שיחת מלאכי השרת פרק א'
רבי צדוק
אות יב'

[יב] ובזה נתפארו בני יששכר [דברי הימים א, פרק יב', פסוק לג'] "יודעי בינה לעיתים לדעת מה יעשה ישראל", שהם יודעים בכל עת כפי הראוי לאותה עת והרפואה המועלת לטבעי הדור ההוא, ולפיכך הם הראוים להיות מורים מה יעשו ישראל. וכן שבט לוי הם מסוגלים ונבחרים לזה לדעת המעשה הראוי לכל נפש ולכל דור ביחוד, כי דבר זה הוא על ידי הדביקות הגמור בה' יתברך, כמו שאיתא סנהדרין [סנהדרין דף צג', עמוד ב'] "וה' עמו שהלכה כמותו בכל מקום". דהיינו "אסוקי שמעתא אליבא דהלכתא" שאמרו ביומא שם (יומא דף כו', עמוד א') הוא על ידי מה שה' עמו תמיד, כמו שנאמר "שויתי ה' לנגדי תמיד", וכל מגמת לבו רק היות שלוחי דרחמנא לעבודתו, ולא נמשכים אחר שום עניין מענייני העולם. על זה נאמר (שמואל א' פרק ב', פסוק ט') "ורגלי חסידיו ישמור". חסיד נקרא מי שהוא פרוש מכל מיני חמדות העולם, כמו שפירשו זכרונם לברכה בברכות [ברכות דף ד', עמוד א'] שזהו שם הפרישות מן שלושת ראשי תשוקות העלמיות שהם הקנאה והתאוה והכבוד כאשר יראה המבין שם.^[1] ולכן אמרו בזוהר הקדוש (זוהר פרשת נשא דף קמה', עמוד ב' \ מהדורת ויקיפדיה דף קמד' עמוד א') דחסיד איקרי מלאך ה' ומפיהו יבקשו תורה, שהוא הנשמר מן המכשול למעשה ומכוין אל האמת. ונראה שלכך נקרא מלאך ה' צבאות ולא מלאך ה' לבד, כי השם צבאות מורה על חלוקות צבאות שונות וכמו שאיתא בברכות [ברכות דף לא', עמוד ב'], והוא מלאכו ויש לו דביקות ושייכות עמו כמו שיש שייכות והצטרפות לשליח עם משלחו בענין זה שהוא שלוחו, ולכך גם כן תורה יבקשו מפיהו לצבאות שונים. ונקרא עוד מלאך אלקים, כמו שנאמר [דברי הימים ב, פרק לו', פסוק טז'] "ויהיו מלעיבים במלאכי האלקים", ורצונו לומר תלמידי חכמים וכמו שאיתא בשבת [שבת דף קיט', עמוד ב'] [שהרי הנביאים זכר אחר כך ומתעתעים בנביאיו], ומייחסם לשם אלקים לשון דיין ושופט, וכן הם מלאכיו בענין זה מה שיורו משפטיך ליעקב.

[1] ברכות דף ד', עמוד א': "לדוד שמרה נפשי כי חסיד אני – לוי ורבי יצחק: חד אמר: כך אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, לא חסיד אני? שכל מלכי מזרח ומערב ישנים עד שלש שעות, ואני חצות לילה אקום להודות לך. ואידך: כך אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, לא חסיד אני? שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם, ואני ידי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא כדי לטהר אשה לבעלה. ולא עוד: אלא כל מה שאני עושה אני נמלך במפיבשת רבי, ואומר לו: מפיבשת רבי, יפה דנתי, יפה חייבתי? יפה זכיתי? יפה טהרתי? יפה טמאתי? ולא בושתי. אמר רבי יהושע בריה דרב אידי: מאי קרא – ואדברה בעדתיך נגד מלכים ולא אבוש".
הערה: כל מלכי העולם קמים בשעה מאוחרת ואילו דוד מלך ישראל שעליו נאמר חסיד לא יכול לישון מתוך דאגה לעם ישראל.

דברי הימים א, פרק יב', פסוק לג': וּמִבְּנֵ֣י יִשָּׂשכָ֗ר יוֹדְעֵ֤י בִינָה֙ לַֽעִתִּ֔ים לָדַ֖עַת מַה־יַּעֲשֶׂ֣ה יִשְׂרָאֵ֑ל רָאשֵׁיהֶ֣ם מָאתַ֔יִם וְכָל־אֲחֵיהֶ֖ם עַל־פִּיהֶֽם׃

סנהדרין דף צג', עמוד א': אמר רבי תנחום דרש בר קפרא בציפורי, מאי דכתיב (רות ג, יז) "שש השעורים האלה נתן לי" מאי שש השעורים? אילימא שש שעורים ממש וכי דרכו של בועז ליתן מתנה שש שעורים? ,צג' עמוד ב', אלא שש סאין. וכי דרכה של אשה ליטול שש סאין? אלא רמז [רמז] לה שעתידין ששה בנים לצאת ממנה שמתברכין בשש [שש] ברכות, ואלו הן דוד ומשיח דניאל חנניה מישאל ועזריה. דוד דכתיב (שמואל א פרק טז', פסוק יח') "ויען אחד מהנערים ויאמר הנה ראיתי בן לישי בית הלחמי יודע נגן וגבור חיל ואיש מלחמה ונבון דבר ואיש תואר וה' עמו" וגו' ואמר רב יהודה אמר רב כל הפסוק הזה לא אמרו דואג אלא בלשון הרע: יודע נגן שיודע לישאל, גבור שיודע להשיב, איש מלחמה שיודע לישא וליתן במלחמתה של תורה, איש תואר שמראה פנים בהלכה ונבון, דבר שמבין דבר מתוך דבר, וה' עמו שהלכה כמותו בכל מקום.

יומא דף כו', עמוד א': תנא מעולם לא שנה אדם בה מאי טעמא? אמר רבי חנינא מפני שמעשרת אמר לי רב פפא לאביי מאי טעמא? אילימא משום דכתיב (דברים פרק לג', פסוק י') "ישימו קטורה באפך" וכתיב בתריה (דברים פרק לג', פסוק יא') "ברך ה' חילו" אי הכי עולה נמי הכתיב (דברים פרק לג', פסוק י) "וכליל על מזבחך" אמר ליה: הא שכיחא והא לא שכיחא. אמר רבא: לא משכחת צורבא מרבנן דמורי אלא דאתי משבט לוי או משבט יששכר. לוי דכתיב (דברים פרק לג', פסוק י') "יורו משפטיך ליעקב" יששכר דכתיב (דברי הימים א פרק יב', פסוק לג') "(ובני) יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל" ואימא יהודה נמי דכתיב (תהלים פרק ס', פסוק ט') "יהודה מחוקקי" אסוקי שמעתא אליבא דהילכתא קאמינא.

שמואל א' פרק ב', פסוק ט': רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמֹר וּרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ יִדָּמּוּ כִּי־לֹא בְכֹחַ יִגְבַּר־אִישׁ.

זוהר כרך ג, פרשת נשא, דף קמד', עמוד א': תָּאנָא, כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֲסִידוּת, נִקְרָא מַלְאַךְ, דף קמד', עמוד ב', א יְיָ צְבָאוֹת. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (מלאכי פרק ב', פסוק ז') "כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַּעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ יְיָ צְבָאוֹת הוּא". מִפְּנֵי מַה זָכָה כֹּהֵן לְהִקָרֵא מַלְאַךְ יְיָ צְבָאוֹת? אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, מַה מַלְאַךְ יְיָ צְבָאוֹת, כֹּהֵן לְמַעְלָה, אַף כֹּהֵן מַלְאַךְ יְיָ צְבָאוֹת לְמַטָּה.

ברכות דף לא', עמוד ב': תדר נדר ותאמר ה' צבאות אמר רבי אלעזר מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שקראו להקב"ה צבאות עד שבאתה חנה וקראתו צבאות אמרה חנה לפני הקב"ה רבש"ע מכל צבאי צבאות שבראת בעולמך קשה בעיניך שתתן לי בן אחד משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שעשה סעודה לעבדיו בא עני אחד ועמד על הפתח אמר להם תנו לי פרוסה אחת ולא השגיחו עליו דחק ונכנס אצל המלך א"ל אדוני המלך מכל סעודה שעשית קשה בעיניך ליתן לי פרוסה אחת.

