פסחים דף ק"ט עמוד א'
תָּנוּ רַבָּנַן: חַיָּיב אָדָם לְשַׂמֵּחַ בָּנָיו וּבְנֵי בֵיתוֹ בָּרֶגֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ״.
בַּמֶּה מְשַׂמְּחָם — בְּיַיִן.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֲנָשִׁים בָּרָאוּי לָהֶם, וְנָשִׁים בָּרָאוּי לָהֶן.
אֲנָשִׁים בָּרָאוּי לָהֶם — בְּיַיִן.
וְנָשִׁים בְּמַאי? תָּנֵי רַב יוֹסֵף: בְּבָבֶל — בְּבִגְדֵי צִבְעוֹנִין, בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל — בְּבִגְדֵי פִּשְׁתָּן מְגוֹהָצִין.
תַּנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר: בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים אֵין שִׂמְחָה אֶלָּא בְּבָשָׂר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ״, וְעַכְשָׁיו שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים, אֵין שִׂמְחָה אֶלָּא בְּיַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ״.
רשב"ם
אנשים בראוי להם ביין – גמ' קאמר לה:
שטיינזלץ על הדף
א תנו רבנן [שנו חכמים]: חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל, שנאמר: "ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך… והיתום והאלמנה אשר בשעריך" (דברים טז, יד). במה משמחם? — בשתיית יין. ר' יהודה אומר: כל אחד משמחו בדבר שהוא נהנה בו. אנשים יש להנות אותם בראוי להם, ונשים יש להנות אותן בראוי להן. ומפרטים: אנשים יש להנות אותם בראוי להם — ביין. ונשים במאי [במה]? תני [שנה] רב יוסף: משמחן לכבוד החג בבגד חדש שקונה להן, שבבבל קונה להן בגדי צבעונין, ואילו בארץ ישראל קונה להן ומשמחן בבגדי פשתן מגוהצין שמייצרים בארץ.
תניא [שנינו בברייתא]: ר' יהודה בן בתירא אומר: בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא באכילת בשר הקרבן, שנאמר: "וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך" (דברים כז, ז) ועכשיו שאין בית המקדש קיים ואין אוכלים מן הקרבנות אין קיום מצות שמחה אלא בשתיית יין בחג, שנאמר: "ויין ישמח לבב אנוש" (תהילים קד, טו).
בן יהוידע על הדף
חַיָּב אָדָם לְשַׂמֵּחַ אֶת אִשְׁתּוֹ וּבְנֵי בֵּיתוֹ בָּרֶגֶל. נראה לי בס"ד האדם עם בני ביתו הם חמשה מינים בבית, שהם הא' האיש עצמו שהוא בעל הבית, והב' אשתו והג' בניו הזכרים והד' בנותיו הנקבות, הה' משרתיו, ו'חמשה' הוא אותיות שמחה, רמז שכל חמשה אלו צריכין להיות בשמחה.
ועוד נראה לי חמשה מיני ימים טובים הם, הא' יום הזכרון דכתיב ביה (נחמיה ח, י) לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וכו', והב' חג הסוכות, והג' שמיני עצרת שהוא חג בפני עצמו, והד' חג הפסח, והה' חג השבועות. ו'חמשה' הוא אותיות שמחה שצריך להיות בהם שמחה של אכילה, ולזה אמר (קהלת ט, ז) 'לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ' אותיות בחמשה הם חמשה מיני ימים טובים הנזכרים.
ועוד נראה לי חמשה מיני ימים טובים הם, הא' יום הזכרון דכתיב ביה (נחמיה ח, י) לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וכו', והב' חג הסוכות, והג' שמיני עצרת שהוא חג בפני עצמו, והד' חג הפסח, והה' חג השבועות. ו'חמשה' הוא אותיות שמחה שצריך להיות בהם שמחה של אכילה, ולזה אמר (קהלת ט, ז) 'לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ' אותיות בחמשה הם חמשה מיני ימים טובים הנזכרים.
