פרשיות הגאולה
המבחן האמיתי הוא בצנעה
קריעת הים ומלחמת עמלק
שני נסים גדולים שבין ישראל לעמים מאפיינים את פרשתנו. פרשת בשלח, הנקראת גם שבת שירה. הראשון הוא נס קריעת ים סוף והשני הוא נס מלחמת עמלק. ואמנם, שני אירועים בולטים אלו, הם שעוררו את יתרו לבוא ולהסתפח לשורותיו של עם ישראל, "וישמע יתרו כהן מדין חתן משה את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים"1.
וביארו חז"ל2: "מה שמועה שמע ובא? קריעת ים סוף ומלחמת עמלק".
מתעוררת השאלה מדוע נס קריעת ים סוף לבדו לא היה בו כדי להשפיע על יתרו לשנות את אורח חייו? מדוע אירוע זה בלבד לא הספיק לעורר ביתרו את המהפך הפנימי?
זאת ועוד, מדוע לא הגיב יתרו מיד וביצע את התפנית סמוך לנס קריעת ים סוף? הלא ידוע שהנס הרטיט והחריד את כל עמי האזור והדיו הגיעו אף לשערי ארץ ישראל של אותם הימים.
ארבעים שנה לאחר המאורע הגדול, לא יכלה רחב להסתיר את חרדתם של כל עמי האזור מפני בני-ישראל, וכך היא תיארה את הלך הרוח ואת התחושה שליוותה את יושבי
הארץ, בפני המרגלים שנשלחו ע"י יהושע: "ותאמר אל האנשים ידעתי כי נתן ה' לכם את הארץ וכי נפלה אימתכם עלינו וכי נמגו כל ישבי הארץ מפניכם, כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם בצאתכם ממצרים ואשר עשיתם לשני מלכי האמרי אשר בעבר הירדן לסיחן ולעוג אשר החרמתם אותם, ונשמע וימס לבבנו ולא קמה עוד
רוח באיש מפניכם כי ה' אלהיכם הוא אלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת".3 מדוע לא היה בכל זה די כדי לעשות רושם על יתרו?
ה׳ וישראל
קריעת ים סוף הייתה נס גלוי, שבו יד ה' נתגלתה לכול. כאן נראה הקב"ה במלוא עוצמתו, כביכול: "ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב"4. במלחמת עמלק, לעומת זאת, באה לידי ביטוי דמותו ההרואית של עם ישראל וגדולתו. עם, שזה עתה יצא ממצרים, טרם הספיק להתארגן, מוצא עצמו בליבה של מערכה, בתוך מלחמה. עם ישראל מגיב כראוי, הולם באויב, מכה ומחרים ללא טרוניות וללא השמעת תלונה על מצבם הקשה. זוהי מדרגה גבוהה של עם, זוהי גדולתה של אומה.
האירוע מותיר רושם חזק על יתרו. יתרו יודע שניתן לעבוד את הקב"ה גם מרחוק, ממדיין. אולם כדי להיות יהודי, צריך להיות סמוך לאירועים, יש להיות קרוב תרתי משמע. כדי להיות יהודי, נזקק יתרו לארוז את חפציו ואת מטלטליו, לאסור מרכבתו ולהצטרף באופן מלא לשורות עם ישראל.
לעיתים, הפעולות הפשוטות משפיעות על האדם עשרות מונים יותר מאשר הפעולות הגדולות הנעשות לאור הזרקורים. אותן הפעולות הן שעשו רושם עז על יתרו, והן שדרבנו אותו לעזוב את עמו ולחבור לעם ישראל.
פכים קטנים
דווקא הדברים הפשוטים, הצנועים, עושים רושם על יתרו. והאמת היא שהם מגלים לא פעם על פנימיותו של האדם. שכן, יש באדם, נטייה לא מעטה לפעול לפי המשוב של החברה הסובבת אותו. ולכן, הפעולות שהוא פועל לאור הזרקורים אינן מעידות, בהכרח, על פנימיותו. ברם, הפעולות הנעשות בהצנע, מוכיחות בעליל, כי הן טבועות בדמו ונובעות מתוך תחושה כנה.
ראייה לכך ניתן למצוא בדברי רבי חנינא בן תרדיון5, וכך איתא בגמרא: "ת"ר: כשחלה רבי יוסי בן קסמא, הלך רבי חנינא בן תרדיון לבקרו. אמר לו: חנינא אחי! אי אתה יודע שאומה זו, מן השמיים המליכוה, שהחריבה את ביתו ושרפה את היכלו והרגה את חסידיו, ואבדה את טוביו, ועדיין היא קיימת. ואני שמעתי עליך, שאתה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהילות ברבים. וספר תורה מונח לך בחיקך!
