פרשיות הגאולה
עבודת הלב

כבד לב פרעה

"וַיֹּ֣אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃ כִּי֩ יְדַבֵּ֨ר אֲלֵכֶ֤ם פַּרְעֹה֙ לֵאמֹ֔ר תְּנ֥וּ לָכֶ֖ם מוֹפֵ֑ת וְאָמַרְתָּ֣ אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן קַ֧ח אֶֽת־מַטְּךָ֛ וְהַשְׁלֵ֥ךְ לִפְנֵֽי־פַרְעֹ֖ה יְהִ֥י לְתַנִּֽין. וַיָּבֹ֨א מֹשֶׁ֤ה וְאַהֲרֹן֙ אֶל פַּרְעֹ֔ה וַיַּ֣עֲשׂוּ כֵ֔ן כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֣ה ה' וַיַּשְׁלֵ֨ךְ אַהֲרֹ֜ן אֶת־מַטֵּ֗הוּ לִפְנֵ֥י פַרְעֹ֛ה וְלִפְנֵ֥י עֲבָדָ֖יו וַיְהִ֥י לְתַנִּֽין. וַיִּקְרָא֙ גַּם־פַּרְעֹ֔ה לַֽחֲכָמִ֖ים וְלַֽמְכַשְּׁפִ֑ים וַיַּֽעֲשׂ֨וּ גַם־הֵ֜ם חַרְטֻמֵּ֥י מִצְרַ֛יִם בְּלַהֲטֵיהֶ֖ם כֵּֽן. וַיַּשְׁלִ֙יכוּ֙ אִ֣ישׁ מַטֵּ֔הוּ וַיִּהְי֖וּ לְתַנִּינִ֑ם. וַיִּבְלַ֥ע מַטֵּֽה־אַהֲרֹ֖ן אֶת־מַטֹּתָֽם. וַיֶּחֱזַק֙ לֵ֣ב פַּרְעֹ֔ה וְלֹ֥א שָׁמַ֖ע אֲלֵהֶ֑ם כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר ה'. וַיֹּ֤אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁ֔ה כָּבֵ֖ד לֵ֣ב פַּרְעֹ֑ה מֵאֵ֖ן לְשַׁלַּ֥ח הָעָֽם."¹

"כבד לב פרעה" – אומר המדרש²: "כתיב 'כבד לב פרעה' אמרו: למה הדבר דומה? לארי ושועל, שהיו הולכים בספינה, וחמור גובה מכס מן הספינה. אמר להם החמור: תנו לי מכס! אמר לו שועל לחמור: כמה עזים פניך! אתה יודע, שמלך שבחיות עמנו ואתה תשאל מכס?! אמר לו החמור: מן המלך אני נוטל ולגנזיו אני מכניס. אמר להם הארי: קרבו לי הספינה. ויצא וטרפו לחמור, ונתנו לשועל. אמר לו: סדר לי אבריו של זה. הלך השועל וסידרן. ראה לבו ואכלו. כשבא הארי מצא אבריו נתוחים. אמר לו: לבו של שוטה זה היכן הוא? אמר לו: אדוני המלך, לא היה לו לב, שאם היה לו לב, לא היה נוטל מכס מן המלך. אף כך פרעה הרשע. אם היה לו לב לא היה אומר למלך מלכי המלכים: תן לי דורון. ושכח מה שעשו לו העכברים. ועדיין היה אומר: 'מי ה' אשר אשמע בקולו לא ידעתי את ה' '³.

פרעה נמשל לאותו חמור, לאדם חסר לב.

הלב הוא איבר הנסתר מעיני בני האדם, ואף נסתר מעיני בעליו הנושא אותו בתוכו ואשר בו הוא נטוע. זוהי תהייתו של שלמה: "למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה, ולב אין?"⁴ כלומר, גם אם יש ביד הכסיל האמצעים לרכישת חכמה, גם אם עומדים לרשותו כל הכישורים הנדרשים, אין חפץ בהם, אם אין לב מקבל ומבין.

