וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל (ויקרא יט, יד)

 – מבואר בגמ' (חולין דף ג ע"א, וברש"י ד"ה אפילו), שהכותים נהגו לפרש פסוק זה כפשוטו בלבד, דהיינו שיש כאן רק איסור לשים אבן לפני העיוור, כפשוטו. אך כידוע על פי ההלכה, פסוק זה אינו מתפרש כפשוטו ממש (לתת מכשול לפני עיוור), אלא האיסור הוא להשיא לחבירו עצה שהיא רעה לו, או להכשיל את חבירו באיסור.

"מצווה רל"ב- שלא להכשיל תם בדרך; לא להכשיל בני ישראל לתת להם עצה רעה, אבל [=אלא] ניישר אותם כשישאלו עצה, במה שנאמין ^שהוא יושר ועצה טובה, שנאמר ולפני עיוור לא תתן מכשול…וזה הלאו כולל גם כן מי שיעזור עובר עבירה…ואין לוקין עליו, לפי שאין בו מעשה [פירוש- הכלל הוא שאיסור שלא עוברים עליו בדרך של עשייה ממש בידיים, אין לוקים עליו. ואף כאן, אינו אלא משיא עצה וכד', ולא עובר איסור בידיים ולכן אינו לוקה]".

המנחת חינוך (שם במצווה רל"ב) דן בשאלה, האם כוונת חז"ל בדברים אלה היא להפקיע את הפסוק מפשוטו לגמרי, או שמא רק להוסיף על הפשט הפשוט גם משמעויות נוספות. מדייק המנחת חינוך מהרמב"ם, וכן מספר החינוך, שהם מצדדים לכאורה להפקיע את הפסוק לגמרי ופשוטו. ראיה אחת היא מלשונם ביחס לאיסור (ר' לשון ספר החינוך שהבאנו לעיל, שכך אכן משמע בו), וראיה שניה היא מהדין- שהרי כמבואר לעיל, החינוך מוסיף שאין לוקים על לאו זה כי זהו לאו שאין בו מעשה, ואם היה הפסוק מתפרש גם כפשוטו (נתינת אבן ממש לפני זעיוור), מדוע "אין בו מעשה"? הרי נתינת אבן היא מעשה, והיה צריך ללקות!

[לגבי הראיה האחרונה מנסה המנחת חינוך לדחותה, שלעולם ניתן לומר שנתינת אבן כפשוטה כן כלולה באיסור, ואף על פי כן נחשב הלאו כלאו שאין בו מעשה, על פי היסוד, שאם ישנה עבירה מסוימת שאפשר לעבור אותה בין על ידי מעשה בין על ידי חוסר מעשה, אזי העבירה נחשבת כ"לאו שאין בו מעשה" אף אם במקרה עשה מעשה. וממילא אף כאן, מכיוון שיש אופנים לעבור על "לפני עיוור" גם בלי מעשה (ע"י עצה רעה וכו'), לכן אע"פ שעשה מעשה ושם אבן בפועל, נחשב הלאו כלאו שאין בו מעשה. אך המנחת חינוך אינו מקבל דחייה זו וטוען שאינה נכונה. כי הכלל הנ"ל (שעבירה שניתן לעבור עליה גם בלי מעשה נחשבת תמיד כלאו שאין בו מעשה אע"פ שבחר לעשות מעשה) נאמר דווקא במקרים שאת אותו אופן איסור עצמו יכול לעבור הן ע"י מעשה והן שלא במעשה, ואילו כאן, אין זה כך, אלא נתינת אבן היא לעולם ע"י מעשה, ומה שיכול לעשות בלא מעשה אינו נתינת האבן אלא האופנים האחרים של "לפני עיוור"- השאת עצה רעה וכו'].