אמר לו: מן השמים ירחמו!
אמר לו: אני אומר לך דברים של טעם, ואתה אומר לי: מן השמים ירחמו! תמה אני, אם לא ישרפו אותו ואת ספר התורה באש!
אמר לו ר' חנינא לר' יוסי: רבי, מה אני לחיי העולם הבא? אמר לו: כלום בא מעשה לידך? אמר לו: מעות של פורים נתחלפו לי במעות של צדקה, וחלקתים לעניים. אמר לו: אם כן, מחלקך, יהא חלקי! ומגורלך, יהא גורלי!"
וראה זה פלא. מה מחפש רבי יוסי בן קסמא אצל רבי חנינא בן תרדיון? הלא הוא ראה ונוכח לדעת כי רבי חנינא בן תרדיון מסכן נפשו ופותח מוסדות תורניים תוך כדי חירוף נפש, מתחת לעינו הפקוחה של השלטון העריץ
מסתבר כי רבי יוסי בן קסמא חיפש דברים אמיתיים יותר, ורבי חנינא בן תרדיון, אכן, סיפק לו אותם. אדם נבחן בעיקר בפכים הקטנים, בנקודות הקטנות. דווקא באותם מעשים ובאותן הפעולות, הנעשים הרחק מאור הזרקורים. כך אנו נוכחים לראות מצווה הנעשית אך ורק לשם שמים, ללא כחל וסרק.
לפיכך הרבה להם תורה ומצוות
הרמב"ם בפירוש המשנה מבאר את המשנה המפורסמת שבסוף מסכת מכות6: רבי חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות. שנאמר: "ה' חפץ למען צדקו, יגדיל תורה ויאדיר!"7
ואלו דבריו: "מיסודות האמונה בתורה, שאם קיים האדם מצווה משלש עשרה ושש מאות מצוות, כראוי וכהוגן, ולא שתף עמה מטרה ממטרות העולם הזה כלל, אלא עשאה לשמה מאהבה, כמו שבארתו לך8, הרי הוא זוכה בה לחיי העולם הבא".
לפיכך אמר רבי חנניא, כי מחמת ריבוי המצוות, אין אדם אשר לא יעשה מצווה אחת לפחות בימי חייו בשלמות ואף יזכה להישארות הנפש בגין אותו המעשה. על היסוד הזה מורה שאלת רבי חנינא בן תרדיון: מה אני לחיי העולם הבא?9 וענהו רבי יוסי בן קסמא: כלום בא לידך מעשה? כלומר: האם נזדמן לך עשיית מצווה כראוי? ענה לו, שנזדמנה לו מצוות צדקה, בתכלית השלמות האפשרית. וזכה בה לחיי העולם הבא. ופירוש הפסוק: "ה' חפץ" לצדק את ישראל. לכן, "יגדיל תורה, ויאדיר".
החיפוש הוא אפוא אחר מעשה אחד אשר לא תשותף בו בשום אופן כוונה מכוונות העולם הזה. מעשה אחד בלבד. קיבלנו חופן של מצוות, מתוך הנחה כי, אי אפשר שהאדם יעשה בחייו אחת מכל המצוות על מתכונתה ובשלמותה. ואמנם, לאחר עיון מדוקדק חיפש רבי חניניא בן תרדיון ומצא מצווה, אשר כל כולה אך ודק לשם שמים, ללא סייג וללא כחל וסרק.
מורא בשר ודם ומורא שמיים
בערוב ימיו של רבי יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לבקרו. ביקשו תלמידיו שיברכם. במקום למלא את בקשתם, לימד אותם פרק בעבודת ה' וכך מספרת הגמרא10: "וכשחלה רבי יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לבקרו. כיוון שראה אותם התחיל לבכות וכו'. אמרו לו: רבנו, ברכנו! אמר להם: יהי רצון, שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם! אמרו לו תלמידיו: עד כאן?! אמד להם: ולוואי תדעו, כשאדם עובר עברה אומר: שלא יראני אדם".
כתב הגאון רבי אליהו לאפיאן11 בשם הגר"א: אין הכוונה למורא בשר ודם במשמעות של פחד, אלא במשמעות של בושה. לכאורה, קיימת סתירה או מחלוקת בין ריב"ז לעקביא בן מהללאל, שאמר12: "הסתכל בשלושה דברים, ואין אתה בא לידי עבירה!" לפי דבריו נמצא שיש מרשם מפורט המגדיר כיצד ניתן להימנע מעבירה, ולאו דווקא זה שמצביע עליו ריב"ז. ברם, ריב"ז דקדק בלשונו ואמר: "דעו, כשאדם עובר עבירה, הוא אומר: שלא יראני אדם" כלומר, כל עוד האדם, עומד "ערב" העבירה, בשלב של טרום העבירה, אזי ישנו סיכוי סביר שדברי עקביא בן מהללאל יסייעו בידו: הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה, אך אם הגיע האדם לידי עבירה עצמה, מה יוכל לעצור בעדו? שמישהו יפתח את הדלת, ויתפוס אותו בשעת מעשה "על חם".
