שיחת מלאכי השרת פרק ג'
רבי צדוק
אות כג'

[כג] וביאור זה כי אנו רואים כל כחות האדם כלולים בשלוש מדרגות ומקומות, והם במחשבה שבמוח, ובהרהור והרגשה שבלב, ובפועל במעשה על ידי איברי הגוף. ולפי שהוא כלול מכחות העולם כולו, לכך הוא גם כן חלוק בכלל לשלושה אלו שהם שלוש חלוקות ברואי העולם, כולל בדרך כלל דוממים וצומחים וחיים. שהדוממים אין לו שום כח זולת הנראה בפועל, והצומח יש לו כח נעלם והוא כח הצמיחה והגידול, והוא נגד הלב באדם, שהדם הוא הנפש וכח איברי הגוף הנראים בפועל, והדם נמשך מן הלב שממנו נמשך הצמיחה והגידול באיברי המעשה. והחיים בעולם הוא נגדו באדם המוח ששם הדעת, שהוא עיקר החיים על ידי התנועה וההרגש להנצל מן המזיקו ולהתקרב להמועיל, וזהו מפני החכמה שבמוח, וכן כח התנועה ביחוד במוח כידוע שמחשבה שבמוח אין לה מנוחה כלל. ואלו הכחות כלולים בנפש זה הדם, ורוח שהיא עולה ויורדת בו שהוא הלב שבו העליה וירידה, כענין הכתוב [במשלי יד, י] לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר, שבו הרגשת העליה והירידה ביחוד, ולכך נקרא רוח שהרוח מוליך ומביא מעלה ומוריד, והנשמה היא הדעת שבמוח. וכבר נתבאר זה גם כן לעיל פרק ב' ויתבאר עוד באריכות אי"ה בקונטרס מיוחד במעלת הנפש. והנה כבר זכרנו כי מספר העולמות הכלולות בכל נפש הם גם כן כמספר הכחות, כי כל כח בנפש הוא כלול מכל הכחות כולם, והם בכלל שלושה עולמות אלו של נפש רוח ונשמה, שהם שלושה כחות דומם צומח חי שבנפש הכללים, שכל אחד הוא עולם מלא. וכנראה ומורגש גם כן לעין שהתכללות כל הכחות הנפשיות הם כולם במחשבה, וכולם בלב, וכולם במעשה בפועל.

שיחת מלאכי השרת פרק א'
רבי צדוק
אות ו'

[ו] ולפיכך צריך לומר גם כן שתורה יבקשו מפיהו (של) בעל תורה, כמו שנתבאר מהגמרא דברכות[] שבית המדרש של הלכה ודברי תורה נקרא שערי ציון שערים המצויינים בהלכה, כמו שאיתא בקידושין [קידושין דף ל', עמוד ב'] "אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש כו' ", ובבבא בתרא [בבא בתרא דף טז', עמוד א'] "ברא הקב"ה יצר הרע ברא תורה תבלין". וענין יצר הרע הוא הפחיתות הנמשך לאדם מצד הגוף, כמו שאיתא בסנהדרין יעוין שם^[1] [סנהדרין דף צא', עמוד ב'] דשאל רק אשעת יצירה ולא אשעת פקידה, אף על פי שכבר ישנה לנפש, כל זמן שאינה מלובשת בגוף אין מקום ליצר. והתורה היא התבלין ללבוש זה, לעשות לבוש בד דוגמת מלאכי השרת[*], והיינו על ידי שיהיו מצויין בהלכה, שההלכה היא המציינת ומסמנת לו הדרך, והוא מצויין בלבוש נאה וזהו דמצייני. וזהו גם כן ענין הציצית, כי גם הם ציון והיכר לומר זה הדרך לכו בה, כמו שנאמר וראיתם אותם וזכרתם וגו'. ולכך הוא על כנפי בגדיהם מלמעלה ששם הוא ניכר, שהלבוש הוא הנגלה כאמור, ולכך לבישת בגדים המצוייצים רומז שהלבוש מצויין כראוי, ורק התלמידי חכמים היו לובשים אותן, שרק התורה היא המציינת לאדם. והנה תבלין של התורה[*] ליצר הרע, מבואר בדברי הרמב"ם [רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק כב', הלכה כא'] שהיא מסיעה את הלב מהרהורי עולם הזה ותענוגיו וחמדותיו עיין שם, וכך שנינו באבות (מסכת אבות פרק ב', משנה ב') שיגיעת שניהם משכחת עון. וכן הכהנים, תורה עם מלאכת העבודה, יגיעת שניהם משכחה לגמרי מהם כל טינופות הלבוש והוא זך ונקי כשל מלאכי השרת אשר אין אצלם כלל אותם טינופות, שהרי גם אצלו נשכחים כאלו אינם.

