בגמרא במסכת עירובין דף י"ט עמוד א'
וְאָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר: כָּל אוֹתָן הַשָּׁנִים שֶׁהָיָה אָדָם הָרִאשׁוֹן בְּנִידּוּי, הוֹלִיד רוּחִין וְשֵׁידִין וְלִילִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְחִי אָדָם שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ״, מִכְּלָל דְּעַד הָאִידָּנָא לָאו כְּצַלְמוֹ אוֹלֵיד. מֵיתִיבִי, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אָדָם הָרִאשׁוֹן חָסִיד גָּדוֹל הָיָה, כֵּיוָן שֶׁרָאָה שֶׁנִּקְנְסָה מִיתָה עַל יָדוֹ, יָשַׁב בְּתַעֲנִית מֵאָה שְׁלֹשִׁים שָׁנָה, וּפֵירַשׁ מִן הָאִשָּׁה מֵאָה שְׁלֹשִׁים שָׁנָה, וְהֶעֱלָה זִרְזֵי תְּאֵנִים עַל בְּשָׂרוֹ מֵאָה שְׁלֹשִׁים שָׁנָה. כִּי קָאָמְרִינַן הָהוּא, בְּשִׁכְבַת זֶרַע דַּחֲזָא לְאוּנְסֵיהּ. וְאָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר: מִקְצָת שִׁבְחוֹ שֶׁל אָדָם אוֹמְרִים בְּפָנָיו, וְכוּלּוֹ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו. מִקְצָת שִׁבְחוֹ בְּפָנָיו, דִּכְתִיב: ״כִּי אוֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה״, כּוּלּוֹ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, דִּכְתִיב: ״נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדוֹרוֹתָיו״. וְאָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר, מַאי דִּכְתִיב: ״וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ״ — אָמְרָה יוֹנָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יִהְיוּ מְזוֹנוֹתַי מְרוֹרִין כְּזַיִת וּמְסוּרִין בְּיָדְךָ, וְאַל יִהְיוּ מְתוּקִין כִּדְבַשׁ וּתְלוּיִן בְּיַד בָּשָׂר וָדָם. כְּתִיב הָכָא ״טָרָף״, וּכְתִיב הָתָם ״הַטְרִיפֵנִי לֶחֶם חוּקִּי״. וְאָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר: כׇּל בַּיִת שֶׁנִּשְׁמָעִין בּוֹ דִּבְרֵי תוֹרָה בַּלַּיְלָה, שׁוּב אֵינוֹ נֶחְרָב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלֹא אָמַר אַיֵּה אֱלוֹהַּ עוֹשָׂי נוֹתֵן זְמִירוֹת בַּלָּיְלָה״. וְאָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר: מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, דַּיּוֹ לָעוֹלָם שֶׁיִּשְׁתַּמֵּשׁ בִּשְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּיָהּ״. וְאָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר: נִתְקַלְּלָה בָּבֶל — נִתְקַלְּלוּ שְׁכֵינֶיהָ, נִתְקַלְּלָה שׁוֹמְרוֹן — נִתְבָּרְכוּ שְׁכֵינֶיהָ. נִתְקַלְּלָה בָּבֶל נִתְקַלְּלוּ שְׁכֵינֶיהָ — דִּכְתִיב: ״וְשַׂמְתִּיהָ לְמוֹרַשׁ קִיפּוֹד וְאַגְמֵי מָיִם״. נִתְקַלְּלָה שׁוֹמְרוֹן נִתְבָּרְכוּ שְׁכֵינֶיהָ — דִּכְתִיב: ״וְשַׂמְתִּי שׁוֹמְרוֹן לְעִי הַשָּׂדֶה לְמַטָּעֵי כָרֶם״.
שטייזלץ על הדף
ב כיון שהובאו דברי אגדה של ר' ירמיה בן אלעזר מביאים עוד מדבריו. שאמר ר' ירמיה בן אלעזר: כל אותן השנים שהיה אדם הראשון בנידוי על חטא עץ הדעת הוליד רוחין ושידין ולילין שנאמר "ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו ויקרא את שמו שת" (בראשית ה, ג) מכלל דעד האידנא לאו כצלמו אוליד [מכאן שעד עכשיו לא בצלמו הוליד] אלא ברואים אחרים. מיתיבי [מקשים], היה ר' מאיר אומר: אדם הראשון חסיד גדול היה, כיון שראה שנקנסה מיתה לעולם על ידו, ישב בתענית מאה ושלשים שנה, ופירש מן האשה מאה ושלשים שנה, והעלה זרזי (חגורות) תאנים על בשרו כלבוש יחידי מאה ושלשים שנה. ואם כן כיצד הוליד את השדים לעולם?ומשיבים: כי קאמרינן כאשר אומרים] את הדבר ההוא, הרי זה שנוצרו המזיקים בשכבת זרע דחזא לאונסיה [שראה לאונסו], וממנה עצמה נוצרו המזיקים. ועוד אמר ר' ירמיה בן אלעזר: מקצת שבחו של אדם אומרים בפניו, וכולו שלא בפניו. מקצת שבחו בפניו דכתיב [שנאמר]: "ויאמר ה' לנח בא אתה וכל ביתך אל התיבה כי אתך ראיתי צדיק לפני בדור הזה" (בראשית ז, א) וכולו שלא בפניו — דכתיב [שנאמר]: "אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדרתיו את האלהים התהלך נח" (בראשית ו, ט) שלא בפניו קראו ה' — צדיק תמים. ועוד אמר ר' ירמיה בן אלעזר: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "ותבוא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה וידע נח כי קלו המים מעל הארץ" (בראשית ח, יא) — אמרה יונה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, יהיו מזונותי מרורין כזית ומסורין בידך, ואל יהיו מתוקין כדבש ותלוין ביד בשר ודם. וכדי להסביר משמעות הדבר: כתיב הכא [נאמר כאן] "טרף" וכתיב התם [ונאמר שם] "הטריפני לחם חקי" (משלי ל, ח). ועוד אמר ר' ירמיה בן אלעזר: כל בית שנשמעין בו דברי תורה בלילה, שוב אינו נחרב, שנאמר "ולא אמר איה אלוה עשי נתן זמירות בלילה" (איוב לה, י) שהנותן בביתו זימרה של תורה לא יצטרך לקונן על חורבן ביתו. ועוד אמר ר' ירמיה בן אלעזר: מיום שחרב בית המקדש דיו לעולם שישתמש לשבח את השם, או לברך איש את רעהו בשם, בשתי אותיות בלבד מן השם המפורש, שנאמר "כל הנשמה תהלל יה הללויה" (תהילים קנ, ו), ואין כל השם כולו (בארבע אותיות) נזכר. ועוד אמר ר' ירמיה בן אלעזר: כשנתקללה בבל — נתקללו שכיניה עמה. כשנתקללה שומרון — נתברכו שכיניה. ומפרש: נתקללה בבל נתקללו שכיניה — דכתיב [שנאמר]: "ושמתיה למורש קפד ואגמי מים" (ישעיה יד, כג), שהחיות הרעות באות ומזיקות גם לשוכנים מסביב. נתקללה שומרון נתברכו שכיניה — דכתיב [שנאמר]: "ושמתי שמרון לעי השדה למטעי כרם" (מיכה א, ו) שכל בני הסביבה נהנים מהם.
