הרהור בדברי תורה במקומות מיוחדים
במסכת זבחים דף ק"ב עמוד ב'
וְהֵיכִי עָבֵיד הָכִי? וְהָאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּכׇל מְקוֹם מוּתָּר לְהַרְהֵר, חוּץ מִמֶּרְחָץ וּמִבֵּית הַכִּסֵּא! לְאוֹנְסוֹ שָׁאנֵי.
שטיינזלץ על הדף
ועין משפט נר מצווה מפנה שם לרמב"ם ולטור ולשולחן ערוך.
משנה תורה, הלכות קריאת שמע ג׳:ד׳
וְלֹא קְרִיאַת שְׁמַע בִּלְבַד אֶלָּא כָּל עִנְיָן שֶׁהוּא מִדִּבְרֵי הַקֹּדֶשׁ אָסוּר לְאָמְרוֹ בְּבֵית הַמֶּרְחָץ וּבְבֵית הַכִּסֵּא וַאֲפִלּוּ אֲמָרוֹ בִּלְשׁוֹן חֹל. וְלֹא לְאָמְרוֹ בִּלְבַד אֶלָּא אֲפִלּוּ לְהַרְהֵר בְּלִבּוֹ בְּדִבְרֵי תּוֹרָה בְּבֵית הַכִּסֵּא וּבְבֵית הַמֶּרְחָץ וּבִמְקוֹם הַטִּנֹפֶת וְהוּא הַמָּקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ צוֹאָה וּמֵי רַגְלַיִם אָסוּר:
טור, אורח חיים פ״ה
לא ילך אדם במבואות המטונפות ויניח ידו על פיו ויקרא את שמע ולא עוד אלא אפילו היה קורא ובא צריך להפסיק ואם לא פסק עליו הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים בל יחיו בהם ואם פסק עליו הכתוב אומר ובדבר זה תאריכו ימים וכשיחזור פסק רב אלפס חוזר למקום שפסק אפי' שהה כדי לגמור את כולה ור"י פסק אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש דודאי היכא שהפסיק באמצע בלא אונס שאם היה רוצה היה יכול לקרות בהא קיימא לן שאפי' שהה כדי לגמור את כולה חוזר למקום שפסק אבל זה שהוצרך לפסוק מפני המקום שאינו ראוי לקרות אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש וכן בהלל ובתפלה ובמגילה:
שולחן ערוך, אורח חיים פ״ה:ב׳
אפי' להרהר בד"ת אסור בבית הכסא ובבית המרחץ ובמקום הטנופת והוא המקום שיש בו צואה ומי רגלים: הגה ואפי' הלכות המרחץ אסור ללמוד במרחץ (ר"ן פ' כירה ונ"י בשם א"ח): דברים של חול מותר לאמרם שם בלשון הקודש וכן הכנויים כגון רחום נאמן וכיוצא בו מותר לאמרם שם אבל השמות שאינם נמחקין אסור להזכירם שם ואם נזדמן לו שם להפריש מדבר האסור מפריש ואפילו בלשון הקודש ובענייני קודש: הגה ובמקום שמותר להרהר בד"ת מותר לפסוק דין ובלבד שלא יאמר טעמו של דבר (ר"ן פ"ק דשבת ופרק כל הצלמים):
ומה שלא היה ברור לי על בסיס המציאות שאנחנו נמצאים הוא: מדוע בבית המרחץ אסור להרהר ולדבר בדברי תורה?
בבית הכסא הסיבה היא שמלוכלך ומסריח שם, אבל, בבית המרחץ לפחות מהמציאות בימינו נראה שלא מלוכלך ומזוהם בכל בית מרחץ. יותר מזה, בתי מרחץ נחשבים שיא הניקיון.
וגם חשוב להאיר שכל הכלל הוא על בסיס מצב "רגיל" ובסיסי, או טבעי.
ולעומת זה יש את המצבים המיוחדים והשונים ממה שהגמרא וחכמים מתייחסים אליהם.