פעולות שהאדם פועל בגלוי אינן מעידות, בהכרח, על פנימיותו. לא כך הדבר בנקודות החבויות והסמויות והן הן אשר עשו רושם עז על יתרו.
לפעמים, דווקא פעולה שאינה פופולארית, משקפת נאמנה כנות וטוהר מידות. ואף זאת ניתן להוכיח מפרשתנו.
בין יהודה לבנימין
בגמרא13 מתוארת התנהגותם של בני-ישראל על ים סוף לפני קריעת הים: "דתניא: היה אומר רבי מאיר: כשעמדו ישראל על הים, היו שבטים מנצחים זה עם זה, זה אומר: אני יורד תחילה לים, וזה אומר: אני יורד תחילה לים. קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה. שנאמר: "שם בנימין צעיר רודם!"14 אל תקרי: "רודם" אלא רד – ים. והיו שרי יהודה רוגמים אותם, שנאמר: "שרי יהודה רגמתם"15 לפיכך, זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזין לגבורה. שנאמר: 'ובין כתפיו שכן'16".
מדוע היו שרי יהודה רוגמים אותם באבנים? התוספות שם17 הביאו בשם המדרש: "כך שנויה ברייתא במכילתין: משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם, שהיו לו שני בנים: אחד גדול ואחד קטן. אמר לקטן: העמידני עם הנץ החמה. אמר לגדול: העמידני בשלוש שעות. בא הקטן להעמידו עם הנץ החמה, ולא הניחו גדול. אמר לו: לא אמר לי אלא עד שלוש שעות. והקטן אמר: לא אמר לי אלא עד הנץ החמה. מתוך שהיו עומדים צהובין, ננער אביהן. אמר להם: בני, מכל מקום, שניכם לא כיוונתם אלא לכבודי. אף אני לא אקפח את שכרכם! מה שכר נטלו שבטו של בנימין, שירד תחילה לים? ששרתה שכינה בחלקו. שנאמר: "ובין כתפיו שכן!" ומה שכר נטל שבטו של יהודה? זכה למלכות! שנאמר: שרי יהודה רגמתם. אין רגמתם אלא מלכות שנאמר: באדיין אמר בלשצר והלבישו לדניאל ארגוונא18. כלומר, "רגמתם" מלשון ארגמן".
וראה זה פלא. בנימין זכה בפרס כחוק. הלא הוא קפץ הימה מתוך מסירות נפש ממש. אבל יהודה על מה ולמה? במה זכה לתהילה שכזו ולמלכות? האם זהו פרס על הרגימות באבנים? במה "קנה" הוא את המלוכה לנצח?
התשובה פשוטה היא. יהודה עשה מעשה פחות פופולארי. בנימין עומד וקופץ הימה בגבורה הרואית. מי יהין לעצור בעדו? מעשה כה נועז! בנימין קוצר תשואות רמות! כל הצופים מלאי מתפעלות מריעים לו לבנימין.
אבל יהודה, חש שטרם הגיעה העת טרם הגיעה השעה. ואזי הוא חוסם את דרכו של בנימין באבנים, במתרסים. הוא לא התחשב בדעת הקהל. זוהי גבורה אמיתית ועל כך מגיעה לו המלוכה.
עולמנו מלא באידיאולוגיות שבאות לכסות כביכול את ערוות המציאות ואת הפופולאריות. נוחות ויצרים מכתיבים את הפילוסופיה.
מפני מה?
במדרש רבה19 מסופר על פי ביאור המתנות כהונה20: "כיוון שמת רבי, רצה בנו למנות את רבי חנינא בראש, וזה סרב. רבי חנינא התנגד לקבלת התפקיד. אמר: אין אני מקבל עלי את התפקיד לישב בראש. אלא ישב רבי אפס בראש. והיה שם זקן אחד. ואמר: אם יהיה רבי חנינא הראשון, אני אהיה השני לו, לאחר מותו. ואם יהיה רבי אפס הראשון, אני אהיה שני לו".
