קטגוריה: בבלי

בס"ד

DOCX: סיפור חשיפת הזרוע בבית הדין

PDF: סיפור חשיפת הזרוע בבית הדי

בגמרא במסכת כתובות דף ס"ה עמוד א' מוזכרים מספר סיפורים על מנהג הנשים שלא או שכן לשתות יין ולכן גם יקבלו או שלא יקבלו כחלק מהירושה.

מתחילים בדף ס"ד עמוד ב'

וְנוֹתֵן לָהּ חֲצִי קַב קִיטְנִית. וְאִילּוּ יַיִן לָא קָתָנֵי. מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי אֶלְעָזָר, דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר [ מעבר דף לדף ס"ה עמוד א'] אֵין פּוֹסְקִין יֵינוֹת לָאִשָּׁה, וְאִם תֹּאמַר: "אֵלְכָה אַחֲרֵי מְאַהֲבַי נוֹתְנֵי לַחְמִי וּמֵימַי צַמְרִי וּפִשְׁתִּי שַׁמְנִי וְשִׁקּוּיָי" — דְּבָרִים שֶׁהָאִשָּׁה מִשְׁתּוֹקֶקֶת עֲלֵיהֶן, וּמַאי נִינְהוּ — תַּכְשִׁיטִין.

דָּרֵשׁ רַבִּי יְהוּדָה אִישׁ כְּפַר נְבִירְיָא, וְאָמְרִי לַהּ אִישׁ כְּפַר נְפוֹר חַיִל: מִנַּיִן שֶׁאֵין פּוֹסְקִין יֵינוֹת לָאִשָּׁה — שֶׁנֶּאֱמַר: "וַתָּקׇם חַנָּה אַחֲרֵי אׇכְלָה בְשִׁילֹה וְאַחֲרֵי שָׁתֹה". "שָׁתָה", וְלֹא "שָׁתָת". אֶלָּא מֵעַתָּה "אָכְלָה" וְלֹא "אׇכְלוֹ", הָכִי נָמֵי?! אֲנַן מִדְּשַׁנִּי קְרָא בְּדִבּוּרֵיהּ קָאָמְרִינַן. מִכְּדֵי בְּגַוַּהּ קָא עָסֵיק וְאָתֵי, מַאי טַעְמָא שַׁנִּי? שְׁמַע מִינַּהּ "שָׁתָה" וְלֹא "שָׁתָת". מֵיתִיבִי: רְגִילָה — נוֹתְנִין לָהּ! רְגִילָה שָׁאנֵי, דְּאָמַר רַב חִינָּנָא בַּר כָּהֲנָא אָמַר שְׁמוּאֵל: רְגִילָה — נוֹתְנִין לָהּ כּוֹס אֶחָד. שֶׁאֵינָהּ רְגִילָה — נוֹתְנִין לָהּ שְׁנֵי כּוֹסוֹת. מַאי קָאָמַר?! אָמַר אַבָּיֵי, הָכִי קָאָמַר: רְגִילָה, בִּפְנֵי בַּעְלָהּ — שְׁנֵי כּוֹסוֹת, שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בַעְלָהּ — נוֹתְנִין לָהּ כּוֹס אֶחָד. אֵינָהּ רְגִילָה, בִּפְנֵי בַעְלָהּ — אֶלָּא כּוֹס אֶחָד, שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בַעְלָהּ — אֵין נוֹתְנִין לָהּ כׇּל עִיקָּר. וְאִי בָּעֵית אֵימָא: רְגִילָה, נוֹתְנִין לָהּ לְצִיקֵי קְדֵירָה. דְּאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַעֲשֶׂה בְּכַלָּתוֹ שֶׁל נַקְדִּימוֹן בֶּן גּוּרְיוֹן שֶׁפָּסְקוּ לָהּ חֲכָמִים סָאתַיִם יַיִן לְצִיקֵי קְדֵרָה מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת. אָמְרָה לָהֶן: כָּךְ תִּפְסְקוּ לִבְנוֹתֵיכֶם. תָּנָא: שׁוֹמֶרֶת יָבָם הָיְתָה, וְלֹא עָנוּ אַחֲרֶיהָ אָמֵן.

תָּנָא: כּוֹס אֶחָד — יָפֶה לָאִשָּׁה. שְׁנַיִם — נִיוּוּל הוּא. שְׁלֹשָׁה — תּוֹבַעַת בַּפֶּה. אַרְבָּעָה — אֲפִילּוּ חֲמוֹר תּוֹבַעַת בַּשּׁוּק וְאֵינָהּ מַקְפֶּדֶת. אָמַר רָבָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁאֵין בַּעְלָהּ עִמָּהּ. אֲבָל בַּעְלָהּ עִמָּהּ, לֵית לַן בַּהּ. וְהָא חַנָּה, דְּבַעְלָהּ עִמָּהּ הֲוַאי! אַכְסְנַאי שָׁאנֵי. דְּאָמַר רַב הוּנָא: מִנַּיִן לְאַכְסְנַאי שֶׁאָסוּר בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וַיִּשְׁתַּחֲווּ לִפְנֵי ה' וַיָּשׁוּבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּיתָם הָרָמָתָה וַיֵּדַע אֶלְקָנָה אֶת חַנָּה אִשְׁתּוֹ וַיִּזְכְּרֶהָ ה' ", הַשְׁתָּא — אִין, מֵעִיקָּרָא — לָא.

הסיפור המרכזי בדף

חוּמָא דְּבֵיתְהוּ דְּאַבָּיֵי אֲתַאי לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא, אֲמַרָה לֵיהּ: פְּסוֹק לִי מְזוֹנֵי! פְּסַק לַהּ. פְּסוֹק לִי חַמְרָא! אֲמַר לֵיהּ: יָדַעְנָא בֵּיהּ בְּנַחְמָנִי דְּלָא הֲוָה שָׁתֵי חַמְרָא. אֲמַרָה לֵיהּ: חַיֵּי דְּמָר דַּהֲוָה מַשְׁקֵי לִי בְּשׁוּפְרָזֵי כִּי הַאי. בַּהֲדֵי דְּקָא מַחְוְיָא לֵיהּ אִיגַּלִּי דְּרָעַאּ, נְפַל נְהוֹרָא בְּבֵי דִינָא. קָם רָבָא, עָל לְבֵיתֵיהּ תַּבְעַהּ לְבַת רַב חִסְדָּא. אֲמַרָה לֵיהּ בַּת רַב חִסְדָּא: מַאן הֲוַי הָאִידָּנָא בְּבֵי דִּינָא? אֲמַר לַהּ: חוּמָא דְּבֵיתְהוּ דְּאַבָּיֵי. נָפְקָא אַבָּתְרַהּ, מָחֲתָא לָהּ בְּקוּלְפֵי דְשִׁידָּא עַד דְּאַפְּקַהּ לַהּ מִכּוּלֵּי מָחוֹזָא. אָמְרָה לַהּ: קְטַלְתְּ לִיךְ תְּלָתָא, וְאָתֵת לְמִיקְטַל אַחֲרִינָא?!

סוף הסיפור המרכזי בדף

דְּבֵיתְהוּ דְּרַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרָבָא אֲתַאי לְקַמֵּיהּ דְּרַב נְחֶמְיָה בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף. אֲמַרָה לֵיהּ: פְּסוֹק לִי מְזוֹנֵי! פְּסַק לַהּ. פְּסוֹק לִי חַמְרָא! פְּסַק לַהּ. אֲמַר לַהּ: יָדַעְנָא בְּהוּ בִּבְנֵי מָחוֹזָא דְּשָׁתוּ חַמְרָא. דְּבֵיתְהוּ דְּרַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרַב מְנַשְּׁיָא מִדְּוִיל אֲתַאי לְקַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף. אֲמַרָה לֵיהּ: פְּסוֹק לִי מְזוֹנֵי! פְּסַק לַהּ. פְּסוֹק לִי חַמְרָא! פְּסַק לַהּ. פְּסוֹק לִי שִׁירָאֵי! אֲמַר לַהּ: שִׁירָאֵי לְמָה? אֲמַרָה לֵיהּ: לָךְ וּלְחַבְרָךְ וּלְחַבְרוּרָךְ.

שטיינזלץ על הדף

עוד שנינו במשנה: ונותן לה עוד חצי קב קיטנית ושמן וכו'. ומעירים: ואילו יין לא קתני [שנה], שאינו חייב לתת לה. הרי זה מסייע ליה [לו] לר' אלעזר, שאמר ר' אלעזר [ מעבר לדף ס"ה עמוד א' ] אין פוסקין יינות לאשה, ואם תאמר: והרי נאמר "אלכה אחרי מאהבי נתני לחמי ומימי צמרי ופשתי שמני ושקויי" (הושע ב, ז), ולכאורה "שיקויי" אלה יין הם, ומשמע לכאורה שהאשה מקבלת כרגיל יין — יש לפרש כי "שיקויי" הם דברים שהאשה משתוקקת עליהן, ומאי נינהו [ומה הם] — תכשיטין, ולא שיקויים כמשמעם. דרש ר' יהודה איש כפר נביריא, ואמרי לה [ויש אומרים] איש כפר נפור חיל: מנין שאין פוסקין יינות לאשה — שנאמר: "ותקם חנה אחרי אכלה בשילה ואחרי שתה" (שמואל א' א, ט), נאמר "שתה" ולא "שתת", כלומר, שהיא אכלה אבל לא שתתה יין, ו"שתה" משמעו — שבעלה הוא ששתה. ותוהים: אלא מעתה לפי דיוק זה "אכלה" — ולא אכל, שמשמע שרק היא אכלה, הכי נמי [כך גם כן] תאמר?! ומשיבים: אנן מדשני קרא בדבוריה קאמרינן [אנחנו מפני ששינה הכתוב בדיבורו אנו אומרים] ומזה אנו מדייקים. מכדי בגוה קא עסיק ואתי [הרי בה עוסק הכתוב והולך] מאי טעמא שני [מה טעם שינה] ולא אמר "אכלה ושתותה", אלא שמע מינה [למד ממנה], מדיוק הלשון "שתה" שהיה זמן שתיה, ולא שתת [שתתה] היא בעצמה.

מיתיבי [מקשים]: היתה האשה רגילה בשתיית יין — נותנין לה, והרי שפוסקים יינות לאשה! ודוחים: אשה הרגילה בשתיית יין שאני [שונה], שאמר רב חיננא בר כהנא אמר שמואל: אם אשה רגילה לשתות יין — נותנין לה כוס אחד. שאינה רגילה — נותנין לה שני כוסות. ותוהים: מאי קאמר [מה אומר]?! הרי זה היפך הסברה! אמר אביי: הכי קאמר [כך אומר]: אם היתה רגילה בשתיה, אזי בפני בעלה — נותנים לה שני כוסות, שלא בפני בעלה — נותנין לה כוס אחד בלבד. ואם אינה רגילה בשתיית יין, אזי בפני בעלה — אין נותנים לה אלא כוס אחד בלבד, שלא בפני בעלה — אין נותנין לה יין כל עיקר. ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור]: שמה שנאמר בברייתא, כוונתו: רגילה — נותנין לה יין, לא כדי לשתות, אלא לציקי קדירה. שאמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן: מעשה בכלתו של נקדימון בן גוריון שפסקו לה חכמים סאתים יין לציקי קדרה מערב שבת לערב שבת. ברכה אותם ואמרה להן: כך תפסקו לבנותיכם, כמות מרובה שכזו. תנא [שנה החכם]: כלתו זו של נקדימון בן גוריון שומרת יבם היתה, ולא ענו אחריה אמן, משום שלא רצו לענות אמן שיגיעו בנותיהן למצב זה שיש בו צד פורענות.

תנא [שנה החכם]: כוס אחד של יין — יפה לאשה. שנים — ניוול הוא לה, שמתחילה להשתכר. שלשה — מגיעה לתאווה ואז אף תובעת תשמיש בפה. שתתה ארבעה כוסות יין — הריהי מגיעה למצב שאפילו חמור תובעת בשוק ואינה מקפדת עוד למי תיבעל. אמר רבא: לא שנו שאין נותנים יין לאשה אלא כשאין בעלה עמה, אבל כאשר בעלה עמה, לית לן [אין לנו] בה צד איסור, שאם תתאוה הרי בעלה עמה.

תנא [שנה החכם]: כוס אחד של יין — יפה לאשה. שנים — ניוול הוא לה, שמתחילה להשתכר. שלשה — מגיעה לתאווה ואז אף תובעת תשמיש בפה. שתתה ארבעה כוסות יין — הריהי מגיעה למצב שאפילו חמור תובעת בשוק ואינה מקפדת עוד למי תיבעל. אמר רבא: לא שנו שאין נותנים יין לאשה אלא כשאין בעלה עמה, אבל כאשר בעלה עמה, לית לן [אין לנו] בה צד איסור, שאם תתאוה הרי בעלה עמה.

הסיפור המרכזי בדף

מסופר: חומא דביתהו [אשתו, אלמנתו] של אביי, אתאי לקמיה [באה לפני] רבא שהיה דיין בעיר, אמרה ליה [לו]: פסוק לי מזוני [מזונות] המגיעים לי מן היורשים! פסק לה מזונות. אמרה לו: פסוק לי גם חמרא [יין]! אמר לה: ידענא ביה [יודע אני בו] בנחמני, אביי בעלך, שלא הוה שתי חמרא [היה שותה יין], ולכן, כיון שבחייו לא היית רגילה בכך — אין נותנים לך גם אחרי מותו. אמרה ליה [לו]: חיי דמר [בחיי אדוני] דהוי משקי ליה בשופרזי כי האי [שהיה משקה אותי בכוסות גדולות כמו זה] והראתה לו בידיה כמה גדולות היו הכוסות. בהדי דקא מחויא ליה [תוך שהיתה מראה לו] בידיה את גודל הכוסות איגלי דרעא [התגלתה זרועה] מן הבגד, והיתה יפה כל כך שנפל נהורא בבי דינא [נעשה אור בבית הדין]. קם רבא, על לביתיה [נכנס לביתו] תבעה לאשתו בת רב חסדא לתשמיש. אמרה ליה [לו] בת רב חסדא, אשתו: מאן הוי האידנא בבי דינא [מי היה עכשיו בבית הדין]? שהבינה שאין הדבר רגיל, ובודאי אירע משום שראה איזושהי אשה בבית הדין. אמר לה: חומא דביתהו [אשתו] של אביי היתה בבית הדין. קינאה בה וחששה, נפקא אבתרה [יצאה בת רב חסדא אחריה] אחרי חומא, מחתא לה בקולפי דשידא [הכתה אותה במנעול של ארגז] עד דאפקה לה מכולי [שהוציאה אותה מכל העיר] מחוזא. וכך אמרה לה: קטלת ליך תלתא [הרגת לך שלושה גברים], כי אביי היה בעלה השלישי, אחר שמתו שני בעליה הראשונים, ואתת למיקטל אחרינא [ובאת להרוג אחר] גם את רבא בעלי?! שהראית לו את יופיך, ויבוא לשאת אותך.

סוף הסיפור המרכזי בדף

כעין זה מסופר: דביתהו [אשתו] של רב יוסף בריה [בנו] של רבא אתאי לקמיה [באה לפני] רב נחמיה בריה [בנו] של רב יוסף לדין. אמרה ליה [לו]: פסוק לי מזוני [מזונות]! פסק לה כמה שפסק. אמרה לו: פסוק לי גם חמרא [יין]! פסק לה. אמר לה: ידענא בהו [יודע אני בהם] בבני העיר מחוזא דשתו חמרא [שנוהגים לשתות יין] ומגיע גם לך לקבל יין.

דומה לזה דביתהו [אשתו] של רב יוסף בריה [בנו] של רב מנשיא מהעיר דויל אתאי לקמיה [באה לפני] רב יוסף. אמרה ליה [לו]: פסוק לי מזוני [מזונות] מנכסי בעלי! פסק לה. אמרה לו: פסוק לי חמרא [יין]! פסק לה. הוסיפה ואמרה: פסוק לי שיראי [כלי משי]! אמר לה: שיראי למה לך? אמרה ליה [לו]: לך ולחברך ולחברורך [ולחברי חבריך], שגם אחרי שהתאלמנתי איני צריכה להתבזות ממך ומחבריך.

בן יהוידע על הדף

תָּנָא: כּוֹס אַחַת יָפָה לָאִשָּׁה, שְׁתַּיִם, נִוּוּל הוּא לָהּ. שָׁלֹשׁ, תּוֹבַעַת בַּפֶּה. אַרְבַּע, אֲפִלּוּ חֲמוֹר תּוֹבַעַת בַּשּׁוּק וְאֵינָהּ מַקְפֶּדֶת. קשא אם כן איך תיקנו רבנן ארבע כוסות בליל פסח לנשים? ונראה לי בס"ד דכאן הברייתא איירי בשותה אותם תכופים זה את זה שאז תשתכר בהם אבל ד' כוסות בליל פסח רחוקים זה מזה דאחר כוס קדוש יש קריאת ההגדה ובין כוס שני לכוס שלישי יש זמן הרבה באכילת מצה ומרור וסעודת יום טוב וברכת המזון ובין כוס שלישי לרביעי איכא זמן קריאת ההלל ושבח נשמת וכיון דאיכא הפרש זמן ביניהם יהיה בטל כח כל כוס וכוס ונחלש קודם שתשתה אחריו ואינו משכר אותה כל כך.

נָפַל נְהוֹרָא בְּבֵי דִּינָא דְּרָבָא. פירוש נגלה מראה היופי שלה [ מה הוא יופיה של אישה??] דמצינו שהכתוב מדמה את היופי לאור חמה ולבנה דכתיב (שיר השירים ו, י) יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה. וכן כאן מראה היופי העצום שנראה להיושבים פתאום ידמה בעיניהם כאור זורח ולזה אמר 'נָפַל נְהוֹרָא בְּבֵי דִּינָא' והוא לשון מליצה.

קָם רָבָא, עַל לְבֵיתֵיהּ, תָּבְעָהּ לְבַת רַב חִסְדָּא. הנה בודאי הגמור והברור שאין תביעה זו היתה מחמת הרהור תאוה שהרהר בחומה ובא להשקיט את תאותו באשתו! דאם כן לא הוה מסדר התלמוד משתעי בגנות רבא חס ושלום! אלא תביעה זו עשה אותה לפנים למראה עינים כי בראותו דהעיזה חומה כל כך להראות לו מדת הגביעים בזרועה הבין שנתנה עיניה בה להנשא לו אחר שכבר נשאת לשלשה גדולי הדור ולכן נתנה עיניה גם בו שהוא היה גדול הדור ונתכוונה להראות לו יופיה כדי שתנשא חן בעיניו וישאנה.

ובאמת אף על פי שהכלי שנשתמש בו קודש ערב אצל גדולי הדור להשתמש בו וכמו שמצינו ברבינו הקדוש שבקש לישא אשתו של רבי אלעזר ברבי שמעון אחר פטירתו, עם כל זה היה רבא ירא לישא את חומה אף על פי שהיתה כלי קודש של אביי שהוא גדול הדור מפני שזאת יש לה דין קטלנית דנשאת לשלשה.

ולכך חש רבא פן אחר כך תבא חומה אצלו עוד הפעם באיזה תביעות כדי שתראה לו יופיה עוד פעם שנית לכך רצה לעשות המצאה לרחקה מעל פניו שלא תבא אצלו. והוא אי אפשר לומר לה בפירוש לא תבואי אצלי! לכן נכנס אצל אשתו ותבע אותה להראות לה שבא אליו תאוה בראיית פניה של חומה כדי שתחרד אשתו חרדה גדולה בדבר הזה שתחוש בעבורו ואז תרדוף אחריה להוציאה מן העיר ומי יאמר לה מה תעשי! וכאשר היה כן שהוצאתה מכוליה מחוזא ובאמת לא היה לו תאוה ולא הרהור כלל ורק הראה לפני אשתו כן כדי שתגרש את חומה.

מַחְתָּא לָהּ בְּקוּלְפֵי דְּשִׁידָא. פירש רש"י במנעול. ויש להקשות וכי לא היה לה מקל ומטה או דבר אחר להכותה בו ולקחה המנעול? ונראה לי בס"ד דרמזה לה בזה מאחר שהיא קטלנית שנשאת לשלשה ומתו הרי היא אסורה לכל אדם וצריך שתנעול פתחה מעתה ולא תשמש עם שום בעל ולכך מחתה אותה במנעול.

בלא מעט מקומות השימוש בקב"ה על ידי חכמים הוא כבורא שיש לו ציפיות מהנבראים. אפשר לאמר שמדובר ב"האנשה".

הרמב"ם ועוד חכמים רבים במשך הדורות מסבירים את המהות של הרעיון ואת מה שעומד מאחורי הביטוי הזה של רעיונות ומסרים שונים.

ספציפית במסכת קידושין דך כ"ט עמוד ב' דנים ביניהם החכמים על מה היחס של הבורא אל הבן הנברא לאחר שהגיע לגיל חתונה ולא התחתן. והדבר תמוה, שהרי הקב"ה יודע את נשמתו של האדם ומי אם לא הוא יכול להבין מדוע אדם לא התחתן עד שלב מסויים בחייו? הרי הקב"ה הוא היחיד שבאמת יכול לשמוע את האדם ובו זמנית לשפוט אותו וגם לא לשפוט אותו, "עמו אנוכי בצרה".

אז מה בעצם חכמים מביעים בדימוי הזה שהקב"ה יושב ומצפה שבנו יתחתן בגיל המתאים?

נראה לי שיש פה ביטוי למציאות הדבר שבאדם ולאו דווקא ביחס האמיתי שיש לקב"ה אל הנברא כאשר לא התחתן עדיין בגיל שבו הוא מצופה לכך.

ואביא את דברי הגמרא:

רַב הוּנָא לְטַעְמֵיהּ דְּאָמַר: בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְלֹא נָשָׂא אִשָּׁה – כׇּל יָמָיו בַּעֲבֵירָה. בַּעֲבֵירָה סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! אֶלָּא אֵימָא: כָּל יָמָיו בְּהִרְהוּר עֲבֵירָה. אָמַר רָבָא, וְכֵן תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: עַד עֶשְׂרִים שָׁנָה יוֹשֵׁב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמְצַפֶּה לָאָדָם מָתַי יִשָּׂא אִשָּׁה, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ עֶשְׂרִים וְלֹא נָשָׂא, אוֹמֵר: תִּיפַּח עַצְמוֹתָיו.

ובעצם הטענה שמביאים חכמים היא שהקב"ה אומר לאדם "תיפח עצמותיך" על דבר מה, ועל מה? על כך שלא התחתן.
והדבר תמוהה לגמרי!! ואם מחלקים מעט אנחנו רואים שהדיון הוא בין רב הונא ורבא בשם ביתו או בית מדרשו של רבי ישמעאל. אז בעצם בבית המדרש דנים על דבריו של הקב"ה ועל יחסו של הקב"ה. ממילא יוצא מפה שחכמים דנים ביחס שבין הקב"ה לנבראים והם תופסים דבר מסויים על בסיס תפיסה מסויימת אם של הבורא ואם של הנברא. ומאיך שאני רואה את הדברים, בבית מדרש אחר משל רב הונא ושל רבי ישמעאל ישמעו דברים אחרים לגמרי והכל לפי תפיסתו של החכם את הבורא והיחס של הקב"ה אל הברואים.

לא מעט אנו רואים שחכמים גדולים שלומדים הרבה בנושא של אמונה אלוקות והכוחות הפועלים בעולם בעצם מביעים את דעתם על בסיס התפיסה וההבנה שלהם את הבורא, אבל, למעשה הם מביעים או דעה של חכם אחר או את של עצמם או איזה שהיא תערובת.

בגמרא במסכת סוכה דף מב' עמוד א':

מַתְנִי׳ מְקַבֶּלֶת אִשָּׁה מִיָּד בְּנָהּ וּמִיַּד בַּעְלָהּ, וּמַחְזִירָתוֹ לְמַיִם בְּשַׁבָּת.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בַּשַּׁבָּת מַחְזִירִין, בְּיוֹם טוֹב מוֹסִיפִין, וּבַמּוֹעֵד מַחְלִיפִין.

קָטָן הַיּוֹדֵעַ לְנַעְנֵעַ — חַיָּיב בְּלוּלָב.

גְּמָ׳ פְּשִׁיטָא? מַהוּ דְּתֵימָא: הוֹאִיל וְאִשָּׁה לָאו בַּת חִיּוּבָא הִיא, אֵימָא לָא תְּקַבֵּל, קָא מַשְׁמַע לַן.

קָטָן הַיּוֹדֵעַ לְנַעְנֵעַ. תָּנוּ רַבָּנַן: קָטָן הַיּוֹדֵעַ לְנַעְנֵעַ — חַיָּיב בְּלוּלָב, לְהִתְעַטֵּף — חַיָּיב בְּצִיצִית, לִשְׁמוֹר תְּפִילִּין — אָבִיו לוֹקֵחַ לוֹ תְּפִילִּין, יוֹדֵעַ לְדַבֵּר — אָבִיו מְלַמְּדוֹ תּוֹרָה וּקְרִיאַת שְׁמַע.

תּוֹרָה מַאי הִיא? אָמַר רַב הַמְנוּנָא: ״תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב״.

קְרִיאַת שְׁמַע מַאי הִיא? פָּסוּק רִאשׁוֹן.

הַיּוֹדֵעַ לִשְׁמוֹר גּוּפוֹ — אוֹכְלִין עַל גּוּפוֹ טְהָרוֹת.
לִשְׁמוֹר אֶת יָדָיו — אוֹכְלִין עַל יָדָיו טְהָרוֹת.
הַיּוֹדֵעַ לִישָּׁאֵל, בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד — סְפֵיקוֹ טָמֵא, בִּרְשׁוּת הָרַבִּים — סְפֵיקוֹ טָהוֹר.
הַיּוֹדֵעַ לִפְרוֹס כַּפָּיו — חוֹלְקִין לוֹ תְּרוּמָה בְּבֵית הַגֳּרָנוֹת.
הַיּוֹדֵעַ לִשְׁחוֹט — אוֹכְלִין מִשְּׁחִיטָתוֹ.
אָמַר רַב הוּנָא: וְהוּא שֶׁגָּדוֹל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו.

יָכוֹל לֶאֱכוֹל כְּזַיִת דָּגָן — מַרְחִיקִין מִצּוֹאָתוֹ וּמִמֵּימֵי רַגְלָיו אַרְבַּע אַמּוֹת.
אָמַר רַב חִסְדָּא: וְהוּא שֶׁיָּכוֹל לְאוֹכְלוֹ בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס.
אָמַר רַב חִיָּיא בְּרֵיהּ דְּרַב יֵיבָא: וּבַגָּדוֹל, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֶאֱכוֹל בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס — דִּכְתִיב: "וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב".
יָכוֹל לֶאֱכוֹל כְּזַיִת צָלִי — שׁוֹחֲטִין עָלָיו אֶת הַפֶּסַח, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִישׁ לְפִי אׇכְלוֹ״.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁיָּכוֹל לְבָרֵר אֲכִילָה. כֵּיצַד? נוֹתְנִין לוֹ צְרוֹר — וְזוֹרְקוֹ, אֱגוֹז — וְנוֹטְלוֹ.

הֲדַרַן עֲלָךְ לוּלָב הַגָּזוּל

שטיינזלץ על סוכה דף מב' עמוד א':

הקטע הזה בדף מלא חכמה שהיא איננה פשוטה לגמרי.

אפשר להסתכל על הדף ולקרוא אותוו בצורה שטוחה אבל נראה לי שאין הדברים כך.