שבת דף קיט', עמוד ב': אמר רבי יהודה לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים שנאמר (דברי הימים ב פרק לו', פסוק טז') ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו עד עלות חמת ה' בעמו עד [ל]אין מרפא מאי עד לאין מרפא אמר רב יהודה אמר רב כל המבזה ת"ח אין לו רפואה למכתו. אמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב (דברי הימים א טז, כב) אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו אל תגעו במשיחי אלו תינוקות של בית רבן ובנביאי אל תרעו אלו ת"ח אמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן.
הארה: גמרא זאת מובאת בהמשך ובהקשר לסיבות רבות שאומרים חכמים שונים את סיבת חורבן ירושלים. יש מטרה לסיבות השונות והיא גם ללמד שצריך להקפיד על מספר רחב של דברים בהתנהגות האדם ובקיום התורה והמצוות.

שיחת מלאכי השרת פרק א'
רבי צדוק
אות יא'

[יא] ובחגיגה [חגיגה דף טו', עמוד ב'] "מאי דכתיב שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא, אם דומה הרב למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו ואם לאו אל יבקשו". אמר זה על בקשת ולימוד התורה מפיו, כמו שנאמר [דברים פרק לג', פסוק י'] "יורו משפטיך ליעקב", וביומא [יומא דף כו', עמוד א'] "לא משכחת צורבא מרבנן דמורי אלא מלוי או מיששכר". והיינו כי בכל הוראת משפט יש ספיקות וצדדים שווים לכאן ולכאן, וכבר אמרו בעירובין [עירובין דף יג', עמוד ב'] וחגיגה [חגיגה דף ג', עמוד ב'] "שאעפ"י שהללו אוסרין והללו מתירין אלו ואלו דברי אלקים חיים וכולם מרועה אחד ניתנו". וביאור זה כי הדבר ידוע שיש חילוקים בנפשות, וכמו שאיתא [ברכות דף נח', עמוד א'] "ברוך חכם הרזים שאין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהם דומין כו' ". ובמשנה [סנהדרין דף לז', עמוד א'] שאין בני אדם דומין זה לזה, ושם מייתי עלה בגמרא [סנהדרין דף לח', עמוד א'] ברייתא דבשלושה דברים משתנין, בקול ומראה ודעת, רומזים לשלושת כחות האדם, מחשבה הוא הדעת, ודבור בקול, ומעשה במראה ותכונת עשיית הפרצוף וחיתוך איברי הגוף וכלי המעשה, שבשלשתן(בקול במראה ובדעת) אין אחד דומה לחבירו כלל. ולפיכך רובה של תורה – בעל פה כמו שאיתא [גיטין דף ס', עמוד ב'], כי מה שבכתב הוא כולל כל ישראל וכל הנפשות שוות בה, וזהו הכללים, אבל בפרטים מתחלקים כמו פרטי הנפשות. וכמו שיש ברפואת הגוף חילוקים בין טבעי גופים ובין השתנות הדורות, שלא מה שיועיל לגוף זה ודור זה יועיל לאחר כן ברפואות הנפש. ומזה נצמחו כל המחלוקת בתורה שבעל פה, שכל אחד אמר כפי מדרגת נפשו מה שראוי לתיקונה ולרפואתה. ולפיכך אלו ואלו דברי אלקים חיים, ששניהם ניתנו מרועה אחד, כפי חלוקת הנפשות כך הם חלוקת המשפטים, ובמקומו של ר' אליעזר היו כורתין עצים לעשות פחמין בשבת, במקומו של ר' יוסי הגלילי היו אוכלין בשר עוף בחלב [שבת דף קל', עמוד א']. ולא היו חוטאין ח"ו, וכדמסיים שם במעשה דעיר אחת,^[1] דאדרבה כפי מדריגת אותם הנפשות דבר גדול עשו בזה וקבלו שכרן משלם על חיבוב המצוה כל כך, ואף על פי שאחרים אילו עשו כן היו נענשים ומחוייבים מיתה למקום על חילול שבת.

[1] בשבת דף קל', עמוד א': מבואר כי לדעת ר' אליעזר מותר לחלל שבת אף לצורך מכשירי מילה, ולכן היו כורתין במקומו עצים לעשות פחמים להכין איזמל למילה. ושם: "אמר רבי יצחק: עיר אחת היתה בארץ ישראל שהיו עושין כרבי אליעזר, והיו מתים בזמנן. ולא עוד אלא שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה גזרה על ישראל על המילה, ועל אותה העיר לא גזרה".

חגיגה דף טו' עמוד ב': ורבי מאיר היכי גמר תורה מפומיה דאחר? והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן מאי דכתיב (מלאכי ב, ז) "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא" אם דומה הרב למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו.

דברים פרק לג' פסוק י': יוֹר֤וּ מִשְׁפָּטֶ֙יךָ֙ לְיַעֲקֹ֔ב וְתוֹרָתְךָ֖ לְיִשְׂרָאֵ֑ל יָשִׂ֤ימוּ קְטוֹרָה֙ בְּאַפֶּ֔ךָ וְכָלִ֖יל עַֽל־מִזְבְּחֶֽךָ׃

יומא דף כו', עמוד א': אמר רבא לא משכחת צורבא מרבנן דמורי אלא דאתי משבט לוי או משבט יששכר לוי דכתיב (דברים פרק לג', פסוק ח' עד פסוק י') "יורו משפטיך ליעקב" יששכר דכתב (דברי הימים א, פרק יב', פסוק לג') "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל" ואימא יהודה נמי דכתיב (תהלים פרק ס', פסוק ט') "יהודה מחוקקי" אסוקי שמעתא אליבא דהילכתא קאמינא.

עירובין דף יג', עמוד ב': א"ר אבא אמר שמואל, שלש שנים נחלקו ב"ש וב"ה הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלהים חיים הן והלכה כב"ה. וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים מפני מה זכו ב"ה לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהן ודברי ב"ש.
הערה: הגדולה שהגמרא מעידה בבית הלל היא שכשלמדו או "שנו" לא הביאו רק את דעתם בלימוד ובדיון אלא גם את הדעה של בית שמאי.

חגיגה דף ג', עמוד ב':(המשך דרבי ר' יהושע לתמידיו שהקבילוהו)  ואף הוא פתח ודרש (קהלת פרק יב', פסו' יא') דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים בעלי אסופות נתנו מרועה אחד למה נמשלו דברי תורה לדרבן לומר לך מה דרבן זה מכוין את הפרה לתלמיה להוציא חיים לעולם אף דברי תורה מכוונין את לומדיהן מדרכי מיתה לדרכי חיים אי מה דרבן זה מטלטל אף דברי תורה מטלטלין ת"ל מסמרות אי מה מסמר זה חסר ולא יתר אף דברי תורה חסירין ולא יתירין ת"ל נטועים מה נטיעה זו פרה ורבה אף דברי תורה פרין ורבין בעלי אסופות אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה הללו מטמאין והללו מטהרין הללו אוסרין והללו מתירין הללו פוסלין והללו מכשירין שמא יאמר אדם היאך אני למד תורה מעתה תלמוד לומר כולם נתנו מרועה אחד אל אחד נתנן פרנס אחד אמרן מפי אדון כל המעשים ברוך הוא דכתיב (שמות  פרק כ', פסוק א') "וידבר אלהים את כל הדברים האלה" אף אתה עשה אזניך כאפרכסת וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים את דברי אוסרין ואת דברי מתירין את דברי פוסלין ואת דברי מכשירין.
הערה: המרכ בדברי הגמרא הוא "עשה אזניך כאפרכסת וקנה לך לב" כאשר מה שמסביב הוא תיאור שתי התכונות הטובות הללו.

