פרשיות הגאולה | חינוך הבנים – מכתבי הרב יצחק הלוי

פרשיות הגאולה
חינוך הבנים

כנגד ארבעה בנים דיברה התורה

על הפסוק מופיע בפרשת השבוע: "והיה כי יאמרו אליכם בניכם: מה העבודה הזאת לכם?1". מובא בירושלמי2: "תניא רבי חייא: כנגד ארבעה בנים דברה תורה. בן רשע, מה הוא אומר? "מה העבודה הזאת לכם?" מהו הטורח הזה, שאתם מטריחים עלינו בכל שנה ושנה? ומשום שהוציא עצמו מן הכלל, אף אתה אמור לו: "בעבור זה עשה ה' לי", לי עשה, ולאותו האיש לא עשה. אילו היה שם לא היה ראוי להיגאל לעולם".
דברי הירושלמי הללו מוכרים לנו מתוך ה"הגדה של פסח" וראה זה הפלא: ב"הגדה של פסח" מופיעה תשובה זהה הן לרשע והן לזה שאינו יודע לשאול: "בעבור זה עשה ה' לי". מדוע, אם כן, שינה בעל ההגדה מהאמור בירושלמי? זאת ועוד, מדוע מתייחס הירושלמי לרשע בלשון נסתר, בגוף שלישי: "לי עשה, לאותו האיש לא עשה", "אילו היה שם, לא היה ראוי להיגאל לעולם". אמנם, אנו למדים מכאן, שאין לומר קללה ולקראה בלשון נוכח, אלא בלשון נסתר3. ולמרות זאת נראה המאמר כחריג משום שמופיעה כאן הדגשה כפולה. נשאלת השאלה מדוע?
המגיד מדובנא הסביר זאת כדרכו, דרך משל: דלקה פרצה באחד מבתי העיירה. מובן, שהכבאים הוזעקו למקום, ומשהגיעו החלו להתיז מים לבתים הסמוכים, וכאילו התעלמו במתכוון, מן הבית הבוער. הציבור שהתקהל במקום, כעס עליהם והפנה את תשומת לב הכבאים לבית הבוער. השיבו להם הכבאים: האם אינכם רואים שמהבית שעלה באש, אין כבר סיכוי של ממש לכל הצלה. דאגתנו עתה היא להציל ככל האפשר, את הסביבה מפני האש האוכלת. לכן נגן תחילה על הבתים סביב, ואח"כ נתפנה לבית הבוער…
כך ניתן לתרץ את שאלתנו. כשקם בן כזה, המשמיע דברי בלע, עוד טרם ננסה ליישר דרכו, יש לפנות תחילה אל שאר בני הבית ולחסן אותם, "להתיז עליהם מים". המים הם סמל לתורה הקדושה ולחיי הרוח של אומה. לכן פונים אל הבן שאינו יודע לשאול, מסבירים לו את עיקרי היהדות, ומדגישים לו אודות מצבו של הבן הרשע: אילו היה שם הרשע, לא היה נגאל. עתה מובן מדוע התשובה נאמרת בלשון נסתר, כי הפנייה במילים: "בעבור זה עשה ה' לי" אינה מופנית כלל אל הבן הרשע, אלא לבן האחר, ואין מדברים אל הבן הרשע, אלא על הבן הרשע.

