ליל הסדר | כך היא גאולתם של ישראל: קמעא קמעא

ליל הסדר
כך היא גאולתם של ישראל: קמעא קמעא¹

"ואמונתך בלילות"

כדברי התורה נסב כולנו יחד אל שולחן הסדר: אנשים, נשים וטף, ונספר ביציאת מצריים. מן הסתם, חלק מאתנו חש את עצמו, במיוחד השנה, בגדר של: אכתי, עבדי פרעה אנן! על משקל דברי הגמרא במגילה2 בבואה לנמק מדוע אין קוראים הלל בפורים. והיא משיבה: "רבה אמר: בשלמא התם: 'הללו עבדי ה'!' ולא עבדי פרעה! אלא הכא, 'הללו עבדי ה' ' ולא עבדי אחשורוש?! אכתי, עבדי אחשורוש אנן!" אולי, גם אנחנו: אכתי, עבדי פרעה אנן! ואם כן: "ולשמחה זו, מה עושה?"3
כשהכל "הולך" חלק, אין זו חכמה להאמין. מבחן האמונה הינו בלילות אופל. בלילות חשוכים, בלילות לוטי ערפל: "ואמונתך – בלילות!"

אמונה במבחן

מידי בוקר אנחנו פוקחים את עינינו בהצהרת אמונים לרבש"ע: מודה אני לפניך, מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך! כלומר, אני מודה ומתוודה רבש"ע, כי קשה לי להאמין בך. ומה גם, שאתה, ריבונו של עולם, אינך מקל עלי את המלאכה! הניסיונות היומיומיים מכבידים על האמונה, אבל זהו גם המבחן שלנו.
ראייה לכך ניתן למצוא בדברי הגמרא4 על נבוכדנצר, מלך בבל. וכדאיתא: "אמר רבי רותח יוצק לתוך פיו של אותו רשע! שביקש לומר שירה, ואלמלא בא מלאך וסטרו על פיו, בקש לגנות כל שירות ותשבחות שאמר דוד בספר תהלים". על כך ישאל השואל: אז מה? מדוע נשלול ממנו את האפשרות להביע את שמחתו על ניצחונותיו? באר הרבי מקוצק: נראה אותך חוטף ושר! את זאת יכול לעשות אך ורק יהודי! "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע!" מדוע? "כי אתה עימדי!" אין זו גדלות לשורר כשהכל הולך למישרים. דוד המלך, ע"ה, משורר בתהלים כשהמציאות מסובכת וקשה עד כי "אין מתום בבשרי"5 ואעפ"כ "הודו ל-ה' כי טוב".
ברם, זה מבחננו! כאמור.
בברכות השחר מדי בוקר אנחנו מברכים: הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה! התרנגול הנו עוף אופטימי, כבר באישון לילה הוא רואה את השחר העולה, את האור בקצה המנהרה. גם בשיא העלטה הוא מלא תחושה כי בסופו של דבר, יפציע השחר. זוהי אמונה! מבחן האמונה שלנו הינו בשעות הקשות.

