מסכת יבמות דף ס"ב עמוד ב'

אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם אָמַר רַבִּי חֲנִילַאי: כׇּל אָדָם שֶׁאֵין לוֹ אִשָּׁה — שָׁרוּי בְּלֹא שִׂמְחָה, בְּלֹא בְּרָכָה, בְּלֹא טוֹבָה. בְּלֹא שִׂמְחָה, דִּכְתִיב: ״וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ״. בְּלֹא בְּרָכָה, דִּכְתִיב: ״לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךָ״. בְּלֹא טוֹבָה, דִּכְתִיב: ״לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ״. בְּמַעְרְבָא אָמְרִי: בְּלֹא תּוֹרָה, בְּלֹא חוֹמָה. בְּלֹא תּוֹרָה, דִּכְתִיב: ״הַאִם אֵין עֶזְרָתִי בִי וְתוּשִׁיָּה נִדְּחָה מִמֶּנִּי״. בְּלֹא חוֹמָה, דִּכְתִיב: ״נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר״. רָבָא בַּר עוּלָּא אָמַר: בְּלֹא שָׁלוֹם, דִּכְתִיב: ״וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אׇהֳלֶךָ וּפָקַדְתָּ נָוְךָ וְלֹא תֶחֱטָא״. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כׇּל הַיּוֹדֵעַ בְּאִשְׁתּוֹ שֶׁהִיא יִרְאַת שָׁמַיִם וְאֵינוֹ פּוֹקְדָהּ — נִקְרָא חוֹטֵא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אׇהֳלֶךָ וְגוֹ׳״. וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: חַיָּיב אָדָם לִפְקוֹד אֶת אִשְׁתּוֹ בְּשָׁעָה שֶׁהוּא יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אׇהֳלֶךָ וְגוֹ׳״. הָא מֵהָכָא נָפְקָא? מֵהָתָם נָפְקָא: ״וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ״, מְלַמֵּד שֶׁהָאִשָּׁה מִשְׁתּוֹקֶקֶת עַל בַּעְלָהּ בְּשָׁעָה שֶׁהוּא יוֹצֵא לְדֶרֶךְ! אָמַר רַב יוֹסֵף: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא סָמוּךְ לְוִוסְתָּהּ. וְכַמָּה? אָמַר רָבָא: עוֹנָה. וְהָנֵי מִילֵּי לִדְבַר הָרְשׁוּת, אֲבָל לִדְבַר מִצְוָה — מִיטְּרִידִי.
שטיינזלץ על הדף
ג אגב הדיון בהלכות פריה ורביה מדברים בשבח הנישואין בכלל. אמר ר' תנחום אמר ר' חנילאי: כל אדם שאין לו אשה — שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה. ומביא ראיות לדבריו: בלא שמחה — דכתיב [שנאמר]: "ושמחת אתה וביתך" (דברים יד, כו), משמע שהשמחה היא כאשר מצויים איש וביתו=אשתו. בלא ברכה — דכתיב [שנאמר]: "להניח ברכה אל ביתך" (יחזקאל מד, ל), שהברכה באה על הבית=האשה. בלא טובה — דכתיב [שנאמר]: "לא טוב היות האדם לבדו" (בראשית ב, יח), משמע שטובה היא לו לאדם עם אשתו. במערבא אמרי [בארץ ישראל מוסיפים ואומרים]: השרוי בלא אשה שרוי בלא תורה, בלא חומה. בלא תורה — דכתיב [שנאמר]: "האם אין עזרתי בי ותשיה נדחה ממני" (איוב ו, יג), שמי שאין לו אשה שהיא עזר כנגדו ("אין עזרתי בי"), אף תורה ("תושיה") אין לו. בלא חומה — דכתיב [שנאמר]: "נקבה תסובב גבר" (ירמיהו לא, כא), שהנקיבה היא כחומה המסובבת ומגינה על הגבר. רבא בר עולא אמר: השרוי בלא אשה שרוי בלא שלום, דכתיב [שנאמר]: "וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא" (איוב ה, כד), שהשלום בא לו לאדם רק כשיש לו "אהל"=אשה (כפי שנאמר: "שובו לכם לאהליכם". דברים ה, כז). ל אותו כתוב אמר ר' יהושע בן לוי: כל היודע באשתו שהיא יראת שמים ומשתוקקת לו, ואינו פוקדה בתשמיש — נקרא חוטא, שנאמר: "וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ". ואמר ר' יהושע בן לוי: חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שהוא יוצא לדרך, שנאמר: "וידעת כי שלום אהלך", שבצאתו מאהלו צריך גם לפקוד את אשתו, מפני שאז משתוקקת היא לו יותר. ושואלים: והא, מהכא נפקא [ודבר זה, מכאן הוא יוצא, נלמד], הלא מהתם נפקא [משם, מפסוק אחר, הוא יוצא, נלמד], שנאמר: "ואל אישך תשוקתך" (בראשית ג, טז), מלמד שהאשה משתוקקת על בעלה בשעה שהוא יוצא לדרך. אמר רב יוסף: לא נצרכה תוספת אזהרה זו אלא כשיוצא לדרך סמוך לווסתה. שאף שאמרו חכמים שאין ראוי לבוא אז אל אשתו, מחשש שמא יקדים קצת זמן ווסתה — מכל מקום בזמן שהוא יוצא לדרך צריך לפוקדה. ושואלים: וכמה הוא "סמוך" לענין זה? אמר רבא: עונה. כלומר, יום או לילה לפני הזמן הקבוע של ווסתה. ומעירים: והני מילי [ודברים אלה] שחייב לפקוד את אשתו כשיוצא לדרך, אמורים דווקא כשיוצא לדבר הרשות, אבל אם יוצא לדבר מצוה — מיטרידי [הם נטרדים] מן המצוה, מתוך עיסוקם זה בזה, ולכן לא יפקדנה.