הדור הבא טכנולוגיה

קטגוריה: הרב קוק

  • הערות על אורות התורה פרק א' פסקה א'

    במשך השנים שמעתי רבות את האמירה: אל תשאל שאלות, פשוט תגיד את מה שאתה רוצה להגיד.

    לצערי האמירה הזאת פשוט מתעלמת מעולם שלם של הוראה ודידקטיקה בתחום זה.

    אני רוצה להעלות כמה שאלות על הפסקה כדי שכאשר נקרא את הפסקה נוכל להבין על איזה נושאים ומחשבות אולי היא עונה ומתייחסת.

    מה היחס בין התורה לחכמים? האם התורה שבעל פה היא 'המצאה' אנושית או 'התגלות' אלוהית?

    למה ההלכה לפעמים מרגישה כל כך רחוקה מהרוח? איך מחברים בין ה'אור' הגדול לבין הפרטים הקטנים של החיים?

    מה התפקיד שלנו? האם אנחנו רק רובוטים שמעבירים מידע, או שיש לחידוש שלנו ערך עצמי?

     

    בנוסף עוד כמה שאלות שכדאי להתייחס אליהן:

    1. שאלת המקור: האם התורה היא משהו שקרה פעם אחת בהיסטוריה, או שהיא זרם של חיים שממשיך לנבוע בכל דור?

    2. שאלת המרחק: איך ייתכן שאלוהים האינסופי והמוחלט מצליח "לתקשר" עם בני אדם מוגבלים וקטנים?

    3. שאלת הסתירה: למה התורה שבכתב נראית לפעמים כאידיאל נשגב ורחוק, בעוד התורה שבעל פה עוסקת בפרטים טכניים ומעשיים?

    4. שאלת היצירתיות: האם כשאנחנו מחדשים חידוש בתורה אנחנו "ממציאים" משהו משלנו, או שאנחנו רק חושפים משהו שהיה קיים?

    5. שאלת הלאומיות: מה הקשר בין האופי המיוחד של עם ישראל לבין האופן שבו ההלכה נראית היום? האם עם אחר היה יוצר תורה שבעל פה אחרת?

    6. שאלת הסמכות: מדוע עלינו לציית לדברי חכמים (תורה שבעל פה) באותה רמת רצינות שאנו מתייחסים לדברי אלוהים (תורה שבכתב)?

    7. שאלת החוויה: למה כשאנחנו לומדים תנ"ך אנחנו מרגישים התעלות רוחנית, וכשאנחנו לומדים גמרא אנחנו מרגישים עמל שכלי ומעשי?

    8. שאלת השלמות: האם אפשר להסתפק רק בתורה שבכתב (כפי שטענו הצדוקים או הקראים), או שחסרונה של התורה שבעל פה יוצר עולם חסר?

    9. שאלת הצינור: אילו כוחות בתוך הנשמה שלנו מופעלים כשאנחנו עוסקים באמונה והגות, לעומת הכוחות שפועלים כשאנחנו עוסקים בהלכה למעשה?

    10. שאלת האיחוד: איך מחברים בין "שמיים" (רוחניות מופשטת) לבין "ארץ" (חיים ארציים), כך שלא יסתרו זה את זה אלא "ינשקו" זה לזה?

     

    די בקלות ניתן לבנות דיון שלם על גבי כל אחת המשאלות הללו.

  • עקבי הצאן – דעת אלוהים

    עברתי על הטקסט במקור וראיתי שהוא צריך הגהה

    המקור הוא מאתר ויקיטקסט
    עקבי הצאן/דעת אלוהים – ויקיטקסט (wikisource.org)

    בקריאה אני מנסה להשמיע לעצמי מה פי מוציא תוך כדי התפילה "שְׁגִיא֥וֹת מִֽי־יָבִ֑ין מִֽנִּסְתָּר֥וֹת נַקֵּֽנִי!"

     

    כל חזיון, בין מוחשי בין שכלי, הבא להתיצב במצב של פגישה יחושית, אצל כל חש, וכל משכיל, מיד הוא מעורר רגש או מחשבה, שהיא כפולה, אחת שהיא שתים, מצד עצמו של החזיון ומצד תאריו המתיחשים אל הנושא העסקן באותם הדברים. מובן הדבר שבדרך האומד של המחשבה הרמה יהיה עיקר החשיבות של יקרת החזיון תלוי בעצם ענינו. ובזה תתאים המחשבה היותר רוממה, דוקא להמחשבה היותר ילדותית, שגם המחשבה הנמוכה והשטחית לא תכניס בקרבה שום רעיון המעתיק אותה מעל עצם חזיונה, כי הלא אין המחשבה הפעוטה יודעת כלל את משפטי החוש והמוחש, ולא את ארחות השכל והמושכל שבעיון. אמנם המרחק רב בין שתי הנקודות, מכל-מקום הם דומים לפגישות של הנקודות הקצוניות שבקו ההיקף, שהמהלך היותר גדול הוא דוקא המביא את הנקודות במעמד של סמיכות.

    המחשבה המתרוממת מעל השטח הנמוך, היא כבר מבחנת שהנבחר שבעסק חושה ושכלה יהיה העסק בתארי החזיון מצד יחושם לה, ובזה היא מסירה מעליה את התמהון ואת הערבוביה הבאים לרגלי דבר זר, כי כבר אין כאן דבר זר באמת, כי-אם היא עסוקה בחלקים מחלקי הויתה. ואם יהיה החזיון דבר נעלה ומרומם, מקור שאיננו נשאב ונפסק כי-אם מעין המתגבר, אז תהיה שרויה המחשבה תמיד בנחל עדנים, של שאיבת אוצרות חיים חדשים קרובים לה המביאים לה אורה וצהלה, זיו חיים ומנוחה. ואם יהיה החזיון ההוא נושא כזה, שבכל נקודה שתתגלה ממנו ברגש ובמחשבה, תהיה מקבלת אל כל טוב ונועם, אל כל הוד ותפארת, אל כל חסד וגבורה, אל כל שכל ואורה, אל כל מה שהוא טוב והוא נשא, הנמצא בנפש ההוגה והחושב, – אז תצא התאמצות טבעית מהצד היותר עליון שבתשוקות הנפש, לסלול מסילות, איך להגדיל ולהתמיד את היחש שבין המחשבה והרגש אל אותו החזיון, שתאריו הם כל- כך מקבילים אל הצד העליון והיותר טוב שבקרבו. ואם עוד תמצא המחשבה שאותן הנקודות שבקרבה מצד היותר טוב והיותר עליון, המקבילים אל החזיון הנעלה, הנם מצד אחד כל-כך קטנים בשיעורם ומועטים בערכם, מול האוצר הטוב שהם מוצאים בהחזיון עד שהם נראים כאילו הם נדעכים וכבויים, וכל מה שיהיה נחשב להם לנשא, לגדול ואדיר ומאיר, נחשב כנגד אותה האורה המתגדלת ע"י החזיון כאין ואפס, ובכל זה מצד רוממות החזיון עצמו, שתאריו המתיחשים נפגשים בה, מתגדלות ומתאדרות כל אותן הנקודות הטובות והמאירות שבאוצר הנפש, ומתמלאות בכל עת כח יותר נאדר, וזיו שכל יותר גדול וחפץ של יושר יותר מפואר ומתרחב ועדן אהבה יותר טהור ומרומם, – אז התשוקה של התמדת המצב היחושי והגדלתו מתגברת עד עומק נקודת חפץ החיים עצמו. ואם אח"כ יתברר להמחשבה שכל הטוב, כל החיים, שכל הנקודות המאירות בקרבה מאז, הם באמת באים מאוצר החיים של אותו החזיון לבדו, אז תקבע התשוקה היחושית את מקומה, לא רק בנקודה המרכזית של החיים המחשביים וההרגשיים, כי-אם תשאר כלה, חיה וקיימת, עולה ופורחת, רק באור החזיון אוצר חייה ומעון ישעה וזיוה. כל זה המצב המענג, המעדן והמחיה, יוכל לבא רק מהמחשבה המבוכרת, שכבר הורגלה להתיחס אל החזיון מצד תאריו היחושיים לה שאז נעתק מאור הנפש המאפל של הזרות הבא עם כל עצם שחוצה לה. מה שאין כן אם המחשבה הילדותית לא תזוז ממקומה, וכל שיחה ושיגה יהיה רק עם העצם, – החזיון שהוא מרום ונשגב, אז תתע במסילות זרות לרוחה. אמנם תתבטל לפעמים, מגודל ועצם של החזיון, גם לפעמים תכנס בה איזה חמדה שירית רפויה, – אבל לא תוכל להחזיק מעמד בחיים, ואם רוממות החזיון יתגבר הרבה בשרעפיה , תהיה מוכרחת להסב פניה ממנו. ואם לא תוכל על נקלה לעשות זאת, מפני גודל האורה והחשיבות שכבר הסכינה בהם מעט, לרגלי ההזרחות הראשונות שהיו עדיין בלתי נעתרות, תחל אז לבקש דרכים, איך לסקל לפניה מסילת הבריחה, והם מתפרדים לדרכים שונים : או להסב עין לחזיון אחר שאיננו כל כך מאיר וחודר, או למעט ע"י חנוכים ותרבויות שונות את נטייתה העתיקה לנשגב ומרום, עד שתוכל ג"כ למצא מחשכים לעמוד שם במעמד של הסתפקות בעצם מציאות החזיון הזר ההוא. ומזה עוד צעד לידי הכחשה וכפירה, שכל אלה לא היו צריכים, ולא יכולים לבא ע"י הסדר של המחשבה הברורה, העסוקה עם התארים המתיחשים לה, שאז נאגדת היא לא עם דבר זר כי-אם עם עצם חייה.

    המחשבה הראשית של האדם בדבר האלהים היא מלבבת, באיזה מדה בכח, גם את המח והלב היותר ריק ויותר נבער, הסדר והמשטר הזיו והחיים שבמציאות מוכרחים להבריק בנפש את הברק של הגודל והטוהר של החיים והעוצם, שבמקור הכל.

    המחשבה הילדותית, שהיא גם הנשאה מכל גם הנמוכה מכל, אינה יודעת לעסוק רק בעצם, והעצם הלא לפי מושגה הוא נכר וזר לה, לא תוכל להכירו כי-אם בדרך ארעי, וכשהיא רואה שהוא מקיף את כל חייה, את כל רגשותיה והויתה, עד שכמעט לא נשאר לה מקום לרגשי עצמותה, שוב היא משתמטת ממנו. ובזה מתחילים נטיות הדרכים, עם צרופי הדמיונות וערבובי האור והחושך, ולמות של עבודה זרה ושל כפירה תוצאות.

    האידיאלים האלהיים, והחמדה הפנימית, הרוממה והעצמית אליהם, להתרומם אליהם, לציירם בשכל וברגש, ולהגשים דוגמתם בפועל של סדרי החיים, הם הנם תולדותיה של המחשבה המבוכרת, שלעילויה אין קץ ותכלית, והיא הולכת הלוך ואור, היא נותנת מקום להאדם, להרחיב דעתו, ולמצא את ערכו הפנימי באופן היותר טוב. ובצורה היותר נשאה ; היא הולכת ומאירה לו תמיד באורה אחר אורה, ממגמה רוממה לרמה ממנה, ומאידיאל נשא ונשגב ליותר נשא, עד אין קץ ואין תכלית…

    דעת אלהים שבדרכי ד', הנשאים והנצחיים, העומדים מעל לכל גבול, לכל מסגר של זמן ושל מקום. הם שוללים את ההכרח המכוער והנשפל של עבודה זרה, ואת החלי והבוז ואת האפיסות של הכפירה והספקנות. וכשהם זורחים בלאום שלם בכל מילואו, בהויתו, ותולדתו, בנטיית גזעו, ותפארת אבותיו, עד שהוא מוצא בקרבו את החשק והעז, של ההשוייה וההתאמה למרומי האידיאלים האלהיים, עד שגם מה שהוא מרחיב את עצמותו, את מקומו, בעמים ובעולם, בתוך תוכה של נטיה זו, תשכון השאיפה האידיאלית של כל מה שהוא טהור וזך, של כל מה שהוא דעה ויושר, עד שהדרך הנצחית סלולה לפניו, ללכת מחיל אל חיל, – עם כזה לא יוכל לעולם לשאול : מה מטרה יש במציאותו ? ולא יוכל מעולם להואש מגדולתו ותפארתו, מעזו ונצחו, הוא רואה את אורך ימיו בפניו.

    זהו כחו של ישראל !

    בכל מקום שיש יסוד אידיאלי נצחי אלהי לדרכי האורה, של דעת אלהים הטהורה, מרוכז באיזה אומה, בשיעור קטן או גדול, רק ממנו הוא לה ; וכל המעיב והמחשיך בנו או בעמים אחרים את האורה האלהית, את החפץ הציורי והמעשי, לשלטון של עילוי כל עז של צדק ואור, זה הוא תולדה של המחשבה הזרה, שלא תדע את שם ד' ודרכיו. ואם תקרא בשם אלהים, או תפנה אל האלילים, או תחקה לפנות אל היחש העצמי של האלהות, שהזרות והריחוק יחשיך את האור, ולא תקום ממנה תכונה לאומית נצחית וחזקה, ללכת באור ד', – ומבלעדי השאיפה המוסרית העדינה הפנימית, החקוקה באמת ליעקב וחסד לאברהם , – הנם משתחוים להבל ולריק, ומתפללים לאל לא יושיע.

    תשועת אלהים איננה קרובה כי-אם לפי אותה הרוממות המוסרית שתטביע הקריאה בשמו באומה, באנושיות ובמציאות …

    קוראי בשם ד', שלא ממקור ישראל, אינם יכולים אחרת, כי-אם שיעשו את קריאת האחדות הילדותית לחטיבה תכליתית, מבלעדי דרכי האורה שהם מוכרחים להיות נובעים מהאידיאלים האלהיים, שלא רק בנפש יחידית של אדם נעלה הם קבועים, כי-אם בצורתו של יעקב בכללו, בצורה הלאומית של כנסת ישראל "מידי אביר יעקב משם רועה אבן ישראל" , והיא הולכת ומתעלה, בין בעליתה, בין בירידתה שהיא לעולם צורך עליה.

    השנאה לישראל במקורה הפסיכולוגי נובעת מהשלילה של שאיפת החיים הישראליים, במובן הלאומי והכללי, שזה הוא נגוד שנעשה מורגש ונפעל בפועל גם בלא הבנה וידיעה, "אע"ג דאיהו לא חזי מזליה חזי" .

    העסק האידיאלי להרחבת דרכי ד', מצד אור החיים, ההתאמה וההשויה הנצחית שמוצאת בקרבה האומה כולה אליהם, הוא מפנה מקום לתביעה תמידית של דעת אלהים, ולהתעוררות גבורה לאומית למטרה הנצחית שלה, "דוד מלך ישראל חי וקיים" , "ויעש דוד שם דעביד שמא קדישא דקוב"ה" . המטרה שהיא מתאחדת עם החיים הכלליים לא תעשה את עסקה עראי, לא תשים את היחש האלהי לאיזה מקצע מיוחד שבחקירה. "כי לא דבר ריק הוא מכם" , "כי הוא חייך", ונחלת יעקב היא בלא מצרים .

    בעת החדשה בשורש שרשה פגשה כל המהומה האלילית, את חלק מנחשלי עמנו, עד שמצאה מקום ע"י שפינוזה, שנתגלגלה בפשיטת ולבישת צורה בשיטות שונות שהרעיון היסודי שלו הוא גורמם העקרי, ביחוד בסמיות העין וההתנכרות לטבע היהדות שבקרבו, – לכל הפחות לפי הבנת רוב העולם בו שהיא תולדה מוכרחת מסגנונו, – לצאת חוץ ממקור החיים של האידיאלים האלהיים, שהם עז וגבורה לישראל עדי עד, לחזור לנקודת הקטנות והילדות, והוא דוקא למה שמופלא ומכוסה, – לעצמות האלהים. ועם זה באה התולדה לעשות את המבוקש האלהי למין מקצוע של מחקר מיוחד, שהאדם עוסק בו מעט, הולך עמו קרי וארעי, והופך ממנו פניו. וכשהאנושיות אובדת את דרכה הנצחי, המתעלה בראש נקודת החיים, אז היא אובדת ומוכנת לכל שגיאה, ועולמה האידיאלי נחשך בעדה. – ההשכחה של האידיאלים האלהיים מוכרחת היא להגביר שנאה לישראל, דוגמת השנאה של רומי האלילית ליהודה מפני הניגוד הגדול של עצמות הצביון של החיים כולם שביניהם, וביותר כשהיא מתעצמת באיזה צורה מדעית. יד ד' היתה על ראשי העדה האמשטרדמית אז להוציא מהכלל את מי שחשב להשכיח את האידיאליות של הקריאה בשם ד', ע"י הקריאה המהממת לעצמיות, שאין עמה לא עז ולא ענוה, לא קדושה ולא שמחה, לא טהרה ולא חיים של חפץ לפעולת אמת, – בקציצת הנטיעות האידיאליות, – שהיא באמת רק קריאה לאל נכר, אל אחר, והכשר גדול לבסוף להתרוקנות המחשבה. שהרי אין כלל, אחר הידיעה הברורה המבוכרת, שום ידיעה עצמית לאדם לא רק בחק האלהות כי-אם – בכל מושג. וכל האמת הטהורה תוכל להתבסס רק על מוסד האידיאליות הטבעית להמטבע האלהית של דרכי ד', ברוממות עוזם באהבתם היחושית, שתמצא באומה שלמה בכל מלואיה ונצחיותה, שרק בשלום האנושיות כולה לה שלום. – לולא המרחיקים הללו אז הלא היה איש כזה נחשב בין חכמי ישראל, ספריו היו נחשבים כספרי חקירה אלהית נאמנים וראוים לבא בקהל, ואין לשער את כח הנפץ שהיה צפון בהם, למעמד הרוחני והלאומי של ישראל, ובאיזה צורה איומה היה יוצא כשהיה גם העז העברי נוסף אליו. ואין להעריך כמה כחות היו אובדים ומביאים גם כן בהלה נוראה ומחלה ממושכת, עד שהיה בא ההכשר הגמור של התעלות הרוח, עד כדי להכיר את האפיסה שבהם, ביחוד בימים שלא התעלתה עדיין תורת המוסר והאידיאליות למעלתה הפפולרית ולמדרגת חכמה מסודרת, בהכשר להכנס בכל שדרותיה של החברה האנושית, שהיא נכונה להיות בסיס נאמן לשערי צדק של כנסת ישראל שיפתחו בעולם, למעלה למעלה מכל שיטה אריסטוקרטית, המתגדרת רק בהגיונים יבשים, שתו המות חקוק על מצחם . "לא המתים יהללו יה ולא כל יורדי דומה". כמה היו פועלים להזיק, אם היו נכתבים בלשון הקודש והיו מתובלים גם כן בדברי תורה, בגילוי פנים שלא כהלכה . . . יותר ויותר ממה שפעלו כל אלה בהיותו יושב הרחק מן המחנה בדד ונבדל. אמנם כח נערץ כזה, אע"פ שמקורו ובסיסו הוא אלילי, לא היה אפשר כמעט להופיע כי אם על ידי איש מזרע ישראל, שהמחשבה של האחדות האלהית הכתה שורש כל כך חזק בנפשו, עד שרק הוא היה יכול להוליד צל חשוך נורא כזה ע"י האור הגדול, שקבלו בדרך שבורה ומעוותת, שרק בעמל רב, ונסיון כביר, הננו מוכשרים להוציא גם מהרמון הזה, המעובה בקליפתו, איזה תוך תמציתי, הראוי להתקיים אחרי מירוקו ליבונו וצירופו .

    אחר שהוסחה הדעה האנושית באופן סיסתמתי מדעת דרכי ד', מפני שנסתם לפניה האור החפשי, שהוא מקור האידיאליות, – ירדה האידיאליות האנושית קמעא קמעא, עד שהוכרחה לפנות אל המטריליות שנטלה ממנה את זיו חייה, נחסר האור והנועם של ההתענגות על ד' הישרה והטהורה מלב בני אדם, עד שרק זיו קלוש וארעי תוכל להזריח תחת האור הנצחי העליון והנאהב עדי עד, וזה הזיו המועט הוא כחלום חזיון לילה, שעובר ונודד, ואח"כ הוכרח להתהפך למאסה של כל קושט ודת, ביחד עם השנאה האיומה לישראל, בין ממקורים דתיים בין ממקורים כפרניים. עכשיו הגיע הזמן שיראה ישראל את עזו והדרו, בין בשלילה – לעקר את האשרה של שלילת האידיאליות והחופש האלהי, משורש שרשה, בין בחיוב – לרומם את האידיאליות, את האהבה לדרכי ד' הנטועה בנפשו הלאומית פנימה, והיא הולכת ועולה פורחת ומתגדלת, לרגלי כל מה שמתגבר מקור ישראל, העם האחד שהאידיאה שלו היא להחיות בקרבו את היסוד המוסרי, לא רק בצדו המעשי לבדו, כי-אם גם בצדו האידיאלי, שהוא מטרה בפני עצמה בתור. התכנית העליונה של החיים. והצד האידיאלי לא יושלם לעולם בעז גבורתו, עד שרק הוא יהיה הכח המניע את הגלגל הקולטורי לכל צדדיו המרובים, כי אם כשיהיה נובע ממקורו האמתי מאותו המקור שכל הטוב של המציאות נובע ממנו, הטוב האידיאלי האלהי, "ולי מה יקרו רעיך אל" "פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים", והוא סובל גורל נורא בחפץ פנימי לעמוד בחיים מיוחדים, כדי שעל ידו "יתגדל ויתקדש שמיה רבא בעלמא די ברא כרעותיה" .

    במעמד הנפש פנימה יש עריגה אל העצמיות של כל נושא חביב, שהוא מקור להתוארים המתיחשים, אבל לא תכנס התשוקה הזאת לעולם בגבול הכרה מסומנת. אם תרצה ביחש האלהות להתפרנס מזה, יש לה רק שני דרכים: ההרגשית של שפיכת הנפש שהוא גם כן מקור לרגש הדתי, או ההשכלה הפילוסופית, האסכולית, שהשלילה היא כחה ועזה. אמנם זאת השלילה היא הטובה והנחמדה, שכשהיא מתערבת עם הרגש הטבעי, המיוסד בעומק הנפש מצד העריגה העצמית, לנשא ומרומם מכל רעיון ורגש, תחולל סדרים נאים ומתוקנים בארחות החיים ותסדר דברים תיאולוגיים הגונים וישרים.

    אמנם הרגש הנשגב לבדו איננו יכול להתגלות בחיים במדה ובמשטר, בין מצד רומו ועזו של המבוקש בין מצד שכל מושג איננו נמצא לדורשיו כי אם מצד היחש. על כן יש בעריגה העצמית מין נטיה של חפץ שאי אפשר להתמלא, שיוכל להחשב בכלל חולי מחליי הנפש יותר ממה שיוכל להכנס בכלל תשוקה בריאה טבעית, "סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים כי חולת אהבה אני" ואם יעזב לבדו, בלא עבודה שכלית המטפלת בו, יוכל לחולל מחשכים רוחנים רבים מאד. והמחשבה המטפיסית, העסוקה בדרכי השלילה הטובה, שכללה היא התעלות הכרת האלהות לפי התכונות השליליות שבפילוסופיא הרגילה, היא אמנם הנה בעלת חשבון ודעת, אבל לא תתן להחיים מזון מעדן ומבריא חיובי. על כן גם הדברים הנולדים מחבור שני אלה יחד, אינם עדיין מן המובחר, ואינם ראוים לקליטה קבועה באוצר הרוח האנושי להקבע בתור מקור חיים לעדי עד. רק חלקים מיוחדים בשדי המחקר והרגש האלהי ימלאו אלה הקצוות הבאות במשא ומתן עם העצמיות האלהית, אבל לא בזה יהיה נטוע עץ החיים להחיות עם רב.

    השאיפה להאידיאלים האלהיים, כשהנקודה העצמית המסתתרת בקרבה, מעבר מזה, והמחקר השולל, המשמרה מצללי דמיוני שוא מעבר מזה, הם מתלוים לה, אז היא פורצת דרכה "מחצבת רהב מחוללת תנין, – שמה מעמקי ים דרך לעבור גאולים" . השאיפה הזאת צריכה היא להתגלות באומה שלמה המוכשרת לה, והיא נתגלתה בישראל, בטבע הנשמה הלאומית הכללית. רק לעת התמוטטות הרוח היה צורך לאמוץ של סעד, מצד הרגש העצמי מצד עצמו או מצד המחקר השלילי, ולפעמים משניהם יחדו, אבל לא בשני אלה נמצא הסגולה העברית במילואה. הרגש של השאיפה העצמית לאלהות הוא רגש כללי לכל נברא בצלם, והכח המחקרי הוא דרך השכל לכל חושב והוגה מכל עם ולשון, "ואם יאמר לך אדם יש חכמה באדום תאמין". אבל התשוקה להרחיב את האידיאלים האלהיים ולחיות בהם בחיי הפרט והכלל, לראות בתפארת עזם באומה ובעולם, בכל עזה ותקפה, עד כדי שתהא ראויה להיות נשמה נצחית לעם שלם, וממנה לעולם כולו עדי עד, בכל צדדי החיים ההויים והנצחיים, זאת היא נשמת התורה הפנימית, תורת אמת ותורת חיים. דבר זה הוא מיוחד לישראל בתור אומה יחידה בעולם, שעל העטרה העליונה הזאת כדאי לסבול – "צרור המור דודי לי אע"פ שמיצר ומימר לי דודי לי" .

    כשזנח ישראל טוב, כשנאבד ממנו ערכו העצמי, ולא הכיר את יתרונו, עד אשר זנה אחרי אלהי נכר הארץ, נאבד ממנו ג"כ דעת ערכו. על כן כאשר מהתשוקה הברברית, שהיא אמצה את כל גוי אדיר מעריצי גוים של העולם הישן להרחיב את גבול ממלכתו התעלה : "מלכי ישראל", גם הרעים שבהם, "מלכי חסד" היו, לא היה אפשר לרוח גבורה ועז חפץ מוסרי להגדיל את כח הלאומי המדיני, למצא מעמד הגון. ואבותינו אלה, אשר בימי עזם וגבורתם הפוליטית עזבו את צור ישעם והלכו אחרי ההבל ויהבלו, כיון שנתעלם מהם ערכה הפנימי של כללות האומה "לא נתעסקו בלמידת מלחמה ולא בכבוש ארצות", כי נטל מהם זיו החיים האידיאלי, המחיה את האומה ואוזרה בגבורה, ונתעלמה מהם המטרה המוסרית הגבוהה הנמצאת בגדולתם של ישראל בעולם. "כי לא בחרבם ירשו ארץ, וזרועם לא הושיעה למו, כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם, אתה הוא מלכי אלהים, צוה ישועוח יעקב, בך צרינו ננגח, בשמך נבוס קמינו" ובכל מקום כשיש הכשר לאידיאלים גדולים להיות מחיים ומעודדים, שוב אין אידיאלים קטנים ושפלים מאירים שם, "ושרגא בטיהרא מאי מהני" . על-כן רק הארת האידיאלים הצפונים, האידיאלים האלהיים, שהמה גנוזים בנפש האומה, רק על ידם תגלה העצמה הלאומית, ורוח ד' תפעמנו כימי עולם, על-פי אותו הסגנון שהחיים השלמים והטובים נכונים הם לקבלו ולהכירו גם עכשיו, כי "מלכא לבושין דלביש בצפרא לא לביש ברמשא" . כל מהלך החיים, של תורת אלהים חיים, אשר לנו, בין למודה בין עשייתה ושמירתה, לכל פרטי הסתעפויותיה על-פי הקבלה והמסורת הנדבקים בנשמת האומה במהלך טבעי ההיסתורי, הוא רק דרך אחד לגלות על ידו את המאור של השאיפה האידיאלית-האלהית, שבכלל האומה לפרטי פרטיה וסעיפי סעיפיה, שמהם ועל ידם תתעלה ותתרומם במקורה הכללי. וכל מה שנתן יותר מקום לזרם חיים זה הטבעי לה להתפשט ולשטף בקרבה, כל מה שנכין לו יותר כלים, מכונות, לבושים ואפילו קישוטים, כן יתפשטו אברי האומה וימלאו רוח חיים, וכח פועל, שכל העולם כולו כדאי הוא לו. אותם שסברו להסביר את כל המושג האלהי בישראל בתמצית של רגש דת רגיל, לא מצאו חפץ בקיום המעשי של תורה ומצותיה בפועל, ומשורש זה יצאה אח"כ שנאה כבושה ובוז נמרץ להחפץ הלאומי הישראלי, למרות הכבוד הגדול והאלהי שלא יכלה גם המשטמה ההיא למנע מן התורה.