ר' עקיבא – איש האמונה

בהגדה של פסח אנחנו קוראים: "מעשה בר' אליעזר ור' יהושע ור' אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ור' טרפון, שהיו מסובים בבני ברק והיו מספרים ביציאת מצריים כל אותו הלילה, עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם: רבותינו! הגיע זמן קריאת שמע של שחרית!"
לכאורה, קשה, האם צריך שהתלמידים ילמדו את רבותיהם פרק בהלכות קריאת שמע?! זאת ועוד, ומה עם התלמידים? האם הם לא הסבו אל שולחן הסדר?!
שאלתנו מתעצמת נוכח העובדה כי בתוספתא לפסחים6 ישנה מקבילה לסיפור זה. שם מסופר על רבן גמליאל וזקנים שהיו מסובים בביתו של בייתוס בן זונין בלוד, והיו מספרים ביציאת מצריים כל הלילה, עד קריאת הגבר. ובבוקר, קמו מעצמם, והלכו להם לבית המדרש. ולא היה להם צורך במזכיר או במזכירה. אם כן, מה קרה כאן בבני ברק?
את התשובה לכך ניתן להבין אם נזכור שבני-ברק היא עירו של רבי עקיבא ומקום מושבו. כשנבין את דרכו של ר' עקיבא יתבאר לנו מדוע ההסבה בעירו היא בעלת ערך ומשמעות.
הגמרא המפורסמת בשלהי מסכת מכות7 בעניין השועל היוצא מבית קודשי הקדשים מוכרת לרוב. בתגובה למראה הקשה החכמים בוכים, ורבי עקיבא צוחק. מאותה הסיבה, דווקא בגלל אותה הסיבה שחבריו בוכים8 רבי עקיבא משדר נימה אופטימית, רבי עקיבא רואה את האור שבקצה המנהרה גם בשיא העלטה, בחשיכה גמורה. גם רבי עקיבא מריח את אפר החורבן. אך הוא מאמין ש"יהיה טוב!" הוא מבין, כי בסופו של דבר, יהיה זה "לטובת היהודים".
בגמרא בברכות9 מובאת תפיסתו של רבי עקיבא: "כל דעביד רחמנא – לטב עביד!" רבי עקיבא רואה טוב! גם בעלטה גמורה הוא מבחין בתוצאות בשטח, ויש לציין, כי גם אם לא היה רואה שם רבי עקיבא בבקר את התוצאות הוא היה עדיין מחזיק בעמדה זו. גם אם לא היה מבין למה הנר צריך היה להכבות, והחמור – להיטרף ע"י הארי, והתרנגול ע"י החתול, היה רבי עקיבא אוחז בקו הזה. ואגב, רבי עקיבא לא קיבל שום אכסניא. מדוע? רבי עקיבא היה מיליטנטי, לוחמני. הרמב"ם כותב10 על רבי עקיבא שהיה הוא מנושאי כליו של בן כוזיבא, הוא צידד במאבק אקטיבי. ואולי – בניגוד לחבריו, יש להניח שמשום כך נרדף הוא ע"י השלטונות. אשר על – כן, אין פלא, אפוא, שכאשר מטא לההיא מתא בעא אושפיזא (כאשר הגיע לאותה עיר ביקש להתארח) – לא יהבי ליה (לא נתנו לו). אנשים חששו לשתף פעולה אתו, אנשים חששו להזדהות איתו בריש גלי. לכן הוא איננו מקבל מחסה מאיש.
מן הסתם, ישנו ויכוח בין החכמים על דרכי הפעולה, וכמו שאמרנו, רבי עקיבא מייצג את הקו המיליטנטי יותר, הוא מבקש ליזום. הוא אקטיבי מאוד, בשעה שעמיתיו, חבריו, ת"ח שבאותו הדור, דרשו יותר איפוק. במשנה בשלהי סוטה11 מתואר המצב בעקבתא דמשיחא, ושם נאמר: "בושו חברים ובני חורין וחפו ראשם ונדלדלו אנשי מעשה, וגברו בעלי זרוע ובעלי לשון, ואין מבקש ואין דורש. על מה לנו להשען? על אבינו שבשמים". וכך נאמר שם12 בשנית וכך גם בשלישית: "חוצפה יסגי… ועל מה יש לנו להשען? על אבינו שבשמים!" ר' איצל'ה מוואלוז'ין היה אומר שזוהי אחת הבעיות! זהו חלק מתיאור הצרות: אין יוזמה! אלא כל אחד ואחד אומר: ה' ירחם! על מי יש לנו להשען? על אבינו שבשמים! ובינתיים יושבים, כאמור, בחיבוק ידיים. כלומר, שומעים שישנו וויכוח בין החכמים על דרכי הפעולה האופרטיביים שיש לפעול. רבי עקיבא מייצג קו אקסיביסטי. וכפי הנראה, חבריו מצדדים באיפוק. ובקיצור, המצב קשה!13
מה יותר מתבקש בשעה קשה זו יותר מאשר לחבור אל רבי עקיבא לבני בדק ולשמוע איזו בשורה יוצאת מפיו, וכך רואה החבורה קדישתא של כל התנאים המנויים, את עצמה, מסבה סביב לשולחן הסדר בביתו של רבי עקיבא בבני ברק. וזאת, על מנת לשאוב עידוד מרבי עקיבא. עוצמות, עוז רוח ואולי כיוון לדרכי הפעולה האפשריות כנגד מלכות הרשעה.
וראה זה פלא! בהגדת תימן ישנה תוספת רבת משמעות של מילה אחת בתיאור כינוס הרבנים הנ"ל. בקטע הסמוך לקטע זה בהגדה איתא: אמר ר' אלעזר בן עזריה: הדי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי וכו'. בהגדת תימן, כאמור, ישנה תוספת: אמר להם ר' אלעזר בן עזריה למי? לתלמידים שבחוץ! התלמידים ממתינים בחוץ בציפיה דרוכה למוצא פיהם של רבותיהם. לאיזו בשורה שתצא מן הבית. כלומר, אין כאן עצמאות, אלא ר' אלעזר בן עזריה יוצא אליהם: מזכירים יציאת מצריים בלילות! רבותיי! אסור להתייאש! גם כשחשוך בחוץ, גם כאשר הלילה עוטה חושך ואפילה: "להגיד בבוקר חסדך ואמונתך -בלילות!"

