פרק ט. דרכי תורה ונתיבותיה
א.
כל אחד צריך לעסוק בעסק שלו, במה שיש לו ע"ז הכנה, וביחוד הדבר נוהג בעניני הלמוד, שאע"פ שלפעמים על ידי מאורעות במצב יהיה קשה לאדם להחזיק במה שלבו חפץ, מ"מ צריך שיהיה אמיץ ולא יעזוב את מה שמכשיר ביחוד את רוחו.
ב.
הלמוד המעשי רצוף בו טל חיים גנוז של המגמות שיש בתוכיות המעשה, והנשמה נזונה מזיו גנוז זה בתלמודה. אמנם אם הלמוד הוא שלא לשמה, לשם יהירות וקנטור, מתרוקנת המחשבה, והדברים נשארים יבשים, ולפעמים מתמלאים ארסיות פנימית. אפס במחשבה גלמית, בלתי מפותחת, אע"פ שרק על יסוד מצות אנשים מלומדה היא מיוסדת, מפכה בה איזה לח של חיים, והוא הולך ומשתמר בה במדה שלא נתעוות עצם הלימוד מחיפוש האמת והיושד שבדרכו. אכן עיקום השכל גורר אחריו כל אותן מכשולות הלב והיבשות הנפשית, עם העלילות של דבקות ארסיות מוסרית, כדוגמתה של מדת המחשבה הפגומה של מטרת הלמוד. אבל לפעמים חוזרת היא לטובה אם החבה המוסרית של קדושת התלמוד תהיה הכח הפועל על הרגש, אשד רק מקוצר בירור שכלי מסתפק הוא בארחות עקלקלות, וסוף עיקולים כאלה להתישר עכ"פ במובנם המוסרי.
ג.
תלמידי חכמים שתורתם אומנותם צריכים להשתדל, שתהיה דרכם נכונה לפניהם, מטרתם צריכה שתהיה ברורה להם, כדי שיהיה רוחם אמיץ ודעתם שוקטה, נוחה ומיושבת. אמנם גדול הוא מאד אותו הכלל הנשגב "לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להבטל ממנה", ואם כן אין כל כך צורך על דבר ציור של התחזקות לעבודת התורה בענין הקפת כלל ידיעותיה. אכן זה משמש הוא לתן מנוחה ללב למען יעסוק בכל ענין וענין ברוח בטוח ושוקט, שלא יטרידהו ענין אחר, או דאגה כללית של גמר הידיעה הבלתי אפשרית, מלמצא רצון בעבודתו הפרטית. אבל מכל מקום צריך לסלול לעצמו דרך כזו, שתהיה ההקפה הכללית מושקפת לו. גם בדעות צריך שתבורר לו תכליתו ומגמת חפצו בעבודת תלמודו, וגם בצד המעשי צריך שישאף להיות מקיף וכולל את הסכום הכללי של הלמוד המעשי של כל התורה המעשית כפי האפשרי לו. מה שהורגל לומר שאין קץ לתורה ביחש לענינים המעשיים שבה, הוא נאמר רק על פי תנאים מיוחדים, אבל באמת אפשר לו לאדם, כשילך בדרך ישרה, לכלול הקפה ברורה מכל הצד המעשי שבתורה. הגדולים אינם צריכים על זה ביאורים, אמנם הבינונים חייבים להעזר, אחרי שיבאו לאותה המדה של הבנה טובה בעומקה של הלכה, בידיעת צורתא דשמעתתא על דרך ישר ונכון, על ידי שימוש תלמידי חכמים במדה הגונה, עד שידע לעיין בכל סוגיא כראוי וידע גם כן להקשות ולתרץ על פי דרכה של תורה במשא ומתן של הלכה. אז צריך שתהיה ראשית השתדלותו להקיף בתחילה את כל הלכות הרי"ף כפשוטן בבקיאות הגונה. וזה