בן יהוידע על דברי התורה בלילה
כָּל בַּיִת שֶׁנִּשְׁמָעִין בּוֹ דִּבְרֵי תּוֹרָה בַּלַּיְלָה, אֵינוֹ נֶחֱרָב! שֶׁנֶּאֱמַר (איוב לה, י) וְלֹא אָמַר אַיֵּה אֱלוֹהַּ עֹשָׂי נֹתֵן זְמִרוֹת בַּלָּיְלָה. נראה לי בס"ד טעם שיש יתרון ללילה בזה כי ידוע שבלילה שולטת הגבורה וכוחות החיצונים משוטטים בעולם אך עסק התורה שהוא בסוד החסד כמו שנאמר (דברים לג, ב) מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ וכן הוא אומר (משלי לא, כו) וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ הוא ממתק הגבורה ומכרית כוחות החיצונים דמשוטטין בלילה בעולם.
וזהו שאמר כָּל בַּיִת שֶׁנִּשְׁמָעִין בּוֹ דִּבְרֵי תּוֹרָה בַּלַּיְלָה אֵינוֹ נֶחֱרַב מיד כוחות הדינין וכוחות החיצונים ולכן קראה הכתוב 'זְמִרוֹת' מלשון לְזַמֵּר עָרִיצִים ואמר לשון 'נֹתֵן' ולא אמר 'אוֹמֵר זְמִרוֹת בַּלָּיְלָה' רמז לפי דרכו שיהיה לומד בנדבות לב ועין טובה ולשון מתנה נאמר על עין טובה וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (בבא בתרא עא.) 'כל הנותן בעין יפה הוא נותן' שחוטף וגוזל משעות המיוחדים לשינה ומוסיף על שעות דעסק התורה.
ועוד נראה לי בס"ד הטעס שמסוגל עסק התורה של לילה לקיום הבית, דאמרו רבותינו ז"ל (בבא מציעא נט.) 'אין הברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בעבור אשתו' ולכן האשה נקראת בשם 'בית' וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (כתובות נט🙂 'אין בית אלא אשה' ולכן 'אמר רבי יוסי מימי לא קראתי לאשתי אשתי אלא לאשתי ביתי' (שבת קיח🙂
וידוע מה שכתב רבותינו ז"ל (תנא דבי אליהו זוטא פרק יט) 'יעקב ועשו חלקו העולמות' ומנין ברכה לישראל? דאין להם בעולם הזה אלא בצמצום כדי חיותם בלבד! ומתרצים דזוכים לטוב וברכה של עולם הזה מכח התורה ד'אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי' (ירמיהו לג, כה) דהעולם קיים בשכר התורה שעוסקים בה ישראל ולכן זוכים בטוב עולם הזה מדין (בבא מציעא כד.) 'מציל מזוטו של ים'.
ונמצא אף על גב דהברכה המצויה בביתו של אדם בעבור אשתו אין להם זכות בה אלא מכח התורה ודא עקא כי האשה שהיא העקרית בזה היא פטורה מדברי תורה ואינה עוסקת ואיך יועיל זה ולכן אם האדם עוסק בתורה בלילה בביתו ששם אשתו דאף על פי שהיא אינה לומדת היא שומעת ואפילו אם היא ישנה וגם אינה מבינה נשמתה שומעת דברי תורה וקולטת אותם וכמו שאמרו על רבי יהושע בן חנניה 'אַשְׁרֵי יוֹלַדְתּוֹ' (משנה אבות ב, ח) שהיא גרמה לו להתחכם בתורה דאחר שילדה אותו נטלה עריסה שלו והנחתו בבית המדרש. אמרו לה מה טיבו של קטן זה בבית המדרש? דאינו שומע ואינו מבין? ותאמר להם: כדי שיכנסו דברי תורה באזניו! ועדיין מה תועלת בזה כיון דאינו מבין? ופרשנו בס"ד הענין כי נשמתו מבינה וקולטת דברי תורה, והארכתי בזה בדרשותי בס"ד.
נמצא גם אדם שאינו מבין או אם הוא ישן מרויח מדברי תורה שלומדים סמוך לו דאף על גב דאיהו לא חזי מזליה חזי. ולכן אם האיש עוסק בתורה בלילה שהוא מצוי בביתו אצל אשתו שאז גם היא תשמע מדברי תורה ואף על פי שאינה מבינה או אם היא ישנה, עם כל זה נשמתה שומעת ומבינה וכאלו קראה היא בתורה המקיימת העולם ובזה תזכה בברכה בעולם הזה ואז יטב גם לבעלה בעבורה.
ולכן נקיט בַּלַּיְלָה כי ביום על הרוב אין האיש לומד בביתו אלא בבית הכנסת או בבית המדרש וגם יוצא לשוק מה שאין כן לימוד הלילה הוא בביתו סמוך אצל אשתו ואז תזכה היא בתורה מצד השמיעה.
ובזה יתורץ דקדוק אחר על מה שאמר כָּל בַּיִת שֶׁנִּשְׁמָעִין בּוֹ דִּבְרֵי תּוֹרָה ולא אמר 'שֶׁלּוֹמְדִין בּוֹ דִּבְרֵי תּוֹרָה' כי התועלת הזאת אינה באה מצד הלומד שהוא האיש בעל הבית אלא מצד השומע שהיא האשה וכאמור.
טז
שֶׁנֶּאֱמַר (איוב לה, י) וְלֹא אָמַר אַיֵּה אֱלוֹהַּ עֹשָׂי נֹתֵן זְמִרוֹת בַּלָּיְלָה. פירש"י ז"ל 'מי שנותן זמירות של תורה' והקשה מהרש"א ז"ל כי [בפרק איזהו נשך] (סוטה דף לה.) אמרינן דנענש דוד המלך ע"ה מפני שקרא לתורה 'זְמִרוֹת' דכתיב (תהלים קיט, נד) זְמִרוֹת הָיוּ לִי חֻקֶּיךָ יעוין שם.
ונראה לי בס"ד על פי מה שפרשתי בס"ד בביאור מאמר הגמרא (שבת קו🙂 דאמרי רבנן לתלמידהון או לחבריהון 'גמרא גמור זמורתא תהא' וקשה איך קורא לדברי תורה בשם 'זמרתא'? אך ביארתי בס"ד הכונה כי לימוד התורה יש בו שני תועליות, הא' הוא תועלת המעשה שעל ידי הלימוד נדעה איך נעשה, והב' תועלת הניצוח כי לימוד התורה הוא כחרב המזמר עריצים ומכרית החוחים והקוצים הסובבים השושנה העליונה.
אך יש לימוד תורה שהוא הלכתא למשיחא כמו הלכות קרבנות וטומאה וטהרה דלא שייכה בזמן הזה וכן לימוד של פלפול דוקא דלא נפקא מינה כלום לענין דינא הנה בזה ליכא תועלת הראשונה שהיא תועלת המעשה אלא רק תועלת השנית שהיא לזמר עריצים ולכן על לימוד כזה אומרים גמרא גמור ואף על גב דלא נפקא מינה מידי לענין מעשה עם כל זה זמרתא תהא שיועיל לזמר עריצים.