כאשר מתבקשים תלמידי רבן יוחנן בן זכאי לתור ולברר איזו היא מידה טובה שידבק בה האדם, ולחילופין, איזו מידה רעה שיתרחק ממנה האדם, אומר ר' אלעזר בן ערך 'לב טוב' (ולחילופין 'לב רע'). ואמר רבן יוחנן בן זכאי: רואה אני את ר' אלעזר בן ערך מדבריכם, שבכלל דבריו – דבריכם⁵. כי לב טוב הוא המפתח לכל (ולחילופין, הלב הרע).

לב ושכל

עיקר ההשלכות של הלב הטוב או הלב הרע הן על מערכת היחסים בין אדם לבוראו. כיוון שכל מפתח ההשגחה הוא ביד הלב. לב רע מפריע לשכל לבחון את הדברים באופן אמיתי. מכאן ניתן להבין את פשר התנהגותו המוזרה של פרעה, ואת דבריו המוזרים. בלשון המדרש⁶: "פרעה אומר: 'לא ידעתי את ה' ' מעולם לא שלח לי אגרת שלום ולא הביא לי דורון".
השכל של פרעה מבין שההיגיון מחייב לשלח את ישראל, אבל הרגש חסר עדיין את אותה התחושה. לכן הרגש מספק למוח, לשכל, נתונים מעוותים, אשר גורמים לעיבוד הנתונים להתבצע באופן שגוי. זו הסיבה שניתן למצוא בני אדם משכילים בחוכמה ומוכשרים בתחומי החיים, העלולים למעוד ברגע שהדברים נוגעים בענייני הגוף והתאווה. או אז מתגלה לעינינו דמות שונה לחלוטין מזו שהצטיירה לפנינו קודם.

אוזניו הערלות של פרעה מסרבות להקשיב לקול נאקתם של עבדיו המתייסרים תחת ידו מעוצמת המכות, והמשוועים לעזרה. לכן הוא מסרב בתוקף לשלוח את בני ישראל מארצו ואף מכביד את עולו. הסירוב נובע אך ורק מתוך רוע לב, מחוסר רגישות ומרשעות, ולאו דווקא מחוסר מחשבה או סכלות.
"הטרם תדע כי אבדה מצרים"?

הגמרא⁷ מספרת שבחצי השנה האחרונה, טרם השחרור ממצרים, הפסיקו בני ישראל לעבוד. בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים, ובמקביל, ניחתות עשר המכות על מצרים בזו אחר זו. המכות נמשכות על פני י"ב חודשים כמאמר המשנה⁸: "משפט המצרים י"ב חודש". נשאלת השאלה מדוע מחזיק פרעה את בני – ישראל חצי שנה ללא תמורה, בשעה שנוחתות עליו ועל עמו מכות קשות? למעשה, מקריב פרעה עצמו ואת עמו למען עניין חסר תכלית.
אלא יש לומר כי במרכז התהליך של העברת הנתונים מהעין הרואה ומהאוזן השומעת אל המוח המבין, מצוי הלב, המעבד את הנתונים והגורם לעיתים לסילוף השדרים האובייקטיבים הנשלחים למוח באמצעותם. וכך אומר המדרש: "פרעה, זהו חמור חסר לב". ומוסיף המדרש ואומר: " 'ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם'⁹ מגיד שהעיניים הולכות אחרי הלב". וכשהלב מעוות גם כוח המחשבה מסולף.

