תלמידי חכמים רבים מספרים על גדולתו של רבי יוסף קארו, והשיא של אותם הסיפורים הוא ה"מגידים" שהיו לו.
ושאלה שעולה מייד למי שמכיר את תחום בריאות הנפש וכל מיני תופעות אלו או אחרות הוא: מה היחס של עולם הרפואה והפסיכיאטריה לקיום אותם המגידים של רבי יוסף קארו?
ולפני שנענה על השאלה מאיזה שהוא כיוון חשוב לספר על מה בעצם מדובר.
חשוב לציין שיש כמה מקרים מתועדים של "תקריות" שרבי יוסף קארו מוציא מפיו קול (לא בתון\צליל אחר אלא מה שהקול מייצג) והדבר עוד כבר לפני גיל 50 ככל הידוע לי. השיא של התיאורים בנושא הוא הספר "מגיד מישרים" שהוא בעצם מעין יומן שכתב רבי יוסף קארו.
התמיהה הגדולה היא: היאך קיבלו על עצמם פוסקים אלו או אחרים דברי הלכה שהובאו במגיד מישרים, שהרי "לא בשמיים היא"[התורה] ולא רק זאת אלא שיש פה דבר שהוא "לא מושכל", אז איך ניתן לקבל להלכה מדבר שאין בו מעין רקע של שכל כביכול?
הדבר שבהחלט ברור לכל אדם מכל תקופה ומכל אוכלוסייה הוא שרבי יוסף קארו היה אדם מיוחד מאוד גם מבחינה שכלית וגם מעוד בחינות אחרות.
ואז עולה השאלה, האם אני יכול לנתח ולהתייחס בכלים שיש בידינו היום בעולם הנפש והרפואה לתופעה של "מגיד" זה או אחר בכלל? האם האני ראוי לדון ולנסות להבין במה מדובר? והאם כאשר "אתייג" את התופעה המדוברת ואנסה לתת לה הגיון, האם אני באמת אהיה נאמן לתורה ולמסורת? האם אין בכך פגימה בגדולת רבי יוסף קארו ואולי עוד הרבה אחרים?
ובאמת זו נקודה קשה ומביכה לבוא ולנסות ולתת הסבר למציאות שקיימת ושהיא יסוד להלכה של כמעט כל עם ישראל.
אז הדבר הראשון שצריך לדעתי לעמוד מול עיניו של אדם הוא: "שמע אמת ממי שאמרה" וניכרים שהדברים שעלו על הכתב במגיד מישרים וכן בעוד מקרים נוספים שיצא "קול" מגרונו של רבי יוסף קארו הינם אמת שעומדים בפני עצמם וללא הכשרה של אדם אחר.
ואז מי שצריך להתמודד עם המציאות המיוחדת הזאת הוא דווקא הפסיכולוג, הפסיכיאטר ועוד אנשים נוספים שצריכים "הסבר" על מציאות שמבחינתם יש בה אולי ספק, וזה גם תלוי לפי הניסיון והשכל שלהם.
יש בנושא הזה של "קול" שעולה מגרונו של אדם הצבעה על מציאות שהיא לכאורה "לא מושכלת" או "לא מכוונת" ובאמת אנחנו כבני אדם מחויבים לקחת אחריות על מעשינו, דיבורינו ובעיקר פינו. שמה? שמוות וחיים.. ביד הלשון.
אז הקב"ה נתן מתנה לאדם בכל הדורות והיא ה"מחשב" הפנימי שיושב בתוך ראשו ושעובד בכל רגע והוא מסוגל "לדמות" עולם שלם מבלי להדליף את כל העולם הזה החוצה במילים בצורה אוטומטית ובלתי נשלטת. וגם על זה נאמר "זכרתי לך חסד נעורייך".
שהרי העולם הפנימי של האדם יכול להכיל דברים שאינם בשליטתו המלאה של האדם ואנחנו גם רואים איך גירויים חיצוניים יכולים "לחדור" לעולמו של אדם ולהשפיע על מהלך זה או אחר בחייו. שלא לדבר על ליצור תגובה מסוימת שהיא כמעט אוטומטית וללא שליטה של אנשים מסוימים.
זכור לי שהייתי בשיחה עם איזה שהוא מנכ"ל וכמה חברה מצוות מסוים ובחברות העלו איזה נושא והמנכ"ל פשוט לא יכול היה לעצור את עצמו מלהגיב לאמירה כלשהי והסמנכ"ל עצר אותו מלהמשיך את התגובה.
ואז צריך בעצם לבחון לרגע, הרי ידוע שרבי יוסף קארו היה ענק בקנה מידה בלתי נתפסת. שהרי כתב את הבית יוסף, השולחן ערוך והכסף משנה. אז ברור שהוא היה בקיא בהרבה תחומים מעשיים ותאורטיים.