וזה כונת דוד המלך ע"ה שקרא לדברי תורה 'זְמִרוֹת' רוצה לומר שבהם יהיה זימור עריצים, ומה שנענש הוא דקאמר 'זְמִרוֹת הָיוּ לִי חֻקֶּיךָ' והחוקים יש בהם שתי תועליות שהוא תועלת לימוד המעשה ותועלת זימור עריצים, והוא לא זכר אלא רק תועלת הב' של זימור עריצים.
נמצא נעשה גרעון בשבחם ולכך נענש דאית בהון תרתי ושבח יתהון בחדא דוקא, אך כאן דאמר 'נֹתֵן זְמִרוֹת בַּלָּיְלָה' כיון דלא זכר זה על חוקים אלא נקיט סתם, זה קאי על לימוד השני שאין בו תועלת המעשה ורבותא נקט דאפילו לימוד שאין בו אלא רק זימור עריצים בלבד גם כן יגין על הבית שלא יחרב.
ועדיין צ"ל למה אמר 'הַנּוֹתֵן זְמִרוֹת' והוה ליה למימר 'הָאוֹמֵר זְמִרוֹת'? ונראה לי בס"ד דהקדמונים ז"ל הגידו חלוקת כ"ד שעות של היום על פי שורת הדין הוא כך: שמונה שעות לשינה ושמונה לעסק התורה ושמונה למלאכה ומשא ומתן ועשו להם סימן אָז תִּישַׁן אָז תַּצְלִיחַ אָז תַּשְׂכִּיל כל 'אָז' [8] הוא מספר ח'.
ולפי זה העוסק בתורה ח' שעות בלבד אין לו רבותה כי זה מוטל עליו בחיוב ולא יגין זה עליו בעולם הזה שלא יחרב ביתו אך הנוטל שעות מזמן הקצוף לשינה ומלאכה ונותן לעסק התורה זה כדאי שיגין עליו בעולם הזה שלא יחרב ביתו, ולכן לא אמר 'הָאוֹמֵר' דהוה משמע על שיעור שהוא חייב בו משורת הדין אלא אמר 'הַנּוֹתֵן' שהוא שיעור הנותנו מעצמו בדרך מתנה זולת חיוב המוטל עליו מצד התקנה.
חומת אנך על איוב פרק לה פסוק י
(י) ולא אמר איה אלוה עושי וכו'. בעירובין דף י"ח אמר ר' ירמיה בן אלעזר כל בית שנשמעין בו דברי תורה בלילה שוב אינו נחרב שנאמר ולא אמר אלוה עושי הנותן זמירות בלילה. מוכח מדקדוק הלשון דהגם דח"ו נגזרה גזרה אם אח"כ נשמעין ד"ת בלילה מתבטלת הגזרה וז"ש שוב אינו נחרב. וכתב הרב מהרש"א בחידושי אגדות דאע"ג דאמרינן דדוד הע"ה נענש מפני שקרא לתורה זמירות שנאמר זמירות היו לי חקיך יש לישב דהכא בלילה קראן זמירות על שם שנשמעין בלילה בקול כזמירות עכ"ד ואפשר עוד לומר דשאני דוד המלך ע"ה דאמר זמירות היו לי חקיך דהחוקים שאין בהם טעמים היו בעיניו כזמירות ועוד שאמר היו לי כלומר לי דוקא הגם דלכל העולם הם קשים ועמוקים לי הם כזמירות ומשו"ה מצאה הקפידא מקום לנח משא"כ הכא ודוק:
דף על הדף על סוטה דף לה/א
בגמ': דרש רבא מפני מה נענש דוד מפני שקרא לדברי תורה זמירות שנאמר "זמירות היו לי חוקיך".
הגמרא בעירובין (יח) סותרת לכאורה את דברי הגמרא דידן דאיתא שם, כל בית שנשמעים בו דברי תורה בלילה שוב אינו חרב, שנאמר ולא אמר איה אלוקיך הנותן זמירות בלילה. הרי שהכתוב משתמש בלשון זמירות על דברי תורה במשמעות חיובית, ולפי"ז יש להבין מה היה חטאו של דוד. וכותב המהרש"א בעירובין, אין זה אלא דמיון בעלמא, שכמו שאדם מזמר בלילה זה נשמע למרחוק, כן אדם הלומד בלילה לימודו נשמע למרחוק, אבל במובן השלילי הפירוש הוא שזמירות אין אדם שר בקביעות ואין זה דבר תמידי, א"כ לא מתאים לומר על דברי תורה שצריכים להיות בקביעות השם זמירות.
הנה בגמ' מגילה (ל"ב ע"א) איתא: הקורא בלא נעימה ושונה בלי זמרה, עליו הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים בל יחיו בהם. ע"כ.
וכתב הגאון רבי עובדי' יוסף שליט"א במגילה (שם): נראה לומר שהקורא (מקרא) בודאי שהוא קורא בטעמי המקרא, אלא דקמ"ל שיקרא אותם בנעימה, אבל השונה משניות ישנה בקול זמרה, וכמ"ש התוס' וז"ל: "שהיו רגילים לשנות המשניות בזמרה, לפי שהיו שונים משנתם בעל פה, ועל ידי כך היו נזכרים יותר". אבל השונה בלי זמרה עלול לשכוח תלמודו, ולכן נאמר עליו "ומשפטים בל יחיו בהם", כי השוכח דבר ממשנתו כאילו מתחייב בנפשו, שנא' השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים וכו' (אבות פ"ג מ"ח).
[ואפשר ללמד זכות בזה על אדונינו דוד שאמר זמירות היו לי חקיך, ובגמרא (סוטה לה סע"א), א"ל הקדוש ברוך הוא לדוד, דברי תורה שכתוב בהם התעיף עיניך בו ואיננו, אתה קורא אותם זמירות, הריני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותו וכו', וי"ל שאדרבה עומק מחשבתו היה, ששונה משנתו בזמרה כדי שלא ישכח דבר ממשנתו, ומ"מ נענש לפי שמשמעות דבריו להמון העם היתה כאילו שהוא השתעשע בד"ת כמו זמירות, והיה לו לפרש דבריו שלא יטעו ההמון ויסלפו דבריו].
ונראה דהא דפריך אביי, משום דלא ידע לבסומי קלא, משפטים בל יחיו בהם קרית ביה? משום שאינו אלא כגרמא בעלמא, שעלול לשכוח, ולאו פסיק רישיה הוא. ומה יעשה מי שאינו יודע לבסס קולו. וראיתי מפרשים כי הפסוק וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים וכו', מדבר הפסוק בלשון תמיה, וכי אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים בל יחיו בהם?, ומי שקורא בלא נעימה וטעמי המקרא, קורא הכל בניחותא, וא"כ ניתנו לו חוקים לא טובים ומשפטים בל יחיו בהם. ודו"ק ע"כ.
דף על הדף על עבודה זרה דף לב/ב
בגמ': א"ל גמרא גמור זמורתא תהא.