נקל מאד להשיג על ידי קביעות מתונה. העבודה הזאת היא נעימה מאד מצד עצמה ומצד הציור המענג הקרוב לתכלית, של ההקפה הכללית לדעת את הסכום הכללי של כל ההלכות, לפי הקירוב היותר גדול למקורן בש"ס באופן כולל, שרק על ידי קיבוץ כל הפרטים יתיצב נגד עיניו היופי הגדול של הבנין המפואד של כל התורה המעשית. וכשילך בדרך זה בכל יום תמיד, יחבר עם זה שיעורים להקפה כללית בתורה שבכתב, וזמנים הגונים מדי יום ביומו לקנין הידיעות של האגדות, המדרשים, ספרי המוסר, המחקר והקבלה, בשמירת המדרגות, וריוח זמן למחשבה עצמית, להרחבת הרגשות הטובות, ושיעור קבוע לתלמוד בגירסא, מדי יום ביומו, וזמנים מפוזרים לבירור עומקה של הלכה בהרחבה ופלפול בענינים מפוזרים, כדי להרחיב את הדעת ולהתעמק בעיון, שהוא נצרך מאד לכל דורש תורה. וכשיסגל לו בקיאות מקפת בהלכות הרי"ף, ממילא תולד בקרבו התשוקה לדעת ההלכות על בוריין, וירבה עסוק בתלמוד, בבלי וירושלמי, בתוספתות וכל דברי חז"ל, מתוך הכרה פנימית בנחיצות ההרחבה והביאור. ועיקר העסק יהיה לו תמיד קבוע בגירסא של יסודות ההלכות ועקרי דברי תורה, עד שהשכלול של הידיעה בכל המקצועות והפרטים ישלים גם כן את דעתו בכל יתר הענינים הנדרשים לאדם, ויהיו נהנים ממנו עצה ותושיה. וכשילך באופן כזה יוכל לקבוע לו זמנים גם כן לרכישת החכמות והידיעות המועילות לאדם בעולם, המרחיבות את חוג דעתו ונותנות לו אומץ לצרכי החיים, ויהיה מקובל על הבריות ומוצא חן בעיני אלהים ואדם.
ד.
כפי מה שההלכות הן מבוררות כך הן משמחות לב עושיהן ומזהיריהן. וחסרון בירורן, בידיעה ברורה ודבקה בנפש, מביא להרגשת הכבדה מקיומה של תורה בדיוק בפרטי ההלכות, ועי"ז יש שמתעוררת חרדת רפיון הגורמת למאסה של תורה, חלילה. אמנם לבעל דעה רחבה אין הדיוק הרחב מעיק כלל,ואדרבא הדיקנות היא תולדת השלמה, כמו שהדיקנות של דקדוק הלשון היא נערכת לשלמותם של המדברים בה. ולפי ערך רום המושג, וטהרתו של היסוד הפנימי שבתורת אמת, כך מרובה ורחב הוא הדקדוק העצום בפרטי המעשים המסתעפים משרשו, אשרר למבין ולמרגיש הם כולם נסקרים בסקירה אחת רחבה. ואם יחסר אותו הדיוק המעשי הרי הצורה הבהירה, של רום ערך התורה האלהית, ורוממות חוקיה ומשפטיה ויקר ערך תכליתם, מתטשטשת, ואין שיעור להפסד הנצמח מזה לכל משאת הנפש של כלל היהדות לאדם בכלל ולישראל בפרט. על כן זאת היא החובה הגדולה לעסוק בתורה לשמה בלבון הלכה, שתהיה מחוורת כשמלה, ולמוד הדיוקים בהרחבתם יהיה מתוך עונג המושכל העליון ושמחתו. וזהו התנאי נכבד בעסק התורה לשמה וממ"ח דברים שהתורה נקנית בהם: בשמחה בטהרה, שהיא ודאי מתבססת מתוך המדע הפנימי של הכרה ברורה.
ה.