תורה ולב

הגמרא¹⁰ מספרת: "אשכחיה שמואל לרבי יהודה דתלי בעברא דדשא וקא בכי. אמר ליה: שיננא, מאי קא בכית? אמר ליה: מי זוטרא מאי דכתיב בהו ברבנן: 'איה סופר! איה שוקל! איה סופר את המגדלים!'¹¹ 'איה סופר' – שהיו סופרים כל אותיות שבתורה. 'איה שוקל' – שהיו שוקלים קלים וחמורים שבתורה. 'איה סופר את המגדלים' – שהיו שונים שלוש מאות הלכות במגדל הפורח באויר. ואמר רבי אמי: תלת מאה בעיי בעו דואג ואחיתופל במגדל הפורח באויר. ותנן: שלושה מלכים וארבעה הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא אנן מה תיהוי עלן?"
פירוש: פגש שמואל את רבי יהודה נשען על בריח הדלת ובוכה. אמר לו: בעל שיניים[=]. מדוע אתה בוכה? אמר לו: האם קלים בעיניך הדברים שנאמרו על חכמים: "איה סופר? איה שוקל? איה סופר את המגדלים". ומה פירושם של הביטויים הללו? 'איה סופר' -שהיו סופרים כל אותיות שבתורה. 'איה שוקל' – שהיו שוקלים קלים וחמורים שבתורה. 'איה סופר את המגדלים' – שהיו שונים שלוש מאות הלכות במגדל הפורח באוויר. ואמר רבי אמי: שלוש מאות קושיות היו דורשים דואג ואחיתופל בסוגיית מגדל הפורח באוויר, ושנינו: שלושה מלכים וארבעה הדיוטות (בין ארבעה ההדיוטות נמנים גם דואג ואחיתופל) אין להם חלק לעולם הבא. אם הם שהיו תלמידי חכמים גדולים, ולמרות זאת אין להם חלק לעולם הבא – מה יהא עלינו?

רבי יהודה איננו מבין כיצד שני תלמידי חכמים הללו, שהיו בקיאים במכמני תורה, הידרדרו לשפל המדרגה עד כי אין להם חלק לעולם הבא? אם בארזים נפלה שלהבת מה יגידו אזובי הקיר? כיצד אחיתופל, שכונה בפי דוד רבי, אלופי ומיודעי, אותו אחיתופל שנאמר עליו כי כשהיה בא אליו אדם לשאול בעצתו, השיא לו עצה ואמר אם אינך מאמין, לך ושאל באורים ותומים. וכך היה. הלך ושאל ומצא כדבריו¹². כיצד יתכן שעוצמה רוחנית כזו מידרדרת במחי תאווה? אם כן, אומר רבי יהודה: למה זה אנוכי? אם אין בכוחה של תורה לרסן תאוותיו של אדם, אנה אנו באים?
אומר לו שמואל: "שיננא! טינא היתה בליבם!" אם אין הלב רוצה להיבנות על ידי התורה, אין התורה מצרפת את מידותיו.
אמרו חז"ל¹³: "תורתו של דואג מן השפה ולחוץ!". תורתו איננה חלק אינטגראלי מאישיותו ומנפשו של דואג. האינדיקציה למימושה של תורת החיים החבויה בצד הפנימי של האדם, באה לידי ביטוי בשעת משבר ובעיתות מצוקה במציאות היומיומית. דואג, באותן דקות מבחן, באותן דקות של לחץ, מחצין את 'תורתו' ומפגין את שפלותו. אנו נוכחים לראות שאין הוא סובל מנקיפות מצפון או מרגשי חרטה בשעה שהולך להרוג את כוהני נוב במו ידיו¹⁴.

כשהלב איננו מוכן להכניע את מאווייו בפני מצוות התורה, הרי שלא יהיה כל קשר בין מוחו ושכלו של האדם היודע, לכאורה, את התורה, לבין מעשיו במציאות.
המדרש¹⁵ אומר: "דואג ואחיתופל… אע"פ שנעשו בני תורה היו כתחילתם". היינו, דבר לא השתנה באישיותם. כל הידע שלהם בתורה הוא ברמה האינטלקטואלית בלבד. "דואג ואחיתופל… באו ולמדו כל דקדוקי תורה – וליבם מלא הוללות"¹⁶.

אכן, "למה זה מחיר בלב כסיל לקנות חכמה, ולב אין". אם בני אדם מבקשים ללמוד רק כדי לצבור ידע ולא מתוך מגמה להשתנות, להשתפר ולהיבנות, הרי שהיגיעה היא לריק.