אֲנָשִׁים בְּרָאוּי לָהֶן בְּיַיִן. נראה לי בס"ד (משלי טו, כג) 'שִׂמְחָה לָאִישׁ בְּמַעֲנֵה פִיו' מַעֲנֵה לשון מקום, רוצה לומר במקום פיו ששם שופך היין ולא בלבוש. 'וְהַנָּשִׁים בְּרָאוּי לָהֶן בְּבִגְדֵי צִבְעוֹנִין בְּבָבֶל וּבִגְדֵי פִּשְׁתָּן בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל' ואף על גב דאיכא פשתן בבבל אין שמחה בפשתן אלא אם כן יהיה מלובן ביותר ומים של בבל עכורין ואין בגדי פשתן מתלבנים בהם היטב לכן שמחתם תהיה בבגדי צבעונין אבל בארץ ישראל מים צלולים מתלבנים היטב בגדי פשתן.
נמצא האיש שמחתו ביין והאשה בבגדים ונראה לי בס"ד הטעם כי האיש ההוצאה מוטלת עליו ולפעמים אֵין לְאֵל יָדוֹ ודוחק עצמו שהוא לוה מאחרים, או מוכר חפץ בפחות כדי להביא מעות להוצאת יום טוב הרבה, ולכן כפי הטבע כשיכנס יום טוב יהיה לו דאגה בלבבו על ההוצאה לכן שמחתו תהיה שלימה ביין שמעביר הדאגות, אבל האשה שאין לה דאגות מחמת רבוי ההוצאה אין צריך לה יין ותשמח במלבושים שהיא מתקשטת בהם.
ועוד נראה לי בס"ד, היין משכר ומעורר תאות המשגל להיות האדם תובע בפה לכך ראוי לאיש דוקא דאם על ידי היין תבע בפה אין זה גנאי לו, אך האשה דאם תובעת בפה גנאי גדול הוא לה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (כתובות סה.) לכן אם תשתה יין ותשמח בו, אז שמחה זו תוגה לה, ולכן אמרו רבותינו ז"ל על פסוק (במדבר ה, יב) 'אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ' הטי"ת תתחלף בתי"ו בדטלנ"ת לרמוז אם תשתה אז תשטה לשון שיטות שתובעת בפה, לכך שמחתה בבגדים נאים כדי שבעלה יראנה מקושטת ויזקק לה אף על פי שהיא אינה תובעת בפה, ולכן כתיב (תהלים קד, טו) 'וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ' כלומר אנוש זכר ולא אשה.
או יובן בס"ד הנאת המלבוש מצויה אצל האשה יותר מן האיש כי הלבוש נתהווה בעולם מכח חטא עץ הדעת שהתחילה בו חוה כי קודם זה (בראשית ב, כה) 'וַיִּהְיוּ הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ עֲרוּמִּים וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ' אך אחר אכילת עץ הדעת הרגישו בזה שהם ערומים, דכתיב (בראשית ג, ז) 'וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת' ונמצא כי האשה סיבבה המלבוש בעולם ולכן הנאתה ושמחתה תהיה מן המלבושין יותר מן האיש. ועוד כאשר ידעו שהם ערומים והיו בושין זה מזה עד שעשו להם לבוש מעלי תאנה היתה בושתה של האשה יותר מן האיש, ולכן גם עתה האיש יעמוד ערום לפני אשתו מה שאין כן האשה בושה לעמוד ערומה בפני בעלה. ונמצא אחר שעשו להם הלבוש לכסות גופם היתה הנאת האשה מן המלבוש יותר משל איש וכיון דהנאת הלבוש ושמחתו אצל האשה יותר מן האיש, לכך כתיב אצל אשת חיל (משלי לא, כה) 'עֹז וְהָדָר לְבוּשָׁהּ וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן'.
והא דהקדים בלשון המאמר את בָבֶל קודם אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל באומרו 'בִגְדֵי צִבְעוֹנִין בְּבָבֶל וּבִגְדֵי פִּשְׁתָּן בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל'?