מאבק או איפוק

ואולי התכנסה אותה חבורה בביתו של רבי עקיבא לדרוש ממנו קו מתון יותר, אולי להרגיע אותו, שלא יתמוך במרד. אכן, היו בין החכמים שכך חשבו וראייה מהמדרש14 המספר כי בימיו של רבי יהושע בן חנניה בן דורו של רבי עקיבא, נתן השלטון הרומאי רשות להקים את בית המקדש. וכבר "ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר!" ואולם טובתם של גויים, ימ"ש, איננה שלימה. עד מהרה התברר כי השמחה מוקדמת מדי, הכותים, שקנאו בשכניהם היהודים, הלכו והעמידו את מלכות רומי הרשעה על כך, שאם זו תיתן יד לבניין בית המקדש – יכולה היא לשכוח מהמשך שעבוד וקבלת מרותה מצד היהודים. וכמו אבותיהם הרשעים של הכותים שאמרו לאחשורוש מלך פרס בזמנם, וכדאיתא בעזרא15: "ידיע להוא למלכא די יהודיא די סליקו מן לותך עלינא אתו לירושלם קריתא מרדתא ובאישתא בנין ושוריא שכללו ואשיא יחיטו. כען ידיע להוא למלכא די הן קריתא דך תתבנא ודוריא ישתכללון מנדה בלו והלך לא ינתנון…" כלומר, קח לך בחשבון, כי לכשתבנה העיר ירושלים והמקדש יעמוד על תילו וחומות העיר ישופצו, היהודים לא יעלו לך מס. וכך אמרו גם הבנים הרשעים של אותם רשעים לשלטון הרומאי. ברם, הקיסר טען לעומתם: כבר אשרתי את הבנייה, ואיך אוכל לחזור בי? הציעו הללו לקיסר לתת הוראה לשינוי תכנית המתאר, או ע"י הצעה להגביה את קומת המקדש קמעא או להנמיכו, או פשוט להנחות להעתיקו למקום אחר, ותראה – הוסיפו – שהיהודים "יירדו" מן התכנית מעצמם, וכך היה. וכמובן, הודעה זו הכתה גלים ותפשה את היהודים בהתכנסות בבקעת בית רימון. ואכן, היו שם שקראו למאבק אקטיבי נגד אותה הגזרה וקראו לצאת למאבק עיקש, ואף במחיר של מרד בשלטון הרומאי. ואז הועלתה ההצעה למצוא אישיות מתונה שתרכך ותשכך את התסיסה. ונבחר לשם כך, ר' יהושע בן חנניה, שהשתמש במשל מגן החיות על מנת למתן כביכול אלמנטים קיצוניים. והוא סיפר על ארי שבלע עצם וכמעט נחנק, והכריז כי מי שיציל אותו וישלוף את העצם החוצה יזכה בפרס חסר תקדים. ואמנם עוף ששמו קורא נחלץ לעזרת הארי, ולכשסיים ורצה לקבל את הפרס, אמר לו הארי: תגיד תודה שיצאת בשלום "מן הקודש"! תוכל תמיד להשתבח בכך שהכנסת את ראשך אל תוך לוע הארי, ובכל זאת יצאת בשלום! כך אמר ר' יהושע בן חנניה לאחיו היהודים: דיינו שנכנסנו לאומה זו בשלום ויצאנו בשלום!