ברכות דף נח', עמוד א': ואמר רב המנונא הרואה אוכלוסי ישראל אומר ברוך חכם הרזים, אוכלוסי עובדי כוכבים אומר (ירמיהו פרק נ', פסוק יב') "בושה אמכם וגו' ". ת"ר הרואה אוכלוסי ישראל אומר ברוך חכם הרזים שאין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהן דומים זה לזה, בן זומא ראה אוכלוסא על גב מעלה בהר הבית אמר ברוך חכם הרזים וברוך שברא כל אלו לשמשני.

סנהדרין דף לז' עמוד א': להגיד גדולתו של הקב"ה שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד כולן דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקב"ה טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחבירו, לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם.

סנהדרין דף לח' עמוד א': תנו רבנן להגיד גדולתו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד וכולן דומין זה לזה אבל הקדוש ברוך הוא טובע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחבירו שנא' (איוב פרק לח', פסוק יד') "תִּתְהַפֵּךְ כְּחֹמֶר חוֹתָם וְיִתְיַצְּבוּ כְּמוֹ לְבוּשׁ" ומפני מה אין פרצופיהן דומין זה לזה שלא יראה אדם דירה נאה ואשה נאה ויאמר שלי היא שנאמר (איוב פרק לח', פסוק טו') "וְיִמָּנַע מֵרְשָׁעִים אוֹרָם וּזְרוֹעַ רָמָה תִּשָּׁבֵר" תניא היה רבי מאיר אומר בשלשה דברים אדם משתנה מחבירו בקול במראה ובדעת. בקול ובמראה משום ערוה ובדעת מפני הגזלנין והחמסנין.
רש"י: משום ערוה – שלא יתחלף לאשה בבעלה לא ביום מפני המראה ובלילה מפני הקול:
ובדעת מפני הגזלנים – אם יודע מה בלב חבירו יחפש מצפוניו וידע היכן ממונו:

גיטין דף ס', עמוד ב': א"ר אלעזר תורה רוב בכתב ומיעוט על פה שנא' (הושע פרק ח', פסוק יב') "אֶכְתָּב לוֹ רֻבֵּי תּוֹרָתִי כְּמוֹ־זָר נֶחְשָׁבוּ" ור' יוחנן אמר רוב על פה ומיעוט בכתב שנא' (שמות פרק לד', פסוק כז') "כי על פי הדברים האלה" ואידך נמי הכתיב אכתוב לו רובי תורתי ההוא אתמוהי קא מתמה אכתוב לו רובי תורתי הלא כמו זר נחשבו ואידך נמי הכתיב כי על פי הדברים האלה ההוא משום דתקיפי למיגמרינהו דרש רבי יהודה בר נחמני מתורגמניה דרבי שמעון בן לקיש כתיב (שמות פרק לד', פסוק כז') "כתוב לך את הדברים האלה" וכתיב (שמות פרק לד', פסוק כז') "כי על פי הדברים האלה" הא כיצד? דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב דבי רבי ישמעאל תנא אלה אלה אתה כותב ואי אתה כותב הלכות א"ר יוחנן לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה שנאמר (שמות פרק לד', פסוק כז') "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל":

ר' צדוק מביא דוגמא מעולם בריאות הגוף לעולם בריאות הנפש. הוא מביא את הטענה שמעשית יש פעולת רפואה כגון תרופה שמועילה לאדם אחד אבל לא לאדם אחר ומנגד למה שאנחנו מכירים היום הוא מביא תפיסה שדבר מסויים יכול היה להועיל בתקופה מסויימת בעבר ולעומת זאת אנחנו בהווה ובעתיד נראה שיש דברים שהיוו תרופה בתקופה מסויימת ובתקופה אחרת אינם מהווים תרופה. ואם לרגע נתבונן במדע הרפואה במשך המאה האחרונה אנחנו רואים שאכן יש דברים שמועילים כיום שלא ידעו עליהם בעבר אבל מכיוון שאין לנו הוכחה שקבילה על עולם הרפואה המודרנית, לא ניתן להוכיח להם שדבר מסויים עזר בעבר אבל לא עוזר עכשיו ושדבר שעוזר היום אולי לא היה עוזר בעבר. מה שכן, בעולם הרפואה היום מכירים בזאת שיש אדם שתרופה מסויימת תועיל לו ולאדם אחר לא תועיל ובמקרים רבים אפילו תזיק. ואם כל זאת הרופאים נותנים תרופות ומבצעים בכל פעם סוג של "ניסוי" על בני אדם ממש מכיוון שזאת הדרך היחידה שלהם לדעת האם התרופה מועילה. ועל זה נאמר "טוב שברופאים לגהינם" וכן כונו רופאים ומדענים בתור "מחקרים" על שם שמלאכתם היא מחקר, ניסוי וטעיה. לכן על הרופאים לוודא עם המטופל דברים מסויימים לפני נטילת תרופה או ביצוע תהליך ריפוי כחלק מההתכוננות שלהם לגרוע מכל, שהתרופה לא תפעל או תפעל פעולה פוגעת. לצערי נתקלתי אישית בזה שרופא לא מדריך את המטופל בצורה מספקת ואז כאשר הרוקח נותן את התרופה למטופל הוא ממלא חלק נכבד מתפקיד שמיועד לרופא מלכתחילה אבל מכיוון שהרוקח חייב לוודא מספר נקודות עם המטופל הוא "מכסה" על הרופא.

שיחת מלאכי השרת פרק א'
רבי צדוק
אות י'

[י] וזה שאמר במתאי שמאי (שבת דף קמה', עמוד ב')[*]. שם מורה על הנפש, כמו שנאמר [בראשית פרק ב', פסוק יט'] "כל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו", שהשם רומז על כח הנפש ההוא. וכמו שנאמר [קהלת פרק ז', פסוק א'] "טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו", שם רומז לטוהר הנפש דוגמת יום המות שהנפש נפרדת מן הגוף ואינה צריכה למעשה המצות שהם הנרמזים בשמן הטוב כמו שאיתא בויקרא רבה [ויקרא רבא  פרק ג', סעיף ז'], והם מתייחסים לאיברי הגוף שזהו יום הולדו התלבשות הנפש באיברי הגוף, וטוב הוא השם שהוא התגברות הנפש על הלבוש. וזהו רק במתאי, כי במקומו של אדם יש לו שם המספיק לתת לו כבוד בעבור שמו. וכן שם של הנפש שיהיה מפורסם ונודע להשיג כבוד על ידו, שהוא למנוע מקלון חמדות הגוף, הוא רק במקומו המיוחד לו לנפש בהכרת האלקות שהוא בארץ ישראל. אבל בלא מתאי אין לנו לנצח הלבוש ולהתגבר עליו על ידי השם שיחפה על גנות הלבוש, רק צריך לציין הלבוש שיהיה נאה ומהודר דוגמת מלאכי השרת. והדברים ארוכים ועמוקים, ולפי שאין כאן מקומם להאריך קצרנו, רק המובן כי כאשר החכמים מצויינים במעשיהם וכל ענייניהם שהם רק שלוחי ה' לעשות רצונו ולא שום רצון אחר כלל, אז הם נקראים מלאכי שרת.