[1] סנהדרין צא, ב: "אמר ליה אנטונינוס לרבי: מאימתי יצר הרע שולט באדם, משעת יצירה או משעת יציאה? אמר ליה: משעת יצירה. אמר ליה: אם כן בועט במעי אמו ויוצא, אלא משעת יציאה. אמר רבי: דבר זה למדני אנטונינוס ומקרא מסייעו, שנאמר: לפתח חטאת רובץ

יש פה נקודה מאד חשובה לגבי החשיבות של שילוב לימוד התורה לעצמו ולאחרים ועיסוק במלאכה(דרך ארץ). כאשר אצל כהני בית המקדש מלאכתם הייתה מלאכת העבודה בקודשים השונים אבל כהונה יש לה פירוש שמבטא תפקיד כגון "איש פלוני מכהן כיושב ראש…" וזאת מלאכתו, הכהנים מלאכתם בקודש ואנשים אחרים מלאכתם היא לאו דווקא בקודש בבית המקדש אלא בשדה או כל מלאכה שיש בידו.

שיחת מלאכי השרת פרק א'
רבי צדוק
אות יג'

[יג] וגם הנביאים מצינו שנקראו מלאכים, ויאמר חגי מלאך ה' במלאכות ה' [חגי פרק א', פסוק יג']. ולא זכר כאן צבאות ולא אלקים, רק שם הויה שמורה היה הוה ויהיה כמו שכתוב בטור אורח חיים [סימן ה']. ובענין זה הם נביאות הנביאים, בענין מה שהיה ומה שיהיה ותוכחות ההוה, ולא הוראות ומשפטים בענין פרטי מעשים הראויים לנפשות מבית ישראל. ומה שלא מצינו תואר זה על הנביא רק במקום זה, אולי כי היות הנביא מלאך ושליח ה' הדבר מבואר שהרי זה עניינו, וכמו שנאמר [ישעיה פרק ו', פסוק ח'] "אֶת־מִ֥י אֶשְׁלַ֖ח וּמִ֣י יֵֽלֶךְ־לָ֑נוּ, וָאֹמַ֖ר הִנְנִ֥י שְׁלָחֵֽנִי". רק בעבור ששם היתה דבר נבואתו לכל ישראל אני אתכם אמר ה',^[1] וכפי מה שכתבתי כאשר ה' עמו בכל פרטי מעשיו אז תורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא. אבל באמת הרבה פרטות מדרגות יש בזה, ולכך נתייחד בכאן חגי בשם מלאך ה', לומר שמכל מקום אין כולם עדיין שוין לו.

[1] חגי א, יג: "וַ֠יֹּאמֶר חַגַּ֞י מַלְאַ֧ךְ יְהוָ֛ה בְּמַלְאֲכ֥וּת יְהוָ֖ה לָעָ֣ם לֵאמֹ֑ר: אֲנִ֥י אִתְּכֶ֖ם נְאֻם־יְהוָֽה".

שיחת מלאכי השרת פרק א'
רבי צדוק
אות כ'