אבל, אם נניח בצורה שהיא לכאורה "בלתי נשלטת" או "בלתי מנוהלת" כמו שמתואר, רבי יוסף קארו מדבר מקול שבגרונו, מה בעצם הבעיה בזה? למה שתהיה בעיה בדבר? למה שאם אדם יגיב בצורה "אוטומטית" זה יהיה דבר פסול?
אחד החששות הכבדים בתחום בריאות הנפש הוא "איבוד שליטה" על מעשיו של האדם. ולמה? כי ברגע שאדם לא יכול לשלוט על הכלים שברשותו לכאורה הוא עלול לפגוע באנשים אחרים. אבל, מנגד לזה דיברתי עם פסיכולוג תלמיד חכם וזקן והוא אמר לי את המשפט הבא: "כאשר אדם עולה על הכביש ונוהג הוא צריך לנהוג בצורה אוטומטית, זה האידיאל". והדבר מקובל וידוע מאוד, אדם שמתחיל ללמוד נהיגה ויש שלט של "ל" על המכונית מתייחסים אליו אחרת מכיוון שברור שהוא עדיין לא בקיא במלאכה, אותו הדבר לכל מתלמד בכל תחום אחר. ואז לאחר שעבר בחינה שהוא כשיר טכנית לעלות על הכביש כיותר ממתלמד אלא כמיישם נהיגה בפועל, הוא חייב לשים שלט "נהג חדש" (לפחות במדינות עם קצת חכמה ושכל) כדי שכל השותפים למסע על הכביש יבינו שיש פה נהג שהוא לא נוהג בצורה מושלמת אלא הוא עדיין בונה את כישורי ויכולות הנהיגה שלו.
מיותר לציין שנהג על משאיר של כ 15 טון לא יכול להיות נהג חדש… מכיוון שזה יהיה מסוכן מידי לו ולסביבה.
ומתוך הרעיון הזה אני רוצה לגשת בחזרה לרבי יוסף קארו וגם לעוד אחרים.
השאיפה הכללית של אדם יהודה שמושרש בתורה הוא שחלקים מסוימים בתחום התורה וההלכה יהיו אצלו "אוטומטיים" לגמרי. היינו, להגיד קריאת שמע הוא דבר שחייבים לדעת, להניח תפילים חייבים לדעת. לגבי לדעת תפילה בעל פה, זה כבר נושא אחר לגמרי.
וקל וחומר ובן בנו של קל וחומר לזכור משניות וגמרות בעל פה.
וחשוב להבין שחכמי ישראל מכירים בגדולתו של רבי יוסף קארו ובלי לזלזל חס וחלילה ממליצים בכל הדורות שלא להגיע למצב שבו אין לאדם לכאורה שליטה על מה שיוצא מפיו. ההדרכה של חכמים היא לשים מחסום לפה ולשכל: "כי ברב חכמה רב כעס ויוסיף דעת יוסיף מכאוב", זאת אומרת שאדם צריך לדעת את מעלת החכמה ואת החסרונות שלה. ככל שאדם לומד ומחכים יותר יש לו יותר בסיס כדי לכעוס ולכאוב בפועל. ולמרות זאת ההמלצה של חכמי ישראל הוא לנסות להיות חכם ככל האפשר.
אחת מהסיבות לכך היא שהרי נפשו של האדם מתמלאת באוכל פיזי ואוכל רוחני\שכלי\נפשי כאשר לכל אחד את המקום שלו. אבל, ישנה הכרה שבשלבים מסוימים בחייו של האדם הוא פועל בצורה "אוטומטית" לגמרי. ולא רק שזה בסדר אלא שזו פסגה כלשהי.
ויש הבדל בין אדם שכאשר הוא פועל באופן אוטומטי העולם הרוחני שלו מלא בתורה ובחוכמת התורה ובדברי חכמים בכלל מהעולם לבין אדם שחכמים קוראים לו "עם הארץ" היינו אדם שהוא יודע הרבה דברים, אבל, חוכמתו לא כל כך מורכבת. ומה ההבדל בצורה הבסיסית? במצב של פעילות אוטומטית האדם פשוט משתמש במה שיש לו בזיכרונות ובחכמות היותר נגישים, כאשר יש כאלו שהזיכרון שלהם לטווח ארוך גם מאוד נגיש.
זאת אומרת, הביקורת של חז"ל על אדם שהוא אינו תלמיד חכמים או אינו משתדל בחכמה היא בכך שידוע שהאדם זקוק בשלבים אלו או אחרים של תשישות כוחות או רוממות בחייו לפעילות אוטומטית.