על איזה מצבים מדובר? במגן אברהם ובמשנה ברורה מוגדרים כמה מצבים ואחד מהם הוא מצב של הרהור עבירה.
הרגצובר ועיסוק בדברי תורה במקומות אסורים
הובא לצומת ליבי סיפור על תלמיד ישיבת חברון שהיה מכונה "הרגוצובר" על שם כך שהיה מלטביא.
בסיפור מסופר על התלמיד החכם העצום הזה שעבר נסיונות קשים מאוד בחייו שנהג מנהגים שלכאורה היו מנהגי "שטות". ואפילו שמעתי על כך מספר דעות מזעזעות ובדיחות מפי תלמידי חכמים מכובדים מאוד.
הדבר הכאיב לי מאוד וזאת מכיוון שחכמים כבר אמרו באבות "אל תדין אדם עד שתגיע למקומו", וברור שאין לאותם התלמידי חכמים את אותו המקום של אותו תלמיד חכם. שהרי למד בישיבה, ולמד תורה והיה ראוי לכבוד תלמיד חכם. וייתרה מזאת, אותו התלמיד חכם לדעתי היה ראוי לישב בין זקנים שבידיהם נסיון חיים עשיר, רחב ומורכב.
סיפר אחד מתלמידי החכמים שלמדו בישיבת חברון שהרגצובר היה מכניס איתו לשירותים את ספרי הרמב"ם ועוד ספרים אחרים רבים, אבל, מעולם לא שמעתי מאותם התלמידי חכמים את ההסבר הראוי והנכון למעשיו המשונים של אותו התלמיד חכם.
למי שכבר יצא לפגוש אדם או שניים שנפגעו בנפשם ונשמתם בחייהם ברור הדבר שאין מדובר על מעשי סתם ושטות. מדובר על מעשי אדם שמזלו התהפך עליו והוא מצד אחד גיבור ומהצד השני מסכן.
באותם הימים ברור שלא היו תרופות שקיימות היום לחוליי נפש שונים. וככל הנראה באם ובמידה ואותו התלמיד חכם היה מגיע למצב זה בימינו, היה ביתר קלות ניתן לעזור לו להגיע למצב שבו הוא אינו נזקק להכניס ספרים אלו או אחרים לבית הכסא.
וניתן לשאול את עצמינו, אילו דברים עברו בראשו של אותם תלמידי חכמים שנגעה בריאות נפשם? אילו דברים ומחשבות יכולות להצדיק מעשים קיצוניים כאלו של הכנסת ספרי הלכה ותורה לבית הכסא וכן להשתמש בכתבי הקודש ב"חוסר" כבוד זה או אחר? וכן, האם ניתן באמת לבוא בטענה לאדם כזה על מעשיו?
ולפני שעונים, מתחילים ב: "וחי בהם ולא שימות בהם"
כך שהכלל הוא: אמנם מדובר על נזק ממוני, אבל, אם לרגע נשווה ערך של תרופה זאת או אחרת לטיפול בנפשו של אדם, האם עדיף שיזיק בצורה זאת או אחרת בממון או שמא עדיף שיקח כדור בשווה נמוך יותר מאשר הנזק?
מה עדיף לאותו האדם ומה עדיף לסביבה?
בין היום לפעם
ברור שבכל מקרה עדיף היה למצוא פתרון שורשי ביותר למצבו העגום של למדן, חכם וזקן זה, אבל, לאחר מעשה לא ניתן לדין את אותו האדם, שהרי, לא היה ברשותו וברשות הסביבה ככל הנראה פתרון אחר.
ובמידה והיה פתרון אחר עולה השאלה על הציבור: "נפל אחד מן החבורה, תדאג כל החבורה!!"
מדוע לדוגמא תלמידי החכמים שבירושלים לא דאגו לאותו התלמיד חכם שפעל בצורה מיוחדת ומשונה? האם לא היה ראוי לה לתורה שבאותו תלמיד חכם שישבו כמה מגדולי התורה וידונו בדבר ויפעלו בנושא?