אני ה' חוקר לב

הלב מוסתר מפני האדם, ואין אדם יודע מה בליבו של חברו. הלב הוא אחד משבעה דברים המכוסים מפני בני אדם כדאיתא בגמרא¹⁷: "תנו רבנן: שבעה דברים מכוסים מבני אדם, ואלו הם: יום המיתה, יום הנחמה, עומק הדין, אין אדם יודע מה שבליבו של חברו, אין אדם יודע במה מִשְׂתַּכֵּר, ומלכות בית דוד מתי היא תחזור ומלכות חייבת מתי תכלה".
במציאות, ניתן לחוש זאת בהתייחסות של אדם אל חברו הבא לבקרו בשעה שאינה נוחה לו. הוא אמנם יפתח באמירת שלום מלבבת, אך בליבו פנימה הוא ממתין שהלה יסתלק.
החידוש הגדול הוא שגם בעל הלב בעצמו איננו יודע ואיננו מודע למה שבלבו. רק הקב"ה, המעיד על עצמו באמצעות ירמיהו נביאו, אומר: "אני ה' חוקר לב!"¹⁸. רק ה' יודע באמת את מסתרי הלב. יש בו בלב חדרים אטומים, נקודות מסתור, קפלים, חושך… כך שעין אנושית בלתי מזוינת איננה מסוגלת להבחין, מה מסתתר בינות הקפלים. עין ה', לעומת זאת, שאין בפניה כל מחסום ואף לא מעצור, רואה ומעידה: "אני ה' חוקר לב".
עתה ברור לכול מניין נובעת חוצפתו של אותו חמור מול מלכו. מכיוון שהוא חסר לב, הוא אינו מודע כלל למה שמתרחש בליבו.

אחד בפה ואחד בלב

מובא במדרש¹⁹: " 'אַל־תִּתֵּ֣ן ה' מַאֲוַיֵּ֣י רָשָׁ֑ע זְמָמ֥וֹ אַל־תָּ֝פֵ֗ק'.²⁰ בוא וראה מה בין יוצאי מצרים שהם מזרע של יעקב, ובין הגויים שהם מזרעו של עשו: יוצאי מצרים מצווה אחת היתה להם בידם, והיתה לפני הקב"ה נאה הרבה יותר ממאה מצוות. ומהו המצוה אחת שהיתה בידם? שעשו כולם אגודה אחת וכרתו ברית לגמול חסד זה עם זה, ולשמור ברית המילה, ושלא להניח לשון בית יעקב, ושלא ילכו וילמדו לשון מצרים מפני דרכי עבודה זרה. אבל זרעו של עשו לא היו כן, אלא כל זמן שיצחק היה קיים היו מקיימים ברית המילה, וכיוון שמת יצחק מיד היו מבטלין ברית המילה, שנאמר: 'בֵּ֣ית גֵּ֭אִים יִסַּ֥ח ה' '²¹ – כך נראה ביתו של עשיו. ואילו על עובדיהו נאמר: ' וְ֝יַצֵּ֗ב גְּב֣וּל אַלְמָנָֽה'²² – זה ביתו של עובדיהו.

משלו משל למה הדבר דומה: למלך שהוא נותן כתרו לאוהבו, ואמר לו, יהא הכתר הזה מונח בראשך ובראש בנך לעולם. הניחו אוהבו בראשו, עד שעה שהוא נכנס לבית עולמו. לימים, אחרי שנכנס לבית עולמו, אמר המלך בליבו: אלך ואראה את בן אוהבי, מה אם יהא כתר אוהבי מונח בראשו. הלך המלך אצל בן אוהבו, ומצא הכתר מונח באשפה לאחריו, בקצה גבול הבית. מיד הלך המלך בסוף הגבול, שנאמר: 'ה' בְּצֵאתְךָ֤ מִשֵּׂעִיר֙ בְּצַעְדְּךָ֙ מִשְּׂדֵ֣ה אֱד֔וֹם'²³.