[כ] והביאו ראיה ממשה ופנחס, והשאלה וכי מלאך היה, אצל משה, הוא ממה שדרשו בסדר ההגדה של פסח אני ה' ולא מלאך ולא שרף, ולא השליח. ועיין באבודרהם בפירושו לסדר ההגדה שהקשה מוישלח מלאך ויוציאנו ממצרים, ותירץ דזה משה שהיה שלוחן של ישראל לפרעה, עד כאן. ומלבד שהוא דחוק דהרי מעולם לא שלחו ישראל את משה, ולא היה שלוחן רק שליח ה' אל פרעה, עוד מהמדרש דכאן שפירש מלאכיו כו' מבואר דמלאך רוצה לומר מלאכו של ה', וגם התכת לשון הכתוב אינו נכון כדבריו עיין שם. ועיין בספר תניא רבתי [סי' מח] שהביא בשם רבינו ישעיה לתרץ דמשה היה שליח רק לדבר אל פרעה, וזה פלא דהרי תשובתו בצידו ויוציאנו ממצרים [וראיתי להמחבר אח"כ שהרגיש ודחק לפרשו יעו"ש].^[1] ובשם אחיו רבי בנימין הביא שני תירוצים, ועל הראשון כתשובה הקודמת, שהרי כאן אומר "ויוציאנו ממצרים" ושם במקרא דאתי עלה בעל ההגדה נאמר "ויוציאנו ה' ממצרים" לשון אחד, ומאין הרגלים לחלק. ותירוץ השני מה שאמרו מצינו הנביאים שנקראו מלאכים, לא ידעתי במאי תירץ קושייתו, שענין הנביא נקרא מלאך שגם הוא שליח ה', ועל כל פנים הרי אומר שאותו המלאך הוציא. ואין בידי לכוין דבריהם, אלא כאשר יהיה סכינא חריפא מפסקא קראי, ולומר ש'ויוציאנו' חוזר אל השם[*], ואינו במשמע בפשטות הלשון.

[1] תניא רבתי סימן מ"ח: "ויוציאנו ה' ממצרים לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח אלא הקב"ה בעצמו. כמה שנאמר: ועברתי בארץ מצרים וגו'. פירש רבינו ישעיה ז"ל, שמשה לא היה שליח אלא לדבר לפרעה. אבל לא היה בידו כח להוציא אלא הקב"ה בעצמו. ואחי רבי בנימין נר"ו פירש, מכת בכורות שהיא המכה האחרונה שהביא הקב"ה על המצריים במצרים, שעל ידי אותה המכה יצאו לחירות, לא הביא אותה על ידי מלאך ולא על ידי שליח אחר, אלא הוא בעצמו הכה אותם, כדכתיב: ויהי בחצי הלילה וה' הכה. ושאר כל המכות כלן נעשו על ידי משה ואהרן. וזהו שמפרש והולך: ועברתי והכיתי, כלן מעוטין הן. ומה שכתוב: וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים, משמעו כמו שפירש הרב ז"ל וישלח מלאך לדבר אל פרעה ולעשות האותות ויוציאנו ממצרים. עוד פירש אחי: לא על ידי מלאך וכו', לפי מה שמצינו בכניסתם לארץ נאמר: הנה אנכי שולח מלאך לפניך וגו', יכול אף יציאתן ממצרים על ידי מלאך? לכך נאמר: ויוציאנו ה' ממצרים, הוא בכבודו נגלה עליהן וגאלן, כמו שמפרש לפנינו: או הנסה אלהים לבא לקחת וגו'. ומה שכתוב: וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים, מצינו שהנביאים נקראו מלאכים, כמה דתימא: ויעל מלאך ה' מן הגלגל אל הבוכים – זה פנחס. ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו".

שמות פרק יב', פסוק יג: "וְעָבַרְתִּ֣י בְאֶֽרֶץ־מִצְרַיִם֮ בַּלַּ֣יְלָה הַזֶּה֒ וְהִכֵּיתִ֤י כָל־בְּכוֹר֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מֵאָדָ֖ם וְעַד־בְּהֵמָ֑ה וּבְכָל־אֱלֹהֵ֥י מִצְרַ֛יִם אֶֽעֱשֶׂ֥ה שְׁפָטִ֖ים אֲנִ֥י יְהוָֽה"

על הספר תניא רבתי באתר ישיבת בית-אל

קישור לתניא רבתי באתר HEBREWBOOKS

השם: הבורא יתברך. והמיקוד הוא על זה שהיה ניתן לטעות ולהבין שכשאומרים "יוציאינו" ממצרים במשמעות של שליח זה או אחר ועל זה חכמים מדייקים "אני ולא מלאך" במדרשים רבים כל כך משיהיה אפשר להכילם בשורה או שתיים.