נראה לי בס"ד הואיל דבעל המאמר הזה היה רב יוסף שהוא בבבל, לכך זכר הנוהג בבבל קודם דבר הנוהג בארץ ישראל. אי נמי מפני שהמועדים בבבל יש בהם שמחה יותר משל ארץ ישראל הקדים למקום שיש בו שמחה יותר כמו שאמרו בגמרא דשבת (שבת דף קמה:) מפני מה מועדים שבבבל שמחים מפני שלא היו באותה קללה של (הושע ב, יג) 'וְהִשְׁבַּתִּי כָּל מְשׂוֹשָׂהּ חַגָּהּ חָדְשָׁהּ וְשַׁבַּתָּהּ'. ועוד כי בבבל הימים טובים כפולים מכח ספיקא דיומא וניכרת בהם השמחה יותר משל ארץ ישראל שהוא יום אחד וקצר הוא.
נמצא האיש שמחתו ביין והאשה בבגדים ונראה לי בס"ד הטעם כי האיש ההוצאה מוטלת עליו ולפעמים אֵין לְאֵל יָדוֹ ודוחק עצמו שהוא לוה מאחרים, או מוכר חפץ בפחות כדי להביא מעות להוצאת יום טוב הרבה, ולכן כפי הטבע כשיכנס יום טוב יהיה לו דאגה בלבבו על ההוצאה לכן שמחתו תהיה שלימה ביין שמעביר הדאגות, אבל האשה שאין לה דאגות מחמת רבוי ההוצאה אין צריך לה יין ותשמח במלבושים שהיא מתקשטת בהם.
ועוד נראה לי בס"ד, היין משכר ומעורר תאות המשגל להיות האדם תובע בפה לכך ראוי לאיש דוקא דאם על ידי היין תבע בפה אין זה גנאי לו, אך האשה דאם תובעת בפה גנאי גדול הוא לה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (כתובות סה.) לכן אם תשתה יין ותשמח בו, אז שמחה זו תוגה לה, ולכן אמרו רבותינו ז"ל על פסוק (במדבר ה, יב) 'אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ' הטי"ת תתחלף בתי"ו בדטלנ"ת לרמוז אם תשתה אז תשטה לשון שיטות שתובעת בפה, לכך שמחתה בבגדים נאים כדי שבעלה יראנה מקושטת ויזקק לה אף על פי שהיא אינה תובעת בפה, ולכן כתיב (תהלים קד, טו) 'וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ' כלומר אנוש זכר ולא אשה.
או יובן בס"ד הנאת המלבוש מצויה אצל האשה יותר מן האיש כי הלבוש נתהווה בעולם מכח חטא עץ הדעת שהתחילה בו חוה כי קודם זה (בראשית ב, כה) 'וַיִּהְיוּ הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ עֲרוּמִּים וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ' אך אחר אכילת עץ הדעת הרגישו בזה שהם ערומים, דכתיב (בראשית ג, ז) 'וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת' ונמצא כי האשה סיבבה המלבוש בעולם ולכן הנאתה ושמחתה תהיה מן המלבושין יותר מן האיש. ועוד כאשר ידעו שהם ערומים והיו בושין זה מזה עד שעשו להם לבוש מעלי תאנה היתה בושתה של האשה יותר מן האיש, ולכן גם עתה האיש יעמוד ערום לפני אשתו מה שאין כן האשה בושה לעמוד ערומה בפני בעלה. ונמצא אחר שעשו להם הלבוש לכסות גופם היתה הנאת האשה מן המלבוש יותר משל איש וכיון דהנאת הלבוש ושמחתו אצל האשה יותר מן האיש, לכך כתיב אצל אשת חיל (משלי לא, כה) 'עֹז וְהָדָר לְבוּשָׁהּ וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן'.
והא דהקדים בלשון המאמר את בָבֶל קודם אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל באומרו 'בִגְדֵי צִבְעוֹנִין בְּבָבֶל וּבִגְדֵי פִּשְׁתָּן בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל'?