ובסופו של דבר נשאר המנחת חינוך בצריך עיון, שכן מצד אחד הוא מדייק כאמור מהרמב"ם והחינוך שהפסוק יוצא לגמרי מפשוטו (ועיין שם שהוא מדייק כן לא רק מהרמב"ם והחינוך, אלא מכמה ממפרשי הרמב"ם ומפרשי החומש), ומצד שני הרי נאמר בגמ' ביבמות דף כד ע"א, שבכל התורה כולה אין מקרא יוצא מידי פשוטו לגמרי, חוץ מפסוק אחד (שהוא- והיה הבכור אשר תלד וגו', בדברים כה, ו, עיין שם). ואם כן מוכח, שחוץ מפסוק זה אין מקרא יוצא מידי פשוטו, כך שגם את הפסוק לפני עיוור וגו' אין להוציא מפשוטו.

התורה תמימה כותב, "ולי נראה דבאמת אין הדרשות מוציאות את כוונת הפסוק מפשטה, אלא דמוסיפות שגם ענייני מכשול ועבירה ג"כ כלולים בזה, משום דמה לי מכשול הגוף ומכשול הנפש…". ומוסיף התורה תמימה "אך לפי זה יתחדש דין אחד מחודש, במה שכתבו הפוסקים דעל לאו דלפני עיוור אין לוקין משום דאין בו מעשה, ויתחדש דבאופן שיש בו מעשה, היינו בנותן מכשול ממש לעיוור עינים, יהיו לוקין על זה, וצ"ע שלא העירו בזה הפוסקים".

עוד בעניין לפני עיוור לא תתן מכשול- המנחת חינוך על מצווה רל"ב דן בשאלה, האם כשראובן מכשיל את שמעון בדבר שאסור רק מדרבנן, ניתן לומר שראובן עובר על לאו דאורייתא של לפני עיוור לא תתן מכשול. לכאורה היה מקום לומר, שמאחר שראובן גרם לשמעון איסור דרבנן בלבד, איך ייתכן שהוא עצמו יעבור על איסור דאורייתא? אך המנחת חינוך (לאחר שמביא ראיות לכאן ולכאן, מתוס' ומגמ') מסיק, שמבחינת הסברה הישרה, ראובן כן עובר על איסור דאורייתא! שהרי דברים קל וחומר- אם ראובן היה מכשיל את שמעון בסתם עצה שאינה הוגנת, כגון במכר כושל וכד', ודאי היה עובר (ר' ההערה הקודמת לשון ספר החינוך). ואם כן, כשמכשיל אותו בדבר שהוא גרוע הרבה יותר, איסור דרבנן, כיצד לא יעבור?

נדון מעניין נוסף מובא כאן בתורה תמימה- אם ראובן סובר שמעשה מסוים הוא מותר הלכתית, ושמעון סובר שהוא אסור, ולאחר מכן ראובן ראה ששמעון עושה, בלא יודעין, את אותו מעשה. האם ראובן עובר על איסור כשאינו מודיע לשמעון שהוא עושה מעשה האסור מבחינתו? (יש לכאורה מכנה משותף בין נדון זה לבין הנדון שהבאנו בשם המנחת חינוך, ודו"ק).

נדון הלכתי שכיח בעניין לפני עיור לא תתן מכשול- ידועה ההלכה, כי מי שנותן אוכל או שתיה לאדם שידוע כי אינו מברך, עובר על לפני עיוור לא תתן מכשול, וממילא אסור לתת (עיין שו"ע סימן קסט סעיף ב, ומ"ב שם ופסקי תשובות). אעפ"כ פסק הרב שלמה זלמן אוירבך בספרו מנחת שלמה חלק א', סימן ל"ה, שאם ההימנעות מלתת תיצור אצל אותו אדם ריחוק ושנאה, נמצאת מכשילו באיסור גדול יותר מאשר אכילה בלי ברכה- לא תשנא את אחיך בלבבך. וממילא יש לתת לו. וזה לשונו:

"בהא דצריך כל אדם לשום דרכיו ולכוין מעשיו לשם שמים, חושבני, במי שבא אליו אורח חשוב, אשר איננו שומר תורה ומצוה, אבל עדיין יש לו אהבה לבני תורה, וגם תומך במוסדות תורה וכדומה, ואם הבעה"ב לא יתנהג אתו בנימוס המקובל לכבד אותו במידי דמיכל ומשתי, בגלל זה שמצד הדין אסור ליתן לאכול אלא למי שיודע שנוטל ידיו ומברך (כמבואר בשו"ע או"ח סי' קס"ט סעי' ב'), וכמו כן אם אפילו בצורה מכובדת יבקש ממנו ליטול ידים ולברך, יראה הדבר כפגיעה ועלבון בכבודו, וזה גם ירגיז אותו מאד, ויתכן שבגלל הדבר הזה יתרחק חו"ש ביותר מהתורה, וגם יבוא לידי כעס ושנאה על כל ההולכים בדרך התורה, דבכה"ג חושבני, שנכון באמת לכבד אותו באכילה ושתי', ולא לחשוש כלל לאיסור של לפני עור לא תתן מכשול… הואיל וכל האיסור של הנותן לו לאכול הוא רק עבירה של נתינת מכשול, וכיון שאם לא יתן לו לאכול הרי יכשל האורח באיסור יותר גדול, נמצא דליכא כלל שום עבירה, כיון דליכא הכא שום נתינת מכשול, אלא אדרבה יש כאן הצלה ממכשול גדול מאד ע"י זה שהחליף אותו בקום ועשה במכשול יותר קטן"

לא תעמוד על דם רעך (יט, טז) – מבאר ספר החינוך בעניין מצווה זו (מצווה רל"ז), "שלא נמנע מלהציל נפש מישראל כשנראהו בסכנת המיתה והאבידה ויהיה לנו היכולת להצילו בשום צד שנאמר לא תעמוד על דם רעך".

האם כשאדם עומד לאבד עצמו לדעת, ואדם אחר לא מנע אותו מכך, הוא עובר על לא תעמוד על דם רעך? לדעת המנחת חינוך, הוא אינו עובר על האיסור, והראיה, שבמסכת סנהדרין דף עג ע"א משווה הגמ' את חובת הצלת החיים לחובת השבת אבידה (הגמ' שם מקשה שאין צורך בפסוק מיוחד "לא תעמוד על דם רעך", כי ניתן ללמוד חובה זו מהציווי הכללי להשיב אבידה, "והשבותו לו", ומתרצת הגמ' שהציווי "לא תעמוד" מוסיף רק שיש להוציא ממון להצלת חבירו וכו', עיין שם, ומשמע שמלבד נקודה מסוימת זו, העניינים שווים זה לזה). ואם כן, כשם שבהשבת אבידה אין חובה להשיב "אבידה מדעת" [דהיינו דבר שהבעלים מאבד מדעתו (עיין שו"ע חו"מ רסא, ד)], ממילא גם בהצלת חיים אין חובה להציל אדם המאבד עצמו מדעת. ומסיים המנחת חינוך "כן נראה לי ברור".

וכן עיין בחכמת שלמה (חושן משפט, תכו) המשווה, לעניין אחר, בין חובת השבת אבדה לבין חובת הצלת חברו: כשם שבאבדה נוהג הדין  של "זקן ואינה לפי כבודו" ( דהיינו אין חובה להתעסק באבידת חבירו אם התעסקות זו כרוכה בביזיון), כך גם בהצלת גופו של חברו, אין חובה  להציל אם הדבר כרוך בביזיון המציל!