קריאת שמע – מסירות נפש

הנה כי כן, רבי יהושע נמנה על הזרם המתון, שדגל באיפוק. ורבי עקיבא נמנה על הקו המיליטנטי, שדרש פעולות אקטיביות עד כדי תמיכה גלויה במרד הרומאי. מעתה גם מובנת הכרזתם של התלמידים: רבותינו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית! ונבאר: בתוספתא בברכות16 ישנו ויכוח: האם צריך להשמיע קריאת שמע לאוזניו17 וכך מסופר בתוספתא: "אמר רבי מאיר: פעם אחת היינו יושבים לפני רבי עקיבא בבית המדרש והיינו קוראים את שמע, ולא היינו משמיעים לאוזנינו מפני קסדור אחד, שהיה עומד על הפתח". קריאת שמע הוא ביטוי לקבלת עול מלכות שמיים. כלי ביטוי למסירות נפש. ישנו וויכוח בעניין קבלת עול מלכות שמיים בשעת הגזירה, האם לשמור על שקט. על איפוק, על מנת שלא לעורר את חמת הפריץ, או לצפצף בריש גלי. וניתן להבין שם לפחות בגרסא שלפנינו בתוספתא שרבי עקיבא אמר לו לר' מאיר ולעמיתיו באותה העת: אין שעת הסכנה ראיה!18 אין זה הזמן להצטנע, יש לקום! לפעול!
כשבאו התלמידים אל רבותיהם לפנות בוקר, יש לראות כאן אולי מעין וויכוח. התלמידים הצעירים טענו לעומת רבותיהם, כי כשישנה התעוררות (=בוקר) מלמטה, זו תביא גם גאולה משמים. ולכן, רבותינו, לא עת להירדם עתה! יש לקום! לפעול! הגיעה העת של מסירות נפש, להתקומם! לצאת למלחמה בשלטון הרומאי!
קריאת שמע, כאמור, היא הקוד של מסירות נפש. וכמו שהעיד רבי עקיבא בעצמו19: "בכל נפשך – אפילו נוטל את נפשך!"20