נראה לי בס"ד הואיל דבעל המאמר הזה היה רב יוסף שהוא בבבל, לכך זכר הנוהג בבבל קודם דבר הנוהג בארץ ישראל. אי נמי מפני שהמועדים בבבל יש בהם שמחה יותר משל ארץ ישראל הקדים למקום שיש בו שמחה יותר כמו שאמרו בגמרא דשבת (שבת דף קמה:) מפני מה מועדים שבבבל שמחים מפני שלא היו באותה קללה של (הושע ב, יג) 'וְהִשְׁבַּתִּי כָּל מְשׂוֹשָׂהּ חַגָּהּ חָדְשָׁהּ וְשַׁבַּתָּהּ'. ועוד כי בבבל הימים טובים כפולים מכח ספיקא דיומא וניכרת בהם השמחה יותר משל ארץ ישראל שהוא יום אחד וקצר הוא.
עַכְשָׁיו שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם, אֵין שִׂמְחָה אֶלָּא בְּיַיִן. קשה וכי עכשיו אין אוכלים בשר ולמה היין מילא מקום שמחת הבשר של שלמים של זמן בית המקדש ואין הבשר של חולין שאוכלין עתה ממלא מקום שמחת הבשר של זמן בית המקדש?
ונראה לי בס"ד דהשמחה צריך שתהיה שלימה לנפש ולגוף דהיינו שהגוף נהנה מן אכילת הבשר והנפש נהנית מן בירור ניצוצות קדושה הנעשה באכילת הבשר ולכן באכילת שלמים היתה שמחה שלימה דאפילו עם הארץ עושה בירור שלם באכילת בשר שלמים שיהיה לו עזר מצד קדושת הבשר ומצד קדושת המקום ולכן כתיב באכילת השלמים (דברים טז, יא) 'וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי הֳ' אֱלֹהֶיךָ', אמנם כשאין בית המקדש קים צריך גבר בגוברין לברר ניצוצות קדושה מן אכילת הבשר, שלכן אמרו רבותינו ז"ל (פסחים מט:) 'עם הארץ אסור לאכול בשר' מפני שאינו יכול לברר באכילתו, ולכן אין שמחה שלימה לנפש באכילת הבשר, אך היין בירור שלו הוא יותר נקל מן הבשר לכן יש בו שמחה גם לנפש.
או יובן בס"ד בזמן שבית המקדש קיים אין דאגות בלב לכך השמחה בבשר לבדו ואין צריכין ליין להסיר דאגות שבלב, אך בזמן שאין בית המקדש קיים שהדאגות מצויים הרבה אצל כל אדם אין שמחה בבשר מאחר כי האורב היא הדאגה בחדר של הלב לכך אֵין שִׂמְחָה אֶלָּא בְּיַיִן שטבעו להעביר הדאגות וממילא תתעורר השמחה.
ועוד נראה לי בס"ד דידוע שפע האכילה נמשך מן אותיות י"ה שבשם שהם חו"ב [חכמה ובינה] ושפע השתיה נמשך מן אותיות ו"ה שבשם שהם תו"מ [תפארת ומלכות] בסוד (שיר השירים ה, א) 'אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים' ולכן בזמן שבית המקדש קיים ההשפעה עליונה יתרבה השפע באכילה שנמשך מן אותיות י"ה ולכך השמחה תהיה בבשר שהוא אכילה אבל כשאין בית המקדש קיים דאין השפעה עליונה לא יתרבה השפע באכילה אלא רק בשתיה בלבד שהיא תחתונה, ולכן השמחה ביין שהוא שתיה ולכן נס הפורים שהיה בחוץ לארץ השמחה שלו היא בשתיה שהיא תחתונה.
ובזה יובן (ישעיהו סו, כג) 'יָבוֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנַי אָמַר הֳ' ולא אמר יבא כל אָדָם אלא כינה אותם בשם בָּשָׂר כי בזמן שבית המקדש קיים יהיה להם השפעה עליונה שהיא בבשר שהוא אכילה.
ובזה יובן בס"ד (משלי ט, א) 'חָכְמוֹת בָּנְתָה בֵיתָהּ חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה' כי הימים טובים בארץ ישראל הם שבעה בכל השנה כולה שהם ב' ימים של ראש השנה שגם בזמן הבית היו עושין ב' ימים ויום ראשון דסוכות ויום שמיני עצרת ויום ראשון של פסח ויום ז' של פסח ויום ראשון דשבועות הרי שבעה ימים טובים, וידוע ישראל נקראו (דברים ד, ו) 'עַם חָכָם וְנָבוֹן' וזהו שנאמר 'חָכְמוֹת בָּנְתָה בֵיתָהּ' הוא בית המקדש אז 'חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה' הם שבעת ימים טובים ובאותם הימים יש להם שמחה בבשר וביין וזהו (משלי ט, ב) 'טָבְחָה טִבְחָהּ' זה הבשר ואגב נמי 'מָסְכָה יֵינָהּ'.
