מסכת אבות פרק ב' משנה ה':
הוּא הָיָה אוֹמֵר: אֵין בּוּר יְרֵא חֵטְא, וְלֹא עַם הָאָרֶץ חָסִיד, וְלֹא הַבַּיְשָׁן לָמֵד, וְלֹא הַקַּפְּדָן מְלַמֵּד, וְלֹא כָּל הַמַּרְבֶּה בִּסְחוֹרָה מַחְכִּים. וּבִמְקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים, הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִישׁ:
אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד. איתא בשבת (סג.) אם ראית תלמיד חכם אפילו הוא נוקם ונוטר חגרהו על מתניך, ואם עם הארץ חסיד הוא, לא תדור בשכונתו. [כי לרוב עניותו בתורה גסות רוחו מושלה בו, כמו שאמרו (קידושין מט:) סימן לגסות הרוח עניות דתורה. (כת"י)].
בספר אהל יעקב מדובנא פרשת בהעלותך (בשפת היריעה דף כד ע"ב) כתב על זה משל, לסוחר שרצה לנסוע ליום היריד בלייפציג, והיה לו בן שובב, ובקשה אשתו שיקח עמו את הבן, והבן לא אבה לנסוע עם אביו, עד אשר הבטיחו אביו שיקנה לו בלייפציג שעון יפה, ואז נסע יחד עם אביו. ויהי בדרך במלון בא אליו עני אחד, ובידו שעון, ויאמר אליו ראה נא זאת מצאתי, אנא קנה אותו מידי כי אמכור אותו בחצי המחיר שלו, והסוחר סירב לקנותו, ואז התחיל הנער לבכות, ויאמר אל אביו, למה רמיתני, הנה הבטחת לי שתקנה לי שעון יפה, וזה רוצה שתקנה אותו בחצי המחיר, ובכל זאת לא רצית לקנותו, ואיך אאמין לך שתקנה לי שעון לייפציג ותשלם כל שוויו. ויען אביו ויאמר אליו, בני, אשכילך ואורך הטעם שלא רציתי עתה לקנותו, דע כי האיש הזה הוא עני ואביון, ולא ראה שעון מימיו, ועתה שמצא שעון הוא חושב בלבו כי בודאי שוה אלף דינרים, וגם אם יאמר שימכרנו לי בחצי שוויו, על כל פנים הוא חמש מאות דינרים, לא פחות. ובאמת ידוע ידעתי כי בלייפציג בלכתי אל האומן שמוכר שעונים, לא יבקש ממני אלא עשרים דינרים ואף אם ירצה להרויח יותר, יבקש עשרים וחמשה דינרים, ואם כן למה־אקנהו מן העני הזה, אך דע שאני עומד בהבטחתי. הנמשל בדרך כלל עם הארץ חסיד אין לו הבנה על ערך עבודתו ותכונתו, שהוא אולי יעריך את עצמו כאברהם אבינו או כיעקב אבינו, ואם הוא עניו, יחשוב את עצמו כמו דוד המלך, ואם הוא עניו ביותר יחשוב עצמו כמו חבקוק, והכל מסיבת העדר הבנתו בערך אנשי התורה והמצוה, מה שאין כן תלמיד חכם, גם אם הוא יהיר קצת, ונוקם ונוטר, נפשו יודעת מאד כי טובה צפרנם של ראשונים מכרסם של אחרונים. ואם הראשונים כמלאכים אנו כבני אדם, ואם הראשונים כבני אדם אנו כחמורים (שבת קיב:), על כן חגרהו על מתניך.