הקדמה | הרב יצחק הלוי
חודש ניסן הוא החודש שבו עם ישראל הפך להיות לעם. בחודש הזה יצאו אבותינו מארץ מצרים, מבית עבדים. אנו אמונים על דברי חז"ל, שהבטיחונו על בסיס הכתוב "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", כי בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל.1
אולם שאלה נשאלת כאן: מדוע מצווים, מחויבים, אנחנו בכל הזדמנות לעשות זכר ליציאת מצרים יותר מאירועים אחרים, כמו מלחמת סיחון ועוג למשל, או מלחמת "שלום הגליל", מלחמת המפרץ וכד׳? מדוע איננו חוגגים, אפוא, את יום המצאת הגלגל?
ניתן להסביר, אולי, את הצורך ואת החיוב היומיומי המתמיד בהזכרת יציאת מצרים על פי הסברו של ה"חתם סופר" למצוות ציצית. מקובל, כי בין אוהבים שנפרדים זה מזה. מתבצעת החלפת תמונות. כך גם בין חברים. גם הם מעניקים זה לזה תמונה למזכרת. ברם ייעוד המזכרת שונה כאן לחלוטין. בין החברים מתבצעת ההחלפה לבל ישכחו זה את זה, על מנת שיזכרו הם זה את זה, על מנת שייזכרו זה בזה. כשאמא נוטלת את תמונת בנה שהתגייס ומניחה בארנקה, התכלית שונה לחלוטין. כאן אין חשש לשכחה. כאן ישנה ערגה, געגועים. מטרת התמונה שונה כאן לחלוטין. כאן המטרה היא הפגת הגעגועים.
למטרות השונות הללו יש ממילא השלכות גם על תדירות ההבטה בתמונה. אמא מוציאה מפעם לפעם בחטף, בלי שיבחינו בה, את התמונה של בנה, מתבוננת בה, מנשקת אותה, מוחה דמעה ותוחבת אותה בחרדת קודש לארנקה, בתקווה שלא צדה אותה עין אנוש.
הזכרת יציאת מצרים איננה תוצאה של חשש משכחת הדברים, אלא כלי ביטוי לערגה, לגעגועים, לתפילה ולתקווה ל"שידור חוזר" בנוסח יציאת מצרים ע"י רבש"ע.
יתכן מאוד, שהשאלה שלנו טמונה בשאלת הבן החכם והתשובה על השאלה נמצאת בפי המגיד.
וכך הבן שואל: "מה העדות והחוקים והמשפטים, אשר ציווה ה׳ אלהינו אתכם?" כלומר, לשם מה ישנו הצורך בכל כך הרבה תזכורות ליציאת מצרים, מי בכלל ישכח את זה? מי בכלל מסוגל לשכוח דברים שכאלה? אץ צורך בתזכורות! והתשובה: אף אתה אמור לו כהלכות הפסח: אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. כלומר, אין כאן ביטוי לתזכורת, אלא ביטוי לערגה, לגעגועים לאותם ימים. אשר על כן תדירות המבט ב"תמונה" שונה. כאן מתבוננים בתמונה מדי יום, ולכן בכל יום הננו מזכירים זכר ליציאת מצרים. איפה כאן טמונה התשובה?
היום אנחנו אוכלים אפיקומן שהוא זכר לקרבן פסח. קרבן מבטא קירוב, קרבה. אף אתה אמור לו כהלכות קרבן פסח. האפיקומן הוא תחליף לקרבן פסח, לפי שעה, וממלא הוא פונקציה של קרבן, של קרבה. בין קרובים אין חשש של שכחה, אבל הרצון לשמור על קשר הוא פועל יוצא של ערגה, של געגועים. כאן אין חשש פן נשכח, חם וחלילה, אותם ימים גדולים.
אנחנו מקווים ומייחלים, כי אכן נחזה בעינינו את ניסי יציאת מצרים וכמו שהובטחנו: "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות".
עלים אלו יוצאים לאור ביוזמתו הברוכה של מנכ"ל הישיבה, מר ליאור ליפשיץ ובסיועם של בחורי הישיבה ועל אחריותם. החוברת יוצאת לקראת יום השלושים של הסתלקותה של בתנו היקרה והאהובה דליה, ע"ה.
דליה היתה ילדה מיוחדת, תרתי משמע. היא עברה שרשרת של נסיונות בחיים: חמישה ניתוחים, שלושה צנתורים ואשפוזים בבתי חולים.
תמיד ידעה לצאת בגבורה ולהכריז: ניצחתי!
דליה שפעה חום ואהבה לכל הסובבים אותה. היה בה אותו חוש שישי לחוש מי באמת אוהב אותה. היא ניחנה בחוש הומור ובחכמת חיים מיוחדת, שמשכו אליה תשומת לב.
דליה היתה בביתנו בבחינת היהלום שבכתר, כפשוטו. היא היתה האור שבבית והיוותה כח משיכה לכל בני הבית: אחים ואחיות גיסות וגיסים ואחיינים. היא קיבלה מכולם חום ואהבה והרעיפה חום בכפליים ואהבה שבעתיים.
דליה סיימה מסלול לימודים ונכנסה השנה למעגל עבודה משולב בחוגים מאתגרים ומעניינים. כולנו חשנו השנה כי דליה החלה בנתיב חדש, הגורם לה סיפוק רב ואושר של ממש. ודווקא עכשיו, כשהכל נראה לה ולנו כל כך טוב, נגדע פתיל חייה באיבו.
המחלה האחרונה הכריעה אותה, חרף מאמציה הכבירים להיאבק במחלה. במשך למעלה מעשרה שבועות נאבקה דליה על חייה. ואנחנו ניסינו לעורר רחמי שמים בתפילה ובזעקה ולשטוח תחינה לפני מי שאמר והיה העולם, שישאיר בידינו את הפקדון היקר הזה.
אולם, הקדוש־ברוך־הוא ביקש לקבל את הפקדון לידיו, בצמוד אליו, תחת כיסא הכבוד.
אנחנו מאמינים באמונה שלמה, כי כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד. הכאב שלנו גדול! החסר ניכר אצלנו בכל פינה בבית! מבחינתנו כבה הנר המערבי.
תפילתנו־כמיהתנו היא, כי זוהי פרידה זמנית ונזכה לראות את בתנו דליה יחד עם כל מתי ישראל בתחיית המתים, בקרוב ממש. במהרה בימינו אמן.