וברש"י: ותהא כזמר בעלמא וכו' ע"כ. הגר"י ענגיל ז"ל בספר אוצרות יוסף (מאמר לבנה ד' יט) כותב לבאר בזה עפ"י דברי הגמ' בע"ז (ג' ע"ב): אר"ל כל העוסק בתורה בלילה הקדוש ברוך הוא מושך עליו חוט של חסד ביום שנא' יומם יצוה ד' חסדו ובלילה שירו עמי, מה טעם יומם יצוה ד' חסדו משום דבלילה שירו עמי עכ"ל הגמ', ואיירי גם שם בתושבע"פ וכהך מימרא דעירובין (ס"ה ע"א) דידי' דאיירי בתושבע"פ, וזה טעם ובלילה שירו עמי דלימוד תושבע"פ הוא דרך זמרה ושיר כמבואר במגילה (דל"ב ע"א) הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה עליו הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חקים לא טובים. וגו', הרי שאצל קורא דהיינו ממקרא תושב"כ הזכיר רק נעימה שאיננו זמרה ושיר רק נעימת הטעמים לבד, משא"כ אצל שונה דהוא משנה תושבע"פ הזכיר זמרה, וכן אמרו ז"ל ג"כ בכמה דוכתי גמרא גמור זמורתא תהא, הרי שלימוד תושבע"פ משנה וגמרא דרכב בזמרה ושיר וזהו שאמר ובלילה שירו עמי
[ועי' עוד עירובין (י"ח ב') כל בית שנשמעין בו דברי תורה בלילה שוב אינו נחרב, שנא' ולא אמר אי' אלק"י עושי הנותן זמורות בלילה עכ"ל הגמ', והכוונה ג"כ אתושבע"פ דהוא לימוד דלילה, וזהו דמייתי קרא דהנותן זמורות בלילה דלימוד תושבע"פ הוא דרך זמרה וכדברי הש"ס הנ"ל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה כו', גמרא גמור זמורתא תהא וכנ"ל, והוי קרא דהנותן זמורות בלילה כמו קרא דבלילה שירו עמי וכמובן] עכ"ד.
ובענין זה כתב הגאון האדר"ת זצ"ל בספרו תפלת דוד (ע' קלה אות ט"ו):
בחגיגה י"ב ב', אמר ר"ל העוסק בתורה בלילה הקדוש ברוך הוא מושך עליו חוט של חסד ביום שנאמר יומם יצוה ד' חסדו ובלילה שירו עמי. יש להעיר קצת, דבסוטה ל"ה א', אמר רבא שנענש דוד המלך ע"ה על שקרא לדברי תורה זמירות, ועי' חידושי אגדות הרש"א בעירובין י"ח ב' שהקשה כה"ג. ואולי שירה לחוד וזמירות לחוד. ועי' תמיד ל"ב ב' דדרש שם העוסק בתורה בלילה שכינה כנגדו שנאמר קומי רוני בלילה. ועי' ברכות ו' א' אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת שנאמר לשמוע אל הרנה ואל התפלה, פרש"י בבית הכנסת ששם אומרים שירות ותשבחות בנעימת קול ערב. ובשמות רבה סוף פרשת תשא אמרו אין רנה של תורה אלא בלילה.
נראה הכוונה ע"פ מה שאמרו בשלהי מגילה ל"ב א', הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה עליו הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים בל יחיו בהם, וכתבו התוס' (שם) שלפי שהיו שונין בע"פ היו רגילים לשנות המשניות בזמרה ע"ש. ומשמע דמקרא היו קוראים בטעמיהם וזהו בנעימה דקאמר, ומשניות בזמרה. וזהו כוונת אביי בשבת (ק"ו ב' ובכ"מ) דאמר גמרא גמור זמורתא תהא, וכי רק לזמירות בעלמא נגמור גמרא, הזמרה הוא רק ליתן תבל בנעימה אמירה, אבל לא העיקר הניגון עד שלא נשמע ונבין דברינו, וע"כ כשאמר דוד המלך ע"ה זמירות היו לי חוקיך חטא בזה ונכשל כמ"ש שם בסוטה ל"ה א', אבל בכלל שירה ודאי י"ל על התורה, כלשון הכתוב כתבו לכם את השירה הזאת שהיא התורה כמו שאמרו בנדרים ל"ח א', והר"מ ז"ל בפ"א מהלכות ס"ת. וע"ש עוד בזה
ובספר בן יהוידע עמ"ס ביצה (כ"ד ע"א) ביאר ההגדרה: גמרא גמור – זמורתא תהא: נ"ל בס"ד הכונה כי בעסק התורה יש שתי תועליות הא' הוא שידע המעשה אשר יעשה, והב' שבזה הלימוד מזמר עריצים הם הקליפות, ואם לומר הלכתא למשיחא או פלפול דליכא מיניה נפקותא לענין דינא, אין בו תועלת הראשונה אלא רק תועלת האחרונה שהיא לזמר עריצים, ולכן כשאמר לו כאן למאי נ"מ, השיב גמרא גמור זמורתא תהא, ר"ל אף על גב דליכא נפקותא יועיל לימוד זה לזמר עריצים ע"כ.
רמב"ם יד החזקה הלכות תלמוד תורה פרק ג
(יג) אף על פי שמצוה ללמוד ביום ובלילה אין אדם למד רוב חכמתו אלא בלילה לפיכך מי שרצה לזכות בכתר התורה יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפילו אחד מהן בשינה ואכילה ושתיה ושיחה וכיוצא בהן אלא בתלמוד תורה ודברי חכמה אמרו חכמים אין רנה של תורה אלא בלילה שנאמר קומי רוני בלילה וכל העוסק בתורה בלילה חוט של חסד נמשך עליו ביום שנאמר יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי תפלה לאל חיי וכל בית שאין נשמעים בו דברי תורה בלילה אש אוכלתו שנאמר כל חשך טמון לצפוניו תאכלהו אש לא נופח כי דבר ה' בזה זה שלא השגיח על דברי תורה כל עיקר וכן כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק או שקרא ושנה ופירש להבלי עולם והניח תלמודו וזנחו הרי זה בכלל בוזה דבר ה' אמרו חכמים כל המבטל את התורה מעושר סופו לבטלה מעוני וכל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר וענין זה מפורש הוא בתורה הרי הוא אומר תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל ועבדת את אויביך ואומר למען ענותך להטיבך באחריתך:
שו"ע הרב יו"ד הלכות תלמוד תורה פרק ד
[ח] אע"פ שמצוה ללמוד ביום ובלילה אין אדם לומד רוב חכמתו אלא בלילה לפיכך מי שרוצה לזכות זכות בכתר תורה יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפילו אחת מהן בשינה ואכילה ושתיה ושיחה וכיוצא בהן אלא בתלמוד תורה ואפילו בליל תקופת תמוז יש ללמוד מעט ומט"ו באב ואילך יוסיף מעט מעט ודלא מוסיף יאסף בלא זמנו כמ"ש באו"ח סי' רל"ח. כך אמרו חכמים אין רנה של תורה אלא בלילה שנאמר קומי רוני בלילה וכל העוסק בתורה בלילה חוט של חסד נמשך עליו ביום וכל בית שאין נשמעין בו דברי תורה בלילה אש אוכלתו:
[ט] ואין דברי תורה מתקיימים במי שמרפה עצמו עליהם ולא באלו שלומדים מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה אלא במי שממית עצמו עליהם ומצער גופו תמיד ולא יתן שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה. אמרו חכמים דרך רמז זאת התורה אדם כי ימות באהל אין התורה מתקיימת שלא תשכח אלא במי שממית עצמו באהלי החכמים וכן אמר שלמה בחכמתו אף חכמתי עמדה לי חכמה שלמדתי באף היא עמדה ונתקיימה לי ועוד אמר כי מיץ חלב יוציא חמאה במי אתה מוצא חמאה של תורה במי שמקיא עליה חלב שמצץ משדי אמו. וכל היגע בתלמודו בצנעה מחכים שנאמר ואת צנועים חכמה וכל המשמיע קולו בשעת תלמודו תלמודו מתקיים בידו אבל הקורא בלחש במהרה הוא שוכח שנאמר ערוכה בכל ושמורה אם ערוכה בכל רמ"ח איברים שלך משתמרת ואם לאו אינה משתמרת:
ספר השל"ה הקדוש – מסכת חולין – פרק דרך חיים תוכחת מוסר )טו(
סדר הלילה מעמק הברכה של אבא מורי זלה"ה עם הגה"ה שלי, טוב ללמוד כל לילה סמוך לשכיבה, ואפילו בלילות היותר קצרים שבקיץ אפילו דבר מועט, כדי שישכוב מתוך דברי תורה. אמרו ז"ל בפרק קמא דעבודה זרה (ג, ב) ובחגיגה פרק אין דורשין (יב, ב), כל העוסק בתורה בלילה הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום, שנאמר, יומם יצוה ה' חסדו כו'. ועוד כדי שתתקיים והגית בו יומם ולילה (יהושע א,ח). ואם מצער הוא וכמו שכתבתי לעיל בשם בעל ברכת אברהם שהעיד אביו בשם מהר"י קולין רבו ז"ל, שכשהיו לו עסקים הרבה מהקהילות ולא היה ספק בידו ללמוד, היה פותח ספר אחד ביום וקורא שורה או שתי שורות ולא יותר, וכן בלילה, כדי לקיים והגית בו יומם ולילה, דאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים בשעת הדחק. עוד כתב, כתב הטור בסימן רל"ח, ובענין לימוד הלילה יותר ויותר מבשל יום, ויותר בני הזהר במה שאמרו חז"ל (ויק"ר יט, א) אין רינה של תורה אלא בלילה, שנאמר, קומי רוני בלילה. גרסינן בעירובין בפרק הדר (עירובין סה, א) אמר ריש לקיש, לא איברי לילה אלא לגירסא. וגרסינן בפרק עושין פסין (עירובין יח, ב) אמר רב יודא אמר רב ירמיה, כל בית שנשמעין בו דברי תורה בלילה אינו חרב. הילכך, כיון ששעות הלילה נוחין ורצוין ללמוד, המבטלין עונשן מרובה, כל שכן שאם יארע לאדם מקרה שלא השלים חוקו בלימוד היום, שישלימנו מיד בו בלילה ולא ידחנה כלל, כדאיתא בפרק הדר (עירובין סה, א) רב אחא בר יעקב, יזיף ביממא ופרע בלילה, פירוש, היה לו חק קבוע ללמוד כך וכך ליום, ופעמים שהיה טרוד ביום ולא היה יכול להשלימו, והיה משלימו מיד בלילה, עכ"ל אורח חיים במקום הנזכר. וכתב עוד הטור יורה דעה בהלכות תלמוד תורה זה לשונו, אעפ"י שאדם חייב ללמוד ביום ובלילה, רוב חכמה מתקיימת בלילה, לפיכך מי שירצה לזכות בכתרה של תורה, יזהר בכל לילותיו, ולא יאבד אפילו אחד מהן בשינה באכילה בשתייה בשיחה וכיוצא בהם, אלא בדברי חכמה ותלמוד תורה. וכן כתב המיימוני בספר המדע בהלכות תלמוד תורה פרק ג', זה לשונו שם, אין אדם לומד רוב חכמתו אלא בלילה כו'. וכבר כתבתי בזה במקצת בחיבורי הקטן אשר קראתיו ברית אברהם על מאמר רז"ל שאמרו תכלית הימים הלילות יעיין שם. ויזהר כל אדם שיקשור הכנסת הלילה עם שקיעת החמה בלימוד התורה, וכן כתב הזוהר בענין אשמורת הבוקר, שיקשר לילה היוצא וגם יום הנכנס בתורה. וטעם אחד לשניהם בשוה, כי ראוי ונכון לקשר ולייחד מדת יום במדת לילה ומדת לילה ביום, וזהו סוד ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, והבן, ע"ל סי' י"א:
זוהר חלק א דף יא/א
פָּתַח רִבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר מַאי דִכְתִיב, (ישעיהו ל״ח:ב׳) וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה'. תָּא חֲזֵי, כַּמָּה הוּא חֵילָא תַּקִּיפָא דְאוֹרַיְיתָא, וְכַמָּה הוּא עִלָּאָה עַל כֹּלָא. דְּכָל מַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא לָא דָּחִיל מֵעִילָּאֵי וּמִתַּתָּאֵי. וְלֹא דָּחִיל מִמַּרְעִין בִּישִׁין דְּעַלְמָא. בְּגִין דְּאִיהוּ אָחִיד בְּאִילָנָא דְחַיֵּי וְיַלִּיף מִינֵּיהּ בְּכָל יוֹמָא.
דְּהָא אוֹרַיְיתָא תּוֹלִיף לְבַר נָשׁ לְמֵיזַל בְּאֹרַח קְשׁוֹט. תּוֹלִיף לֵיהּ עֵיטָא הֵיךְ יָתוּב קַמֵּי מָארֵיהּ לְבַטְלָא הַהִיא גְּזֵרָה. דְּאָפִילּוּ אִתְגְּזַר עֲלֵיהּ דְּלָא יִתְבַּטֵּל הַאי גְּזֵרָה, מִיָּד אִתְבַּטֵּל וְאִסְתָּלַּק מִנֵּיהּ וְלָא שַׁרְיָא עֲלֵיהּ דְּבַר נָשׁ בְּהַאי עַלְמָא. וּבְגִין כָּךְ בָּעֵי לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְאִשְׁתַּדְּלָא בְּאוֹרַיְתָא יְמָמָא וְלֵילֵי וְלָא יִתְעַדֵי מִינָהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב (יהושע א׳:ח׳) וְהָגִיתָ בוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה. וְאִי אִתְעַדֵּי מִינָּהּ דְּאוֹרַיְיתָא אוֹ אִתְפְּרַשׁ מִינָהּ כְּאִלּוּ אִתְפְּרַשׁ מֵאִילָנָא דְחַיֵּי.
תָּא חֲזֵי, עֵיטָא לְבַר נָשׁ, כַּד אִיהוּ סָלִיק בְּלֵילְיָא עַל עַרְסֵיהּ בָּעֵי לְקַבְּלָא עֲלֵיהּ מַלְכוּתָא דִּלְעֵילָא בְּלִבָּא שְׁלִים וּלְאַקְדְּמָא לְמִמְסַר קַמֵּיהּ פִּקְדוֹנָא דְּנַפְשֵׁיהּ (בראשית י"ט ע"ב) וּמִיָּד אִשְׁתְּזִיב מִכָּל מַרְעִין בִּישִׁין וּמִכָּל רוּחִין בִּישִׁין וְלָא שָׁלְטִין עֲלֵיהּ.