כמו בכל הבריות שבעולם המוחשי, המתהוות על ידי הרכבות שונות, שיש מהן על ידי הרכבה טבעית ויש מהן ע"י הרכבה מלאכותית, כן בכל מושגי השכל, ובכל הנמצאים הרוחניים, שהם חזקים במציאות ממושגי המוחשים, יש הרכבות טבעיות ויש הרכבות שכליות. ויש לו לכח היצירה להתמיד, ולהתגבר עד אין קץ, להרבות חיים ומציאות לטובה. ועל כן משובח מאד המחדש דברים כדרכה של תורה, בכל אפניה, ובלבד שיהי' על פי דרך ד' המתאים עם יושר השכל והמוסר הטוב, שכלל כל זה הוא יראת ד' באמת שהיא ראשית דעת. וצריך להשכיל, שהאבות עם כל התולדות הם, ביחש לערך הכח האלהי אשר בהם, בריאה אחת בעלת אברים, שכפי התרבות פרטיה תוסיף חיל ושלמות, ועם זה לשמור בכל האפשד את ערכי המדרגות הפרטיות, שאם יש לאדם כשרון להשתמש בשכלו בחדוש ענינים יותר נעלים ומועילים לא יורידהו לדברים קטנים מהם, אע"פ שגם כל דבר קטן המועיל הוא מישב את העולם, והרי הוא טוב הרבה מכל פטיטיא דעלמא וכל חפצים לא ישוו בה. ויש שנגד חופש השכל לחדש ברחבה מתעורר כח הנגוד של יראת שוא, שמקורו ותפקידו הוא לשמוד את העמדה של היסוד הטוב והישר בדרך החדוש, אבל צריך לנצחה ולהתהלך ברחבה. וכיון שהאדם עומד וקבוע על יסוד הטוב כל דמשכח ידרש ויגדיל תורה ויאדיר. וכמו כן צריך להרחיב ולחדש כראוי בכל חדושי העולם, בדברים טבעיים ובמלאכות, כי כל פעל ד' למענהו, וצריך להיות אוהב את הבריות ורוצה בקיומם ובשכלולם, ודעה זאת מביאה לאהבת השי"ת.
ו.
ישנם שיצאו לתרבות רעה, מפני שבדרך למודם והשלמתם הרוחנית בגדו בתכונתם האישית המיוחדת. הרי שאחד מוכשר לדברי אגדה, ועניני ההלכה אינם לפי תכונתו להיות עסוק בהם בקביעות, ומתוך שאינו מכיר להעריך את כשרונו המיוחד הוא משתקע בעניני הלכה, כפי מנהג המורגל, והוא מרגיש בנפשו נגוד לאלה הענינים שהוא עוסק בהם, מתוך שההשתקעות בהם אינה לפי טבע כשרונו העצמי. אבל אם הי' מוצא את תפקידו וממלאו, לעסוק בקביעות באותו המקצוע שבתורה, המתאים לתכונת נפשו, אז הי' מכיר מיד שהרגשת הנגוד שבאה לו בעסקו בעניני ההלכה לא באה מצד איזה חסרון בעצמם של הלמודים הקדושים והנחוצים הללו, אלא מפני שנפשו מבקשת מקצוע אחר לקביעותה בתורה, ואז הי' נשאר נאמן באופן נעלה לקדושת התורה, ועושה חיל בתורה במקצוע השייך לו, וגם עוזר על יד אותם שידם גוברת בהלכה, להטעימם מנעם האגדה. אמנם כיון שאינו מכיר את סבת הרגשתו הנגודית בלמוד, והוא מתגבר נגד טבעו, תיכף כשנפתחים לפניו איזה דרכים של הפקר הוא מתפרץ ונעשה שונא וער לתורה ולאמונה, והולך מדחי אל דחי, ומהם יצאו מה שיצאו מבני פריצי עמנו, המתנשאים להעמיד חזון ולסמות עינו של עולם. – ובחלוק המקצעות השונים בסדרי הלמוד, לפי התכונות הנפשיות השונות, יש מי שנטיתו חזקה לחכמות מיוחדות, שגם הוא צריך ללכת לפי נטיתו הפנימית, ויקבע עתים לתורה. וזה וזה יעלה בידו, כי יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, וכבר נסתפקו ה"תוספות ישנים" בשלהי יומא בזה, מה שיהיה עיקר וטפל, ובכלל הדבר תלוי לפי התכונה וטבע הנפש של כל אחד ואחד.
ז.
אע"פ שכל העולם כולו, וכל המחשבות וההרגשות כולן, מלאים הם אור ד' וקודש של החיים העליונים, אצל ישרי לב המתענגים על נועם ד' ומבקרים בהיכלו תמיד, מכל מקום מעין האורה היסודית הרי הוא גנוז בתורה, וכשהולך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו, ואומר מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו, אף על פי שאינו ממש מתחייב בנפשו, אם כבר עלה למדרגת ההסתכלות האלהית, מכל מקום מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו. כי סוף כל סוף מכל העולם אור חיים זורח הוא, אבל מן התורה שופע אור חיים דחיים, ואין עוזבים קדושה חמורה מקורית ותופסים במקומה קדושה קלה מעותקת.