    הדמיון הכוזב, שאפשר לקבל תמציתה של תורה בתור רגש דת שאין לו יחס לעצם סגולתה של האומה, בחייה היותר שלמים החברותיים והמדיניים, גרם ליקוי גדול לחלק רשום מאד של המין האנושי. רק אז יכול להתרפאות ממנו, כשיפלוט את מה שבלע מרגשי הדת המופשטים, שקרעם בחזקת היד מעץ החיים הכללי של תורת ישראל, המשולב דוקא עם נשמתו הלאומית, וממילא יוכל אח"כ לשוב לקבלם בצירוף כל האורה המקורית, שהיא מוכרחת להיות נשאבת דוקא מטבע האומה המתגלה באור תורתה, ושם השם, הנקרא על שם האצילות, מאידיאלים הנשגבים ונחמדים מעולם עד העולם, יקרא דוקא אלהי ישראל. אז תהיה השפעה קולטורית אמתית לישראל בעולם, שעם חשוב משפיע לא רק בפרט נפרד ממנו, כי-אם בכל עצמיותו. כל זמן שאין החפץ העז והטהור של האידיאלים האלהיים, והוצאתם אל הפועל במהלך היסטורי חי, קים ומתמיד, מתגלה באומה. השכינה היא בגלות, וכח החיים, המתגלה על פני הככר של עבודת ד', הוא כח חלש ורפה, הנערך ככח החיים של רקב עצמות גבור ענקי, מול כח חיים שלו החי ופועל. אין הכח יכול אז לחולל לא יראת הכבוד, נשא ומרומם בהכרה עצמית פנימית, ולא אהבה חיה עזה ומלבבת , המתגברת כפרץ מים רבים, וכרשפי אש שלהבת יה . הציור של הכבוד האלהי נעשה נפגם ולקוי, לא לבד ביחש ההמון, שלא ירומם אותו רוחו יותר גם אחרי הודעו שבכלל ראוי ליחש לאלהים כל שלמות וכל טוב, כ"א ליחש לכה"פ אליו, במקום חובת כבוד אידיאלית המרומם את כל רעיון ורגש, אהבת כבוד נפרזה עד אין חקר, מאין פנות שבזה הוא מיחש להשלמות העליונה את הפחותה שבמדות, שהיא אינה ראויה גם לשלם שבבני אדם. מהקליפה העבה הזאת יונקות הן הדתות המתפרנסות ע"י הלח שבשפל מצבה של תורת אמת, ועל ידה קבלו את הצורה הטפוסית של ניגוד היהדות והאומה בעצם. וכשיפוח היום ונסו אלה הצללים העבים, אז ממילא ימצאו את עצמן, שהנן נובעות לא רק ממקור התורה, בהיותה נתקת מחיי האומה הנפלאה, שהיא הנושא העקרי שלה, כי אם ממקור הנשמה של העם הגדול המתגלה בתוכה לעד, ואז יסור הניגוד משרשו, "והסירותי דמיו מפיו ושיקוציו מבין שיניו, ונשאר גם הוא לאלהינו, והיה כאלוף ביהודה ועקרון כיבוסי" , "ועתידין תיאטיראות וקרקסאהת שבאדום, שילמדו בהם שרי יהודה תורה ברבים" . ולא בהמון בלבד, כי-אם גם אצל בני הדעה, שהם מתמימים את ציורם במה שהם משערים את הטוב היוצא מהבעת הכבוד לאלהים בהנהגה האנושית, הנה תהיה להם רק הכנה לציור רפה המתישב בקרבם בדוחק, ולא לרגש חי המפרנס את כל כחות החיים, וקל-וחומר שלא יוכל להתעודד לרגש מחיה כחות לאומיים. אמנם הכבוד האידיאלי, כבוד החפצים האלהיים, שהתחלתם נמצא בצד הטוב שבנו בעצמנו בפרט, ובמקור הטוב של אומתנו בכללה, ועזם ותקפם נצחם ותפארתם עדי עד, באופן שנהיה מתפרנסים מהם פרנסה לאומית כללית וקבועה לדורות עולמים, דבר זה נמצא באור ד', אלהי אבותינו אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב, שקראו בשמו, והודיעו דרכיו בעולם, שנאצו את אלהי הנכר, ונהרו אל ד' ואל טובו, "ד' יראה אשר יאמר היום בהר ד' יראה" , שעל-ידי מחזה שדי יגלה לנאמני ביתו, לדעת דרכיו, המקירים ברכה טובה וחיים, לנצח נצחים, "אהיה אשר אהיה" . אלה המושגים הם מחיים את הנשמה הפרטית והכללית. ותחת אשר בימים הרחוקים מקץ גאולתנו, שרחוק היה האור האלהי האידיאלי להגלות על כלל עמנו, היה ההכרח נותן שיהיה המון עמנו נזקק למצותיה של תורה רק מצד האורה המועטת של הנקודה העצמית של יחש האלהות, המתנוצצת בנפש האדם רק ברגש, וממלאת אותו ג"כ מגור ופחד כזה, שאם לא ימצא די אונים במה להמתיקה ולהאירה, תחשיך לו לפעמים ג"כ את עולמו, [ומכל-מקום הסגולה הצפונה של החשק האידיאלי הנסתר, שהיה מתגלה ביחידי הדור, היה מחמם ומאיר ג"כ את הנקודה שירדה ממרום עוזה להתלבש בלבושין דחול "עמו אנכי בצרה"], תחת זה עכשיו בעקבא דמשיחא, לעת ההתגלות של האפשרות להאידיאלים הנשאים הכלליים להגלות, אז הנטיה שאפשר לה להפגע בחשכת קדרות ומאפל, ש"רגליה יורדות מות", היא מסתלקת מן הנפש הכללית, והדור הצעיר מתרוקן מהשפעתה, ואך בפרק קטן הננו רואים בו ריקניות ושובבות. זהו מעמד התסיסה של המזיקין שנבראים בין השמשות, ו"רביתיה דינוקא גדל פורתא תבורי מאני" אבל מיד שנודיעהו בשפה ברורה את אוצרו הטוב, אז עד מהרה ישוב לאיתנה של תורה, אבל במגמה יותר רוממה. הוא לא יעבוד את הרב על מנת לקבל פרס, הוא יעשה את הכל מאהבה מגדולה ושמחה, "והביאך ד' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה, והיטבך והרבך מאבותיך, ומל ד' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך, לאהבה את ד' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך", "ביום ההוא יהיה ד' צבאות לעטרת צבי ולצפירת תפארה לשאר עמו ולרוח משפט ליושב על המשפט ולגבורה משיבי מלחמה שערה" .

    "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האבדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לד' בהר הקדש בירושלם" , "וד' עליהם יראה ויצא כברק חצו וד' אלהים בשופר יתקע והלך בסערת תימן" .

    להקל מעל בנינו איך למצא בגלוי את האידיאלים הרמים בכל מהלך החיים, של קיום התורה ומצותיה לבל יהיה להם "דבר ד' צו לצו צו לצו קו לקו קו לקו זעיר שם זעיר שם" , כי-אם מצוה כוללת חיה קימה ונאמנה, המביאה אור חיים וזיו כבוד לכל אחד מבנינו בפרט, ולכלל עמנו בכלל, למען תהיה האמונה אמונת חוסן חכמת ודעת , והיראה יראת הוד והדר, של אלהי ישראל אלוה נורא הוד, המתאמת עם גדלות החיים ואור השמחה הנתבעת בטבע מכל אדם אשר ישרה נפשו בו, ומכל עם איתן וחפץ בחיים, "ובני ציון גילו ושמחו בד' אלהיכם" .

    זאת היא העבודה היותר קדושה של עבודת התורה בדורותינו אלה. והמצויינים שבבני תורה, בפרט אותם שמוצאים בנפשם כשרון ונטיה פנימית ללמודים מוסריים ופיוטיים, ולמחשבות רוממות בחכמות הגבוהות, החפץ הנערץ הזה אסור לכובשו ולבטלו, כי-אם להרחיבו ולהגדילו ולקבע עליו שיעורים רחבים והגונים בדעת חכמה וכשרון מדי יום ביומו. הם הנם ביותר מחויבים ליחד לאלה הלימודים את רוב כשרונם, מבלי להביט כלל אם על ידי יחודם זה יהיו צריכים לקבע להם בעסק התורה המעשית סדרים נוחים, קצרים וישרים, לדעת הלכה ברורה וסברה ישרה, ולברר כל דבר בעתו בישוב ובמתינות ובשינון של בקיאות מחוורת בהלכות הפסוקות, וביסודי הסוגיות והשיטות, שהחריפות האמיתית מתילדת מזה ממילא לעת הדרוש. בלא טורח רב של אריכות פלפול, שרובו נועד רק לאותם שאין להם במה למלאות את צמאון הנפש להרחבתה של תורה ועז החופש השכלי בדרישתה מבלעדו ; אע"פ שמיעוטו הוא לעולם נאה והגון, טוב ויפה אפילו להיותר עסוקים במהלכים רוחניים עליונים, אבל העסק היסודי של הנפשות העדינות צריך להיות "לפקח עינים עורות, להוציא ממסגר אסיר מבית כלא יושבי חושך" .

    "על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון, הרימי בכח קולך מבשרת ירושלים, הרימי אל תיראי, אמרי לערי יהודה הנה אלהיכם" . "והיה ביום ההוא נאם ד' תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי, והסירותי את שמות הבעלים מפיה ולא יזכרו עוד בשמם, וכרתי להם ברית ביום ההוא עם חית השדה ועם עוף השמים ורמש האדמה, וקשת וחרב ומלחמה אשבור מן הארץ והשכבתים לבטח, וארשתיך לי לעולם, וארשתיך לי בצדק ובמשפט בחסד וברחמים, וארשתיך לי באמונה וידעת את ד'. והיה ביום ההוא אענה, נאם ד', אענה את השמים והם יענו את הארץ, והארץ תענה את הדגן ואת התירוש ואת היצהר והם יענו את יזרעאל. וזרעתיה לי בארץ, ורחמתי את לא רוחמה, ואמרתי ללא עמי, עמי אתה והוא יאמר אלהי" . במהרה בימינו.

  • למהלך האידיאות בישראל

    למהלך האידיאות בישראל

    פרק א

    סִגְנוֹן-הַחַיִּים וְסִגְנוֹן-הַמַּחֲשָׁבָה שֶׁל הָאָדָם, הַכּוֹלְלִים אֶת כָּל מַהוּתוֹ, מִתְבַּלְּטִים הֵם בִּמְלֹא-תָּכְנָם בְּרַעְיוֹן הַחֶבְרָה וּבָרַעְיוֹן הָרוּחָנִי, שֶׁהֵם הִנָּם הָאוֹצָרוֹת שֶׁל הַצּוּרָה הַלְּאֻמִּית וְהָאֱמוּנִית אֲשֶׁר לַצִּבּוּרִים הָאֱנוֹשִׁיִּים. כְּשֶׁסִּגְנוֹנִים הָאֵלֶּה מִתְבָּרְרִים בְּיוֹתֵר, וְקַוֵּיהֶם הָרִשְׁמִיִּים נִגְמָרִים בְּרוּחַ הָאָמָּנוּת אֲשֶׁר לַהִיסְתּוֹרְיָה, אָז אָנוּ מוֹצְאִים אֶת שְׁתֵּי הָאִידֵיאוֹת הָאֱנוֹשִׁיּוֹת הַיְּסוֹדִיּוֹת, הַהוֹלְכוֹת וְחוֹזְרוֹת בְּכָל מְסִבּוֹת הַחַיִּים, הַפְּרָטִיִּים וְהַחֶבְרָתִיִּים, הָרוּחָנִיִּים וְהַמַּעֲשִׂיִּים: הָאִידֵאָה הַלְּאֻמִּית וְהָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית; הָרִאשׁוֹנָה בְּתוֹר סִגְנוֹן הַחַיִּים הַסַּדְרָנִיִּים שֶׁל הַחֶבְרָה וְהָאַחֲרוֹנָה בְּתוֹךְ סִגְנוֹן הַמַּחֲשָׁבָה שֶׁל הָרַעְיוֹן הָרוּחָנִי. וְאִם נָבוֹא לְדַיֵּק יוֹתֵר וּלְהַגְבִּיל הַתְּחוּמִים, עַל-פִּי הַדֶּרֶךְ הַיּוֹתֵר רְגִילָה בִּהְיוֹתָם עוֹמְדִים בְּמַעֲרָכָה מַקְבֶּלֶת, נֹאמַר: הָרֶגֶשׁ הַלְּאֻמִּי וְהַדֵּעָה הָאֱלֹהִית, שֶׁלִּפְעָמִים, בַּחֲלִיפַת-הַמַּצָּבִים הָאֶפְשָׁרִית, נִמְצָאֵם גַּם תַּחְתּוֹנִים לְמַעְלָה וְעֶלְיוֹנִים לְמַטָּה – בְּתוֹר דֵּעָה לְאֻמִּית וְרֶגֶשׁ אֱלֹהִי. הַמַּעֲלוֹת-וְהַמּוֹרָדוֹת הַפְּרָטִיּוֹת, הַדְּרוּשׁוֹת לַחֲלִיפַת-הַמַּצָּבִים הַזֹּאת, הִנָּן גַּם הֵן סִבּוֹת נְכוֹנוֹת, וְלִפְעָמִים גַּם תּוֹלָדוֹת נֶאֱמָנוֹת לְזִרְמֵי-חַיִּים כַּבִּירִים, בִּמְצִיאוּת וּבִפְעֻלָּה, שֶׁרֵאשִׁיתָם נִכֶּרֶת בְּיִחוּד בְּחַיֵּי הַחֶבְרָה הַכּוֹלֶלֶת וְהַשְׁפָּעָתָם הוֹלֶכֶת וְשׁוֹפַעַת עַד לְמַעֲמַקֵּי חַיֵּי הַיָּחִיד הַיּוֹתֵר פְּנִימִיִּים.

    הַהֲכָנָה לָרַעְיוֹן הָאֱלֹהִי נִמְצֵאת הִיא, בְּאֵיזֶה אֹפֶן גָּלוּי אוֹ נִסְתָּר, יָשָׁר אוֹ מְעֻוָּת, בְּכָל הַלְּבָבוֹת שֶׁל הָאֱנוֹשִׁיּוּת, לְכָל פְּלַגּוֹתֶיהָ, מִשְׁפְּחוֹתֶיהָ וְגוֹיֶיהָ, הִיא מְחוֹלֶלֶת דָּתוֹת וְרִגְשֵׁי-אֱמוּנָה שׁוֹנִים, סְדָרִים וְנִימוּסִים, הַמְסַבְּבִים גַּם הֵם הָמוֹן מַעֲשִׂים כַּבִּירִים בְּכֹחַ אֵיתָן בְּחַיֵּי גּוֹי וְאָדָם, בְּסִדְרֵי הַחֶבְרָה וּבְמַהַלְכֵי הַפּוֹלִיטִיקָה, רוֹקְמִים וְאוֹרְגִים בְּסֵתֶר וּבְגָלוּי עֲלִילוֹת נוֹרָאוֹת לְאֵין-חֵקֶר בְּרוּחַ הָאָדָם וּבְמַהוּת תָּאֳרֵי-חַיָּיו. אֵלֶּה הֵם שְׁלַבֵּי הַתְּנוּעָה לְצַד הַהִשְׁתַּלְּמוּת שֶׁל הָרַעְיוֹן הָאֱלֹהִי וְהִתְבָּרְרוּתוֹ וּמְעוֹף הַהִתְנַשְּׂאוּת אֶל הַחַיִּים הַמְּלֵאִים, בִּלְשַׁד מְקוֹרִיּוּתָם, בַּהֹוֶה וּבַנֵּצַח.

    בְּלֶכְתָהּ, מִמַּעְלָה לְמַטָּה וּמִמַּטָּה לְמַעְלָה, חוֹלְלָה הֲכָנָה זוֹ מְכוֹנוֹת לְאֻמִּיּוֹת שׁוֹנוֹת, מְכֻוָּנוֹת לְמַצָּבָהּ, בְּכָל קִבּוּץ אֱנוֹשִׁי וּבְכָל מַצָּב גֵיאוֹגְרָפִי, לְפִי עֶרְכָּם. הִיא מָצְאָה תָּמִיד אֵי אֵלֶּה מַכְשִׁירִים חָמְרִיִּים, שֶׁכְּבָר הִסְפִּיקוּ לְכוֹנֵן אֵיזֶה חֹמֶר רָפֶה לְפָחוֹת לְתַכְסִיס עֲמָמִי, וְעַל-יְדֵי הַשְׁפָּעָתָהּ הָעֶלְיוֹנָה נֻפְּחָה נִשְׁמַת חַיִּים בְּאוֹתוֹ הַגֹּלֶם. הַחֵפֶץ, הַמֶּרֶץ, הָאָמָּנוּת, הַדִּמְיוֹן וְהַשֵּׂכֶל, צָרְכֵי-הַחַיִּים וְכָל נְטִיּוֹת הָרוּחַ בִּכְלָל הִתְלַכְּדוּ יַחַד וַיִּהְיוּ לְרוּחַ-וּגְוִיָּה. וַיָּקוּמוּ לָנוּ קִבּוּצִים חֶבְרָתִיִּים וּלְאֻמִּיִּים, שֶׁכְּשֶׁאָנוּ מִסְתַּכְּלִים בָּהֶם בְּעַיִן פְּקוּחָה הִנְנוּ רוֹאִים אֶת כָּל הַסִּבּוֹת הַחֲזָקוֹת הַהוֹלְכוֹת וּמַשְׁפִּיעוֹת עַל סִדְרֵי הֲוָיָתָם וְחַיֵּיהֶם – שֶׁהֵן כֻּלָּן נִמְזָגוֹת וְנִבְלָלוֹת מֵהַהֶכְשֵׁר הַפְּנִימִי שֶׁל מִזּוּג הָרַעְיוֹן הָאֱלֹהִי עִם הַנְּטִיָּה הַקִּבּוּצִית שֶׁבַּצּוּרָה הַלְּאֻמִּית. אָמְנָם אַחֲרֵי שֶׁיָּרְדָה הָאַחֲרוֹנָה לָרֶשֶׁת אֶרֶץ הִתְרַחֲבָה וְהִתְאַמְּצָה, וַתִקְּנֵה לָהּ הֲוָיָה שְׁלֵמָה וַחֲטִיבָה מְיֻחֶדֶת, וְלִפְעָמִים גַּם תְּנַסֶּה כֹּחָהּ לְהִנָּתֵק מִשֹּׁרֶשׁ חִבּוּרָהּ הַיְסוֹדִי, מִתֹּכֶן הָרַעְיוֹן הָאֱלֹהִי. אֲבָל אֵין בְּיַד הַהִיסְתּוֹרְיָה הָאֱנוֹשִׁית לְהַרְאוֹת, שֶׁנִּסָּיוֹן זֶה מַצְלִיחַ לָצֵאת לַפֹּעַל, וְרוֹאִים אָנוּ שֶׁהַתְּכוּנָה הָעֶלְיוֹנָה הָאֱלֹהִית שֶׁבָּאָדָם, אֲפִלּוּ בִּהְיוֹתָהּ בְּתַכְלִית שִׁפְלוּתָהּ וּבְצוּרַת נְקֻדָּה הַיּוֹתֵר זְעִירָה וְכֵהָה, שֶׁגַּם אָז הִיא רַק "מִתְעַלֶּפֶת, מִתְבַּטֶּלֶת וְלֹא מֵתָה וְגָוְעָה", – הִיא נוֹתֶנֶת אֶת הָעָצְמָה הַיּוֹתֵר פְּנִימִית לְכָל דְּחִיפוֹת-הַחַיִּים.

    וְיֵשׁ אֲשֶׁר הַחַיִּים הַמַּעֲשִׂיִּים כְּבָר יִשְׁתַּכְלְלוּ בַּהֲוָיָתָם, הַתְּכוּנוֹת הַחֶבְרָתִיּוֹת, הַמּוּסָרִיּוֹת וְהַחָמְרִיּוֹת, כֻּלָּן הִתְקַשְּׁרוּ בְּקֶשֶׁר אַמִּיץ וּמְסֻדָּר, – וְהָאוֹרָה הָאֱלֹהִית, הַמֻּשְׁקֶפֶת אֶל מְקוֹם מַעֲמַד הַחֶבְרָה, כֵּהָה הִיא שָׁמָּה בְּעֶצֶם רִחוּקָהּ, עַד אֲשֶׁר אַךְ מַחֲשַׁכִּים וּמְהוּמוֹת תִּמְצָא הַחֶבְרָה הַמְתֻקֶּנֶת, בִּכְלֵי מַכְשִׁירֶיהָ הָרְחָבִים וּבִצְרָכֶיהָ הַתַּרְבּוּתִיִּים הָרַבִּים, אִם לְאוֹר כֵּהֶה זֶה תַּחְפֹּץ לָלֶכֶת בְּאָרְחוֹת חַיֶּיהָ. אָז תִּסֹּב הַלְּאֻמִּיּוּת אֲחוֹרַנִּית וְתִרְצֶה לְהִתְבַּצֵּר בְּרַעְיוֹנָהּ הַמְיֻחָד, וְלֹא תֹּאבֶה לִפְנוֹת עוֹד אֶל מְקוֹר הֲוָיָתָהּ הַיְסוֹדִית, שֶׁהוּא הָרַעְיוֹן הָאֱלֹהִי. אֲבָל כָּאן תִּפְגֹּשׁ הָרִאשׁוֹנָה בְּמַעֲמַד הַזִּקְנָה וְהַחֻלְשָׁה; הַכֹּחַ הַמֶכָנִי יְשַׁמֵּשׁ עוֹד אֵיזֶה מֶשֶׁךְ-זְמַן לִדְחֹף אֶת הַמְּכוֹנָה הַקִּבּוּצִית, אֲבָל לְשַׁד-הַחַיִּים יֵלֵךְ וְרָפֶה, הָלוֹךְ וְחָסֵר. בַּאֲבֹד הָעֲלִיָּה הָרוּחָנִית אֶת עֶרְכָּהּ, יְאַבֵּד מִמֵּילָא הַכְּלָל אֶת צִבְיוֹנוֹ. צָרְכֵי הַיָּחִיד וּתְבִיעוֹתָיו הַפְּרָטִיּוֹת יִשְּׂאוּ רֹאשׁ יוֹתֵר מֵהָעֵרֶךְ הַהַרְמוֹנִי וּגְבוּלָם יֵלֵךְ הָלוֹךְ וְהִתְרַחֵב, עַד כְּדֵי שְׁרִירוּת לֵב וְעִמָּהּ יֵאוּשׁ וּבְחִילָה בַּחַיִּים וּבַמְּצִיאוּת, וְתַהְפּוּכוֹת בְּכָל הַסֵּדֶר הָרַעְיוֹנִי, "אֵין אֱמֶת וְאֵין חֶסֶד וְאֵין דַּעַת אֱלֹהִים בָּאָרֶץ" הָאִידֵאָה הַלְּאֻמִּית הַכְּלָלִית תַּשְׁפִּיל שֶׁבֶת וְלֹא תּוּכַל עוֹד לִחְיוֹת בְּכָל עֹז חָסְנָהּ, צְבָא-מְרוֹמָהּ כָּשְׁלוּ וְכִסֵּא-מַמְלַכְתָּהּ יִתְנוֹדֵד. "נוֹעַ תָּנוּעַ אֶרֶץ כַּשִּׁכּוֹר וְהִתְנוֹדְדָה כַּמְּלוּנָה, וְכָבַד עָלֶיהָ פִּשְׁעָהּ וְנָפְלָה וְלֹא תֹסִיף קוּם. וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד ד' עַל צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם וְעַל מַלְכֵי הָאֲדָמָה עַל הָאֲדָמָה"

    הַחֶבְרָה הַלְּאֻמִּית כְּשֶׁבָּאָה בְּמִשְׁעוֹל צַר זֶה, שֶׁנִּדְמֶה לָהּ שֶׁהִיא מֻכְרַחַת לְהִנָּזֵר מִמְּקוֹר רֵאשִׁית צְמִיחַת חַיֶּיהָ, תָּחֵל לָחוּשׁ אֶת מַכְאוֹבֶיהָ, בִּזְמַן קָרוֹב. הַחָמְרִיּוּת תִּמָּצֵא לָהּ אָז, לַחֶבְרָה הַנֶּחְנֶקֶת תַּחַת סֵבֶל מַשָּׂא הַחַיִּים מְחֻסְּרֵי הַמַּטָּרָה, הַטַּעַם וְהַתֹּכֶן, לְהָחִישׁ לָהּ רְפֻאוֹת-תְּעָלָה עַל-יְדֵי שִׁטּוֹתֶיהָ הַשּׁוֹנוֹת, שִׁטּוֹת-שֶׁל-מְהוּמָה, הַמְיֻסָּדוֹת עַל בְּסִיסִים רְעוּעִים שֶׁל רְכוּשׁ כָּלֶה וְחַיֵּי כִּלְכּוּל נְמוּכִים, חַסְרֵי אוֹן וָהוֹד, גֵּרוּיִים חָמְרִיִּים שֶׁל תַּאֲוַת חַיִּים גַּסִּים הַהוֹלְכִים וּמִתְנַוְּלִים, שֶׁאֵין בָּהֶם נַחַת וְחֶמְדַּת לֵב טָהוֹר, – כָּל אֵלֶּה יַחְגְּרוּ שְׁאֵרִית כֹּחָם לְפַרְנֵס אֶת הַלֵּב וְאֶת הַמֹּחַ, מֶרְכְּזֵי-הַחַיִּים שֶׁל הַיְחִידִים, בְּהִתְאַמְּצוּת לְהָקִים מִן הַשְּׁבָרִים הַלָּלוּ אֵיזֶה מוֹסָד טֶכְנִי גַּם לְחַיֵּי חֶבְרָה וֶאֱנוֹשִׁיּוּת. אֲבָל לַשָּׁוְא, מְאוּמָה לֹא תִּשֶּׂאנָה בַּעֲמָלָן. הַמָּוֶת הַשָּׁחֹר, הַדּוֹמֵם וְהַקַּר, לֹא יוּכַל לְהַחֲיוֹת. רַק מִמְּקוֹר הַחַיִּים יְכוֹלִים חַיִּים לִהְיוֹת מְפַכִּים וְנוֹבְעִים. "הוֹי, אֹמֵר לָעֵץ: הָקִיצָה!, עוּרִי! – לְאֶבֶן דּוּמָם. הוּא יוֹרֶה? הִנֵּה הוּא תָּפוּשׂ זָהָב וָכֶסֶף וְכָל רוּחַ אֵין בְּקִרְבּוֹ!"

     

    פרק ב'

    מִתּוֹךְ הַהֲכָנָה לָרַעְיוֹן הָאֱלֹהִי, מִתּוֹךְ הַנְּטִיָּה הָעֲצוּמָה שֶׁלְּרוּחַ הָאָדָם בִּכְלָלוֹ לְהִתְבַּסֵּס עַל יְסוֹדוֹ שֶׁל זֶה וְלִמְצֹא שָׁמָּה אֶת מַחְסֵהוּ וּבְסִיס עֶמְדָּתוֹ, הַהַמְשָׁכָה הַפְּנִימִית אֶל הָאוֹרָה וְהַמְּנוּחָה, אֶל הָרוֹמְמוּת וְהָאַלְמָוֶת שֶׁבָּרַעְיוֹן הָאֱלֹהִי, – סוֹבֵב הוֹלֵךְ הוּא רוּחַ הָאָדָם לְבַקֵּשׁ אֶת מְגַמָּתוֹ בִּדְרָכִים שׁוֹנִים, בְּחֶזְיוֹנוֹת מִתְנַגְּדִים זֶה לָזֶה, בְּעִרְבּוּבְיָה שֶׁל עַרְפִלֵּי צַלְמָוֶת עִם נִיצוֹצֵי נֹגַהּ, עַד שֶׁבָּא הַבִּטּוּי הַחַי שֶׁל הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית בִּלְבוּשׁ הַסִּגְנוֹן הַלְּאֻמִּי, בְּרוּם הַגֹּבַהּ וְהַהַתְאָמָה – בְּיִשְׂרָאֵל.

    בְּרֵאשִׁית מַטָּעוֹ שֶׁל הָעָם הַזֶּה, אֲשֶׁר יָדַע לִקְרֹא בְּשֵׁם הָרַעְיוֹן הָאֱלֹהִי הַבָּרוּר וְהַטָּהוֹר בְּעֵת הַשִּׁלְטוֹן הַכַּבִּיר שֶׁל הָאֱלִילִיּוּת בְּטֻמְאָתָהּ-פִּרְאוּתָהּ, נִתְגַּלְּתָה הַשְּׁאִיפָה לְהָקִים צִבּוּר אֱנוֹשִׁי גָּדוֹל אֲשֶׁר "יִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ ד' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט". זוֹהִי הַשְּׁאִיפָה, שֶׁבָּאָה מִכֹּחַ הַהַכָּרָה הַבְּרוּרָה וְהָעַזָּה וְהַתְּבִיעָה הַמּוּסָרִית הַכּוֹלֶלֶת וְהָרָמָה, לְהוֹצִיא אֶת הָאֱנוֹשִׁיּוּת מִתַּחַת סֵבֶל נוֹרָא שֶׁל צָרוֹת רוּחָנִיּוֹת וְחָמְרִיּוֹת וּלְהָבִיאֶנָּה לְחַיֵּי חֹפֶשׁ מְלֵאֵי הוֹד וָעֵדֶן, בְּאוֹר הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית, וּלְהַצְלִיחַ בָּזֶה אֶת כָּל הָאָדָם כֻּלּוֹ. לְמִלּוּאָהּ שֶׁל שְׁאִיפָה זוֹ צָרִיךְ דַּוְקָא, שֶׁצִּבּוּר זֶה יִהְיֶה בַּעַל מְדִינָה פּוֹלִיטִית וְסוֹצְיָאלִית וְכִסֵּא מַמְלָכָה לְאֻמִּית, בְּרוּם הַתַּרְבּוּת הָאֱנוֹשִׁית, "עַם חָכָם וְנָבוֹן וְגוֹי גָּדוֹל", וְהָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית הַמֻּחְלֶטֶת מוֹשֶׁלֶת שָׁמָּה וּמְחַיָּה אֶת הָעָם וְאֶת הָאָרֶץ בִּמְאוֹר-חַיֶּיהָ. לְמַעַן דַּעַת, שֶׁלֹּא רַק יְחִידִים חֲכָמִים מְצֻיָּנִים, חֲסִידִים וּנְזִירִים וְאַנְשֵׁי-קֹדֶשׁ, חַיִּים בְּאוֹר הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית, כִּי גַּם עַמִּים שְׁלֵמִים, מְתֻקָּנִים וּמְשֻׁכְלָלִים בְּכָל תִּקּוּנֵי הַתַּרְבּוּת וְהַיִּשּׁוּב הַמְּדִינִי; עַמִּים שְׁלֵמִים, הַכּוֹלְלִים בְּתוֹכָם אֶת כָּל הַשְּׂדֵרוֹת הָאֱנוֹשִׁיּוֹת הַשּׁוֹנוֹת, מִן רוּם הָאִינְטֶלִיגֶנְצְיָה הָאָמָּנוּתִית, הַפְּרוּשִׁית, הַמַּשְׂכֶּלֶת וְהַקְּדוֹשָׁה, עַד הַמַּעֲרָכוֹת הָרְחָבוֹת, הַסוֹצְיָאלִיּוֹת, הַפּוֹלִיטִיּוֹת וְהָאֶקוֹנוֹמִיּוֹת, וְעַד הַפְּרוֹלֶטַרְיוֹן לְכָל פְּלַגּוֹתָיו, אֲפִלּוּ הַיּוֹתֵר נָמוּךְ וּמְגֻשָּׁם.

    אוֹר הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית, הָעוֹלֶה וּמִזְדַּקֵּק בְּקֶרֶב עַם כָּזֶה וּמַטְבִּיעַ בּוֹ אֶת חַיָּיו הַלְּאֻמִּיִּים הַמְּלֵאִים, פּוֹעֵל הוּא אַחַר-כָּךְ בָּעוֹלָם כֻּלּוֹ, גַּם בְּצֵרוּף כָּל הַכֹּחוֹת הַפְּרָטִיִּים שֶׁבְּכָל עַם וְלָשׁוֹן, בְּכָל מָקוֹם שֶׁהֵם, שֶׁהָיוּ נִמְצָאִים תָּמִיד מוּאָרִים בְּאוֹרָה זוֹ וְחַיִּים בָּהּ. וּפְעֻלָּה זוֹ תָּבִיא לִידֵי הַהַכָּרָה הַבְּטוּחָה, שֶׁהַחַיִּים הַמְּדִינִיִּים, אֲפִלּוּ הַסוֹצְיָאלִיִּים בַּמּוּבָן הַיּוֹתֵר רָחָב, יְקַבְּלוּ רַק אָז אֶת אֵיתָנִיּוּתָם וְאֶת עֶרְכָּם הָאֲמִתִּי, דַּוְקָא בִּהְיוֹתָם יוֹנְקִים מִטַּל-הַחַיִּים הָעֶלְיוֹן שֶׁל הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית הַמֻּחְלֶטֶת, הַמַּכְשֶׁרֶת אֶת כָּל הַמְּצִיאוּת כֻּלָּהּ, בְּמוּבָנָהּ הָרָחָב וְהַמִּתְנַשֵּׂא גַּם מֵעֵבֶר לִגְבוּלוֹת הַכָּרָתֵנוּ הַמֻּגְבֶּלֶת וְצוּרוֹתֶיהָ אֶל תַּכְלִית רוֹמְמוּת מַעֲלָתָם, הַהוֹלֶכֶת וּמִתְגַּבֶּרֶת בְּנַחֲלָה בְּלִי-מְצָרִים.

    הִכְשִׁירָה לָזֶה הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית אֶת יִשְׂרָאֵל בִּתְכוּנָה פְּסִיכִית, בְּיַחַשׂ גִּזְעִי, בְּמַצָּב גֵיאוֹגְרָפִי, שֶׁכֻּלָּם מְסַיְּעִים וּמַכְשִׁירִים לְכָךְ אֶת כֹּחוֹתָיו הָעַצְמִיִּים וְאֶת הַמַּעֲמָדִים הַסּוֹבְבִים אוֹתוֹ מִבַּחוּץ. וּכְנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל בְּמַעֲמָדָהּ הַנִּשָּׂא וְהַנִּשְׂגָּב, בְּיָמִים מִקֶּדֶם, בִּימֵי פְּרִיחָתָהּ וְהַתְחָלַת גִּדּוּלָהּ, בִּימֵי "חַסְדֵי נְעוּרֶיהָ וְאַהֲבַת כְּלוּלוֹתֶיהָ", הִגִּיעָה בְּנִשְׁמָתָהּ הַמַּזְהִירָה, בִּתְעוּפָה גְּדוֹלָה לִמְקוֹר הָאוֹרָה הָעֶלְיוֹנָה. אֶת תְּכוּנָתָהּ הַלְּאֻמִּית הִשְׁרִישָׁה בְּמַעֲמַקֵּי הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית הַצְּלוּלָה בְּכָל לַהֶבֶת אֵשׁ עֹז אַהֲבָתָהּ וּבְכָל תִּפְאֶרֶת הוֹד רַעַם גְּבוּרָתָהּ, וְעִם בִּרְקֵי נָגְהָהּ חָתְמָה לָהּ אֶת חוֹתַם לְאֻמִּיּוּתָהּ. וּבְאוֹצַר הָאִידֵאָה הַלְּאֻמִּית שֶׁלָּהּ נִגְנְזָה וְנִזְרְעָה הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית, בְּתַכְלִית הַכִּשְׁרוֹן אֶל הַשִּׁכְלוּל הָעֶלְיוֹן וְהַגָּמוּר הַמֵּאִיר אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בִּכְבוֹדוֹ.

    אֱמֶת הַדָּבָר, שֶׁאַחֲרֵי שֶׁכְּבָר יָצְאָה הַתְּכוּנָה הַלְּאֻמִּית לָעוֹלָם וְנִתְגַּלְּמָה בַּהֲוָיָה הַמּוּחָשִׁיִּית, קָנְתָה לָהּ גַּם בְּיִשְׂרָאֵל סָבָא זְכוּת קִיּוּם וַהֲוָיָה מִצְּדָדִים שׁוֹנִים וּמְפֻזָּרִים. וּמִדֵּי הִשְׁתַּפְּלָה מְחֶבְיוֹן-עֹז הָאֱלֹהִי, לְהִתְהַלֵּךְ בַּאֲרָצוֹת תַּחְתִּיּוֹת, לָקְחָה לָהּ אָרְחוֹת-עוֹלָם כָּאֵלֶּה, הַמִּסְתָּעֲפִים מֵהַמְּסִבּוֹת הַסְּבוּכוֹת אֲשֶׁר לְחַיֵּי הַחֹל, הַכּוֹלְלִים אֶת כָּל תְּבִיעוֹת הַחֹמֶר וְהָרוּחַ שֶׁל הָאָדָם וְשֶׁל הַחַיָּה שֶׁבְּקִרְבּוֹ גַּם יַחַד. אֲבָל גַּם בְּכָל יְרִידוֹתֶיהָ לֹא נִמְחַק מִן הַתְּכוּנָה הַלְּאֻמִּית חוֹתַם-מְקוֹרָהּ, וּלְעוֹלָם קַיֶּמֶת הִיא יְנִיקָתָהּ בְּסֵתֶר-פְּנִימִיּוּת-הֲוָיָתָהּ מֵהַצִּנּוֹר הָעֶלְיוֹן שֶׁל הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית.

     

    פרק ג'

    כְּבָר הָיוּ שְׁנֵי הַמְּאוֹרוֹת הַלָּלוּ "מִשְׁתַּמְּשִׁים בְּכֶתֶר אֶחָד" בְּיִשְׂרָאֵל, וְהָאִידֵאָה הַלְּאֻמִּית הָיְתָה עוֹמֶדֶת בְּמַעֲמָד שָׁוֶה, בְּכָל קוֹמָתָהּ וּבְכָל הִסְתָּעֲפוּת חֲיָלֶיהָ וַהֲמוֹן תַּכְסִיסֶיהָ, עִם הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית, הַמְחַיָּה כָּל וּמְעַדֶּנֶת כֹּל שִׁטְפֵי הַחַיִּים וּתְנוּעוֹתֵיהֶם בְּרֵיחַ בֹּשְׂמֵי עֵדֶן גַּן אֱלֹהִים, – אֶלָּא הַקִּטְרוּג שֶׁל הַתְּכוּנָה הַמַּעֲשִׂית הַקּוֹדֶרֶת, בְּהִפָּגְשָׁה בְּמִכְשׁוֹלֵי הַדְּרָכִים הָאֲפֵלִים, בָּרַקְבּוּבִית שֶׁבְּחַיֵּי הַחֹל, הַיְּחִידִיִּים וְהַצִּבּוּרִיִּים; וְהַמַּעֲמָד הַנִּשָּׂא וְהַנִּשְׂגָּב הַהוּא הֵכִין לוֹ דֵּי כֹּחַ, הַמַּסְפִּיק בְּעֵרֶךְ גַּם לְאוֹתָם יְמֵי-הַיְרִידָה, לַיָּמִים אֲשֶׁר הָאִידֵאָה הַלְּאֻמִּית הֵחֵלָּה, אַחֲרֵי צֵאתָהּ מֵחֶדֶר הוֹרָתָהּ, מִמְּקוֹר הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית, לָרֶדֶת "כְּצִפּוֹר נוֹדֶדֶת מִן קִנָּהּ" אֶל הַתַּכְסִיס הַמַּעֲשִׂי הָעָב וְהַמְגֻשָּׁם. אֲוִיר-הָעוֹלָם, שֶׁהָיָה מָלֵא כָּל-כָּךְ זֻהֲמַת הַבְּהֵמִיּוּת וּפִרְאוּת הָאֱלִילִיּוּת, שָׂם כִּמְעַט מַחֲנָק לְרוּחַ-הַחַיִּים שֶׁל הַשְּׁאִיפָה הָאֱלֹהִית הַמְקֻשֶּׁרֶת בְּתֹכֶן הַסִּגְנוֹן הַצִּבּוּרִי שֶׁל הַצּוּרָה הַלְּאֻמִּית, וּשְׁכִינַת הָאֻמָּה יָרְדָה שְׁפָלָה. כְּפִי אוֹתָהּ מִדָּה שֶׁהוּסְבָה מֵהַהַשְׁפָּעָה הַיְשָׁרָה שֶׁל הָאוֹרָה הָאֱלֹהִית הָעֶלְיוֹנָה, כָּכָה אִבְּדָה הָאֻמָּה אֶת הֶאָרַת הַכֹּחַ שֶׁל עַצְמָהּ וְחֵילָהּ הַפְּנִימִי.

    אָמְנָם קָמוּ לָהּ, אַחֲרֵי אֲשֶׁר נֶאֶסְפָה הַהֶאָרָה הָעֶלְיוֹנָה שֶׁל דּוֹר הַמִּדְבָּר, דּוֹר-הַפְּלָאוֹת, גּוֹאֲלִים וּמוֹשִׁיעִים, אֲשֶׁר עֲזָרוּהָ עֵזֶר מְעַט וַיִּסְמְכוּהָ בִּנְפִילָתָהּ. וְלִפְעָמִים הוֹפִיעוּ גִּבּוֹרֵי אֵל, אֲשֶׁר כִּמְעַט הֵקִימוּ אוֹתָהּ הֲקָמָה אֵיתָנָה, וַיִּקְשְׁרוּהָ עוֹד בִּצְרוֹר-חַיֶּיהָ, בִּמְרוֹם הָאוֹרָה שֶׁל הָרַעְיוֹן הָאֱלֹהִי. לָעַד לֹא יִשָּׁכַח מִזִּכְרוֹנָהּ אוֹתוֹ תּוֹר-הַזָּהָב שֶׁבִּפְרִיחַת יְמֵי שְׁלֹמֹה, בְּבִנְיַן הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן, בַּהֲדַר תִּפְאֶרֶת כְּבוֹדוֹ וְעֹז-הַחַיִּים שֶׁהִתְגַּלָּה בּוֹ, בְּהַבָּעַת עֹשֶׁר הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית וְהַלְּאֻמִּית הַמְשֻׁלָּבוֹת זוֹ בְּזוֹ בְּהַתְאָמָה הַרְמוֹנִית, "וְקַיְמָא סִהֲרָא בְּאַשְׁלָמוּתָא". אָז, בְּאוֹתָהּ הַתְּקוּפָה, הַקְּצָרָה בְּכַמּוּתָהּ וְהָאֲרֻכָּה בְּאֵיכוּתָהּ, שָׁאֲפָה הָאִידֵאָה הַלְּאֻמִּית רוּחַ חַיִּים מְלֵאִים, כְּפִי עֶצֶם טִבְעָהּ וְסִפּוּקָהּ הַפְּנִימִי, וַתִּינַק זִיו הֲדָרָהּ מֵהָרַעְיוֹן הָאֱלֹהִי הַטָּהוֹר. הָעֹשֶׁר הַלְּאֻמִּי וְחֹסֶן-כְּבוֹדוֹ הוֹסִיף יִפְעָה וְאֹמֶץ אֶל הָרַעְיוֹן הָאֱלֹהִי, שֶׁמִּמֶּנּוּ יָצָא אָז בִּבְהִירוּתוֹ הַתֹּכֶן הַלְּאֻמִּי, וְהַמַּחֲשָׁבָה הָאֱלֹהִית הַבְּרוּרָה בְּצוּרָתָהּ הַיִּשְׂרְאֵלִית הוֹעִילָה לְהַשְׁפִּיעַ חַיֵּי עֹנֶג, חַיִּים שֶׁל כָּבוֹד וְרוֹמְמוּת-רוּחַ לְכָל הַגּוֹי כֻּלּוֹ. וַיִּתְרוֹמֵם עַל בָּמֳתֵי הַשִּׁירָה הַחַיָּה הָאֱלֹהִית וְעַל מְרוֹמֵי פְּאֵר הַחַיִּים, הֲדַר הַגְּדֻלָּה הַלְּאֻמִּית וְזִיו הָאַהֲבָה הַטְּהוֹרָה וְהָרַעֲנַנָּה. "לֹא הָיָה הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְּדַאי כְּיוֹם שֶׁנִּתַּן בּוֹ שִׁיר-הַשִּׁירִים לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּל הַכְּתוּבִים קֹדֶשׁ וְשִׁיר-הַשִּׁירִים – קֹדֶשׁ-קָדָשִׁים".

    אֲבָל רַק הָרוּחַ הַלְּאֻמִּי בְּיִחוּשׂוֹ הַכְּלָלִי הִתְרוֹמֵם לְמִדַּת-גָּבְהוֹ בַּיָּמִים הַטּוֹבִים הָהֵם שֶׁל הַהִתְעַלּוּת הַהִיסְתּוֹרִית, וְיִחֵשׂ אֶת מְקוֹר-חַיָּיו וְקֶרֶן-יִשְׁעוֹ בְּתֹכֶן הַהוֹפָעָה שֶׁל הָרַעְיוֹן הָאֱלֹהִי. הַמּוּסָר הַפְּרָטִי עוֹד לֹא נִזְדַּכֵּךְ לָבוֹא לִידֵי מִדָּה זוֹ, וְתָכְנִית-הַחַיִּים שֶׁל הַיְחִידִים לֹא יָכְלָה לְהַתְאִים גַּם הִיא אֶל הַהַרְמוֹנְיָה הָעֶלְיוֹנָה הַזֹּאת. עִם זֶה גָּאוּ "הַחוֹחִים וְהַקּוֹצִים הַסּוֹבְבִים אֶת הַשּׁוֹשַׁנָּה הָעֶלְיוֹנָה". מַמְלְכוֹת-הָאֱלִיל, עִם כָּל קִסְמֵי הַקוּלְטוּרָה הָאֱלִילִית, הִתְנַשְּׂאוּ וַיְּעוֹרְרוּ אֶת הַחֹשֶׁךְ, וּבְהִתְלַהֲבוּת אִמּוּץ-הַחַיִּים הִתְנַעֲרוּ הַתְּשׁוּקוֹת הַגַּסּוֹת וְהַמִּדּוֹת הָרָעוֹת הִתְעוֹרְרוּ. הִתְגָּעֲשָׁה חַיַּת-הָאָדָם, וַיִּגְדַּל שִׁוְיוֹן-הָרוּחַ וְרִפְיוֹן-הַחֵפֶץ לְכָל נִשָּׂא וְנֶאֱצָל, לְכָל מָרוֹם וְקָדוֹשׁ, לְכָל מַה שֶּׁלְּמַעְלָה מֵהַחוּשִׁים הַחָמְרִיִּים וְהַדִּמְיוֹן הַגַּס הַנִּשְׁעָן רַק עֲלֵיהֶם. כְּקִיר-בַּרְזֶל וְכַעֲנָנִים כְּבֵדִים עָמְדוּ כָּל אֵלֶּה נֶגֶד זְרִיחַת הָאוֹרָה הָאֱלֹהִית הָעֶלְיוֹנָה, שֶׁחָדְרָה כְּבָר בְּקַרְנֶיהָ אֶל תּוֹךְ-תּוֹכָהּ שֶׁל הַנְּשָׁמָה הַלְּאֻמִּית, וַתָּחֵל לַהֲאִירָהּ בִּכְבוֹדָהּ. וְכִמְעַט שֶׁחָלְפָה לָהּ בְּמֶשֶׁךְ זְמַן מִצְעָר הָאוֹרָה הַמַּבְהֶקֶת שֶׁל הָאִידֵאָה הַלְּאֻמִּית, בְּיִחוּשָׂהּ לַהַשְׁפָּעָה הַגְּלוּיָה וְהַכַּבִּירָה שֶׁל הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית עָלֶיהָ. מִן אָז הֵחֵל לְהִתְנוֹדֵד זֶה הַכִּסֵּא הָאֵיתָן אֲשֶׁר הֻקַם עָל, כִּסֵּא ד' לְבֵית-דָּוִד. הָרַעְיוֹן הַלְּאֻמִּי הֵחֵל לְהִפָּרֵד מִיְּנִיקָתוֹ הָעַזָּה מִשְּׁדֵי הָרַעְיוֹן הָאֱלֹהִי.

    אָמְנָם הָאֱנוֹשִׁיּוּת בִּכְלָלָהּ לֹא הִפְרִידָה אָז עֲדַיִן בְּהֶחְלֵט אֶת הֶעָנָף הַלְּאֻמִּי מִשָּׁרְשׁוֹ הַטִּבְעִי, וְהַתְּכוּנוֹת הַלְּאֻמִּיּוֹת עִם הַנְּטִיּוֹת הָאֱלֹהִיּוֹת שִׁמְּשׁוּ בְּעִרְבּוּבְיָה בַּהֲמוֹן עַמִּים רַבִּים. אֲבָל מֶה הָיְתָה תְּכוּנַת עֶרְכָּהּ שֶׁל נְטִיָּה זוֹ, לָאֱנוֹשִׁיּוּת בְּמֶרְחֲבֵי שְׂדֵרוֹתֶיהָ? נְטִיָּה עֲכוּרָה פִּרְאִית, מְלֵאָה רֶשַׁע וְכֶסֶל וְשִׁפְלוּת חָמְרִית, אֲשֶׁר אַךְ נִיצוֹץ קָלוּשׁ בִּלְתִּי-נִרְגָּשׁ שֶׁל אוֹרָה כֹּחָנִית מְחַיֶּה אוֹתָהּ תַּחַת גַּלֵּי הַזֻּהֲמָא הָרַבִּים אֲשֶׁר כִּסּוּהָ. וּכְנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל מְחֻבֶּרֶת הִיא בְּעוֹרָקִים יְדוּעִים לַגְּוִיָּה הָאֱנוֹשִׁית הַכְּלָלִית וְסוֹבֶלֶת אֶת מַכְאוֹבֶיהָ, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא תִּתְנַשֵּׂא לִסְלֹל מְסִלָּתָהּ הָאֱלֹהִית הַמְיֻחֶדֶת לָהּ, אֲשֶׁר עַל-יָדָהּ תִּהְיֶה קְשׁוּרָה בַּגְּוִיָּה הַכְּלָלִית קִשּׁוּר שֶׁל הַשְׁפָּעָה רוּחָנִית לְטוֹבָה וְלֹא שֶׁל קַבָּלָה גַּם לְרָעָה. וּבְסוּר יִשְׂרָאֵל מֵאֹרַח-חַיָּיו הַמְּקוֹרִיִּים לֹא עָצַר עוֹד כֹּחַ לְהַחֲזִיק מַעֲמָד בִּלְאֻמִּיּוּת יְבֵשָׁה וּמֻפְרֶדֶת מִמְּקוֹר הַנְּטִיָּה הָאֱלֹהִית בִּכְלָלָהּ, שֶׁזֶּהוּ מַעֲמָד-שֶׁל-חַיִּים הָעוֹמֵד כְּצַר נֶגֶד הַמַּהֲלָךְ הַהִיסְתּוֹרִי הַכְּלָלִי. מִתּוֹךְ הַבַּקָּשָׁה הַטִּבְעִית לְהַרְטִיב אֶת הַלְּאֻמִּיּוּת הִקְסִימָה גַּם אוֹתוֹ אוֹתָהּ הַהַשְׁפָּעָה הַמּוּעֶטֶת שֶׁל הַנְּטִיָּה הָאֱלֹהִית, הַנִּמְצֵאת גַּם תַּחַת מַעֲטֵה-הָעֲרָפֶל שֶׁל הָמוֹן דִּמְיוֹנוֹת, שֶׁהָיוּ יְכוֹלִים לָקַחַת לֵב כָּל קִבּוּץ חֶבְרָתִי, לְפִי מַעֲמַד הַחַיִּים הָרוּחָנִיִּים אָז. אָמְנָם אֶת הַנֶּפֶשׁ הַיַּלְדוּתִית שֶׁל הָעַמִּים, גּוֹיֵי הַתְּקוּפָה, שֶׁתְּבִיעָתָם הַטִּבְעִית לְאוֹרָה רוּחָנִית הָיְתָה קְלוּשָׁה, – אוֹתָהּ הִשְׂבִּיעָה אָז אוֹרָה זוֹ בְּכֹחַ מְזוֹנָהּ הָרוּחָנִי הַמּוּעָט, בִּכְדֵי סִפּוּקָם הַמְצֻמְצָם לִימֵי חַיֵּיהֶם הַקְּצָרִים, שֶׁהָיוּ קְצוּבִים לָהֶם עַל בָּמַת הַתּוֹלָדָה. אֲבָל לֹא יָכְלָה לְסַפֵּק אֶת הַצֹּרֶךְ הָרוּחָנִי שֶׁל הַגּוֹי הַגָּדוֹל וְהָאֵיתָן הַזֶּה, שֶׁכֹּחַ-חַיָּיו הוּא כֹּחַ עֲנָקִי וְזֶרֶם חֵפֶץ לְבָבוֹ וּמְעוֹף רִגְשׁוֹתָיו מַקְבִּילִים לְעֻמַּת אֲרִיכוּת יָמָיו וְהַשְׁפָּעָתוֹ הַכַּבִּירָה עַל תֵּבֵל וּמְלֹאָהּ, וַאֲשֶׁר נַפְשׁוֹ כְּבָר הִתְרַחֲבָה מֵהַשְׁפָּעָה רַבַּת-זִיו שֶׁל אוֹרָה אֱלֹהִית אַדִּירָה, שֶׁכְּבָר זָרְחָה עָלָיו בְּשִׁפְעַת עָשְׁרָהּ בִּימֵי עֲלוּמָיו. עַל כֵּן יָרַד אָז יְרִידָה נוֹרָאָה. מְקוֹר הָרַעְיוֹן הָאֱלֹהִי הַנִּשָּׂא דַּלַּל וְחָרַב בּוֹ, מִתֹּכֶן הָרַעְיוֹן הַלְּאֻמִּי שֶׁלּוֹ, מַבּוּעַ הַמּוּסָר חָדַל לְפַכּוֹת, הוֹד הָאֲצִילוּת הוּעַם וְהָאִידֵאָה הַלְּאֻמִּית חָדְלָה תֵּת פִּרְיָהּ. וַיְהִי לְ"גֶפֶן בּוֹקֵק יִשְׂרָאֵל".

    עֲווֹנוֹת אֲבוֹתֵינוּ הוֹרִידוּ כָּל-כָּךְ אֶת כְּנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל מִמְּרוֹם גְּבוּרָתָהּ וּקְדֻשָּׁתָהּ, חַטַּאת הַקָּהָל רָחֲבָה וְגָדְלָה כָּל כָּךְ, נִתְרַחֲקָה הָאִידֵאָה הַלְּאֻמִּית בְּרִחוּק קִיצוֹנִי מֵהָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית וּמַבּוּל הַקִּלְקוּלִים שָׁטַף עַד צַוָּאר, – כָּל עֵין-בָּשָׂר לֹא יָכְלָה כְּבָר לְהַכִּיר כְּלָל אֶת הָרֹשֶׁם הַנִּשְׁאָר מֵהַשְׁפָּעָתָהּ שֶׁל הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית עַל הַתְּכוּנָה הַלְּאֻמִּית הַפְּרוּעָה וְהַמְדֻלְדֶּלֶת. הַיֵּאוּשׁ הַמַּר הַזֶּה הוֹלִיד בְּלֵב נָבִיא אֶת הָרַעְיוֹן הָאָיֹם וְהַדּוֹקֵר שֶׁל "הַעֲבִירֵם בְּאֻמָּה אַחֶרֶת". אָז הִתְבַּטְּאָה בְּכָל מְרִירוּתָהּ הַגְּעָרָה הַנּוֹרָאָה, הָעֲמֻקָּה מִשְּׁאוֹל: "רִיבוּ בְאִמְּכֶם, רִיבוּ! כִּי הִיא לֹא אִשְׁתִּי וְאָנֹכִי לֹא אִישָׁהּ!"

    אֲבָל בַּמַּעֲמַקִּים, בְּמָקוֹם שֶׁאֵין הָעַיִן, גַּם שֶׁל כָּל נָבִיא וְצוֹפֶה, שׁוֹלֶטֶת שָׁמָּה, לֹא עֻמַּם בְּכָל-זֶה הַזִּיק הָאֱלֹהִי הָאַחֲרוֹן, הַבּוֹעֵר בְּעֹמֶק נִשְׁמָתָהּ שֶׁל הָאֻמָּה. הַקֵּץ מֻכְרָח לָבוֹא, וְהַתְּכוּנָה הָאֱלֹהִית הַפְּנִימִית תִּתְעוֹרֵר מִתַּרְדֵּמָתָהּ הָאֲרֻכָּה, אַחֲרֵי כְּלוֹת כֹּחָן הַמְעֻשֶּׂה שֶׁל הַנְּטִיּוֹת יְלִידוֹת הַדְּחִיפוֹת הַחִיצוֹנִיּוֹת, שֶׁהֵן בִּלְתִּי טִבְעִיּוֹת לְיִשְׂרָאֵל. "וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ד' תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי". וַהֲסִרֹתִי אֶת שְׁמוֹת הַבְּעָלִים מִפִּיהָ וְלֹא יִזָּכְרוּ עוֹד בִּשְׁמָם. וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית בַּיּוֹם הַהוּא עִם חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם עוֹף הַשָּׁמַיִם וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה, וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן הָאָרֶץ, וְהִשְׁכַּבְתִּים לָבֶטַח. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת ד'".

     

    פרק ד'

    כַּאֲשֶׁר סָר רוּחַ-אֱלֹהִים מֵעַל הָאֻמָּה, בְּהַפְרִידָהּ אֶת תְּכוּנָתָהּ הַלְּאֻמִּית מִמְּקוֹר-חַיֶּיהָ, נִתְחַיְּבָה חוֹבַת גָּלוּת. חַיֵּי הַצִּבּוּר הַמְקֻלְקָל עַד הַיְסוֹד מֻכְרָחִים הָיוּ לְהִדַּכֵּא, יַחַד עִם צִבְיוֹנוֹ הַמַּמָּשִׁי וְעִם הַהַשְׁרָשׁוֹת הָרָעוֹת שֶׁהִשְׁרִישׁ בְּלֵב יְחִידָיו, וְשֶׁמָּצְאוּ אֶת כְּלֵי-מַשְׁחִתָם מוּכָנִים לִפְנֵיהֶם בְּמִשְׁטָרָיו. הַגָּלוּת – הַחֻרְבָּן הַפְּנִימִי וְהַפִּזּוּר הַחִיצוֹנִי – הִכְּתָה לִרְסִיסִים וַתְּאַבֵּד עַד הַיְסוֹד אֶת הָאִידֵאָה הַלְּאֻמִּית הַחֲרֵבָה, אֲשֶׁר זָנְתָה מֵעַל אֱלֹהֶיהָ, אֲשֶׁר בְּהִנָּתְקָהּ מִשֹּׁרֶשׁ-חַיֶּיהָ נִטְמְאָה וְנִתְקַלְקְלָה מֵרוּחַ-הַטֻּמְאָה שֶׁל הַקוּלְטוּרָה הָאֱלִילִית וְכָל כְּשָׁפֶיהָ. גְּאוֹן יִשְׂרָאֵל וְתִפְאַרְתּוֹ נָפְלוּ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ.

    אֲבָל הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית וְהָאִידֵאָה הַלְּאֻמִּית, הַיִּשְׂרְאֵלִית, הִנָּן כָּל-כָּךְ מַתְאִימוֹת זוֹ לָזוֹ, עַד שֶׁבְּכָל אַחַת מֵהֶן מֻנָּח תָּמִיד גַּם כֹּחַ שָׁרָשֶׁיהָ שֶׁל הַשְּׁנִיָּה. הָאִידֵאָה הַלְּאֻמִּית בְּכָל-אֹפֶן נוֹשֵׂאת הִיא בְּתוֹךְ-תּוֹכָהּ אֶת הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית, וְהָאַחֲרוֹנָה לֹא תּוּכַל לְהִכָּחֵד מֵהַשְׁפָּעָתָהּ עַל אוֹתָהּ הָאֻמָּה, שֶׁהִיא מְקוֹם מְנוּחָתָהּ עַל הַמֶּרְחָב הַהִיסְתּוֹרִי הַכְּלָלִי, עַל-כֵּן תְּחַיֶּה בְּאֵיזוֹ צוּרָה גַּם אֶת הָרֶגֶשׁ הַלְּאֻמִּי, אֲפִלּוּ בְּמַצָּב יוֹתֵר יָרוּד וְכֵהֶה.

    בְּאֵין מָקוֹם לְהַשְׁפָּעָתָהּ שֶׁל הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית עַל הַלְּאֻמִּית, אַחֲרֵי הִטָּמֵא מַרְבִּית הַכֹּחוֹת שֶׁל הָאַחֲרוֹנָה וַיֵּהָפְכוּ לְ"סוּרֵי הַגֶּפֶן נָכְרִיָּה" וְאַחַר-כָּךְ גַּם נֶהֶרְסוּ עַד הַיְסוֹד, הִתְכַּנְּסָה הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית בְּכָל יְמֵי הַגָּלוּת בַּקֵּן הַקָּטָן וְהַדַּל, בְּמִקְדָּשׁ-מְעַט שֶׁבְּבָתֵּי-כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי-מִדְרָשׁוֹת, בְּחַיֵּי הַבַּיִת וְהַמִּשְׁפָּחָה הַטְּהוֹרִים, בְּרִשְׁמֵי-שְׁמִירַת דָּת וְתוֹרָה. עֶרְכָּם שֶׁל אֵלֶּה הוּא בְּתוֹר צִיּוּנִים בַּגּוֹלָה, שְׂרִידִים מִדָּבָר שֶׁהָיָה חַי וְשָׁלֵם וְשֶׁעָתִיד לִחְיוֹת בִּשְׁלֵמוּת בְּשׁוּב ד' אֶת שְׁבוּת עַמּוֹ. בְּוַדַּאי אִי-אֶפְשָׁר הָיָה לְהִגָּלוֹת בְּאֻמָּה שְׁבוּרָה וּרְצוּצָה, בַּעֲצָמוֹת בּוֹדְדוֹת וּמְנֻפָּצוֹת, בְּעַם מְפֻזָּר בַּגּוֹלָה וְנָתוּן לִמְשִׁסָּה וְלִשְׁנִינָה, אוֹתוֹ עֹז-הָרוֹמְמוּת שֶׁל חֶזְיוֹן הִתְאַחֲדוּת שְׁתֵּי הָאִידֵאוֹת הַמַּתְאִימוֹת, כְּחָסְנָן וְתִפְאַרְתָּן בִּימֵי קֶדֶם, בְּ"כִסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ", בִּהְיוֹת הָעָם יוֹשֵׁב לָבֶטַח בְּאַרְצוֹ. אֶלָּא, שֶׁהָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית מִתּוֹךְ עֶלְיוֹנִיּוּתָהּ, מִתּוֹךְ עָצְמַת אוֹר הַחַיִּים שֶׁבָּהּ, דַּוְקָא הִיא יְכוֹלָה לְהַשִּׁיב רוּחַ חַיִּים גַּם בַּעֲצָמוֹת יְבֵשׁוֹת, וְהִיא רַק הִיא עָצְרָה כֹּחַ לִשְׁמֹר אֶת "נְקֻדַּת צִיּוֹן הַפְּנִימִית" הַיְסוֹדִית שֶׁל כְּנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל, אֲפִלּוּ מִצַּד הַתְּכוּנָה הַלְּאֻמִּית שֶׁבְּקִרְבָּהּ, כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה רְאוּיָה לָקוּם לִתְחִיָּה בְּבוֹא עֵת קֵץ הָרָאוּי.

    וְכַמָּה כּוֹאֶבֶת וּנְמוֹגָה הִיא כָּעֵת הָאִידֵאָה הַלְּאֻמִּית הַיִּשְׂרְאֵלִית, שֶׁכָּל רוֹמְמוּתָהּ וְאוֹרָהּ, תִּפְאַרְתָּהּ וּגְבוּרָתָהּ, מִתְגַּלִּים בָּהּ רַק בְּהוֹפָעָתָהּ הַמְּלֵאָה שֶׁל הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית בְּקִרְבָּהּ בְּכָל שִׁכְלוּלֶיהָ, – וְהִנֵּה הִיא שָׁבְתָה וְנִתְעַלְּפָה לְגַמְרֵי מִשִּׁפְלוּת עַבְדוּתִית, בְּזוּיָה וְנִמְאָסָה, מֵאֶפֶס נִשְׁמַת חַיִּים, אֲוִיר לִנְשִׁימָה וּמָזוֹן לְקִיּוּמָהּ וְהַמְשָׁכַת-חַיֶּיהָ. חָדְלוּ הַיְחִידִים הַפְּזוּרִים לִחְיוֹת חַיֵּי-עַם, וְהַחַיִּים הַלְּאֻמִּיִּים, עִם כָּל הַרְגָּשׁוֹתֵיהֶם הָאַמִּיצוֹת וְהָאַדִּירוֹת, מְלֵאוֹת הַהוֹד הָעֹז וְהַגָּאוֹן, נִשְׁכְּחוּ כְּמֵת מִלֵּב. וְרַק תַּמְצִיתָן שֶׁל הַהַרְגָּשׁוֹת הָאֵלֶּה, הַנּוֹטָה לְצַד הַמּוּסָר וְהִתְרוֹמְמוּת הָרוּחַ וְסִדּוּר חַיֵּי הַחֶבְרָה, הִיא שֶׁנִּקְלְטָה – עַל-יְדֵי הַצַּד הַפְּנִימִי הַנִּסְתָּר שֶׁל הָאִידֵאָה הַלְּאֻמִּית שֶׁהוּא בָּלוּעַ בְּעֶצֶם הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית – עִם הָאוֹרָה הָאֱלֹהִית בַּמִּדָּה הַמֻּקְטֶנֶת שֶׁנִּשְׁאֲרָה, בְּמִקְדָּשׁ מְעַט שֶׁל חַיִּים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם קִיּוּם מִצְווֹת וְתַלְמוּד-תּוֹרָה. נִקְלְטוּ בְּאוֹתָהּ מִדָּה שֶׁכֹּחַ-הַחַיִּים הַמּוּעָט, הַנִּשְׁאָר גַּם בְּתוֹךְ מַאֲפַל הַגָּלוּת, יוּכַל לְשֵׂאתָן וּלְקַבֵּל הַשְׁפָּעָתָן, בְּגָאוֹן מִצַּד הֶעָבָר וּבְנִחוּמִים לֶעָתִיד בִּצְפִיָּה לִישׁוּעָה, לְעֵת יְנַחֵם ד' אֶת עַמּוֹ וְגָאַל אֶת יַעֲקֹב וְהֵשִׁיבוֹ אֶל נָוֵהוּ.
    רַק טְהוֹרֵי-נְשָׁמָה מְשַׁעֲרִים אֶת עֹמֶק הַמַּכְאוֹב וְהַיָּגוֹן הַזֶּה, הַצַּעַר הָעוֹלָמִי הַמַּקִּיף וְהַכּוֹלֵל וְהַחוֹדֵר בִּפְרָטֵי-פְּרָטֵי הַחַיִּים הָאֻמְלָלִים הַמְלֵאִים חֲמַת ד', – שֶׁל פֵּרוּד הַדְּבֵקִים וְהַקְטָנַת הַמְּאוֹרוֹת.

    אָמְנָם הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית, מֵאֵין לָהּ מָקוֹם אֵיתָן בְּהַרְחָבָתָהּ שֶׁל הָאִידֵאָה הַלְּאֻמִּית הַיִּשְׂרְאֵלִית, אַחֲרֵי גָּלוּת הָעָם וְחֻרְבַּן הַמִּקְדָּשׁ, הִתְנַשְּׂאָה בְּמֶשֶׁךְ זְמַן הַגָּלוּת מֵעַל לִגְבוּל כָּל גּוֹי מְיֻחָד, אֶל מְרוֹמֵי שְׁאִיפַת-הַצֶּדֶק הַמּוּסָרִית, הַמַּדָּע הָעִיּוּנִי וְהַשֵּׂכֶל הַנָּקִי, הַחָכְמָה הַנֶּאֱצֶלֶת וְהַמֻּפְשֶׁטֶת, וּמִשָּׁם תִּשְׁלַח קַרְנֵי-אוֹרָה מְעַטִּים, שֶׁרֻבָּם הָאֵיכוּתִי חוֹדֵר בְּאָהֳלֵי יַעֲקֹב עַל-יְדֵי אוֹר שְׂרִידֵי קְדוּמִים, עַל-יְדֵי פְּלֵטַת מוֹרֶשֶׁת הַתּוֹרָה וְשִׁיּוּרֵי הַשְׁפָּעַת הַנְּבוּאָה וְרוּחַ-הַקֹּדֶשׁ, וְאוֹרוֹת פְּזוּרִים תָּפִיץ פֹּה וָשָׁם בֵּין שְׂרִידִים יְחִידִים דּוֹרְשֵׁי אֱלֹהִים, מְהִירֵי אֱמֶת וָצֶדֶק, שֶׁבְּכָל עַם וְלָשׁוֹן. בְּדַרְכָּהּ זוֹ עָשְׂתָה אֶת הַחִזָּיוֹן שֶׁל "הַתְּעוּדָה הַיִּשְׂרְאֵלִית", שֶׁנִּצְּחָה אֶת כָּל מְנַצְּחֶיהָ בִּיסוֹדָהּ הָעִקָּרִי. סוֹף-סוֹף זִכְּכָה מִילְיוֹנֵי לְבָבוֹת לְהָפִיחַ רוּחַ חֲדָשָׁה בְּגוֹיִים וּמַמְלָכוֹת, הֵפִיגָה הַרְבֵּה אֶת רִשְׁעַת הָאָדָם הָאֱלִילִי. אֲבָל לֹא זֹאת הַמַּרְגֵּעָה. הַהַשְׁפָּעָה הַקְּלוּשָׁה שֶׁל אִמְרַת-הַמּוּסָר הַחַלָּשָׁה וְהַנֶּאֱנָקָה, בְּאֵין לָהּ מַעֲמָד מְרוֹמָם רִשְׁמִי בְּחַיֵּי עַם וּמֶמְשָׁלָה, שֶׁל הוֹפָעַת הַשְׁפָּעָתָהּ שֶׁל הָאִידֵאָה הַלְּאֻמִּית שֶׁלָּהּ, בְּכָל רוֹמְמוּתָהּ וְשִׂגּוּבָהּ, – בַּמֶּה נֶחְשֶׁבֶת הִיא. הַצְּלָלִים הַגַּסִּים, הַמְבִיאִים רִשְׁעָה וְטֻמְאָה, מִתְלַוִּים הֵם עִם אוֹרוֹתֶיהָ הַמְפֻזָּרִים שֶׁל הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית, בִּהְיוֹתָהּ מְשׁוֹטֶטֶת בַּלְּאֻמִּים. וְהַקֶּרַע שֶׁבֵּינָהּ וּבֵין הָאִידֵאָה הַלְּאֻמִּית, שֶׁהוּא גּוֹרֵם כָּל הַמְּהוּמָה וְהָעִרְבּוּבְיָה בָּעוֹלָם הַחֶבְרָתִי וְהַמְּדִינִי, אִי-אֶפְשָׁר שֶׁיִּתְאַחֶה כִּי-אִם בִּמְקוֹם הָאַחְדוּת הַטִּבְעִית שֶׁלָּהֶן, – בְּיִשְׂרָאֵל, בִּתְחִיָּתוֹ הַשְּׁלֵמָה וְהַגְּמוּרָה בְּאַרְצוֹ, בְּשׁוּב מַמְלֶכֶת שַׁדַּי לְאֵיתָנָהּ.

     

    פרק ה'

    מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הֻכְשְׁרָה עֲדַיִן הַנְּשָׁמָה הַפְּרָטִית שֶׁל הַיְחִידִים לְקַבֵּל אֶת כָּל תָּקְפּוֹ וְזָהֳרוֹ שֶׁל אוֹר הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית עַצְמָהּ, וּלְהַתְאִים עַל-יָדוֹ אֶת חַיֵּיהֶם עִם עֵרֶךְ הַכְּלָל וּשְׁלֵמוּתוֹ, לָכֵן הֻכְרַח לְהִשָּׁבֵר אוֹתוֹ הַמַּצָּב הַנִּשְׂגָּב שֶׁל הָאֻמָּה, שֶׁהֵחֵל לַעֲלוֹת וּלְהִתְרוֹמֵם בִּימֵי הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן. הַבַּיִת הַשֵּׁנִי לֹא הוּכַן לַהֲשָׁבַת אוֹתָהּ הָאֵיתָנוּת שֶׁל הָאֻמָּה, בִּמְלֹא-הַמּוּבָן. לֹא כֹּחַ צִבּוּרִי יִשְׂרְאֵלִי הוֹפִיעַ עָלָיו, כִּי-אִם כֹּחַ שֶׁל יְחִידִים. "הַנִּבְדָּלִים מִטֻּמְאַת עַמֵּי הָאֲרָצוֹת", שֶׁעַל יָדָם נָתַן ד' נִיר לְיִשְׂרָאֵל לַעֲמֹד לְגוֹרָלוֹ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. עוֹד לֹא מֹרַק וְשֻׁטַּף הַכֹּחַ הַצִּבּוּרִי הָאַדִּיר וְאָפְיוֹ לֹא עֻבַּד יָפֶה, לְעֻמַּת כָּל הַקִּלְקוּלִים הָרַבִּים וְכָל הַזֻּהֲמָא שֶׁקָּלַט בְּקִרְבּוֹ, בְּשַׁחֵת הָעָם אֶת דַּרְכּוֹ בִּימֵי טוֹבָה וְשַׁלְוָה. אָז מָצְאָה הַהַשְׁפָּעָה הָאֱלֹהִית הָאִישִׁיִּית, הַפְּרָטִיִּית, מִקְלָט לָהּ בָּאֻמָּה וּבָאָרֶץ.

    כָּל אוֹתָהּ הַפְּרָטִיּוּת, הַמַּעֲשִׂית – שֶׁל שְׁמִירַת תּוֹרָה וּמִצְווֹת וְדִקְדּוּקֵיהֶן הַפְּרָטִיִּים, וְהָעִיּוּנִית – שֶׁל הַדֵּעוֹת וְהָאֱמוּנוֹת עַל-דְּבַר "צְרוֹר חַיֵּי-הַנֵּצַח" הָאִישִׁיִּים הַפְּרָטִיִּים וְ"קַבָּלַת-הַפְּרָס" שֶׁל הַיְחִידִים, אֲשֶׁר מִקֹּדֶם נִתְגַּלְּתָה וְנִתְקַיְּמָה בַּחַיִּים מִתּוֹךְ הוֹפָעַת הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית, בְּתוֹר נִשְׁמַת-הָאֻמָּה הַכְּלָלִית, וּכְלוּלָה הָיְתָה בְּאוֹצָרָהּ הָעֶלְיוֹן וְלֹא הָיְתָה נִכֶּרֶת וּבוֹלֶטֶת כְּלָל בִּפְנֵי אוֹרָהּ הַכְּלָלִי הַגָּדוֹל שֶׁל זוֹ – הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית הַיִּשְׂרְאֵלִית – כְּנֵר לִפְנֵי אֲבוּקָה וְכִשְׁרָגָא בְּטִיהָרָא, – הִיא הֵחֵלָּה עַתָּה, בְּסִלּוּקוֹ שֶׁל הָאוֹר הַכְּלָלִי הַגָּדוֹל בִּימֵי הַבַּיִת הַשֵּׁנִי, לְהִקָּבַע וּלְהִתְבַּלֵּט בְּאָפְיָהּ הַפְּרָטִי הַמְיֻחָד. אָז בָּאָה תַּחַת הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית בְּעֹצֶם רוֹמְמוּתָהּ, וְעַל-יְדֵי גְּנִיזָתָהּ שֶׁל זוֹ, – תּוֹלַדְתָּהּ הָאִידֵאָה הַדָּתִית, בִּמְלֹא צִבְיוֹנָהּ וְהַרְחָבָתָהּ; מְשַׁמֶּשֶׁת הִיא זוֹ וּמַלְבֶּשֶׁת אֶת הָרִאשׁוֹנָה, וּלְעוֹלָם לֹא תִּתְנַכֵּר לְשֹׁרֶשׁ-נִשְׁמָתָהּ, שֶׁהוּא הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית הַמְיֻחֶדֶת לְיִשְׂרָאֵל, בְּתוֹר אֻמָּה הַמְסֻגֶּלֶת לָהּ מִצַּד נִשְׁמָתָהּ הַלְּאֻמִּית. הַמּוּסָר הָאִישִׁי הַפְּרָטִי, הַדְּאָגָה לְחַיֵּי-הַנֶּצַח הָאִישִׁיִּים הַפְּרָטִיִּים, הַדִּיּוּק הַפְּרָטִי שֶׁל כָּל מַעֲשֶׂה בּוֹדֵד הַמְקֻשָּׁר בָּרוּחַ הַכְּלָלִי, הִתְבַּסְּסוּ יָפֶה עַל-פִּי הַהוֹפָעָה הָאֱלֹהִית הַמֻּקְטֶנֶת הַמְיֻחֶדֶת לְצַד הַפְּרָטִיּוּת – הָאִידֵאָה הַדָּתִית. מַעֲמָדָם הַמְבֻצָּר בָּאֻמָּה נָתַן לָהּ כֹּחַ רַב וְהֵכִין לָהּ כַּלְכָּלָה רַבָּה, שֶׁתּוּכַל לָשֵׂאת אִתָּהּ גַּם בִּימֵי גָּלוּתָהּ וּנְדוֹדָהּ. גַּם הִכְשִׁיר לָהּ אֶת הַדֶּרֶךְ, כְּדֵי שֶׁתּוּכַל לָבוֹא בְּהַדְרָגָה, עַל-יְדֵי מַהֲלָךְ מְסֻבָּךְ וּמְסוֹבָב, אֶל הַמַּטָּרָה הָעֶלְיוֹנָה, שֶׁהָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית תָּשׁוּב לְהוֹפִיעַ בְּקִרְבָּהּ בְּעֹצֶם עֹז גְּבוּרָתָהּ, אַחֲרֵי שֶׁיֻּכְשַׁר הָעָם אֶל שְׁאִיפָתוֹ הַבְּרוּרָה, כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת. זֶהוּ הַחִנּוּךְ הַגָּדוֹל וְהָאָרֹךְ, שֶׁל הַרְחָבַת הַתַּכְסִיס הַדָּתִי וְהַשְׁפָּעָתוֹ, בַּהֲמוֹן דִּקְדּוּקֵי תּוֹרָה וְדִקְדּוּקֵי סוֹפְרִים, חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים, – בְּצֵרוּף דַּאֲגַת חַיֵּי-הַנֶּצַח, הָאִישִׁית הַפְּרָטִית, הַמְסַיַּעְתָּהּ.

    הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית, בְּתוֹר נִשְׁמַת הָאֻמָּה, הוֹלֶכֶת מִן הַכְּלָל אֶל הַפְּרָט בְּמַהֲלָךְ שֶׁל אוֹר יָשָׁר. יְסוֹד הִתְגַּלּוּת פָּעֳלָהּ הוּא יְסוֹד הַכְּלָל, וּמֵעָשְׁרָהּ שֶׁל הָאוֹרָה הָאֱלֹהִית הָרַבָּה הַזּוֹרֶמֶת בְּקֶרֶב הַכְּלָל, הַמְלַבֶּבֶת וְזוֹהֶרֶת בְּגָלוּי וּבִבְלִיטָה רַבָּה בְּרִשּׁוּמָהּ הָרוּחָנִי שֶׁל הָאוֹרְגָּנִיּוּת הַמְּלֵאָה הַמְיֻחֶדֶת שֶׁלּוֹ, מִתְמַלֵּא הַפְּרָט, – שֶׁהוּא מְחֻבָּר אֶל הַכְּלָל וְשֶׁהוּא חֵלֶק מֵחֲלָקָיו, – מִלּוּי שָׁלֵם וְגָמוּר. עַל בָּמֳתֵי-עָב דּוֹרֶכֶת הָאוֹרָה הַכְּלָלִית הַזֹּאת, וְאֵינָהּ זְקוּקָה לְדַבֵּר עַל-דְּבַר קַבָּלַת-פְּרָס שֶׁל הַיְחִידִים הַפְּרָטִים שֶׁלָּהּ, שֶׁיְּסוֹד-חַיֵּיהֶם הוּא שָׁלֵם רַק לְפִי אוֹתָהּ הַמִּדָּה שֶׁהֵם חָשִׁים אֶת הִתְמַלְּאוּתָם כֻּלָּם בְּחַיֵּי הַכְּלָל. הַדָּבָר הַגָּדוֹל הַכְּלָלִי שֶׁל "וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם", שֶׁנּוֹתֵן עֹז וְעָצְמָה בְּתוֹךְ כָּל נְשָׁמָה יוֹתֵר מִכָּל מַה שֶּׁשּׁוּם אֱמֶת קְנוּיָה בְּדַרְכֵי-הִגָּיוֹן תּוּכַל לִתֵּן, הוּא יְסוֹד הַכֹּל. כָּל הַדְּבָרִים הָאֲחֵרִים, הַמִּתְפָּרְטִים וְהוֹלְכִים בְּהֶעְתֵּק הָרַעְיוֹן מְעַט אוֹ הַרְבֵּה מִזִּיו הָאוֹרָה הָעֶלְיוֹנָה הַזֹּאת, הֵם רַק מְסוֹבָבִים מִמֶּנּוּ וּבָאִים עַל-יָדוֹ. כְּשֶׁהַנְּשָׁמָה הָעֶלְיוֹנָה הָאֱלֹהִית הַזֹּאת מְחַיָּה אֶת הָאֻמָּה הִיא מִתְרוֹמֶמֶת בְּגָדְלָהּ וּבִתְעוּפַת-רוּחָהּ מֵעַל כָּל הַגְּבוּלִים וְהַהֶבְדֵּלִים הַפְּרָטִיִּים, הַמְחַלְּקִים בֵּין הַמַּצָּבִים הַשּׁוֹנִים שֶׁל הַחַיִּים; כָּל רַעְיוֹן לֹא יוּכַל לָבוֹא אָז עַל-דְּבַר חִלּוּק שֶׁבֵּין חַיֵּי עוֹלָם-הַזֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם-הַבָּא. בְּמַעֲמַקֵּי כָּל נְשָׁמָה מֻטְבַּעַת הִיא הַיְדִיעָה, שֶׁאֵין לִפְנֵי הָאוֹרָה הָאֱלֹהִית גְּבוּלִים וּמַעְצוֹרִים, שֶׁהַחַיִּים הָאֱלֹהִיִּים אֵינָם נִפְסָקִים עֲדֵי עַד וְהִנָּם בָּעוֹלָם-הַזֶּה וּבָעוֹלָם-הַבָּא, וּבְוַדַּאי מוֹצְאִים הֵם לָהֶם בְּכָל מַצָּב שֶׁל חַיִּים אֶת תְּנָאֵיהֶם. אֲבָל אֵין כָּל רַעְיוֹן הוֹלֵךְ אֲפִלּוּ לִמְצֹא צֹרֶךְ לְצַיֵּר אֶת הָאֹפִי הַמְיֻחָד שֶׁל אוֹתָם הַחַיִּים, שֶׁאֵין לָנוּ מֵהֶם רַק מֻשָּׂג כְּלָלִי עַל-דְּבַר הֲוָיָתָם, כְּמוֹ שֶׁאֵין לָנוּ שׁוּם מֻשָּׂג מֵהָאוֹרָה הָאֱלֹהִית כִּי-אִם מַה שֶּׁאָנוּ חָשִׁים אֶת מְצִיאוּתָהּ וּמִתְעַנְּגִים מִזִּיוָהּ בְּכָל עֹמֶק נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁהַבִּטָּחוֹן הַפְּנִימִי וְהַהִתְעוֹרְרוּת הַכְּלָלִית הֵם כָּל-כָּךְ עַזִּים, נְעִימִים וְאַדִּירִים, עַד שֶׁאֵינָם מְפַנִּים כְּלָל אֶת הַמַּחֲשָׁבָה הַכְּלָלִית, הַחַיָּה בְּכָל עֻזָּהּ וַהֲדָרָהּ, לְדַבֵּר עַל אוֹדוֹת מַצָּבִים כָּאֵלֶּה, שֶׁהַדִּבּוּר הַפְּרָטִי שֶׁבָּהֶם מֻכְרָח הוּא כְּבָר לְהִתָּפֵס בְּאוֹתָהּ הַהַקְטָנָה שֶׁל דַּאֲגַת הַפְּרָט; כִּי הָאוֹרָה הָאֱלֹהִית, הַמְפֻלֶּשֶׁת בְּאוֹצַר הַכְּלָל, מַכָּה גַּלֶּיהָ בְּרֹב אֹמֶץ, בְּאֵין צֹרֶךְ לְשׁוּם חֶשְׁבּוֹן שֶׁל "שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ". וְאוֹתוֹ הָעֹז הָאֱלֹהִי הַמַּרְהִיב, הַשּׁוֹרֶה בָּאֻמָּה בִּכְלָלָהּ, – שֶׁהוּא מִתְבַּלֵּט עַל-יְדֵי מִלּוּי כֹּחוֹ הָאֱלֹהִי בְּכָל רִגְשׁוֹת-לְבָבָהּ, בִּנְטִיּוֹתֶיהָ הַפּוֹלִיטִיּוֹת בְּקוֹמְמִיּוּתָהּ הַפְּנִימִית וּבְהִתְפַּשְּׁטוּתָהּ הַגֵיאוֹגְרָפִית, – הוּא מִתְעַלֶּה מֵאֵלָיו בְּתַמְצִית הַמּוּסָר הַפְּנִימִי הַרְבֵּה יוֹתֵר מִכָּל מַה שֶּׁתּוּכַל לִתֵּן כָּל הַשְׁקָפָה פְּרָטִית עֲמוּמָה שֶׁל חַיֵּי הַפְּרָט, שֶׁאַחֲרֵי מִיתַת הַבָּשָׂר. אֵין הָעַיִן וְיֶתֶר הַחוּשִׁים, "שָׁרְשֵׁי שְׁאִיבַת הַמֻּשְׂכָּלוֹת", שׁוֹלְטִים שָׁם לְסַמְּנָם בְּאֹפֶן גָּלוּי וּמְבֹרָר, שֶׁיּוּכַל לְהוֹפִיעַ נְהָרָה עֲצוּמָה, בְּדֻגְמָתָהּ שֶׁל אוֹתָהּ הָאוֹרָה הָאֱלֹהִית הַמּוּחֶשֶׁת בְּכָל עֹז חַיֵּי הַלְּאֻמִּיּוּת הַכְּלָלִית, בְּכָל נְכָסֶיהָ הַמּוּחָשִׁים וְהָרוּחָנִיִּים, בִּבְלִיטָה חֲרִיפָה הַמְרוֹמֶמֶת אֶת הָרוּחַ וּמְמַלְּאָתוֹ חַיִּים. וּמַה שֶּׁאֵין צֹרֶךְ לְהַרְחִיב וּלְפָרֵט זוֹרֵחַ הוּא מֵאֵלָיו. הַהֶאָרָה הָעֶלְיוֹנָה הַכְּלָלִית הַזֹּאת שֶׁל הָאֻמָּה, הִיא מִתְעַלָּה לְחַיֵּי נֵצַח בֵּאלֹהִים עֶלְיוֹן, מֵעַל כָּל גְּבוּל, זְמַן וּמָקוֹם, בְּעֹז חַיֵּי עוֹלָמִים וּבְשִׁפְעַת הַשְּׁלֵמוּת וְהַיְכֹלֶת הַמְּלֵאָה לְאֵין-חֵקֶר, וְעַל יָדָהּ מִתְנוֹצֶצֶת גַּם הַהַזְרָחָה שֶׁל אוֹתָן הָאֲמִתֻּיּוֹת הַפְּרָטִיּוֹת הַצְּפוּנוֹת בְּגִנְזֵי אוֹצְרוֹת הַחָכְמָה הָעֶלְיוֹנָה.

    אֲבָל חֶשְׁכַת הַלַּיְלָה הִיא שֶׁגָּרְמָה לְהַרְחִיב אֶת חוּג הָרַעְיוֹן שֶׁל הָאָדָם, בְּהַעִיפוֹ עַיִן הַשָּׁמַיְמָה, אֶל מֶרְחֲבֵי אֵין-קֵץ וְעוֹלְמֵיהֶם. וְחֶשְׁכַת חֻרְבַּן בַּיִת רִאשׁוֹן וְסִלּוּק הַשְּׁכִינָה הָעֶלְיוֹנָה, הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית, מֵהִתְגַּלּוּת בַּהֹוֶה בְּאוֹצַר הַחַיִּים שֶׁל הָאֻמָּה, הִיא שֶׁגָּרְמָה לְהַרְחִיב אֶת אֹפֶק הַמַּחֲשָׁבָה שֶׁל הָאֻמָּה וּלְעַדְּנָהּ בִּנְשִׂיאַת עַיִן לְמֶרְחַקִּים, וּלְפָרֵט אֶת מַה שֶּׁהָיָה גָּנוּז וּבָלוּעַ בְּזִיו אוֹרוֹ שֶׁל הַכְּלָל כֻּלּוֹ. הַלִּמּוּדִים הַגְּדוֹלִים וְהָעֲמֻקִּים, הַמִּתְפָּרְצִים לְמַעְלָה מֵהַחוּשִׁים וְהַגְבָּלוֹתֵיהֶם וְנוֹשְׂאִים דֵּעָם לְמֶרְחַקִּים, עַל אוֹתָן הַגְּדֻלּוֹת שֶׁל חַיֵּי הָעוֹלָם-הַבָּא וּתְחִיַּת הַמֵּתִים וְחַיֵּי-הַנֶּצַח בִּכְלָל, בְּכָל חֲלִיפוֹתֵיהֶם וְשִׁנּוּיֵי צִבְיוֹנֵיהֶם, אֵלֶּה אֲשֶׁר הָיוּ מִקֹּדֶם קִנְיָנָם שֶׁל יְחִידֵי-סְגֻלָּה, נַעֲשׂוּ עַתָּה לְקִנְיָן כְּלָלִי לָאֻמָּה, וְעַל-יָדָם שָׁאֲפָה רוּחַ. הֵם הִמְשִׁיכוּ לָהּ אֶת הָאוֹרָה הָאֱלֹהִית בְּמוּבָן רָחָב וְנֶאְדָּר, הַחוֹבֵק בִּזְרוֹעַ-עֻזּוֹ עוֹלְמֵי-עַד וְנוֹתֵן מִחְיָה לָרַעְיוֹנוֹת הַמִּתְנַשְּׂאִים, אֲשֶׁר הַכִּכָּר שֶׁל הַהַגְבָּלוֹת הַחוּשִׁיּוֹת צַר לָהֶם.

    וְכֵיוָן שֶׁהַפְּרָטִיּוּת נָשְׂאָה רֹאשׁ, וְרִגְשֵׁי דַּאֲגַת-הַפְּרָט הָרוּחָנִית נִשְׁמְעוּ מִתּוֹךְ הַשְׁפָּעָתָהּ הָרְחוֹקָה שֶׁל הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית, מִיָּד מָצָא לוֹ גַּם הָעוֹלָם הַחִיצוֹנִי מָקוֹם לְהִתְגַּדֵּר בְּרוּחָנִיּוּתָהּ שֶׁל הָאוֹרָה הַיִּשְׂרְאֵלִית, בְּמוּסַר הַתּוֹרָה וּבְרֶגֶשׁ אֱמוּנַת אֱלֹהִים הָרוֹמֵמָה אֲשֶׁר בְּתוֹכָהּ. מַה שֶּׁלֹּא יָכְלָה הַנְּשָׁמָה הַחִלּוֹנִית שֶׁל הַתֵּבֵל לַעֲשׂוֹת עִם הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית בִּהְיוֹתָהּ בִּמְלֹא תָּקְפָּהּ, – שִׁעֲרָה בְּעַצְמָהּ אֶת הַיְכֹלֶת לַעֲשׂוֹת עִם הָאִידֵאָה הַדָּתִית. שֶׁהֲרֵי לֹא דַּוְקָא אֻמָּה הַחַיָּה כֻּלָּהּ בְּאוֹר הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית צְרִיכָה לָזֶה, כִּי-אִם לֵב חָפֵץ בְּחַיֵּי עוֹלָם וּמָלֵא רֹךְ וּנְטִיָּה מוּסָרִית שֶׁל יְחִידִים, וְזֶה אֶפְשָׁר לְהִמָּצֵא בְּכָל מְלֹא הָעוֹלָם.

    מִזֶּה הֵחֵל אוֹתוֹ הַזִּוּוּג הַמְשֻׁנֶּה, שֶׁאִי-אֶפְשָׁר שֶׁיַּעֲלֶה יָפֶה, שֶׁל הַדָּתוֹת הַקַּיָּמוֹת בְּעַמֵּי-הַקוּלְטוּרָה שֶׁבִּזְמַנֵּנוּ: חֲלָקִים מְיֻחָדִים שֶׁל הָאוֹרָה הָאֱלֹהִית שֶׁל הַיַּהֲדוּת, בְּצוּרָה מְטֻשְׁטֶשֶׁת וְנִדְעֶכֶת מִמְּקוֹרָהּ, – עִם יְסוֹד הָרַעְיוֹן הָאֱלִילִי וְכָל זֻהֲמַת הַבַּרְבָּרִיּוּת שֶׁבְּקִרְבּוֹ, מִצַּד הַמַּשְׁפִּיעִים, הָעַסְקָנִים, שֶׁנֶּעֶקְרוּ מִבֵּית חַיֵּיהֶם, וּמִצַּד הַמְקַבְּלִים, הָעַמִּים עַצְמָם, שֶׁהַטֶּבַע הָאֱלִילִי הוּא יוֹתֵר קָרוֹב לְהַרְגָּשָׁתָם, בִּיסוֹד הַרְגָּשָׁתָם הַלְּאֻמִּית וְהַחֶבְרָתִית; כִּי לֹא אוֹתָם כִּי אִם אוֹתָנוּ נָשָׂא ד' עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים לִהְיוֹת לוֹ לְעַם-נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה. וְ"עִנְּבֵי הַגֶּפֶן בְּעִנְבֵי הַסְּנֶה הוּא דָּבָר כָּעוּר וְאֵינוֹ מִתְקַבֵּל".

    הַנֹּעַם הָאֱלֹהִי שֶׁל הַחַיִּים, הַמִּתְרוֹמֵם בְּעֶלְיוֹנוּתוֹ הַמִּתְפַּשֵּׁט בַּהֲדַר פַּשְׁטוּתוֹ וְטִבְעִיּוּתוֹ עַל כְּנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל בִּכְלָלָהּ, בְּאוֹר הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית הַנְטוּעָה בָּהּ, הוּא עוֹשֶׂה אֶת הַחַיִּים נוֹחִים וַעֲדִינִים, מְתוּקִים וַעֲנֻגִּים, בְּתָכְנָם הָעַצְמִי. חַיִּים שֶׁכָּאֵלֶּה אֵינָם נִכְנָסִים בִּכְלַל שְׁאֵלָה, מְגַמָּתָם הָעֲרֵבָה וְהָעֲדִינָה מְקוֹרִית הִיא לָהֶם וְשׁוֹכֶנֶת בְּקִרְבָּם וּבְעַצְמוּתָם, וְהֵם רְאוּיִים לֹא רַק לְהִתְקַיֵּם אַחֲרֵי הִמָּצְאָם כִּי-אִם גַּם לְהִתְחַדֵּשׁ וּלְהִתְרַבּוֹת. מִכָּאן בָּאוֹת נְטִיַּת שִׂמְחַת הַחַיִּים הַפְּנִימִית, נְטִיַּת הַהִתְרַבּוּת הַגְּנוּזָה, הַמְסַבֶּבֶת אֶת גַּלְגַּל הַחַיִּים וְכָל יָפְיָם וַהֲדָרָם וּנְעִימַת הָאַהֲבָה שֶׁבָּהֶם, וְנַעֲשׂוֹת מוּבָנוֹת וּמְאֻגָּדוֹת עִם כָּל הַקִּשּׁוּרִים הָאִידֵאָלִיִּים שֶׁבַּנְּשָׁמָה הָעֶלְיוֹנָה אֲשֶׁר לָאָדָם. וְהַכֹּחוֹת הַטִּבְעִיִּים הָעַזִּים אֵינָם מְסַעֲרִים בְּדַרְכָּם שׁוּם מַהֲלָךְ שֶׁל מְחָאָה וְנִגּוּד מוּסָרִי, וּמֻשְׁקָפִים הֵם כֻּלָּם בְּדֶרֶךְ מַדָּע עֶלְיוֹן, עֲדִינוּת-רֶגֶשׁ וְנַחַת-רוּחַ, שְׁלוֹם-נֵצַח וְחֶדְוַת-אֱלֹהִים.

    הַנֹּעַם הָאֱלֹהִי הַזֶּה, הַמִּתְלַוֶּה עִם כָּל לְגִימָה וּלְגִימָה שֶׁל הַחַיִּים, הוּא מַכְשִׁיר לְהַבִּיט עַל הַחַיִּים וְעַל הַמְּצִיאוּת בְּעַיִן יָפָה וּבְשִׂמְחַת-צַדִּיקִים, לְהַכִּיר כִּי "כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים הוּא טוֹב מְאֹד". לְעֻמַּת-זֶה, הָעוֹלָם הָאֱלִילִי, שֶׁאֵין לוֹ נֹעַם-אֱלֹהִים-חַיִּים זֶה, שֶׁמִּמְּקוֹר-אוֹרָהּ שֶׁל הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית הָעֶלְיוֹנָה שֶׁבְּטֶבַע הַיְצִירָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל, אֵינֶנּוּ יָכוֹל לְהִתְיַשֵּׁב בִּמְנוּחַת הַחַיִּים וְשִׂמְחָתָם. עֵינוֹ הָרָעָה מוֹצֵאת בְּכָל מְקוֹם-מַבָּטָהּ רַק מְאֵרָה, וְהִיא מְמַלְּאָתוֹ זַעַף וְחֵמָה אַכְזָרִיָּה עַל עַצְמוֹ, עַל הֲוָיָתוֹ, עַל הַכֹּל, וְהוּא מוֹצֵא אֶת-עַצְמוֹ מְנֻגָּד מֵעַצְמוֹ אֶל עַצְמוֹ. אָז רוֹאֶה הוּא – בִּגְבֹר עָלָיו הַמַּכְאוֹב – אֶת הַצָּלָתוֹ לְחַיֵּי-הַשָּׁעָה, עַד אֲשֶׁר יַעֲבֹר מִן הָאָרֶץ, רַק בְּאוֹתוֹ סִגְנוֹן-שֶׁל-חַיִּים, שֶׁאֵין בְּרוּחוֹ פְּנִימָה שׁוּם נִגּוּד וּמַעְצוֹר לְכָל הַתְּכוּנוֹת הַבַּרְבָּרִיּוֹת. אֲבָל אִי-אֶפְשָׁר לִכְלֹא אֶת הָרוּחַ לְגַמְרֵי, וְהַיֹּפִי הָרוּחָנִי שֶׁל הָאָדָם וּמוּסָרוֹ הַפְּנִימִי תּוֹבְעִים אֶת עֶלְבּוֹנָם בְּתַרְעֹמֶת נוֹרָאָה, שֶׁאֵינָהּ נוֹתֶנֶת מְנוּחָה לְנַפְשׁוֹ, בְּיִחוּד אַחֲרֵי הִתְבַּכֵּר קְצָת הַהַשְׁקָפָה הָעוֹלָמִית הַכְּלָלִית, הַמְבַקֶּרֶת אֶת הַחַיִּים מִשְּׁנֵי צְדָדֵיהֶם: מִתּוֹכָם וּמִבָּרָם. לְפִיכָךְ בָּאָה הָאֱלִילִיּוּת אֶל מַחֲבוֹא הַבּוּדָאִיּוּת, שֶׁהִיא מוֹצֵאת אֶת מְגַמַּת מְנוּחָתָהּ בָּאֲפִיסָה וּבָאֲבַדּוֹן הַמֻּחְלָט. כּוֹס הַקֶּצֶף עַל הַחַיִּים וּמְרִירוּתָם, שֶׁהֵם תַּמְצִית הַמֻּרְגָּשׁ שֶׁל כְּלַל הַמְּצִיאוּת, עוֹלֶה הוּא עַל כָּל גְּדוֹתָיו, וְכָל כְּלֵי הַשֵּׂכֶל וְהָרֶגֶשׁ, הָאֱמוּנָה וְהַדִּמְיוֹן, מִתְמַלְּאִים בִּשְׁאִיפָה אַחַת שֶׁל חֵפֶץ- הַחֲפָצִים: לְהִכָּחֵד וּלְהִמָּחוֹת בְּאֵין שָׂרִיד וָזֵכֶר.

    וּמִתּוֹךְ הַהַרְכָּבָה הַמְשֻׁנָּה הַזֹּאת שֶׁל שְׁנֵי הַיְסוֹדוֹת הַמְּקוֹרִיִּים הָאֵלֶּה, הַיַּהֲדוּת וְהָאֱלִילִיּוּת, אֲשֶׁר בַּעֲקֵב הַפֵּרוּד שֶׁגָּרְמָה הַשְׁפָּלַת חַיֵּי-הַמַּעֲשֶׂה לָאִידֵאָה הַלְּאֻמִּית הַיִּשְׂרְאֵלִית מֵעַל הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית, מְקוֹר-חַיֶּיהָ וְאוֹר-יִשְׁעָהּ, – מִתּוֹכָהּ בָּאָה אוֹתָהּ הַ"דָּתִיּוּת" הַמְצוּיָה עַתָּה בָּעוֹלָם בִּכְלָל, שֶׁאֱלֹהִים סָר מִמֶּנָּה. הַפֵּרוּד הַזֶּה שֶׁל הָאִידֵאוֹת בְּיִשְׂרָאֵל גָּרַם פְּגָם כְּלָלִי, עַד שֶׁגַּם כָּעֵת לֹא תּוּכַל עֲדַיִן הָאֱנוֹשִׁיּוּת, הַמְפֻתַּחַת הַרְבֵּה, לִקְרֹא בְּשֵׁם מָלֵא אֶת הָרַעְיוֹן הָאֱלֹהִי, כְּדֵי לְהַשְׁפִּיעַ מִמֶּנּוּ עַל הָרַעְיוֹן הַחֶבְרָתִי, בְּסִגְנוֹנוֹ הַלְּאֻמִּי, כְּפִי עֶצֶם טֶבַע הַמַּחֲשָׁבָה בְּעֹמֶק טֹהַר אֲצִילוּתָהּ. מֵאָז הֵחֵלָּה הָאֱנוֹשִׁיּוּת לִהְיוֹת צוֹלַעַת עַל יְרֵכָהּ בְּ"שֶׁקֶר שֶׁאֵין לוֹ רַגְלַיִם", בְּמוֹסָד שֶׁל מוּסָר רוּחָנִי הַיּוֹנֵק מִשֶּׁפַע הָאִידֵאָה הַדָּתִית, שֶׁלֹּא רַק שֶׁאֵין הָאִידֵאָה הַלְּאֻמִּית מִתְגַּלָּה בְּקִרְבּוֹ, כִּי-אִם הִיא מְנַגַּדְתָּהּ; וְהַהַשְׁפָּעָה הַדָּתִית וְהַלְּאֻמִּית נַעֲשׂוּ בַּסּוֹף בְּהֶכְרֵחַ כְּמוֹ צָרוֹת זוֹ לָזוֹ, אַף-עַל-פִּי שֶׁהָאַחֲרוֹנָה צְרִיכָה תָּמִיד לִינִיקָתָהּ מִלְּשַׁד-הַחַיִּים הַגָּנוּז בְּעֹמֶק-עָמְקָהּ שֶׁל הָרִאשׁוֹנָה. וְתַחַת אוֹתָם הַמֻּשָּׂגִים הַבְּרוּרִים הַמְּקוֹרִיִּים, שֶׁהָיָה אֶפְשָׁר לְדַבֵּר עֲלֵיהֶם בְּשָׂפָה בְּרוּרָה וּלְסַמֵּן יָפֶה-יָפֶה אֶת הַקַּו הַמַּבְדִּיל בֵּינֵיהֶם, בָּא מֻשָּׂג מְלָאכוּתִי כֵּהֶה כְּמֻשַּׂג הַדָּת שֶׁל עַמֵּי-הַקוּלְטוּרָה שֶׁבִּזְמַנֵּנוּ, בַּעֲלֵי הַמֶּמְשָׁלוֹת הָאַדִּירוֹת, הַסִּפְרֻיּוֹת הָעֲשִׁירוֹת וְהָאָמָּנֻיּוֹת הַמְפֹאָרוֹת, שֶׁהוּא בָּא לְשַׁתֵּף אוֹתָנוּ וְאֶת הָעַמִּים דַּוְקָא בְּמַה שֶּׁאָנוּ נִבְדָּלִים מֵהֶם – בַּהַבְדָּלָה שֶׁבֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל, וְשֶׁעַל פִּיהוּ שׁוֹפְטִים עַל מַהוּתָהּ שֶׁל הַדָּת בִּכְלָל, וּבִכְלָל זֶה גַּם עַל "הַדָּת" הַיִּשְׂרְאֵלִית, – בְּשָׁעָה שֶׁנִּיצוֹצֵי תּוֹרַת חַיִּים שֶׁל הַיַּהֲדוּת אֲשֶׁר בּוֹ, הַנְטוּלִים מִבֵּית-חַיֵּיהֶם, נֶהֶפְכוּ בּוֹ לִזְוָעָה וּפַלָּצוּת, לְמוּסָר שֶׁל מְבַקְּשֵׁי מָוֶת הַדְּבֵקִים בַּקְּבָרִים בְּצוּרָה שֶׁל חֹשֶׁךְ וְקַדְרוּת-נֶפֶשׁ. וְכָל מַה שֶּׁהַהַכָּרָה מִתְבַּכֶּרֶת וְהוֹלֶכֶת, כָּל מַה שֶּׁעוֹבְרִים הַשִּׁכָּרוֹן שֶׁל הַהַרְגָּשׁוֹת הַכֵּהוֹת וְהַשִּׁעֲמוּם שֶׁל הַפָנָטִיּוּת הַגַּסָּה וְהָעֲכוּרָה, בָּא מִיָּד הַיֵּאוּשׁ וְהַפֶּסִימִיּוּת לֶאֱכֹל אֶת כָּל חֵילָם, וְעַל כָּל הֵיכְלֵי הַסִּפְרוּת וְהָאָמָּנוּת אוֹרֶגֶת הַשְּׂמָמִית הַזֹּאת אֶת קוּרֶיהָ, לְדַכֵּא כָּל רוּחַ וָנֶפֶשׁ, לְהַכּוֹת אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם.

    "הָרֶגֶשׁ הַדָּתִי", שֶׁבָּא לְבַדּוֹ תַּחַת הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית, הוֹרִיד אֶת הַגְּבוּרָה הָעֶלְיוֹנָה הָאִידֵאָלִית אֲשֶׁר לְנִשְׁמַת הָאָדָם עֶשֶׂר מַעֲלוֹת בְּשֶׁפֶל. חָדַל הַשָּׂשׂוֹן הַפְּנִימִי, אָפְסָה הָעָצְמָה הָרוּחָנִית הָעֶלְיוֹנָה, הַמְשַׁוָּה אֶת רַגְלֵי הָאָדָם כָּאַיָּלוֹת, הַמְנַצַּחְתּוֹ בִּנְגִינוֹתֶיהָ וְשִׁירַת-עֻזָּהּ, וַיָּבוֹא סִגְנוֹן שֶׁל פְּרוּשִׁיּוּת, שֶׁל "מַה חוֹבָתִי – וְאֶעֱשֶׂנָּה" בְּעַבְדוּת קְטַנָּה מְלֵאָה זְוָעָה וְרִפְיוֹן. וּלְעֻמַּת אוֹתָהּ הַיְרִידָה שֶׁל הַגְּבוּרָה הָעֶלְיוֹנָה אֲשֶׁר לָאוֹרָה הָאֱלֹהִית, בְּחַיֵּי-הַצִּבּוּר וְחַיֵּי-הַיָּחִיד הַמְעֹרָבִים בּוֹ, יָרַד גַּם-כֵּן הָרַעְיוֹן הַלְּאֻמִּי מִמִּשְׂגַּב אִידֵאָלִיּוּתוֹ הָאַדִּירָה וְהַקּוֹסֶמֶת, וַיְהִי לְ"רַעְיוֹן מְדִינִי", לְמִין "מִסְחָר הַמִּתְפַּשֵּׁט עַל נְפָשׁוֹת רַבּוֹת"; "הַמְּדִינָה הִיא חֶבְרַת-אַחֲרָיוּת גְּדוֹלָה". הַיְרִידָה הַכְּפוּלָה, מֵרוּם מַעֲלַת הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית אֶל הַתְּכוּנָה הַדָּתִית, וְעַל-יָדָהּ מִמַּעֲלַת הַגְּבוּרָה הַלְּאֻמִּית אֶל הַשִּׁיטָה הַמְּדִינִית, נָטְלָה אֶת זִיו-הַחַיִּים מִן הָעוֹלָם וְהוֹפָעַת נְשָׁמוֹת גְּדוֹלוֹת הָיְתָה לְחָזוֹן יָקָר מְאֹד. אָפְסוּ גִּבּוֹרֵי-חַיִל עֲנָקִיִּים, וַיִּרְבּוּ בִּמְקוֹמָם עַסְקָנִים נְמוֹגִים וְדַלֵּי-מַעַשׂ, בּוֹסִים בְּטִיט-חוּצוֹת שֶׁל רַעְיוֹנוֹת קְטַנִּים, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם מִינֵי מִסְחָרִים חָמְרִיִּים וְרוּחָנִיִּים.

    הַנִּסְיוֹנוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ בְּעֵת כִּשְׁלוֹן-הָרוּחַ, הָיוּ גַּם הֵם עַצְמָם לְכִשְׁלוֹנוֹת. כִּי לֹא חוֹלְלָה הָאֱנוֹשִׁיּוּת וְלֹא תּוּכַל לְחוֹלֵל שׁוּם מֶרְכָּז לְאֻמִּי, שֶׁהָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית תִּתְגַּלֶּה בּוֹ בְּתוֹר הַשְּׁאִיפָה הַפְּנִימִית שֶׁל הָאִידֵאָה הַלְּאֻמִּית שֶׁלּוֹ, שֶׁלָּזֶה מֻכְשָׁר רַק הָעָם הַזֶּה, הַמַּרְגִּישׁ שֶׁהַבֹּשֶׂם הַזֶּה – הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית – אֵינוֹ צָרִיךְ שׁוּם בֹּשֶׂם לְבַשְּׂמוֹ, שֶׁהוּא מַסְפִּיק לְהָנִיעַ אֶת כָּל גַּלְגַּלֵּי-חַיָּיו הַכְּלָלִיִּים, בְּטוּב-טַעֲמָם וּבְעֹצֶם-שִׁכְלוּלָם, לְכָל חֵפֶץ שֶׁל גְּדֻלָּה לְאֻמִּית וְהִתְעוֹרְרוּת-חַיִּים, – לָזֶה מֻכְשָׁר רַק יִשְׂרָאֵל בְּטֶבַע יְצִירָתוֹ הַמְיֻחֶדֶת. "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ". וְהַנְּטִיָּה הַדָּתִית, שֶׁנָּטְתָה אֶת דַּרְכָּהּ מֵהָאִידֵאָה הַשְּׁרוּיָה בְּתוֹךְ הַלְּאֻמִּיּוּת הַיִּשְׂרְאֵלִית, וְשֶׁאֵין לָהּ שׁוּם אֲחִיזָה בְּעוֹלַם-הָרוּחַ כִּי-אִם הַסִּיּוּעַ הַמּוּסָרִי-הַפְּרָטִי שֶׁהִיא מְסַבֶּבֶת בָּעוֹלָם, לֹא תּוּכַל לַעֲמֹד בִּתְקוּפַת הִתְבַּכְּרוּתָהּ שֶׁל הַתַּרְבּוּת הַחֶבְרָתִית. הַפְּרָטִים, הַמֻּכְשָׁרִים לְקַבֵּל הַכָּרָה מוּסָרִית, יוֹסִיפוּ אָז תְּבִיעוֹת מוּסָרִיּוּת יוֹתֵר טְהוֹרוֹת וְיוֹתֵר מַתְאִימוֹת אֶל טֶבַע-הַחַיִּים, מִמַּה שֶּׁתּוּכַל אוֹתָהּ הַנְּטִיָּה הַדָּתִית לִתֵּן, בִּשְׁבִיל הַדְּאָגָה הַפְּרָטִית לְחַיֵּי-הַנֵּצַח שֶׁשָּׂמָה בְּכֵלֶיהָ. הַצֹּרֶךְ הָרוּחָנִי הַכְּלָלִי, הַמֵּבִיא אֶת הַחֲלָקִים הָעֲכוּרִים לִידֵי מַצָּב שֶׁל פְּעֻלָּה וּפְגִישָׁה בַּחַיִּים, הוּא בְּעַצְמוֹ יַעֲבִיר אוֹתָם מִן הָעוֹלָם, אַחֲרֵי שֶׁכְּבָר שִׁמְּשׁוּ אֶת פְּעֻלָּתָם, לְפִי עֶרְכָּם וּמְקוֹמָם, בְּהִנָּשֵׂא הַהַכָּרָה הַבְּרוּרָה הָעוֹלָה לְמַעְלָה-לְמַעְלָה, הַמּוּסָר הַטָּהוֹר וְכָל תְּבִיעוֹתָיו הַפְּנִימִיּוֹת. רַק אָז תִּשָּׁאֵר הַשְּׁאֵלָה הָאֱלֹהִית בְּעֹז טָהֳרָתָהּ. וְכָל יְמֵי-עוֹלָם, שֶׁהַחֲלֻקָּה הַלְּאֻמִּית שֶׁל הָאֱנוֹשִׁיּוּת תּוֹסִיף עַל הַשִּׁכְלוּל הַכְּלָלִי, תַּעֲמֹד אוֹתָהּ הַהֶאָרָה הַדָּתִית הַמְפֻלֶּשֶׁת בְּדֶרֶךְ-יָשָׁר מֵאוֹר הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית-הַלְּאֻמִּית הַחַיָּה בִּמְקוֹר יִשְׂרָאֵל. אָז תִּתְעַלֶּה לְרוֹמְמוּת-שָׁרְשָׁהּ בְּקַחְתָּהּ עִמָּהּ אֶת כָּל הָרְכוּשׁ הָרַב שֶׁל קִנְיָנֶיהָ הָרוּחָנִיִּים, שֶׁנִּתְרַבּוּ בְּעֹשֶׁר מְפֹרָט דַּוְקָא עַל-יְדֵי יְמֵי-הַחֹשֶׁךְ הָהֵם, וְתַעֲלֶה אוֹתָם לְגָבְהֵי-מְרוֹמָהּ.

    "וְנִשְׂגַּב ד' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא וְהָאֱלִילִים כָּלִיל יַחֲלֹף".

    "יִשְׁנֶה וְיַחְלֹף כְּלִיל כָּל מַמְלְכוֹת הָאֱלִיל, – חָסְנֵךְ לְעוֹלָם, לְדוֹר וָדוֹר נְזִירָיִךְ".

     

    פרק ו'

    הַהֶכְשֵׁר שֶׁל הָרוּחַ הַלְּאֻמִּי שֶׁל כְּנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל לְהִתְנַעֵר וְלָקוּם לִתְחִיָּה, תָּלוּי הוּא בְּמִדַּת אֶפְשָׁרוּתוֹ לְקַבֵּל אֶת הָאוֹרָה הָאֱלֹהִית הָעֶלְיוֹנָה, לִהְיוֹת לוֹ לְנִשְׁמַת חַיִּים.
    וְאָמְנָם הַזְּמַן עָשָׂה אֶת שֶׁלּוֹ וְחֹשֶׁךְ הַגָּלוּת גַּם הוּא פָּעַל אֶת פְּעֻלָּתוֹ. פִּזּוּרָהּ שֶׁל כְּנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל בָּעוֹלָם הִכְרִיעַ הַרְבֵּה לְצַד הַטּוֹב אֶת מַהֲלָךְ הַעוֹלָם הַכְּלָלִי. בִּטּוּל הַמֶּרְכָּז הַלְּאֻמִּי הִפְסִיק אֶת הַמַּחֲשָׁבָה הַמֻּטְעֵית לַחְשֹׁב אֶת הַהַכָּרָה הָאֱלֹהִית הָעֶלְיוֹנָה רַק לְנַחֲלָה מֻגְבֶּלֶת בִּתְחוּם גֵיאוֹגְרָפִי מְיֻחָד וּבְמַמְלָכָה מְיֻחֶדֶת, "וְעֵינֵיכֶם תִּרְאֶינָה, וְאַתֶּם תֹּאמְרוּ: יִגְדַּל ד' מֵעַל לִגְבוּל יִשְׂרָאֵל". וְרַעְיוֹן זֶה הַנִּרְאֶה כְּבוֹדֵד, עָזַר הַרְבֵּה לִבְהִירוּת הַמֻּשָּׂגִים הָרִאשׁוֹנִים בִּכְלָל וְהַשְׁפָּעָתָם לְטוֹבָה.

    הַבִּסּוּם הַכְּלָלִי שֶׁל הָעוֹלָם, הַבָּא מֵהַשְׁפָּעַת-כֹּחָהּ שֶׁל כְּנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל, וּלְכָל הַפָּחוֹת מֵהַכְרָעָתָהּ הַחֲשׁוּבָה, גַּם אוֹ בְּיִחוּד בְּגָלוּתָהּ וּפִזּוּרָהּ, הוּא עָנָף מִבִּסּוּמָהּ שֶׁל הָאֻמָּה בְּעַצְמָהּ, שֶׁחוֹזֵר גַּם הוּא לְעוֹרֵר אֶת רוּחַ-הַחַיִּים בָּאֻמָּה. הַחוֹטֵא אֲשֶׁר נַפְשׁוֹ הֻטַּמָּאָה, כָּל עוֹד טֻמְאָתוֹ בּוֹ יִשְׁכַּב בְּבָשְׁתּוֹ וּמִכְשׁוֹל-עֲווֹנוֹ נֶגֶד פָּנָיו הוּא, וְגַם אִם יִתְגַּבֵּר בְּכֹחַ עַזּוּת-מֵצַח רַק מְעַט יַעֲמֹד וְעַד מְהֵרָה תָּשׁוּחַ עָלָיו נַפְשׁוֹ וְיָשׁוּב וְיִשָּׁפֵל בְּקִרְבּוֹ. רַק אַחֲרֵי רַצּוֹתוֹ אֶת עֲווֹנוֹ יָחוּשׁ מֵחָדָשׁ אֶת טָהֳרָתוֹ וְאֶת עַצְמוֹ וְיָשׁוּבוּ לוֹ כֹּחוֹ, גְּבוּרַת-רוּחוֹ וְעֹז-פָּנָיו. כְּנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל בְּכָל יְמֵי גָּלוּתָהּ יָדְעָה אֶת עֲווֹנָהּ וְחָשָׁה אֶת מַכְאוֹבָהּ הָרוּחָנִי, בְּחֻלְשָׁה שֶׁל כְּלִימָה פְּנִימִית. כָּל אַנְשֵׁי-הַשֵּׁם שֶׁהָיוּ בְּכָל דּוֹר וָדוֹר בְּמֶשֶׁךְ הַגָּלוּת, אֲשֶׁר גַּם בְּמַצָּב שֶׁל גָּלוּת אֲיֻמָּה וְהַשְׁפָּלָה נוֹרָאָה, הַמְדַכֵּאת רוּחַ וָנֶפֶשׁ, הִתְעַלּוּ לִהְיוֹת אַנְשֵׁי קֹדֶשׁ קְדוֹשֵׁי עֶלְיוֹן, לֹא יָכְלוּ לְהַכְנִיס בְּקֶרֶב הָאֻמָּה בִּכְלָלָהּ רוּחַ-גְּבוּרָה וְהִתְרוֹמְמוּת-עֹז בּוֹלֶטֶת וּגְלוּיָה. כִּי הַנְּשָׁמָה הַכְּלָלִית שֶׁל הָאֻמָּה הָיְתָה צְרִיכָה לְהִתְקַדֵּשׁ וּלְהִטַּהֵר מִטֻּמְאָתָהּ. כּוּר-הַבַּרְזֶל שֶׁל צֵרוּף זֶה הָיְתָה הַגָּלוּת עִם כָּל פְּחָדֶיהָ וּמַכְאוֹבֶיהָ הָאֲיֻמִּים. יְמֵי הַבַּיִת הַשֵּׁנִי הָיוּ הֲכָנָה טוֹבָה לַפִּזּוּר הָאָיֹם. הַשְּׁבִיתָה הָאֲרֻכָּה מֵעִסְקֵי-מְדִינִיּוּת וְסִכְסוּכֵיהֶם הִשְׁקִיטָה לִתְקוּפוֹת אֲרֻכּוֹת אֶת הָרוּחַ הַכְּלָלִי שֶׁל כְּנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל, עַד הֱיוֹת לָהּ דֵּי זְמַן וְדֵי נִסָּיוֹן לְהַעֲמִיק יָפֶה בְּחֶשְׁבּוֹן-עוֹלָמָהּ. וְעַתָּה כַּאֲשֶׁר אָרְכוּ הַיָּמִים, וִירוּשָׁלַיִם "לָקְחָה מִיַּד ד' כִּפְלַיִם בְּכָל חַטֹּאתֶיהָ", הֵחֵלָּה הָאֻמָּה בִּכְלָלָהּ לְהַרְגִּישׁ אֶת טָהֳרָתָהּ, אֶת בֹּר-כַּפֶּיהָ וְצִדְקַת-נַפְשָׁהּ – וְעִם זֶה אֶת חֶפְצָהּ לָשׁוּב לִתְחִיָּתָהּ. רִגְשׁוֹתֶיהָ הַלְּאֻמִּיִּים מִתְרַפְּקִים לָשׁוּב אֵלֶיהָ, וְהַחֵפֶץ לָשׁוּב אֶל קִנָּהּ, אֶל מְקוֹמָהּ וּלְאַרְצָהּ, הוֹלֵךְ בָּהּ הָלוֹךְ וְגָדוֹל. אָמְנָם לֹא תֵּדַע עוֹד אֶת נַפְשָׁהּ, מֵאַיִן בָּא לָהּ הָרוּחַ, וּמָה עֶרְכּוֹ וְכֹחוֹ, – וּבְסֵתֶר-הַלֵּב מְבַקֶּשֶׁת הִיא אֶת דּוֹדָהּ, שׁוֹאֶפֶת אֶל הָאוֹרָה הָאֱלֹהִית שֶׁתִּגָּלֶה וְתֵרָאֶה עָלֶיהָ בַּהֲדַר-גְּאוֹנָהּ כִּימֵי-עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת.

    עַתָּה מַכּוֹת הֵן גַּלִּים, הָאִידֵאוֹת הָאֱלֹהִית וְהַלְּאֻמִּית, לְמַהֲלַךְ הִתְאַחֲדוּתָן הַטִּבְעִית הַבְּרוּרָה בִּתְחִיַּת הָאֻמָּה בְּשׁוּבָהּ לְבִצָּרוֹן. הֶאָרָתָם שֶׁל שְׁנֵי הַבָּתִּים, הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן וְהַבַּיִת הַשֵּׁנִי גַּם יַחַד, פּוֹגֶשֶׁת כָּעֵת אֶת הַשִּׁיבָה לְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל. לֹא רַק הָאוֹרָה הָאֱלֹהִית בַּצּוּרָה שֶׁקָּבְעָה לָהּ בְּעַמִּים אֲחֵרִים, וְלֹא רַק הָאִידֵאָה הַדָּתִית לְבַדָּהּ עַל-פִּי צִבְיוֹנָהּ שֶׁקִּבְּלָה בַּגָּלוּת בְּהֵעָתְקָה מִמְּקוֹר-חַיֶּיהָ, וְלֹא רַק הָאִידֵאָה הַלְּאֻמִּית הַמֻּפְרֶדֶת, – אֲבָל אֶת כָּל אֵלֶּה יַחַד הִנְנוּ מִתְכַּשְּׁרִים עַתָּה לְקַבֵּל. נֵס-הַשָּׁלוֹם שֶׁל הָאִידֵאוֹת הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר בַּהֲרִיסוּתֵנוּ הַגְּדוֹלָה מִתְגַּלּוֹת הֵן כָּל אַחַת בְּצוּרָה בּוֹדֶדֶת בְּמִפְלָגוֹת שׁוֹנוֹת, מֻכְרָח יִהְיֶה לִהְיוֹת מוּרָם סוֹף-סוֹף, וּבְאֶרֶץ-הַתְּחִיָּה יִפָּגְשׁוּ הַכֹּחוֹת וְנוֹשְׂאֵיהֶם, וְכָל אֶחָד יִמְצָא בְּשֶׁכְּנֶגְדּוֹ אֶת הַשְׁלָמַת פְּגַם נִשְׁמָתוֹ. מֵהַתְּקוּפָה הַקַּדְמוֹנִית יִזְרַח בָּהּ הָעֹז וְהָעָצְמָה הָאֱלֹהִית, מֵהַמְאֻחֶרֶת – הַבִּסּוּם הַפְּרָטִי וְעִבּוּד הַסִּגְנוֹן הַמְפֹרָט, וְהַחַיִּים הַבָּאִים בְּעַצְמָם בִּמְקוֹם גִּדּוּלָם יוֹסִיפוּ עוֹד קִנְיָנִים חֲדָשִׁים וּמִתְרַחֲבִים.

    "בִּבְכִי יָבֹאוּ", אֵיזֶה יָגוֹן קוֹדֵר עוֹד מְמַלֵּא אֶת לֵב שָׁבֵי-הַגּוֹלָה הַבָּאִים אֶל נַחֲלַת עוֹלָמִים, – זֶה הַיָּגוֹן הַקּוֹדֵר, שֶׁגָּרַם הֶפְסֵק הַגָּלוּת בֵּין הַהַשְׁפָּעָה הָעֶלְיוֹנָה הָאֱלֹהִית בִּמִלּוּאָהּ וְעֹז-חַיֶּיהָ הַלְּאֻמִּיִּים וּבֵין הַהַשְׁפָּעָה הַדָּתִית בְּעֵת הַהִתְרַחֲקוּת הָאֲיֻמָּה מִכָּל מַעֲמָד יְסוֹדִי לָאוֹרָה הַנִּצְחִית שֶׁל כְּלָלוּת הָאֻמָּה. אֲבָל מִיָּד שֶׁאֵיזֶה נִיצוֹץ שֶׁל גְּאֻלָּה מַתְחִיל בָּרוּחַ, כֵּיוָן שֶׁהָאוֹרָה שֶׁל הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית-הַלְּאֻמִּית, הַנִּתְבַּעַת בְּחָזְקָה אֲפִלּוּ מֵהַטֶּבַע הַפְּרָטִי שֶׁל הַנְּשָׁמָה הַיִּשְׂרְאֵלִית, פּוֹגֶשֶׁת אֶת הִתְגַּלּוּתָהּ עַל-יְדֵי כָּל הַזְּרָמִים הַדָּתִיִּים וְהַלְּאֻמִּיִּים וְכָל סְעִיפֵיהֶם מִמְּקוֹרָם הָאֱלֹהִי, בְּמַעֲמָד כָּזֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ בָּסִיס לְתִקְוַת דּוֹר דּוֹרִים, – מִיָּד הַשִּׁירָה הַחֲדָשָׁה מִתְנוֹצֶצֶת, וּצְלִיל הֵד הַקּוֹל שֶׁל "וּפְדוּיֵי ד' יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת-עוֹלָם עַל רֹאשָׁם, שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה", יַתְחִיל לְהִשָּׁמַע.

    וּכְשֶׁיִּתְמַלֵּא הָרַעְיוֹן מֵהַהַשְׁפָּעָה הַמְאֻחֶדֶת הַתְּמִימָה שֶׁל אֵלֶּה הָאִידֵאוֹת וְיִתְיַשֵּׁב בִּמְנוּחָתוֹ לָבוֹא לִכְלַל חֶשְׁבּוֹן בָּרוּר וְצָלוּל, אָז יִתְגַּלֶּה אוֹרָהּ עַל כָּל הֲלִיכוֹת-הַחַיִּים שֶׁל "דַּת מֹשֶׁה וִיהוּדִית", עַל כָּל הַמִּצְווֹת שֶׁבַּתּוֹרָה וּפְרָטֵיהֶן וְדִקְדּוּקֵי שְׁמִירָתָן בְּכָבוֹד וְכַוָּנָה רְצוּיָה. בְּיִחוּד בְּאוֹתָן הַמִּצְווֹת שֶׁאֵינָן עוֹמְדוֹת בְּיַחַשׂ יָשָׁר עִם הַמּוּסָר הָאֱנוֹשִׁי הַכְּלָלִי הַגָּלוּי, שֶׁהַהַשְׁלָמָה הָאוּנִיבֶרְסָלִית לֹא תְּבַקֵּשׁ אֶת תַּפְקִידָן וְלִפְעָמִים גַּם נִדְמֶה שֶׁתִּדְחֶה אוֹתָן כְּשֶׁלֹּא יִתְגַּלֶּה מְאוֹרָן, – בַּמִּצְווֹת הַלָּלוּ הַשִּׁמְעִיּוֹת, יִגָּלֶה וְיָאִיר הָאוֹר הָאֱלֹהִי, שֶׁהוּא בֶּאֱמֶת כְּלָלִי וְנֶעֱרָג מִכָּל נֶפֶשׁ יָפָה, הַגָּנוּז בְּתוֹכָן בַּתּוֹכִיּוּת הָרוּחָנִית הַמְּגַמָּתִית שֶׁל הַתָּו הַלְּאֻמִּי הַמְיֻחָד לְאֻמָּתֵנוּ בְּצִבְיוֹנָהּ. לְאַחַר שֶׁהָאוֹרְגָּן הָרוּחָנִי כֻּלּוֹ, עִם הַרְגָּשׁוֹתָיו הַנַּפְשִׁיּוֹת וְהַגּוּפָנִיּוֹת, מִתְקַשְּׁרִים עִם הַהַשְׁפָּעָה הַכְּלָלִית הַזֹּאת, הַדַּעַת מִתְחוֹלֶלֶת יָפֶה, לָדַעַת שֶׁכָּל יָחִיד וְיָחִיד מִצְטָרֵף הוּא אֶל הַכְּלָל כֻּלּוֹ, וְכָל עֻבְדָּה וְעֻבְדָּה יְחִידִית שֶׁל הַיָּחִיד מִצְטָרֶפֶת הִיא לְהַכְלִיל אֶת כְּלַל דֶּרֶךְ-הַחַיִּים שֶׁלּוֹ וְאֶת קְבִיעוּת אָפְיוֹ. מִתְגַּבֶּרֶת אָז הַהַכָּרָה הַפְּשׁוּטָה וְהַבְּרוּרָה, שֶׁכָּל מַה שֶּׁהַצֵּרוּף הַזֶּה מֵבִיא אֵלָיו הוּא חָתוּם וּמְסֻמָּן בְּחוֹתָם אֱלֹהִי מָלֵא, וְנִמְצָא הָאוֹר הָאֱלֹהִי חוֹזֵר וּמֵאִיר עַל כָּל יָחִיד וְיָחִיד בְּכָל עֻבְדָּה פְּרָטִית שֶׁלּוֹ, וְהַמִּצְווֹת כֻּלָּן וְכָל פְּרָטֵי "דָּת מֹשֶׁה וִיהוּדִית" וְדִקְדּוּקֵיהֶם, אַחֲרֵי שֶׁהֵם נֶעֱלָמִים בַּהֲמוֹן כְּלָלִיּוּתָם בְּאוֹצָרָהּ הָרוּחָנִי שֶׁל כְּנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל, שָׁבִים הֵם וּמְאִירִים בְּאוֹר אֱלֹהִי גָּלוּי בְּנִשְׁמָתוֹ שֶׁל כָּל יָחִיד וְיָחִיד בְּיִשְׂרָאֵל. בַּהֲלָךְ-נֶפֶשׁ מַבְהִיק מִתְגַּלִּים הֵם בְּתוֹךְ הָעֲשִׂיָּה הָרְגִילָה – הַמָּזוֹן הַמַּבְרִיא הַתְּדִירִי לִכְנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל, שֶׁתָּמִיד חָשׁוּ טוֹבֵי הָאֻמָּה אֶת פְּנִימִיּוּת עֵרֶךְ-הַהֲזָנָה הַגָּנוּז וְהַטָּמִיר שֶׁבּוֹ. "לְיַחְדָא שְׁמָא דְּקֻדְשָׁא-בְּרִיךְ-הוּא וּשְׁכִינְתֵיהּ עַל-יְדֵי הַהוּא טָמִיר וְנֶעֱלָם בְּשֵׁם כָּל יִשְׂרָאֵל". כָּל הָרַעְיוֹנוֹת הַיּוֹתֵר טוֹבִים וְיָפִים, הַמְעוֹדְדִים וּמְחַזְּקִים, מוֹצְאִים אָז אֶת כָּל בְּסִיסָם הַנֶּאְדָּר בַּמָּזוֹן הַמַּעֲשִׂי הַטִּבְעִי הַזֶּה, הַנּוֹתֵן כֹּחַ וְחַיִּים בְּנִשְׁמַת הָאֻמָּה וּלְכָל בְּשָׂרָהּ מַרְפֵּא. וּמִתּוֹךְ כָּךְ זֶרֶם הַחֶמְדָּה לַהִתְקַשְּׁרוּת בַּמָּקוֹם הַחָמְרִי הַמַּעֲשִׂי, שֶׁכֹּחַ-הַחַיִּים גָּנוּז שָׁמָּה לָאֻמָּה לְדוֹרוֹת עוֹלָמִים, בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל, הוֹלֵךְ וְעוֹלֶה וּמִתְגַּבֵּר וְיוֹצֵא לַפֹּעַל בְּרֹב- הַדְרַת-קֹדֶשׁ. כָּל אוֹתָם שֶׁזָּנְחוּ אֶת אוֹר ד' וְנִזְנְחוּ מִמֶּנּוּ, מִפְּנֵי שֶׁעָזְבוּ אֶת הַמָּזוֹן הַיְסוֹדִי שֶׁעִמּוֹ הוּא חַי וּמִתְקַיֵּם, אֶת הַשְּׁמִירָה הַמַּעֲשִׂית שֶׁל הַיַּהֲדוּת, וְאֶת הַכָּרַת עֶרְכָּהּ בְּמוּבָנָהּ הַיּוֹתֵר נִשְׂגָּב, שֶׁהוּא הַמּוּבָן הָאֱלֹהִי שֶׁמִּתְגַּלֶּה בָּנוּ דַּוְקָא עַל-יָדָהּ שֶׁל הַפַּרְנָסָה הַחָמְרִית הַזֹּאת וְהַהַכָּרָה הַפְּנִימִית בְּגֹדֶל אַחֲרָיוּתָהּ עָלֵינוּ, – כָּל אֵלֶּה יָשׁוּבוּ אֵלֵינוּ לְהָשִׁיב לְיִשְׂרָאֵל, בִּגְלַל תְּחִיָּתוֹ, אֶת הַיַּהֲדוּת הַמַּעֲשִׂית בְּכָל מִלּוּאָהּ וַהֲדָרָהּ, עַל-יְדֵי הַהַזְרָחָה הָאֱלֹהִית הַמְלֻבֶּשֶׁת בִּלְבוּשׁ הַלְּאֻמִּיּוּת הַיִּשְׂרְאֵלִית, הַמִּתְעַלֶּה גַּם הוּא לִמְרוֹמֵי הָאִידֵאָלִיּוּת הָאֱלֹהִית. וְצִבְיוֹנָהּ הָרוּחָנִי שֶׁל הָאֻמָּה מִתְעַלֶּה וּמִתְפָּאֵר וּמִתְכַּשֵּׁר לְהַרְבּוֹת עֹז וְתִפְאֶרֶת מִדּוֹר-דּוֹרִים, לִהְיוֹת נֹעַם ד' עָלֵינוּ וַהֲדָרוֹ עַל בָּנֵינוּ.

    בְּאוֹצַר הָרַעְיוֹנוֹת הַגְּדוֹלִים הַכְּמוּסִים, שֶׁהָיוּ גְּנוּזִים בִּכְנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל פְּנִימָה בְּסֵתֶר חֶבְיוֹן, בְּמָקוֹם אֲשֶׁר לֹא הִגִּיעָה יַד הַהֶרֶס וְהַחֻרְבָּן, שָׁם מַתְאִימִים וּמְחֻבָּרִים יֵלְכוּ אֵלֶּה הַדּוֹדִים, אֵלֶּה הָאִידֵאוֹת שֶׁל כְּנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה בִּתְחִלַּת אֲצִילוּת נִשְׁמַת-נִשְׁמָתָהּ. כָּל-זְמַן שֶׁהַחַיִּים הַמַּעֲשִׂיִּים לֹא הָיוּ מוּכָנִים כְּלָל לִתְכוּנַת הַהִתְאַחֲדוּת הַנֶּהְדָּרָה הַזֹּאת, הָיוּ נֶחְשָׁבִים כָּל הַמֻּשָּׂגִים הַנַּעֲלִים הָאֵלֶּה, עַנְפֵיהֶם וְשָׁרְשֵׁיהֶם הָרַבִּים וְהָעֲצוּמִים וְכָל הַדּוֹמֶה לָהֶם, בִּכְלַל סִתְרֵי-תּוֹרָה, שֶׁהָיוּ יְכוֹלִים לְהִמָּסֵר רַק בִּלְחִישָׁה לָרְאוּיִים לְכָךְ, לָאֲנָשִׁים שֶׁהָיוּ יְכוֹלִים בְּכָל חוּשָׁם לְהִתְרוֹמֵם מֵעַל לְאֹפֶק הַחַיִּים הָרְגִילִים. אֲבָל עַכְשָׁו שֶׁהָעוֹלָם נִתְבַּסֵּם וּכְנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל הִתְחִילָה לְהַרְגִּישׁ בִּפְנִימִיּוּתָהּ אֶת צִדְקָתָהּ וְתֻמַּת נַפְשָׁהּ וּלְהַבִּיט עַל הַגָּלוּת בְּמַבָּט שֶׁל חֶרְפָּה וּבוּז, נִתְגַּדְּלָה הַתְּבִיעָה הַפְּנִימִית לְהִתְאַחֲדוּת הָאִידֵאוֹת, – עַתָּה צְרִיכוֹת הֵן כָּל אוֹתָן הַדֵּעוֹת הַגְּנוּזוֹת לְהִגָּלוֹת וּלְהֵרָאוֹת, כְּדֵי לְהַחֲיוֹת אֶת "יְסוֹד הַתְּחִיָּה" שֶׁל הָאֻמָּה מִמְּקוֹרוֹ, עַד שֶׁיֵּלֵךְ הָאוֹר הָלוֹךְ וְעָלֹה לִהְיוֹת לְאוֹרָה שֶׁל תְּחִיָּה בֶּאֱמֶת עַל כָּל פְּזוּרֵי יִשְׂרָאֵל. הָרוּחַ הַלְּאֻמִּי, הַנִּמְצָא חוֹדֵר וּפָזוּר פֹּה וָשָׁם בִּלְבָבוֹת נִדְאָבוֹת, יָקוּם וְיִחְיֶה מֵרֵיחַ הַנְּשָׁמָה הָאֱלֹהִית, אֲשֶׁר תַּשְׁפִּיעַ עָלָיו, וְהַנְּשָׁמָה הַלְּאֻמִּית תַּעְדֶּה כֵלֶיהָ לִמְצֹא מָקוֹם לָאוֹרָה הָאֱלֹהִית הַמְבַקֶּשֶׁת אֶת תַּפְקִידָהּ, לְהָאִיר מַחֲשַׁכֵּי אֶרֶץ, עַל-יְדֵי כֹּחָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְרוֹמְמוּת-קַרְנָם.
    וּמִכָּאן תּוּכַל חָכְמַת יִשְׂרָאֵל וְסִפְרוּתָהּ הָאֲמִתִּית לְהַתְחִיל לָצֵאת לְיֵשַׁע עַמֵּנוּ, לְהַחֲיוֹתוֹ בְּטַל-תְּחִיָּתוֹ.
    "תִּכָּתֶב זֹאת לְדוֹר אַחֲרוֹן וְעַם נִבְרָא יְהַלֶּל יָהּ".

     

     

  • אורות התורה – הקדמת הרב צבי יהודה – פתח דבר יאיר

    פתח דבר יאיר

    עִם הֵעָלוֹת, מֵעַל חַיֵּי הָאֲדָמוֹת, נֶאֱמַן-בֵּית-ד' הָרוֹעֶה הַנֶּאֱמָן לָעַם הָאֱלֹהִי מִתְּחִלַּת הֲוָיָתוֹ, הוֹפִיעָה, לִפְנֵי הַכְנָסַת יִשְׂרָאֵל לָאָרֶץ וְהַנְחָלָתָהּ לָהֶם עַל יְדֵי יְהוֹשֻׁעַ, מִצְוַת ד', הַקְּבוּעָה לְדוֹרוֹת, לִכְתִיבַת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה שֶׁל הַתּוֹרָה, "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם – וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ" (רש"י פ' וילך), "שְׁטָר הָעֵדוּת הַגְּדוֹלָה, שֶׁתַּגִּיד כָּל הַמּוֹצְאוֹת אוֹתָנוּ וְכוֹלֶלֶת כָּל הָעֲתִידוֹת לָנוּ" (רמב"ן פ' האזינו), וְאִתָּהּ כָּל הַתּוֹרָה בִּשְׁלֵמוּת תְּמִימוּתָהּ הָאֱלֹהִית, "שֶׁאֵין כּוֹתְבִין אוֹתָהּ פָּרָשִׁיּוֹת פָּרָשִׁיּוֹת", "הַתּוֹרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שִׁירָה זוֹ" (רמב"ם ה' ס"ת), וַאֲשֶׁר לָכֵן נִקְרֵאת כֻּלָּהּ עַל שְׁמָהּ וּמִתְגַּלֵּית עַל יָדָהּ. "הַשִּׁירָה (לְעֻמַּת הַזֶּמֶר) הִיא הַהַבָּעָה הַשִּׂכְלִית הָעֶלְיוֹנָה, הַיּוֹצֵאת מִתּוֹךְ הַהִסְתַּכְּלוּת הָרְחָבָה וְהָעֲמֻקָּה בְּאוֹר אֵל עֶלְיוֹן וּפְלִיאוֹת מִפְעָלָיו" (עולת ראי"ה עמ' ר'). מִתּוֹךְ הִתְגַּלּוּת קְבִיעוּת כְּתִיבָתָהּ זוֹ שֶׁל הַתּוֹרָה עַל יְדֵי הַשִּׁירָה שֶׁלָּהּ, נִמְשְׁכָה וְנִתְקַיְּמָה לָנוּ קְבִיעוּת כְּתִיבָתָם שֶׁל כָּל מֶרְחֲבֵי תוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל-פֶּה כֻּלָּם (רא"ש ה' ס"ת), וְהִתְחַיְּבוּת הִתְפַּשְּׁטוּתָם בְּכָל תָּקְפָּם עַד כְּדֵי הַלִּינָה בְּעָמְקָהּ שֶׁל הֲלָכָה, כְּהוֹדָעַת ר' יוֹחָנָן מָארָא דְּתַלְמוּד יְרוּשַׁלְמִי, עַל פִּי הֶעָרַת שַׂר צְבָא ד' בְּכִבּוּשׁ הָאָרֶץ (ריב"ן תוס' מגילה ג', ע"א; תשו' מהר"י אסאד חיו"ד סי' רע"ט).

    אַחֲרֵי הֵעָלוֹת כֹּהֲנוֹ הַגָּדוֹל שֶׁל עַם ד' הַשָּׁב אֶל חֶבֶל נַחֲלָתוֹ, בְּאַחֲרִית יָמֵינוּ זֹאת, בְּפֶרֶק הִתְכּוֹנְנוּת חֲזָרַת שְׁכִינַת הַתּוֹרָה מִפִּזּוּרֵי גָלֻיּוֹתֶיהָ, מִתּוֹךְ פֻּרְעָנוּת-הָאֵימִים אֲשֶׁר יָרְדָה הָשַׁתָּא לָעוֹלָם בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, עִם חֻרְבַּן עֶדְרֵי תְפוּצוֹתֶיהָ וַעֲקִירַת בָּתֵּי-מִדְרָשׁוֹת וּמְקוֹמוֹת כִּנּוּסֶיהָ שָׁם, וְהִתְלַקְּטוּתֵנוּ הֵנָּה אֶל מְקוֹם חִיּוּתֵנוּ, מוֹפִיעִים עַתָּה, בִּמְלֹאת הַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית לִגְנִיזַת אֲרוֹן-קָדְשֵׁנוּ, "אוֹרוֹת-הַתּוֹרָה" הָאֵלֶּה – בְּהֶמְשֵׁךְ צוּרַת סֵדֶר הַדְּבָרִים שֶׁל "אוֹרוֹת הַתְּשׁוּבָה" בִּשְׁעָתָם – שֶׁלִּקַּטְתִּים מִתּוֹךְ אוֹצְרוֹת אוֹרוֹתָיו, אֲשֶׁר עוֹדָם בַּכְּתוּבִים, וְסִדַּרְתִּים לְפִי פִּרְקֵי עִנְיָנִים, וּקְרָאתִים בְּשֵׁמוֹת, הָעוֹלִים מִתּוֹךְ גּוּפָם שֶׁל הַדְּבָרִים. כְּדֶרֶךְ דִּבְרֵי-תוֹרָה יֵשׁ לִמְצֹא בָּהֶם אֶת הַשְׁלָמָתָם זֶה אֶת זֶה מִמְּקוֹמוֹתֵיהֶם הַשּׁוֹנִים, גַּם מִכָּאן גּוּפָא וְגַם מִשְּׁאָר דִּבְרֵי קָדְשׁוֹ. בְּיִחוּד אֵלֶּה שֶׁכְּבָר נִתְפַּרְסְמוּ בִּדְפוּס.

    מִסִּבּוֹת חִיצוֹנִיּוֹת לֹא עָלָה בְּיָדִי כָּעֵת לְסַדֵּר בָּזֶה כָּרָאוּי אֶת כָּל הָעִנְיָנִים הַשַּׁיָּכִים לְכָאן. נְקַוֶּה עוֹד לְחָזוֹן וּלְמוֹעֵד בְּעֶזְרַת ד' בְּהֶמְשֵׁךְ הוֹצָאַת כָּל כִּתְבֵי קָדְשׁוֹ לְאוֹר עוֹלָם.

    לְחִזּוּק דִּבְרֵי הַתּוֹרָה וְהַדְרָכָתָם הַמַּמָּשִׁית צֵרַפְתִּי לַסּוֹף עֲשָׂרָה פְּרָקִים קְטַנִּים מִתּוֹךְ אִגְּרוֹת קָדְשׁוֹ, אֲשֶׁר גַּם כֵּן עוֹדָן בַּכְּתוּבִים. מַקְבִּילִים הֵמָּה דִּבְרֵי קָדְשׁוֹ הַלָּלוּ בְּמִדָּה יְתֵרָה לְעֻמַּת רֵאשִׁית פְּנִיָּתוֹ, בִּתְחִלַּת הוֹפָעָתוֹ עַל אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ, – בְּמִכְתָּבוֹ הַגָּלוּי "לֹא מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ כֹּחַ לִכְתֹּב אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁאֵין כֹּחַ לִדֹּם", – אֶל תּוֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר בָּהּ. וְעַתָּה, בִּהְיוֹתֵנוּ מְצֻוִּים, בִּגְזֵרַת שָׁמַיִם, לְהַמְשִׁיךְ פַּרְנָסַת הַדּוֹר וְהַדּוֹרוֹת מִתּוֹךְ כִּתְבֵי-הָאוֹרָה הָאֵלֶּה, וּבִהְיוֹת מַהֲלַךְ הַהִתְרַכְּזוּת שֶׁל הַתּוֹרָה בְּאַרְצָהּ, גַּם כֵּן, הוֹלֵךְ וּבָא דֶּרֶךְ הַיִּסּוּרִים הַנּוֹרָאִים, מְמָרְקֵי גוּף וָנֶפֶשׁ בְּעֹמֶק חִיּוּתָם, בִּמְעַרְבֹּלֶת מְצוּקַת-הָעִתִּים שֶׁל יְמֵי מְהוּמָה וּמְבוּכָה אֵלֶּה, לְיִשְׂרָאֵל וְלָעוֹלָם, כַּאֲשֶׁר אֶפְשָׁר לִהְיוֹת נִדְמֶה כְּאִלּוּ תַּשׁ הַכֹּחַ, בִּימֵי "צָרָה תּוֹכֵחָה וּנְאָצָה כִּי בָאוּ בָנִים עַד מַשְׁבֵּר וְכֹחַ אַיִן לְלֵדָה", – יַדְרִיכֻנוּ-עֹז אִמְרוֹת קָדְשׁוֹ הַלָּלוּ מִפְּנִימִיּוּת מְקוֹרִיּוּת קְדֻשַּׁת הַתּוֹרָה, הַמּוּאָרָה בָּאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת וּבְקִבּוּץ בָּנֶיהָ לְתוֹכָהּ. "אָז כְּדֵי לְהַחֲזִיק אֶת הַמַּעֲמָד, – בִּזְמַן שֶׁהַחַיִּים נוֹפְלִים הֵם בַּמַּהֲמוֹרוֹת הַמְּלֵאוֹת מַחֲשַׁכֵּי רֶשַׁע וָתֹהוּ, – יָבֹא הַתּוֹר שֶׁל הַצִּמָּאוֹן הַבּוֹעֵר אֶל הַתֹּכֶן הַנֶּעֱלָם, אֶל הַסְּקִירוֹת הַפְּנִימִיּוֹת שֶׁהֵן מִתְנַשְּׂאוֹת מֵעַל לַשֶּׁטַח הַגָּלוּי שֶׁבַּחַיִּים, שֶׁבָּהֶן לֹא נָגְעָה יַד הַמְּהוּמָה הָעוֹלָמִית. וּמִמְּקוֹר-חַיִּים זֶה יֵלֵךְ הָאָדָם וְיִשְׁאַב מַיִם בְּשָׂשׂוֹן לְהַרְטִיב אֶת הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת שֶׁל הָעוֹלָם הָרוּחָנִי הַגָּלוּי, שֶׁנִּשְׁאַר בְּמַצָּב כָּל כָּךְ נִדְהָם מִפְּנֵי תִּגְרַת יַד הַחַיִּים אֲשֶׁר נִתְבַּלְבְּלוּ" (ריש מילין, הערות). עַתָּה, בְּיִתְרוֹן עֵרֶךְ הַזְּכוּת מֵאֲשֶׁר בִּהְיוֹתוֹ כָּאן בַּחַיִּים אִתָּנוּ, יֵלֵךְ וְיִפָּתַח כִּוּוּן נְתִיבוֹת עוֹלָמֵנוּ הַפְּנִימִי בְּבָתֵּי-גַּוָּאֵי שֶׁל מַעְבֶּדֶת הַחַיִּים הַיִּשְׂרְאֵלִית, לְעֻמַּת הַמִּפְנֶה הַיְסוֹדִי שֶׁל הַקְּלִיטָה וְהַהִתְעַכְּלוּת הַהֶכְרֵחִיִּית, וּמִתּוֹכָהּ הִתְאַזְּרוּת-הַשֶּׂגֶב וְהִתְחַדְּשׁוּת הַחֹסֶן, שֶׁל כֹּחוֹת הַתּוֹרָה בְּאֶרֶץ-חַיֵּינוּ יְעוֹרְרֵם וִייַשְּׁרֵם, יְעוֹדְדֵם וִירוֹמְמֵם, בְּטָהֳרַת קֹדֶשׁ, בְּגָלוּי וּבְסֵתֶר, בְּמֵישָׁרִים וּבַעֲקִיפִים, לְהוֹפָעַת מְלוֹא אוֹרָהּ שֶׁל תּוֹרָה, בְּכָל עֶלְיוֹנִיּוּת תִּפְאַרְתָּהּ, מִתּוֹךְ מְכוֹן נִצְחִיּוּתָהּ בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל, וּמִמֶּנּוּ הַקִּיּוּם הַמַּפְרֶה לְכָל מֶרְחֲבֵי הִסְתַּעֲפֻיּוֹתֶיהָ, לִלְמֹד וּלְלַמֵּד לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת, לְבֵרוּר וְדִיּוּן הֲלִיכוֹתֶיהָ וְלִבּוּן דַּעַת אֲמִתָּהּ. "כִּי כֹה אָמַר ד' אֱלֹהִים קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל" "כִּי עַם בְּצִיּוֹן יֵשֵׁב בִּירוּשָׁלִָם בָּכוֹ לֹא תִבְכֶּה" – "וְאָזְנֶיךָ תִּשְׁמַעְנָה דָבָר מֵאַחֲרֶיךָ לֵאמֹר זֶה הַדֶּרֶךְ לְכוּ בוֹ", "נֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ וְרוּחַ לַהֹלְכִים בָּהּ", "ד' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר", "יִצְפֹּן לַיְשָׁרִים תּוּשִׁיָּה מָגֵן לְהֹלְכֵי תֹם".

    בְּעִתּוֹת חֲרָדוֹת וּפְחָדִים אֵלֶּה, "מִי יָגוּר לָנוּ מוֹקְדֵי עוֹלָם", יַגִּיהוּ מַחֲשַׁכֵּינוּ אוֹרוֹת הַתּוֹרָה, הַמְגִנָּה וּמַצֶּלֶת, וְהֶמְשֵׁךְ זְכוּתָם יַרְאֵנוּ יֵשַׁע יְמִין צִדְקוֹ שֶׁל בַּעַל הַמִּלְחָמוֹת זוֹרֵעַ הַצְּדָקוֹת מַצְמִיחַ הַיְשׁוּעוֹת מֶלֶךְ-מַלְכֵי-הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כִּי יַגְדִּיל לַעֲשׂוֹת בִּתְקוּמַת עַמּוֹ, נַחֲלָתוֹ וְתוֹרָתוֹ, בְּחִדּוּשׁ אוֹרוֹ עַל צִיּוֹן וּדְבָרוֹ מִירוּשָׁלַיִם, כִּי שָׁם צִוָּה אֶת הַבְּרָכָה חַיִּים עַד הָעוֹלָם.

    צְבִי יְהוּדָה הַכֹּהֵן קוּק

    ראש חדש מנחם אב תושיה.

     

    לצפיה בהערות לחץ כאן

     

  • אגרות הראיה – אגרת שדמ

    אגרות הראיה – אגרת שדמ

    ב"ה, פעה"ק יפו ת״ו, טבת תרע״א

    אדון יקר, עורן ,"המוריה", שזלז••

    צר לי מאד על סגנון ההתנפלות שהיתה למחלה מהלכת דוקא ביותר בין המתיחסים אל דגלם של "שלומי אמוני ישראל". לא אוכל מצדית אמנם לסלח לך על חטאך נגד הרה״ג עורך "המודיע" 1א. עורך "אורתודוקסי" צריך בראש כל לשמור את הדין. ועל פי דין אסור לבזות ת״ח. ובודאי רב בעדה חשובה בישראל, ועם זה עסקן בעניני היהדות ומפורסם, הוא ת״ח גם בזמן הזה, גם אם נהיה מסופקים לענין הדין של "ליטרא דדהבא״1, אבל לענין שאסור לבזותו, עכ״פ לכתחלה וברבים, בודאי דין ת״ח יש לו. חטאת בזה חטא גדול לדגל האורתודוקסיה, שאתה מניפו על עתונך. כשם שחטאת בתור איש יהודי ירא שמים, שראוי לו לעצור ברוחו במקום שהדבור הוא אסור. ולמה זה תהיה חטאת הלשון, כשהיא ביחוד מתלבשת בכתב ומתפרסמת ע״י עתון, אינה נזקקת להוראה, בעומקה של הלכה, כמו יתר דקדוקי תורה? ולא אכחד ממך, יקירי, שאחרי אשר כבר התנחמת, לא תקנת את המעוות הזה כראוי לחטא גדול של ביזוי ת״ח ברבים, ועליך, לדעתי, לתקן את הדבר בחכמה וכבוד.
    וע״ד הענינים שבדעות, לפי מהלך מחשבותי, לא מצאתי און ברוח עתונך בכלל. בטוים אחדים ישנם באיזה מקומות, שצריכים להיות יותר מכוונים לנקודה הפנימית של יראת שמים ותמימות האמונה, אבל על אלה ראוי להעיר בנחת, כדברי חכמים2 תמיד.
    ובכלל אומר לך יקירי, — אל יפול רוחך, החזק את מפעלך ואם שגית לפעמים, הלא אין אדם עומד על דברי תורה אלא א״כ נכשל בהם3. ובכללו של דבר לא יוכל שום אדם להכחיש, שה"מוריה" בכללה היא כלי מחזיק ברכה להקהל החרדי הירושלמי, לפי מצב רוחו בהוה. אמנם דעת הקהל הולכת ומתפתחת, והספרות הטובה היא בודאי האמצעי הישר לפתוחה ושכלולה. והעתונות הדואגת לפתוחה של דעת הקהל, צריכה היא לעמוד ולהשתדל שתשאר עומדת תמיד על מדרגה יותר גבוהה ומפותחת מהמדרגה של דעת הקהל שבהוה. ולהרציא[להמציא?] תמיד אמצעים נכונים איך לסגל את הדעה הקהלית, ולהקריבה לאט לאותו הגובה שכבר באה לה העתונות בכללה. כמובן לא על דעתו של העורך הפרטי אנחנו מדברים כאן, כי אם על רוח העתון וחוג סופריו היותר משפיעים. המדרגה התרבותית של ה״אורתודוקסיה", הראויה לשמה. היא נערכת לפי מדתו של שכלול הרוח, העמקת הרגש והרחבת הבינה. ביסודות דעת ד׳ ומקוריות קדושת האמונה באור ד'. שהיא בודאי נשמת ה״אורתודוקסיה". וכאשר כל התכונה הזאת של דרישת ד' היא נעזבת לאין שיעור, והמון חכמי התורה איננו יודע ברובו גם את צרכה, וחכמת התורה לתכליתה נחשבת אצלם רק הוספת איזה פלפולים בהויות של הלכה. שהם אמנם קדושים ויקרים. אבל לא הם לבדם יאירו את נשמותינו. על כן, עורך נכבד. עד שאתה מבקש סדרים מעשיים בישיבות, שהם דברים שאינם תמיד מכוונים אל המטרה. והסכנה יתירה בהם על השבח. קח לך דרך להעיר ולעורר תמיד את המוכשרים שבחכמי תורה, הקבועים באהלה, שיישימו לב להארת נשמתה של תורה בכל הרחבתה בחריפות ובקיאות. אז ממילא יאירו לבותיהם ודרכם תתישר. הקהל מבית ומחוץ יתחיל להכיר, שתחת אנשים שיכולים לפלפל מעט או הרבה, באיזו חריפות ישרה או בלתי ישרה, יש לנו אישים, אזורים בעוז ד' מלאים להבת אש קודש, ותורת ד׳ אמת בלבבם.
    התלמידים הללו, מעצמם יהיו מוכשרים לתפקידם. אור תורה לשמה יופיע עליהם את אורו וזהרו. "כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו"1. הגבורה הרוחנית, ההולכת ומוסיפה אומץ מדי יום ביומו, תסול לה את ארחה, וכל אשר ירבו לוחמיה כן תוסיף עצמה. הכשרונות הנרדמים יקיצו ויחלו להנץ את פרחם וציצם, ומגדולת רוחם של בני העליה שבהיכלי הישיבות תחל אצילות נשמתית טהורה להתפשט גם על הבינונים והירודים, וכל אחד יהיה יותר נאות לאיזו פעולה בחיי הצבור המעשיים והרוחניים, שיש להם יחש ישר או מסובב לחניכים של ישיבות בישראל.
    תקונים כעין אלה, עורך נכבד, עושים הם את דרכם על ידי הדרישה התמידית בהם עצמה, הם פונים ישר אל הרוח, ואינם זקוקים זקוק גדול ג"כ להרשאתם הפרטית של הגבאים ומנהלי המוסדות. והדרישה רבת הגונים הזאת, מרחב גדול יש לה, היא בעצמה מכשרת את הקרקע לעבוד עבודת הרוח, ומוסיפה מדי התפתחה מעלות רבות בקודש, ואחריתן פורה מאד. רבו מאד טרדותי ולא אוכל להאריך. אמנם לא אוכל מבלי להעירך באחרית מכתבי, מצדי גם אני, כמו שהעירו כבר רבים זולתי, שהתאר ,"רשמי", אשר נתת לעתונך, הוא "יתר כנטול"3. אין "רשמיות" נאמרת כ"א על הסכמה מקפת כללית מכחם של האנשים העומדים תחת איזו חטיבה מיוחדת, וההסכמה צריכה להיות מובעת באופן גלוי, — וכל אלה בודאי מוכרחים הם להיות חסרים לעתונך בירושלים. ואיך זה תשא תמיד חרפת "שקר" על עתונך ה"אורתודוקסי", שצריך להיות תמיד ראש כל דבריו — אמת.

    בכבוד וברכה

    הק' אברהם יצחק הכהן קוק

  • עין איה ברכות א' סה'

    ברכות דף ו' עמוד ב':

    וְאָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ, אָמַר רַב הוּנָא: כׇּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ יִרְאַת שָׁמַיִם — דְּבָרָיו נִשְׁמָעִין, שֶׁנֶּאֱמַר: "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְגוֹ׳".
    מַאי "כִּי זֶה כׇּל הָאָדָם"? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כׇּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לֹא נִבְרָא אֶלָּא בִּשְׁבִיל זֶה.
    רַבִּי אַבָּא בַּר כָּהֲנָא אָמַר: שָׁקוּל זֶה כְּנֶגֶד כׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר, וְאָמְרִי לַהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר: כׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ לֹא נִבְרָא אֶלָּא לִצְווֹת לָזֶה.

    רש"י:

    בשביל זה – שיברא זה:
    לצוות – של"ווץ בלע"ז:

    שטיינזלץ:

    ט ועוד אמר ר' חלבו, אמר רב הונא: כל אדם שיש בו יראת שמים — דבריו נשמעים, שנאמר: "סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם" (קהלת יב, יג), המתפרש: "סוף דבר הכל נשמע" — לדברים של מי שהוא "את האלקים ירא ואת מצוותיו שמור". על סיומו של פסוק זה שואלים: מאי [מה] פירוש "כי זה כל האדם"? אמר ר' אלעזר, כי אמר הקדוש ברוך הוא על אדם כזה: כל העולם כלו לא נברא אלא בשביל זה. ואם כן, "זה" אדם זה שהוא מושלם, הוא התכלית של "כל האדם", שכל העולם לא נברא אלא בשבילו. ר' אבא בר כהנא אמר: שקול זה כנגד כל העולם כולו, והריהו לעצמו ממש נחשב כ"כל האדם", שכל בני האדם יחד שקולים הם כנגדו. ר' שמעון בן עזאי אומר, ואמרי לה [ויש אומרים] ר' שמעון בן זומא אומר: לא רק שהוא שקול כנגד כל העולם, אלא שכל העולם, כולו לא נברא אלא לצוות (לחברה) לזה, למענו וכטפל אליו, שתהא לו חברה שיוכל להיות בצוותא עימה.

    עין איה ברכות א' ס"ה:

    מאי כי זה כל האדם, אר"א כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל וה. ר"א בר כהנא אמר שקול זה כנגד כל העולם כולו, רשב"ע אומר כל העולם כולו לא נברא כ"א לצוות לזה. הרמב"ם במו"נ מיאן בבקשת תכלית בנקודה אחת אל המציאות, אבל לדעתו כל נמצא נברא בעבור עצמו, שהמציאות טוב מן ההעדר. והנה אף אנו נאמר דפליגי בזה, רבותינו. ר"א ס"ל דהצדיק, האדם המוסרי בתכלית השלמות, הוא תכלית כל המציאות. ע"כ אמר כל העולם כולו לא נברא כ"א בשביל זה. וזו"ז אין להם תכלית. ר"א בר כהנא ס"ל כד' הרמב"ם, שאין לומר במציאות זה תכלית לזה. אבל ערך ודאי יש לנו להעריך שיש שם נמצאים יקרים משאריתם. ע"כ מפרש שקול וה כנגד כל העולם. ורשב"ע ס"ל דעה ממוצעת, שלא יתכן לומר תכלית בנקודה של כלל המציאות כד' הרמב"ם, אבל הוא רק שלא לומר שרק בשביל זה התכלית נבראו, כ"א יש לכל נמצא ג"כ מצד עצמו תכלית. אבל מ"מ יש תכלית גבוה, שאליו נסמכו כל התכליות הקטנות ממנו. וזהו כל העולם כולו לא נברא כ"א לצוות לוה. פי' הקישור ההרמני, מפאת הקיבוץ שיש לנבראים ע"ז יש נקודה תכליתית נעלה, אע"פ שגם עצם כל מצוי מצד עצמו טוב מציאותו לעצמו, אבל הקישור הכללי נברא
    לצוות לזה, בדרך צוותא ליחש.

  • אגרות הראיה: אגרת פז

    אגרת פז

    [[ דף צא ]]

    ב"ה, עה"ק יפו ת"ו, ך"ו אלול תרס"ז.

    שנה טובה ומעוטרת וכוח"ט, לכ' ידי"נ הרב הגאון המפורסם מארי'[1] דרזין, עוטה אורה בגנזי תורה, מו"ה פינחס הכהן לינטופ שליט"א, אבד"ק בירז, יצ"ו וכא"ל, שלו' וברכה וכ"ט.

    הנני בא בזה בברכתי לכבוד ידי"נ הדר"ג שי'. ואבקש בזה את סליחתו למניעת כתיבתי לכת"ר, ביחוד על מניעת תשובתי על מכתבו הארוך, שהגיעני [[ מעבר לדף צב ]] אחרי קבלתו הקונ' "עקבי הצאן". יאמין לי מר, שחמודות הנם דבריו היקרים לי אבל דוקא מפני שהם מעוררים את הרעיון אצלי בכמה ענינים נשגבים, המסתעפים להמון דעות אדירות וכוללות, אין לי דרך כ"א לבא בארוכה, וזה ימנעני מצבי וטרדותי.

    מאד אשתוקק לדעת את שלו' ידי"נ, ואם הוציא לאור עולם איזה מספריו. יתחזק נא ידי"נ, להאיר את אור חכמת הנסתר בעולם. עתה קרבו הימים, שהכל יכירו וידעו, שישועת ישראל וישועת העולם כולו תלוי' רק בהופעת חכמת אור הגנוז של פנימיות רזי תורה בשפה ברורה. הנסתר יעמיד על רגליו גם את הנגלה, וכולא ברזא קיימא[2]. ומה מעטים הנם המשיגים ומכירים את זה, ביותר מת"ח המצוינים ונאמנים, שרק משרידים אשר ד' קורא הנם.

    אחתום בברכה ואה"ר, כנה"י ונפש ידי"ע דבק באהנ"פ מלונ"ח, חותם בברכת השנים.

    הק' אברהם יצחק ה"ק הנ"ל

    1. זהר יתרו עה:
    2. ע' זהר לך צא: נשא קכח.

     

     

     

  • אורות – זרעונים – ו – למלחמת הדעות והאמונות

    ו. למלחמת הדעות והאמונות

    משתוממים הם הרעיונות מפני שטף הדעות הזרות ההולכות ושוטפות, ביחוד דעות זרות של עבודות זרות. פורצות הן בשטף אל תוך המחנה, לוקחות לבבות רבים ומעותות את הדרכים, ומטות רבים מצעירינו מדרכי חיים לדרכי מיתה, המגינים על הדעות של היהדות מרימים קול צוחה, מבטלים את הדעות הרעות, מגלים את זיופם ושקרם ע"י בירור גדרי היהדות. אבל הדבר מסופק מאד אם בסגנון זה יעלה בידם להשיב אחור את מה שהחל להתפרץ כהר פרצים.

    ביחוד, טועים הם המבקשים להגדיר את היהדות בהגדרות ידועות, מצד נשמתה ותכנה הרוחני, אף על פי שאפשר להגדירה מצד תוכן הגלוי והמוחש ההיסטורי שלה. היא כוללת כל בנשמתה, וכל הנטיות הרוחניות, הגלויות והנסתרות, צפונות הן בה בהכללה עליונה, כמו שכלול הכל באלהות המוחלטת. כל הגדרה כזו לגבה היא קיצוץ בנטיעותיה ודוגמא להקמת פסל ומסכה לשם הצביון האלהי. דומה הוא בזה ערך ישראל, הנושא היהדות בין העמים, לערך האדם בין כל הבריות. לבריות רבות יש יתרונות שאינם באדם, אבל הצירוף הכללי של הסגולות ועלית הרוחניות על ידם, להשכיל בשכל את השמוש של הכחות הכלולים בו בכח ובפועל, – זה עושה את האדם לחטיבה עליונה בעולם. כן ישנם עמים רבים שלהם כשרון מיוחד יותר גדול ממה שנמצא הכשרון ההוא בישראל, אבל ישראל, בתור התמצית של האנושיות כולה, מקבצים בקרבם את סגולות כל העמים כולם והן מתאחדות בתוכם בצורה אידיאלית קדושה, באחדות נשאה.

    הסתכלות חודרת ביותר צריכים אנו למאורעות האלה, הסתכלות כללית ומקפת ועם זה חודרת עד לפנימי פנימיותן של כל המון הדעות ותכני הרעיונות האמוניים שבעולם.

    כל גלוי רוח כללי לפי התגברות הכללות שבו כך הודאות מתחזקת בקרבו ולפי מדת ודאותו, כשם שאינו נותן מקום לספק, כך איננו מותר את זכותו לאחרים לשתפם עמו; הכלליות הודאות והיחוד תלויים הם זה בזה. למשל שיטות-התכונה הישנות, שהיו חזיונות פרטיים מתפשטים רק על חוג גבול התכונה בלבד, היה הספק טמון בקרבם, עד שהיה מרגלא בפומייהו של התוכנים, שתארי התכונה והנחותיה הנם רק למצא איזו הצעה לפתרון שנויי התנועות הרבים של הגרמים השמימיים ושאפשר שהפתרון יהיה באיזה דרך אחר. ומיום שחק כח-המושך החל לפתור את השאלות התכוניות, מתוך שהוא חזיון קוסמולוגי כללי, השליך מעליו את עבותות הספק, ומזה בא גם ההבדל השני, שהתכונות הישנות היו נוחות להשתתף אלה באלה, מה שאין כן התכונה החדשה, שמתוך תכונתה הכללית הודאית קנאית היא ואי אפשר שיאמר אדם לפתור קצת מחזיונות התכונה על ידי כח המושך ושאריתם באיזה פתרון אחר מתנועות גלגליות שעל פי הצעות התכונה הישנות. כן בהופעות הרוח, היתה האליליות סבלנית וההכרה של האחדות קנאית: מתוך שהיא כללית ולא פרטית, ודאית ולא מסופקת, הרי היא מיוחדת ולא משותפת. הכלליות אינה סבלנית על פי הצורה החיצונה של הסבלנות, אבל בתוך קנאותה נמצא גרעינה הפנימי של יסוד הסבלנות. הסבלנות החלשה, המחלשת את החיים, באה מתוך גלויי- רוח פרטיים שאינם משוקים בטלה של הכלליות, והקנאות הממארת באה מתוך גסות-רוח, המביאה לחשוב את גלויי רוח פרטיים שהם עומדים במעלת ההכללה העליונה; מפני שהם רק גלויים פרטיים אינם יכולים להחיות את כל גוני הרוח שחוץ מחוגם, ובצרות-עינם ביתר הגלויים שאינם יכולים לכללם אינם כי-אם ממעטים את התפשטות החיים וממעטים את דמות גלויי-הרוח. אבל ההכללה העליונה נותנת דוקא על ידי מרחבה וודאותה את התכונה העדינה בדיקנות היחוד, המביא את הקנאה המשובחת המולידה את גאונות-הרוח, המסירה מדרכה כל רפיון של קטנות פרטית, כל ספק וכל שיתוף, "ד' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר". ומתוך שהיא כללית, מפני שבתוכה כלול כל, אינה יכולה על פי טבעה להוציא כל דבר משלטונה והכללתה ולכל היא נותנת מקום, אבל בזה היא רק מרבה את הופעות האורה בתוך כל סגנוני החיים וגלויי הרוח, וחפץ הסבלנות היסודי שלה הוא לתן מקום לכל נטיה של אור, של חיים ושל הופעה רוחנית. יודעת היא כי בכל יש ניצוץ אור, הניצוץ האלהי הפנימי זורח בכל אחת מהאמונות השונות, בתור סדרי חנוך שונים לתרבות האנושית, לתקון הרוח והחומר, השעה והעולם, היחיד והצבור שלה, אלא שהם בהדרגות שונות. כשם שכח-הצומח אחד הוא ומתגלה בארז אשר בלבנון ובאזוב אשר בקיר, אלא שבראשון הוא בא בצורה עשירה ומרובה ובשני בצורה עניה ומעוטה, כן אור הניצוץ האלהי בא בגבוהה שבדתות ואמונות באופן עשיר ודרך רוממה ובירודה שבהן באופן מטושטש, בעוני ושפלות. הרשעה והבערות האנושית עותה את הדרכים של נטית האדם הכללית, השואפת אל הטוב, אל האמת, אל האושר הרוחני במעמקי מובנו. אבל גם במעמקי הקלפות היותר גסות גנוז וחבוי הוא אותו הניצוץ הטוב, אור ד', אור האורים, שאי אפשר לנו לבטאו ואיננו יכול להתלבש באותיות של שום מבטא גם לא של שום רעיון. והעולם הולך ומתבסם, הדעה הישרה הולכת ומרחבת את דרכה, ההגיון הבריא והנסיונות הרבים מפנים את הדרך מהמכשולות, הטעיות הולכות ומתמעטות וסבוכי הדמיון הגס הולכים ומתפרקים. נשאר בחובו בעצם תקפו עז הרוח הפנימי הדוחף את ניצוצי הטוב להגלות, וניצוצי הטוב, שהם זיקי אור אמת מזהר אור אלהים אמת, מתחילים להתראות מתוך חגוי ארצות-מאפליות. על כן מתחילים להתנוצץ אבקי האמת והאור המפוזרים בין כל האמונות השונות, שכולן נובעות ממעין החי היחיד, שעיקרו ושרשו הוא תמיד אור ישראל, האמונה הטהורה העומדת על הבסיס היחידי שמעמידה לעד ושלעד לא ימעד.

    לכן תחת לדחות את כל תכן הארג המחשבי, שהנצוצות הקטנים של הטוב מתחילים להתנוצץ ממנו ושהם בעצמם מצודדים נפשות ללכת אל עמקי התהום, מקום שלטון החשך הממית את הנשמה בעוצם גבורתו, – מה שבאמת לא יצלח בידו, – עלינו להרבות את האור המקורי, לגלות את הרחב ואת העומק, את הכלליות והנצחיות שיש באורן של ישראל ; לבאר איך כל ניצוץ טוב המתגלה בעולם אחר הרי הוא נובע ממקורו ומתחבר אליו בחבור טבעי. אז מכל הנצוצות המתגלים מחדש יתוסף אור וחיים לנשמת האומה הכבירה בעז רוחה, בכח אלהים שבה, ולבבות צמאי אורה יביטו אליה ונהרו ולא ילכו לרעות בשדה אחר גם את אותו המרעה אשר החלו לחשוב שאך שם הוא מקומו.

    ועתידה הסבלנות להתפשט, עד שיוכל רוח האדם בכללו למצא את הניצוץ הטמיר בכולן, וממילא יזרק כל הסיג הלאה, "והסירותי דמיו מפיו ושקוציו מבין שניו ונשאר גם הוא לאלהינו" (זכריה ט ז), ויצורפו כל הניצוצות לאבוקה היותר גדולה, ואז תהפך אל העמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ד'. "הגו סיגים מכסף ויצא לצורף כלי"(משלי כה ד).

    ויקיטקסט – אורות – זרעונים – ו. למלחמת הדעות והאמונות

  • אורות – זרעונים – ה – יסורים ממרקים

    ה. יסורים ממרקים

    כל סבוכי-הדעות שבבני אדם וכל הסתירות הפנימיות שכל יחיד סובל בדעותיו באים רק מפני הערפלים המצויים במחשבה ע"ד המושג האלהי, שהוא ים-שאין-לו-סוף וכל המחשבות כולן, בין המעשיות ובין העיוניות, ממנו הן נובעות ואליו הן שבות.

    תמיד צריך לזכך את המחשבה, שתהיה ברורה בלא סיגים של דמיונות כוזבים, של פחדי שוא, של תכונות רעות, של העדרים וחסרונות. אמונת אלהים מאשרת את בני האדם רק כפי אותה המדה שהגדולה האלהית נחקרת ונלמדת מאותו החלק החשוב שלהם, שהוא ראוי לכך. אז מאירה הנשמה מאור העליון על ידי הדבקה באהבה ודעה שלמה לחיי החיים, וכל ההרגשות, הדעות והמעשים מתעדנים. כפי גדל הזכוך של יסוד היסודות הזה בתוכיות הנפש, כן תגדל ביותר הפעולה שתפעל גם הדבקות האלהית שברגש ושבהתפעלות הלב לנהל את כל מהלך החיים באורח ישרה.

    עיקר האמונה היא בגדולת שלמות אין-סוף. שכל מה שנכנס בתוך הלב הרי זה ניצוץ בטל לגמרי לגבי מה שראוי להיות משוער, ומה שראוי להיות משוער אינו עולה כלל בסוג של ביטול לגבי מה שהוא באמת. אם אומרים על דבר הטוב או על דבר החסד, המשפט, הגבורה, התפארת, וכל מה שהוא חיים ופאר החיים, או על דבר האמונה והאלהות, – הכל הוא מה שהנשמה כוספת במקוריותה למעלה מן הכל. גם כל השמות והכנוים, בין העבריים ובין הלועזיים, אינם נותנים כי-אם ניצוץ קטן וכהה מאור הצפון, שהנשמה שוקקת לו ואומרת לו : "אלהים". כל הגדרה באלהות מביאה לידי כפירה, ההגדרה הוא אליליות רוחנית, אפילו הגדרת השכל והרצון ואפילו האלהות עצמה ושם אלהים הגדרה היא, ומבלעדי הידיעה העליונה שכל אלה אינם כי-אם הזרחות ניצוציות ממה שלמעלה מהגדרה היו גם הם מביאים לידי כפירה. ובאנשים שנעתקו לגמרי מהדעה המקורית הזאת מביאים הם באמת לידי כפירה גסה. אם הכרת הלב קרועה ממקורה זה הרי היא מתדלדלת ואין לה שום ערך, ואין תקנה שתהיה מאירה בצורה חיה, כי-אם על פי הקישור בהארת האמונה, שהיא הארה כללית למעלה מכל ערכים ובזה היא מבססת את הערכים כולם. הענינים שחוץ מזו של גדולת אין סוף, שהם הסברות להגיע על ידן למקור האמונה, הנם בגדר "אברין דמלכא", ויש מהם בגדר "לבושין דמלכא". ומאן דבזע לבושין דמלכא גם הוא מרים יד ומתחיב בנפשו, ומכל מקום צריכים לבאר בהדרגה את ההבדלים שבין עיקר האמונה ובין הסברותיה, וגם בין ההסברות עצמן – את חלופי המדרגות שבהן.

    השממון של המחשבה ממיעוט הלמוד והידיעה מביא את האדם לחשוב הרבה במהות האלהות. וכל מה שיהיה יותר משוקע בבערות של מחשבת עזות נוראה וסכלות איומה זאת, יחשוב שבזה הוא מתקרב אל הידיעה האלהית הרמה, ששמע תמיד שכל גדולי הנפש שבעולם עורגים אליה. בהצבר הרגל כזה במשך כמה דורות מתארגים מתוך כך הבלי שוא רבים, שתוצאותם רשעות רבות ונוראות, עד שאפילו האדם הפרטי אובד את חילו החמרי והרוחני מרוב צרה ואפלה. את המעצור היותר גדול ברוח האדם, בבאו לכלל דעת, מביא מה שהמחשבה האלהית היא קבועה בצורה מיוחדת וידועה אצל בני-אדם מפני ההרגל והדמיון הילדותי. זהו נצוץ מהפגם של עשית פסל ותמונה, שתמיד אנו צריכים להזהר בו הרבה מאד, וביותר בתקופת דעת יותר בהירה.

    כל הצרות שבעולם, ביחוד הצרות הרוחניות: תוגה, קוצר-רוח, בחילת- החיים, יאוש, שבאמת הן הנן הצרות העיקריות של האדם, אף הן אינן באות כי אם מפני חסר דעה להסתכל הסתכלות בהירה בגאות ד'. ההכנעה מפני האלהות, שהיא דבר טבעי בכל נברא, בכל הויה שפרטיות מתגלה בקרבה, להתבטל בפני הכללות וקל-וחומר בפני מקור ההויה של הכללות, שהוא חש בו עליונות של אין-קץ לגבי הכלליות, – לא צער ודכדוך יש בה, כי-אם עונג וקוממיות, שלטון וגבורה פנימית מעוטרת בכל יפי. כשמתפתחת ההכרה הזאת של גאות ד' בקרב הנשמה בכל דרכיה היא מרצה את החיים בשעבודם הטבעי, ממלאתם נחת וחיים לפי אותה המדה שהפרט מכיר את גודל הכלל והדר מקורו, וכל העז וההוד שבמחזות המציאות הולך ומתעלה, מתכלל ומתאדר, על-ידי הקטנתה של הנשמה לפני יוצרה. ההקטנה הטבעית הזאת מצמיחה גדלות אדירה, שלטון של הוד מלכות ונהורא מעליא, המשחקת בכל עת בענג עדנת מציאותה ועליזה בחלקה ההולך ומתרחב, הולך ומתגדל עד אין חקר, אין קץ, עד תאות גבעות עולם. אבל מתי היא טבעית ? כשגדולת האלהות מצטירת יפה בתוך הגשמה, בצורה של דעה טהורה, של שכל מתעלה מכל מהות ושל דמיון עשוי בטוב החיים ממולא בכל הוד ותפארת גדולה, שאז נתבעת ההתבטלות מכל זויות הנשמה, מכל כללותה ופרטיותיה. לרגלי המניעה הכללית של הלמוד הרוחני בענינים האלהיים הולך מושג האלהות ונחשך, מאין עבודה שכלית והרגשית מטוהרה. עם זה הפחד החיצוני והאמונה הטבעית והשעבוד של ההכנעה נשארים בלבבות רבים בתור השפעת ירושה מאותן התקופות, שהדעה וההרגשה האלהית היתה מאירה בהן בעזה, עד שהיתה ראויה מצד גדלה לשעבד אליה את כל הנפשות. וכיון שנקודת התוך של ההכרה האלהית עמומה היא הרי המהות האלהית כלולה בהמון, וגם ביחידים שהם ראוים להיות למאירי דרך להם, רק בתור כח תקיף שאין להמלט ממנו והכרח הוא להשתעבד אליו. כשבאים להשתעבד לעבודת אלהים על פי המצב הריקן הזה, של הציור האפל המלא תהו ובהו שמתהוה ברעיון כשחושבים על דבר אלהים בלא השכלה ובלא תורה, יראה תתאה הנתוקה ממקורה, שהוא יראה עילאה, האדם הולך ומאבד את זהר עולמו על ידי מה שהוא מקשר את עצמו לקטנות המוחין. אין גאות-אלהים מתגלה אז בתוך הנפש כי-אם שפלות דמיונות פרועים, המציירים תכונה של איזו מציאות בדויה מטושטשת, מדולדלת וקצופה, שמבהלת את כל מאמין בה ומדכאת את רוחו, מטמטמת את הלב ומונעת את עדינות הנפש של האדם מלהתגבר, ועוקרת את הזיו האלהי שבנשמתו. ואף אם יאמר כל היום כולו שאמונה זו היא בד' אחד היא מלה ריקה שאין הנשמה יודעת ממנה כלום, וכל עדין רוח מוכרח הוא להסיח את דעתו ממנה, וזאת היא הכפירה שבעיקבא דמשיחא כשאזלו מים מני ים הדעת האלהית בכנסת ישראל – ובעולם כולו.

     ההתישבות הנפשית הגסה, על דבר מציאות התכן האלהי בעצם המלים והאותיות בלבדן, זאת היא שמחפירה את האנושיות, והכפירה באה כעין צעקה מעצמת מכאובים לגאול את האדם מבאר צרה נכריה זו, להעלותו מחשכת האותיות והפתגמים למאור הרעיון והרגש, עד שהיא מוצאת מקום לעמוד גם במרכז המוסריות. יש לכפירה זכות הקיום הארעי, מפני שהיא צריכה לעכל את הזוהמא שנתדבקה באמונה מאפס דעת ועבודה. זוהי כל תעודתה במציאות – להסיר את הצורות המיוחדות מהמחשבה המהותית של כל החיים ושרש כל המחשבות כולן. כשנמשך המצב הזה משך של דורות מוכרחת הכפירה לצאת בצורה תרבותית לעקור את זכר אלהים ואת כל המוסדים של עבודת אלהים, אבל לאיזו עקירה מכונת ההשגחה העליונה ? לעקירת הסיגים שהם רק חוצצים בין האדם ובין אור אלהי אמת, ועל משואות החרבות שהכפירה מחרבת תבנה דעת אלהים הנשגבה את היכלה. כדי לטהר את האויר מזוהמת החוצפה והרשעה של המחשבה במהות האלהות, – הצצה המביאה לידי עבודה זרה, – באה הכפירה המוחלטת, שגם היא אינה טובה מהראשונה אבל מתנגדת לה תכלית נגוד. מתוך ההתנגשות של שני ההפכים האלה תעזר האנושיות עזר גדול, להתקרב לדעת ד' ידיעה מאירה, המקרבתה לאשרה הזמני והנצחי. במקום המחשבה השוממה של ההתפרצות אל מהות האלהות תבא בלבו מחשבה בהירה של המוסר הטהור והגבורה העליונה, המתנוצצים מאור האלהי וקשורים תמיד במקורו, שהיא מתוה לאדם את דרכי החיים ומציגתו באור ד'. הרוח החזק יבא מארבע רוחות ויקים בסערתו בעל כרחם את הקבורים בקברי-החלחלה של האלהיות הדמיונית החולנית : "וידעתם כי אני ד' בפתחי את קברותיכם", "והעליתי אתכם מקברותיכם עמי והבאתי אתכם אל אדמת ישראל". יטהר רוח-הפרצים של הכפירה את כל הסחי שנתקבץ בשטח התחתון של רוח האמונה, ומתוך כך יטהרו השמים ויראה האור הבהיר שבתכונת האמונה העליונה, שהיא שירת העולם ואמת העולם.

    מי שמכיר את התוך שבכפירה מצד זה מוצץ הוא את דבשה ומחזירה לשורש-קדושתה, ומסתכל בהוד הקרח הנורא – כפור שמים.

    כשממצים את עומק-דינה של המרידה והכפירה, האומרת לזנח טוב המנוחל מאבות בשביל איזה חזון לב חדש, שהוא באמת רעיון תשובה כללי המכה גלים, מוצאים את הצד הטוב שבה, שהוא הגרעין הכללי של התשובה מכל שפלות ומכל קלקול, ומתוך כך באים גם לשוב מהקלקלה הגדולה שיש בהריסה עצמה, ואז שבים אל ד' באמת וגאולה באה לעולם. תקון-העולם, שיצא ממקורם של ישראל, הוא האידיאל של התשובה. כל זמן שהאדם קובע לו בתכסיס חייו על פי מדה קבועה, לא יוכל לצאת מידי החסרונות שבשכל, במדות ובמעשה, ואיכה זה ישתלם אפיו ? לכן חלילה לההרגל להיות הכח העקרי בהנהגת החיים, הכלליים והפרטיים, ולעולם צריך האדם היחיד, וכן החברה כולה, להיות מתקן את עצמו ומרפא את שבריו הרוחניים והמעשיים. כל חדושי-החיים וכל השאלות המהפכות את סדרי העולם כדי להטיבו, הנם אך ארחות של תשובה, ותמיד צריכה התשובה להיות עומדת בראש הפסגה של סולם ההשלמה האנושית.

    מתקופה לתקופה הולכת ומתבררת התערובת של אמונת היחוד הטהורה עם מחשכי ההגשמה, ובכל פעם שחלק ידוע מההגשמה נופל – נדמה כאילו האמונה נופלת, ואחר כך מתגלה שלא נפלה האמונה כי-אם נתבררה. בימים האחרונים לשיבת הרוח האנושי אל ספירת האמונה הברה נופלת קלפת ההגשמה האחרונה הדקה, שהיא יחש המציאות בכללות אל האלהות, שבאמת כל מה שאנו מגדירים ב"מציאות" הוא מופלג מהאלהות כערך בלתי נערך. צלליה של שלילה זו דומים הם לכפירה, מה שבאמת היא המעלה היותר עליונה שבאמונה כשהיא מתבררת יפה, ומתרגל הרוח להקשיב את קשב האמונה על-פי המעשים ועל פי ההשפעות, הופעות ההויה והופעות התורה והמוסר, – הדעת שהאלהות משפעת את המציאות וממילא היא למעלה מהמציאות, וחוזרת הכפירה הדמיונית המטהרת מטומאתה למרומי האמונה היותר טהורה. ואמנם צריכה היא שלילת-המציאות הזאת, החוזרת למקור כל ההויות ואיתניות היותר תמציתית של הדר כל המציאות, בינה מהודרת שבכל יום צריך להעלות אותה למקור טהרתה.

    אמנם נפגמת היא האמונה על ידי בטולה של תורה העליונה, המביאה להכרת גדולת אלהים, השלמות העליונה שאין לה סוף וערך, ואינה נותנת את הפרי הטוב שהיא צריכה לתת, אינה מרוממת את הנשמות בגלוי משפלותן, ובוזיה ומחלליה מתרבים. אבל אמונת ישראל נעוצה היא באין סוף, שהוא למעלה מכל תוכן של אמונה, ומתוך כך נחשבת באמת אמונת ישראל לאידיאל של האמונה, ואמונת העתיד, "אהיה אשר אהיה", הגבוה באין-ערוך מתוכן של אמונה בהוה. הרבה מדרגות במורד יורד הוא הציור הרוחני, ער כדי להקראות בשם אמונת ישראל בעצם בתור אמונה ממש ולא בתור האידיאל האמוני. באמונה עצמה חל הפגם של הכפירה, אבל באידיאל האמוני אין פגם הכפירה מגיע כלל. הוא למעלה ממושג הכפירה כשם שהוא למעלה ממושג האמונה. הכפירה אין לה אידיאל אמתי, "אל אחר איסתרס ולא עבד פירין", היאוש והתהו אינם נותנים מאומה, ועל כן אין מקום לאידיאל הפוך מהאידיאל של האמונה, אף על פי שיש ענין של היפוך והקבלה לעומת גוף האמונה : "שער החמשים" האידיאל האמוני, שגם אצל משה היה לאידיאל,שלא נתן לו, איננו במציאות בקליפה. והשפעתו של שער החמשים הזה, של אידיאל האמונה, נותנת היא חיים עליונים לכל השערים כולם ומכניעה את קליפת הכפירה חסרת האידיאל מפני קדושת האמונה הקשורה באידיאל נצחי, "כי עמך מקור חיים".

    למראה זעזועי האורות כמו אלה חושבים שהאמונה נופלת, שהעולם מתהפך, ובאמת הצללים נדים וזזים, בורחים ומסתלקים לפנות מקום לאור. הכרח הוא כדי לשוב לבצרון של האמונה שתשוב לתחיה בתוך כל נשמה, להתעורר התעוררות חזקה להרמת דעת אלהים בכל רחבה ועמקה, להתעסק בארחות השכל היותר גנוז, שבו עולים למעלה מכל הגדרה. כי כשם שאולת וחולשה היא להסיח דעת ולסגור עין מהגלוי, מהיפי והעז שבחיי המציאות המוחשית, כך טפשות היא לנער את השכל מן הנטיה אל הנסתר שבמעמקי הנשמה, שאי אפשר מבלעדי זה להכיר כל נשגב, כל מה שהוא למעלה בחיים ובהויה מהחושים המטומטמים שלנו, שנאטמו מרוב טומאה וצרה. ודוקא בזה מתמלאה הנשמה חיים מלאים בדעת וכשרון, ועל-ידי מעמיקים כאלה מתמלא העולם אורה וטל-תחיה, מעורר נרדמים ומחיה מתים. הצדיקים היותר מעולים, הגבורים והחכמים היותר שלמים בדעת אלהים שבבני אדם, יתחזקו מאד להגביר את תשוקת חקר גדולת ד' בכל הדרכים, השכליים והמוסריים. אז תשוב האמונה לאיתנה, תלך ותתרומם ותצא מאפלתה לאור גדול ותהי למקור חיים לכל הנשמות היותר גבוהות ועדינות שבעולם, כמו שהוא בטבע האמתי שלה, וממילא ישוב אליה כבודה ויקרה גם בכל השדרות האנושיות כולן. בישראל זהו כל עוגן-ההצלה של האומה בעת כזאת – להשיב לה את יקר האמונה האלהית הטהורה, שהיא כל יסוד-חייה.

    אבל דוקא כשהאורות מזדעזעים ומכחם הכלים חושבים להשבר צריך אמוץ אדיר, להודיע שאמנם אין האותיות, התיבות, העובדות, גופן של אורות, אבל כלים הם, אברים של גויה חיה, הנושאת בתוכה את הוד הנשמה, ואוי אוי למי שמסלק מהם גם את הערך של כלים, מי שמבער את הקודש של האותיות, התיבות, המעשים והציורים, גם מתחום שלהם. אלם ישאר בלעדם באין הגה, נדהם בלא ציור מחשבי פנימי ורצוץ כולו מאפס כח מעשי, סחוף בזרמים שוממים, המשממים את כולו, את גופו ונפשו, רוחו ונשמתו.

    רוממו את האמונה, העלו את הרעיון, והבו גודל לחיים הממשיים שעל פי ההתלבשות של האורה העליונה בציור המושכל, הלבוש בכח הדמיון ובאוצר חיי המעשה, עבודת החיים התורה והמצוה כולה.

  • אורות – זרעונים – ד – מעשי יצירה

    ד. מעשי יצירה

    אורה של חיים ושל טוב, של כח פועל ושל גבורה כללית, יוצאת לאיש הפרטי ולאומה בכללה מהיפי והטוב, הגבורה והנצחיות, שיש בגניזה בכח סודות הטעמים של המצות הנעשות באמונה לשם-שמים. כל מי שמרפה עצמו מדברי תורה ואפילו ממצוה קלה אין בו כח לעמוד בעת צרה. וכל מי שעושה את המצות כולן ומחזיק בתורה בלא רפיון, כח החיים שהוא גנוז ביסוד טעמי תורה עושה בו את שלו, אע"פ שאיננו מרגיש בעת העשיה והלמוד כל תוספת כח גשמי או רוחני בקרבו, ובכל עת-מצא שכח-חיים דרוש להתגלות יצא כח חיים אצור, אשר נגנז על ידי התורה והמצות, ומחמם את הלב ומאיר את הנשמה.

    את המחשבות העליונות הגנוזות במצות נוכל להמשיך בקרב לבבנו בלבוש ציורי שכל המתהלכים עם החיים. לא נטעה לדמות בדברים העליונים, המגמות האלהיות, ולחשב שאם הם מתגלים אלינו אנו יכולים כבר לסמן את כל ערכם; אבל יודעים אנו, שיש ללבנו על מה להתרומם ולכח-חיינו על מה לבסס את פעולותיו בחפץ חפשי מלא עונג.

    מרחוק אנו רואים את כנסת-ישראל מעוטרת בכל הדרה, כמו שאנו חולמים עליה ומצפים לראותה, אנו רואים שהיא צועדת בגאונה לרשם יפה את קלסתרה, כדי שתהיה שלמה בכל כחותיה בעבור עצמה וממילא גם כן בעבור כל. בגדלה איננה באה מתוך דרכי חייה אל רעיוניה, דעותיה והלך נפשה, אלא להפך ממעלה למטה, מתוך מחשבותיה והגיון-לבבה על עצמה ועל העולם היא באה לאוצר המעשי שלה והיא מוצאת את מנוחתה, את עצמת כבודה וערכה, כשהיא מגשמת את רוחניותה בחייה, בחיי אישיה הפרטיים ובחיי לאומיותה. וזהו רז התשובה המביאה לידי גאולה. לעתיד יוחל הבנין מפנימיותו. מנקודת ציון ילך הלך והתפשט עד חוצות יהודה וגבולות ישראל. "היטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלים". והעתיד הנהו הולך וצועד, הולך ונגש לנו. נתרומם מעט, נזכך מעט את רגשותינו ושכלנו והננו עומדים סמוך לו, הננו רואים את רעדת קרני אורו המעולפים בצעיף, אשר מדת דקותו או עביו תלויה היא בחשבוננו הפרטי וכל אחד ואחד יוכל למצא מהרהורי לבו. אשרי מי שמלא את לבו תקות חיים וצפית ישועה, שהוא רואה כבר את אור הישועה, כשהיא שולחת לנו את קויה.

    בתוך התורה הנגלית עם כל סעיפיה מתפרץ הזרם של המעינות הנסתרים הללו, הנובעים ממעמקי המחשבות העליונות שנצח ישראל חי בהם, "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם, כי לא אדם הוא להנחם".

    ובתוך החיים הגלויים הנעשים לעינינו, המוצאים את מקומם בצורה של סוכה דלה, מלאה מסכנות חמרית ורוחנית, בארץ ישראל, השבה לתחיה על ידי כחות פעוטים, הנדחפים על-ידי רעיונות עמומים, הרהורי לב מלאים מחשכים וקצפי יאוש, ומודלחים בדלח של כפירה ונטית רשע, בתוך תוכם מסתתרת שכינת אל חי. "מה גדלו מעשיך ד', מאד עמקו מחשבותיך !".