שבת דף קמה', עמוד ב': מפני מה ת"ח שבבבל מצויינין לפי שאינן בני מקומן דאמרי אינשי במתא שמאי בלא מתא תותבאי.
רש"י: שאינן במקומם – שמא"י גלו לשם והגולה למקום נכרי מציין עצמו במלבושים שיהא חשוב:
במתא שמאי – בעירי איני צריך להתכבד אלא בשמי שאני ניכר בו:
בלא מתא – במקום שאינה עירי:
תותבאי – כבודי תלוי בשמלתי שמלתו מתרגמינן תותביה (שמות כב):

בראשית פרק ב' פסוק יט': וַיִּצֶר יְהוָה אֱלֹהִים מִן־הָאֲדָמָה כָּל־חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל־עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל־הָאָדָם לִרְאוֹת מַה־יִּקְרָא־לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא־לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ׃

ויקרא רבה פרק ג' סעיף ז': שְׁתֵּי מְנָחוֹת הֵן, (ויקרא ב, ה): אִם מִנְחָה עַל הַמַּחֲבַת, וּמִנְחַת מַרְחֶשֶׁת, וּבִשְׁתֵּיהֶן הוּא אוֹמֵר (ויקרא ב, ח): וְהֵבֵאתָ אֶת הַמִּנְחָה, מַה בֵּין מַחֲבַת לְמַרְחֶשֶׁת, שֶׁזּוֹ תִּבָּלֵל בַּשֶּׁמֶן וְזוֹ תֵּעָשֶׂה בַּשֶּׁמֶן כָּל צָרְכָּהּ, וְאָמְרוּ חֲכָמִים בַּמִּשְׁנָה (גמרא מנחות סג-א): מַרְחֶשֶׁת עֲמוּקָה, מַעֲשֶׂיהָ רוֹחֲשִׁין. מַחֲבַת צָפָה, מַעֲשֶׂיהָ קָשִׁין, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם אֵלֵךְ וְאֶעֱשֶׂה דְבָרִים מְכֹעָרִים וּדְבָרִים שֶׁאֵינָן רְאוּיִין וְאָבִיא מִנְחָה עַל מַחֲבַת וְאֶהְיֶה אָהוּב לִפְנֵי הַמָּקוֹם. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּנִי מִפְּנֵי מָה לֹא בָּלַלְתָּ מַעֲשֶׂיךָ בְּדִבְרֵי תוֹרָה, שֶׁאֵין שֶׁמֶן אֶלָּא תוֹרָה, וְאֵין שֶׁמֶן אֶלָּא מַעֲשִׂים טוֹבִים, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (שיר השירים א, ג): לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים שֶׁמֶן וגו', שְׂכָרֵנוּ שֶׁבָּאנוּ לִלְמֹד תּוֹרָה שָׁפַכְתָּ לָנוּ תּוֹרָה כְּשֶׁמֶן הַמּוּרָק מִכְּלִי לִכְלִי וְאֵין קוֹלוֹ נִשְׁמָע, לְכָךְ נֶאֱמַר: שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ עַל כֵּן וגו', וַאֲפִלּוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם מַכִּירִין בְּחָכְמָה וּבְבִינָה וּבְדֵעָה וְהַשְׂכֵּל מַגִּיעִים לְגוּפָהּ שֶׁל תּוֹרָתֶךָ הָיוּ אוֹהֲבִים אוֹתְךָ אַהֲבָה גְמוּרָה בֵּין כְּשֶׁהוּא טוֹב בֵּין כְּשֶׁהוּא רַע לָהֶם, לְכָךְ נֶאֱמַר: עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ. קָרָא אָדָם וְלֹא שָׁנָה עֲדַיִן בַּחוּץ עוֹמֵד, שָׁנָה וְלֹא קָרָא, עֲדַיִן בַּחוּץ עוֹמֵד, קָרָא וְשָׁנָה וְלֹא שִׁמֵּשׁ עֲדַיִן תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, דּוֹמֶה לְמִי שֶׁנֶּעֶלְמוּ מִמֶּנּוּ סִתְרֵי תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה לא, יח): כִּי אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי, אֲבָל קָרָא אָדָם תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים וְשָׁנָה מִשְׁנָה מִדְרָשׁ הֲלָכוֹת וְאַגָּדוֹת וְשִׁמֵּשׁ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, אֲפִלּוּ מֵת עָלָיו אוֹ נֶהֱרַג עָלָיו, הֲרֵי הוּא בְּשִׂמְחָה לְעוֹלָם, לְכָךְ נֶאֱמַר: עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ. מַרְחֶשֶׁת עֲמוּקָה מַעֲשֶׂיהָ רוֹחֲשִׁין, כֵּיצַד, יֵשׁ בּוֹ בְּאָדָם תּוֹרָה יִהְיֶה נִזְהָר שֶׁלֹּא יָבוֹא לִידֵי עָוֹן וְחֵטְא, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּרוּךְ אַתָּה וְתִהְיֶה לְךָ קוֹרַת רוּחַ וְיִטָּמְנוּ דִבְרֵי תוֹרָה בְּפִיךָ לְעוֹלָם, אַשְׁרֵי אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דִּבְרֵי תוֹרָה וּשְׁמוּרִים בְּיָדוֹ וְיוֹדֵעַ לְהָשִׁיב בָּהֶן תְּשׁוּבָה שְׁלֵמָה בִּמְקוֹמָהּ, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר (משלי כ, ה): מַיִם עֲמוּקִים עֵצָה בְּלֶב אִישׁ, וְאוֹמֵר (תהלים קל, א): מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה'. וְאוֹמֵר(תהלים קב, א): תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף, בָּרוּךְ מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, אָמֵן, אָמֵן, אָמֵן.

– הסיבה שחכמי בבל היו לובשים בגדים שמייצגים אותם הוא מפני שזה הדבר היחיד שמייצג אותם. לעומת זאת תושבי וחכמי ארץ ישראל לא צריכים להתלבש במיוחד כדי שיהיה משהו שייצג את ייחודם כיהודים או כחכמי ישראל, עצם המצאותם בארץ ישראל מעיד עליהם. ארץ ישראל משמשת להם כ"בגד" שמעיד על מעלתם. וזה מבוסס על העיקרון בעולם החכמה שאם עיר מסויימת מפורסמת בזה שהיא שכל תושביה הם חכמים, כאשר אדם יגיע לאותה העיר והוא צפוי לראות חכמים וגם אם הוא יראה אדם שנראה לא "משהו מיוחד" עדיין הוא יחשב תושב העיר ויחשב כחכם בעיניו. לעומת זאת בעיר שבה יש אנשים מסוגים שונים כאשר תבקר בה, לא בכל אדם תמצא שהוא חכם אלא רק שמי שיפגין חכמה בדיבורו ומעשיו. כך הם חכמי ותושבי ארץ ישראל, עצם זה שהם בארץ ישראל היא מעידה עליהם שיש בהם חכמה.
ואם יבוא ויטען מישהו שאין בכך הוכחה, יוכיחו עמים רבים במשך הדורות שלחיות בארץ ישראל כעם ישראל זה לא דבר שמובן מאליו. וכמובן שכאשר על ארץ ישראל שורה כבר הברכה מי שבא לגור בה "מתקדש" גם אם הוא גוי אבל צריך לסייג שכל אדם גם אם הוא בארץ ישראל, אם הוא יבצע חטאים ומעשים רעים יש בו את הכוח להוציא שם רע על תושבי ארץ ישראל. וכנגד זה צריך להיות ברור שאת הקדושה שהקב"ה הבטיח לאבות בנוגע לארץ ישראל לא ניתן לבטל אלא בדומה לשמן שצף על פני המים ואין בכוחם להתערב, כך חוטא ורשע מעידים על דבר שתלוי בהם עצמם ולא בארץ ישראל עצמה. ולזה גם קשורה ההצהרה\הכרעה בגמרא [חגיגה דף ג', עמוד ב'] "קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא".