ח.
יש שהנשמה, כשהיא מוכשרת לשאיפות גדולות של התבוננויות רוחניות, מתעצבת כשהיא עוסקת בפרטי הלכות, והיא מרגשת אז את מצריה, שהיא נסגרת אז בהם. אבל אין רפואתה באה על ידי ביטולה מהתורה המעשית, כי אם על ידי הכשרת רוחה להרים את הערך של כל פרט מפרטי הדברים המעשיים אל עושר מקורו הרוחני. המקיף והכללי. ההרמה הזאת נעשית לפעמים על ידי הברקת שכל טוב, ולפעמים על ידי הרגשה פנימית עמוקה ההולכת ומסתעפת מההזרחות העליונות של דעת ד'. ולפעמים מתקבצים יחד שני הכחות, של הברקת השכל ואור ההרגשה, להשפיע על הרטבת הפרטים המעשיים, עד שימלאו דשן עונג, באופן שתהיה הנשמה בלתי משוממת בעסקה בהם כי אם מתרחבת ומתעדנת. הצלחת ההרמה הזאת קשורה היא עם המצב המוסרי של הנפש, ועם צירופה הרוחני הבא ע"י העסק התמידי במעמקי הרוחניות הבהירים ובלתי מצומצמים.
ט.
לפעמים כשלומדים דברים קטנים בהתפעלות מרובה כזו, שרישומה על הנפש פועל כאילו היה הענין הזה הקטן הגבוה שבגבוהים, מתגשמת הדעת, וכנפי הרוח – מתקצצות. וההדרכה הישרה היא ללמוד כל ענין ( בהתפעלות של שמחה, שיש בה הרגשה כפולה: רגש של – גדולה עליונה, מתוך שכל סעיף קטן רוחני הלא משלים הוא את עץ החיים כולו, ומתוך כך הכל הוא גדול, ורגש שני שבתוכיות הפרטיות של כל ידיעה, ובפרט תורית, יש בה ערך חיובי מאד, שראוי להעריכו בשמחת כבוד לפי מדתו. ואש של מעלה ואש של מטה מתחברים ביחד להאיר ולחמם את הנשמה.
י.
כשמתערב בפלפול החפץ לשמח את עצמו בפלפולא – דאורייתא, אין זה נקרא תורה שלא לשמה חס וחלילה. כי עצם השמחה והסרת העצבות הוא גם כן מצוה רבה, והוא בכלל הטבת המדות, שהיא סגולתה של תורה.
יא.
יש שהענפים הרחוקים שעל פי פלפול מתרחקים – מהרעיון של תורה לשמה אצל כל אחד לפי מדרגת הכרתו ברוחניות התורה. ומתוך כך מי שהוא רוצה להתדבק בתורה לשמה, ולהשגיא פלפול בדקות הענינים המעשיים, צריך להעמיק את הרגשו הקדוש בערכה של תורה וקדושתה הכללית. עד שתבא ההרגשה הכללית לידי מדת תוקף גדול ואדיר, עד שתתן כח בענפים הרחוקים מאד, שמתילדים על ידי חריצות המחשבה, שגם הם יתמשכו מהרעיון הקדוש של תורה לשמה.
יב.