למה נדמו עשיו ואליפז (התימני) עם בנו עמלק, ירבעם בן נבט ומרודך לנבוכדנצר ואגג עם המן האגגי?
לאחד שמצא כסות בדרך סמוכה לעיר, תפסה בידו והכניסה לתוך העיר והיה מכריז ואומר: של מי אבידה זו? נתקבצו כל בני העיר ויצאו לקראתו ואומרים זה לזה: ראיתם פלוני זה? כמה הוא צדיק? כמה הוא חסיד? כמה הוא כשר? מיד עמדו בני העיר ועשאוהו ראש וקצין של העיר עליהם. לאחר שתיים ושלוש שנים עמד והחריב כל המדינות וכל הארץ. לכך נדמה עשו ואליפז עם בנו עמלק, ומרודך עם נבוכדנצר וירבעם בן נבט ואגג עם המן. עשו, בשכר שלש דמעות שהוריד ואשר נפלו מעיניו, נתנו לו הר שעיר, שאין גשמי ברכה פוסקים ממנו לעולם. אליפז, בשכר שנהג כבוד באביו, יצא ממנו עמלק לעולם. ירבעם, בשכר שהשיב דבר לפני המלך שלמה, ניתנו בידו עשרת השבטים. שכרו של מרודך, שנהג כבוד באבינו שבשמים, ויצא ממנו נבוכדנצר לעולם. שכרו של אגג כשהיה חבוש בבית האסורים, היה בוכה ומתאנח ואומר: אוי לי! שמא יאבד זרע מן העולם, יצא ממנו המן לעולם. ומה יהא בסופו של עמלק? גנבים יבואו עליו ויפשטו עליו גדודים מן החוץ, כמו שניבא עובדיהו הנביא שנאמר: 'אִם־גַּנָּבִ֤ים בָּאֽוּ־לְךָ֙, אִם־שׁ֣וֹדְדֵי לַ֔יְלָה אֵ֣יךְ נִדְמֵ֔יתָה…' "²⁴

#### הוגה עד כאן ####

מתברר כי הדמעות, אשד העניקו לעשיו את הזכות הקניינית על הר שעיר, ההר הפורה שאין גשמי ברכה פוסקין ממנו לעולם, לא היו אלא "דמעות תנין". האומנם, מעניק הקב"ה לעשיו שכר, למרות שאין לו "כיסוי" הולם במציאות, כפי שמשתמע מהמדרש?
היעלה על הדעת כי ההקשבה, הקשב הרב, הצייתנות וחוש הביקורת שגילה ירבעם בן נבט כלפי שלמה ושבגללה זכה לשליטה מלאה על עשרת השבטים, לא הייתה אלא אשליה, מחזה תעתועים? הדבר לא ייאמן. האם ירבעם מאחז עיניים? האם ירבעם נוכל?²⁵
יתר על כן, האם הכבוד שחולק מרודך לאבינו שבשמים, הוא כבוד מדומה?
כבוד מעושה? האם קיים כאן מעשה של התחסדות?²⁶
כך נוהג גם אגג. אגג בוכה מכל הלב. ההוכחה לכך היא שהפיצוי שהוא מקבל בא בדמות המן הרשע, מי שמשמש כשר גדול וחשוב בממלכת אחשוורוש. אך המדרש חושף רובד עמוק יותר וטוען שהבכי היה מגמתי, הבכי היה מתוכנן.
מה הפשר? מהו ההסבר לכך?
אין הסבר. ההסבר הוא: "אני ה' חוקר לב!" שם בלב, בעומק, בתוך אותה אנחה, בתוך אותה הדמעה, מהול הזיוף עם הכאב האמיתי. הבכי הכן עם התכנון המגמתי.