שיחת מלאכי השרת פרק א'
רבי צדוק
אות יט'

[יט] ולפי הדבר אחר[*] דמפרש רק אנביאים, צריך טעם למה לא אמר כל מלאכיו. ונראה שהוא על דרך אותה פלוגתא [סנהדרין דף עח', עמוד א'] אי כל נפש או כל דהוא נפש,^[1] ויש כזה בהרבה מקומות בש"ס, ועיין בכורות [בכורות דף ג', עמוד א'] ומנחות [מנחות דף יא', עמוד ב'] ובתוספות שם עיין שם. וכן כאן לפי הדבר אחר[*] כל משמע כל דהוא, שאפילו רק כל דהוא מצבאיו שלא נשתמשו בו אלא בפעם אחת, ההודיה נמשכת ממנו לה' יתברך. מה שאין כן אצל מלאכיו בעינן מלאכים שלימים שהם הנביאים ולא כל דהוא ממלאכיו, שאז גם הפושעי ישראל שמלאים מצות, שאז לפי השעה ההוא הוא מלאכו של ה', הם היו גם כן בכלל. וצבא הוא המיוחד לשירות המלך, מה שאין כן מלאך הוא רק שלוחו ולא המיוחד לשמשו. וכך ההבדל שבין עליונים לתחתונים, כמו שנאמר [תהילים פרק קטו', פסוק טז'] "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם", שכוחות העליונים הם נעלמים מעין האדם, ואם כן אין בריאותם[*] אלא לצורך תשמיש ה' בלבד שגם הוא נעלם מעיני בשר. מה שאין כן הארץ שהיא המגושמת ונראת לעין ולא בדוגמת של ה' יתברך שאינו נראה, ולכך עיקר שימושה לבני אדם, ולא משמשת לה' רק שהוא עשיית רצונו שכך רצה ה' שתהיה ארץ מוגלמת נתונה לבני אדם. ונמצא אין ניכר בתחתונים שימוש פרטי לה' רק בכלל עושה שליחותו שנשתלח לכך שיהיה על תבנית כך עושה רצון ה', אבל לא בשירות מיוחד לה' הניכר לעין זהו רק בעליונים, שגם על הגוון הם רק משרתי ה' לא זולת, ולכך נקראים צבאיו מיוחדים לצבוא צבא ולעבוד עבודה בהיכלי מלך.

[1] סנהדרין דף עח', עמוד א': "תנו רבנן: הכוהו עשרה בני אדם בעשרה מקלות ומת, בין בבת אחת בין בזה אחר זה – פטורין. רבי יהודה בן בתירא אומר: בזה אחר זה – האחרון חייב, מפני שקירב את מיתתו. אמר רבי יוחנן: ושניהם מקרא אחד דרשו: "ואיש כי יכה כל נפש אדם". רבנן סברי: "כל נפש" – עד דאיכא כל נפש. ורבי יהודה בן בתירא סבר: "כל נפש" – כל דהוא נפש".

על איזה "דבר אחר" מדבר ר' צדוק?

לא ברור לי מה הקשר בין האות למקורות בבכורות ובמנחות שמזכיר ר' צדוק.

בריאותם: איך מנקדים את זה? האם מדובר על בריאות מלשון בריאות הגוף או מלשון בריאה היינו יצירה?

שיחת מלאכי השרת פרק א'
רבי צדוק
אות יח'

[יח] ואיזה הם גבורי כח עושי דברו שיכולים להשמיע כל תהלתו, וכדמפרש שם בויקרא רבה[ויקרא רבה פרק א', מדרש א'] הפסוק גבורי וגו' בשומרי שביעית שהוא כל השנה כולה.^[1] וכאשר ביארתי הטעם שאמרו [ס"פ ב' דעדיות \משנה עדויות פרק ב', משנה ה' ] "משפט רשעים בגיהנם י"ב חודש", כי ניצוח היצר הוא בי"ב חודש, כי היצר הוא הטבע שבו נולד, כמו שנאמר [בראשית פרק ח', פסוק כא'] "כי יצר לב האדם רע מנעוריו". וכפי התחלפות העתים בעולם קור וחום קיץ וחורף כך הוא התחלפות הטבע באדם כידוע לחכמי הטבע, כי כל שינוי אויר בעולם מוליד שינוי טבע באדם הניזון מן האויר. החום יוליד חמימות [אשר היא תולדות הרבה מידות רעות בטבע כידוע], והקור קרירות, וכן כל שינוי אויר. ובשנה תמימה אז עובר עליו כל מיני השינויים שהם במציאות, וכאשר המה לא שינוהו ממצבו אז הוא הניצוח. וכמו שאמרו הקדמונים בטעם טריפה אינה חיה י"ב חודש [חולין דף מב', עמוד א' \ חולין דף נז', עמוד ב'], לפי שבי"ב חודש יעברו כל מיני עניינים שונים באויריהם וטבעיהם, ואם בכל זה תתקיים הוא לאות כי בריאה היא, ולא הוליד החסרון שיש בה המשכת חסרון בכל גופה וכח חיותה. וכן הנפש מתבררת, כאשר חיה י"ב חודש אז הוא סימן על בריאותה שכבר נצח כח חיותו את כח המחסיר החיות, שאין לו מקום להתפשט להעדיר החיים. ולכך בכל ראש השנה הוא יום הדין לבאי עולם, כי כל שנה הוא היקף שלם מזמן הראוי לנצוח היצר, וכל באי עולם עוברים כבני מרון לראות אם השלימו חוקם בהיקף הזה. ולכך שומרי שביעית שהם גבורי כח לכבוש היצר כל השנה כולה, זה תשלום הניצוח, והם משמיעים כל תהלתו. וזהו שדרש שם עושי דברו על שביעית שנאמר וזה דבר השמיטה, כי דבר ה' מוליד עשייה, כמו שנאמר [תהילים פרק לג', פסוק ו'] "בדבר ה' שמים נעשו", ועשייה הוא גמר התיקון כמו שכתב הרד"ק במכלול שורש ברא[], וכן שמירת שביעית הוא גמר תיקון האדם כאשר אמרנו, ויש עוד דברים בגו ואין כאן מקומו להאריך.