שיחת מלאכי השרת פרק א'
רבי צדוק
אות ט'

[ט] וזהו שאלת מפני מה תלמידי חכמים שבבבל מצויינין.^[1] והטעם כמו שאיתא [כתובות דף קי', עמוד ב'] שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה והדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלקים. והלשון 'דומה' רוצה לומר שבדמיון הוא כן, כי באמת חס ושלום הלא מלא כל הארץ כבודו, רק שהדמיון מטעה לאדם ואינו משיג זה שה' יתברך עומד נכחו בכל מקום שהוא. ובארץ ישראל גם הדמיון הוא נקי, וכמו שאיתא [בבא בתרא דף קנח', עמוד ב'] "אוירא דארץ ישראל מחכים"[*], ונאמר [איוב פרק כח', פסוק כח'] "הן יראת ה' היא חכמה", דהחכמה היא רק הדעת וההכרה [כתרגום חכים לשון הכרה][?איזה תרגום?] אותו יתברך שמו, שזהו יראת ה' כאמור. וזהו גורם אוירא דארץ ישראל, כמו שאיתא [בראשית רבה פרק לד', סימן טו'] ברית חלוק לאוירות, שיש לכל אויר ענין מסוגל בפני עצמו מה שבטבע אותו אויר להכניס בטבע מי שנולד ונתגדל באותו אויר, ומסגולת אוירא דארץ ישראל להכניס בלבבנו הכרה שיש לו אלוה.[*] והוא גם כן על ידי רוב הברכה שבארצה, כמו שאיתא בשילהי כתובות^[2] [כתובות דף קיב', עמוד א'] שזה פלא תמידי מעיד על עושה הפלא וכיוצא [וזהו גם כן ענין רבוי העבודה זרה שהיו עושים אז בארץ ישראל וכמו שכתבתי במקום אחר]. ולכך נקרא ה' יתברך רק אלקי הארץ[] וכמו שכתב הרמב"ן [רמב"ן דברים, פרשת וילך פרק לא', פסוק טז'] ושאר מקומות הרבה, והיינו ששם הוא הכרת אלקותו ביחוד. וזה שאמר לפי שאינן בני מקומן, כי מקום ישראל הוא בארץ, שלכן נקרא ארץ ישראל, שהוא הארץ ומקום המגביל ומכיל לישראל בתוכה וזהו מקומם, שלכן נקרא ה' אלקי ישראל שהם המכירים אלקותו, ואלקי הארץ שזהו מקומם להכרה זו.

[1] שבת דף קמה', עמוד ב': "מפני מה תלמידי חכמים שבבבל מצוינין? – לפי שאינן בני מקומן. דאמרי אינשי: במתא – שמאי, בלא מתא – תותבאי". במקומי שמי מכבדני, שלא במקומי על ידי בגדי אני מתכבד.

[2] כתובות דף קיב', עמוד א': "אמר רב חסדא, מאי דכתיב: ואתן לך ארץ חמדה נחלת צבי? למה ארץ ישראל נמשלה לצבי? לומר לך: מה צבי זה קל מכל החיות, אף ארץ ישראל קלה מכל הארצות לבשל את פירותיה… תלמוד לומר: זבת חלב ודבש, שמנים מחלב ומתוקים מדבש". ועוד מדרשים בשבח הארץ עיין שם.

כתובות דף קי', עמוד ב':  ת"ר לעולם ידור אדם בא"י אפי' בעיר שרובה עובדי כוכבים ואל ידור בחו"ל ואפילו בעיר שרובה ישראל. שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה. שנאמר (ויקרא כה, לח) לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים. וכל שאינו דר בארץ אין לו אלוה אלא לומר לך כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודת כוכבים.

בבא בתרא דף קנח', עמוד ב': חזקת מי ר' אילא אמר בחזקת יורשי האם ר' זירא אמר בחזקת יורשי הבן כי סליק רבי זירא קם בשיטתיה דרבי אילא קם רבה בשיטתיה דרבי זירא אמר רבי זירא שמע מינה אוירא דארץ ישראל מחכים וטעמא מאי אמר אביי הואיל והוחזקה נחלה באותו שבט:

איוב פרק כח', פסוק כח': וַיֹּ֤אמֶר ׀ לָֽאָדָ֗ם הֵ֤ן יִרְאַ֣ת אֲ֭דֹנָי הִ֣יא חָכְמָ֑ה וְס֖וּר מֵרָ֣ע בִּינָֽה׃

בראשית רבה פרק לד', סימן טו': וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ, אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ בְּרִית נֶחְלְקָה לָאֲוִירוֹת, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ הֲוָה יָתֵיב לָעֵי בְּאוֹרָיְתָא בַּחֲדָא אִילְטִיס דִּטְבֶרְיָה, נְפַקּוּן תַּרְתֵּין נָשִׁין מִן תַּמָּן אָמְרָה חָדָא לַחֲבֶרְתָּהּ בְּרִיךְ דְּאַפְקִין מִן הָדֵין אֲוִירָא בִּישָׁא, צְוַח לְהוֹן וַאֲמַר לְהוֹן מָה הָן אַתּוּן אָמְרִין מִן מְזָגָא, אָמַר אֲנָא חָכֵם מִן מְזָגָא, וְלֵית בָּהּ אֶלָּא תַּרְתֵּין עַמּוּדִין, אָמַר בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן חֵן לַמָּקוֹם עַל יוֹשְׁבָיו. חַד תַּלְמִיד מִן דְּרַבִּי יוֹסֵי הֲוָה יָתֵיב קֳדָמוֹי, הֲוָה מַסְבַּר לֵיהּ וְלָא סְבַר לֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ לְמָה לֵית אַתְּ סָבַר, אֲמַר לֵיהּ דַּאֲנָא גָּלֵי מֵאַתְרָאי. אֲמַר לֵיהּ מֵהֵיכָן אֲתַר אַתְּ, אֲמַר לֵיהּ מִן גּוֹבַת שַׁמַּאי. אֲמַר לֵיהּ וּמָה אִינוּן אֲוִירָא דְתַמָּן, אֲמַר לֵיהּ כַּד יָנוֹקָא מִתְיְלִיד אֲנָא גָבְלִין לֵיהּ אֲדַמְדְּמָנֵי וְטוֹשִׁין מוֹחֵיהּ דְּלָא יֵכְלוּנֵיהּ יַתּוּשַׁיָּה, אֲמַר בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן חֵן מָקוֹם בְּעֵינֵי יוֹשְׁבָיו. אַף לֶעָתִיד לָבוֹא כֵּן, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל לו, כו): וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וגו' לֵב בָּשָׂר, לֵב בּוֹסֵר שֶׁל חֲבֵרוֹ.

רמב"ן דברים, פרשת וילך פרק לא', פסוק טז': אלהי נכר הארץ גויי הארץ לשון רש"י ואיננו כן אבל האלהים שהוא נכר בארץ הזאת כי השם הנכבד נקרא אלהי הארץ כענין שנאמר (מלכים ב יז כו) כי לא ידעו את משפט אלהי הארץ וכן וידברו אל אלהי ירושלים כעל אלהי עמי הארץ (דברי הימים ב לב יט) וכתיב (הושע ט ג) לא ישבו בארץ ה' והזכיר זה רבי אברהם וכבר פירשתיו (ויקרא יח כה) וטעם אשר הוא בא שמה בקרבו שהוא בא בקרב עמו ועבדיו או "בקרבו" בקרב הארץ כמו ולא נשא אותם הארץ (בראשית יג ו) נעתם ארץ (ישעיהו ט יח) כדברי רבי אברהם.

– בדיון במסכת בבא בתרא מסביר רש"י שר' זירא שינה את שיטתו שהגה בבל לאחר שעלה לארץ ישראל וזאת בזכור ש"אווירה" של ארץ ישראל מחכים. זאת אומרת שלמקום יש השפעה על צורת החשיבה שהיא משולבת על הדמיון.

– התורה ניתנה להתקיים בארץ ישראל על ידי עם ישראל מאת הקב"ה והתורה היא מורשת מאבותינו. כאשר התורה מקויימת בארץ ישראל מתגלה למקיים התורה והמצוות גודל ועוצמת גדולת ואלוקות התורה. לעומת זאת כאשר האדם ינסה לקיים את התורה ואת המצוות במקום אחר הוא יצטרך לבנות מחדש דרך חיים אחרת שמתאימה יותר לאותה הארץ כגון חיים באלסקה והיא לא תיהיה מורשת אבותינו אלא דרך חדשה. חכמי בבל שלא חיו בארץ ישראל טרחו רבות כדי ללמוד את תורת ישראל שהיא מורשה לנו מאבותינו ואפילו באותו הזמן הם ראו את גדולת התורה. ואם הם טרחו כל כך ללמוד את תורת אבותינו בגלות כאשר לא זכו לממש אותה בשלימותה מכיוון שלא חיו בארץ ישראל אני שואל את עצמי וגם אחרים: אין זה פלא שלמרות שחכמים אדירים כל כך שראו את חכמת וגדולת בבל ואומות רבות אחרות טרחו ללמוד דווקא את תורתינו ולשמרה ולא הפסיקו את המסורת?