חנוך לנער על פי דרכו

אכן, פרשתנו מלמדת אותנו פרק מאלף בהלכות חינוך הבנים ככתוב: "והגדת לבנך ביום ההוא לאמור: בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים"4, לאמור: חובה קדושה על האב לחנך את בניו, להיות להם למורה דרך ולמנהיג רוחני, למען יוריש להם, בנוסף למצבור העיזבונות הגשמיים, שדאג לצבור כל ימי חייו, גם מטען רוחני. וכך יהוו בניו חוליה נוספת בשלשלת מורשת האבות, שטווה אביהם.
כידוע אין מרשם קבוע בחינוך. וכמו שראינו אצל יעקב ועשיו שצמחו באותה חממה. ובכל זאת אותה שיטת חינוך לא פעלה על שניהם במידה שווה. כאשר הגיעו לשלב של "ויגדלו הנערים", פרצה החוצה תכונתם הפנימית: "ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה, ויעקב איש תם, יושב אהלים." בבראשית רבה נאמר: "משל להדס ועצבונית שגדלו זה בצד זה, וכשגדלו זה נתן ניחוחו וזה נתן חוחו"5.
אף על פי כן, יש קו מנחה כללי בחינוך: "חנוך לנער על פי דרכו!" וכמו שכותב הרמב"ם6 שכך עשה אברהם בדורו. "היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו, עד שיחזירהו לדרך האמת". כלומר, הבסיס היסודי להצלחה חינוכית הוא לרדת לרמתו של החניך7, להסביר לו דברים בהתאם להבנתו, לתפיסתו, וכך להעלותו על ה"תדר הנכון" ולשדר לו כך שיוכל להבין. בתפיסה זו קיים הבסיס והסיכוי להצלחה חינוכית.
גם הרמב"ם מדגיש וחוזר8: "במצוות "והגדת לבנך" מצווה להודיע לבנים, ואפילו לא שאלו. שנאמר: "והגדת לבנך", לפי דעתו של הבן אביו מלמדו. כיצד? אם היה קטן או טיפש אומר לו: בני, כולנו היינו עבדים, כמו שפחה זו, או עבד זה, במצרים וכו'. ואם היה הבן גדול וחכם, מודיעו מה שארע לנו במצרים, ונסים שנעשו לנו על ידי משה רבנו. הכל לפי דעתו של הבן".
מצוות חינוך הנעשית בהידור, היא מצווה שבה האב מצליח לרדת לרמתו של בנו. לעיתים נזקק האב להשתמש בהדגמות: "כמו העבד הזה, כמו השפחה הזו". הסיבה לכך היא שבשיחה ברוח זו יש סיכוי לחדור לנבכי נפשו של הבן. יש תקווה למצוא את המסילות ללבבו. לעיתים, אין די בשיחה אחת, בניסיון בודד. לעיתים יש צורך בטפטוף מתמיד, שסופו לחדור לעומק. ובדומה למאמר הגמרא בסנהדרין9 על הפסוק: "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה". קין דקר את הבל מכל עבר, כי לא ידע, מאין יוצאת הנשמה. כך גם יש לומר שלעולם איננו יכולים לדעת מאיזה מקום נכנסת הנשמה. אם בשיחה כגון זו, אם במצווה כזו או בהלכה אחרת וכו'.
אדם צריך להיות נכון לכך, שלמרות שהמטרה טרם הושגה, אין להתייאש, ויש להמשיך למצוא דרכים ומסילות ללבבו של הבן או של התלמיד וכד'. לכן, אסור לו לאב לעמוד מנגד, כשבניו סרים, ח"ו, מדרך הישר. הוא צריך, כאמור, לנסות מחדש לנתב את דרכם ולהעלותם במסילה העולה בית- אל.
זכורים לנו דברי הביקורת שהוטחו כלפי עלי באמצעות שמואל: "והגדתי לו, כי שופט אני את ביתו עד עולם בעוון אשר ידע, כי מקללים להם בניו, ולא כהה בם"10. ומי יודע. אם לאסרו מן הדרך משום שלא כהה בם. כך הוא גם אדוניהו בן חגית אשר מרד בדוד אביו. והכתוב מציין: "ולא עצבו אביו מימיו לאמור מדוע ככה עשיתי?"12. נכון, מכירים אנו את ההלצה "משנכנס אב, ממעטים בשמחה". כלומר, כשכבר יש צורך בהתערבות האב, אין הדבר קל כלל ועיקר. זוהי משימה לא קלה. אולם יש לבצעה על הצד הטוב, מכיוון שזוהי עבודה אחראית מאוד. דוד המלך עליו השלום אומר בתהילים12: "אשתך כגפן פוריה, בירכתי ביתך, בניך כשתילי זיתים סביב לשלחנך". כלומר הגפן, פירותיה ראויים לאכילה בכל תנאי ובכל צורה. כך גם האישה אשר הגיעה אל ביתך. האישה מעוצבת מכיוון שקיבלה חינוך בבית אביה, אך הזית מצריך עיבוד רב והוצאת המרירות, כל שק השמן אותו מפיקים באמצעות כתישת הזיתים, הפרדת הפסולת והחרצנים ועוד. כך גם יש לחנך את הבנים. "אתה הראת לדעת", שהאב צריך להשקיע כוחות ומוחות בחינוך בניו.
הפסוק המציין לשבח את אברהם אבינו עליו השלום, מעיד: "כי ידעתיו, למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו"13. וסימנך: מי שמשאיר בן הגון אחריו, הרי זה כאילו הוא חי, לא מת. מה שאין כן אצל איוב. על אף היותו "תם וישר וירא אלקים וסר מרע"14, לא נבחר להיות אבי האומה. מדוע? "כי איוב אמר: אולי חטאו בני, וברכו אלהים בלבבם"15. איוב התמחה ב"כיבוי שרפות" אך לא במניעתן…

