חלק | תוכן עיקרי | סוג טקסט | מהות / פונקציה |
---|---|---|---|
פתיחה: שני מנהיגי האדם | המוח לעצה וחכמה; הלב לכוחות הנפש והחיות – “כי ממנו תוצאות חיים”. | פתיחה/מסגרת | העמדת ציר הדיון: שכל מול לב ותפקידיהם. |
איסור “לא תתורו” ופירוש ה“עין” | “עיניכם” = חכמה שבמוח; חכמי ישראל “עיני העדה”. | מדרש/פסוק | קישור בין פסוק למבנה נפשי-מנהיגותי. |
אל יתהלל… והגדרת “השכל” מול “ידוע” | השכל – במוח; הידוע/הרגשה – בלב; שניהם צריכים להיות “רק בענין הש"י”. | פרשנות רעיונית | כינון יחס נכון למידות וכישורים – הכל לשם שמים. |
הממון והלבושים | גבורת הלב ועושר כרכוש הלובש מוח ולב (“לבא בכיסא תליא”). | דרוש/הסקה | העמקת היחס בין כוחות פנימיים לאמצעים חיצוניים. |
כלל גדול בעצות ובכוח | “אין חכמה ואין עצה… ביד האדם” אלא “מידו של הש"י”. | סיכום חלקי/כלל | עיגון העיקרון: תלות מוחלטת בסיוע אלוקי. |
“אשא עיני אל ההרים” – קריאה לעזר | דרש “ההורים” – המוח כרב מלמד, הלב כאב מוליד פעולה; העזר מה'. | עיון לשוני + דרוש | הבחנה בין מקור החכמה למקור המעשה והפניית העזר לה'. |
שמים וארץ כסמלים | “שמים” – שלימות החכמה; “ארץ” – שלימות כח הפעולה; הש"י עושה שניהם. | פרשנות רעיונית | מיפוי קוסמי למערך הפנימי של האדם. |
“אל יתן למוט רגלך” | גם המדרגה הנמוכה (“רגל”) לא תמוט; אין הבדל מהותי אם רצה ה' – “מהרגל ראש”. | דרוש/הסקה | עידוד בענווה: גם השפל שבאדם נתמך באלוקות. |
“אל יתן… אל ינום” – שני תחומים | בשכל – שמירה מטעות בתחילה; בפעולה – שמירה מכשלון ועייפות עד הגמר. | פרשנות פסוקים | חלוקת ההשגחה לשלב ההתחלה ולעת ההוצאה לפועל. |
תנומה בלב והעצה | ההתעוררות נחלשת; עצה: “גול אל ה' מעשיך…”. | הדרכה מעשית | כלי להתמודדות עם רפיון הלב במהלך העשייה. |
“אני ישנה ולבי ער” ו“שומריך” | הקב"ה “לבבן של ישראל”; בעת תנומה – “דקרו ליה ועני”; ביחיד “אל ינום”, בכלל “לא ינום ולא יישן”. | מדרש/פסוק + דיוק לשוני | הבחנה בין השגחה פרטית לכללית ובין מודעות חלקית לאפסית. |
סיום: שמירה כוללת ועליות-ירידות | “ה' צלך על יד ימינך… ישמור צאתך ובואך”; רוב טובה/פורענות לא יזיקו; תנאי – הכרה ראשונית “מאין יבוא עזרי” ו“אלמלא הקב"ה עוזרו…”. | סיכום כולל | כריתת יחס אמוני מתמיד המוליד שמירה ועזר בכל מחזורי החיים. |
🧠 סיכום מהותי
- האדם מונהג בשני צירים: מוח לעצה וחכמה, ולב לכוחות החיים והמעשה – שניהם נדרשים להיות מכוונים כלפי הש"י.
- אין מקום להתפארות עצמית; חכמה, גבורה ורכוש אינם אלא לבושים ומתנות לשם קילוס הבורא.
- כל עצה ומעשה זקוקים להכרה מוקדמת: “אין חכמה ואין עצה… אם לא מידו של הש"י”.
- פסוקי “שיר למעלות” מתפרשים כמפה פנימית: שמים=שכל מזוכך, ארץ=כח פעולה עומד; ההשגחה שומרת על ראש ורגל כאחד.
- יש שתי סכנות: טעות שכלית בתחילה וכשלון/עייפות במעשה; ההצלה – “אל יתן… אל ינום” וגילגול המעשים אל ה'.
- גם בעת תנומה או שינה רוחנית, ההשגחה פועלת – ביחיד “אל ינום”, ובכלל “לא ינום ולא יישן שומר ישראל”.
- מעגלי יום-לילה, ירידה-עלייה: ההכרה “מאין יבוא עזרי” מזכה לשמירה רצופה “מעתה ועד עולם”.
🪶 סיווג טיפוסי לפי סוגי טקסט
סוג טקסט | דוגמה | ייעוד / תפקיד |
---|---|---|
מדרש/פסוק | “כי ממנו תוצאות חיים”; “לא תתורו… עיניכם”. | עיגון טענות היסוד בכתובים. |
דיוק לשוני | דרש “ההרים” → “ההורים”; הבדלה בין “אל ינום” ל“לא ישן”. | פתיחת שכבות משמעות חדשות מתוך לשון הפסוק. |
פרשנות רעיונית | שמים=חכמה מזוככת; ארץ=כח פעולה עומד. | בניית מודל תודעתי-מעשי של עבודת ה'. |
דרוש/הסקה | “מהרגל ראש” – אין הבדל מהותי אם ה' כך רצה. | עידוד וקריאת ענווה מתוך השגחה. |
הדרכה מעשית | “גול אל ה' מעשיך ויכונו מחשבותיך”. | כלי יישומי להתגברות על רפיון ועייפות. |
ציטוט חז"ל | “אלמלא הקב"ה עוזרו – אינו יכול לו”. | הדגשת התלות בעזר אלוקי מול היצר. |
סיכום כולל | “כי ה' ישמרך… צאתך ובואך… מעתה ועד עולם”. | חתימה המאגדת שמירה מתמדת בכל מחזורי החיים. |