שיחת מלאכי השרת פרק א'
רבי צדוק
אות ח'

[ח] וזה היה החילוק בין בני בבל לבני ארץ ישראל כאשר כתבתי במקום אחר[], כי בני בבל היו שקדנים ביותר בדברי תורה, כמו שיראה בכתובות [כתובות דף קו', עמוד א'] דאמרי במערבא קמו ליה ממתיבתא דרב הונא בבלאה,^[1] נראה שלא היו בארץ ישראל שוקדים כל כך בבתי מדרשות כמו בבבל, ומעט שהיו עוסקים בשביל כך בהשגת היראה כמו שיראה ממאמר רבא לרבנן [יומא דף עב',עמוד ב'].^[2] מה שאין כן בני ארץ ישראל, וכידוע דכל ספרי דאגדתא המצויים בידינו הם מבני ארץ ישראל, ואמרו באבות דרבי נתן [אבות דרבי נתן פרק כט', משנה ז'] "כל מי שיש בידו הלכות ואין בידו מדרש לא טעם טעם יראת חטא". כי ההגדות[?האגדות?] הם המביאים יראה אל לב האדם, כמו שאיתא (ספרי דברים עקב פסקה מט' \ בגרסה שבויקיפדיה פסקה לג' סעיף א') שמתוכם אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם, שהוא ההכרה וההשויה ה' יתברך נגד עיניו, והם נתעסקו בכך יותר מן העסק בהלכות.[*]

[1] כתובות קו, א: "רב הונא הוה דריש בתליסר אמוראי כי הוו קיימי רבנן ממתיבתא דרב הונא ונפצי גלימייהו, הוה סליק אבקא וכסי ליה ליומא, ואמרי במערבא: קמו ליה ממתיבתא דרב הונא בבלאה". כשהיה רב הונא אומר את דרשתו, שלושה עשר דרשנים בעלי קול רם היו עומדים בכיוונים שונים ומשמיעים אותה לכל הקהל הרב. כאשר היו קמים מישיבתו, והיו מנערים גלימתם, היה עולה אבק ומאפיל החמה, והיה ניכר בארץ ישראל, והיו יודעים שקמו מישיבתו של רב הונא.

[2] יומא דף עב', עמוד ב': "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מאי דכתיב: למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין? – אוי להם לשנאיהן של תלמידי חכמים שעוסקין בתורה, ואין בהן יראת שמים… אמר להו רבא לרבנן: במטותא מיניכו, לא תירתון תרתי גיהנם".

ספרי דברים עקב פסקה מט' \ בגרסה שבויקיפדיה פסקה לג' סעיף א': והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך. למה נאמר? לפי שהוא אומר "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך", איני יודע: באיזה צד אוהבים את הקב"ה? ת"ל "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך". והיו הדברים האלה על לבבך – שמתוך כך אתה מכיר את הקב"ה ומדבק בדרכיו.

אבות דרבי נתן פרק כט', משנה ז': ר׳ יצחק בן פנחס אומר כל מי שיש בידו מדרש ואין בידו הלכות לא טעם טעם של חכמה. כל מי שיש בידו הלכות ואין בידו מדרש לא טעם טעם של יראת חטא. הוא היה אומר כל שיש בידו מדרש ואין בידו הלכות זה גבור ואינו מזויין. כל שיש בידו הלכות ואין בידו מדרש חלש וזיין בידו. יש בידו זה וזה גבור ומזויין. הוא היה אומר הוי זהיר בשאילת שלום בין אדם לחבירו ואל תבוא לבין המחלוקת ואל תשתדל לראותו. שב במקום חברים והוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים.

– אני אישית חשבתי במשך תקופה שהצגת ההבדל בין חכמי ארץ ישראל לבבל מטרתו היא בין שתי גישות למציאות אבל בפועל התיאור הוא פשוט מציאות אחרת. כמו שבבית הורי הנושאים כמו : חשמל, פיזיקה ומיזוג אוויר היו משהו שאבי חי אותם אז יש המון ידע שהועבר אלי מאבא שלי ולא הייתי צריך לעמול על לימודם כמו שאבי עמל עליו אלא קיבלתי את ה"יסודות הכללים וההלכות" בתחומים הללו ובדומה לזה ההבדל בין חכמי בבל לחכמי ארץ ישראל. חכמי ארץ ישראל חיו את התורה בארץ ישראל וכל הכללים ההלכות והמסורות היו דבר של יום יום ואילו לרוב חכמי בבל לא הייתה את הזכות פשוט לקבל את התורה וליישם אותה מכיוון שהם היו בגלות. וחכמי בבל עמלו על התורה מה שאין כן חכמי ארץ ישראל. וכשמשווים אדם שקיבל במסורת לעומת אדם שעמל כדי להגיע לתוצאה התפיסה שלהם בנושא תיהיה שונה. אין זה מוסיף ממעלתו של זה על זה אלא פשוט לאדם אחד יש איכות אחת חזקה יותר ולאחר איכות אחרת חזקה יותר.

– מה שאומר רבא לחכמים(רבנן) לגבי לימוד תורה הוא שחשוב שיעסקו בתורה כדי שלא ירשו גהינם אבל חשוב להדגיש שיש מספר דרכים לעסוק בתורה כאשר המטרה הסופית היא לימוד לשם קיום ואלו שלומדים שלא על מנת לקיים אלא על מנת "להחכים" בלבד הם נחשבים כ"סוג ב" של לימוד ויש להם ערך אבל זאת לא הדרך שחכמים הדריכו אותנו ועל זה אומר רבא לחכמים לפני כן "רבא כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם" ז"א שבמובן מסויים התורה צריכה להגיע למצב שבו היא גם ממומשת במציאות ולא רק "עוברת" דרך האדם אבל לא משפיעה על פועלו בעולם.

שיחת מלאכי השרת פרק א'
רבי צדוק
אות ז'

[ז] אמנם יש דרך אחר ישר לפני איש, מה שאיתא בתמיד [תמיד דף לב', עמוד א', "איזהו גיבור"] ובאבות [מסכת אבות פרק ד', משנה א'] אי דין מתקרי גבור, הכובש את יצרו. וכבישה הוא על ידי יגיעה ומלחמה כדרך הגבורים המנצחים, ולא על ידי ההסעה מן הלב שאין זה ניצוח, שהרי זה אינו כלל לפניו להלחם עמו. וזהו אינו דוגמת מלאכי השרת, שהם אין להם כלל יצר הרע לנצחו ולבושם כתלג חוור. וכן למי שיגיעת שניהם משכחת עון, והיינו שכוחה היינו אבודה, שאינם אצלו כלל. מה שאין כן זה המנצח במלחמה כבר ישנו אצלו, רצונו לומר שהלבוש אינו נקי, כי הלבוש הוא היצר, כמו שנתבאר שהחומר הוא בעצמו היצר, שלכן המלאכים אין להם יצר מפני שאינם בעלי חומר, וכן מי ששוקד בתורה ועבודה, הרע וחומרו נשכח, וכאלו אינו חומר מתאווה. אבל הנלחם הוא שחומרו הוא רע, רק שהוא מגביה הנפש על המלבישה, שאינה מנחת עצמה להתלבש בו, ונמצא שאינה מצויינת בלבוש זך דוגמת מלאכי השרת. וענין מלחמה זו היא על ידי תוקף היראה, כמו שאיתא [ברכות דף כח', עמוד ב'] שעל ידי מורא שמים כמורא בשר ודם מניח מלעשות עבירה. והוא על ידי הבושה מפני ה' יתברך, שזהו תוקף היראה, וכמו שאמרו בנדרים [נדרים דף כ', עמוד א'] למען תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו זהו הבושה. ומפורש בריש אורח חיים בהג"ה [שולחן ערוך אורח חיים סימן א', סעיף א'] שויתי ה' לנגדי תמיד הוא כלל גדול כו'.^[1] וזה ביאור מה שאיתא קידושין [קידושין דף ל', עמוד ב'] אלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו לא היה יכול לו, עזר[*] השם יתברך הוא רוצה לומר על ידי ההכרה שה' יתברך נוכח עיניו, וכאשר ה' יתברך מאיר עיניו בזה ואז ממילא הוא עזר לו לנצחו שלא יוכל למשול מפני הבושה מפחד ה' והדר גאונו. וזה ענין שתי מדרגות הנזכרים [שבת דף לא', עמוד ב'] תורה ויראת חטא, שנחלקו איזה מהם עדיפא עיין שם, ואין כאן מקומו להאריך בזה.