[1] תחילת המדרש מויקרא רבה פרק א', מדרש א', מצוטט באות ט"ו, וזה ההמשך: "גבורי כח עושי דברו. במה הכתוב מדבר? א"ר יצחק בשומרי שביעית הכתוב מדבר. בנוהג שבעולם אדם עושה מצוה ליום אחד לשבת אחת לחודש אחד שמא לשאר ימות השנה?! ודין חמי חקליה ביירה, כרמיה ביירה, ויהבי ארנונא ושתיק,  (וזה רואה שדה וכרמו שאינם מעובדים ומשלם ארנונא ושותק) יש לך גבור גדול מזה?! ואם תאמר: אינו מדבר בשומרי שביעית? נאמר כאן עושי דברו ונאמר להלן (דברים פרק טו') וזה דבר השמיטה, מה דבר שנאמר להלן בשומרי שביעית הכתוב מדבר אף דבר האמור כאן בשומרי שביעית הכתוב מדבר".

בראשית פרק ח', פסוק כא': וַיָּ֣רַח יְהוָה֮ אֶת־רֵ֣יחַ הַנִּיחֹחַ֒ וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־לִבּ֗וֹ לֹֽא־אֹ֠סִף לְקַלֵּ֨ל ע֤וֹד אֶת־הָֽאֲדָמָה֙ בַּעֲב֣וּר הָֽאָדָ֔ם כִּ֠י יֵ֣צֶר לֵ֧ב הָאָדָ֛ם רַ֖ע מִנְּעֻרָ֑יו וְלֹֽא־אֹסִ֥ף ע֛וֹד לְהַכּ֥וֹת אֶת־כָּל־חַ֖י כַּֽאֲשֶׁ֥ר עָשִֽׂיתִי.

חולין דף מב', עמוד א': "זה הכלל כל שאין כמוה חיה טרפה מכלל דטרפה אינה חיה מנא לן דכתיב (ויקרא יא, ב) וזאת החיה אשר תאכלו חיה אכול שאינה חיה לא תיכול מכלל דטרפה לא חיה"
רש"י ולמ"ד טרפה חיה – לקמן בפרקין (חולין דף נז, עמוד ב') אמרו לו והלא הרבה מתקיימות שתים ושלש שנים?.
חולין דף נז', עמוד ב': אמר רב הונא סימן לטרפה י"ב חדש.

תהילים פרק לג', פסוק ו' :בִּדְבַ֣ר יְ֭הוָה שָׁמַ֣יִם נַעֲשׂ֑וּ וּבְר֥וּחַ פִּ֝֗יו כָּל־צְבָאָֽם.

