בלא מעט מקומות השימוש בקב"ה על ידי חכמים הוא כבורא שיש לו ציפיות מהנבראים. אפשר לאמר שמדובר ב"האנשה".
הרמב"ם ועוד חכמים רבים במשך הדורות מסבירים את המהות של הרעיון ואת מה שעומד מאחורי הביטוי הזה של רעיונות ומסרים שונים.
ספציפית במסכת קידושין דך כ"ט עמוד ב' דנים ביניהם החכמים על מה היחס של הבורא אל הבן הנברא לאחר שהגיע לגיל חתונה ולא התחתן. והדבר תמוה, שהרי הקב"ה יודע את נשמתו של האדם ומי אם לא הוא יכול להבין מדוע אדם לא התחתן עד שלב מסויים בחייו? הרי הקב"ה הוא היחיד שבאמת יכול לשמוע את האדם ובו זמנית לשפוט אותו וגם לא לשפוט אותו, "עמו אנוכי בצרה".
אז מה בעצם חכמים מביעים בדימוי הזה שהקב"ה יושב ומצפה שבנו יתחתן בגיל המתאים?
נראה לי שיש פה ביטוי למציאות הדבר שבאדם ולאו דווקא ביחס האמיתי שיש לקב"ה אל הנברא כאשר לא התחתן עדיין בגיל שבו הוא מצופה לכך.
ואביא את דברי הגמרא:
רַב הוּנָא לְטַעְמֵיהּ דְּאָמַר: בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְלֹא נָשָׂא אִשָּׁה – כׇּל יָמָיו בַּעֲבֵירָה. בַּעֲבֵירָה סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! אֶלָּא אֵימָא: כָּל יָמָיו בְּהִרְהוּר עֲבֵירָה. אָמַר רָבָא, וְכֵן תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: עַד עֶשְׂרִים שָׁנָה יוֹשֵׁב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמְצַפֶּה לָאָדָם מָתַי יִשָּׂא אִשָּׁה, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ עֶשְׂרִים וְלֹא נָשָׂא, אוֹמֵר: תִּיפַּח עַצְמוֹתָיו.
ובעצם הטענה שמביאים חכמים היא שהקב"ה אומר לאדם "תיפח עצמותיך" על דבר מה, ועל מה? על כך שלא התחתן.
והדבר תמוהה לגמרי!! ואם מחלקים מעט אנחנו רואים שהדיון הוא בין רב הונא ורבא בשם ביתו או בית מדרשו של רבי ישמעאל. אז בעצם בבית המדרש דנים על דבריו של הקב"ה ועל יחסו של הקב"ה. ממילא יוצא מפה שחכמים דנים ביחס שבין הקב"ה לנבראים והם תופסים דבר מסויים על בסיס תפיסה מסויימת אם של הבורא ואם של הנברא. ומאיך שאני רואה את הדברים, בבית מדרש אחר משל רב הונא ושל רבי ישמעאל ישמעו דברים אחרים לגמרי והכל לפי תפיסתו של החכם את הבורא והיחס של הקב"ה אל הברואים.
לא מעט אנו רואים שחכמים גדולים שלומדים הרבה בנושא של אמונה אלוקות והכוחות הפועלים בעולם בעצם מביעים את דעתם על בסיס התפיסה וההבנה שלהם את הבורא, אבל, למעשה הם מביעים או דעה של חכם אחר או את של עצמם או איזה שהיא תערובת.