כלומר, בין כך ובין כך לא אהיה שלישי. וקביל עליו רבי חנינא להתמנות שלישי. וזכה לאריכות ימים ושנים. ואמר רבי חנינא: אינני יודע בדיוק, מהי הסיבה שבגינה זכיתי לאורך ימים. האם משום שוויתרתי כביכול, להיות במקום השני, או שמא בגלל שהלכתי פעם בין טבריה לציפורי, והתעכבתי כדי לשאול ולהתעניין במצב בריאותו ובשלומו של רבי שמעון בן חלפתא? באיזו זכות מן השתיים, אינני יודע.
שוב, נשאלת השאלה, היכן הפרופורציה? מהו המקום להשוות בין שתי הזכויות? כיצד אפשר להניח שתי זכויות אלו על אותה כף מאזניים? הרי הזכות הראשונה של הוויתור על השלטון דורשת הקרבה עצומה. ויתור על כבוד, על מעמד, על משכורת, על תנאי שכר ועוד.
לעומתה, הזכות השנייה איננה בגדר מעלה גדולה כלל וכלל. הלא זהו דבר בסיסי, קיומי. זוהי דרישה אלמנטרית. ודאי שמצפים מתלמיד להיכנס ולהתעניין בשלומו ובמצבו של רבו.
כל התשובות נכונות, אבל מהי הפעולה הפופולארית יותר? זוהי שאלה רטורית. ברור, שוויתור על השלטון מעמיד את האדם באור זרקורי הפרסומת, כמי שהתעלה מעל עצמו, שוויתר מרצונו על הכבוד המיועד. המעשה השני נמצא בצילו של הראשון. זהו מעשה שגרתי, אפור, ללא הזוהר של הפרסום. ודווקא משום כך, הוא משתווה למעשה הראשון ואולי אף עולה עליו. ובזה התחבט והתלבט רבי חנינא.
התפילה ותכליתה
מבחינה זו, התפילה, היא אחד הדברים שאין בהם מן הזוהר. זוהי פעולה שהבריות נוטים לזלזל בה, לצערנו הרב.
וכבר העידו חז"ל ברוח קודשם21 שהתפילה עומדת ברומו של עולם, והבריות מזלזלות בה. שנאמר: "כרם זלות לבני אדם"22. אולם, כדאי לזכור את דברי המדרש על הפסוק בספר שמות: "ופרעה הקריב"23. המדרש שואל: ומהו "ופרעה הקריב"? והוא משיב: שהקריב את ישראל לתשובה. ואיתא התם: אמר רבי ברכיה: יפה היתה הקרבת פרעה לישראל ממאה צומות ותפילות. למה? כיוון שרדפו אחריהם וראו אותם, נתייראו מאד. ותלו עיניהם למרום ועשו תשובה והתפללו. שנאמר: "ויצעקו בני – ישראל אל ה' "24.
הקב"ה שומע תפילות בסגנונות שונים, בנוסחים שונים. יתר על כן, תפילתו של כל אחד ואחד מאיתנו שקולה כתפילתו של משה רבנו, ע"ה, אם היא נובעת ממעמקי הלב והנשמה.
בימים קשים אלו, מחובתנו להוסיף בתפילה, אשר דווקא מתוך היותה נטולת הילה, עוצמתה מרובה.
המבחן שלנו היום הוא בדברים נטולי הזוהר. למרות שהבריות נוטות לזלזל בהם, משום שהם מחוץ לזרקורי הפרסומת, הם הם העומדים ברומו של עולם. מאותם דברים צנועים ומוצנעים התעורר יתרו והתפעל וגמר אומר להסתפח לשורות בני־ישדאל25.
- שמות יח, א.
- זבחים קטז ע״א וכן הוא ברש"י בריש פרשתנו.
- יהושע ב, ט-יא.
- שמות טו, ו.
- עבודה זרה חי ע״א.
- מכות כג ע"ב.
- ישעיה מב, לא.
- מהדרין סרק י משנה א.
- עבורה זרה חי ע״א.
- ברכות כח ע״ב.
- ספר "לב אליהו" חלק א עמוד קל"א.
- אבות ג, א.
- סוטה לו ע"ב.
- תהלים סח, כח.
- שם.
- דברים לג, יב.
- ד"ה: "והיו שרי יהודה…"
- דניאל ה, כט.
- לקהלת ז, ז.
- שם.
- בברכות ו ע"ב.
- תהלים יב, ט, עיין שם וברש"י.
- שמות יד, ו.
- שם יד, י. ועיין שם באריכות בשמות רבה כא, ה' וכן באו"ק ד על ערכה של תפילה, מהותה ותכליתה.
- עיין בברכות סג ע"א "גנבא, אפום מחתרתא רחמנא קרי" ועיין בעין יעקב שם.