שיחת מלאכי השרת פרק א'
רבי צדוק
אות יז'

[יז] ויתכן עוד שהם נקראים מלאכיו על אותה שעה שהוא עושה השליחות, והנה כבר אמרו בשילהי חגיגה [חגיגה דף כז', עמוד א'] שאפילו פושעי ישראל מלאים מצות כרימון, ובשעת עשיית המצוה הוא מלאך ה'. רק שמכל מקום הברכה לה' אינו עולה ממנו, על דרך שאיתא [הוריות דף יג', עמוד ב'] "מי ימלל גבורות ה'… מי שיכול להשמיע כל תהלתו", שיהיה בקי בכולי ש"ס אחת לא נעדר עיין שם [הוריות דף יג', עמוד ב']. והיינו כי הברכה והתהלה לה' יתברך נמשכת מן הנפש העושה רצונו, שניכר שהוא אדון ומושל בכל כאשר אמר ונעשה רצונו. ומן ההיפך נמשך ההיפך, כמו שאיתא [סנהדרין דף מו', עמוד א'] שכינה מה לשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי.^[1] פירוש נגד שני אלה הנזכרים בכתוב שזכרנו גבורות ה' ותהלתו, הגבורה היא אל הזרוע והתהלה היא אל החכמה, כי התהלה היא הכבוד למתהלל, ונאמר כבוד חכמים ינחלו, והחכמה היא מן הראש במוח. כי בעושי רצונו יש גבורת ה', שהגבורה היא כבישת היצר, ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אין יכול לו ונמצא היא גבורת ה'. והתהלה כמו שנאמר [ישעיהו פרק מט', פסוק ג'] "ישראל אשר בך אתפאר", וישראל עלו במחשבה שהיא חכמתו יתברך, ולכך מתפאר בהם כאשר עושים רצונו. וזהו ימלל אצל הגבורות, שהגבורה ניכרת אצל המדבר שאצלו היא הגבורה של ה' שהוא הגבור וכובש את יצרו, וההשמעה לזולת היא בתהלה שהיא הנשמעת לזולת. וכל תהלתו הוא כאשר בכל פרטי מעשיו הוא בלתי לה' לבדו אז הוא נקרא השמעת כל תהלתו, רוצה לומר כל מה שירצה ה' יתברך בבריאת העולם כדי לספר תהלתו, הנה כל התהלה שאפשר שתגיע על ידי אדם הגשמי לו יתברך כבר מגעת על ידי זה שהוא בשלימות הראוי אל התכלית שנברא לו, והוא ימלל בפיו גבורות ה'. כמו שנאמר [תהילים פרק עא', פסוק ח'] "ימלא פי תהלתך", ולמדו מזה בברכות [ברכות דף נא', עמוד א'] שלא יהיה שום דבר בפיו, רוצה לומר שלא יהא דבר אחר בפיו המעכב את הברכה, שבאותו צד מקום אין הפה מדבר הברכה, רק צריך שיהיה כל הפה כולו מדבר הברכה. וזהו רק ממי שיכול להשמיע כל תהלתו, ולכך לא נאמר ברכו ה' כל מלאכיו רק מלאכיו.

[1] סנהדרין דף מו', עמוד א'(במשנה בסוף העמוד והגמרא בדף מו' עמוד ב' " אמר ר' מאיר כו': מאי משמע…"), הגמרא שואלת מה משמעות הביטוי "כי קללת אלקים תלוי" שהוזכר בתליית חייבי מיתות בית דין, ועונה: "אמר רבי מאיר: בשעה שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת: קלני מראשי, קלני מזרועי! אם כן המקום מצטער על דמן של רשעים שנשפך – קל וחומר על דמן של צדיקים". רש"י: "שאדם מצטער – שפורענות באה עליו בעוונו. מה לשון אומרת – באיזו לשון היא קובלת ומתנודדת עליו. קלני מראשי – כמו שהאדם שיגע ועיף אומר: ראשי כבד עלי, וזרועי כבד עלי, והיינו קללת קל , לית – אני איני קל".

חגיגה דף כז', עמוד א': אמר ריש לקיש אין אור של גיהנם שולטת בפושעי ישראל קל וחומר ממזבח הזהב מה מזבח הזהב שאין עליו אלא כעובי דינר זהב כמה שנים אין האור שולטת בו פושעי ישראל שמלאין מצות כרמון דכתיב (שיר השירים ד, ג) כפלח הרמון רקתך אל תקרי רקתך אלא רקנין שבך על אחת כמה וכמה.

הוריות דף יג', עמוד ב': אמר ליה רבי מאיר לרבי נתן אנא חכם ואת אב בית דין נתקין מילתא כי לדידן מאי נעביד ליה נימא ליה גלי עוקצים דלית ליה וכיון דלא גמר נימא ליה (תהלים פרק קו', פסוקו ב') "מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו", למי נאה למלל גבורות ה'? מי שיכול להשמיע כל תהלותיו.