בהאי כללא שלא יטייל בפרדס אלא מי שמלא כרסו בבשר ויין, י"ל דהיינו במי שבא לעשות רק כפי חובת התורה מצד הדין. אבל מי שמרגיש בלבו חשק ותשוקה ללמוד הדברים הפנימיים, להשכיל באמתתו ית', הרי הוא בכלל "לעולם ילמד אדם תורה במקום שלבו חפץ", כיון שמהסתם בודאי יש לו לזה כשרון מיוחד, ומזה עצמו מוכח שזהו רצונו של הקב"ה שהוא יעסוק בידיעת שמו ית'. וזולת זה כל הענינים האלה הנוגעים לידיעת שמו ית' כפי הצורך של קביעת היראה, כפי מה שהאדם מרגיש בו מה היא קביעת היראה. כיון שכבר חננו השי"ת דעה והשכל ושהוא מבין היטב שהם קובעים בו את היראה ומבלעדם תחסר לו, אצלו ודאי הם עצמם הבשר והלחם המה, ואין זה כלל בכלל טיול בפרדס רק מה שהוא למעלה מכדי צורך קביעת היראה. ע"כ מי שמרגיש שכלו ונטיתו באמת לדעת את ד', יהי' חזק מאד בדרכו וידע כי ישכיל ויצליח, ויראה לקבע זמנים רשומים לדעת פשטי התורה והלכותיה בעיון כראוי, ועיקר למודו בעומק שמחת לב וקביעות יהי' במה שנפשו חושקת לדבקה בידיעת שמו ית', וידע שלו כך יאתה. ואם יראה שרוב הלומדים אין הנהגתם כך, ידע שבאמת להם ראוי שלא יהרסו אל הקודש עד שילכו כפי ההדרגה, ואין שייך בזה להתרוממות והתפארות, רק בחינות מחולקות באצילות הנפשית. ויש לומר שמי ששכלו לפי טבעו דורש דוקא, שיהיו הענינים הקדושים האלהיים ערוכים ושמורים אצלו ושישכיל בהם, אז אי אפשר לו להיות זוכרו ית' תמיד רק על ידי ידיעת שמו והשכלתו, כי כל זמן שיחסר המזון הנצרך לפי המזג הרי החלישות מורגשת, אף על פי שמי שאין צריך כל כך למזונו יהי' בריא אולם במעט מזון, מכל מקום אין ללמוד מאיש לאיש. על כן מי שלבו נשאהו לעיין בענינים הרמים לא יבהל וידע כי כך היא חובתו, והדרך הכבושה לכל לא יניח לגמרי, אבל ידע כי אי אפשר כלל שתהי' נאה לו בלא השקפה פרטית על מה שנפשו דורשת ממנו, ואז ישכיל ויצליח ויהי' עובד את ד' בשמחה וטוב לב.
יג.
לפי דרך המעיינים הרוחניים בסדר למוד ההלכות, שלא להיות עסוק בהויות הסוגיות כי אם בהלכה ברורה, על כן הרבה בהקדמת "חובות הלבבות" להורות, שדרך הראשונים היה להוקיר מאד את עתם מלעסוק בה בפרטי השאלות המעשיות, ושננו את דברי הקבלה, ושמו עיקר עיונם בכללות העבודה וטהרת המדות והדעות, וכשהיה נדרש להם לברר ענין מעשי מסופק בררו אותו בתכלית הקצור על פי היסודות שהיו בידם, ואם היה הדבר נוטה לכאן ולכאן, החליטו על פי רוב דעות. וכן הרמב"ם שצוה לתלמידו, באגרתו, שכשיקבע ישיבה יעסוק בחבורו משנה תורה וחבור הרי"ף, ורק כשיהיה להם ספק יכריעו ע"פ התלמוד. ולא הוצרכו לדאוג כלל, שמא לא יוכלו ללמד דבר מדבר, כי הישרת השכל הבאה מההשכלה הגבוהה, אשר ממעין יראת ד' הבהירה, מישרת את הסברא עוד יותר מהעסק בפרטי ההויות. אך אותם שלא באו לידי מדה זו, לישר את שכלם על פי העיונים העליונים, הם צריכים יותר לעסק הפרטי של ההויות, כדי שיוכלו לדון בלימוד דבר מדבר. וכן צריך זה כל אדם בעת ילדותו, אבל תלמידי חכמים זקנים שירצו לשום עמלם בהשכלה עליונה של זכוך הדעות והמדות, הם צריכים להיות גבורים בשנון ההלכות על פי המקורות היותר ברורים, ולא לעסוק כל כך בדקדוקים פרטיים, שנשמתם הגדולה תרגיש אז מכאוב עצום, של צער הקטנת מאורותיה. וברור הוא, שעם הבקיאות והחזרה התדירה, בדברי ההלכות הפשוטות, ולפעמים גם כן עיון הלכה, כדי שלא יתטשטש אצלם סדר משא ומתן ההלכתי על ידי העיון הפנימי ויושר הסברא שבההשכלות האלהיות, יעלו במעלה גדולה ביושר העיון של ההלכה, עד שיזכו תמיד לכוין הלכה ברורה, ובכל מקום תהיה הלכה כמותם כי ד' עמם.