשקר ויתבאר עניינם עם מעט עיון, כמו שאמרו: שבעה דברים נבראו קודם העולם, גן עדן ותורה וצדיקים וישראל וכסא הכבוד וירושלים ומשיח בן דוד (פסח' נד, נדר' מ"ב, בר"ר פ"א), דומה למה שאמרו החכמים: תחילת המחשבה סוף המעשה, וכאשר הייתה כוונת החכמה בבריאת העולם, התורה שהיא גוף החכמה ונושאיה הם הצדיקים, וביניהם כסא הכבוד, והצדיקים באמת לא יהיו כי אם מהסגולה והם ישראל, ואין ראוי להם כי אם הסגולה מהמקומות והיא ירושלים, ולא יחברם כי אם החשוב שבברואים והוא משיח בן דוד, ואחריתם אל גן עדן, היה בדין שיושמו אלה ברואים בכוח קודם העולם.
ומהנראים עוד שקר מה שאמרו: עשרה דברים נבראו בין השמשות: פי הארץ ופי הבאר ופי האתון וכו' (אבו' פ"ה, מ"ו), להפיק בין התורה והטבע, כי הטבע אומר במנהג, והתורה אומרת בשנוי המנהג, וההפקה ביניהם כי המנהגים שנשתנו הם בטבע, מפני שהיו בחפץ הקדמון מותנה בהם ומוסכם עליהם מששת ימי בראשית.
ואני מודה לך, מלך כוזר, שבתלמוד דברים שאינני יכול להטעימך בהם טעמים מספיקים, ולא להביאם בקשר עניין, והם שהכניסו אותם התלמידים בתלמוד מהשתדלם, מפני שהיה אצלם ששיחת החכמים צריכה לימוד (סוכה כא). ומה שהיו נזהרים במה ששמעו מרבותיהם, עם השתדלותם שיחברו כל מה ששמעו מהם, והיו נזהרים שיאמרו אותם במילותם בעצמם, ואפשר שלא היו מבינים עניינו, ויאמרו כך וכך שמענו וקבלנו, ואפשר שהיה לרבותיהם במאמר ההוא עניינים נעלמו מהתלמידים, והגיע הדבר אלינו והקלנו בו, מפני שלא ידענו ענינו.
אך כל זה במה שאינו במותר ובאסור, על כן לא נרגיש אליו ולא יפחות החיבור עם הפנים אשר זכרתים.
עד. אמר הכוזרי: כבר הטיבות לבי וחיזקת אמונתי בקבלה. ורצוני עתה שתראה לי טעם מחכמותם אחר שתוסיף לי ביאור בשמות האלוקים יתברך, ותרחיב לי בעניין מעט בעזרת אלוקים.