חינוך בזמן ובמקום

הילד דומה לנטע רך. קל לכוונו, לנווטו ולהנחותו: "אשר בנינו כנטיעים…"16 וכן "כחצים ביד גבור כן בני הנעורים"17. מגוחך ייראה הדבר אם אדם היורה חץ יאמר לעצמו: אין לי סבלנות לכוון, אני אירה את החץ, ורק לאחר שיירה, אכוון אותו… כאותם חיצים הנורים ליעד מסוים, כך חובה להשקיע בחינוך הבנים. זוהי השקעה שמניבה פירות, ויפה שעה אחת קודם. ידוע לכל הסיפור אודות החפץ חיים, כאשר באה אליו אישה אחת לקבל הכוונה והנחיות בחינוך הבנים, לבנה בן השנתיים. התנצלה האישה על כך שהיא מטרידה את החפץ חיים בשלב כל כך מוקדם, אך עז רצונה שלא לפגר בחינוך בנה, חס ושלום. ענה לה החפץ חיים, שהיא כבד נמצאת בפיגור של שנתיים18… משל למה הדבר דומה? לאדם הקופץ ממגדל שלום והוא מנחם עצמו באומרו: אני מרחף באוויר, ובאוויר אין כל חשש. הבעיה העיקרית היא בסנטימטרים האחרונים לפני הגיעי לקרקע.. האם זה הגיוני להתרגש מנפילה ממספר סנטימטרים… לכן יפה שעה אחת קודם, כאמור.

רעיון דומה מופיע גם אצל רש"י בפירושו בעניין הכרובים שהיו פרושי כנפיים על הכפורת: "כרובים – דמות פרצוף תינוק להם"19, והנה על הפסוק: "ויגרש את האדם וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים"20 פירש רש"י: "כרובים – מלאכי חבלה." ותמוה הוא הדבר. האם הכרובים הם תינוקות או מלאכי חבלה?
התשובה היא שהדבר תלוי במקום עמידתם של התינוקות. אם הם צמודים לארון הקודש, למקום תורה הרי בכוחם לטפס לרום המעלה כמלאכים. ואם רחוקים הם ממקור השראה אזי ח"ו, הם צומחים כמלאכי חבלה21. לכן נאמר עליהם "ופניהם איש אל אחיו"22 וגם: "ופניהם לבית"23, ללמד ששני גורמים משפיעים על חינוכו של הילד: הבית והחברה24.