[1] שולחן ערוך אורח חיים סימן א סעיף א': "הגה: שויתי ה' לנגדי תמיד, הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלקים, כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול, ולא דבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדבורו במושב המלך. כל שכן כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקב"ה, אשר מלא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו, כמו שנאמר: אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה', מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השי"ת ובושתו ממנו תמיד (מורה נבוכים חלק ג' פ' נב')".

ברכות דף כח' עמוד ב': אמרו לו רבינו ברכנו אמר להם יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם אמרו לו תלמידיו עד כאן אמר להם ולואי תדעו כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם.

נדרים דף כ' עמוד א': תניא בעבור תהיה יראתו על פניכם זו בושה לבלתי תחטאו מלמד שהבושה מביאה לידי יראת חטא מיכן אמרו סימן יפה באדם שהוא ביישן אחרים אומרים כל אדם המתבייש לא במהרה הוא חוטא ומי שאין לו בושת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני.

קידושין דף ל' עמוד ב': ואמר ר"ש בן לוי יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו שנאמר (תהלים לז, לב) צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו שנאמר אלהים לא יעזבנו בידו.

שבת דף לא' עמוד ב': א"ל אמינא לך אנא דגבר דחיל חטאין הוא ואמרת לי את בר אוריין הוא תסתיים דרבי אלעזר הוא דאמר דגבר דחיל חטאין הוא דא"ר יוחנן משום ר' אלעזר אין לו להקב"ה בעולמו אלא יראת שמים בלבד שנאמר (דברים י, יב) ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו' וכתיב (איוב כח, כח) ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה וגו' שכן בלשון יוני קורין לאחת הן תסתיים.

שיחת מלאכי השרת פרק א'
רבי צדוק
אות ה'

[ה] וביאור זה כי האדם מחובר בגוף ונפש, הגוף לבוש לנפש כמו שנאמר [איוב פרק י', פסוק יא'] עור ובשר תלבישני. כמו שהאדם המלובש אין עצם האדם נגלה רק במלבושו, שהמלבוש נגלה ואנו מבינים שמלובש בו אדם[רעיון דומה מוזכר לגבי מלך בתניא פרק ד']. וכן הנפש אינה נראית כמו שאיתא [ברכות דף י', עמוד א'], רק המלבוש מעיד שיש בו דבר נלבש[*]. וזה ענין לשון מצויין אמלבוש, שציון הוא להיכר כמו שאיתא מציינין על הקברות [ריש מועד קטן][מועד קטן דף ה', עמוד א'], וזהו במלבוש שניכר בו לזולתו, בו שייך הציון. והנה כל חסרונות האדם הוא על ידי הלבשת הגוף החומריי לנפש, כמו שאיתא בסנהדרין [סנהדרין דף צא', עמוד ב'] וביותר ביאור בויקרא רבה [דברים רבה ויקרא פרשה ד', פיסקא ה'] במשל דחגר וסומא.^[1] ולכך מלאכי מעלה שאינם בעלי גוף חומרי נקראו על דרך משל "לבוש הבדים", רוצה לומר בגד פשתן לבן ונקי, שזה היה כסות יקר וחשוב אצלם כמו שאיתא בפסחים [פסחים דף קט', עמוד א'] יעויין שם בתוספות [פסחים דף קט', עמוד א', ד"ה:"בא"י בכלי פשתן המגוהצין"], שלכן נצטוו הכהנים וכהן גדול במקדש בבגדי בד שהם בגדים החשובים שם. ועוד יש רמז בדבר ואין כאן מקומו, ועיין בדברי הבונה[*] בזבחים [זבחים דף יח', עמוד ב']^[2]. ועל כל פנים בגד בד מורה על זכות וחשיבות הלבוש שהוא אצלם. וכן אצל הכהנים שקרויים מלאכים, כמו שנתבאר שהיו בעלי עבודה, ועבודה הוא תיקון הלבוש שהוא הגוף על ידי העבודה באיברי הגוף.

[1] סנהדרין צא: "אמר ליה אנטונינוס לרבי: גוף ונשמה יכולין לפטור עצמן מן הדין, כיצד? גוף אומר: נשמה חטאת, שמיום שפירשה ממני – הריני מוטל כאבן דומם בקבר. ונשמה אומרת: גוף חטא, שמיום שפירשתי ממנו – הריני פורחת באויר כצפור. אמר ליה, אמשול לך משל, למה הדבר דומה: למלך בשר ודם, שהיה לו פרדס נאה, והיה בו בכורות נאות, והושיב בו שני שומרים, אחד חיגר ואחד סומא. אמר לו חיגר לסומא: בכורות נאות אני רואה בפרדס. בא והרכיבני ונביאם לאכלם. רכב חיגר על גבי סומא, והביאום ואכלום. לימים בא בעל פרדס. אמר להן: בכורות נאות היכן הן? אמר לו חיגר: כלום יש לי רגלים להלך בהן? אמר לו סומא: כלום יש לי עינים לראות? מה עשה – הרכיב חיגר על גבי סומא ודן אותם כאחד. אף הקדוש ברוך הוא מביא נשמה וזורקה בגוף, ודן אותם כאחד".

[2] זבחים יח, ב: "ממאי דהאי בד כיתנא הוא? אמר רב יוסף ברבי חנינא: דבר העולה מן הקרקע בד בבד. אימא עמרא? עמרא מיפציל. כיתנא נמי מיפציל? על ידי לקותא מיפציל".
אמר הבונה (מובא בעין יעקב): "מן השבחים ששבח בלעם את ישראל היה הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב, שמשעת לידתו היה נבדל ומופרש מכל אומה קדמונית הן ממחצבו מלמעלה הן ממקורו מלמטה, כמו שנאמר: אחד היה אברהם, והן מצד תורתו, ישראל גוי אחד בארץ. ולזאת כהנים בעבודתם שהיו שלוחי העדה לשרת בקדש נצטוו שיהיו לבושים פשתים הנקרא בד שבטבעו וצמיחתו הוא עולה בקנה יחידי, ואם הוא מתפצל הוא על ידי לקותא שמכין וכותשין אותו, כי אם נחלקו ישראל היה מפני מכות וצרות ומקלות הגלות אשר פיצל בהם פצלות. ומי יודע אם לזה כוון קין בהביאו מפרי האדמה מנחה, שאמרו ז"ל שזרע פשתן היה, לפי שהיה רוצה להיות בד בבד ויחיד בעולמו כמו שהראה בהריגת אחיו על דבר קל".

לא הבאתי את מדרש רבה מכיוון שמובאת הגמרא עם אותו התוכן והרעיון.

