לעולם ילמד אדם תורה ממקום שליבו חפץ

עבודה זרה דף י"ט עמוד א':

״כִּי אִם בְּתוֹרַת ה׳ חֶפְצוֹ״, אָמַר רַבִּי: אֵין אָדָם לוֹמֵד תּוֹרָה אֶלָּא מִמָּקוֹם שֶׁלִּבּוֹ חָפֵץ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי אִם בְּתוֹרַת ה׳ חֶפְצוֹ״. לֵוִי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי יָתְבִי קַמֵּיהּ דְּרַבִּי, וְקָא פָּסְקִי סִידְרָא. סְלֵיק סִפְרָא, לֵוִי אָמַר: לַיְיתוֹ [לַן] מִשְׁלֵי, רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי אָמַר: לַיְיתוֹ [לַן] תִּילִּים. כַּפְיֵיהּ לְלֵוִי וְאַיְיתוֹ תִּילִּים, כִּי מְטוֹ הָכָא ״כִּי אִם בְּתוֹרַת ה׳ חֶפְצוֹ״, פָּרֵישׁ רַבִּי וַאֲמַר: אֵין אָדָם לוֹמֵד תּוֹרָה אֶלָּא מִמָּקוֹם שֶׁלִּבּוֹ חָפֵץ. אָמַר לֵוִי: רַבִּי, נָתַתָּ לָנוּ רְשׁוּת לַעֲמוֹד. אָמַר רַבִּי אַבְדִּימִי בַּר חָמָא: כׇּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לוֹ חֲפָצָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי אִם בְּתוֹרַת ה׳ חֶפְצוֹ״. אָמַר רָבָא: לְעוֹלָם יִלְמוֹד אָדָם תּוֹרָה בְּמָקוֹם שֶׁלִּבּוֹ חָפֵץ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי אִם בְּתוֹרַת ה׳ חֶפְצוֹ״. וְאָמַר רָבָא: בַּתְּחִילָּה נִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּלְבַסּוֹף נִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּתוֹרַת ה׳ חֶפְצוֹ״, ״וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה״. וְאָמַר רָבָא: לְעוֹלָם יִלְמַד אָדָם תּוֹרָה, וְאַחַר כָּךְ יֶהֱגֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּתוֹרַת ה׳״, וַהֲדַר ״וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה״. וְאָמַר רָבָא: לְעוֹלָם לִיגְרֵיס אִינִישׁ, וְאַף עַל גַּב דִּמְשַׁכַּח, וְאַף עַל גַּב דְּלָא יָדַע מַאי קָאָמַר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״גָּרְסָה נַפְשִׁי לְתַאֲבָה״, ״גָּרְסָה״ כְּתִיב וְלָא כְּתִיב ״טָחֲנָה״. רָבָא רָמֵי: כְּתִיב ״עַל גַּפֵּי״, וּכְתִיב ״עַל כִּסֵּא״! בַּתְּחִלָּה ״עַל גַּפֵּי״, וּלְבַסּוֹף ״עַל כִּסֵּא״. כְּתִיב ״בְּרֹאשׁ מְרֹמִים״, וּכְתִיב ״עֲלֵי דָרֶךְ״. בַּתְּחִלָּה ״בְּרֹאשׁ מְרוֹמִים״, וּלְבַסּוֹף ״עֲלֵי דָרֶךְ״. עוּלָּא רָמֵי: כְּתִיב ״שְׁתֵה מַיִם מִבּוֹרֶךָ״, וּכְתִיב ״וְנוֹזְלִים מִתּוֹךְ בְּאֵרֶךָ״ — בַּתְּחִלָּה ״שְׁתֵה מִבּוֹרֶךָ״, וּלְבַסּוֹף ״וְנוֹזְלִים מִתּוֹךְ בְּאֵרֶךָ״. אָמַר רָבָא אָמַר רַב סְחוֹרָה אָמַר רַב הוּנָא: מַאי דִּכְתִיב ״הוֹן מֵהֶבֶל יִמְעָט וְקֹבֵץ עַל יָד יַרְבֶּה״? אִם עוֹשֶׂה אָדָם תּוֹרָתוֹ חֲבִילוֹת חֲבִילוֹת — מִתְמַעֵט, וְאִם קוֹבֵץ עַל יָד — יַרְבֶּה. אָמַר רָבָא: יָדְעִי רַבָּנַן לְהָא מִילְּתָא וְעָבְרִי עֲלַהּ. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אֲנָא עֲבִידְתַּהּ, וְאִקַּיַּים בִּידִי. אָמַר רַב שֵׁיזְבִי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: מַאי דִּכְתִיב ״לֹא יַחֲרֹךְ רְמִיָּה צֵידוֹ״? לֹא יִחְיֶה וְלֹא יַאֲרִיךְ יָמִים צַיָּיד הָרַמַּאי. וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר: ״צַיָּיד הָרַמַּאי יַחֲרוֹךְ״. כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר: מָשָׁל לְאָדָם שֶׁצָּד צִפֳּרִין, אִם מְשַׁבֵּר כְּנָפֶיהָ שֶׁל רִאשׁוֹנָה — כּוּלָּם מִתְקַיְּימוֹת בְּיָדוֹ, וְאִם לָאו — אֵין מִתְקַיְּימוֹת בְּיָדוֹ.

שטיינזלץ על הדף:

א ושבים לדרוש את הפסוק שעסקנו בו מתחילה: "כי אם בתורת ה' חפצו" (תהלים א, ב), אמר רב: אין אדם לומד תורה אלא ממקום בתורה שבו לבו חפץ, שנאמר: "כי אם בתורת ה' חפצו", בתורה שבה הוא חפץ ללמוד. מסופר, לוי ור' שמעון ברבי (בנו של רבי) יתבי קמיה [היו יושבים לפני] רבי, וקא פסקי סידרא [והיו לומדים בסדרי המקרא], סליק ספרא [נסתיים הספר] שלמדו, והיו צריכים להתחיל אחר, לוי אמר: לייתו [לן] [יביאו לנו] ספר משלי ללמוד בו, ר' שמעון ברבי אמר: לייתו [לן] תילים [יביאו לנו ספר תהלים], כפייה ללוי ואייתו תילים [כפה אותו ר' שמעון את לוי והביאו ספר תהלים]. כי מטו הכא [כאשר הגיעו לכאן] לפסוק: "כי אם בתורת ה' חפצו", פריש [פירש] רבי ואמר: אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ. אמר לוי: רבי, נתת לנו (כלומר: לי) רשות לעמוד ולצאת, מתוך דבריך אלו, שהרי אני חפץ ללמוד בספר משלי ולא בספר תהלים. ועוד בדרשת פסוק זה, אמר ר' אבדימי בר חמא: כל העוסק בתורההקדוש ברוך הוא עושה לו את חפציו (רצונו), שנאמר: "כי אם בתורת ה' חפצו", מי שעוסק בתורת ה' — ה' עושה לו חפצו. וכדברי רבי לעיל גם אמר רבא: לעולם ילמוד אדם תורה במקום שלבו חפץ, שנאמר: "כי אם בתורת ה' חפצו". ועוד אמר רבא בדרשה על אותו הפסוק: בתחילה נקראת התורה על שמו של הקדוש ברוך הוא ולבסוף היא נקראת על שמו של הלומד בה, שנאמר בתחילה: "בתורת ה' חפצו", ובהמשך — "ובתורתו יהגה יומם ולילה", נמצא שעל ידי שהוגה בה נקראת התורה תורתו של הלומד. ועוד אמר רבא בדרשת פסוק זה: לעולם ילמד אדם תורה ירבה בידיעתה, ואחר כך יהגה יעיין ויתעמק בה, שנאמר בתחילה: "בתורת ה' חפצו", שלומד את התורה כמות שהיא, והדר [ואחר כך] נאמר "ובתורתו יהגה", יעיין. ועוד אמר רבא בדרך לימוד התורה: לעולם ליגריס איניש [יגרוס אדם], יחזור על משנתו, ואף על גב דמשכח, ואף על גב דלא ידע מאי קאמר [ואף על פי שהוא שוכח, ואף על פי שאינו יודע מה הוא אומר], שנאמר על לימוד התורה: "גרסה נפשי לתאבה אל משפטיך בכל עת" (תהלים קיט, כ), "גרסה" כתיב [נאמר], ולא כתיב [נאמר] "טחנה", שאפילו גריסה בלבד (כעין טחינה גסה) גם היא דבר טוב שהנפש רוצה וצריכה לו. רבא רמי [השליך, הראה סתירה] בין מקראות, כתיב [נאמר] על התורה שהיא קוראת לו לאדם "על גפי מרומי קרת" (משלי ט, ג), וכתיב [ונאמר]: "על כסא מרומי קרת" (משלי ט, יד)! ומסביר: בתחלה לומד התורה הריהו על גפי שנמצא כאילו על הכנפיים, בצד, ולבסוף, כאשר הוא מתקדם בלימודו, הריהו על כסא, במקום מיושב ומכובד. ועוד סתירה דומה: כתיב [נאמר] על התורה שהיא "בראש מרומים" (משלי ח, ב), וכתיב [ונאמר] בה שהיא "עלי דרך" (משלי ח, ב)! ומסבירים: בתחלה לומד אדם בראש מרומים במקום נסתר, ולבסוף מגיע לכך שהוא אומר את הדברים עלי דרך בפרסום. עולא רמי [השליך, הראה סתירה], בין מקראות, כתיב [נאמר] במקום אחד "שתה מים מבורך" (משלי ה, טו), וכתיב [ונאמר] אחרי כן: "ונוזלים מתוך בארך" (משלי ה, טו)! והסביר: בתחלה שתה מבורך שבבור יש מים מכונסים ממקום אחר, שתחילה לומד את הקיים והידוע, ולבסוף "ונוזלים מתוך בארך" שהתורה תהיה נובעת ממנו, ויחדש בה דברים שלא שמע. ועוד בעניין לימוד תורה, אמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "הון מהבל ימעט וקבץ על יד ירבה" (משלי יג, יא)? אם עושה אדם תורתו חבילות חבילות ("מהבל" כמו "מחבל") שלומד הרבה, ואינו חוזר ואינו זוכר — הרי הוא מתמעט, ואם קובץ על יד שלומד מעט מעט, וחוזר כל פעם על מה שלמד — ירבה ויתגדל בה. אמר רבא: ידעי רבנן להא מילתא ועברי עלה [יודעים חכמים את הדבר הזה ועוברים עליו]. אמר רב נחמן בר יצחק: אנא עבידתה [אני עשיתי זאת] ואכן נשאר קיים בידי. אמר רב שיזבי משמיה [משמו] של ר' אלעזר בן עזריה, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "לא יחרך רמיה צידו" (משלי יב, כג)? לא יחיה ולא יאריך ימים ("יחרוך" כעין נוטריקון של "יחיה" ו"יאריך") צייד הרמאי כלומר, מי שמראה עצמו כלומד הרבה, וכל זה רק כדי להראות לאחרים. ורב ששת אמר: הכוונה בפסוק זה הפוכה היא, שצייד הרמאי יחרוך צידו, צייד הנוהג בערמה יגרום לצידו שלא יוכל עוד לברוח ממנו. כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר בהסבר הפסוק על דרך זו: משל לאדם שצד צפרין (ציפורים), אם משבר כנפיה של ראשונה שהוא צד שלא תוכל לעוף ממנו — כולם כל הציפורים שהוא צד מתקיימות בידו, ואם לאו [לא]אין מתקיימות בידו, וכשתופס את השניה הראשונה פורחת. וכן בדברים שלומד.