חינוך הילדים, הוא, כאמור, השקעה רנטבילית, השקעה כדאית, השקעה בטוחה.
מספרים על יהודי עשיר בארה"ב, שנכנס לביתו של הרב לבקש להסדיר עבורו צוואה. עמד ותרם עשרת אלפים דולר לתלמוד תורה שבשכונה, עשרת אלפים דולר לישיבה בעיר, עשרת אלפים דולר לקופת גמ"ח, סכום דומה למושב זקנים וכן הלאה. לבסוף ביקש לקבור עימו עשרת אלפים דולר.
לתמיהת הרב, שהסביר לו, כי בעולם האמת אין הוא זקוק לדמי-כיס, שם אין קיוסקים… הסביר היהודי את צעדו זה, בכך שבניו, חמישה במספר, זרע מרעים הם, בנים משחיתים, אשר אינם טומנים ידם בצלחת בכל הנוגע לדבר פשע ורשע. תאר לך, פנה אל הרב, שתחיית המתים תהיה בעיצומו של יום סגריר, וכשאקום וארצה להשיב נפשי בכוס תה לא אוכל לקבל אותה מבני. לכן אני משריין לעצמי סך סמלי למען הבטיח את עתידי…
הרגיע אותו הרב: "עם בנים שכאלה, אין חשש כל כך, שתקום לתחייה". והלא ברור הדבר מיסודו. הבנים הללו קיבלו את חינוכם מהאב. לעומת זאת, שלמה המלך, עליו השלום מבטיחנו: "פרי צדיק עץ חיים ולקח נפשות חכם"25. ובאר הגר"א: מי שמניח בן אחריו, הריהו כאילו חי. וכדברי הפסיקתא: "כל שמת, והניח בן ממלא מקומו תחתיו, אינו מת"26.
ה"בן איש חי" המשיל זאת במשל: מישהו התערב עם חברו על ארכו של דקל. האחד אמר עשרה מטרים והשני אמר אחד עשר מטרים. טיפס הראשון על העץ, מדד אותו ונוכח לראות שצדק. ניגש חברו וחפר לעומק של הדקל וגילה לתדהמת חברו מטר נוסף של שורשים בעומק. הראשון נאלץ לשלם לחברו משום שזכה בהתערבות. לימים ישב הנפסד מדוכדך בחצר. לפתע עבר חברו. שואלו הנפסד מהו גובה העשב? מטר השיב הנשאל. לא! מטר וחצי. שוב התערבו. הנשאל מדד ואכן היה מטר. המנוצח ניגש הפעם בצעדים מאוששים לחפור לעומק. והוא מגלה רק סנטימטרים בודדים… שוב נחל אכזבה והפסד27.
הנמשל פשוט. הצדיק נמשל לתמר: "צדיק כתמר יפרח״28. לכן גם אם חס ושלום נגדע הגזע, שורשיו יצמיחו גזע חדש. אך על הרשעים נאמר: "בפרוח רשעים כמו עשב"29 הקמל ונובל.
תנובתו של הצדיק הם בניו. וככל שישקיע הצדיק, בחייו, כך יזכה להניב פירות טובים, מתוקים ומשובחים. ואילו הבנים, מחויבים תמיד להפנות מבטם לאחור, שכן, כמו בנסיעה במכונית, הנסיעה קדימה, ההתקדמות, מחייבת מפעם לפעם גם מבטים לאחור…

מבית ומחוץ תחנכנו

כנגד רוחות רעות והשקפות זרות המצויות ברחוב, מצווה אותנו התורה: "ולמען תספר באזני בנך ובן בנך"30 לגבינו יש תכתיבים ממקור אחד בלבד, מתורתנו הקדושה ועל פי רצון הבורא יתברך. כל השאר כאין נגדו. למה לנו לחקות את הרחוב, את תרבות המערב. לנו יש עבר מפואר, הווה שיש להתהדר בו, וממילא גם אי"ה עתיד מזהיר. ומאתנו ילמדו, וכן יעשו. הגמרא בשלהי סוכה מספרת לנו על הסנקציה שהטילו חכמים על משפחת הכהנים בילגה בשל מעשה שהיה: " תנו רבנן: מעשה במרים בת בילגה שהמירה דתה, והלכה ונשאת לסרדיוט אחד ממלכי יוונים. כשנכנסו יוונים להיכל היתה מבעטת בסנדלה על גבי המזבח, ואמרה: לוקוס לוקוס, עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל ואי אתה עומד עליהם בשעת הדחק! וכששמעו חכמים בדבר קבעו את טבעתה, וסתמו את חלונה. ויש אומרים: משמרתו שוהה לבא, ונכנס ישבב אחיו עמו, ושימש תחתיו". ושואלת הגמרא את השאלה המתבקשת: "בשלמא למאן דאמר משמרתו שוהה לבא – היינו דקנסינן לכולה משמר, אלא למאן דאמר מרים בת בילגה שהמירה דתה, משום ברתיה קנסינן ליה לדידיה? – אמר אביי: אין, כדאמרי אינשי: שותא דינוקא בשוקא, או דאבוה או דאימיה"31.
השאלה המתבקשת היא מדוע? מדוע להעניש את כל המשפחה בגלל דברי הבת? עונה הגמרא: כן וכן! מפני שאת מה שאומרת הילדה בחוץ – היא שמעה בבית! התנהגות הילדים היא פועל יוצא של חינוך ההורים, ואם הבת מתייחסת למזבח כמכלה ממונם של ישראל – סימן שהיא שמעה זאת בבית! זז הדוגמא האישית.