וּבְצַפְרָא קָם מֵעַרְסֵיהּ בָּעֵי לְבָרְכָא לְמָארֵיהּ וּלְמֵיעַל לְבֵיתֵיהּ וּלְמִסְגַּד קַמֵּי הֵיכָלֵיהּ בִּדְחִילוּ סַגְּיָא, וּבָתַר כֵּן יִצְלֵי צְלוֹתֵיהּ וְיִסַּב עֵיטָא מֵאִנּוּן אֲבָהָן קַדִּישִׁין דִּכְתִיב, (תהילים ה׳:ח׳) וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ אָבוֹא בֵיתֶךָ אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ.
הָכִי אוּקְמוּהָ לָא לִבָּעֵי לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְעָאֳלָא לְבֵי כְּנִישְׁתָּא אֶלָּא אִי אַמְלִיךְ בְּקַדְמִיתָא בְּאַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, בְּגִין דְּאִנּוּן תְּקִינוּ צְלוֹתָא לְקָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַאֲנִי בְּרוֹב חַסְדֶּךָ אָבוֹא בֵיתֶךָ, דָּא אַבְרָהָם. אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ, דָּא יִצְחָק. בְּיִרְאָתֶךָ, דָּא יַעֲקֹב. וּבָעֵי לְאַכְלָלָא לוֹן בְּרֵישָׁא, וּבָתַר כֵּן יֵיעוּל לְבֵי כְּנִשְׁתָּא וִיצַלֵּי צְלוֹתֵיהּ. כְּדֵין כְּתִיב, (ישעיהו מ״ט:ג׳) וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר.
ביאור הסולם על הזוהר
קפ) פתח רבי שמעון וכו': פתח ר"ש ואמר, מה שכתוב, ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל אל ה'. בוא וראה, כמה חזק כח התורה, וכמה היא עליונה על הכל. כי כל מי שעוסק בתורה, אינו ירא מעליונים ומתחתונים, ואינו ירא מחליים רעים שבעולם, מפני שהוא אחוז בעץ החיים, ולומד ממנו בכל יום.
קפא) דהא אורייתא תוליף וכו': כי התורה מלמדת את האדם ללכת בדרך אמת, מלמדת לו עצה איך ישוב לפני אדונו לבטל הגזירה. כי אפילו נגזר עליו שהגזירה לא תתבטל, היא מתבטלת מיד ונעברת ממנו, ואינה שורה על האדם בעולם הזה. ומשום זה, צריך האדם לעסוק בתורה יום ולילה, ולא יסור ממנה. ז"ש, והגית בו יומם ולילה. ואם הוא סר מן התורה, או נפרד ממנה, הוא כאלו נפרד מעץ החיים. ביאור הדברים, הנה פתח בתפילה, בפסוק ויסב חזקיהו פניו אל הקיר, ומפרשו רק באורייתא. והענין הוא כמ"ש במקום אחר (זוהר ואתחנן דף ד' אות י"א) שע"כ נתקבלה תפילתו משום שלא היה דבר חוצץ בינו ובין הקיר, שה"ס השכינה הקדושה. וע"ז אומר כאן, שעצה זו עלתה לו רק בכח התורה, שהשיג על ידה לבא לתשובה שלמה, עד שלא היה דבר חוצץ בינו ובין השכינה הקדושה, וע"כ נתבטלה הגזירה שנגזרה עליו מיתה. וע"כ מסיים ובגין כך כיון שאנו רואים שכח התורה גדול כל כך עד לבטל גזירת מות, בעי ליה לב"נ לאשתדלא באורייתא יממא ולילי. ולא יתעדי מינה.
קפב) ת"ח עיטא לבר וכו': בוא וראה, עצה לאדם: כשהוא עולה בלילה על מטתו צריך לקבל עליו מלכות שלמעלה, בלב שלם, ולהקדים למסור אליו פקדון נפשו, ומיד הוא ניצל מכל חליים רעים ומכל הרוחות הרעות, שאינן שולטות עליו.
ביאור הדברים, כי קרא ה', לאור יום, דהיינו אור הדביקות והקדושה, שאנו משיגים מהש"י. וזהו ממשלת היום, ולחושך קרא לילה, דהיינו הכחות דפרודא המפרידות אותנו מאורו ית', הוא ממשלת הלילה. ולפיכך אנו ישנים בלילה, שהוא חלק א' מששים במיתה שהוא ממשלת הס"א. ומתוך ב' הממשלות האלו אין אנו יכולים להדבק בו ית' לנצח, כי אנו מפסיקין דבקותו ית' מכח ממשלת הלילה החוזרת ובאה עלינו תמיד והמפסקת אותנו מעבדותו ית'.
ולתקן זה, נותן לנו ר"ש עצה, שבכל לילה טרם שהולך לישון, בעי לקבלא עליה מלכותא דלעילא בלבא שלים, כי בעת שהלילה מתוקן כמו במעשה בראשית, דכתיב, ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, שפירושו, שלילה ויום מיוחדים שניהם לגוף אחד ויום אחד, הנה אז נקראת הלילה ממשלת המלכות, ושום קלי' לא תתערבה עמה.
וע"כ גם האדם צריך לקבל עליו מלכות עליונה זו בלב שלם, בלי שום חציצה בינו ובין המלכות, כלומר, שיקבל עליו מלכות שמים בין לחיי ובין למותא, ושום דבר שבעולם לא יזיזוהו להרחיקו ח"ו במשהו מהמלכות העליונה, דהיינו בסו"ה ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך (דברים ו'), ואם קבל זה עליו בלב שלם, נמצא בטוח בעצמו שכבר לא יצוייר יותר שום דבר חוצץ בינו למקום ית'.
וע"כ נבחן בזה שנתקדם לממסר פקדונא דנפשיה, כי הקדים למסור נפשו בידו של הקב"ה, דהיינו לקיים מצותיו בכל השלמות עד למסירות נפש, וע"כ כשישן ורוחו מסתלק, אינו טועם עוד בזה א' מששים ממיתה, שהוא כח הס"ם, אלא רק בחינת מסירת נפש בדרך מצוה, כי כבר אין כח מיתה שולט עליו. באשר שהכניסו לכח מס"נ של מצוה.
וכשעושה כן. שוב אין ממשלת הלילה יכולה לפגום אותו, ולהפסיקו מנועם עבודתו ית', כי אצלו כבר הערב והבוקר יום אחד, ואין הלילה אלא חלק מהיום ממש. וע"כ ומיד אשתזיב מכל מרעין בישין ומכל רוחין בישין, ולא שלטין עליה, כי הלילה שלו כבר יצא מרשות הס"א, שהרי לא יצוייר לו עוד, שום דבר חוצץ בינו ובין השכינה הקדושה, ואין עוד כחות הס"א והדין שולטים עליו.
קפג) ובצפרא, קם מערסיה וכו': ובבוקר כשהוא קם ממטתו, הוא צריך לברך לאדונו ולהכנס לביתו, ולהשתחוות לפני היכלו ביראה גדולה. ואחר כך יתפלל תפלתו. ויקח עצה מן האבות הקדושים שכתוב, ואני ברוב חסדך אבא ביתך אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך.