יוצאים ממצריים – יוצאים מהמצרים

התלמידים מבקשים, כאמור, קו תקיף. ור' אלעזר בן עזריה יוצא אליהם ומעודד ומרגיע ומנסה למתן: סוף סוף הצלחנו לשכנע את רבותינו: מזכירים יציאת מצרים בלילות! גם כאשר המציאות איננה מחייכת אלינו! גם כשזו איננה מאירה לנו פנים. גם כשכולם נגדנו, בזאת אנחנו נבחנים: "משפטיך, תהום רבה!" "ואמונתך – בלילות!" – אבל אני לבדי – אומר ר' אלעזר בן עזריה, לא הצלחתי בוויכוח עם רבותיי, עד שדרשה בן זומא. ומדוע דווקא הוא הצליח באותו ויכוח? משום שהוא זה שאמר באבות21: איזהו הוא חכם – הלומד מכל אדם! ובכך שכנע את חבריו. שכן, ר' אלעזר בן עזריה היה צער לימים באותה שעה, בן שמונה עשרה שנים כשנתמנה לנשיא22. ויתכן שלכן דבריו לא נשמעו. ומתי נשמעו דבריו? דווקא לאחר הטפתו של בן זומא. לאמור: הטו אוזן אל ר' אלעזר בן עזריה, גם אם הוא צעיר לימים, עדיין.
מזכירים יציאת מצרים בלילות! מסר זה צריך להיות נר לרגלינו. נסיים בדבריו של הרמח"ל ב"דעת תבונות"23 הנושא ונותן בכל עניינה של תקופת עקבתא דמשיחא, אשר בה רב ההעלם על הגלוי. והוא מציין ומדגיש, שזהו חלק מן התהליך. וכך הוא כותב שם: "שיש זמן שאין האדון ב"ה מנהיג העולם בהנהגת השכר והעונש אלא בהנהגת המזל… אמנם הודיענו שבזמן תוקף עקבות משיחא לא יקשה עלינו, אם הצדיקים נשפלים השפלה גדולה, ואם בני אדם צועקים ולא נענים… כי כל זה נולד, לפי שאין הצדיקים יכולים, אפילו בזכותם, לתקן הקלקולים ההם. כי השעה גורמת כך. וכדי להוליד מזה התיקון השלם, שיהיה אח"כ בגילוי ייחודו יתברך".
ובספרו "כללים ראשונים"24 באר יותר: "ואמנם לא תמיד ישתמש האדון ב"ה מהנהגה אחת. אלא לפעמים, ישתמש מן השכר והעונש. ולפעמים – מן ההנהגה שזכרנו והיא נקראת מזל, שהיא בדרך גזורה ולא לפי המעשים… והוא, כשיודע שהם בני אדם גיבורים, שיכולים לעמוד בה – משתמש ממנה. והוא עניין 'ה', צדיק יבחן!' ובאחרית הגלות הקב"ה משתמש הרוב מזאת. כי הכוונה אז לתת תיקון כללי לכל העולם. ועל כן, צריך שיתנהג בהנהגת הייחוד, שמן ההעלם הגדול יוליד הגילוי הגדול. ויהיה שלימות ניתן לעולם".
ועיין ב"דעת תבונות"25 בהערתו של הגר"ח פרידלנדר זצ"ל שהוסיף נופך משלו וכתב: דברים אלה הם פתח להבין את הגזירות הקשות שירדו על דורנו, דור עקבתא דמשיחא.
יש בדברים אלו בכדי להוביל אותנו להתעודד, להתעשת ולהתחזק ולהכריז בקול גדול, אדיר וחזק: "ה' הוא האלוקים! ה' הוא האלוקים!" ובעזרת ה' נעשה ונצליח!

מדרש תהלים יח', כב'.
יד ע"א
עיין בשבת ס ע"א. וכן ב"עין אי"ה" בעמ' 80-81.
בסנהדרין צב' ע"ב.
תהלים לח' ד'.
פ"י הל' י"ב.
כד' ע"א.
ור' עקיבא יודע לבכות כשצריך. עיין משנ"ב הל' שבת רפ"ח ס"ק ב'. רבי עקיבא בכה כשקראו את שיר השירים. וכן בע"ז י ע"ב, ונדרים נ' ע"ב. בעניין אשתו של טורינוס רופוס.
ס' ע"ב
בהל׳ מלכים
מט' ע"א וע"ב
בעמוד ב'.
ועיין ב"ר (ווילנא) פרשה ס"ד כיצד ר' יהושע בן חנניה מייצג קו מתון.
ב"ר פרשה סד'.
ד' יב'־יג'
ב', יג'.
וזאת במקביל למשנה בברכות טו' ע"א.
מילה לא ברורה.
בברכות סא' ע"ב.
ועיין שם בויכוח של רבי עקיבא עם פפוס בן יהודה, ומשל השועל והדגים שם. גם יעקב אבינו אבינו ע"ה קרא את שמע בעת המפגש עם יוסף. ולכן לא התדפק על צווארי יוסף בראשית מו' כט' עיי"ש וברש"י ואמנם נשמתו של רבי עקיבא יצאה ב"אחד" וכדאיתא שם בברכות ס"א ע"ב ועיי"ש!