שיחת מלאכי השרת פרק א'
רבי צדוק
אות ד'

[ד] ורש"י ז"ל פירש שעטופים בציצית [ואולי היתה בגרסתו דמצייצי], ונראה שנתכוין ז"ל לגמרא דשבת [שבת דף כה', עמוד ב'] ברבי יהודה בר אילעי היה מתעטף בסדינים המצוייצין ודומה למלאך ה' צבאות. ושוב ראיתי כן לו בקדושין [קידושין דף עב', עמוד א'] על מה שאיתא שם הראיני תלמידי חכמים שבבבל, אמר ליה דומים למלאכי השרת, פירש שם [רש"י קידושין דף עב', עמוד א'] לבושים לבנים ועטופים כמלאכי השרת, דכתיב והאיש לבוש הבדים, והכי נמי אמרו בפרק במה מדליקין [שבת דף כה', עמוד ב'] על ר' יהודה כו', ובנדרים [נדרים דף כ', עמוד ב'] נמי כו' דמצויינין כמלאכי השרת במלבושים נאים, עד כאן. ונראה שלמד לפרש שם [קידושין דף עב', עמוד א'] מדיוק הלשון שבבבל ולא שבארץ ישראל, והוא על פי הגמרא [שבת דף' קמה', עמוד ב'] מפני מה תלמידי חכמים שבבבל מצויינין, מפני שאינן בני מקומן, כדאמרי אינשי במתאי שמאי בלא מתאי תותבאי.

שיחת מלאכי השרת פרק א'
רבי צדוק
אות ג'

[ג] ולפיכך אמרו [נדרים דף כ', עמוד ב'] מאן מלאכי השרת רבנן,¹ וכמו שכתב הרמב"ם שם [רמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק יג', הלכה יג'] "ולא שבט לוי בלבד כו' " יעויין שם [רמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק יג', הלכה יג'] נועם לשונו.² וקאמר שם "ואמאי קרי להו מלאכי השרת, דמציינו כמלאכי השרת". ביאור דמציינו כמו שאיתא בברכות [ברכות דף ח', עמוד א'] שערים המצויינים בהלכה. וכן התלמיד חכם כל דרכיו וענייניו מצויינים ומסומנים על פי ההלכה, עד כי גם עלהו לא יבול, שלא יעשה שום מעשה כל שהוא מענייני עולם הזה ולא ירפרף בעניניו אם לא על פי התורה ורצון ה' יתברך, ואך אל המטרה הזאת יכונו כל זיקי מחשבתו דבורו ומעשיו, הנה זה ממש דוגמת מלאכי השרת כאמור. ועיין שם [נדרים דף כ', עמוד ב'] בהרא"ש והר"ן מה שפירשו, שבכלל דבריהם דבריי.¹

[1] נדרים דף כ', עמוד ב': אמר אמימר: מאן מלאכי השרת? רבנן… ואמאי קרו להו מלאכי השרת? דמצייני כמלאכי השרת".
רש"י: "דמצייני – שעטופים בציצית".
פירוש הרא"ש: "דמצייני כמלאכי השרת – בתורה ובמצות ופרושין וקדושים משאר המון העם כקדושת מלאכי השרת".
ר"ן: "דמצייני כמלאכי השרת – שהן מצויינים ונבדלין משאר בני אדם כמלאכי השרת, כדאמרינן בהגדה: מלמד שהיו ישראל מצויינין שם, כלומר שהיו עם בפני עצמן ולא נתערבו במצרים".

[2] רמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק יג', הלכה יב' : "ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו, מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים, שנאמר: יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל. לפיכך הובדלו מדרכי העולם, לא עורכין מלחמה כשאר ישראל, ולא נוחלין, ולא זוכין לעצמן בכח גופן, אלא הם חיל השם, שנאמר: ברך ה' חילו, והוא ברוך הוא זוכה להם, שנאמר: אני חלקך ונחלתך".
הלכה יג: "ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להיבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשהו האלקים, ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קדש קדשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים. הרי דוד ע"ה אומר: ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי".

ברכות דף ח', עמוד א': אמר ליה רבא לרפרם בר פפא לימא לן מר מהני מילי מעלייתא דאמרת משמיה דרב חסדא במילי דבי כנישתא, אמר ליה הכי אמר רב חסדא, מאי דכתי' (תהלים פז, ב) "אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב"? אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ומבתי מדרשות. והיינו דאמר ר' חייא בר אמי משמיה דעולא מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד.
הבהרה חשובה: דברי ר' חייא הם הגדרת כלל רעיוני במציאות. המטרה של המשפט היא להראות כמה העולם חסר ללא בית המקדש. ז"א שכאשר שאין בית מקדש שהוא המרכז בגילוי מלכות ה' בעולם אזי המקום שקודש על ידי חכמים הוא בהלכה ואמנם לא כתחליף ולא כמטרה סופית או אידאל לחיים.

שיחת מלאכי השרת פרק א'
רבי צדוק
אות ב'

[ב] וכן מצינו [מלאכי פרק ב', פסוק ז'] שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא. ביאור זה כמו שאיתא [נדרים דף לה', עמוד ב'] הני כהני שלוחי דרחמנא לעבוד עבודתו יתברך שמו, ולכך נקרא מלאך ה' צבאות, שהמה הובדלו מיוחדים לכך, וכמו שנאמר [דברים פרק יז', פסוק ט'] ובאת אל הכהנים הלוים, [דברי הימים ב' פרק טו', פסוק ג'] ללא כהן מורה, ושם י"ז [דברי הימים ב' פרק יז, פסוקים ב' עד ט'] בהעמדת יהושפט השופטים ובשאר מקומות. כי הם נתייחדו רק ללמד תורת ה', וכמו שכתב הרמב"ם [הלכות שמיטה פרק יג', הלכה יב'] יעויין שם שהם הובדלו לכך להיות עבדי ה' ומשרתיו.^[1] ובספרי קרח [פסקא קי"ט, ספרי במדבר קרח, פרק יח', מדרש כ'] והנה מלאכי אלקים אלו כהנים המשרתים כו', חביבין כהנים [כן הוגה בדפוס חדש מן הילקוט] כשהוא מכנן אין מכנן אלא במלאכי השרת שנאמר שפתי וגו', ובזמן שהתורה יוצאה מפיו הרי הם כמלאכי השרת, ואם לאו הרי הם כחיה וכבהמה שאינה מכרת את קונה, עד כאן. יאמר זה שאל תחשוב שהבדלת שבט הלוי הוא חוקה, שהם נבראו כך כמלאכים שאין בידם שלא להיות מלאכים, שאם כן תסלק הבחירה מהם. רק כאשר התורה יוצאה מפיו, ואמר יוצאה כאלו יוצאה מעצמה, שכל כך נעשה פיו נרתק לדברי תורה עד שדברי תורה יוצאת מעצמה מפיו, כי אין שפתותיו דובבות אלא דברי תורה וגם שלא במתכוין. ועל דרך שאיתא [סוכה דף כא', עמוד ב'] ועליהו לא יבול אפילו שיחת חולין (של תלמידי חכמים צריכה לימוד), כי אין שפתותיהם רוחשות כלל דברים שאין דברי תורה, אז הוא כמלאכי השרת שמתייחד בשליחות השי"ת שכל מחשבות לבבו בעולם הזה רק לזה, ואם לאו כו'.

[1] רמב"ם שמיטה ויובל יג, יב: "ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו, מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים, שנאמר: יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל. לפיכך הובדלו מדרכי העולם, לא עורכין מלחמה כשאר ישראל, ולא נוחלין, ולא זוכין לעצמן בכח גופן, אלא הם חיל השם, שנאמר: ברך ה' חילו, והוא ברוך הוא זוכה להם, שנאמר: אני חלקך ונחלתך". שם הלכה יג: "ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להיבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשהו האלקים, ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קדש קדשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים. הרי דוד ע"ה אומר: ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי".

[]ספרי במדבר פרשת קרח פסקה קיט' (פרק יח', פסוק כ'): ר' אלעזר הקפר אומר: מנין אתה אומר, שהראה הקב"ה ליעקב אבינו בית המקדש בנוי וקרבנות מוקרבים וכהנים משרתים, ושכינה מסתלקת? שנאמר: בראשית כח ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. אין חלום אלא שיש לו פתרון: ויחלום והנה סולם מוצב ארצה – זה בית המקדש. וראשו מגיע השמימה – אלו הקרבנות קרבים שריחם עולה לשמים. והנה מלאכי אלהים – אלו כהנים המשרתים שעולים ויורדים בכבש. והנה ה' נצב עליו עמוס ט – ראיתי את ה' נצב על המזבח.