פירוש. הוא תרגום של הפסוק ואני ברוב חסדך אבא ביתך אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך. ואני ברוב חסדך הוא לברכא למאריה, על החסד שעשה עמו. אבא ביתך, הוא ולמיעל לביתיה. אשתחוה אל היכל קדשך, הוא ולמסגד קמי היכליה. ביראתך, הוא בדחילו סגיא. ובתר כן יצלי צלותיה. וטעם הדבר הולך ומבאר לפנינו.
וז"ש, ויסב עיטא וכו', כי התפלה שאנו מתפללין, היא תיקון השכינה הקדושה, להמשיך לה שפע למלאותה מכל חסרונותיה. כי ע"כ כל הבקשות הן בלשון רבים, כמו וחננו דעה וכו' השיבנו אבינו וכו'. כי התפילה היא בעד כלל ישראל, שכל שיש בשכינה הקדושה, יש בכלל ישראל. והחסר בה, חסר בכלל ישראל, ונמצא כשאנו מתפללין בעד כלל ישראל, אנו מתפללין לצורך השכינה הקדושה, כי היינו הך.
ונמצא שקודם התפילה אנו צריכים להסתכל בחסרונות שבה, כדי שנדע מה שצריך לתקן בה ולמלאותה, אמנם כל הדורות של כלל ישראל כלולין בשכינה הקדושה, ואלו התיקונים שקבלה מהדורות שקדמו לנו אין אנו צריכים עוד לתקן בה, אלא שאנו צריכים להשלים עליהם, דהיינו לתקן מה שנשאר חסר בה אחר תיקונם.
והנה האבות הקדושים הם הכולל של כלל ישראל, כי הם ג' השרשים של כל ששים רבוא נשמות ישראל מכל דור ודור עד לגמר התיקון, וכל ההמשכות והשפעות. שכלל ישראל ממשיכים ומקבלים בכל הדורות, מקובלים תחילה אל האבות הקדושים, ומהם מגיע השפע אל כלל ישראל שבאותו הדור שהמשיכו השפע. כי כן הסדר הרוחני, ששום ענף אינו יכול לקבל כלום רק דרך שרשו, ועיקר ההארה נשאר בשורש ורק חלק ממנו נמשך לענף. ולפיכך נמצא, שכל התיקונים שכבר נתקנו בשכינה הקדושה, הם עומדים וקיימים בנשמות אבותינו הקדושים.
וזה אמרו לא לבעי ליה לבר נש לעאלא לבי כנישתא אלא אי אמליך בקדמיתא באברהם יצחק ויעקב, כמבואר, שכל ענין תפילתנו היא רק להשלים מה שחסר עוד בשכינה אחר התיקונים שכבר נעשו בה עד עתה. לכן צריכים מקודם לדעת ולהמשיך בשכינה הקדושה את כל התיקונים שכבר תיקנו בה, ואז נדע מה שצריך עוד להוסיף עליהם.
וז"ש שאין לאדם ליכנס לבית הכנסת מטרם שאילת עצה באבות הקדושים, כי צריכים להמלך בהם לידע מה שצריך עוד לתקן, וזה יתכן, רק אחר המשכתנו בשכינה הקדושה כל מה שהאבות הקדושים כבר תיקנו בה, ואז נראה מה שעוד חסר בה, וז"ש בגין דאינון תקינו צלותא, כי הם תיקנו הצלותא, שהיא השכינה הקדושה שתיקון אברהם, נקרא שחרית, דיצחק מנחה, ודיעקב, ערבית, וכיון שכן, אנו צריכים מקודם להמשיך כל שיעור התיקון, שכבר תיקנו הם בצלותא, ואז נדע מה שיש עוד להתפלל ולתקן מה שחסר בה.
קפד) הכי אוקמוה וכו': והעמידוהו כך. שאדם אינו צריך להכנס לבית הכנסת, אלא אם נמלך מתחילה, דהיינו שמקבל רשות, באברהם יצחק ויעקב, משום שהם תקנו התפילה לפני הקב"ה. ז"ש, ואני ברוב חסדך אבא ביתך, זהו אברהם, שהוא חסד. אשתחוה אל היכל קדשך, זהו יצחק. שמצדו נקראת המלכות היכל. ביראתיך, זהו יעקב. שה"ס ת"ת הנקרא נורא. וצריך להכלל בהם תחילה, ואח"כ יכנס לבית הכנסת ויתפלל תפלתו. אז כתוב, ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר.
הנה הולך ומבאר כאן ג' תיקונים כוללים שנעשו בשכינה הקדושה ע"י האבות: אשר אברהם תיקן אותה בבחינת בית, שפירושו דירת קבע, באופן שהאדם יוכל להדבק בה בתמידות כמו שהוא בביתו בתמידות, ויצחק הוסיף תיקון, ותיקן אותה בבחינת היכל הקדש, שפירושו, שהמלך שוכן בה בקביעות כי המלך נמצא תמיד בהיכלו.
ויעקב הוסיף תיקון, ותיקן אותה בבחינת יראה, שהוא ענין תרעא לדרתא, דהיינו בחינת פתח, הן לבחינת בית שבה והן לבחינת היכל הקודש שבה, בסוה"כ מה נורא המקום הזה וזה שער השמים (בראשית י"א). ואחר שהאדם נכלל כבר בג' התיקונים ההם של האבות בשלימות, אז אפשר לו לדעת כל השיעור שכבר נתקן בשכינה הקדושה, ואז ייעול לבי כנישתא ויצלי צלותיה, לתקן בשכינה מה שעוד חסר בה.
וביאור הדברים, כי אברהם הוא שורש החסד שבנשמות ישראל, כי הוא תיקן השכינה הקדושה לבחינת בית קבול לאור החסד, וקבלה החסדים בעד כל נשמות ישראל בכל מלואן. ואם היה נשאר כן, היו כל ישראל דבקים בהשי"ת דבקות תמידית, והשכינה הקדושה היתה בית מלכות המלא כל טוב ועונג, ולא היה שום איש רוצה להפרד ממנה אפילו לרגע.
אמנם כל תיקונו של אברהם היה, בסוד שעשה בית קבול שלם, לבלי שום אפשרות של פגם, לאור החסדים, דהיינו שהעלה אותה לבחינת השפעה ונ"ר ליוצרנו ית', ולא לקבל להנאת עצמנו כלום, כי זהו המדה ובית הקבול של אור החסד. כמ"ש חז"ל על מדת האומר שלי שלך ושלך שלך חסיד (אבות פ"ה), שאינו דורש להנאת עצמו אף משהו.
וכיון שכל הצמצומים וכל אחיזת הס"א הוא רק בבחינת הקבלה לעצמו, נמצא שהסיר בזה כל חלאת הקליפות והס"א לגמרי, ונתקנה השכינה בתכלית הטהרה. אמנם עוד לא היתה נגמרת בזה מחשבת הבריאה כי מחשבת הבריאה היתה בעיקר, להנות לנבראיו אשר מדת ההנאה תלויה ושקולה רק בשעור החשק לקבל, שלפי גדלות החשק לקבל, כן מדת התענוג מהקבלה.