ונראה לי בס"ד דהשמחה צריך שתהיה שלימה לנפש ולגוף דהיינו שהגוף נהנה מן אכילת הבשר והנפש נהנית מן בירור ניצוצות קדושה הנעשה באכילת הבשר ולכן באכילת שלמים היתה שמחה שלימה דאפילו עם הארץ עושה בירור שלם באכילת בשר שלמים שיהיה לו עזר מצד קדושת הבשר ומצד קדושת המקום ולכן כתיב באכילת השלמים (דברים טז, יא) 'וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי הֳ' אֱלֹהֶיךָ', אמנם כשאין בית המקדש קים צריך גבר בגוברין לברר ניצוצות קדושה מן אכילת הבשר, שלכן אמרו רבותינו ז"ל (פסחים מט:) 'עם הארץ אסור לאכול בשר' מפני שאינו יכול לברר באכילתו, ולכן אין שמחה שלימה לנפש באכילת הבשר, אך היין בירור שלו הוא יותר נקל מן הבשר לכן יש בו שמחה גם לנפש.
או יובן בס"ד בזמן שבית המקדש קיים אין דאגות בלב לכך השמחה בבשר לבדו ואין צריכין ליין להסיר דאגות שבלב, אך בזמן שאין בית המקדש קיים שהדאגות מצויים הרבה אצל כל אדם אין שמחה בבשר מאחר כי האורב היא הדאגה בחדר של הלב לכך אֵין שִׂמְחָה אֶלָּא בְּיַיִן שטבעו להעביר הדאגות וממילא תתעורר השמחה.
ועוד נראה לי בס"ד דידוע שפע האכילה נמשך מן אותיות י"ה שבשם שהם חו"ב [חכמה ובינה] ושפע השתיה נמשך מן אותיות ו"ה שבשם שהם תו"מ [תפארת ומלכות] בסוד (שיר השירים ה, א) 'אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים' ולכן בזמן שבית המקדש קיים ההשפעה עליונה יתרבה השפע באכילה שנמשך מן אותיות י"ה ולכך השמחה תהיה בבשר שהוא אכילה אבל כשאין בית המקדש קיים דאין השפעה עליונה לא יתרבה השפע באכילה אלא רק בשתיה בלבד שהיא תחתונה, ולכן השמחה ביין שהוא שתיה ולכן נס הפורים שהיה בחוץ לארץ השמחה שלו היא בשתיה שהיא תחתונה.
ובזה יובן (ישעיהו סו, כג) 'יָבוֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנַי אָמַר הֳ' ולא אמר יבא כל אָדָם אלא כינה אותם בשם בָּשָׂר כי בזמן שבית המקדש קיים יהיה להם השפעה עליונה שהיא בבשר שהוא אכילה.
ובזה יובן בס"ד (משלי ט, א) 'חָכְמוֹת בָּנְתָה בֵיתָהּ חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה' כי הימים טובים בארץ ישראל הם שבעה בכל השנה כולה שהם ב' ימים של ראש השנה שגם בזמן הבית היו עושין ב' ימים ויום ראשון דסוכות ויום שמיני עצרת ויום ראשון של פסח ויום ז' של פסח ויום ראשון דשבועות הרי שבעה ימים טובים, וידוע ישראל נקראו (דברים ד, ו) 'עַם חָכָם וְנָבוֹן' וזהו שנאמר 'חָכְמוֹת בָּנְתָה בֵיתָהּ' הוא בית המקדש אז 'חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה' הם שבעת ימים טובים ובאותם הימים יש להם שמחה בבשר וביין וזהו (משלי ט, ב) 'טָבְחָה טִבְחָהּ' זה הבשר ואגב נמי 'מָסְכָה יֵינָהּ'.