[ב] וכן מצינו: "כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא" (מלאכי פרק ב', פסוק ז').
ביאור זה: כמו שאיתא: "הני כהני שלוחי דרחמנא" (נדרים דף לה ע"ב) לעבוד עבודתו יתברך שמו, ולכך נקרא "מלאך ה' צבאות", שהמה הובדלו ומיוחדים לכך. וכמו שנאמר: "וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם" (דברים פרק יז', פסוק ט'); "לְלֹא כֹהֵן מוֹרֶה" (דברי הימים ב' פרק טו', פסוק ג'); ושם (פרק יז) בהעמדת יהושפט את השופטים, ובשאר מקומות – כי הם נתייחדו רק ללמד תורת ה'. וכמו שכתב הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל פרק יג, הלכה יב) יעוין שם, שהם הובדלו לכך להיות עבדי ה' ומשרתיו[1].
ובספרי קרח (פיסקא קיט)[2]: "והנה מלאכי אלקים – אלו כהנים המשרתים כו'; חביבין כהנים כשהוא מכנן אין מכנן אלא במלאכי השרת, שנאמר: 'כי שפתי כהן ישמרו דעת… כי מלאך ה' צבאות הוא'. ובזמן שהתורה יוצאה מפיו – הרי הם כמלאכי השרת, ואם לאו – הרי הם כחיה וכבהמה שאינה מכרת את קונה", עד כאן.
ביאור זה: שלא תחשוב שהבדלת שבט הלוי היא חוקה – שנבראו כך כמלאכים שאין בידם שלא להיות מלאכים, שאם כן תסולק הבחירה מהם. רק "כאשר התורה יוצאה מפיו"; ואמר "יוצאה" – כאילו יוצאה מעצמה! שכל כך נעשה פיו נִרְתַּק לדברי תורה, עד שדברי תורה יוצאים מעצמם מפיו, כי אין שפתותיו דובבות אלא דברי תורה, וגם שלא במתכוון.
ועל דרך שאיתא: "ועלהו לא יבול – אפילו שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה לימוד" (סוכה דף כא ע"ב), כי אין שפתותיהם רוחשות כלל דברים שאינם דברי תורה. אז הוא כמלאכי השרת שמתייחד בשליחות השי"ת, שכל מחשבות לבבו בעולם הזה הן רק לזה; ואם לאו – כו'.
[א] מלאך – הוראת השם הזה בלשון הקודש [היא] על השליח הנשתלח לעשות שליחות המשלח, כמו שנאמר: "וַתִּשְׁלַח אִיזֶבֶל מַלְאָךְ" (מלכים א' י"ט, ב'); "וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים… מַלְאֲכֵי מֶלֶךְ שֹׁמְרוֹן… וַיָּשׁוּבוּ הַמַּלְאָכִים" (מלכים ב' א', ב'–ה'); וכן "וַיִּשְׁלַח אֵלָיו אֱלִישָׁע מַלְאָךְ" (שם ה', י').והנה, כפי מה שאיתא: "על ידי הכל עושה הקב״ה שליחותו" (בראשית רבה בפרשת ויגש – י', ז') – היה ראוי שיקראו כולם מלאכים. אמנם לא יִקָּרֵא השליח "מלאך" אלא בעת שליחותו, ואחר הסתלקות השליחות שוב אינו קרוי מלאך.וכל הברואים – לצורך האדם ולתשמישו של אדם נבראו, כמו שנאמר: "וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ…" (בראשית א, כח), ובברכות: "כׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ לֹא נִבְרָא אֶלָּא לִצְווֹת לָזֶה" (ברכות דף ו' ע"ב), ושם: "בָּרוּךְ … [חֲכַם הָרָזִים וּבָרוּךְ …] שֶׁבָּרָא כׇּל אֵלּוּ לְשַׁמְּשֵׁנִי" (שם דף נ"ח ע"א).[1]והאדם – הלא הבחירה בידו, וברצותו נוטה מעניין שליחותו. ואמנם האדם השלם, אשר יודע שכל תכליתו מה שנברא בעולם הזה היא לעשות רצון ה' ואל זה נשתלח – הנה עליו יוכל ליפול שם התואר "מלאך" באמת ובתמידות, בהיות תמידות מגמת לבבו ופניו מועדות רק למלאכות ה' ועשיית שליחותו ורצונו יתברך. כמו שייקרא אדם "חייט" או "רופא" וכיוצא בזה על שם אומנותו אשר בה כל עסקיו – כך ייקרא זה בשם התואר "מלאך".