הדוגמא האישית

מספרים על אב אחד שהתלונן באזני הרב, על כי בניו אינם הולכים בדרכיו. תחקר אותו הרב, והבין מיד מהיכן שאבו הילדים את חינוכם. כל העת, לא דאג האב לחינוכם הטוב של ילדיו, ואין פלא אפוא כי הצמיח באושים. אלא שעתה, בצר לו, הוא מקונן מרה ומשווע לעזרה. סיפר הרב לאיש על מלחמה קשה שניטשה בין שני צבאות. וכשהוכרזה הפסקת האש, נמתח קו שביתת הנשק במרכזה של העיר הגדולה. וקו זה חצה, כמובן, את שני חלקי העיר. מובן, אפוא, שמעתה העומדים בצד האחד של העיר ניהלו אורח חיים נפרד מעמיתיהם אשר מעבר לגדר. כך שכל אחד מן הצדדים ניהל לעצמו אורח חיים עצמאי.

וכך מצאו את עצמם היהודים אשר משני צידי הגבול, כנפרדים אלו מאלו מכל הבחינות. הם הקימו לעצמם בתי ספר בנפרד, בנו בתי כנסת נפרדים וכו'. אך מה עם בית- העלמין? על כך השיגו הסכמה מן השלטונות, שהסכימו לאפשר מעבר מצדה האחד של העיר למשנהו לשם הקבורה, וכך הכל בא על מקומו בשלום. כמובן שהיה כאן פתח לניצול המחווה זו לרעה וכך ניצלו היהודים הזדמנות פז זו שאיפשרה להם את המעבר מצד לצד לשם הקבורה, גם לצרכים אחרים, כגון הברחות מכס וכדו'. באחת ההלוויות הבחינו שומרי הגבול, בכך, שאין היא עושה רושם של הלוויה. שכן, למלווים, ל'אבלים' היה מצב רוח מרומם מדי. הם ליוו את יקירם עם יותר מדי "חיוך על השפתיים". מיד נתנה הוראה לפתיחת הארון… או אז נתגלתה התרמית. המנוח היה מכשיר וידאו יקר ומערכת סטריאופונית שלמה. מיד הוטלו סנקציות על היהודים וקנסות כבדים על המבריחים. התקיימו מעצרים והוטל טרור. החלו היהודים למרוט בפאותיהם ובזקנם ולילל. אמרו להם שומרי הגבול: אילו ההצגה הזאת התרחשה שעה קלה קודם לכן, כי אז הכל היה עובר בשקט. עכשיו אחרתם מעט…
שאל הרב את האב: הבנת?

כל עוד הנר דולק

יחד עם זאת, אף פעם אין זה מאוחר. היום קורה, לא פעם, שההורים מתלהבים ממעשי- הקונדס של ילדיהם. ילד לומר לדבר ואומר: אבא חמור! האבא מתלהב ומבקש מהבן לחזור על המילה. נו, מה יעשה הבן ולא יחטא! בתחילה, אנחנו מתלהבים מ"החכמות" האלה, כשאיננו קולטים את חומרת העניין ואיננו מבערים את הנגע כשעודנו באיבו. אם כן מה לנו כי נלין?
החינוך צריך להתחיל מן השורש. כשקורה, רחמנא-ליצלן, רצח מזעזע של נהג-מונית בידי שני בני – טובים מהרצליה פיתוח. מתעוררים כולנו לפתע ומגיעים למסקנה: הטלביזיה, הכבלים, אך מה אנו עושים בנידון? מפטירין כאשתקד! ככל שנסיק מסקנות אופרטיביות מוקדם יותר, נגיע לתוצאות טובות יותר ולא נאלץ חלילה חלילה לבכות על חלב שנשפך.
חינוך יהודי, חינוך תורני, חינוך ערכי האמון על תורת ישראל ועל הקשר האינטגראלי של תורת ישראל לעם ישראל בארץ ישראל הוא קשר משולש שלא במהרה ינתק.