הדמעה, המעניקה לו לעשיו את הזכות על הר שעיר, מהולה בקורטוב של התחסדות. ועובדה זו נחשפת בפנינו רק על ידי מלך מלכי המלכים, הקב"ה, משום ש"אני ה' חוקר לב". דמעתו של עשיו "יושבת" על כף המאזניים השמימיים ומפצה את עשו בפיצוי הולם. ברם, יחד עם זאת, מתגלה דמעתו במערומיה במפגש עם הצדק השמימי. בדמעותיו של אגג ניתן לזהות צביעות, ואף ירבעם איננו טלית שכולה תכלת.
החידוש הגדול הוא בכך שגם עשיו, אליפז, ירבעם, מרודך ואגג אינם מודעים כלל למה שמסתתר במעמקי ליבם פנימה.
הכתוב מעיד על הצהרתו של עשיו: "ויאמר עשו בליבו יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי"²⁷. ומבאר המדרש²⁸: "רבי יהודה אומר בא לו עשו במתינה. אמר: מה אנא מעכיר את אבא? אלא 'יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה'. רבי נחמיה אומר: בת קול אומרת, הרבה סייחים מתו, ונעשו עורותיהם על גבי אמותיהם. רבנן אמרי: אם הורגו אני יש שם ועבר יושבים עלי בדין, ואומרים לי: למה הרגת את אחיך? אלא הריני הולך ומתחתן לישמעאל, והוא בא ועורר עמו על הבכורה והורגו. ואני עומד עליו, כגואל הדם והורגו ויורש אני שתי משפחות. הדא הוא דכתיב: 'יען אמרך: את שני הגויים ואת שתי הארצות לי תהינה וירשנוה וה' שם היה'²⁹. מאן אמר דאמר כן? אמר רב יודן: אמר הקב"ה 'ו-ה' שם היה'. אמר רבי ברכיה: כפר עשו ואמר: לא אמרת הדא מלתא! אמר לו הקב"ה: לית את ידע, דאנא הוא בודקיהון דלבביא?! 'אני ה' חוקר לב!³⁰' "
עשיו אינו מודע לקונפליקט המתחולל בקרבו. האם אפשר לפגוע באח ולרצוח אותו? כאן נעצר ההיגיון. בתת הכרתו של עשיו מתרקמת עתה תכנית שתביא את התוצאה הרצויה ללא דם על הידיים. המדרש חושף בפנינו את התמונה המלאה.
מובא במדרש³¹: "אין הקב"ה מקפח שכרו, בין צדיק בין רשע… רבי אלעזר אומר: שלוש דמעות הזיל עשו הרשע, אחת מעינו של ימין ואחת מעינו של שמאל והשלישית, נקשרה בעינו ולא ירדה. אימתי? בשעה שברך יצחק את יעקב. שנאמר: 'וישא עשו קולו ויבך'³². בא וראה, כמה שלוה נתן הקב"ה, שנאמר: 'האכלתם לחם דמעה ותשקהו דמעות שליש'³³. שלוש, אין כתוב אלא שליש, שלא היו שלוש שלמות."
יש המדייקים, כי אותה הדמעה שנשארה תלויה בגלגל העין, היא שהעניקה לו לעשיו את היתרון על אחיו יעקב. השתיים הראשונות שירדו נראו לעיני כל, אך את הדמעה השלישית ראה ה' בלבד. זו הדמעה האמיתית הכואבת, והיא זו שהעניקה לו לעשיו את הפיצוי בעבור נטילת הברכות. הפיצוי הוא תוצר של הידע: "אני ה' חוקר לב".