אך האגרות משה (יו"ד חלק ב קעד ענף ג) חולק הן על המנחת חינוך והן על החכמת שלמה:

ביחס למנחת חינוך הוא כותב, שכאשר מדובר בחיים, המושג "אבידה מדעת" אינו שייך כלל. דווקא בממון, הואיל וזכותו של הבעלים להפקיר ממונו, לכן אין על שמעון חובה להציל ממון שזכותו של ראובן להפקירו. אך כשמדובר בחיים, אין "זכות" לאדם לאבד עצמו לדעת, וממילא אני מחויב להצילו. וגם את דברי החכמת שלמה (שאין חובה להתבזות כדי להציל), דוחה האגרות משה: הרי הפטור של "זקן ואינה לפי כבודו" בהשבת אבדה, נאמר דווקא במקרים שבהם המציל משער, שהביזיון בהתעסקות היה מונע אותו מלהתעסק באבידה גם אילו היה זה ממון שלו; וכאשר מדובר בחיי אדם, מי לא יבזה עצמו כדי להציל את חייו שלו?

להרחבה בשאר עניינים הקשורים ללא תעמוד וכו' (כמה ממון אדם חייב להוציא, האם אדם צריך להוציא כסף רב בכל פעם שהוא שומע שאדם בסכנה, העמדת עצמו בספק סכנה ותרומת אברים וכד'), לחץ כאן.

לא תיקום ־ בספר החינוך סימן רמ"א מבוארים מספר טעמים לאיסור נקימה- "משרשי המצוה, שידע האדם ויתן אל לבו כי כל אשר יקרהו מטוב עד רע, הוא סיבה שתבוא עליו מאת השם ברוך הוא, ומיד האדם מיד איש אחיו לא יהיה דבר בלתי רצון השם ברוך הוא, על כן כשיצערהו או יכאיבהו אדם, יידע בנפשו כי עוונותיו גרמו והשם יתברך גזר עליו בכך, ולא ישית מחשבותיו לנקום ממנו כי הוא אינו סיבת רעתו, כי העוון הוא המסבב, וכמו שאמר דוד עליו השלום (שמואל ב, טז, יא), הניחו לו ויקלל, כי אמר לו השם יתברך, תלה העניין בחטאו ולא בשמעי בן גרה". ממשיך החינוך "ועוד נמצא במצווה תועלת רב להשבית ריב ולהעביר המשטמות מלב בני אדם, ובהיות שלום בין אנשים יעשה השם, שלום להם".

ואין לוקים על לאו זה, כי הוא "לאו שאין בו מעשה", שהרי אפשר לעבור עליו גם בלי שום מעשה בפועל (כגון המסרב להשאיל, שלא עשה שום מעשה חוץ מלסרב). ואפילו אם עשה את הנקמה ע"י מעשה ג"כ אין לוקה, כי הכלל הוא שכל לאו שאפשר לעבור עליו בלי מעשה, אזי גם אם במקרה בחר לעשות מעשה, אינו לוקה. וכלשון החינוך, "אבל אין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה, וכלל זה יהיה בידך בכל מקום שנאמר לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, שאע"פ שעשה בו שום מעשה, אינו לוקה עליו מפני כן, מכיוון שאפשר לעבור על הלאו מבלי מעשה, ותזכור דבר זה בכולן, כי דבר ברור הוא, ואין צורך לשנותו במקום אחר" (הערה – עיין בהערת המנחת חינוך על כלל זה, וכדי להבין דבריו ראה דברינו לעיל בעניין לפי עיוור לא תתן מכשול, שגם שם נדון העניין האם זהו לאו שאין בו מעשה).*

ואהבת לרעך כמוך – ידועים דברי רבי עקיבא בספרי "ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה". אמרה זו מבוארת כאן בספר החינוך – "אמר רבי עקיבא זה כלל גדול בתורה, כלומר שהרבה מצוות שבתורה תלויין בכך שהאוהב חבירו כנפשו לא יגנוב ממונו ולא ינאף את אשתו ולא יונהו בממון, ולא יסיג גבולו ולא יזיק לו בשום צד וכן כמה מצוות אחרות תלויות בזה, ידוע הדבר לכל בן דעת".