ההבדל בין הבן התם לרשע

ה"כלי יקר" בפרשת בא" מביא "מרשם לזיהוי", מין גלאי לאיתור הילד התם, הנאיבי, מחד גיסא, ולזיהוי ולטיהור הבן הרשע. הכתוב אומר: "והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר: מה זאת?"33 ודבר ידוע הוא, בתוך ההגדה, כי כאן מדובר בבן התם. ואולם, מניין לבעל ההגדה זאת? ושמא בשאלה "מה זאת?" ישנה נימה לעגנית, זלזלנית, קנטרנית כזו של הרשע! שמא זוהי שאלה פרובוקטיבית היאך אנו מזהים כאן את הבן התם, אולי זה הבן הרשע?
על מנת להשיב על שאלה זו עלינו לברר כמה דברים נוספים: ראשית, הפסוק המתייחס לבן הרשע הוא: "והיה כי יאמרו אליכם בניכם: מה העבודה הזאת לכם!"34 ואילו שאלת התם היא רק "מחר".
זאת ועוד, מה ראה הבן לשאול "מה זאת?" מה היה בדיוק הדבר שעורר את סקרנותו? ובכן, השאלה השנייה היא שאלה פשוטה: ניתי ספר ונחזה! כאן מדובר במצוות פדיון הבן, פדיון בן בכור ופדיון בהמה טהורה ופדיון פטר חמור. אין המדובר כאן בכלל, במצוות הפסח. מדוע דווקא כאן מתעורר סקרנותו של הבן? ברם, ההסבר הפשוט, כל עוד מפטמים את הבן התם בפסח, במצה ומרור אין אצלו מקום לשאלות. אין לו קושיות. שכן, מה בסך הכל דורשים ממנו? לאכול! אמנם בקצב מסוים, אבל לאכול? בבקשה! לרשע לעומת זאת, גם דבר זה מפריע.
הוא פתח מין אנטיות שכזו, עד שגם כלפי המצוות הנוחות יחסית הוא מגלה התנגדות. כל מה שנודף ממנו ריח תורה ומצוות מעורר אצלו סלידה, ריאקציה, אנטיות, התנגדות. הוא מפתח נוגדנים לכל דבר שבקדושה. מה שאין כן אצל הבן התם: אדרבה, רק מצוות שכאלה! "יגדיל תורה, ויאדיר!"… מתי התם מתחיל עם שאלות? כשבאים "להחתים אותו על צ'ק!" אז פתאום מתעוררת אצלו השאלה: "מה זאת?". אני חייב לקבל הסברים, כלפי מה אני נדרש לשלם! אני חייב לדעת, על מה אני חותם? או, אולי, על כמה אני חותם! אלא שאם כך הוא, אזי אולי גם הוא רשע, גם אם במינון קטן יותר. לזה באה התורה ומדגישה: לא ולא! לכשיתבע לשלם, הוא ישלם! באותו רגע הוא מלא פיו מים, ולא יתחקר יותר מדי את התובעים ממנו לשלם. הוא ימלא בצייתנות את חובתו האזרחית. מתי הוא יתעורר לשאול? "מחר"! קודם כל הוא מבצע, ורק לאחר מכן הוא מבקש הסברים. ובזה הוא נבדל מן הרשע המבקש הסברים טרם הביצוע. המבטא בשאלותיו ובסגנון דיבורו שאט נפש, זלזול וסלידה מערכי ישראל. הוא דורש הסבר מיידי, עכשיו! שכן לא המצווה היא זו שמעניינת אותו. מה שחשוב לו זה איך לנגח, כיצד לקנטר כמה שיותר35.
הא לנו שיטת זיהוי בין הבן התם, לרשע. התם, באמת שואל בתמימות, בתום לב. במטרה ללמוד, במגמה לדעת. ולכן, לבל ייחשד כמי שהוא "אחיו" של הרשע, כשהוא נתבע לשלם – הוא משלם! ורק לאחר – מכן, הוא ממתין להבהרות ודורש הסברים. וזה מה שחשוב ביותר: מותר לשאול! שאלות הינן דבר לגיטימי לחלוטין, אך קודם כל יש לבצע! קודם כל יש לעשות! ורק לאחר מכן לדרוש הסברים. ואין בשום פנים ואופן לכרוך את קיום המצוות, את ביצוען, בהבנתן.
הנה כי כן, "סגרנו מעגל". התורה מזהה היטב את הבנים ומפנה אצבע מאשימה אל מול הבן הרשע.
שימו לב, הורים יקרים! פקחו עין, "תקלטו" את נקודת התורפה של הבן. דברו אליו בגובה העיניים! וכולי האי, ואולי! שכן בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא!36.
ובכל זאת, יש לנו מה לעשות. כולנו מכירים את המשנה באבות37, הקובעת כי רבי יהושע בן חנניה, אשרי יולדתו! מדוע? משום שאמו דאגה כבר בינקותו, להכניס את מיטתו לבית המדרש, על מנת שיקלטו אזניו דברי תורה, כבר בשחר נעוריו, בטרם יכנס למוחו חומר עכור38. וכן רב נחמן בר יצחק, שאמו הקפידה לעומתו: "כסי רישך, כי היכי דתהוו עלך אימתא דשמיא!"39.