ישעיהו פרק מט', פסוק ג': "וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי־אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר־בְּךָ אֶתְפָּאָר".

תהילים פרק עא', פסוק ח': "יִמָּ֣לֵא פִ֭י תְּהִלָּתֶ֑ךָ כָּל־הַ֝יּ֗וֹם תִּפְאַרְתֶּֽךָ".

ברכות דף נא', עמוד א':,מתחיל בדף נ', עמוד ב', א"ר רב יהודה שכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלא ברכה מסלקן לצד א' ומברך תניא חדא בולען ותניא אידך פולטן ותניא אידך מסלקן ל"ק הא דתניא בולען במשקין והא דתניא פולטן במידי דלא ממאיס והא דתניא מסלקן במידי דממאיס ,דף נא' עמוד א' ,במידי דלא ממאיס נמי לסלקינהו לצד אחד וליברך תרגמא רב יצחק קסקסאה קמיה דרבי יוסי בר אבין משמיה דרבי יוחנן משום שנאמר (תהלים עא, ח) ימלא פי תהלתך בעו מיניה מרב חסדא מי שאכל ושתה ולא ברך מהו שיחזור ויברך אמר להו מי שאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום אחר כדי שיהא ריחו נודף
אמר רבינא הלכך אפילו גמר סעודתו יחזור ויברך דתניא טבל ועלה אומר בעלייתו ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על הטבילה ולא היא התם מעיקרא גברא לא חזי הכא מעיקרא גברא חזי והואיל ואידחי אידחי.

הארה על הגמרא ברכות דף נא', עמוד א': בדיון שם מובאת השאלה, מה יעשה אדם שהכניס אוכל לפיו והתחיל לאכול, מתי יברך? והאם מתאים שיוציא את האוכל מפיו כדי לברך לאחר הלעיסה? שהרי האוכל כשהוא לעוס הוא בעל צורה נמאסת\מאוסה? ועל גבי כל הדיון וההתלבטות הזאת אחד מהצדדים בנושא הוא שהאדם צריך לברך "בכל פיו" היינו כשאין אוכל בפיו שכך ברכה צריכה להאמר. ומתוך כך לומדים על ההבדל שבין עשיית דבר בצורה מושלמת כגון שליחות תוך קבלת השליחות לעומת עשיית דבר בצורה שאינה מושלמת בזה שהמעשה נעשה אבל לא מתוך קבלת מעשה השליחות.

שיחת מלאכי השרת פרק א'
רבי צדוק
אות טז'

[טז] הנה לפי פירוש הראשון [בויקרא רבה?] יאמר מלאכיו על כל הנפשות כולם, והיינו כי כולם שלוחים הם לעולם לעשות רצון קונם. והשליח אף על פי שלא עשה דעת משלחו מכל מקום כיון שהלך בשליחות כלפי המשלח נקרא שלוחו שהוא שלחו, רק שלגבי השליח נתבטל השם שליחות מאחר שאין רוצה להיות שליח. ולכך בתואר מלאכיו של ה' יתברך שפיר כל ברואי מטה הם מלאכיו, רק אותם שאין עושים תפקידו אין השבח וההודיה יוצא מהם אל ה' יתברך. וזה ההבדל בין מלאכיו לצבאיו, כי צבאיו יאמר על העסק בענין העבודה השייך אל הצבא, מה שאין כן תואר מלאכיו הוא אל הענין השליחות עצמה לא על עשיית העסק הנרצה בשליחות.

מקורות?

הנקודה מהרכזית היא חידוד ההבדל שבין שליח לבין שליח שמקבל עליו את עול\משא השליחות. שכל בני האדם הם ברואיו ושלוחיו של הבורא אבל יש הבדל גדול בין שליח בעל רצון לקיים את השליחות לעומת שליח שאין לו את הרצון לקיים את השליחות.