רחמנא ליבא בעי

ליבו של האדם, אוצר בקרבו עוצמה אדירה, שאפילו הוא אינו מודע לה. הלב הוא "חדר המלחמה" שלנו. שם מתנהלים הוויכוחים, הלבטים וההתפתלויות. אולם שם גם נוצרת השלמות וכלשון הכתוב: "בלב שלם ובנפש חפצה"³⁴.
הלב הוא "מרכז העצבים" של הכוחות הפנימיים המצויים באדם, ובו מתנהלים העימותים שבין כוחות הטוב והרע והמאבקים היומיומיים. קיימים מספר מאפיינים לתכונות הלב: יש "לב שומע"³⁵, ויש "לב התל"³⁶, יש "לב נדכא"³⁷, ויש "לב סורר"³⁸, יש "לב רגז"³⁹, ויש "לב טהור"⁴⁰ ועוד, ואולי משום כך: "רחמנא לבא בעי!"⁴¹
וייתכן שכאן נמצא המקור לביטוי "טעות פרוידיאנית", מה שמכונה בפינו פליטת פה. לא פעם נפתח בפנינו צוהר לנבכי נפשו הפנימית של האדם בעקבות פליטת פה אומללה.

לב וכבד…

במדרש⁴² דרשו חכמים את הפסוק: "כי אני הכבדתי את לבו…"⁴³ "אמר רבי יוחנן: מכאן פתחון פה למינין לומר: לא היתה ממנו שיעשה תשובה! שנאמר: 'כי אני הכבדתי את ליבו'. אמר לו ריש לקיש: יסתם פיהם של מינים! אלא 'אם ללצים הוא יליץ, ולענוים יתן חן'⁴⁴, שהקב"ה מתרה בו באדם פעם ראשונה ושניה ושלישית, ואינו חוזר בו. והוא נועל לבו מן התשובה, כדי לפרוע ממנו מה שחטא. אף כך פרעה הרשע, כיון ששיגר הקב"ה חמש פעמים, ולא השגיח על דבריו, אמר לו הקב"ה: אתה הקשית ערפך והכבדת את לבך, הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך. הוי: 'כי אני הכבדתי את לבו'. מהו 'הכבדתי'? שעשה הקב"ה את לבו. ככבד הזה, שהיא מתבשלת שניה וארטסיס (אויר) נכנם בתוכה. כך נעשה לבו של פרעה ככבד הזה, ולא היה מקבל דבריו של הקב"ה. הוי: 'כי אני הכבדתי את לבו…' " מהי התכונה המיוחדת שיש לכבד, שאינה נמצאת בשאר האיברים. ומבדילה אותו מהם?
חז״ל אמרו⁴⁵ שכשם שהמלח מכשיר את בשר הבהמה מן הדם הבלוע בה. כך הייסורים ממרקים עוונותיו של אדם ומכשירים את נפשו. אך ישנו איבר אחד. שאין די במלח כדי להכשירו, והוא הכבד. את הכבד יש לצלות באש, אין דרך אחרת להכשירו. ועל זה נאמר: "כבד לב פרעה". אצלו הלב עובד על תקן של כבד. הוא איננו משתכנע ואינו מוכן לקבל את הנורמות החברתיות ואת מלח החיים. הוא מבין אותן באמצעות ייסורים. אותו יש לצלות! זהו לב שמתפקד ככבד. אשר על כן הוא זקוק לתהליך קשה וכואב של זיקוק וזיכוך.
לפיכך, לא נאמר "לקחתי", אלא "הכבדתי". ליבו נמשל למנעול המכביד על פתיחתה של הדלת. ברם, יש עדיין תקווה.
לכן, כשאדם פועל מתוך כנות גמורה, כשהוא שם לנגד עיניו רק את רצונו של הבורא יתברך, כשהוא מנווט את הלב אל השכל, בבחינת "וידעת היום והשבות אל לבבך!"⁴⁶ אזי הקב"ה "שופט צדק בוחן כליות ולב"⁴⁷, משלם לו כפועלו ומצביע עליו ואומר: "עבדי אתה, ישראל, אשר בך אתפאר!"⁴⁸

שמות ז, ח-יד.
ילקוט שמעוני פרשת וארא רמז קפב.
עניין העכברים שנשכוהו בית הכיסא נזכר שם[=ילקוט שמעוני] רמז קפא.
משלי יז, טז.
מסכת אבות ב, ח-ט.
שם קפא.
ראש השנה יא ע"א.
עדויות ב, י.
במדבר טו, לט.
חגיגה טו ע"ב.
ישעיהו לג, יח.
עיין ירושלמי סנהדרין י ע"ב.
סנהדרין קו ע"ב.
שמואל א' כב, ט, יט.
במדבר רבה יז, יח.
מדרש "שוחר טוב" קיט, נ.
פסחים נד ע"ב.
ירמיהו יז, י.
תנא דבי אליהו רבה פרק כד, וכן הוא בילקוט שמעוני, סוף פרשת תולדות.
תהלים קמ, ט.
משלי טו, כה.
שם[?איפה?].
שופטים ה, ד.
עובדיה א, ה.
עיין סנהדרין קא ע"ב.
עיין סנהדרין צו ע"א.
בראשית כז, מא.
בראשית רבה הרשת תולדות סימן ז' או"ק ח וכן בילקוט שמעוני קטז.
יחזקאל לה, י.
ירמיה יז, י.
תנחומא הרשת קדושים פרק טו.
בראשית כז, לח.
תהילים פ, ו.
דברי הימים א' כח, ט.
מלאכי ג, ט.
ישעיה מד, כ.
ישעיה נז, טו.
ירמיה ה, כג.
דברים כח, סה.
תהילים נא, יב.
סנהדרין קו ע"ב.
שמות רבה ריש פרשת בא יג, ג.
שמות י, יא.
משלי ג, לד.
ברכות ה ע״א.
דברים ד, טז.
ירמיה יא, כ.
ישעיה מט, ג.

פרשיות הגאולה עבודת הלב