חינוך מינקות משפיע עד לבגרות

ההשקעה בינקות חשובה היא ביותר. גם במובן הפיזי ועל אחת כמה וכמה במובן הרוחני. וכבר עמד על העניין רבי חנינא, שלמרות היותו בן שמונים שנה, היה עומד על רגל אחת וחולץ מנעלו ונועל מנעלו. ולכשנשאל, מניין לו הכח לעשות זאת? מהיכן שאב כוחות אלה? השיב בפשטות: "שמן וחמין שסכתני אימי בילדותי, הם שעמדו לי בזקנותי!"40. יש לרדת, כאמור, לרמת הילד ולהעלותו.
בגמרא במסכת יומא מסופר על רבה, שהיה קונה לבניו הקטנים כלי חרס ישנים, בכדי שישחקו בהן וישברו אותם. וזאת משום, שרבה הבין, שילד צריך, לפעמים, לשבור תוך כדי משחק, על מנת לבנות ולעצב את אישיותו41.
ההורים, החברה, בית הספר, הנה הינם צינורות ראשיים להעברת ערכי חינוך ומוסר. הסביבה משפיעה בין נרצה ובים אם לא נרצה. ולכן מחובתנו, לשמור על ׳איכות הסביבה׳, ולסלק את כל ההשפעות אשר בהיותן לצידנו, קשה לשמור על אוויר מטוהר ועל איכות הסביבה.

שמות יב, כו.
ירושלמי פסחים פ"ט ה"ד.
וכדאי' בשבועות ל"ו ע"א וברש"י עיי"ש.
שמות יג, ח.
בראשית רבא, פרשה סג או"ק י', ד"ה ויגדלו הנערים, ועיין בפירושו של רש"ר הירש לסוגיא זו.
משנה תורה פרק א מהלכות עבודה זרה ה״ג.
מובן שיש חובה גם לעלות ולהעלות, שלא יישאר בבחינת ה"אלוקים של הגננת". עכ"פ, בתחילה יש לדבר "בגובה העיניים".
משנה תורה פרק ז מהלכות חמץ ומצה הלכה ב.
בבלי סנהדרין לז' ע"ב.
שמואל א' ג', יג'.
מלכים א א, ו.
קכח, ג,
בראשית יח, יט.
איוב א, א,
איוב א, ה.
תהלים קמד, יב.
תהלים קכז, ד. חיצים זוהי עוצמה. ועיין ויק"ר כ"ב, ד' בעניין האיש שגילה שיקוי חיים סם פלאים, אך עם אותה עצמה השתמש שימוש בלתי נכון ושילם בחייו.
ויש גירסא אחרת שהחפץ חיים התעניין בגיל האישה, וכשהשיבה שהיא בת עשרים ושתיים הצביע החפץ חיים על פיגור של עשרים ושתיים שנה.
שמות כה, יח; בגמרא בבבא בתרא צט ע"א מובא פירושו של הרשב"ם לפיו פירוש המילה כרובים – ילדים, תינוקות יעו"ש.
בראשית ג, כד.
ויעויין בקהלת רבה ג' בעניין הילדים שהתנכלו לו לר"ש בן חלפתא.
שמות כה, כ.
דברי הימים ב ג, יג.
עיין באברבנאל בפרשת תרומה, דף רנו ע"א, טור ימני.
משלי יא, ל.
פסיקתא במדבר כ.
עוד יוסף חי פרשת וירא עמ' נ"א.
תהלים צב, יג.
תהלים צב, ח.
שמות י, ב.
סוכה נו ע"ב.
שמות יג, יה ד"ה והיה כי ישאלך.
שמות יג, יד.
שמות יב, כו.
כלומר, החכמה היא לא רק מה לשאול, כי אם גם מתי לשאול.
מועד קטן כח ע"א.
פרק ב משנה ח.
עיין ירושלמי יבמות פרק א, הלכה ו.
שבת קנ"ו ע"ב (כסה ראשך כדי שתהא עליך אימת שמיים) וע"ש מה ארע, עת, פעם נפלה מעל ראשו, מבלי משים, הכיפה…
חולין כד ע״ב.
יומא עח ע"ב, ועיין בשו"ת "תורה לשמה" בסי' ת"א.