לא תקיפו פאת ראשכם – כתב הטור (יורה דעה סימן קפ"א) "הקפת הראש והשחתת הזקן, גם באלו כתב הרמב"ם (הלכות עבודה זרה, פרק יב הלכה יא) שאסרם הכתוב מפני שעושין כן עובדי עבודה זרה וכומריהם, עד כאן". וממשיך הטור ומעיר כנגד הרמב"ם "וזה אינו מפורש (-כלומר טעם הרמב"ם אינו מפורש בתורה-), ואין אנו צריכים לבקש טעם למצוות, כי מצוות מלך הם עלינו אף אם לא נדע טעמן".

הבית יוסף מבאר את דברי הטור: "דבריו (-של הטור-) מבוארים, שדעתו לחלוק על הרמב"ם, למה לו לבקש טעם מדעתו לשום מצווה, שנראה שאילו לא היו יודעים טעם המצוות לא היינו מצווים לעשותן, ואין הדבר כן, כי מצוות מלך הם עלינו ואף אם לא נדע טעמן אנו נתבונן שדעתו ז"ל לומר, שאע"פ שכל חוקי התורה גזירות מלך הם, מכל מקום כל מה שנוכל לבקש לו טעם נאמר בו טעם, וכרבי שמעון דדריש טעמא דקרא, ומה שלא נמצא לו טעם נייחס הדבר לקוצר השגתינו, ואנו חייבים לקיימם כמו המצוות שנודע טעמם, כי גזירות המלך הם עלינו".

ועוד ממשיך הבית יוסף, שבעניין מצוות אלה (הקפת הראש וגילוח) יש סימוכין מהתורה עצמה לטעם הרמב"ם, מכך שמצוות אלה ממוקמות בין מצוות העוסקות בחוקי הגויים: "ומכל מקום במצוות האלו (-הקפת הראש וגילוח) נראה לי שלא נתן בהם טעם הרמב"ם מדעתו, אלא מדעת הכתוב, שמצאן מוקפות מלפניהם ומלאחריהם במצוות הנאסרות משום חוקי הגוים, שהרי כתוב לפניהם לא תאכלו על הדם, לא תנחשו ולא תעוננו, ואחריהם כתוב ושרט לנפש וכתובת קעקע, והרי זה כמפרש שהקפת הראש והשחתת הזקן נאסרו מפני שהיו עושין כן עובדי עבודה זרה וכומריהם".

עכ"פ עולה מן האמור, הבית יוסף הבין בדברי הטור, כאילו הסיק הטור מדברי הרמב"ם שאין לקיים מצוות בלי שיודעים טעמן, ועל כך הקשה הטור. אך הרמ"א ב"דרכי משה" דוחה את הבנת הבית יוסף בטור, וסובר שמעולם לא עלה על דעת הטור לחשוד ברמב"ם, שהוא מחזיק בדעה קיצונית כזו: "ואני אומר גם כן, חס ליה לרבינו (-הטור-) שיחשוד בכשרים כמו הרמב"ם למיסבר עליו שיסבור שאם לא היו יודעים טעם המצווה לא היינו מצווים לעשותו, כי לא מצינו בשום חכם מישראל שיאמין בזה, אלא הוא רק דרך הפוקרים בתורה שאינן מאמינים רק מה שיסכים אליו השכל, ולכן אי אפשר שרבינו חשב כזאת על הרמב"ם".

לכן מבאר הדרכי משה, שמחלוקת הטור והרמב"ם היא אחרת: הטור הבין מהרמב"ם, שהקפת הראש אסורה רק באותם אופנים שבהם נהגו הגויים, ואילו אם משנה מעט, מותר. ועל כך מקשה הטור שאין זה נכון, כי מכיון שהתורה לא תלתה במפורש את האיסור בדרכי הגויים, אין לנו להקל כך. ומעין זה כתב הט"ז, אך באופן מעט אחר, עיין שם.