שיחת מלאכי השרת פרק א'
רבי צדוק
אות טו'

[טו] ובויקרא רבה [ריש פ"א \ ויקרא רבה פרק א', מדרש א'] ברכו ה' מלאכיו, במה הכתוב מדבר כו' בתחתונים^[1], עליונים על ידי שהן יכולים לעמוד בתפקידיו של הקדוש ברוך הוא נאמר כל צבאיו, אבל תחתונים שאין יכולים לעמוד בתפקידיו של הקדוש ברוך הוא לכן נאמר מלאכיו ולא כל מלאכיו. דבר אחר נקראים הנביאים מלאכים, הדא הוא דכתיב וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים, וכי מלאך היה והלא משה היה, ולמה קורא אותו מלאך, אלא מכאן שהנביאים נקראים מלאכים. ודכותיה ויעל מלאך ה' מן הגלגל אל הבוכים, וכי מלאך היה והלא פנחס היה, ולמה קורא אותו מלאך, אלא אמר ר' סימון פנחס בשעה שהיה רוח הקודש שורה עליו היו פניו בוערות כלפידים. ורבנן אמרי אשתו של מנוח מה היתה אומרת הנה איש אלקים בא ומראהו כמראה מלאך האלקים, כסבורה בו שהוא נביא ואינו אלא מלאך. אמר רבי יוחנן מבית אב שלהן נקראים הנביאים מלאכים, הדא הוא דכתיב ויאמר חגי מלאך וגו', הא על כרחך אתה למד שמבית אב שלהן נקראים הנביאים מלאכים, עד כאן.

[1] ויקרא רבה א, א, להשלמת ההבנה הציטוט המלא של תחילת המדרש: "רבי תנחום בר חנילאי פתח (תהלים קג) ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו וגו', במה הכתוב מדבר אם בעליונים הכתוב מדבר והלא כבר נאמר ברכו ה' כל צבאיו, הא אינו מדבר אלא בתחתונים…"

האות הזאת היא ציטוט כמעט מלא של המדרש בויקרא רבה.

שיחת מלאכי השרת פרק א'
רבי צדוק
אות יד'

[יד] ובמסכת דרך ארץ זוטא [סוף פרק השלום \ דרך ארץ זוטא, פרק השלום, סימן יח'] "אמר רבי יהושע הנביא נקרא מלאך, והחכם נקרא מלאך. הנביא נקרא מלאך שנאמר ויאמר חגי מלאך ה', והחכם נקרא מלאך שנאמר מלאך ה' צבאות הוא, יכול יהא כהן עם הארץ, תלמוד לומר ותורה יבקשו מפיהו", עד כאן. והקדים נביא לחכם אף על פי שמצד קדימות המעלה החכם קודם כמו שאיתא בהוריות [הוריות דף יג', עמוד א'], רק בענין מלאכות ה' הנביא קודם. כי יש שני מיני מלאכות, מי שהוא שליח בפרט שנשלח להגיד לפלוני איזה דבר או לעשות לו, ומי שהוא פועל העוסק בעבודתו. וזהו החילוק על דרך הפשט בפסוק [תהילים פרק קג', פסוק כ' ופסוק כא'] "ברכו ה' מלאכיו… ברכו ה' כל צבאיו", שצבא הם העוסקים בעבודתו, ושם מלאך ביחוד הוא על השליח. ואולי על כן לא אמר אצל מלאכיו כל, כי על ידי הכל הקב"ה עושה שליחותו, ובשעת השליחות הם נקראים מלאכים וכמו שנתבאר למעלה. מה שאין כן צבאיו העוסקים בעבודתו, וזהו מדריגת מלאכות החכם, ולכך נאמר אצל החכם מלאך ה' צבאות ולא מלאך ה', שהוא מצבאיו. ולכך דייק גם כן בלישנא דספרי[] וגמרא נדרים[] וקידושין שם[] מלאכי השרת שעוסקים בשירות. אבל הנביא הוא מלאך ה', ועליו יצדק שם מלאך ביחוד יותר.

דרך ארץ זוטא, פרק השלום, סימן יח': א״ר יהושע הנביא נקרא מלאך והחכם נקרא מלאך. הנביא נקרא מלאך שנאמר (חגי א) ויאמר חגי מלאך יי׳. והחכם נקרא מלאך שנאמר (מלאכי ב) מלאך יי׳ צבאות הוא: יכול יהא כהן עם הארץ ת״ל (שם) ותורה יבקשו מפיהו.

הוריות דף יג', עמוד א': ת"ר היה הוא ואביו ורבו בשבי, הוא קודם לרבו ורבו קודם לאביו, אמו קודמת לכולם. חכם קודם למלך ישראל, חכם שמת אין לנו כיוצא בו מלך ישראל שמת כל ישראל ראוים למלכות.