אני יכול להעיד על עצמי שבאופן פעיל אני משתדל שלא לפעול בצורה "אוטומטית" ואני ממש עובד על הנושא הזה שנים. ולמה? מכיוון שכשיש לאדם מידע שהוא כמו אש והוא תופס שהוא כמו אש הוא מנסה לקחת אחריות ובונה מסביב לאש הזאת חומה קטנה של אבנים או חומר אחר וימנע מאותה האש לצאת החוצה.
ובוא נגיד ככה: אש התורה היא אש שיכולה לכלה ולהרוג אדם בכמעט שניה. ראיתי זאת במו עיני איך אדם שיש בו תורה והוא "אוטומטי" מכה מכת הרג בילד עם מילה או משפט [וזאת בניגוד מוחלט להלכה שקובע הרמב"ם בנושא]. ויוצא מזה שצריך לשמור על הפה, הראש, והאוזניים בצורה פעילה ולא בצורה פאסיבית.
עד כמה פעילה? יש לי שלוש סוגי אוזניות כדי שאם אצטרך אכניס אותם לאוזני ואפעיל מוזיקת טראנס מדהימה שתעביר ממני את החימה והכעס על הרוע שבעולם.
ועכשיו בוא נחזור לרבי יוסף קארו, הוא פעל ככל הנראה בצורה "אוטומטית" בשלבים אלו או אחרים. יש מצבים שבהם האדם פשוט משחרר את המושכות של השכל והבקרה על הגוף ובדרך כלל זה מעיד על מציאות שאפשר לתאר אותה כ"נשמתו פורחת" היינו, כוח השליטה בחיים משתחרר.
ועל מה הדבר יכול להעיד? יכול להעיד על מצב טוב או לא טוב או לחלופין על מציאות מסוימת.
אתן דוגמא, אדם שרואה את צער ישראל, מה מצופה ממנו? האם מצופה ממנו שילך וילחם בשונאי ישראל באופן עצמאי? ונניח שכן או לא, מה הייתה פעולתו של רבי יוסף קארו? האם הוא היה "מזיק" בזמנים של אוטומציה? אולי הוא היה מסכן? שהרי עבר דברים קשים מאוד בחייו.
רבי יוסף קארו ראה את צרת אחיו היהודים ופעל בצורה זאת או אחרת עם הכלים שהיו לו למען עם ישראל לדורות. ואז נשאלת שאלה מאוד מעניינת כלפיו, האם גם את הבית יוסף והשולחן ערוך הוא כתב באופן "אוטומטי"? ומה ההשלכה של זה שהוא כתב אותו באופן מושכל או "אוטומטי"? נניח שהוא כתב אותו באופן אוטומטי, האם יש בכך רע? הרי שלא רק שלא החריב אלא בנה את יסודות ירושלים ממש.
לכן שוב עולה השאלה אל מול אותם אנשי טיפול ובריאות הנפש: מתי אוטומציה היא דבר בעייתי?
אבי מורי זכרונו לברכה אמר לי בפירוש שכולם בעולם משתמשים באוטומציה!!!
אבל, כאשר דיברתי עם אנשי מקצוע בתחום הנפש היה ברור להם שיש אנשים שלא כדאי שיפעלו באוטומציה. ולא רק זאת, יש מקרים שצריך לעזור לאדם להחזיר את נשמתו לגופו, להחיות את נפשו..
חכמי ישראל מציבים את רבי יוסף קארו כ"אוטומט" האידיאלי.
זאת אומרת, שהוא מודל "לחיקוי" בהתנהגותו, אבל, דבר אחד חשוב מאוד להאיר: אין הדרכה וציפיה מאף אדם בעולם להיות רבי יוסף קארו או לנהוג במנהגיו, אלא, החובה של כל אדם היא ללמוד את עצמו ואז להנהיג את עולמו בצורה נכונה בהתאם לעצמו ולסביבה.
זאת אומרת שהכלל שהאדם צריך לשאול את עצמו ברגע של בדיקה של האוטומט: "הפעולה הזאת מסוכנת לעצמי או לסביבה?"[רק באמצעות כלים של תורה, שהם יותר מורכבים משאלה דבילית כזאת] ועל האדם יש חובה לא להיות לבד במקום הזה. חובה על האדם להיות פעיל ולבנות לעצמו מצד אחד את מה שמגן על עצמו ועל אחרים מפני האש שבתוכו.
ומה החובה כלפי הילדים? יש חובה לספר את הסיפורים על רבי יוסף קארו ועל המגידים שלו, אבל, עם תוספות לפי בגרות הילד.