וע"כ אחר שכבר נתקנה השכינה רק בכלי של השפעה בלי קבלה לעצמו כלום, שהוא ענין הסתלקות מלקבל ממנו ית', ורק להשפיע אליו לבד, וא"כ לא הגיע עוד מזה שום תיקון למחשבת הבריאה השורשית שאינה באה רק בגדלות החשק לקבל.
וז"ס אברהם הוליד את יצחק, כי אחר שיצחק מצא השכינה בתכלית השלימות והמילוי מאור החסד ע"י התיקונים של אברהם הרגיש את החסרון שיש בשכינה, שעוד אינה ראויה לקבל כל הכלול במחשבת הבריאה כנ"ל, ע"כ הלך ותיקן אותה לבית קבול, באופן שתהיה ראויה לקבל כל השלימות הנרצה והכלולה במחשבת הבריאה, דהיינו שעורר גם את החשק לקבל ממנו ית', אלא רק בבחינת קבלה ע"מ להשפיע, שפירושו, שחושק מאד לקבל ורק מטעם שהמשפיע רוצה כן, ולולא שהמשפיע היה רוצה כן, לא היה בו שום רצון של משהו לקבל ממנו.
ונודע שקבלה ע"מ להשפיע נחשבת להשפעה ממש, ונמצא שאין עוד לס"א שום אחיזה ברצון לקבלה הזו. וע"כ נתקנה על ידו השכינה הקדושה בכל השלימות הגדולה האחרונה, כי עתה היא ראויה לקבל כל הנועם והרוך מכל מה שחשב הש"י להנות לנבראיו, בעת שעלו במחשבה לבראם.
ולפיכך נקראת עתה השכינה הקדושה בבחינת היכל קדשו ית', כי עתה שוכן בה המלך בכל הדרו ותפארתו כמו מלך בהיכלו. אמנם מבחינת תיקונו של אברהם היא נקראת רק בית, כלומר בית המלכות, כי עוד לא היה ניכר שם כל כבודו והדרו, כי אין כבודו של מלך ניכר אלא בהיכלו המיוחד לו, ונבחן בזה, שיצחק תיקן כל הגבורות שבנשמות ישראל, שפירושו, מיתוק כל הדינים שבהנהגתו ית': כי כל הצמצומים והיסורים והעונשים הבאים בעולם אינם אלא כדי לתקן את כלי הקבלה של הנשמות, שיהיו ראוים לקבל כל הטוב הכלול במחשבת הבריאה, ומתוך שיצחק כבר תיקן בשעתו את השכינה בשלימות הזו, הרי נתקנו בזה כל הגבורות, כי באו כבר למטרה הרצויה להם.
אמנם גם תיקונו לא נשאר כן, והוא כי העולם עוד לא היה מוכשר לגמר התיקון, וע"כ יצא ממנו עשו הרשע, שהוא קלקל את תקונו, ולא עמד בו להיות מקבל רק ע"מ להשפיע, כמו שתיקן יצחק, אלא שנכשל בקבלה לעצמו, כלומר שגם בעת שנגלה לו שאין המשפיע רוצה שיקבל, רצה ג"כ לקבל מטעם הנאת עצמו, וע"כ נאחזו בו הס"א והקליפות בסוד אדמוני ואיש שעיר. ועי"כ הוריד שוב רגלי המלכות לקליפות, בסוד ורגליה יורדות מות.
וכיון שראה יעקב את הקלקול של עשו הרשע, הלך ותיקן את השכינה הקדושה במדת היראה. שה"ס וידו אוחזת בעקב עשו (בראשית כ"ה), שאמרו בזוהר דהאי י' דשדי עשו לעקבוי, ארמה יעקב לרישיה. כלומר כיון שראה יעקב את הקלקול של עשו בהאי י' שה"ס השכינה, תיקן את עצמו ביראה גדולה עד שהעלה את השכינה לבחינת עטרה על רישיה. ועי"ז נאחז בב' התיקונים של אברהם ויצחק בבת אחת, ולא יצא ממנו שום פסול.
אמנם תיקון זה אינו עוד גמר תיקון, כי היראה דומה לבחינת יראת חטא שהרי עקבו של עשו גרם לו היראה ההיא, מבלי לחטוא כמותו, אבל בגמר התיקון, הוא, אחר שיתבטל עקבו של עשו, בסו"ה בלע המות לנצח, שהיראה תהיה אז, רק בגין דאיהו רב ושליט. והנה יעקב לעצמו ודאי השיג גם היראה האמיתית הזו, אלא מבחינת כלל ישראל נשאר תיקון זה לכל הדורות אחריו עד גמר התיקון.
וזהו אמרו ואני ברוב חסדך אבא ביתך, דא אברהם, כי אברהם תיקן אותה בבחינת בית המלכות המלא מכל טוב, באור החסד כנ"ל. אשתחוה אל היכל קדשך, דא יצחק, כי יצחק תיקן אותה בבחינת היכל הקדש להדר כבוד המלך. כראוי לו ית' כנ"ל, ביראתך, דא יעקב, כי יעקב תיקן אותה במדת היראה, ועי"ז תיקן אותה לבית קבול לכל התיקונים של אברהם ויצחק יחד, כנ"ל.
ובעי לאכללא לון ברישא, כי איך ידע מה שנשאר לתקן עוד לשכינה, אם לא יכלל את עצמו בכל אלו ג' התיקונים, שכבר תיקנו בה האבות הקדושים, דהיינו שיקבל על עצמו להתנהג על פי תיקוניהם הנ"ל. וזה נבחן שנכלל במדתם כנ"ל.
ורק אחר שנכלל בכל אלו ג' תיקונים של אבותינו הקדושים, יתחיל לתקן אותה ממקום שהניח לנו יעקב אבינו, דהיינו להעלות היראה למדת הרוממות בגין דאיהו רב ושליט, ובתר כן ייעול לבי כנישתא ויצלי צלותיה, דהיינו שיתפלל וימשיך בה האורות העליונים עם יראת הרוממות להביאה לגמר התיקון. כדין כתיב ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר.
ספר נפש החיים – שער ד – פרק יח
ובהקדמת הזוהר [י"א א' וכ"ה באותו הלשון בפ' ואתחנן ר"ס ע"א], תא חזי כמה הוא חילא תקיפא דאורייתא, וכמה הוא עלאה על כולא, דכל מאן דאשתדל באוריית' לא דחיל מעלאי ותתאי ולא דחיל מערעורין בישין דעלמא, בגין דאיהו אחיד באילנא דחיי ואכיל מיני' בכל יומא, דהא אורייתא איליף לי' לב"נ בארח קשוט אוליף לי' עיטא כו'):
[למדנו שכל אדם העוסק בדברי תורה ושפתיו מרחשות בתורה, הקב"ה חופה עליו והשכינה פורשת עליו כנפיה, וזה שכתוב, "ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך" כו':
ובהקדמת הזוהר (י"א א' וכ"ה באותו הלשון בפ' ואתחנן ר"ס ע"א), בא וראה כמה הוא חזק כח התורה, וכמה הוא עליון על הכל, שכל מי שעוסק בתורה לא יפחד מעליונים ותחתונים ולא יפחד מחוליים רעים שבעולם, כיוון שהוא אחוז באילן החיים ואוכל ממנו בכל יום, וזאת התורה שמלמדת לאדם דרך אמת ומלמדת אותו עצה כו']: