קטגוריה: עבר ביקורת של בינה מלאכותית

  • שיחת מלאכי השרת פרק א' – ר' צדוק – אות ב'

    שיחת מלאכי השרת

    רבי צדוק הכהן מלובלין

    פרק א' · אות ב'

    [ב] וכן מצינו: "כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא" (מלאכי פרק ב', פסוק ז').

    ביאור זה: כמו שאיתא: "הני כהני שלוחי דרחמנא" (נדרים דף לה ע"ב) לעבוד עבודתו יתברך שמו, ולכך נקרא "מלאך ה' צבאות", שהמה הובדלו ומיוחדים לכך. וכמו שנאמר: "וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם" (דברים פרק יז', פסוק ט'); "לְלֹא כֹהֵן מוֹרֶה" (דברי הימים ב' פרק טו', פסוק ג'); ושם (פרק יז) בהעמדת יהושפט את השופטים, ובשאר מקומות – כי הם נתייחדו רק ללמד תורת ה'. וכמו שכתב הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל פרק יג, הלכה יב) יעוין שם, שהם הובדלו לכך להיות עבדי ה' ומשרתיו[1].

    ובספרי קרח (פיסקא קיט)[2]: "והנה מלאכי אלקים – אלו כהנים המשרתים כו'; חביבין כהנים כשהוא מכנן אין מכנן אלא במלאכי השרת, שנאמר: 'כי שפתי כהן ישמרו דעת… כי מלאך ה' צבאות הוא'. ובזמן שהתורה יוצאה מפיו – הרי הם כמלאכי השרת, ואם לאו – הרי הם כחיה וכבהמה שאינה מכרת את קונה", עד כאן.

    ביאור זה: שלא תחשוב שהבדלת שבט הלוי היא חוקה – שנבראו כך כמלאכים שאין בידם שלא להיות מלאכים, שאם כן תסולק הבחירה מהם. רק "כאשר התורה יוצאה מפיו"; ואמר "יוצאה" – כאילו יוצאה מעצמה! שכל כך נעשה פיו נִרְתַּק לדברי תורה, עד שדברי תורה יוצאים מעצמם מפיו, כי אין שפתותיו דובבות אלא דברי תורה, וגם שלא במתכוון.

    ועל דרך שאיתא: "ועלהו לא יבול – אפילו שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה לימוד" (סוכה דף כא ע"ב), כי אין שפתותיהם רוחשות כלל דברים שאינם דברי תורה. אז הוא כמלאכי השרת שמתייחד בשליחות השי"ת, שכל מחשבות לבבו בעולם הזה הן רק לזה; ואם לאו – כו'.


    [1] רמב"ם, הלכות שמיטה ויובל, פרק יג, הלכות יב–יג:
    הלכה יב: "ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו? מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים, שנאמר: 'יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל'. לפיכך הובדלו מדרכי העולם – לא עורכין מלחמה כשאר ישראל, ולא נוחלין, ולא זוכין לעצמן בכוח גופן, אלא הם חיל השם, שנאמר: 'ברך ה' חילו', והוא ברוך הוא זוכה להם, שנאמר: 'אני חלקך ונחלתך'".
    הלכה יג: "ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להיבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשהו האלקים, ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם – הרי זה נתקדש קודש קדשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללווים. הרי דוד ע"ה אומר: 'ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי'".

    [2] ספרי במדבר, פרשת קרח, פיסקא קיט (על במדבר יח, כ):
    "ר' אלעזר הקפר אומר: מניין אתה אומר שהראה הקב"ה ליעקב אבינו בית המקדש בנוי וקרבנות מוקרבים וכהנים משרתים ושכינה מסתלקת? שנאמר (בראשית כח, יב): 'ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו'. אין חלום אלא שיש לו פתרון: 'ויחלום והנה סולם מוצב ארצה' – זה בית המקדש; 'וראשו מגיע השמימה' – אלו הקרבנות קרבים שריחם עולה לשמים; 'והנה מלאכי אלהים' – אלו כהנים המשרתים שעולים ויורדים בכבשׁ; 'והנה ה' ניצב עליו' (עמוס ט, א) – ראיתי את ה' ניצב על המזבח".


    הערות העורך:

    • פה כדאי להדגיש שבפועל אפשר להוציא טוב מכל אדם, גם אם הוא לא מתכוון לכך. אלא מה? ישנו הבדל בין אדם שמכוון כל דרכיו ומעשיו מראש לעבודת ה' לעומת אדם שכל פועלו בעולם סוג של דבר זמני ועראי. ויש פה גם צד מסויים של בחירה, אדם שבוחר לבסס את מחשבתו ותפיסתו על תורה, ממילא הוא יכול להגיע לכך ששיחת החולין שלו דורשת לימוד. ולעומת זאת שיחה של אדם שהוא רק "נמצא בעולם" בהכרח שלא ניתן יהיה לדון על שיחת חולין שלו. ויש גם מצבים שונים, יש מצבים בחיי אדם זה או אחר ששיחת החולין שלו טעונה בתורה וצריכה דרישה ולעומת זאת במידה והוא בוחר בדרך רעה אז יהיה אסור לדרוש שיחתו ומעשיו.

  • שיחת מלאכי השרת פרק א' – ר' צדוק – אות א'

    שיחת מלאכי השרת

    רבי צדוק הכהן מלובלין

    פרק א' · אות א'

    [א] מלאך – הוראת השם הזה בלשון הקודש [היא] על השליח הנשתלח לעשות שליחות המשלח, כמו שנאמר: "וַתִּשְׁלַח אִיזֶבֶל מַלְאָךְ" (מלכים א' י"ט, ב'); "וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים… מַלְאֲכֵי מֶלֶךְ שֹׁמְרוֹן… וַיָּשׁוּבוּ הַמַּלְאָכִים" (מלכים ב' א', ב'–ה'); וכן "וַיִּשְׁלַח אֵלָיו אֱלִישָׁע מַלְאָךְ" (שם ה', י').והנה, כפי מה שאיתא: "על ידי הכל עושה הקב״ה שליחותו" (בראשית רבה בפרשת ויגש – י', ז') – היה ראוי שיקראו כולם מלאכים. אמנם לא יִקָּרֵא השליח "מלאך" אלא בעת שליחותו, ואחר הסתלקות השליחות שוב אינו קרוי מלאך.וכל הברואים – לצורך האדם ולתשמישו של אדם נבראו, כמו שנאמר: "וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ…" (בראשית א, כח), ובברכות: "כׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ לֹא נִבְרָא אֶלָּא לִצְווֹת לָזֶה" (ברכות דף ו' ע"ב), ושם: "בָּרוּךְ … [חֲכַם הָרָזִים וּבָרוּךְ …] שֶׁבָּרָא כׇּל אֵלּוּ לְשַׁמְּשֵׁנִי" (שם דף נ"ח ע"א).[1]והאדם – הלא הבחירה בידו, וברצותו נוטה מעניין שליחותו. ואמנם האדם השלם, אשר יודע שכל תכליתו מה שנברא בעולם הזה היא לעשות רצון ה' ואל זה נשתלח – הנה עליו יוכל ליפול שם התואר "מלאך" באמת ובתמידות, בהיות תמידות מגמת לבבו ופניו מועדות רק למלאכות ה' ועשיית שליחותו ורצונו יתברך. כמו שייקרא אדם "חייט" או "רופא" וכיוצא בזה על שם אומנותו אשר בה כל עסקיו – כך ייקרא זה בשם התואר "מלאך".

    [1]
    בבלי, ברכות ו ע״ב: "מאי 'כי זה כל האדם' (קהלת יב, יג)? אמר רבי אלעזר: אמר הקדוש ברוך הוא, כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה… רב אבא בר כהנא אמר: שקול זה כנגד כל העולם כולו. שמעון בן עזאי אומר, ואמרי לה שמעון בן זומא אומר: כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה [רש"י: להיות לו חברים, פן יצא מדעתו ביחידות]".
    שם, נח ע״א: "תנו רבנן: הרואה אוכלוסי ישראל, אומר: ברוך חכם הרזים… בן זומא ראה אוכלוסא על גב מעלה בהר הבית, אמר: 'ברוך חכם הרזים, וברוך שברא כל אלו לשמשני'. הוא היה אומר: כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא פת לאכול – חרש, וזרע, וקצר, ועמר, ודש, וזרה, וברר, וטחן, והרקיד, ולש, ואפה, ואחר כך אכל; ואני משכים ומוצא כל אלו מתוקנין לפני. וכמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא בגד ללבוש – גזז, ולבן, ונפץ, וטוה, וארג, ואחר כך מצא בגד ללבוש; ואני משכים ומוצא כל אלה מתוקנים לפני. כל אומות שוקדות ובאות לפתח ביתי, ואני משכים ומוצא כל אלו לפני".


    הערות העורך:

    • בעל ערוך השולחן בפתיחה של אורך חיים מסביר את הנקודה הזאת שאדם הוא גם אלוקי וגם גשמי או בהמי וגופני. וזו גם מעלתו. וכאשר אנחנו נתקלים באדם בעולם אנחנו צריכים לדעת שלפני הקב"ה העיקר היא הכוונה, אבל, אל מול אדם אחר לא רק הכוונה חשובה אלא המעשה כשלעצמו. ותלמיד חכם מחכמי ישראל צריך לדעתי את דרכו לקרוא ולשמוע סיפורים על חסידים וקדושי ישראל מפי אנשי אמת. וזאת על מנת שילמד את עיקרי יסודות חכמים והאגדות שבהם על מנת שכאשר יתקל בתלמיד חכם בחייו, בין אם הוא איש שעוסק בלימוד תורה ודרשנות ובין אם הוא איש מלאכה פשוט ובזוי, שידע להבחין להכיר שרוח אלוקים שורה עליו.